בס"ד, ניסן תשס"א, 4.2001; עדכון והשלמות, אייר תשפ"ג, 5.2023

תוכן העניינים

דברי פתיחה || עמ' 3

פרק ראשון – סקירה כללית || 5

• שביל זהב
• מבנה ארגוני
  • המזרחי
  • צעירי המזרחי – תנועת ברוריה
  • החלוץ המזרחי
  • תנועת תורה-ועבודה
• המפעל החינוכי של הציונות הדתית בפולין || 7
  • רשת בתי הספר יבנה
  • תנועות הנוער – כנסת השומר הדתי – בני עקיבא
• עלייה לארץ – קיבוצי הכשרה ועלייה || 9
• התנועה באימי השואה || 9
• התנועה אחרי מלחמת העולם השנייה || 10
• דמויות מובילות || 10
  • הרב שמואל מוהליבר, ביאליסטוק – חובבי ציון
  • הרב יצחק ניסנבוים, ורשה – המזרחי || 12
  • הרב דוד אביגדור – אנדריכוב – טרנוב || 15
  • שלום טרללר-קרניאל, קרקוב – השומר הדתי || 17
• קיבוצי הכשרה ועלייה || 19
  • גאולה; ראשית; עובדיה
  • קיבוצי חלוצות דתיות

פרק שני – אתרים ומקומות ביקור || 20

• ורשה || 20
  • בית הכנסת מוריה – הרב ניסנבוים
  • בית המדרש לרבנים – תחכמוני
  • ורשה בימי השואה
  • תחנות בוורשה || 22
• קרקוב || 23
  • תולדות המזרחי בגליציה המערבית
  • זיכרונות – נתן שנור ואליעזר צוריאל
  • תחנות בקרקוב || 27
• לודז' || 28
  • תחנות בלודז' – פביאניץ || 30
• ביאליסטוק || 30
  • תחנות בביאליסטוק || 32
• טרנוב || 32
  • זיכרונות ר' משה שטיגליץ
• זגלמביה || 35
  • קיבוץ עובדיה בסלבקוב || 35
• מקורות עיקריים – ביבליוגרפיה || 37

דברי  פתיחה

עוֹד יֵשׁ עָרִים נִכְחָדוֹת בִּתְפוּצוֹת הַגּוֹלָה

בָּהֶן יֶעְשַׁן בַּמִּסְתָּר נֵרֵנוּ הַיָּשָׁן

עוֹד הוֹתִיר אֱלֹהֵינוּ לִפְלֵיטָה גְדוֹלָה

גַּחֶלֶת לוֹחֶשֶׁת בַּעֲרֵמַת הַדָּשֶׁן…

וּבְצֵאתְךָ יְחִידִי לְעִתּוֹת בַּלָּיְלָה

בְּאַחַת מֵאֵלֶּה הֶעָרִים הַבְּרוּכוֹת…

וְרָאוּ עֵינֶיךָ מֵרָחוֹק אוֹר נוֹצֵץ

בַּחַלּוֹן, וּבַעֲדוֹ דְּמוּת אָדָם הַדּוֹמֶה

לְצִלּוֹ שֶׁל-מֵת מִתְנוֹעֵעַ, מִתְרוֹצֵץ…

במילים אלה פתח ביאליק את שירתו, המתמיד. באלה הערים לא נראה עוד דמות אדם – יהודי בחלון, צל מתנועע רכון בדבקות על דף גמרא. לא נותר לנו אלא לחדור מבעד לחורבן, לִדלות מהשרידים הדלים ולהעלות נגד עינינו את העולם היהודי שהיה ואיננו עוד. עולם עשיר, תוסס, רווי סבל וייסורים שהוריש לנו יצירה יהודית ועושר רוחני המפרנסים אותנו עד היום. אלף שנות יהדות מזרח אירופה תרמו תרומה מכרעת להוויה היהודית; גדולי תורה ואנשי מדע, תרבות וחברה; תנועות משיחיות, חסידות ומתנגדות, השכלה והתעוררות הלאומית, חובבי ציון והתנועה הציונית, תנועות הנוער והתנועות החברתיות לגווניהן. גלי עלייה חלוצית לארץ ישראל – כל אלה פרחו ושגשגו בקרב יהדות מזרח אירופה ובמרכזה – בפולין, בפי היהודים פולניה, פה-לן-יה.

בעולם סוער ותוסס, רב מתחים וניגודים, יוצר ופורה, קמה התנועה הציונית הדתית. תנועה שביקשה לקיים מחויבות מוחלטת לעולם המסורתי, עולם התורה וההלכה, יחד עם אימוץ ערכים ותכנים מודרניים. אלה פוררו את חומות הגטו הישן והחדירו רוח פרצים סוערת לחיי היהודים. היו שנגרפו בסערה ונעקרו מבית גידולם המסורתי, היו שאטמו את החלונות, הגיפו את התריסים וסברו שיעלה בידם לסגור ולהיסגר מפני החדש. מייסדי הציונות הדתית השכילו להבין כי אין דרך ואין ערך בהסתגרות ודחייה. אין תוחלת ואין תקווה בעקירה משורשי העבר המקודש והמחייב.

שאלות היסוד של הקיום היהודי בהוויה מתוחה זו נותרו בעינן חרף הזמן הרב שחלף מאז. המתח בין כאן ועכשו לבין מחויבות למסורת המקודשת הקושרת עבר קדמון עם קידמה – ממשיך לפעפע ולעורר תהיות, ספקות ולבטים. המענים שהציעו ראשוני הציונות הדתית ראויים לעיון ולבחינה בעת כזאת. מפגש עם הראשונים שהתמודדו עם מצוקות קיום אלו, עם משנתם, דרכי חשיבה והתמודדות, אורחות החיים, ההגות והמעשה שלהם – עשוי להעשיר את עולמנו שלנו. במיוחד להעניק לצעירים הישראליים נקודות אחיזה בתוך מורכבות החיים היהודיים-ציוניים-דתיים.

לא באנו לעסוק בהנצחת מפלגה, תנועה, זרם, אף שראוי ונכון לעשות זאת. כוונתנו לחשוף את ההוויה הציונית דתית כבסיס להתמודדות מחודשת עם הערכים, הרעיונות והמענים שנתנו המייסדים לשאלות שהתעוררו בזמנם והן תקפות בימינו. המטען הערכי הגלום בחורבות ובשרידים הדלים בהן ניצבים כיום בניינים חדשים, זרים ושונים, הוא רב. פעמים האתר הדל שנותר עומד להתפוצץ מעומס ההוויה היהודית שהוא אמור להכיל, מעוצמת החוויה אותה מבקשים אנו להנחיל באמצעותו.

רציונל חינוכי

המסע לפולין הוא יותר ממסע אל העבר שהיה ואיננו, הוא מסע אל נבכי הנפש של המסייר. מסע ישראלי לגיבוש האני היהודי, הפרטי והקולקטיבי. מפגש עם עולם יצירה והישרדות ארוכת שנים, עם אובדן צלם אלוהים שבאדם ולצִדו שיאי ההתעלות היהודית, מושך להטות אוזן ולפקוח עין. הוא מסייע להיפתח למסרים, לערכים ולרעיונות מכוחם פעלו והתמודדו אחינו, בני ישראל באימי השואה. המסע תורם לחשיפה ולגירוי קצות העצבים החרוכים, למתיחת המיתרים הנפשיים לעבר יד מחנך ומדריך שתפרוט עליהם בעדנה וברוך.

מסעות פולין משמשים, בין השאר, כלי להנחלת מורשת תנועתית. חסידים מרבים לפקוד את שרידי חצרות החסידים ואת קברי הצדיקים הרבים הפזורים ברחבי פולין, וכך גם חרדים ליטאיים ולאורם הם מחנכים את הדור הצעיר. תנועות נוער מקיימות מסעות בפולין בהם מדגישים את סיפורה של התנועה. המורדים הלוחמים בנאצים תופסים מקום משמעותי במסע זה, והם מהווים מופת חינוכי. חשיפת קורותיה ופועלה של הציונות הדתית בעת המסע בפולין ראוי שתיעשה כחלק מהצגת העולם היהודי על גווניו ומרכיביו. לבני הנוער ולצעירים דתיים לאומיים חשיפה זו חיונית והיא הזדמנות לטיפוח זהות ציונית דתית והזדהות עם ערכי התנועה הציונית הדתית מאז ועד היום. המסע מזמן למחנך, למדריך ולמסייר אפשרות רחבה להכיר את דרכיהם של ראשוני התנועה, לבחון את התמודדותם עם בעיות יסוד שהתעוררו בזמנם ורבות מהן שרירות קיימות בימינו כגון: שילוב מסורת ומודרנה; חילון בקרב הדור הצעיר; תנועה בתווך שבין "חילוניים" ל"חרדים" ועוד. הנושאים הללו רחבים ועמוקים, חלקם ראוי שיעלו תוך כדי המסע וחלקם בעת ההכנות לקראתו ובדיונים שבעקבות המסע.

שני קטבים עולים במסע בעוצמה רבה – עולם התורה מהמאה ה-16, החסידות וגדולי הדורות האחרונים בגולת פולין עִמם אנו נפגשים בבתי הקברות, בחצרות החסידים, בישיבות ובבתי הכנסת. רבים מגדולי ישראל בדורות הללו לא הזדהו עם יישוב ארץ ישראל ומאוחר יותר עם המפעל ציוני. היו לכך סיבות רבות שראויות לעיון ולדיון. עוד פוגשים אנו את הציונות "החילונית", הצעירים המורדים שרוח ארץ ישראל הנבנית פעמה בהם. דיכוטומיה זו קשה לצעיר ישראלי,, בן הציונות הדתית, המתלבט ומתחבט בדרכו. זאת, במיוחד במסע שמעורר חוויות רגשיות עמוקות, חושף קצות עצבים רגישים והלב כרוי לקלוט מסרים ערכיים. עם מי משני קצוות אלו עליו להזדהות, את מי הוא ממשיך? לא נרצה שחניך וחניכה יבחרו, בעקבות הרושם העז שעשה עליהם המסע, באחד משתי דרכים אלו. עלינו להציע דרך ציונית דתית מבוססת ומעוגנת. עלינו להציג דרך שמשלבת את עוצמות עולם התורה שצמח ופרח בפולין עם הבשורה שנשאה התנועה הציונית, זו שהרב ריינס חולל וההולכים בדרכו הצטרפו אליה מתוך הזדהות לצד ביקורת והתמודדות.

מה במדריך?

הפעילות הציונית דתית בפולין התקיימה במאות ערים ועיירות, במגוון רחב של תחומים. סקרנו רק מעט מזעיר מהעשייה היהודית ציונית הרבה והמרשימה. משפע האתרים, הדמויות והסיפורים בחרתי לרוב באלה שקשורים לאתרים שמרבית המסיירים היהודים פוקדים אותם. ראוי להרחיב את היריעה באתרים, בדמויות ובסיפורים רבים נוספים בהם פעלו ויצרו אנשי הציונות הדתית בפולין. נטייתי האישית והעניין שאני מגלה בשנים האחרונות בתנועת הנוער הציונית דתית בפולין, כנסת השומר הדתי – בני עקיבא (בנ"ע), ניכרות בבחירת הדמויות והאתרים במדריך זה. נדמה לי שבהדרכת נוער וצעירים דתיים בשבילי פולין ראוי ונכון להתמקד יותר בנוער הציוני דתי, החלוצי, במפעלים החינוכיים והחלוציים, כמובן מתוך שמירה על איזון ראוי בהצגת התמונה הכוללת.

שני פרקים עיקריים במדריך:

• סקירה כללית – בה כללנו פרקי רקע ומידע שאינו קשור ישירות לכתובת מוכרת, (פרט לחריגים כדוגמת הפרק על תחכמוני שמופיע בסקירה הכללית שכן הוא מפעל חינוכי שפעל בוורשה אבל יש לראות בו חלק ממפעל חינוכי רחב יותר).
• פירוט האתרים – אירועים, סיפורים ומידע שובצו במקום בו התרחשו ואליו הם קשורים.

הציונות הדתית נהגה בצניעות מופרזת בכל הקשור לתיעוד ולפרסום פועלה שכמעט שקע בתהום הנשייה. טיפוח וריענון הזיכרון ההיסטורי הוא בבחינת תיקון שראוי לעשותו. מדריך זה בא לתרום חלק במשימה רחבה זו. תודה לכל ידידי מדריכי פולין, לאנשי העֵדות עמם שוחחתי ומהם שאבתי מידע רב. תודה מיוחדת לפרופ' דב רפל ז"ל, איש קבוצת יבנה, חניך ובוגר כנסת השומר הדתי בוורשה, על שפע המידע והגהותיו לגרסה ראשונה של קובץ זה. חלק גדול מהמידע שכללתי במדריך זה נחשפתי אליו תוך כדי לימוד וכתיבת עבודת המחקר המקיפה על תנועת הנוער הציונית דתית בפולין, השומר הדתי.

סקירה כללית של הנושא בהרצאה שנתתי בבית שלום עליכם בתל אביב, https://yavin.co.il/?p=1648.

שיבצתי במדריך הפניות וקישורים לכמה מאמרים רלוונטיים, מתוך שפע רב.

המקורות שצוינו בקצרה בגוף המדריך ואלה שלא צוינו, מפורטים בפרק "מקורות ובביליוגרפיה".

החומר המובא במדריך זה אינו מתיימר להיות סקירה אקדמית, אין אלו ערכים אנציקלופדיים וממצאי מחקר אקדמי. כשמו כן הוא: "חומר רקע כללי למסיירים בפולין במבט ציוני דתי". עם זאת השתדלתי לדייק בעובדות ולבחור את המשמעותיות למטרה הנ"ל. אתה, הקורא, מוזמן להציע תיקונים ועדכונים, השלמות והשמטות. אשמח לקבל כל הערה והארה!

"שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ" = מזרוחניק אחד!

פרק ראשון – סקירה כללית

"וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'" (בראשית, כה כב).

"כשהייתה עוברת על פתחי תורה של שֵם ועֵבֶר – יעקב רץ ומפרכס לצאת. עוברת על פתחי עבודה זרה – עשו מפרכס לצאת" (רש"י, ע"פ בראשית-רבה סג ו).

החרדים במזרח אירופה נהגו לבאר את הדברים כך; רבקה לא ידעה כי תאומים ברחמה. סבורה הייתה כי אותו עוּבּר מפרכס לצאת גם כאשר עברה על יד בתי מדרש וגם כאשר עברה על יד בתי עבודה זרה. לפיכך אמרה לעצמה: אוי לי, אני נושאת ברחמי מזרוחניק! [איש המזרחי = ציוני דתי] הוא פוסח על שתי הסעיפים וסופו נותר קרח מכל עבר. היו שהוסיפו, הקב"ה השיב לרבקה: "שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ" – טוב שני גויים ממזרוחניק אחד! לפנינו אבחנה עמוקה באשר לציונות הדתית שבִּקשה לשלב ולגשר בין שני מישורים: רציפות והתחדשות, מסורת ומודרנה; פרטיקולרי ואוניברסאלי; נצח ועכשיו; מסתגר ומתבדל פורץ ומתפתח. הציונות הדתית חִפשה את שביל הזהב בהכירה כי הוא דרך המלך הראויה מלכתחילה לעם היהודי בדורות התקומה.

שביל זהב בין שני מחנות

בחודש טבת תרע"ט, 12.1918, החלה התארגנות לאומית יהודית בפולין אחרי מלחמת העולם הראשונה והקמתה של מדינת פולין העצמאית. במסגרת זו כונסה ועידה ארצית מכינה של יהודי פולין בהשתתפות כ-500 צירים מהם כ-40 רבנים, בהנהגת יצחק גרינבוים שהציע: "לכנס ועידה לאומית של יהודי פולין … לקבוע את היסודות הלאומיים החדשים שעליהם ייבנו מחדש חיי היהודים בפולין". המזרחי הגישה הסתייגות מהנוסח ובִּקשה להוסיף: "היסודות הלאומיים דתיים". גרינבוים הגיב בזעם:

"מלחמה אתם אוסרים, טוב … נילחם. אנו נענים לקריאה! מחר תתחיל המלחמה ונראה מי ינצח בה. אולם ידוע תדעו כי המיטותם אסון בתיקונכם זה. אתם דורשים מאיתנו דרישה שאין אנו יכולים לעמוד בה. אם תעבירו את התיקון שלכם לא יהיה כאן מקום בשבילי ובשביל חבריי. תמיד היינו נלחמים, שעמנו יהא ככל העמים ללא כל הבדל ואתם באים ורוצים להטביע עליו חותם דתי … מחר תתחיל המלחמה. אנו נילחם … ללא רתיעה". לבסוף התקבלה הצעת פשרה בסערת רגשות ובמחיאות כפיים. "יחי העם יהודי" הכריז יצחק גרינבוים, והוסיף בדברי הסיכום: "החרדים הוצאו בחוזק יד מתוך ד אמות שלהם והריהם משתתפים בבניין עתידותינו … הם באים אלינו ומלחמה הם אוסרים בעד יהדות זו. אל נא ישכחו כי העם היהודי מתפתח, העם היהודי חי וכי החיים אינם סובלים התאבנות. כנגדם יעמדו אלה הרוצים שככל העמים יהיה עם ישראל" (אברהם רובינשטיין, תנועה בעידן של תמורות, בר אילן, תשמ"א, עמ' 114-111).

בראש חודש ניסן תרפ"ב, 1922, פרסמה אגודת שלומי אמוני ישראל בפולניה, לפי הוראת האדמו"ר מגור, ר' אברהם מרדכי אלתר, כרוז:

"בעת כזאת אי אפשר בשום אופן לעמוד מרחוק ולהסתכל בשוויון נפש על חורבן הדת הנורא בארצנו הקדושה … אחרי הצהרת בלפור יצאנו תמיד בקול חוצב להבות-אש נגד 'הציוניים' ו'המזרחיים' והזהרנו שחלילה לאמור על זה 'גאולה' או עניין שופר של משיח, כי זהו כפירה בעיקרי הדת … מי אינו יודע פה מהמלחמה שהייתה לנו אף נגד רבני ורשה שתקנו לאמור 'הלל' ביום הצהרת בלפור. המלחמה הייתה כבדה כי כל הקהל כאילו אחזו עווית. וכסף וזהב לא נחשב מאומה בעיני 'הציונים', וממחנה החרדים ייגרעו יום-יום אלפי רבבות נשמות קדושות והסתפחו אליהם" (מנדל פיישאז', חסידות פולין, ירושלים, תש"ן, עמ' 233-232).

לעומת שתי עמדות אלו, קבעה הציונות הדתית עמדה ייחודית – שביל זהב:

"האידיאולוגיה של המזרחי היא בבחינת שביל זהב, דרך ממוצעת. אין לפנינו פשרה מתוך רִפיון, קומפרומיס מתוך חולשת האופי. האידיאולוגיה היא תוצאה ממגמות מרובות שבחיי הכלל, הציבוריים, הלאומיים והדתיים. רצונך להגיע לסינתזה של הרבה גורמים אמיתיים – בחר לך את דרך המזרחי … היא היהדות ללא מגרעת, האמונה היהודית ללא קיצוצים, המזרחי היא הציונות השלמה, הניסיון היחיד להחיות את עמנו באמצעות הירושה המלאה והתקוות הבלתי מקוטעות … תנועה זו אינה מפקירה לא את הדת ולא את העניין הלאומי, אין היא ממעטת את דמות המקורות הדתיים, את התורה לכל חדריה … המזרחי נהיה לחיזיון רב-הגוונים" (ישעיהו אביעד, וולפסברג, "תעודת המזרחי", הציונות הדתית, קובץ מאמרים, ירושלים, תשל"ד).

בניסוחו החריף של אחד הרבנים מראשי המזרחי בפולין:

"המזרחי אינו מפלגה העומדת על שני יסודות: ציונות ואורתודוכסיה, או דתיות ולאומיות. כי גם כל אלו השמות – מבבל עלו ולא מארץ ישראל … היהדות החיה אי אפשר לצמצם אותה לא במסגרת דתית ולא במסגרת לאומית. כי רחוקה היא מהיות רק דתית במובן הרגיל, כשם שרחוקה היא מהיות רק לאומית. היהדות זוהי חטיבה אחת בעולם. היהדות זוהי השקפה עולמית מיוחדת שאין דוגמתה … מי שאומר שאין לו ביהדות אלא דת או לאומיות בלבד – אין לו כלום. גם האומר שיש לו ביהדות שני הדברים האלה יחד ומבִין בזה שני דברים נפרדים – אין לו אף דבר אחד … המזרחי איננו מן אנדרוגינוס רוחני, מן כלאיים ותערובת של מין בשאינו מינו. היא ברייה בפני עצמה הנעשית מעור אחד. תחיית היהדות שמה … תחיית היהדות, זהו כללא, ואידך – גם העבודה בארץ ישראל וגם העבודה בגלות, גם העבודה בעד הדת וגם העבודה בעד הלאומיות – פירוש הוא, זיל גמור" [צאו למד]. (הרב מ"א עמיאל, הוועידה השנייה של המזרחי בפולין, ורשה, ניסן-אייר תרע"ט, 5.1919).

המבנה הארגוני

השם	המהות	מועד ומקום הקמה	המסגרת	מרחב הפעילות
המזרחי	סיעה – תנועה – מפלגה פוליטית	תרס"ב, 1902, רוסיה תרע"ו, 1916, פולין	הסתדרות ציונית	התפרסה בכל העולם היהודי
צעירי המזרחי	תנועת צעירים ציוניים דתיים	תרע"ז, 1917, פולין	תנועת תורה-ועבודה התארגנה בשנת תרפ"ה, 1925	אירופה
החלוץ המזרחי	ארגון חלוצי דתי לקראת עלייה לארץ	תרע"ח, 1918, פולין	אירופה
הפועל המזרחי	הסתדרות פועלים דתיים בארץ ישראל	תרפ"א, 1921, יפו, ירושלים	ארץ ישראל
ברוריה	ארגון צעירות ליד צעירי המזרחי	תרפ"ט, 1928, פולין	פולין
השומר הדתי	תנועת נוער ציונית דתית – חלוצית – צופית	תרפ"ז, 1927, קרקוב, ורשה	פולין  – ארה"ב
בני עקיבא	תנועת נוער ציונית דתית – חלוצית	תרפ"ט ירושלים תר"ץ לבוב ; תרצ"א לודז'	ארץ ישראל רוב העולם

המזרחי

נוסד ברוסיה בשנת תרס"ב, 1902, כסיעה בהסתדרות הציונית על ידי הרב יעקב יצחק ריינס. הסיסמה: "ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל". בקול קורא ראשון שפרסמה התנועה, אדר שני תרס"ב, נקבע הכיוון: "לאצול מרוח היהדות הנאמנה על הציונות בכללה … לחזק ולהרחיב את רגשי הדת בתוך תחום הציונות ולהפיץ את רוח הציונות בכל גבולות אחינו היראים למקומותיהם" (י"ל פישמן, ספר המזרחי). המזרחי פעלה להפיץ את הרעיון הציוני בקרב היהודים, להבטיח את האופי היהודי מסורתי של התנועה הציונית ולמנוע פעולות שאינן עולות בקנה אחד עם הדת. התנועה הקימה סניפים ברחבי העולם היהודי. בשנת תרע"ז, 1916, נוסד סניף המזרחי בוורשה שמנה בראשיתו כ-400 חברים. בתרצ"ט, 1939, פעלו ברחבי פולין כ-960 סניפים של המזרחי.

הרב יעקב יצחק ריינס (1915-1839) רב העיר לידה, בלורוס, שם ייסד ישיבה תיכונית, תורה ודעת, (להלן). איש חובבי ציון. אסיפת הייסוד של המזרחי התקיימה בימים כ"ה-כ"ו באדר א תרס"ב, 5-4 במרץ 1902, בקלויז של זאויל (זאיוס), בווילנה, בצומת הרחובות פאדובה-גאילו (= קוויטובה, הפרחים), ליד רחוב פילימו (באחרונה שופץ המבנה וחוּדש).

במסגרת המזרחי פעלו גם נשים מזרחיות. הרבנית אסתר רובינשטיין, 1924-1883, רעיית הרב הראשי לווילנה המעטירה, יצחק רובינשטיין, רב ציוני דתי – הייתה אישה משכילה בעלת ידע תורני רב, פעילת ציבור ציונית דתית. ב-1920 הקימה בית ספר לבנות בווילנה והסבירה:

"תמיד צריכה האישה לעמוד במדרגה אחת שווה עם האיש בן גילה, כי בכל העיתים ותקופות החיים העוברות עליהם מחויבים הם להיות שווים שניהם בכל, בחינוכם, בלימודם ובהתפתחותם, במצבם הרוחני, המוסרי והחברתי, וכן תמיד בכל ההתקדמות האנושית צריכה האישה ללכת רגל ישרה עם האיש בן דורה, כי דרך חיים אחת היא שווה, כוללת ומשותפת לשניהם תמיד" ("העברייה, חינוכה וזכויותיה", המזרחי [עיתון], כ"ח בתשרי תר"פ).

צעירי המזרחי

קם בלודז' בתרע"ז, 1917, ביוזמת יצחק ריבקינד. התארגנות צעירים דתיים שלא מצאו מקום במסגרות התנועה הציונית בהיותן "חופשיות", ומחו על שמנהיגות המזרחי התרכזה בעיקר בשדה הפוליטי. הצעירים שאפו לעלייה לארץ ישראל ולבניינה. בתרפ"א, 8.1921, קמה בוורשה הברית העולמית של צעירי המזרחי. בוועידה השנייה של צעירי המזרחי, תרפ"ב, 8.1922, הוכרז: "בהכירה את הערך המוסרי והכלכלי של העבודה הפרודוקטיבית בכלל ובשביל ארץ ישראל בפרט, מכריזה הסתדרות צעירי המזרחי על העיקרון של תורה-ועבודה בתור יסוד ראשי לבניין ארץ ישראל".

הרב שמואל חיים לנדוי, שח"ל (תרנ"ב-תרפ"ח, 1928-1892), היה ממנהיגי התנועה הבולטים. יליד מאציביטש, למד בלוקוב במחוז שדלץ, ובפילוב (הרבי מפילוב נכד הרב מנחם מנדל מקוצק, תמך בתנועה הציונית). שח"ל טבע את המושג "המרד הקדוש", על יסוד הכינוי "מורד קדוש" שהוענק לרבי מקוצק. שח"ל עלה בתרפ"ו, 1926, ונפטר בירושלים בתרפ"ח, 1928. לדבריו: "אי אפשר לנו להשליט את רוחנו, רוח התורה והמסורה, על בניין אחרים … עלינו להיות בעצמנו הבונים … וארץ ישראל תיבנה כחפצנו". צעירי המזרחי אינם מסתפקים בשמירת החותם הדתי, משגיחי כשרות, מדביקי מזוזות על המבנים הנבנים בארץ ישראל. הם דורשים להיות בין הבונים את ארץ ישראל ברוח התורה.

החלוץ המזרחי

קם בפולין בשנת תרע"ח, 1918, על-ידי חלוצים ציוניים דתיים שהתארגנו להכשרה לקראת עלייה לארץ ישראל. ההכשרה החקלאית ראשונה קמה בפיוטריקוב (עיר הולדתו של הרב ישראל מאיר לאו), בקיץ תרע"ז, 1917. תחילה הצטרפו הצעירים הדתיים להכשרות תנועת החלוץ הכללית, שם נתקלו בקשיים בתחום הדתי, הן ביחס ליהדות והן ביחס לאורח החיים ההלכתי. בקיץ תרפ"ה, 1925, התכנסה ועידה ראשונה של החלוץ המזרחי בה הוחלט: "בשוּרוֹת החלוץ המזרחי יש מקום רק לחברים המכירים בסיסמה תורה-ועבודה בחייהם הפרטיים והשואפים לבניינה של ארץ ישראל". הם הקימו חווֹת-קיבוצי הכשרה לקראת עלייה שהתנהלו: "בהתאם לעקרונות תורה-ועבודה; שינוי ערכים בחיי העם וזניחת חיי גלות, יצירת טיפוס יהודי מקורי שאינו מנצל אחרים, חי מעבודתו ומסור לערכי התורה … ההכשרה מתנהלת בשיטה הקיבוצית ובחיי שיתוף שהם אפשריים רק בחיי הטבע".

תנועת תורה-ועבודה (תו"ע)

בוועידה עולמית של ארגוני הצעירים הקשורים למזרחי, שהתכנסה ביום ט"ו במנחם-אב תרפ"ה, 1925, נוסדה מסגרת-גג – "הברית העולמית של צעירי המזרחי, החלוץ המזרחי, והפועל המזרחי – תנועת תורה-ועבודה" שמרכזה בוורשה. הסיסמה: תורה-ועבודה. החזון: בניין חברה יהודית בארץ ישראל המושתתת על התורה ועל ערכי הצדק החברתי (סוציאליזם דתי) הגלומים בה. כנסת השומר הדתי ובני עקיבא קמו שנים ספורות לאחר מכן במסגרת תנועת תו"ע. בשנת תרצ"ט, 1939, היו בפולין למעלה מ-40,000 חברים בתנועת תורה-ועבודה. הברית העולמית של תנועת תו"ע פעלה מירושלים.

המפעל החינוכי של הציונות הדתית בפולין

רשת יבנה – החינוך הפורמלי

בין שתי מלחמות העולם פעלו בפולין כמה רשתות חינוך יהודי, חדרים וישיבות: תרבות; ציש"א; חורב (לבנים) ובית יעקב (לבנות); יבנה – רשת חינוך שייסדה המזרחי, בשנת תר"ף, 1920. מוסדות חינוך ציוניים דתיים, רובם לבנים ומיעוטן לבנות שחינוכן הוזנח. השקפת העולם של רשת יבנה הושתתה על סינתזה בין מסורת ישראל, התרבות המודרנית והציונות. בתרצ"ח, 1938, נמנו על רשת יבנה בפולין כ-280 מוסדות חינוך, רובם בתי ספר עממיים וגני ילדים וכמה בתי ספר תיכוניים – תחכמוני בוורשה, בקרקוב, בביאליסטוק, בבנדין ועוד. סמינרים למורים, ישיבות, בית ספר למלאכה ולמסחר. ברשת למדו בין 16,000 ל-29,000 תלמידים. תלמידים רבים ממשפחות אנשי המזרחי למדו במסגרות חינוך משלים שונות, כגון לימודי אחר הצהריים, שהיו קשורות ליבנה. בראש רשת יבנה עמד שמואל זנוויל כהנא.

ישיבת תורה ודעת אותה ייסד הרב יעקב יצחק ריינס בעירו לידה (בלורוס) ובראשה עמד, מהווה אב טיפוס למערכת החינוך הציונית דתית מיסודה של המזרחי. הישיבה קמה בר"ח אייר תרס"ה, 5.1905, ופעלה עד תר"פ, 1920. מוסד תורני-חינוכי שעיקרו לימוד תורה בשילוב לימודי חול, על הבסיס הרעיוני שהגה הרב ריינס שקבע את הכיוון והיעד:

"ישיבה חדשה צריכה להיווסד! ישיבה אשר תתווה לפני הצעירים את דרכם בחיים, שתציב לה מטרה ידועה וברורה, שתכשירם להיות אנשים מן היישוב, שתסדר את לימודיהם באופן נאות, שתובילם מן הקל אל הכבד, שתשמור את עִתם, שקידתם וכישרונותיהם, שתגן על כבודם ועל הכרתם העצמית, שתכלכלם בכבוד ובריווח ושתעשם לאנשים שלמים היודעים לאן הם הולכים, את המעשה אשר המה עושים ואת הערך שישנו לעבודתם" (גאולה בת יהודה, איש המאורות, ירושלים, תשמ"ה, שם, עמ' 308-283; הרב יהודה לייב מימון, ספר המזרחי, 1946, עמ' קנג-קנה).

עקרונות הישיבה בלידה (שם):

• הישיבה צריכה לתת לתלמידיה סכום ידוע של גפ"ת [גמרא, רש"י ותוספות], ראשונים ואחרונים ופוסקים במידה הדרושה לרב בישראל. דרך הלימוד יהיה על פי השכל הישר וההיגיון הבריא.
• הישיבה צריכה לתת לתלמידיה ידיעה הגונה בתנ"ך, שפה עברית ודקדוקה ושימושה, דברי ימי ישראל בהארה נכונה מנקודת היהדות המסורתית, ספרות ישראל וידיעת ביבליוגרפיות.
• הישיבה צריכה לתת לתלמידיה ידיעת החול בשיעור בית ספר עירוני, היינו: ידיעת השפה הרוסית דיבור וכתיבה באופן שלם ונכון, היסטוריה כללית ורוסית, גיאוגרפיה של כל חמשת חלקי התבל בכלל ובפרט, אריתמטיקה, גיאומטריה, אלגברה, וגם ידיעת הטבע במידה מסוימת.
• הישיבה תתחלק לשש מחלקות [כיתות] וזמן הלימודים יארך שש שנים. ממחלקה למחלקה עוברים רק על פי בחינה. תלמיד שלא יעמוד בניסיון יישאר במחלקתו עוד שנה.
• נמנים ארבעה ועדים על יד הישיבה: של רבנים ללימודי קודש; של חכמים וסופרים ללימודי חול; של בעלי בתים לענייני כספים; ושל התלמידים לכל הדברים הנוגעים לחיי התלמידים.
• משגיחים על כל תלמיד ותלמיד בפרט, הן בענייני הלימוד והן בענייני ההנהגה, ומחנכים אותם להיות נאמנים לאלוהים, דבקים בעמם, שומרי מצוות ונוצרי התורה, בעלי נימוס ודרך ארץ.

בשנת 1915 נפטר הרב ריינס. בשנות מלחמת העולם הראשונה נדדה הישיבה אל מחוץ לתחום המושב, ונסגרה זמן קצר אחרי תום המלחמה. מיד אחריה, בתר"פ, 1920, נפתח בוורשה בית המדרש – תחכמוני שהיה במובן מסוים המשך לישיבה, ופעל עד פרוץ מלחמת העולם השנייה (להלן, ורשה). בתרצ"ו, יסד רבי בנימין רדלר-פלדמן בירושלים את אלומה, ישיבה תיכונית ראשונה בארץ, וב-1938 יסד הרב עמיאל את ישיבת היישוב החדש, בעקבותיהן קמו בארץ ישיבות תיכוניות נוספות.  

תנועות הנוער הציוניות דתיות

כנסת השומר הדתי (השמה"ד)

ראשיתה, מועדוני נוער דתי שצצו מראשית שנות ה-20 ביוזמה מקומית בכמה ערים בפולין תחת שמות שונים, בוורשה נשא המועדות את השם השומר הדתי. בשנת 1927 התמסדה התנועה בקרקוב, נבחרה הנהגה ונעשו צעדים ראשונים להתארגנות ארצית. בחול המועד פסח תרצ"א, 1931, התכנסה בקרקוב הוועידה הראשונה. כנסת השמה"ד הייתה תנועת נוער ציונית דתית חלוצית-צופית שפעלה בחסות תנועת תורה-ועבודה והמזרחי. היא פִתחה תפיסה חינוכית דתית מודרנית, הציבה דגש על לימוד ועיון, נאבקה בהתבוללות ובחילון, קיימה סמינרים, מושבות, טיולים, כינוסים, ועידות ומועצות חינוכיות. הכנסת אִמצה סמל, תלבושת, לוח שנה ובו ימי ציון תנועתיים, חבריה גייסו תרומות למען הקק"ל ועוד, כמקובל בתנועות הנוער החלוציות באותם הימים. ראשיה כתבו, ערכו והפיצו תוכניות הדרכה ושפע פרסומים המעידים על חיים תוססים, עֵרנות רעיונית, בצד תנופת התפתחות אִרגונית. כנסת השמה"ד שאבה מסגרות, מושגים וערכים בעיקר מהחסידות ומתנועת הנוער השומר הצעיר. מתח רעיוני פורה ומעורר שרר בתנועה בין שני המרכזים העיקריים, שתי ערי הבירה של פולין, ורשה וקרקוב. בשנת תרצ"ז, 1937, היו בתנועה כ-15,000 חניכים, שפעלו בכ-260 קינים (סניפים).

כנסת השמה"ד חרתה על דִגלה את רעיון תורה-ועבודה, שעיקרו חֶבְרה דתית-חלוצית מושתת על ערכי הצדק החברתי על פי התורה, בארץ ישראל. מתוך כך הציבה לחבריה ולבוגריה תביעה להגשמה אישית כיעד מרכזי – קיום אורח חיים ציוני דתי; אימוץ ערכי תורה-ועבודה; חובת עלייה לארץ ישראל. הבוגרים נקראו להצטרף לקיבוצי העלייה השומריים בפולין, שהנודע בהם קיבוץ עובדיה בסְלָבְקוֹב (להלן), לעלות ולהתיישב בקיבוץ הדתי בארץ ישראל. רבים מהבוגרים עלו ארצה והשתלבו בחיים ציוניים דתיים בארץ, בהם מייסדי הקיבוצים טירת צבי וכפר עציון. בוגרי כנסת השמה"ד ובני עקיבא מפולין (להלן) תרמו תרומה ניכרת לעִצוב דרכה של בני עקיבא בישראל. במלחמת העולם השנייה נחלצו החברים לעזרת משפחותיהם והתארגנו למפעל חילוץ והצלה של חברי התנועה דרך ליטא. רבים נספו בשואה. במלחמה התאחדו השמה"ד ובני עקיבא והן וחזרו לפעול בפולין בקרב נוער שארית הפליטה אחרי המלחמה עד שנת תש"י, 1949, עת חוסלה הפעילות הציונית בפולין.

(ראו בהרחבה, יוחנן בן יעקב, התחיות – השומר הדתי בפולין 1950-1920, בית ספר שדה כפר עציון, תש"פ. וסדרת מאמרים באתר: https://yavin.co.il/, פרק השומר הדתי).

בני עקיבא (בנ"ע) בגליציה המזרחית

בלבוב קמה בתשרי תר"ץ, 10.1929, תנועת אחות לכנסת השמה"ד בשם בנ"ע. שמה ניתן בהשפעת שליחים מארץ ישראל שהביאו לגליציה המזרחית את בשורת בנ"ע שקמה באותה עת בארץ. התנועה פעלה ברחבי גליציה המזרחית, במקביל ובדומה לשומר הדתי במרחבי ורשה וקרקוב – פולין הקונגרסאית וגליציה המערבית. במהלך השנים התקיים משא ומתן בין הנהגת כנסת השמה"ד להנהגת בנ"ע על איחוד התנועות האחיות. פרק זמן קצר פעלה הנהגה עליונה משותפת, לאורך שנים הופק עיתון תנועתי משותף ועוד. במובנים רבים הייתה זו תנועה אחת שפעלה באופן כמעט זהה והציבה מטרות זהות, תחת שמות שונים ובשיתוף פעולה הדוק.

מרכז בנ"ע לבוב, רח' סלונטשנה 8/3. (שם הרחוב שונה והוא עתה בוטווינה).

בני עקיבא (בנ"ע) לודז'

קן בנ"ע בלודז' נוסד בקיץ תרצ"א, 1931, על ידי חברים שפרשו מקן השמה"ד. אופי הפעילות, הסמלים והטקסים דמו לאלו של כנסת השמה"ד. רוב החברים היו תלמידי הגימנסיה היהודית, דוברי פולנית, לעומת השומרים הדתיים שחלקם היו נערים עובדים וחלקם תלמידי גימנסיות. בנ"ע לודז' חִנכה אף היא להגשמה חלוצית, עלייה לארץ והצטרפות לקיבוץ דתי. סניפים נוספים של בנ"ע קמו בכמה עיירות סמוכות ללודז'. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התאחדו שתי המסגרות ופעלו בגטו לודז' במשותף. אחרי המלחמה, בשנים 1949-1945, הן המשיכו לפעול במשותף.

ארגון הבנות – ברוריה

הנשים מִילאו תפקיד סביל בחברה הדתית בפולין, לעומתן גילו בנות הציונות הדתית יוזמה, רצון למעורבות ולפעילות תנועתית. שילוב הבנות בחברת הבנים היוותה בעיה בחוגים מסוימים של הנוער הדתי, מנהיגיו ורבניו. הקמת מסגרת נפרדת לבנות הייתה מוצא הולם עבור חוגים אלה. ברוריה נוסדה בתרפ"ט, 1928, במסגרת צעירי המזרחי, כחלק מתנועת תורה-ועבודה. המטרה: "יצירת טיפוס חדש ואידיאלי של אישה דתית … להכין את הנערה לחלוציות דתית ולקרבה לארץ ישראל". הארגון נקרא על שם ברוריה, אשתו של התנא רבי מאיר. בשלהי תרצ"ד, 1934, הוקמה מחלקת ברוריה בתנועת תו"ע בפולין, בראשה עמד עוזר סוקול. ברוריה קיימה סמינרים עיוניים להכשרת מדריכות, הפיקה חומרי הדרכה וגִיבשה תוכנית חינוכית.  באמצע שנות ה-30 פעלו ברחבי פולין כמה עשרות סניפים.

עלייה לארץ – קיבוצי הכשרה ועלייה

מפעל ההכשרות מטעם החלוץ המזרחי נוסד בפולין בראשית שנות ה-20, במטרה להעניק הכשרה חברתית, רוחנית, חקלאית ומקצועית לחלוצים הדתיים לקראת עלייתם ארצה. היה זה חלק ממפעל הכשרות נרחב שהקימו תנועות הנוער החלוציות. שלטונות המנדט הבריטי העניקו אשרות עלייה (סרטיפיקטים) בהיקף מוגבל ביותר. ההנהלה הציונית ביקשה להבטיח שהעולים החלוצים יהיו מוכשרים למשימה החלוצית המאתגרת בארץ. הסרטיפיקטים המועטים במסלול החלוצי ניתנו למי שהיו לפחות שנתיים בהכשרה. עם עליית היטלר לשלטון בגרמניה גבר הלחץ לעלייה בקרב הצעירים היהודים בפולין. היקף הסרטיפיקטים שקיבלה כל תנועה נקבע בהתאם להיקף חברי ההכשרות שלה. באותן שנים גדל ופרח מפעל ההכשרות של החלוץ המזרחי, בשיאו, ב-1935, הקיף כ-100 קיבוצי הכשרה, בהם אלפי חלוצים. ההכשרות ניהלו אורח חיים קיבוצי. החלוצים התגוררו יחדיו בבתים שכורים ובחוות כפריות, בערים או בעיירות, והתפרנסו מעבודות בסביבה. תנאי הקיום היו על פי רוב קשים, הן התמודדו עם העדר מקומות עבודה ומגורים הולמים. לעיתים נדרשו חלוצים להמשיך בהכשרה כמה שנים עד שזכו לסרטיפיקט הנכסף.

הכשרה ציונית דתית ראשונה קמה בצ'נסטוחובה ב-1923. עם ייסודה עבדו בה 16 בנים, תלמידי ישיבות ובתי מדרש, ו-6 בנות. הבנות התקבלו לחווה בלחצן ונוכח צרכי היישוב בארץ והן עבדו בגן נפרד מהבנים הבנים, עקב התנגדו לעבודה משותפת. קליטת חברות בהכשרה נתקלה בקשיים ובהתנגדויות. הבנות נאבקו התקבלו, התקשו לעמוד בעבודות המפרכות והועסקו במשק הבית דבר שגרר חוסר סיפוק ומעמד נחות. בשנת 1933 פעלו במסגרת החלוץ המזרחי כמה קיבוצי הכשרה לבנות דתיות. במקביל להכשרות החלוץ המזרחי ייסדה כנסת השמה"ד קיבוצי עלייה שומריים, שהכשירו את בוגריה להתיישבות קיבוצית דתית בארץ ישראל. קיבוצי העלייה השומריים הדגישו את ההכשרה החלוצית האידיאולוגית לחיי קומונה מלאים. הווי חיים תנועתי מיוחד נרקם בהם (להלן).

התנועה באימי השואה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, התרכזו חברי תנועות הנוער הציוניות דתיות בפולין בפעילות חילוץ והצלה לצד סיוע למשפחותיהם. בין בני הנוער והצעירים הציונים דתיים הועבר מסר – לנוע מזרחה, לעבר לבוב וביאליסטוק במטרה להגיע לווילנה. בראשית המלחמה נותרה וילנה עצמאית לתקופה קצרה והתרכזו בה אלפי פליטים מפולין. נקודת הריכוז של חברי תנועת הנוער הציונית דתית הייתה ברחוב קיובסקה (כיום קאונו) 4. עורך הדין זרח ורהפטיג, איש צעירי המזרחי מוורשה, בסיוע הקונסול היפני, אִרגן אשרות יציאה מליטה באמצעותן נמלטו כ-7,000 יהודים, בהם חברי תנועות הנוער החלוציות. נתיב זה נסתם עם הפלישה הגרמנית לרוסיה, יוני 1941.

במקומות שהדבר ניתן התארגנה פעילות תנועתית במחתרת תחת ציפורני הטרף של הנאצים. החברים התכנסו בדירות ובמקומות מסתור בימי חול ובשבתות, קיימו שיחות רעיוניות וסעודה שלישית רוויות התפעמות נפשית, חיזוק ועידוד. הניצולים המעטים זכרו את המשותף והמלכד, את האחריות והערבות ההדדית ואת הסיוע שהעניקו איש לרעהו בימים אלו. מפגשים מתוכננים ומקריים היו בין חברים שנעו בדרכי פולין במאמץ להיחלץ ולהימלט, ומאוחר יותר גם בצעדות המוות. קבוצת חברי בנ"ע, בראשם חיים בסוק, נטלו חלק במרד הקצר בגטו וילנה. חברי השמה"ד – בנ"ע פעלו בגטאות (פירוט בפרק שני). הם ריכזו את חברי התנועה הצעירים וקיימו פעילות תנועתית ככל שהתנאים אפשרו, עזרה הדדית, ובמקומות בהן התארגנה מחתרת לוחמת הצטרפו אליה. אליעזר אונגר, מייסד כנסת השמה"ד, איבד את רעייתו נינה ואת בנם יהודה באקציה בטרנוב. אחרי טִלטולים בפולין נמלט לצ'כוסלובקיה, להונגריה משם עלה ארצה בינואר 1944. אונגר היה אחד הראשונים שהעידו בארץ על השואה באירופה ונעשו מאמצים להשתיקו.

((ראו מאמרי: "השומר הדתי ובני עקיבא בפולין בימי השואה", [עורכת] גרסיאלה בן דרור, ילקוט מורשת, 103 (20), טבת תשפ"ג, דצמבר 2022, עמ' 118-87; "כנסת השומר הדתי ובני עקיבא בפולין בימי השואה א, https://yavin.co.il/?p=2113 ; "הגנה מול הצלה, השומר הדתי ובני עקיבא במרד הגטאות", https://yavin.co.il/?p=2167 ).

התציונות הדתית בפולין אחרי מלחמת העולם השנייה

עם שחרור מזרח פולין על ידי הצבא האדום החלה התארגנות יהודית מחודשת על אדמת פולין. בשנים 1950-1945 התארגנה פעילות ציונית דתית בפולין. ניצולי המחנות, הגטאות, הבונקרים והנמלטים מאימת הנאצים מזרחה לברית המועצות, שבו לפולין והחלו להתארגן. חילוץ ילדים ממנזרים וממשפחות פולניות היה משימה ראשונה במעלה, לצד שיקום שארית הפליטה. זאת, בפולין שליקקה את פצעי המלחמה, שרויה תחת מכבש סובייטי וחווה גלי אנטישמיות רצחניים. היהודים התארגנו בקווי המתאר החברתיים-מגזריים שקדמו למלחמה והקימו ניצני קהילות שתאמו את השקפת עולמם.

המזרחי, תנועת תו"ע, השמה"ד ובנ"ע התאחדו ופעלו יחדיו. ביוזמת הצעירים ששרדו, בראשם שרה שטרן וחיים בסוק, החלה פעילות ציונית דתית חלוצית לבני הנוער ולצעירים. בלודז' קם קיבוץ לעבר הירדן, בעקבותיו קמו שורה של קיבוצים: לניצחון בקרקוב לאור בסוסנובייץ, מגשימים בבנדין, ועוד. קיבוצים אלו היו מסגרת קהילתית ציונית דתית רב-גילאית, שעסקה בשיקום ובחילוץ מפולין. אחרי המלחמה קמו בפולין: 17 קיבוצים דתיים; 5 בתי חיילים משוחררים; 4 בתי ילדים בהם התחנכו כ-500 ילדים; 27 סניפים של המזרחי-תו"ע; בתי ספר ובתי תמחוי. הצלת ילדים הייתה משימה רבת חשיבות. לצד כל אלה פעלו קינים של תנועת נוער השמה"ד בנ"ע, בהם נטלו חלק מאות ילדים שהשתתפו בסמינרים, במושבות קיץ בכינוסים תנועתיים ועוד. בסוסנוביץ התקיים כינוס ראשון של המזרחי ותנועת תו"ע בפולין אחרי המלחמה, בחשוון תש"ה, 10.1945. בקרקוב התקיימה ועידה ארצית, ר"ח אדר ב תש"ו, 3.1946. בדרכם לוועידה זו נרצחו ארבעה חברי בנ"ע מלודז' (ראה בפרק לודז'). ראש הקהילה הציונית דתית בקילצה נפצע אנושות בפוגרום הנורא. עיקר המאמץ נועד לחלץ את שארית הפליטה ולהעלותה לארץ ישראל. חלק גדול מהשורדים נאלצו להפליג באניות מעפילים והתגלגלו עוד זמן רב עד שזכו להגיע לחוף מבטחים.

"התנועה שלנו בפולין הוקמה הודות למסירותם, לחריצותם ולעקשנותם של כמה חברים … חומר כזה של אנשים אשר מצאתי אצלנו לא תמצאו באף קיבוץ אחר. אנשים אשר מסירותם בכל לבם ונשמתם לרעיון הקדוש שלנו, אשר בהתנהגותם היומיומית מוסיפים לנו כבוד … כשהנך נכנס בשבת לאחד הקיבוצים שלנו אתה רואה את קדושת השבת בכל פינה – התפילה והארוחה, השיחות והלימודים, כל אלה משאירים עליך רושם בל יימחה. סדר היום של שבת מתחיל בתפילה, ואחר כך קידוש וארוחה. בתוך הארוחה זמירות ושירי ארץ ישראל, שירים מהגטו, מחיי הכיבוש הנאצי, שיעור בפרשת השבוע, שיחה על נושאים שונים ושוב שירים וריקודים… אינך יכול להשתחרר מהרושם הכביר שזה עושה עליך … אכן יש אנשים המוסרים את כל מרצם ונפשם ומוליכים בכבוד ובגאון את התנועה שלנו לקראת השלב הסופי – בניין הארץ על-פי התורה-והעבודה" (יהודה דטנר, בוגר השמה"ד, הגיע לפולין כאיש הבריגדה, כסלו תש"ה).

בשלהי שנות ה-40, הוגבלה מאד הפעילות הציונית בפולין על ידי השלטון הקומוניסטי. וב-1950 נאסרה כל פעילות יהודית-ציונית, תם פרק נוסף בקורות יהודי פולין (בקרוב יתפרסם מאמרי על תקופה זו בתולדות השומר הדתי)..

דמויות ציוניות דתיות מובילות

הרב שמואל מוהליבר – ביאליסטוק – חובבי ציון

הרב שמואל מוהליבר, 1898-1824, ממבשרי הציונות. רב ואב"ד בראדום ובביאליסטוק, יו"ר תנועת חובבי ציון, הקים את המזרח"י (מרכז רוחני), שהיה הגרעין לתנועת המזרחי.

נקודות ציון מרכזיות בחיי הרב מוהליבר:

תרל"ב, 1872 – פרסם מאמרים בהלבנון בהם עודד פרודוקטיביזציה של העם ושילוב תורה והשכלה.

תרמ"ב, 1882 – "סופות בנגב", הרב יצא ללבוב ומשם לוורשה, הצטרף לחובבי ציון ופרסם עם הרבנים יוסף דב סולובייצ'יק מבריסק ואליהו חיים מייזל מלודז', קריאה ליהודים לעלייה מאורגנת לארץ.

תרמ"ג, 1883 – התמנה לרב העיר ביאליסטוק. קודם לכן כיהן 15 שנה כרב העיר רדום.

תרמ"ה, 1884 – השתתף בוועידת הייסוד של חובבי ציון בקטוביץ.

תרמ"ט, 1889 – חתם, יחד עם הרב יצחק אלחנן ספקטור מקובנה, על היתר מכירה של אדמות ארץ ישראל לנוכרי בשנת השמיטה. כדי לאפשר קיום היישוב היהודי בארץ.

תר"נ, 1890 – נבחר לעמוד בראש תנועת חובבי ציון, הוועד האודסאי, כיורשו של פינסקר. ביקר בארץ ישראל, רכש קרקע וייסד את המושבה מזכרת בתיה (עקרון).

תרנ"ג, 1893 – ייסד את תנועת המזרח"י – מרכז רוחני, במסגרת תנועת חובבי ציון.

אלול תרנ"ג, 1893 – ייסד בביאליסטוק חברה חשאית ליישוב ארץ ישראל והציע לרכוש קרקע ולנטוע גן אתרוגים. צורך אספקת אתרוגים מארץ ישראל לקהילות ישראל בגולה, ומקור פרנסה למתיישבים בארץ ישראל. הוא ראה בכך חיזוק הקשר בין הגולה לארץ ישראל. בניסן תרנ"ד, 1894, נרכשה הקרקע וניטע גן אתרוגים על שם הרב שמואל מוהליבר. הקרקע והגן הועברו כחלוף מספר שנים לרשות הקק"ל שייסדה עליה קיבוץ השומר הצעיר, גן שמואל.

מכתבו של הרב שמואל מוהליבר לקונגרס הציוני הראשון (אליו לא הגיע בשל מחלה)

"אנו רוצים ליצור בארץ ישראל שלנו לא בני המאה העשרים ואף לא יהודים בני המאה ה-יב, אלא יהודים מטיפוס אחר לגמרי. יהודים שמצד אחר יהיו בני המאה השלושים אבל מצד שני יהיו מבני התקופות שקדמו לספירת המאות. יהודים מתקופת הנביאים והמכבים".

זהות יהודית, ציונות וחירות הפרט

הרב מוהליבר תמך בהצטרפות לתנועה הציונית ודרש חופש דת ליחיד ושמירה על פרהסיה יהודית. בדרך זו ביקש להתמודד עם החילון הגואה ועם התגבשות הרעיונות הלאומיים בהם תמך ואותם עודד:

"יסוד חיבת ציון היא לנצור את התורה כולה כפי שהיא מורשה לנו דור דור בלי כל גירעון ותוספת. אינני מתכוון בזה להוכיח לאנשים פרטיים, יחידים, בהנהגתם כי כבר אמרו חז"ל: 'תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח'".

"אש גדולה יצאה בקרבנו שלהבת נוראה וכולנו עומדים בסכנה. שונאינו רבו ופרצו ומספרם כבר למיליונים רבים הגיע, ואלמלא מוראה של מלכות כבר חיים בלעונו. ועתה, כאשר נמצא לנו אחים בעת צרה כזאת המושיטים לנו את ידם לעזרה לעשות כל מה שביכולתם להציל את עמנו ולחלצו מן המיצר, האם יהין לב אחד מאִתנו לדחותם? יתבוננו כולם היטב וברית אחים לא תופר" (יהודה לייב הכהן פישמן [עורך], ספר שמואל, ירושלים, תרפ"ג).

ערכה של מלאכה

"מדוע זה מאסו בני עמנו בכל מלאכת יד? אבותינו הראשונים היו עובדי אדמה ורועי צאן. מגדולי חכמי התלמוד ז"ל היו בעלי מלאכות שונות וכל זה לא האפיל על זוהר מעלתם. נהפוך הוא, על חכמתם הרבה נתווספו טהרת הלב ומנוחת הנפש. ורק אנחנו, כלימה מכסה פנינו ללמד את בנינו אומנות. הגם לאכול לחם בלתי מגואל בעושק ותרמית רק מעמל ויגיע כפיו – הגם זה לאשמה תיחשב?" (אושר האדם, הלבנון, 1873).

בעקבות ביקורו של הרב בארץ ישראל

"מדי דברי לא אוכל להתאפק מלדבר נגדה-נא לכל עמי: העוד לא תראו אצבע אלוקים בכל אשר קרה לנו? הן זה קרוב לעשר שנים אשר הִשְקנו ה' כוס תרעלה ברוב מדינות אירופה ויקומו עלינו בני בלי שם (אנטיסעמיטים) ברדיפות ובעלילות שונות ויש אשר הרֵעו לנו בפועל. והנה בעת אשר כיסה חושך ארץ וערפל לאומים בפתע בא לנו אור המאיר ממערב והאיר ממזרח צדק וקול קורא ואומר: שובו בנים לגבולכם. השליכו אלילי כספכם ואלילי זהבכם ובוא וחסו בצילי ארץ אבותיכם. אחזו איש אִתו ומחרשתו ועִדרו בלא לב ולב, כי כל טוב הארץ לפניכם. והנה במשך שש שנים קמו מעפר ערים וכפרים, בארות ועדרים, השדות מלאות חִטים ושעורים, ענבים וגפנים מכסים כל ההרים. ארבעה עשר קולוניות [מושבות] נתייסדו במשך זה, ובהם יעבדו שלושת אלפים נפש מאחינו … אחי ורעי היקרים וחביבים עלי כנפשי ממש, בִּינו והשכילו היטב, כי כל אשר חזינו במחזה הדמיון לפני שש שנים ולא האמין שום איש אשר לו שכל בריא וישר כי במשך זמן קצר כזה יצא דמיון גדול כזה לאור, עתה זכינו בפועל ועוד על צד היותר נעלה. האם במקרה הייתה כל זאת? האם יש מי שימצא עוז בנפשו לאמור כי לא יד ה' הייתה בכל אלה?" (ספר שמואל, הנ"ל).

היתר המכירה בשנת השמיטה – תרמ"ט, 1889

"קרובה שנת השמיטה על פי חשבון הרמב"ם ז"ל וכפי המנהג היא שנת תרמ"ט הבעל"ט. וזכינו בעזרת ה' יתברך שנתכוננו כמה כפרים הנקראים קולוניות [מושבות] של יהודים המתפרנסים מעבודת האדמה, הן משדי תבואות והן ממטעי כרם. ואם נאסור עליהם לשדד את האדמה ולתקן את הכרמים תישם הארץ ותיפוק [יצא] מזה חורבן הקולוניות חלילה, וכמה מאות נפשות יימוגו ברעב חלילה. על כן להצלת נפשות והצלת ישוב הארץ, הצלת הגוף והצלת הממון, מצאנו היתר על שנה זו, שנת תרמ"ט, למכור בקיץ הבעל"ט את השדות והכרמים וכל השיך לעבודת האדמה לנוכרים על מנת כשנחזיר להם את האו"ג לאחר השמיטה וניתן להם סך … ריווח, מחויבים המה להחזיר לנו השדות והכרמים … כל דברי היתר הנ"ל הננו מסכימים לו על פי דין ודת תורתנו הקדושה … כל זה נעשה באופן שיסכים עמנו גם הרב הגאון פאר דורנו, כש"ת מו"ה יצחק אלחנן נ"י אבד"ק קאוונא. וד' ימהר ויחיש את גאולתנו ונשמור את כל המצות התלויות בארץ כהלכתן ודקדוקן. באנו על החתום, אור ליום ו', עש"ק כ"ח בשבט תרח"ם ציון, פה ורשה. נאום ישראל יהושע חופ"ק קוטנא. ונאום שמואל בהרב מהרי"ל החופ"ק ביאליסטוק. ונאום שמואל זנגוויל המו"ץ דפה ק"ק ורשה".

"אילו סבור הייתי כי אסור לעבוד בשביעית לא הייתי מתיר למכור לנוכרי שכן אינני גורס מיני אמצאות כאלה, אלא דעתי, כי בזמן הזה מותר לעבוד בשביעית והמכירה אינה אלא סימן היכר שקיים דבר כשמיטה בכדי שלא תישכח מילדינו תורת השמיטה".

לימוד תורה מול עבודת ארמה בארץ ישראל

בשנת תרמ"ג, 1883, נרתם הרב לשיקומה של המושבה פתח תקווה, וכך כתב לרב עזריאל הילדסהיימר מברלין שהתעניין בשיגור לומדי תורה לפתח תקווה:

"לייסד תורה בפתח תקוה אינו דבר נחוץ, כי בעזרת ה' כמעט כל בני פתח תקוה הם יודעי תורה ויראי ה'. ולייסד ישיבה שם אין המקום גורם, 'כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָ‍ִם' (ישעיהו ב ג). וגם אודות בית תלמוד תורה אין לעת עתה מה לדאוג כלל כי לעת עתה רוב הנוסעים נסעו רק בעצמם ובני ביתם נשארו בביתם. וכשיצטרכו לזה לא יחסרו לומדי תורה בירושלים ובעד הוצאות מעטות ישיגו מלמד לבניהם. ואין לנו לדאוג רק [אלא] בעד ישוב הארץ, היינו שלא יחסרו להם הבהמות והכלים הדרושים לעבודת האדמה ובתים לשבת שם".

הרב יצחק ניסנבוים – ורשה – המזרחי

תלמיד ישיבת וולוז'ין, סופר פורה, עיתונאי, מטיף-דרשן ציוני דתי. שותף לייסוד קק"ל, ציר בקונגרסים ציוניים, פרסם מעל דפי המליץ, ערך את הצפירה ואת עיתון המזרחי, ועוד.

נקודות ציון מרכזיות בחיי הרב ניסנבוים:

תרכ"ט, 1869, נולד בעיר בוברויסק (רוסיה הלבנה),

תרמ"ז, 1887 – מצטרף לתנועת חובבי ציון.

תרנ"א, 1891 – מייסד אגודת שפה ברורה להוראת עברית בעירו, בוברויסק.

תרנ"ד, 1894 – מזכירו של הרב שמואל מוהליבר, יו"ר חובבי ציון ומייסד המזרח"י בביאליסטוק.

תר"ס, 1900 – דרש 22 שנה בבית הכנסת אהל משה (מוריה) בוורשה (רחוב דג'לנה 7 / זמנהוף). ראשון לנאום בעברית בוורשה בבית כנסת מעל הבימה!

תרס"ד, 1904 – מתנגד לעמדת הרצל והמזרחי בשאלת אוגנדה, תמך בציוני רוסיה.

תרס"ה, 1905 – ביקר בארץ ישראל.

תרע"ט, 1919 – מצטרף לתנועת המזרחי. יוזם ושותף בייסוד תחכמוני בוורשה ורשת החינוך יבנה.

תרצ"ז, 1937 – נבחר לראשות המזרחי בפולין. באותה כעת היה חולה ומותש.

תש"ג, 1943 (?) – נספה בגטו ורשה. הרב נמסר לנאצים ע"י ראש המשטרה היהודית!

לקט מדבריו וממשנתו הציונית דתית:

"היהדות שלנו בכל חלקיה, מהתורה שבכתב והתורה שבעל-פה, עד חכמת הנסתר היא יהדות דתית-לאומית, אשר גאולת העם ובניין הארץ עומרים במרכז" (מסורת וחירות, ורשה, תרצ"ט).

רעיון הגאולה

"הנני ככושי הזה שאינו ממיר את עורו. אינני יכול לדרוש או לכתוב דרשה מבלי להזכיר את הרעיון הממלא את כל בתי נפשי, גאולת עמנו. ואם כי אינני מתכוון כלל לנהל תעמולה ציונית, ואם כי בכל ספרִי החדש [קנייני קדם] לא הזכרתי מילה זו, בכל זאת כמעט בכל דרשה מבצבצת משאת נפשי זו, אם בכוון כלפי העם על ערכה של ארץ ישראל, ואם בכוון כלפי בוניה על ערכה של התורה בחיי הגלות ובחיי הארץ הבנויה. והשם 'התורה והגאולה' הולם באמת את התוכן הראשי של הספר" (אגרות הרב ניסנבוים, ורשה, כסלו תרצ"א; ירושלים, תשט"ז).

'על דבר זכויות הנשים'

הרצאה בוועידה השנייה של המזרחי בפולין, ניסן תרע"ט, 1919, בה נדונה שאלה זכות הנשים להשתתף בבחירות להנהגה היהודית בארץ. הרב חלק בעניין זה על הראי"ה קוק ונקט עמדה אמיצה:

"שאלת הנשים העומדת עתה על הפרק היא בדבר זכות הבחירה האקטיבית והפסיבית של הנשים … לאספה המכוננת העברית בארץ ישראל … מתלקחת מלחמה כבדה מסביב לפתרונה החיובי והשלילי … שאלה זו תכונה לאומית ומוסרית לה. העם העברי נמצא עתה במצב כזה שדורש התאזרות כל כוחותיו שיש לו ואי אפשר לו לוותר בשעה זו על מחצית כוחותיו, על נשיו ובנותיו ולהשאירן מחוץ לעבודה הציבורית והלאומית … אחרי שכבר נתעוררו נשים עבריות רבות לתחייה לאומית והן רוצות להשתתף בכל עבודות ציבורנו ולאומנו, כבר דורש רגש המוסר אשר בלבנו לתת להן את האפשרות הגמורה לספק את רצונן הקדוש הזה – להקדיש את כוחותיהן וכישרונותיהן לאוּמתן … באופן כזה מתן זכות בחירה לנשים איננו צריך להיות אצלנו כל שאלה … כל מי שהולך אחר המוסר הטהור של היהדות … ומתנהג על פי פקודת התורה … ורוצה בתחיית עמו כולו, הוא צריך לבוא לידי מסקנות אלה: לכל אישה עברייה ניתנת זכות הבחירה האקטיבית והפסיבית לשלטון הקהילה העברית ולכל המוסדות הציבוריים והלאומיים במידה שווה לגברים" (תנועה בעידן של תמורות, 302-307).

על חינוך הבנים והבנות לתורה ומצוות

"בוודאי שצריכים ללמד את הבנים גם לימודים כלליים, להעמידם גם על ערכה הגדול של התרבות הכללית, בלי חולין אין גם קודש … אי אפשר להפריד את הילד מחיי החולין של העולם ולהפרישו כולו לשמיים, אבל העיקר צריכים להיות הלימודים העבריים … לגדל אותם בבתי ספר עבריים" (היהדות הלאומית, ורשה, תר"פ, עמ' 168).

"עוד יותר גדול מחינוך הבנים הוא חינוך הבנות שלנו. אותן אין מלמדים כלל את הלימודים העבריים … ללמד את הבנות את תורתנו ושפתנו ולחנכן להיות יהודיות טובות היודעות את היהדות וערכה, האוהבות את עמן וחשות בצערו ובתקוותו, הלא יש צורך גדול עוד יותר מהבנים" (הגות ולב, וילנה, תרע"א, ורשה תר"פ, עמ' 140).

ברכה לחברי כנסת השומר הדתי

"עלֹה תעלו ותִרשו את הארץ. השרישו בלִבכם אהבה ומסירות לכל קֹדשי עמנו. סדרו בארצנו את חייכם על פי משטר תורתנו וארץ אבותינו לנו תהיה, ורוח תורתנו תשלוט בתוכה וגאולתנו תקרב … הרִבֵּעִים [דור רביעי] … מהם יושתת באמת עולמנו, עולם מלא אור תורה, אור צדק ומשפט, אור עבודה פוריה … בארצנו העתיקה" (אהלנו, אדר תרצ"ד).

תורה והשכלה כללית

"נגד התרבות הזרה לא נלחמו [חז"ל] ולא גזרו אז כל איסור על חכמה יוונית או על לשון היוונים. בטוחים היו בכוח תרבותם המקורית, שכל תרבות אחרת לא תִדחק את רגלי שכנתה, ואם תסופח אליה אז עוד תוסיף התרבות הזרה דם וליחה לתרבות המקורית ותעשיר אותה בקניינים וערכים חדשים … יש שראשי העם השתמשו לפעמים בתרבות זרה זו ליפות בה את התרבות העצמית [היהודית], אבל רק עד כמה שלא יקלקל תיקון זה את פנימיות תרבותנו, את קול נשמתה" (היהדות הלאומית, עמ' 9-8.ראוי לראות את דברי הרב במקור ובו הסבר).

"יהדות משכלת מצד אחד ויהדות לאומית מצד שני יכולה להציל את אומתנו מהטמיעה הגמורה … בין תורת ישראל מצד אחד והשכלה אירופאית מצד שני יימשכו חוטים המאגדים … אומה חיה … ממזגת בקרבה את התורה והשקפתה ואת ההשכלה והשקפתה, את פקודותיה של האמונה ואת פקודותיה של החכמה. זהו כוחו של אורגן [יצור] חי ובריא, שמעכל חומרים שונים והם מתמזגים בקרבו והיו לדם אחד, לנשמה אחת" (הגות ולב, עמ' 145).

על הומניזם וחינוך

"האנושות עוד לא אִבדה את צורתה … את צלם אלוקים אשר טבע בה בוראה … עוד תחדש חייה ברוח תורתנו, ברוח אנושיות אמיתית … גם הוא אחד מתפקידיה של האומה העברית … על כן עלינו לחנך את בנינו שיגדלו ויהיו לאנשים שלמים, ישרים ונאמנים, אוהבי רעים ואינם שונאים גם את שונאיהם וישמשו יסוד לאנושות החדשה, אנושות עם צלם אלוקים שעוד תקום בעולם … נגשים בחיים את כל הדרישות המוסריות והאנושיות היותר נעלות והיותר נשגבות ובתוכן אף הדרישה האמורה לאהוב גם את שונאינו היותר גדולים והיותר אכזריים, בהכירנו כי גם הם חלק של האנושות כולה" (מסורת וחירות).

"התורה דורשת יותר מהגשמת משפטיה. היא דורשת מאת בני ישראל  א ה ב ה  אל הגֵר … אחרי אלף ושמונה מאות שנה של ייסורי גלות … אהבה אל אותם המדכאים והמענים – היא דרישה יוצאת מן הכלל, אבל מלֹא נמלא גם אותה, נעקור מתוך לִבנו השותת דם כל רגשות שנאה ונקמה … ניטע תחתיהן רגשי אהבה לכל האנושות וממילא גם לאלה מחלקיה שנהפכו לחיות-יער לגבנו" (מסורת וחירות).

היחס לחלוצים "החופשיים"

"נסתכל בבוני הארץ אל פנימיות חייהם, על מסירות נפשם על כיבוש האדמה העברית, על עינוייהם וייסוריהם הרבים הקשורים בכיבוש אדמה שוממה אוכלת יושביה, על המלחמות התמידיות שיש להם לנהל עם השכנים הפראים מסביב, ועל שאיפותיהם הנאצלות הממלאות את לבם לחיות חיי עבודה פשוטה לבלי להשתמש בכל עבודה זרה. אז נביט עליהם בעיניים אחרות. נמצא בהם ניצוצות קדושה רבים וניצוצות אלה אפשר ללבות גם בנוגע לשמירת התורה" (מסורת וחירות).

היחס לעבודת האדמה

"השאיפה להֵנות רק מעבודה עצמית ולא מעבודת זרים, להוציא בידיהם המה את לחמם מאדמתם – [אותה] צריכים להשריש גם היום בלבבות דורות באי הארץ בימינו. תקוץ נפשם בלחם הקלוקל הבא לא על ידי יגיע כפיים, וישתוקקו לעבודה פורייה להחיות בה את נפשם ואת נפשות ביתם" (מסורת וחירות).

צדק חברתי

"הולכת ומתרחבת גם בקרבנו התהום המבדילה בין מעמד למעמד, הולכת ומתעמקת [מעמיקה] גם בקרבנו השנאה בין המעמדים [מעמדות]. כל אחד מביט על חברו כעל יורד עִמו לחייו ושִנאה כבושה-גלויה זו בקרבנו פנימה, קשה היא לנו משנאת העמים הזרים אלינו … עולמנו העברי דורש תיקון מהמסד עד הטפחות. תיקון גמור בחייו הכלכליים אשר על ידו יתוקנו גם החיים המוסריים … אפשרי הוא תיקון זה רק בשובנו לארץ ישראל לבנות בה את ביתנו הלאומי. ביתנו זה ייבנה על ידינו בכוחותינו ובכישרונותינו אנו וחיינו הכלכליים בידינו יהיו ונסדרם גם על בסיס חומרי איתן וגם על בסיס מוסרי מוצק" (קנייני קדם, ורשה, תרצ"א, ב, דברים).

"מדינה יהודית תהיה יהודית לא רק בחומר אלא גם ברוח … יחיו בה את חיי התורה … רק אז ישלטו במדינתנו סדרי חברה כאלו שיהיו למופת לכל עמי תבל. בייחוד במה שנוגע לבניין הארץ על יסודות הצדק והיושר" (מסורת וחירות).

הרב ניסנבוים דרש את נבואת זכריה ומצא בה אישוש להשקפתו התורנית לפיה הקיפאון מאפיין דתות ידועות בעולם, לעומתן ביהדות גלום כושר התפתחות אשר בא לביטוי בימי שיבת ציון עת נדרש עם ישראל לכונן ממלכה חדשה בעולם מתפתח ומתחדש. הוא דרש מגדולי ישראל גם בימינו להיות "מן המהלכים" ולא "מן העומדים". לדעתו, ההלכה שורשה בהליכה (היהדות הלאומית). עוד כתב הרב ניסנבוים מצע לחוקה למדינת ישראל; ייחסי ישראל והגולה; אוניברסליות מול ייחוד יהודי, ועוד הרבה.

שנאת עולם לעם עולם – קריאה לצעירים לשאת את הדגל

"עמלק הוא סמל השנאה לעם ישראל, שנאת עולם לעם עולם, המתלבשת בצורות שונות … פעם מתנפלים על היהודים להכחידם המוני עמים, ופעם מתנכלים להשמידם צוררים יחידים. אנו מאמינים כי עם ישראל נכנס בימינו ל'דורו של משיח' … שלושה דורות תימשך מלחמת ה' בעמלק. תוצאות מלחמה זו הן כי 'נקהלו לעמוד על נפשם' (אסתר ח יג), אבל לא כדי להינקם מאויביהם, ולא למסור נפשם על קדושת השם כי אם דווקא כדי להחיות את נפשם בקדושת השם. להיקהל ולהתאחד יחד, לחזק את רוחם בקרבם, לבנות את ארצם לחיות בה על פי תרבותם המקורית … להיקהל … בכוחות מאוחדים נתגבר על העמלקים-ההמנים שבדורנו, האומרים לאבד את היהודים בארצותיהם ושללם לבוז. בכוחות משותפים ומלוכדים נתגבר גם על העמלקים האומרים לחסום לפנינו את הדרך לכבוש את ארצנו. אולם הכוחות האלה צריכים להתאחד מסביב לדגל התורה, אותו דגל ששימש לנו לעמוּד האש גם בשבתנו בארצנו וגם בלכתנו בגולה. ואתם צעירים דתיים השומרים על הגחלת הקדושה … שאו ברמה את הדגל הזה וצעדו קדימה ועִברו לפני המחנה הסולל מסילה למלך המשיח … היו ראויים לדורו של משיח!" (שבט תרצ"ו, ינואר 1936, כתבים נבחרים, אליהו משה גניחובסקי [עורך], ירושלים, תש"ח, שב-שכא).

קידוש השם וקידוש החיים

"אז נזרקה לחלל הגטו אמרתו השנונה של הרב יצחק ניסנבוים: 'זוהי שעה של קידוש החיים ולא של קידוש השם במוות, לפנים דרשו האויבים את הנשמה, והיהודי הקריב את גופו על קידוש השם. עתה הצורר דורש את הגוף היהודי, וחובה על היהודי להגן עליו, לשמור על חייו" (נתן עק, התועים בדרכי המוות, ירושלים, תש"ך).

בקיץ תש"ב, 1942, נערך בגטו ורשה מעמד סיום שנת הלימודים של תלמידי רשת החינוך יבנה. בבית הכנסת מוריה (להלן) התכנסו כ-1,000 ילדים דוברי עברית, ילדי רוחו של הרב ניסנבוים. הם הציגו מחזה מסדה – מצדה, על פי המלצתו של הרב ניסנבוים לראשי מערכת החינוך הדתי בגטו. הרב לא יכול היה להשתתף במעמד, מפאת גילו ומחלתו הקשה (מיכאל זילברברג, יומן ורשה, תל אביב, ללא ציון תאריך). ביולי 1942 התכנסה בגטו ורשה אספת רבנים, אדמו"רים, עסקנים ואנשי המחתרת. האחרונים דרשו לקרוא את הציבור למרד, הרבנים לא נענו לקריאה.

"האדמו"רים והרבנים לא יכלו להוציא הגה מפיהם. העיניים זלגו דמעות. קם על רגליו הזקן שבחבורה, הרב יצחק ניסנבוים …: 'לוקים אנו בעיוורון. דורנו לא חונך למלחמה, הפחד מתיש את כוחנו. מפחדים אנו מבני הענק הגרמנים. איך יכולים רבנים לקרוא למלחמה בגרמנים שעה שהם עצמם אינם מוכנים להילחם? … דעתי היא שיש להכריז ולהודיע שאין ליתן אימון בסדנאות העבודה בוורשה. אנו מכניסים את ראשינו ללוע הארי שם יתפסו אותנו במרוכז. לעולם לא ארשם לעבודה. כל הרושם את עצמו הוא בבחינת מאבד עצמו לדעת. מה שאני עומד לעשות אין זכות להציע זאת לאחרים. יבינו הבריות בעצמם מה יש לעשות. הריני זקן וחולה, לצערי איני יכול לעשות מה שצעירים וגברתנים יכולים לעשות – לא ללכת. להחרים את סדנאות העבודה. זוהי התחלה למרד" (ל' פיינגולד, מגיא ההריגה, הצֹפה, י"ח בניסן תש"ו).

אהרון בקר, איש השמה"ד ופעיל תנועתי בפולין אחרי המלחמה, העיד שבראשית ימי הגטו הגיע לבית הרב ניסנבוים ואמר שבא לקחת את הרב אל מחוץ לגטו. הרב השיב: "אני לא אעזוב את וורשה. אם נגזר עלי אקבל את הגזירה הזאת. אבל… מהמלחמה הזאת, מהצרה הזאת, ארץ ישראל תיבנה… היא תקבל מדינה… אילו הייתה אפשרות לעלות ארצה כעת הייתי עולה" (עדות, 4.2.1974).

יצחק כצנלסון על דרכו האחרונה של הרב יצחק ניסנבוים

"את ר' יצחק ניסנבוים, רב לאומי בתוכנו – המשומד והבוגד המאוס, ראש השוטרים [המומר שרינסקי] הוא הוריד את זקן הציונים, את הרב הגדול, אוהב עמו, הצדיק, אל הגרמנים להמיתו" (יצחק קצנלסון, פנקס ויטל, כתבים אחרונים, תל אביב, תשכ"ט, עמ' 174).

דברי הספד על רבי יצחק ניסנבוים שכתב שלום קרניאל, מראשי כנסת השומר הדתי

"הוא היה בין המנהיגים הבודדים אשר זכו להערצה מלאה רחבה, רבה, מצד אלה שהכירו אותו מקרוב. הוא נמנה בין המעטים אשר במידת התקרבותנו אליו כך גדלה הוקרתנו … הכרנו בו אחד מן הטיפוסים הנעלים אשר פיו שווה עם לִבו ומעשיו שווים עם פיו … דרשותיו היו עמודי אש של אהבת העם, הארץ והתורה … משעמד על הבמה היה נדמה לנו כי נביא מימי קדם מדבר … היה רועם כארי על הציבור ומוכיחו על אדישותו ושאננותו וכנביא ידע לעודדו ולחזק את רוחו בימי שפל וצרה … רצה רבי יצחק ניסנבוים להתקרב אל הנוער ועל כן זכה שהנוער התקרב אליו. בשביל חברי השומר הדתי וצעירי המזרחי בפולניה … הוא סימל את תנועת המזרחי בטהרתה. כשתנועת תורה-ועבודה התחילה להתרחק מהמזרחי מילא תפקיד חשוב בקירוב הלבבות ואיחוי הקרעים. תמיד רצה באחדות ותמיד פעל למען השלום והצליח הרבה בשטח זה. צדיק היה … אף כי את רוב שנותיו הקדיש למפלגת המזרחי, לא נהנה ממנה מאומה. טהור היה במחשבותיו וטהור במעשיו. זכר צדיק לברכה" (עלונים, אדר ב תש"ג).

(ראו מאמרי, "הרב יצחק ניסנבוים, נאמן תורה-ועבודה", https://yavin.co.il/?p=1491).

הרב דוד אביגדור – המזרחי – תורה-ועבודה – השומר הדתי

כ"א בתשרי תרנ"ח, 1897, נולד למשפחת רבנים ולמד תורה מאביו ומאחיו הגדול.

במלחמת העולם הראשונה נדדה משפחתו לפראג, בה פגש אנשי ספרות ומדע, השתלם בציור באקדמיה ורכש לעצמו השכלה כללית רחבה.

תרע"ח 1918, החל בפעילות בתנועת המזרחי ופרסם מאמרים בעיתוני המזרחי ותורה-ועבודה.

תרע"ט, 1920, נשא לאישה את מייטל ונולדו להם שני בנים. כיהן בסנוק בראש המזרחי.

תרפ"ג, 1923 עבר לדרוהוביץ' והסתופף במחיצת אחיו הרב יעקב. הרב דוד העדיף לעסוק ביצירה ובאומנות והתפרנס מיגיע כפיו בחנות ספרים ותשמישי קודש שפתח ובעריכת עיתון ביידיש.

תרפ"ה, 1925, רב העיר אנדריכוב, הצטרף לצוות ההוראה והניהול בבית הספר תחכמוני בקרקוב (רח' מיודובה 46). יו"ר מועצת המזרחי ונשיא תנועת תו"ע בגליציה המערבית. רותקה ליבליך, נערה הצעירה ילידת אנדריכוב שנספתה באושוויץ, קיימה קשרי מכתבים עם הרב דוד והושפעה ממנו. ביומנה, 12.2.1942 כתבה: "חליפת מכתבים שלי עם האדון הרב … גורמים לי הרבה נחת. הדבר מעניק לי סיפוק. אני מגלה בהם – במכתבים של הרב – הרבה רעיונות עצמיים שלא הייתי מודעת להם". הרב טיפח בבני אנדריכוב, 'יידישקייט' ואהבה לארץ ישראל היה אהוב ונערץ עליהם וייצג את הרעיון הדתי ציוני במלוא פארו (יומנה של רותקה ליבליך, האישה בשואה, כרך ו, 1990. ספר זיכרון לקהילות ודוביצה, אנדריכוב ועוד, רמת גן, 1967. תודתי לרבנית אסתר פרבשטין שהפנתה אותי ליומן זה).

תשרי תרצ"ו, 1935, ראש מזכירות הוועד הפועל של המזרחי בגליציה המערבית וזכה להערכה רבה: "איש אחראי ורב אמון, אדם נשוא פנים, גדול בתורה ובחכמה, חשוב ואהוב בכל הסניפים שלנו. אִשיות זו נותנת לנו את הערבון הגדול שעבודת המזרחי תתנהל להבא על הצד היותר טוב", כתבו ראשי המזרחי בגליציה המערבית עם בחירתו.

אלול תרצ"ט, 1939, הוועד הפועל של המזרחי בפולין בחר בו כציר לקונגרס הציוני, אך הוא לא השתתף בקונגרס והביע צערו על כך בפני הרב מאיר בר אילן, נשיא המזרחי העולמי, והוסיף: "אין לי מנוחה ע"ד [על דבר] עתידו של המזרחי בארץ ישראל ובחוץ לארץ. המזרחי עלול להיות בבחינת – אִם כל ישראל בכף אחת והמזרחי בכף שני'[ה] המזרחי מכריע את כולם. כי יש לנו ב"ה [ברוך ה'] שתי המעלות המכריעות את הכף והן: 'בור סוד שאינו מאבד טיפה' מכל אותם הערכין של העבר, ו'מעיין המתגבר' בנוגע להעתיד המזהיר שלנו".

הרב דוד הביע רצון לעלות לארץ ישראל ונרתם לגיוס כספים לקרן ארץ ישראל: "מוכן אני היום לעזוב את פולין ולהשתקע בארץ ישראל, כי בטוח אני שמארץ ישראל … עלול אני להביא ברכה רבה למוסדותינו ותנועתנו. נא איפוא לתת לי היכולת לבוא לארץ ישראל בכדי להשתקע". הוא יצר קשר עם המושב הראשון של הפועל המזרחי, שדה יעקב, ותכנן לכהן כרב המושב, תוכניתו לא התגשמה.

הרב דוד אביגדור וכנסת השומר הדתי

"ראה את מצב היהודים בפולין כמו שהוא ולא השלים אִתו. הוא הבחין בהיעדר עתיד לנוער היהודי בארץ זו. הוא ראה כוחות כבירים מתנוונים במלחמת החיים הקשה, במאבק המתמיד עם הסביבה האנטישמית ועם השלטון העוין … הבחין בצעירים רבים בעלי כישרונות ושאיפות, רבי מרץ ובעלי מעוף, ששקעו בהתנוונות בעיירות נדחות, בחיי מחסור ודלות, ללא אפשרות לפתח את כוחותיהם הנפשיים, ללא הווה וללא עתיד … [היה] לרב לוחם, לעסקן מובהק, לנואם וסופר, והוכיח כישרונות גדולים … הוא לא נרתע מאיומים ולא נכנע ללחץ, הגיד בפומבי את אשר עם לבבו ליהודים העסוקים בדאגותיהם היום-יומיות … דברו היה אחד: יהודים, ברחו מכאן! יהודים, הימלטו על נפשכם כל עוד מועד! יהודים, עלו לארץ ישראל!". (הלל זיידמן, "הרב ר' דוד אביגדור", אישים שהכרתי, דמויות מעבר קרוב במזרח אירופה, ירושלים, 1970, עמ' 135-129).

בחורף תרצ"ד הצטרף לצוות החינוכי בסמינר השמה"ד בוודוביצה, וכך כתב להנהגה הראשית של השמה"ד, 2.1.1934:

"מנהיגי הנוער הזה דורשים ומבקשים את דבר ה' בכל לִבם ונפשם, ובשאיפתם הגדולה לשוב לארצנו הם שואפים לחיות שמה על פי תורתינו, תורת חיים ואהבת חסד. אי לזאת החלטתי, יהי חלקי עמכם. להיות לכם אח בעבודת החִנוך הדתי וארגון הנוער העברי. יהי רצון שנזכה יחד ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתינו באהבה, על הרי ציון וירושלים".

היה חבר ההנהגה הראשית של השמה"ד בפולין, והחברים ראו בו: "מורה וחבר, מדריך וידיד". ליווה את קיבוצי הכשרה והעלייה התנועתיים, לימד בהם, ובשעות קשות עודד אותם ותמך בהם.

במאמרו "תורה ועבודה" ("על התורה ועל העבודה", אהלנו, סיוון תרצ"ה), דן בערך העבודה על פי מחלוקת תָּנאים, רבי ישמעאל ורבי שמעון בר יוחאי (בבלי, ברכות לה, ע"ב. ככל הידוע לי הרב דוד הוא הראשון שדן בסוגיה תלמודית זו כבסיס לבירור רעיון תו"ע). לדעתו, אין הבדל בין מלאכה למלאכה, "עבודה כשהיא לעצמה כשרה בכל עניִן ובלבד שהעובד יהא נהנה מיגיעו". (הוגי רעיון תורה-ועבודה ייחסו ערך מיוחד לעבודת האדמה בארץ ישראל). הרב אביגדור חלק על הנהגת השמה"ד בנושא זה וגם בסוגיית החינוך המשותף לבנים ובנות, אך הדבר לא העיב על יחסו החם והאוהד מאד לשומר הדתי.

במאמרו "תשובה שלמה", פנה לנוער: "בני עליה החביבים שלנו, הרעננים, העליזים והשמחים, הממלאים תקוות וניחומים, הממלאים אמונה ובטחון". הרב קרא להם לשוב בתשובה שלמה, שיבה למקורות היניקה שלנו. "'החרדים', ה'אדוקים', ה'קנאים' וה'יראים' שלנו" סבורים שהתורה שייכת כולה רק להם. "ה'פושעים', ה'חופשים' וה'נאורים', שונאים את התורה". הוא קרא לבני הנוער לשוב לחיי התורה הפשוטים, תורת חיים. "השיבנו אבינו לתורתך", לעצמיות שלנו (יודישע שטימע, כ"ט באלול תרצ"ח).

בימי השואה

בפרוץ המלחמה נדד הרב דוד אביגדור עם משפחתו לאחיו בדרוהוביץ, במרחב הכיבוש הרוסי. בעקבות כיבוש האזור על ידי הגרמנים, בקיץ תש"א, יוני 1941, יצאו הרב ובני משפחתו מערבה לטרנוב. דירתו בטרנוב הייתה מוקד לפעילות לחברי השמה"ד. חבר השמה"ד, אליעזר צוריאל, זכר את דרשת הרב, לפרשת ויצא, 1941, על נדרו של יעקב: "אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים" (בראשית כח כ-כא). כאשר בנה אליעזר את ביתו בארץ ישראל חקק בכניסה לדירתו את הפסוק עליו ביסס הרב דוד את דרשתו.

חבר השמה"ד שנמלט משדלץ שבפולין לווילנה נשלח על ידי הנהגת התנועה בחזרה לפולין הכבושה לחלץ את הרב דוד אביגדור, המשימה לא צלחה בידו. היה זה מאמץ ראשון מסדרת מאמצים שניהלו תלמידיו וחבריו שעלו ארצה מפולין לפני המלחמה ובמהלכה. הם הקימו התארגנות מיוחדת ושיגרו פניות חוזרות ונשנות לכל מי שיכול היה לסייע בחילוצו. הנהגת התנועה השיגה עבורו רישיון עלייה לארץ ישראל, לשם כך עליו להימלט לווילנה. דרכו נחסמה ולא היה באפשרותו להגיע לשם. הרב התחנן שיסדירו לו אזרחות פלשתינאית וכך יוכל להיחלץ. "אין אני יודע לשית עצות בנפשי" (ט"ז במנחם-אב ת"ש; ורהפטיג, פליט ושריד). הוא נדרש על ידי הרוסיים לקבל פספורט רוסי וחשש שהדבר ימנע בעדו להיחלץ משם. (ביטוי למלכודת השטנית אליה הפילו הנאצים את היהודים. הרב לא יכול היה לדעת שצעד זה עשוי לאפשר לו ולמשפחתו לשרוד). הרב דוד אביגדור ואשתו נרצחו באקציה בטרנוב, בראש השנה תש"ג, ספטמבר 1943. בן 46 היה במותו. שני בניו שבו לדרוהוביץ ונרצחו שם בחורף תש"ג. אחיו, הרב יעקב אביגדור, שרד את השואה, היגר למכסיקו שם כיהן כרב ראשי.

(ראו מאמרי על הרב דוד אביגדור,https://yavin.co.il/?p=2154. פורסם במוסף שבת של מקור ראשון: "דברו היה אחד, יהודים ברחו מכאן!", כ"ג בניסן תשפ"ג, 14.4.2023)

שלום קרניאל / לזכרו של הרב אביגדור ז"ל (דברים באסיפה בכפר עציון)

קשה לנו להשלים עם המציאות האכזרית הזו שהרב אביגדור ששפע חיים ורעננות ושהיה קרוב לחברינו, חניכי השומר הדתי בגליציה המערבית וזגלמביה, איננו עוד בין החיים. לפני 12 שנה הופיע לפנינו בפעם הראשונה בכינוס השומר הדתי בקרקוב ומאז נקשרו בינו ובין תנועת הנוער שלנו קשרים אמיצים. הוא היה לנו למורה ולחבר, מדריך וידיד. החברים יזכרו ודאי את דמותו האצילה. בעל קומה גבוהה היה, עיניו השחורות בערו כלפידי אש ומשכו את לב כולנו. יזכרו את פניו המאירים שהעידו על גזע יהודי אציל, את לבושו הרבני הטיפוסי ואת הליכותיו הנאות. הוא הקסים אותנו ביופיו החיצוני וביופיו הפנימי. אדם צעיר היה, צעיר בימים וצעיר ברוח ולכן אהב אותנו ואנו אהבנו אותו. מעשה בלתי שכיח היה בימים הראשונים האלה להתחבר אל השומר הדתי. היינו אז קומץ צעירים מועט ש'המזרחי' עדיין לא רצה להכיר בהם …

הכריז: "אני מאמין בכם. אני מאמין שאתם תהיו הבנים הבונים האמיתיים של המזרחי. אני מאמין שתקימו תנועה גדולה שעתידה לעשות מעשים גדולים" … הוא היה כאחד מאיתנו … הוא רצה להשריש בנו את ההכרה העמוקה כי תורתנו תורת חיים היא, הדורשת פעילות מתמדת מאת האדם והמביאה אותו לשמחת חיים אמיתית. הוא אהב את היפה וקיבל את תפקיד הרבנות באנדריכוב, הנמצאת בסביבה הררית נהדרת של הרי הקרפטים. היה לו כישרון לציור ובדירתו תלו גם תמונות שהוא צייר לפי סגנונו של ליליאן בצבע טוש. הייתה פשטות רבה בדיבורו ובהליכותיו, הטבעי והיפה היו כרוכים אצלו זה בזה, כשם שהמוסרי והיפה נבעו אצלו ממקור משותף … הוא ישב איתנו עד אור הבוקר והתווכח איתנו מתוך סערת רוח. הוא לא ויתר ולא עלה על דעתו לפרוש מן המחנה בגלל עמדתו השלילית. "איתכם אני גם כשתשגו", היה אומר.

היהדות, אמר, מחייבת הרבה שמחה והרבה אור. 'אין השכינה שורה מתוך עצבות אלא מתוך שמחה', ומאמרו הראשון של ד' בשעת בריאת העולם היה 'יהי אור'. הוא היה קרוב מאוד לחלוצים ששאפו לחיי קבוצה … הסביר בעל פה מאמר חז"ל, 'שלי שלך ושלך שלך – מידת חסידות' [אבות, ה י] … הקבוצה תהיה רק אז נאמנה לדרכה כקבוצה דתית כשהיסוד המוסרי ולא היסוד הכלכלי יהיה המניע הראשי לקיומה  … החברים קיוו לראות אותו בביתנו כחבר וכרב, .. יהיה זכרו ברוך!

שלום טרללר-קרניאל – קרקוב, השומר הדתי

קרקוב, מנחם-אב תרפ"ב – כפר עציון, כ"ח בכסלו תש"ח (1947-1912). מוצאו מבית חסידי בקרקוב. יהודי מאמין וגאה, תומך נלהב בתנועה הציונית. "הנעורים אינם רק גיל אלא מהות" – טען וכך עיצב את חייו. רומנטיקן, תלמיד חכם חלוץ. לאחר שסיים לימודיו בגימנסיה הצטרף לקן השמה"ד בקרקוב, ותוך זמן קצר היה ממעצבי דרכה הרעיונית של השמה"ד והתמסר לה בכל מאודו. עמד בראש הכנסת בקרקוב ובשנה האחרונה לשהותו בפולין בראש הכנסת בכל פולין. עלה ארצה בניסן תרצ"ט, 1939. הצטרף לקבוצת אברהם שחבריה היו חניכיו ורעיו בכנסת השמה"ד ובנ"ע בפולין. חבר ההנהלה הארצית של בנ"ע וממעצבי דרכה הרעיונית. חבר מזכירות הקיבוץ הדתי בו ראה הגשמת חיי תורה-ועבודה בדרגה הגבוהה ביותר. שלום הוביל את חברי קבוצת אברהם להתיישבות קיבוצית דתית בכפר עציון, בה תמך בהתלהבות בחורף תש"ג, 1943, חרף הקשיים והסכנות. היה מזכיר הקיבוץ ומהדמויות המרכזיות בו. נפל בקרב שיירת העשרה, התקפה על השיירה הראשונה בדרכה מירושלים לכפר עציון, ביום כ"ח בכסלו, נר רביעי של חנוכה, תש"ח. כתב דברי הגות, מאמרים תורניים וכלליים ובהם: שיר השירים, ירמיהו, ימי התשובה, קווים ליצירתו של רומאן רולאן ועוד. על התנועה; רעיון תורה-ועבודה, בנ"ע, הקיבוץ הדתי, החינוך הדתי, חינוך מיני, השמה"ד, ועוד (ראו בהרחבה, שלום קרניאל – חייו ומשנתו).

קטעים מיומנו ומדבריו

"קרקוב היפה והאצילה הייתה עיר הולדתי. במרכז הגטו היהודי ברחוב יוזפה שעל יד בית הכנסת הישן ראיתי אור בפעם הראשונה … בחודשים הראשונים לחיי עברו הורי לגור בשכונה נוכרית ברחוב קושצ'ושקו, הסמוכה לגני העיר … מגורי בשכונה נוכרית השפיעו לא מעט על התפתחותי בעתיד ובייחוד על כמיהתי הציונית-לאומית. הזיכרונות הראשונים מימי ילדותי מעלים בי את זכר המכות המרובות שספגתי מאת השקוצים הצעירים. את יחס הבוז והשנאה שלהם ליהודי. אמא שלי הייתה תמיד אוהבת לספר על פגישתי עם שקץ בהיותי בן ארבע-חמש, הוא שאל אותי אם אני יהודי, ואני עניתי בגאווה: 'אני יהודי, ומה תעשה לי?'. 'יהודי לפלשתינה'! הייתי שומע יום-יום ברחוב והקריאה הזו הייתה מחזקת בי את רצון לעלות בעתיד לארץ ישראל. בהיותי בן שבע הייתי ציוני בעל הכרה" (שלום קרניאל – חיו ומשנתו).

מאמין באדם

"אני מאמין באדם. אני מאמין ביכולתו להתפתח ולהשתלם, מאמין הנני ברצונו הטוב. ייתכן שזו דעה תמימה, בלתי פופולרית ואידיאלית מידי, אולם אינני רוצה להשתחרר מאמונתי זו. ויתור על אמונתי זו היה גורם להרס כל בניין מחשבתי, שאיפותיי, געגועי ודרך חיי. אני מאמין באדם מפני שאני מאמין באל, ביחידותו ובשלמותו היכולה למלוך בין בני אדם. בלי אמונה זו נידונה האנושות לאפילה נצחית, לגיהנום של נצח … בד בבד עם אמונתי זו אני משתדל באופן אובייקטיבי להסתכל בבני אדם ורואה את פראותם וגסותם ואת יצריהם הרעים. אני יודע כי אי אפשר לסמוך על בני אדם וכי הם לרוב מכזיבים. כן ידוע לי כי רצון רע מדריך כיום את האנשים, העמים והמדינות, ועל אף הכל – אני מאמין באדם! אני מאמין באדם כיוון שהִכרתי כבר יחידים טובים, יחידים שיכולים להיות טובים" (שלום קרניאל – חיו ומשנתו).

חיי הגלות

"הגלות טשטשה את אופיינו הלאומי, סתמה את מעיינותינו הבריאים הטבעיים והשכיחה מלִבנו את מסורת הגבורה של מסדה [מצדה], רבי עקיבא ובר כוכבא. לא קלה החזרה לרגש לאומי בריא. יש להודות כי גם בשטח זה התקדמנו הרבה ומהפכה לאומית גדולה התחוללה בחלקו הטוב של הנוער העברי בארץ ובגולה" (גיוס, שלום קרניאל – חייו ומשנתו, עמ' 285-284).

תפילה

אֱ-לֹהַי ! אַתָּה הַיָּחִיד שֶלֹא תַעַזְבֵנִי לָנֶצַח !

חַמְּמֵנִי נָא בְּאַחַת מֵרִבְבוֹת קַרְנֵי אוֹרְךָ הֶעָצוּם.

תְּנֵנִי נָא לְהַכִּיר פֵּרוּר קָטָן שֶל אֲמִתֶּךָ.

שוֹבֵב נָא לִבִּי בְּאוֹרְךָ וְתֵן לִי

לְאָהָבְךָ בְּלִבִּי הַחַם-הַמָּלֵא.

כִּי אֲהַבְתִּיךָ, אֵ-לִי !

אֲהַבְתִּיךָ עַל כָּל אֲמִתְּךָ וְאוֹרְךָ וְעֻזְךָ.

אֲהַבְתִּיךָ כִּי רֵעַ אַתָּה

לִגְדוֹלִים וּקְטַנִּים, לְדַלִּים וַעֲשִירִים.

כִּי אַתָּה מְקוֹר הַטּוֹב.

אֲהַבְתִּיךָ, אֵ-לִי !

אֲהַבְתִּיךָ עַל כָּל הַיְעָרוֹת וּשְדוֹת הַתְּבוּאָה,

עַל שָמֶיךָ, עָבֶיךָ, הָרֶיךָ וְגֵיאוֹתֶיךָ, נְהָרֶיךָ, יַמֶּיךָ.

אֲהַבְתִּיךָ עַל כָּל שְבִיב אֱמֶת שֶנְּחַלְתָּנִי, אֵ-לִי.

וְגַם עַל רְצוֹנִי לְהִתְמַזֵּג עִם אֲמִתֶּךָ.

עַל כָּל אֵלֶּה אֲהַבְתִּיךָ, אֵ-לִי.

וְעַתָּה אֲנִי קוֹרֵא אֵלֶיךָ, אֵ-לִי,

חַמְּמֵנִי בְּאַחַת מִקַּרְנֶיךָ לְמַעַן אוּכַל לְהַבְחִין

בֵּין אֱמֶת וְשֶקֶר, בֵּין טֹהַר וְטמְאָה,

בֵּין רָעָה וְטוֹבָה.

וּתְנֵנִי, אֵ-לִי אֲמִתְּךָ לְלַמֵּד לַזּוּלָת.

מַלְאֵנִי נָא כֹחַ לִנְתֹץ אֶת הָרַע לֶעָפָר

וְלִזְרֹעַ רַק טוֹב.

וְעוֹד…

פָּשוּט וְיָשָר לוּ תִתְּנֵנִי הֱיוֹת.

וְתֵן לִי הַכֹּחַ הַזְרַע חֲרִישְךָ

וּלְהוֹצִיא תְנוּבוֹת מֶנּוּ.

שֶיִהְיֶה לִי בְּאֵר וֱגַג מֵעַל הָרֹאש

וְכַמָּה רֵעִים, רֵעִים כֵּנִים שֶחַיִּים כָּמוֹנִי אֲנִי,

שֶחַיִּים לְיָדִי וּבְתוֹכִי,

רֵעִים שֶאֲבִינֵם וְשֶיָּבִינוּ זֶה אֶת זֶה,

שֶיִּרְאוּ אוֹתִי עַצְמִי,

שֶיֵּדְעוּ אֶת חֶסְרוֹנוֹתַי וְאֶת יִתְרוֹנוֹתַי,

רֵעִים שֶיֹּאהַבוּנִי כָּמוֹנִי אוֹתָם

לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר.

שלום קרניאל, קרקוב, תרצ"ה, 1934, תרגום מפולנית, שאול רז וראובן אבינעם

תפילה זו כתב שלום קרניאל ביומן קבוצת חניכות השמה"ד, גאולה, אותן הדריך בקן קרקוב.

מפני חטאינו גלינו מארצנו

"מפני חטאינו גלינו מארצנו ונותקנו מן היסוד הבריא שבחיינו, אבל לא נִכרתנו. מתוך רצון עז להתקיים נאלצנו למצוא מעמד לקיומנו בעולם הרוחני, הנפרד מן הטבע. ההיגיון מחייב שברייה רוחנית כזו לא תחזיק זמן רב מעמד עלי אדמות. ובכל זאת התקיימנו בצורה מלאכותית זו דורות רבים. כי כה רבה הייתה השמש שספגנו לתוכנו בימי קדם שהספיקה להחיות אותנו בדרך מלאכותית ימים רבים. אולם חיים ערטילאיים היו אלה, חיי ניוון מחוסרי חדוות יצירה. ורק התקווה הקבועה עמוק בלב העם שעוד נחזור לארצנו ונכה שורשים באדמתנו, נתנה לנו כוח לסבול ולהמשיך. לא פעם הייתה סכנה צפויה לנו להישרף מחום השמש הרוחנית שבתוכנו באין מעמד טבעי לחיינו. כי גם השמש שבנו בהתרחקה מאדמתה שינתה בהרבה את אופייה וגוונה המקורי הקודם. משום כך נחלשה היצירה המקורית שלנו וחדלה חדוותה. רק השיבה למקור, לאדמתה, יכולה להחזיר לשמשנו את כוח היצירה המקורי ולחדש את רוחו וגופו של העם" ("אל השדה", זרעים, תמוז תש"ב).

תלישות בגולה ושורשיות בארץ

"אנו בני דור הגאולה שראינו את הגולה תלושה משורשה הטבעי, נפגעת מכל רוחות ונתונה לבוז ולמשִסה, למכות הגויים, קינאנו בעץ וחלמנו על תחיית העם המושרש במולדתו, כאותו עץ ששורשיו מעמיקים באדמה וענפיו פונים לשמיים. העץ היה לנו לסמל דרכנו ותחייתנו – לאחד את הארץ עם השמים, את השורש עם גזעו, את התורה עם העבודה. רצינו להכות שורשים באדמה פשוטו כמשמעו והשתוקקנו יחד עם זה להתעלות ולהידבק בשמים. מכאן רצוננו העז לנטוע עצים במולדת והחיבה הרבה שאנו מחדירים בלב הילד אל העץ. כי מחוץ לברכה הרבה הבאה לאדם מן העץ אנו רואים בו סמל הגאולה והפדות" ("העץ בחיי העם", כפר עציון, ט"ו בשבט תש"ד, שלום קרניאל – חייו ומשנתו, עמ' 357-354).

(ראו מאמרי "שלום קרניאל- התגשמות כל הטוב והנאצל באדם", https://yavin.co.il/?p=1715)

קיבוצי הכשרה ועלייה שומריים

גאולה – קיבוץ עלייה ראשון של השמה"ד – קם בסוקולוב מאלופולסקי (ליד ריישה – ז'שוב) בחול המועד פסח תרצ"ג, 1933. חברי הקיבוץ נאלצו לנדוד בשל תנאי חיים קשים ומחסור במקומות עבודה. הם עברו לליז'נסק (הסמוכה), משם לקטוביץ (בירת שלזיה), לביילסקו ביאלה וללוודוביצה (גליציה המערבית). בכל מקום בו שהו קיימו שיעורי תורה, למדו עברית, שוחחו על הקיבוץ ועל הציונות הדתית, ניהלו ויכוחים ודיונים עֵרים. חלקם פעלו כמדריכים בקיני השמה"ד הסמוכים. הקיבוץ התרחב וזכה לביקורים קבועים של הרב דוד אביגדור, שלימד תורה והשתתף בשיחות. בגאולה התקיימו סמינרים וכינוסים גליליים של השמה"ד. בתרצ"ה, 1935, קיבלו שתי חֲבֵרוֹת ושלושה חברים סרטיפיקטים, עלו ונקלטו בקבוצת שח"ל ברחובות. העלייה מפולין התעכבה והחבורה הקטנה התפזרה מחוסר תוחלת לממש את חזונם. חברי גאולה שנותרו בפולין הצטרפו לקיבוץ עובדיה (להלן).

ראשית – קיבוץ עלייה של השמה"ד קם בז'ילונקה (כיום, שכונה בדרום-מערב ורשה, Powstanców Ulica), באביב 1935. הקיבוץ שכן בחווה מוקפת חורשה וגבעות חול. החברים עבדו במפעל ייצור לבנים לבנייה והקימו משק בעלי חיים קטן. הפרנסה הייתה בדוחק, תנאי החיים קשים. בקיבוץ שררה אווירה ארץ ישראלית חלוצית. החברים החליטו לדבר רק עברית והרבו בעיון ובלימוד, בשירה ובריקוד, בשבת  שררה התרוממות רוח. הם חיו מתוך הִתְחָיוּת – אחווה ורֵעות, דיבוק חברים ולהט חלוצי. צמוד לקיבוץ התקיימה מושבת חורף שומרית. צירי הוועידה השלישית ומועצה ארצית של השמה"ד התכנסו בקיבוץ. ב-1938 עלו ראשוני החברים ארצה. באביב נדדו הנותרים בפולין לפשדבוז' שבפלך קיילצה ובקיץ עברו לרדום. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הגיעו כעשרים מחברי ראשית לווילנה ומשם עלו לארץ. חלקם הצטרף לכפר עציון, חמישה מהם נפלו בקרבות כפר עציון במלחמת העצמאות.

(על קיבוץ עובדיה בסלבקוב, להלן בפרק האחרון).

קיבוצי חלוצות ציוניות דתיות

קיבוץ תופרות למטרה, קם רמברטוב, ליד ורשה, באדר תרצ"ג, 3.1933. ובו 8 חברוֹת. הקיבוץ היווה דוגמה ליכולת החברוֹת לנהל משק למופת באופן עצמאי. עבודת התופרות התנהלה במתכונת משק בית. כתום שנה עלו הבנות והקימו בתל אביב קואופרטיב של תופרות, שפעל במשך שנתיים.

משק החלוצות בברודנה, נוסד ליד ורשה על ידי בוגרות השמה"ד, ב-27.5.1934. באסיפה ראשונה הוחלט שאין צורך במנהלים "כולן אחראיות לכל; אין מקום בשביל ה'אני'". הבנות עבדו בחקלאות אצל איכר מקומי שרדה בהן. למדו פרקי אבות, קיימו תפילות שבת משותפות והווי קבוצתי. לדעתן: "החֲבֵרה צריכה לקחת חבל אקטיבי בעבודת התנועה. היא צריכה להיות החלוצה הדתית במלֹא מובן המִלה". כחלוף כמה חודשים התפזרו לבתיהן, כמתוכנן.

(על קיבוצי ההכשרה והעלייה של השמה"ד, התחיות, עמ' 165-138; השומר הדתי – תנועת הנוער הציונית-דתית בפולין, תר"פ-תרצ"ט, עמ' 437-406).

פרק שני – אתרים ומקומות ביקור

ורשה:

בית הכנסת מוריה – הרב יצחק ניסנבוים

"בשובי מארץ ישראל הוספתי לדרוש בבית הכנסת שלי [אוהל משה], שנמצא בדירתו הראשונה, השכורה והקטנה. הצפיפות בעת הדרשה הייתה רבה מאד עד שקשה הייתה הנשימה, מלבד זאת החלה המשטרה להתחקות אחרי הצעירים הבאים לשמוע את דרשותיי. וכבר היה מעשה ואסרה צעירים רבים בצאתם בחג מבית הכנסת. בעמל רב ובדורון גדול הצליחו מנהלי בית הכנסת לשחרר אותם. המנהלים והמתפללים נוכחו כי … צריכים להעביר את בית הכנסת לבית יותר גדול … לראש השנה תרס"ח נכנסנו להתפלל אל הבית שלנו, זהו בית הכנסת מוריה … סוף סוף הייתה לנו הרווחה כמעט. הבית הוא גבוה יותר משאר הדירות אשר בעיר. חלונות רבים קרועים בו משני עבריו ואור ואוויר לנשימה יש די, ושכנים מסביב – אין וריחות ממטבחים שונים, כמו בבתי התפילה השכורים – לא נשמעו בו. הוא מכיל בקרבו, עם עזרת נשים שעל ידו, עד אלף איש. אולם לא עברו ימים מרובים וגם בו גדלו הדוחק והצפיפות בייחוד מעת שהתפטרתי מעבודתי על יד הוועד באודיסה ונשארתי לשבת בוורשה כל הימים".

"דרשתי בכל שבת ולפני הדרשה נמלא הבית הגדול מפֶה אל פֶה ועמדו צפופים ודחוקים לא רק בתוך בית הכנסת פנימה אלא גם בפרוזדור ובבית המדרש שעל ידו ועל המדרגות. לפעמים הגברים שעמדו בחצר ולא יכלו להיכנס אל בית הכנסת התפרצו לעזרת הנשים ומִלאו גם אותה וקמה מהומה … רבים מן המתפללים הקבועים שאיחרו לבוא התאוננו כי אינם יכולים להיכנס להתפלל … אין בידם להבקיע את החומה החזקה של אנשים חיים העומדים מהודקים זה לזה. היו מנהלים שדרשו להעמיד שוטרים על פתח בית הכנסת כמו שעושים בבית הכנסת לנאורים [טלומצקה] ולתת להיכנס רק למספר קבוע של אנשים ולא יותר. אבל רבי משה מרדכי פראס שעמד בראש המנהלים לא חפץ בשום אופן לנעוץ חרב בבית המדרש. הוא טען כי הצעירים המתפרצים בהמוניהם לשמוע את דרשתי חביבים עליו יותר מן הזקנים הבאים להתפלל: 'הזקנים האלה אם לא יתפללו במוריה, יתפללו בבית תפילה אחר, אבל הצעירים, אם לא תִתנו להם להיכנס למוריה ילכו לטייל בגנים ולא יבקרו בתי תפילה אחרים …'".

"בעת שהחילותי לדרוש בכל שבת הנהגתי לדרוש בכל שבת ראשונה בחודש דרשה בעברית. מנהגי זה שמרתי כמעט כל הימים שעמדתי על הבמה. כמדומה, שבית הכנסת מוריה היה היחידי בגולה שנשמעה בו בקביעות דרשה בעברית וגם בשבת זו היה קהל השומעים רב מאוד. ובכלל, כל דבר שנפל ביעקב מצא הד בין כתלי מוריה עד שהמתפללים בו נעשה לִבם ער לכל דבר הנעשה בישראל והשפעת בית הכנסת על הסביבה הלכה הלוך וגדול משנה לשנה" (הרב יצחק ניסנבוים, עלי חלדי, ירושלים, תשכ"ט).

זיכרונות ד"ר יצחק ריבקינד – מייסד צעירי המזרחי

"נער הייתי גם זקנתי עם ר' יצחק ניסנבוים הי"ד, דרשן בבית הכנסת מוריה בוורשה. בית הכנסת מוריה נוסד על ידי חברת מניות ואבי ז"ל היה בעל מניה. תפילתו הקבועה הייתה בחברת ש"ס הליטאית ברחוב נלבקי. אבל מזמן לזמן לקחני אבא לשמוע דרשותיו של ניסנבוים במוריה, מקדש מעט דתי-לאומי-ציוני, בימים הם, בימי שלטון הצר [הרוסי] בבירת פולין לפני מלחמת העולם הראשונה. הצעירים נהרו אל בית הכנסת הזה, צבאו על דלתותיו שהיה צר מהכיל את כל באיו. כוח מושך מיוחד הייתה לדרשתו העברית שדרש מידי חודש בחודשו … דרשה עברית בבית כנסת היה זה נוהג ללא תקדים" (נינסבוים יצחק, מועדים, ירושלים, תשמ"א הקדמה, חזון יצחק).

בית המדרש לרבנים תחכמוני – ורשה

בשנת תרע"ט, 1919, עלה רעיון לייסד בוורשה בית מדרש לרבנים. הרב יצחק ניסנבוים הציע:

"לייסד פה ישיבה מודרנית כאותה שהייתה בלידה (הנ"ל) אולם בתוכנית לימודים יותר רחבה ויותר מקיפה … קראנו אותו בשם תחכמוני … מוסד חינוכי דתי שנתן לחניכיו דעת גפ"ת [גמרא, פירוש רש"י ותוספות] ופוסקים במידה הדרושה למורה הוראה בישראל, דעת תנ"ך והשפה העברית, ספרות ימי הביניים והתולדה העברית [היסטוריה] במידה גדולה ולימודים כלליים באותה המידה ועל פי אותה התֹכנית של כל בתי הספר התיכונים. קראו את המוסד הזה בשם בית מדרש לרבנים, אבל אנֹכי נזהרתי תמיד מקרוא את התחכמוני בשם זה. הרבנות, לפי השקפתי, אינה אומנות שלומדים אותה בכך וכך שעות ובכך וכך שנים … היא תלויה הרבה הרבה בתכונות הנפש של התלמיד וברגשותיו הדתיים הטבעיים. על כן היה התחכמוני חשוב בעיניי לא כבית חרושת ליצירת רבנים כי אם כמוסד חינוכי גבוה שיעמיד לנו צעירים תלמידי חכמים מלומדים ומשכילים האוהבים את אביהם שבשמים ואת עמם בארץ ואת ארץ עמם ואת כל קודשיו, יתפסו אחר כך מקום בסולם החברה מה שיתפסו. אנֹכי קראתי אותו תמיד בשם: בית מדרש גבוה לתורת ישראל ולחֹכמתו" (עלי חלדי).

החלטה על הקמת הישיבה ברוח המתווה שהציע הרב ניסנבוים התקבלה בוועידת המזרחי בשנת תרע"ט. היא קיבלה הכרה רשמית מטעם מיניסטריון הדתות וההשכלה הפולני. תוכנית הלימודים אושרה על ידם כחוק, והיא עמדה בפיקוח פולני קבוע. בתקנון תחכמוני נקבעו תוכניות הלימודים התורניות והכלליות.

"ההשכלה החילונית הולכת בד בבד עם ההשכלה הדתית ומהווה איתה שלמות אחת. בית המדרש תחכמוני נטל על עצמו … שילוב הרמוני בין שני כיווני ההשכלה ולשם כך הוא נותן לתלמידיו קורס מלא של גימנסיה הומנית … לצורך השלמת ההכשרה הרבנית ילמדו גם על הקהילות היהודיות … לשון הוראת המקצועות החילוניים היא פולנית".

הנהלת תחכמוני קבעה כי המוסד לא יעניק תעודת בגרות מוכרת בפולין, ככל הנראה כדי לא לעודד את הבוגרים להמשיך במסלול אקדמאי באוניברסיטה הפולנית. תעודת הסיום הוכרה כתעודת בגרות בחו"ל וגם בארץ ישראל. בוגר תחכמוני בוורשה שעמד בהצלחה בבחינות קיבל תעודת הסמכה לרבנות בנוסף לתעודת סיום הגימנסיה.

בתרפ"א, 1920/21, נפתח תחכמוני ובו 48 תלמידים. בראש מערכת לימודי הקודש עמד הרב משה סולובייצ'יק (בנו של הרב חיים סולובייצ'יק מבריסק, מראשי ישיבת וולוז'ין, ואביו של הרב יוסף דב סולובייצ'יק מבוסטון) ואחריו הרב שלמה דוד כהנא. בראש מערכת לימודי החול עמד ההיסטוריון, פרופסור מאיר בלאבאן. המוסד קלט תלמידים שסיימו בית ספר יסודי וכלל 8 כיתות – 3 כיתות מכינה, ו-5 כיתות לימוד מקבילות לגימנסיה. ליד תחכמוני בוורשה פעלה פנימייה ל-30 תלמידים. בשנת תרצ"ז, 1937, למדו בתחכמוני 220 תלמידים, בסך הכל סיימו את המוסד 177 תלמידים. תלמידי תחכמוני היו גורם מרכזי בהקמתו ובהפעלתו של קן השמה"ד בוורשה.

בית מלאכה למסגרות ולנפחות

"ביום שלישי, בשבעה עשר לחודש סיוון [תרפ"ב, 1922] נפתח על ידי המזרחי מוסד חדש חשוב בוורשה: בית מלאבה למסגרות ולנפחות, בית המלאכה ערוך ככל מכשירי העבודה החדשים, ועומד תחת פיקוחו של אינג'ינר מומחה. על פי תכנית הלימודים ילמדו בו חמש שעות ביום עבודת כפיים ושלוש שעות ביום את הידיעות הדרושות: פיזיקה, חשבון, גיאומטריה, שרטוט, ציור ועוד … בית המלאכה נמצא בקומה התחתונה באותו בית שבו נמצא בית המדרש הגבוה לתורת ישראל וחֹכמתו מיסודו של המזרחי – תחכמוני … וכה יסד לו המזרחי בלי קולות וברקים מוסד חדש חשוב … סמל להשקפת העולם המזרחית …

כל יהודי העובר על יד בית מספר יט ברחוב גז'יבובסקה ושומע קול תורה מתפרץ מהקומות העליונות וקול מקבת העבודה מהקומה התחתונה, וידע כי יד אחת יצרה הכל ורוח אחת שפוכה על הכל והרגיש בלבו כי אמנם פה בית היוצר לנשמת האומה, וגם לגוויית האומה … בבית הגדול הזה מגדלים תלמידי חכמים אמיתיים הלנים בעומק ההלכה והחכמה, ויִצרו ערכים רוחניים ומוסריים בישראל, וגם מגדלים אומנים יהודיים מומחים ומנוסים שיחיו מיגיע כפיהם ויצרו ערכים אקונומיים ביעקב. בבית הגדול הזה מתגשמת עתה ד ו ג מ ה משאיפת החינוך של המזרחי. שאיפה זו בכללה כך היא: להקים המון עובד עבודות פרודוקטיביות, ובראשו תלמידי חכמים גדולים בתורת ישראל וחכמתו ומחונכים בידיעות כלליות, בתור ה'אינטלגנציא העממית' שלנו … בית מדרש גבוה לתורת ישראל וחכמתו ובית מלאכה למסגרוּת ולנפחוּת תחת גג אחד ותחת דגל אחד – מבטיחים לנו הרבה והרבה. עובדים שלנו יכירו את תלמידי החכמים שלנו וידעו לכבד אותם כל ימיהם ותלמידי החכמים שלנו יכירו את העובדים שלנו וידעו להוקיר אותם כל שנותיהם. באופן זה יקום מחדש הקשר החי בין תלמיד חכם ועם הארץ, זאת אומרת השפעת התורה על חיים ורוח חיים בתוך התורה” (המזרחי, 22.6.1922, ללא חתימה, קרוב לוודאי שהכותב הוא הרב י' ניסנבוים).

בוורשה בימי השואה

בידינו ידיעות מועטות על מעורבותם ושותפותם של צעירי הציונות דתית במרד הגטאות: שלום רוזנביום, מראשי השמה"ד השתתף כלוחם במרד גטו ורשה ועסק בהברחת נשק. דוד שלמה סקרוצ'קובסקי, מראשי החלוץ המזרחי, דאג למטבחים כשרים ונטל חלק כלוחם במרד גטו ורשה. במכתבו מיום 19.1.1940 כתב: "הנני אחד מבניו של יצחק ניסנבוים (כינוי סתר לחברי תנועת המזרחי), והנני להודיעך כי אני ומשפחתי מרגישים טוב. בימי הקיץ עבדנו בחווה חקלאית ליד ורשה. בחורף עובדים אחיי ואחיותיי בנגרות, מסגרות, תעשיית מברשות וכדומה. אנו גרים בייחד ברחוב דז'ילנה 95. הנני מבקשך בשמי ובשם משפחתי לזכור אותנו ולעזור לנו". מסתבר שברחוב גז'ילנה 95 פעל בימי הגטו קיבוץ דתי. יעקב רדז'ינסקי, מראשי החלוץ המזרחי וממניחי היסוד לכנסת השמה"ד, היה פעיל במחתרת בגטו ורשה. הוטלה עליו משימה לעבור לצד הארי ולהביא מלט לבניית בונקרים בגטו. הוא הצטרף לקבוצת עובדים שעסקו בתיקונים בבית המשפט הסמוך לגטו, ברחוב לשנו, שנפגע מהפצצות. רדז'ינסקי התחמק מקבוצת העובדים ויצא לרכוש מלט בעיר. בלשים פולנים גילו אותו והוא ניסה להימלט מהם. איש ס"ס תפס אותו, התעלל בו באכזריות נוראה וגרם לו סבל פגיעות איומות. בדרך לא דרך עלה בידו להתחמק ולשוב אל הגטו. באחת האקציות גורש רדז'ינסקי למחנה רצח ממנו לא שב.

תחנות בוורשה

בית הקברות היהודי בוורשה, רח' אוקופובה:

פרופ' מאיר בלאבאן, 1942-1877, יליד לבוב, גליציה, למשפחתו בית דפוס בעיר. למד משפטים באוניברסיטה בלבוב. היסטוריון יהודי חשוב, אבי המחקר ההיסטורי של יהודי פולין, שם דגש על חיי היומיום. בתר"פ, 1920, עבר לוורשה, והיה המנהל הראשון של הלימודים הכלליים בתחכמוני ורשה. ציוני פעיל, עורך עיתון המזרחי. ניהל את הגימנסיה אסכולה. תרפ"ח, 1928, מונה פרופ' להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה בוורשה. מייסד המכון לחוכמת ישראל. פִרסם כ-70 מחקרים ומאות מאמרים בהם: היהודים בערי פולין, ועד ארבע ארצות, הפרנקיסטים, החינוך היהודי, עלילות הדם, ברק יוסלביץ, הדפוס, שרידי אומנות יהודית ועוד. חבר היודנראט בגטו ורשה, מנהל הארכיון וממונה על התיעוד. נשאל על ידי הנאצים על יהדותם של הקראים והשיב שאינם יהודים, להציל אותם. סירב להזמנת ידידו הפולני לעבור לצד הארי. נפטר כנראה מהתקף לב/טיפוס בגטו בתש"ב, 1942, נקבר על השביל.

(מצבה נמוכה, דמוית קתדרה, על השביל העולה מהכניסה הראשית לחלקת הרבנים וראשי הקהל).

הרב נפתלי צבי יהודה ברלין – הנצי"ב, תקע"ז-תרנ"ג, 1893-1817, מיר-ורשה. 40 שנה עמד בראש ישיבת עץ חיים בוולוז'ין. נישא בגיל 14 לריינה בתיה, בִּיתו של ר' איצלה' מוולוז'ין, בנו של ר' חיים, מייסד הישיבה. קבע את דירתו בישיבה ונהנה מהמולת הלימוד כטוחן נהנה מקול הריחיים. התייחס לתלמידיו כבנים. מגדולי הרבנים בדורו, תמך בתנועת חיבת ציון. בשנת תרנ"ב נסגרה הישיבה על מנעול ובריח בהוראת השלטון, על רקע מתחים ומרדנות של התלמידים. הנצי"ב עבר לווילנה, למינסק, לוורשה, שם נפטר. ספריו: העמק דבר; הרחב דבר; העמק שאלה; שאילתות; משיב דבר. לנצי"ב שני בנים: ר' חיים, אב"ד דקוברין ומוסקבה ור' מאיר (בר אילן), מראשי המזרחי, על שמו אוניברסיטה בר אילן. הרבנית ריינה בתיה, אשתו של הנצי"ב, עסקה בלימוד תורה; תנ"ך, משניות, עין יעקב, מנורת המאור, צמח דוד, שבט יהודה ועוד. גילתה צפונות לִבה על פחיתות ערכן של הנשים בחברה היהודית בפני בן אחיה, הרב ברוך הלוי עפשטיין, בעל תורה תמימה. פורסם בספר זיכרונותיו, מקור ברוך.

אוהל הנצי"ב מוולוז'ין, חלקת הרבנים, מס' 49, באוהל קבור גם שותפו בישיבה, הרב חיים מבריסק.

רבי יעקב טויב, אבי הרב יחזקאל טויב מיבלונה – תרפ"ד, 1924, ימי העלייה הרביעית, עליית גרבסקי. בפולין הונהגה מדיניות כלכלית שדחקה את המיעוטים ובעיקר את היהודים. התעוררה עלייה חרדית וחסידית לארץ ישראל (מייסדי בני ברק; מגדל עדר ועוד). הרבי יחזקאל טויב מיבלונה, בן הרב יעקב טויב, נצר לבית רבי יחזקאל מקוזמיר, ייסד חברה נחלת יעקב להתיישבות בארץ ישראל. בדרכו לארץ ישראל, אלול תרפ"ד, פגש את הרב ישראל-אליעזר הופשטיין מקוז'ניץ, מייסד החברה עבודת ישראל. בסיוע האדמו"ר החלוץ, הרב ישעיהו שפירא, ובמימון חסידי הם רכשו קרקעות על גדות הקישון. באדר תרפ"ה, 1925, עלו הרבי מיבלונה וחסידיו לאדמתם בעמק זבולון. הרבי דרש מהחסידים לדבר בעברית. חודשים ספורים אחריהם עלו הרבי מקוז'ניץ וחסידיו. בליל שבת התאספו בכפר מתיישבי העמק ה"חופשיים", לחזות בפלא החסידי. הכל יצאו יחדיו בריקוד נלהב. "מפני מה רוקדים החסידים במעגל"? – שאל הבעש"ט: מפני שבעיגול אין פנים ואחור, אין ראשית ואחרית. כל אחד חוליה בשרשרת אינסופית. לכולם מרכז אחד אליו הם מקושרים. כולם שווים, ללא מחיצות בין רבי לחסיד, בין קשיש לצעיר, בין שומר מצוות לחפשי. שתי החבורות נתקלו בקשיי התיישבות רבים, מצוקה תקציבית וקיומית. בסיוע המוסדות המיישבים הצטרפו למושב העובדים הדתי כפר חסידים. קבוצה נוספת ייסדה בתרפ"ז, 1927, את המושב שדה יעקב.

אוהל רבי יעקב טויב, חלקה 46, קבוצת אוהלי צדיקים מימין לשביל האמצעי בהם של הרבי מיבלונה.

כיכר גז'יבובסקי

בית ספר יבנה, קן השמה"ד – טווארדה 6, צמוד לביה"כ נוז'יק. מרכז המזרחי ובנותיה בשנות ה-30. כיום מרכז פעילות קרן לאודר. מ-1917 עד סוף שנות ה-20 שכנו משרדי המזרחי ברחוב  דז'יקה 11.

בית המדרש תחכמוני, רח' גז'יבובסקי 19, מול בית הקהילה היהודית בו שכן היודנראט. (המשך הרחוב הראשי של הכיכר. לא נותר כל שריד. אחרי תחכמוני, בהמשך הרחוב – שער הגטו).

בית כנסת מוריה רח' דז'ילנה מס' 7, בחצר (כניסה גם מרחוב זמנהוף). לשעבר בית כנסת אוהל משה. חזיתו פנתה אל החצר הפנימית. הרב יצחק מאיר שנקר בוגר השמה"ד וחבר ההנהגה הראשית של השמה"ד, כיהן כרב בית הכנסת מוריה. כיום לא נותר כל שריד.

קיבוץ הכשרה של החלוץ המזרחי שכן ברחוב דז'ילנה 5 (או 9-11). באותו בניין התגורר האדמו"ר מפיאסצ'נה ובו שכנה הישיבה דעת משה. האדמו"ר התייחס אל החלוצים בחיבה יתרה וכינה אותם "ילדים שלי". באותו רחוב שכן קיבוץ תנועת דרור בו התנהלו השיחות שקדמו למרד גטו ורשה.

המשרד הראשי של צעירי המזרחי, תנועת תורה-ועבודה והשמה"ד בוורשה בשנות ה-20 היה ברחוב מאריאנסקה 7. בשנות ה-30 ברחוב רימארסקה 6.

החלוץ המזרחי – רח טלומצקה 13 (בבניין אגודת הסופרים והעיתונאים היידיים). במספר 5 המכון למדעי היהדות, מספר 7 בית הכנסת הגדול, טלומצקה.

הרב ניסנבוים התגורר ברחוב רימארסקה. ליד ביתו ערכו חברי השמה"ד טקס לכבודו בעת ששבו במצעד ברחובות העיר מאירועי ל"ג בעומר ביער סמוך. לזכרו הוצבה אבן זיכרון בדרך הגבורה (דרך הייסורים), מס' 14, בין האבנים לזכר קורצ'אק לפרומקה (המשך רחוב זמנהוף).

קרקוב

תולדות המזרחי בגליציה המערבית

סניף המזרחי נוסד בקרקוב בשנת תרע"ג, 1913. הפעילות חוּדשה אחרי מלחמת העולם הראשונה, תרע"ח, 1918. בין השאר ייסד המזרחי בעת משבר כלכלי את בית הלחם שם סעדו מאות משפחות נזקקות. נוסד בנק מזרחי – קופת מלווה לעזרה הדדית לנזקקים. בתרע"ח, 1918, הוקם בקרקוב ארגון צעירי המזרחי שפעל בבית הכנסת בית ישראל, ברחוב מיודובה. בתרפ"ה, 1925, הוקמו בקרקוב ארגון הצעירות ברוריה והחלוץ המזרחי. חווה חקלאית ראשונה של חלוצים ציוניים דתיים הוקמה בפלשוב [פרוור של קרקוב] בתרפ"ד, 1924. במסגרת התנועה פעלה מקהלת הזמיר, להקה דרמטית ועוד. בקרקוב התקיימו שתי ועידות עולמיות של המזרחי במנחם-אב תרצ"ג, 1933, ובמנחם-אב תרצ"ה, 1935. בוועידה השנייה דנו בהצעה לנטוש את ההסתדרות הציונית בשל חילול הדת וזלזול בדרישות הדתיות. היו מי שביקשו להצטרף לציונות החדשה שיזם זאב ז'בוטינסקי. הוחלט להישאר במסגרת התנועה הציונית, "למרות כל הניגודים יצא המזרחי שלם מוועידה זו". צמוד לוועידות הללו התקיימו בקרקוב שתי ועידות עולמיות של תנועת תו"ע. בראשונה, 1933, נוסח לראשונה מצע רעיוני והוגדר רעיון תו"ע. עוד קודם לכן, בתרצ"א, 1931, התכנסה בקרקוב הוועידה הראשונה של כנסת השמה"ד.

חדר עברי

באלול תרפ"א, 1921, נחנך בית הספר חֶדֶר עברי, לצד שני תלמודי תורה ובית ספר עברי ברוח לאומית חופשית. החֶדֶר העברי פילס דרכו בין הישן לחדש. חברי המזרחי, "שחפצו לתת לבניהם חִנוך שלם ומקיף בכל מקצועות היהדות השלמה ובלִמודי חול הנחוצים כיום, יסדו להם 'חדר עברי' בפִנה בלתי נראית, אצל בית הכנסת אייזיק בר' יעקיליס" (רחוב קופה. אכסניה של תורה, י"ד באייר תרפ"ט). בתמוז תרפ"ו, פרסמה הנהלת החדר העברי מכתב להורים שילדיהם הגיעו לגיל שש שנים: "הרוצים לתת לבניהם חינוך יהודי-דתי ואנושי-כללי כאחד, כלומר – חינוך עברי מלא ושלם, למצוא חן בעיני אלוקים ואדם … בית ספר בן שבע מחלקות 'חדר עברי' שתפקידו למצוא פתרון חיובי לפרובלמה זו המנסרת בעולם היהודי". התלמידים רוכשים, לבד מלימודי קודש בהיקף רחב וברמה גבוהה, "גם את הידיעות הכלליות הנחוצות לאדם במלחמת קיומו … באותה המִדה שבבתי הספר הממשלתיים … התלמידים הלומדים בו מצטיינים בידיעותיהם … נוכל לקוות שיהיו בנים נאמנים לעמנו ותורתנו לכבוד ולתפארת לבית ישראל". לצד בית הכנסת איזיק שול הוחל בבניית עזרת נשים אך היא לא הושלמה. המקום נשכר על ידי המזרחי ל-10 שנים, פרט לימים הנוראים בהם שימש את בית הכנסת. במבנה זה שכן החֶדֶר העברי, תנאי הלימוד היו קשים. תחילה נפתחו שלוש כיתות ובהמשך כל שבע הכיתות. בקומה תחתונה שכנו מועדון ומשרדי המזרחי וקן השמה"ד (להלן).

תחכמוני

בל"ג בעומר, אייר תרפ"ט, הונחה אבן פינה לחֶדֶר העברי ולגימנסיה תחכמוני. לקראת הטקס פורסמה חוברת צנועה "אכסניא של תורה" (י"ד באייר תרפ"ט): "אנחנו, החרדים לגורל דורותינו הבאים ובלכתנו בעקבות אבותינו הקדמונים שיסדו ובּנו בכל מקומות מושבותיהם בתי תלמוד תורה וישיבות … מניחים היום אבן הפִנה לבנין בתי הספר חֶדֶר עברי ותחכמוני". מיכאל הלוי איש הורוביץ, כתב שם כי הרעיון לייסד חדר עברי בו ילמדו לצד לימודי קודש גם לימודי חול אינו חדש. הב"ח [הרב יואל סירקיס, בית חדש, 1640-1561, אב"ד וראש הישיבה בקרקוב] "הנהיג ללמד בבית התלמוד תורה דפֹה, לִמודי חול הנחוצים בחיים החברתיים, וזולתו [מלבדו] היו רבנים … אשר כל בית ישראל נשען עליהם, שיסדו בתי ספר כאלה בזמנם". הוא הביא דוגמאות לכך וחתם: "ומעתה יופי לך 'חדר עברי' ויופי לך 'תחכמוני' אם תקבלו עליכם ללכת בעקבותיהם". אהרן שנור כתב בחוברת על הלבטים שקדמו להקמת תחכמוני שעיקרם, איך להבטיח שלימודי החול "לא יהיה בכוחם להשפיע ולחלל את הקודש". המסקנה: "אפשר הדבר ללמד את בנינו תורה עִם דרך ארץ יחד". הדברים נכתבו על רקע התנגדות לשילוב לימודי קודש עם לימודי חול. "גימנסיה לנערים 'תחכמוני' בקרקוב", בִּשרה מודעה בסיוון תרצ"ו, "חִנוך דתי-לאומי. לימודי קודש במִדה רחבה ומקיפה. לִמודי חול לפי הפרוגרמה הממשלתית … מתקבלים תלמידים עם ידיעות נאותות בלימודי קודש"

תחכמוני קרקוב הוקם על רקע מצוקת הציבור הציוני דתי שלא מצא חינוך הולם את השקפתו ונרתע משיגור הבנים לגימנסיה העברית. הבנות למדו בגימנסיה פולנית. עם תום הלימודים בחדר העברי נותרו הבוגרים ללא מסגרת המשך ראויה. הוקם ועד מיוחד מראשי המזרחי בקרקוב, בראשות אהרון שנור. הוועד אימץ את הדרך שהציע הרב ניסנבוים (לעיל). בתחילה פעל תחכמוני יחד עם החֶדֶר העברי בקופה 16. בתרפ"ח, 1928, הוקם צריף קטן על מגרש שרכשו ראשי המזרחי, ב-5,000 $ למטרה זו, ברחוב מיודובה 26. בל"ג בעומר תרפ"ט הונחה אבן פינה ובל"ג בעומר תרצ"א הושלם הבניין. מבנה בן ארבע קומות, בכל קומה שתי כיתות, חדרי הנהלה ושירותים, בתנאים מודרניים, משופרים. מנהל תחכמוני היה הרב משולם קלוגר, איש המזרחי. בשנת תרצ"ח, 1938, למדו בתחכמוני ובחֶדֶר העברי יחד כ-400 תלמידים. תחכמוני לא העניק תעודת בגרות, המעוניינים השלימו זאת בגימנסיה הפולנית או העברית הסמוכה. הצוות החינוכי אימץ תפיסות חינוך חדשניות, חתר להנחיל את השפה העברית כשפת דיבור והוראה ושאף לעורר בתלמידים רוח יהודית גדולה. אישים ידועים בהם הרב פישמן-מימון וחיים נחמן ביאליק ביקרו בבית הספר. התלמידים למדו לימודים עבריים – ארץ ישראליים ובהם ידיעת הארץ ותולדות האומה, גייסו תרומות לקק"ל, כפעילות חינוכית ומעשית לגאולת הארץ, עמדו בקשרי מכתבים עם בני גילם בארץ ישראל. רבים מהם הצטרפו לתנועת הנוער השמה"ד. בתחכמוני התקיימה פעילות חינוך בלתי פורמלית – טיולים, צפייה מאורגנת בהצגות תיאטרון פולני, תרגום יצירות מופת מפולנית לעברית ועוד.

שלט זיכרון עליו רשימת חברי הוועד המייסד בהם: היו"ר אהרון שנור ושמעון שפריצר היה קבוע על קיר המבנה. בשנות ה-90 שוחזר השלט על ידי נתן שנור ונקבע על קיר בחצר בית כנסת הרמ"א.

בימי השואה

בראשית 1942 התארגנו חברי תנועות הנוער בהם גם השמה"ד בשתי מחתרות – החלוץ הלוחם, בראשו דולק ליבסקינד, ואיסקרה, בראשו האשיק באומינגר בוגר השמה"ד שעבר לשומר הצעיר. נפתלי-טולק ראב היה איש הקשר בין השמה"ד לארגוני המחתרת ושותף לפעולות חבלה ומיקוש. חברי השמה"ד נהגו להיפגש בבית רחל שפריצר בגטו (רחוב קרקוסה), בעיקר בשבתות. חברי השמה"ד שובצו לחוליות מחתרתיות, חלקן יחד עם חברי שאר התנועות וחלקם בחוליות של השמה"ד. במרתף בית התאמנו בקבוצות קטנות בשימוש בנשק שהוברח לגטו. כמה מחברי התנועה נטלו חלק בפעולת המחתרת נגד הנאצים בקפה ציגנריה ועוד. משפחות יהודיות הטמינו כסף במרתפי הבתים. חברי המחתרת, אנשי השמה"ד, התחפשו לעובדי חברת הגז המקומית ובטענה שיש דליפת גז שכנעו את חצרני הבתים לאפשר כניסה למרתפים בהם היו טמונים צינורות הגז. כך גילו מטמוני כסף, חלק הושב לבעלים וחלק שימש את המחתרת. חברים אלו ניסו לחסל מלשינים ומשתפי פעולה (יואל וולף, חבר השמה"ד).

חבורת חברי השמה"ד עברו לבוכנייה, הקימו בונקר, התגלו ונאסרו. נפתלי-טולק ראב יזם בקיץ 1942, הקמת מחבוא בעליית גג בבית של פולני שאנשי המחתרת סייעו לו, ברחוב יוזפינקה סמוך למשטרה היהודית ולכלא בגטו. כ-20 חברים ואחותו הקטנה של יואל וולף התחבאו במסתור לאחר חיסול הגטו. שוטר יהודי הבחין כי על אחד הגגות נמס השלג בקטע מסוים, והבין כי יהודים נחבאים שם והחום ממיס את השלג. הוא טיפס למקום ונתפס על ידי חברי השמה"ד שהתחבאו במסתור. חברו, שוטר יהודי אחר, הבחין בכך והזעיק את הגרמנים. הם חילצו את השוטר הלכוד ורצחו את היהודים במחבוא. שלום ראב נורה אך לא נהרג, נמלט ונתפס על ידי השוטר היהודי, בן כיתתו בבית הספר, שהסגירו לגרמנים ואלה הרגוהו מייד (על פי גרסה אחרת, בעל הבית הפולני הסגיר את היהודים תמורת בצע כסף) (יואל וולף, חבר השמה"ד). [ראו מאמרי נזכר בסוף סעיף השואה בפרק הראשון של החוברת, עמ' 10].

אחרי המלחמה – מיודובה 26

הציבור הציוני דתי בקרקוב – המזרחי ותנועת תורה-ועבודה – התארגן במבנה הריק והנטוש של בית ספר תחכמוני, ברחוב מיודובה 26. שם פעלו בית ילדים שנגאלו מידי זרים, ריכוז לקשישים ולחיילים משוחררים. קיבוץ צעירים, לניצחון, נוסד שם ערב ראש חודש אלול תש"ה, 8.8.1945.

"קיבוץ לניצחון … כאן קבלו עד היום את הכשרתם מאות חלוצים וחלוצות ברוח תורה-ועבודה … רושם כביר פעל על ראשי יהודי קרקוב בהיוודע להם עניין פתיחת בית ילדים על יד הסתדרות המזרחי אשר בו מקבלים ילדים חינוך לאומי-דתי החסר להם באֹבדן הוריהם בחורבן הכללי … עונג רוחני להתבונן איך חלוצינו וילדנו עורכים את קבלת השבת ברוב פאר והדר, בשירם שירים דתיים-לאומיים … פתחנו סניף של נשים מזרחיות … בית תבשיל ליהודים דתיים נפתח תחת השגחת ועד הקהילה" (משה איינהורן, מזכיר גליל קרקוב).

בשבת הראשונה של הקיבוץ, פרשת שופטים, נערך בעיר פוגרום, כנופיות פורעים פגעו ביהודים, תקפו בתי כנסת, חיללו ספרי תורה. הם תקפו גם את קיבוץ לניצחון ולמרבה המזל בקיבוץ לא היו נפגעים.

"אינני מסוגל להעביר לכם את תחושת השנאה השוררת בפולין מצד אויבינו … מקרה נורא עברה חברתנו שרה שטרן בקרקוב, בזמן ייסוד הקיבוץ שם. כנופייה של אנדקים [ארגון פשיסטי פולני] פרצה לקיבוץ באקדחים שלופים ואיימה על החברים. שרה החלה לצעוק נורא, עמדה מול האקדחים וצעקה: 'תירו בי… עִזבו את האנשים' … קרה נס. הם עצרו והיססו. תוך כדי כך הגיעו אנשי הצבא הפולני … כך קורה מידי יום … הולך ומחמיר המצב בפולין" (משה וינברג).

בקרקוב התקיימה ועידה ארצית של המזרחי – תו"ע בפולין, א'-ב' דר"ח אדר ב תש"ו, 3-4.3.1946. בדרכם לוועידה נרצחו ארבעה חברי בנ"ע מהקיבוץ בלודז' (להלן, לודז').

שמואל חיים וירצר (עצמון) מבילגוריי, מחוז לובלין, יליד 1929:

"אבי היה ממייסדי ומפעילי תורה-ועבודה … קיבלתי את השם חיים שמואל על שמו של שח"ל, הלא הוא הרב שמואל חיים לנדוי … רשמו אותי לבית ספר יבנה. הייתי בן עשר בפרוץ המלחמה. מ[שטח]הכיבוש הנאצי עברנו לשלטון סובייטי והגענו עד סיביר. בגמר המלחמה … בדצמבר 1945 הגענו לקרקוב, אבא הביאני לקיבוץ הדתי ברגע שנודע כי הוא קיים ואני אז כבן שש עשרה. בקיבוץ ראיתי לראשונה חייל יהודי מהבריגדה, יהודה דטנר, שהיה אז בשליחות בפולין. ראיתיו לראשונה יושב בראש שולחן ארוך מתחת לתמונתו של הרצל והתרשמתי מדמותו ומהתנהגותו כממשיך השרשרת של יהודי גא ועצמאי בארצו. אז קיבלתי על עצמי להיות חייל בצבא יהודי כמוהו" (שמואל עצמון, מחייה היידיש בישראל).

על "החיים הדתיים בקרקוב":

"בית 'המזרחי' שבו נמצא הסניף המקומי, הקיבוץ של תורה-ועבודה, בית הילד ובית המדרש של המזרחי, ולמולו בית הכנסת של 'הקופה' … בבית המדרש של המזרחי צר המקום מהכיל את כל המתפללים, ומתפללים לכן במזדרון ועל המדרגות … ב'מזרחי' ערכו בשמחת תורה מסיבה נהדרת. קולות השירה בקעו מכֹתלי המעון הרחק לרחוב … יו"ר הקהילה [היהודית בקרקוב] הוא חברנו נפתלי טוכפלד, המזכיר הראשי הוא חבר מרכז המזרחי, ענגעלהארד, ופרנסי המזרחי המה שיינמן [פנחס] ושוקר [?] … החיים הדתיים מתנהלים בעיקר על ידי המזרחי. חברי המזרחי המה גבאי בית הכנסת הגדול [אז, הטמפל] ובית הכנסת של הרמ"א שנחנך זה עתה… פעילות רבה הראה הועד המיוחד מטעם הקהילה לבתי הכנסת. בראש הועד עומדים שוב חברי המזרחי, חבר ענגעלהארד והחבר וייץ, המה … תקנו מחדש את בית הכנסת של הרמ"א שהיה חרב עד הנה, ומכבי אש עשו להם מחסן שמה לצורכים, ורק אחרי השתדלויות רבות הצליחה הקהילה לקבל את הבנין חזרה ואחרי תִקון יסודי שוב נמלא בית הכנסת של הרמ"א מתפללים" (ישראל גוניונסקי, חבר הנהגת המזרחי-תו"ע בקרקוב, ביוליטין 34, חשוון תש"ח)

בשלהי שנות ה-40 פעלו שלטונות פולין על מנת לחסל את הפעילות היהודית-ציונית והתנכלו לה. קרן אור הבהיקה בשמי הציבור היהודי – החלטת האומות המאוחדות על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, שהתקבלה בי"ז בכסלו תש"ח, 29.11.1947. המאורע צוין בתפילה חגיגית בבית הכנסת המזרחי, ברחוב מיודובה 26. ב-1949 התרוקן המבנה מיושביו שרבים מהם עלו ארצה.

(ראו מאמרי על תחכמוני ברחוב מיודובה 26, https://yavin.co.il/?p=1832).

זיכרונות נתן שנור

משפחה חסידית, האבא, אהרון שנור, יו"ר הנהלת המזרחי ויו"ר ועד בית הספר המזרחי, מנהל בית חרושת, שייסד בנק מזרחי בקרקוב. התפלל בשטיבל חסידי, מורשת בית הוריו ושמר אמונים לרבי. ברחובות העיר הסתובב בלבוש מודרני וכאשר התקרב לשכונה היהודית חבש שטריימל כדרך החסידים. הרחוב היהודי היה נתון במאבק בין האגודה למזרחי. פעמים התנכלו לו החסידים על שנטש את המחנה החרדי והיה מנהיג המזרחי עד כדי גירושו מבית הכנסת. העימותים החריפו לקראת הבחירות להנהגה היהודית ולשלטון הכללי. התנהלה פעילות תעמולה ערה וסוערת, הציוניים נקראו להצביע לד"ר טהון, מנהיג הציוניים בקרקוב, דרשן בית הכנסת של הנאורים, הטמפל בו שרה מקהלה מעורבת של נשים וגברים. חברי השמה"ד היו באים לשמוע נאומים של טהון שהיה נואם ממדרגה ראשונה.

בית הספר המזרחי

לפני הצהריים לימודי קודש, אחרי הצהרים לימודי חול. למדו תנ"ך – חידוש בעולם היהודי! מנהל לימודי הקודש, הרב משולם קלוגר, רב המזרחי. שילוב לימודי קודש ולימודי חול היה מלכתחילה ולא בדיעבד. למדו בו רק בנים, הבנות של חברי המזרחי למדו בבתי ספר פולניים או בבית יעקב.

השומר הדתי

נתן הצטרף לקבוצת הבוגרים, בני 14-15, בקן שומר הדתי. החניכים היו מגיל 12 עד 18 לערך. אחיו אברהם,צעיר בשנתיים, הצטרף לפניו ומשך אותו לתנועה. הפעילות תאמה את האידיאולוגיה של נתן ואת החינוך בבית. האבא התייחס לשומר הדתי במידה של חוסר הערכה, משחקי ילדות, אך לא התנגד. פעם סיפר האבא בישיבת הנהלת המזרחי על כך שבנוֹ יוצא לקומזיץ עם החברים בשומר הדתי, דבריו נאמרו בביטול, במשובת נעורים. נתן עמד בראש הקן עד פרוץ המלחמה, בצד עבודתו עם אבא. בתקופה האחרונה היו בקן כ-120 חברים. הייתה פעילות כמעט כל יום אחר הצהרים ובעיקר בשבתות. הרבו לטייל בסביבה, למדו צופיות. המטרה הייתה ברורה – הגשמה בארץ ישראל, עלייה לארץ והצטרפות לקיבוץ דתי. בתפיסתם לא הייתה סתירה בין סוציאליזם ויהדות. בקן דיברו בעיקר פולנית, בבית הספר למדו גם עברית. מיעטו לדבר יידיש.

משפחת שנור התגוררה ברחוב  קרוטזקה 49, מול הכנסייה, מחוץ לרובע היהודי.

זיכרונות אליעזר צוריאל / בהמיר ארץ ובמוט הרים

חדר המזרחי

"מכינה של חדר המזרחי. היה זה מעין גן ילדים דתי מודרני שתאם יותר את השקפות הוריי שנטו לציונות. המורה במכינה, מר שעכטער, אדם רך וחייכני, שר איתנו שירים עבריים, חזר יומיום איתנו על פסוקי תפילה ועזר לנו לחגור סינרים בטרם שתיית כוס חלב חם שחולק לילדים. המכינה ממוקמת הייתה באחד החדרים בקומה התחתונה … בקומה השנייה מצויות היו כיתות של בית ספר המזרחי. מבנה בית הכנסת [אייזיק שול] היה אחד המרשימים בשכונה היהודית קאז'ימייעז', בנוי בסגנון בארוקי, בעל ערך היסטורי וארכיטקטוני … בכיכר גדולה מעבר לגדר שהקיפה את בניין בית הכנסת התקיים שוק דגים … משהועבר בית ספר המזרחי לבניינו החדש [מיודובה 46] היינו חוזרים בתהלוכה … בחג הלאומי הפולני, יום שלישי במאי, יום מתן הקונסטיטוציה, להאזין לדרשת הרב משולם קליגער בשבח המדינה הפולנית והחג. דרשה שנִשאה בשפה העברית בהברה אשכנזית שהייתה מסתיימת בפסוק 'בְּיָמָיו תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל יִשְׁכֹּן לָבֶטַח' [ירמיה כג ו]. בעודנו ילדים ידענו היטב שהיהודים צריכים להיוושע".

בית ספר החדש ותחכמוני

"בתום חופש הקיץ לקראת כניסתי לכיתה ב עבר בית הספר מרחוב קופה לבניין חדש ברחוב מיודובה 26. באותה עת נחשב הבית למפואר ולמשוכלל. מצויד בחימום מרכזי, קירות חדרי המדרגות והמסדרונות מצופים אבן שיש. כיתות מרווחות, מרוהטות בשולחנות שליד כל אחד ישבו שני תלמידים בלבד. פעמון חשמלי החליף את פעמון היד. לכל מראה מהודר וחגיגי אך מכיוון שנפתחה בבניין גם גימנסיה, בהמשך לבית הספר היסודי, היו גם כעת כיתות ששוכנו בצריף ארוך שעמד בחצר, מחולק לחדרים נפרדים. הגימנסיה נשאה את השם תחכמוני".

פרחים מיובשים מארץ ישראל

"נושא ארץ ישראל חדר להכרתי בגיל צעיר מאוד. ארץ ישראל כפי שהצטיירה מסיפורי התורה בצורתה האידיאלית … שאליה יחזיר אותנו במהרה המשיח … שלמען גאולתה היינו קונים בפרוטותינו בולי קרן קיימת וממלאים בהם משבצות בחוברת שסופקה לנו. משמילאתי את כל החוברת בבולים קיבלתי בתמורתה, כאות הוקרה, פרח מיובש שגדל בארץ, סיגלית ממוסגרת במסגרת קרטון. מסר אותה לידי בחגיגיות מר ברוך לרר, עובד הקרן הקיימת … והייתה תלויה מעל מיטתי במשך שנים. בבית הספר ביקרו גם אורחים מארץ ישראל. התרגשות גדולה מאוד עורר ביקורו של המשורר חיים נחמן ביאליק, וכעבור זמן של המשורר נתן ביסטריצקי. בגיל צעיר כבר התחיל חיזור מדריכי תנועות נוער אחרינו, שצבאו על פתחו של בית הספר והשתדלו למשוך לתנועתם אף ילדים צעירים כמוני".

השומר הדתי

"בסניף השומר הדתי בעת הצטרפותי היו להערכתי כ-150 חברים וחברות. בראשו עמד ראש הקן שלום טרעלער (קרניאל), דמות כריזמטית שריכז סביבו רבים ונתן את הטון בכל. גבוה, שברירי וממושקף, בעת השיחות הכלליות בקן הוא מתחיל בשירה ומנצח עליה, מעצב ומבהיר את המטרות שלמענן נועד הארגון. הייתה קרבת משפחה בינינו … בשבתות, כשמזג האוויר הרשה היו אִרגוני הנוער מקיימים את מפגשיהם ושיחותיהם על גדות נהר הוויסלה ובכך משמשים אובייקט נוח לתעמלנים קומוניסטים יהודים שראו סיכוי למשוך לצִדם אלמנטים מדוכאים. העומד בפרץ בוויכוח היה שלום, ואנחנו הצעירים מאזינים בהשתאות … בקן השומר הדתי, בקבוצת אחדות שאני חבר בה, נערכת בימים אלה פעילות ערה בהדרכת ראש קבוצתנו החדש, סאלעק הירשבערג, הן בתחום התרבותי והן בתחום הארגוני. דיווחים על מה שנעשה בארץ ישראל והתארגנות לגרעין קיבוצי. קבוצת גיל מקבילה בעיר טרנוב שבה בנים ובנות מוזמנת להתארח אצלנו לשבת. נערך מפגש בין הקבוצות … תוצאת המפגש הייתה  ייסוד גרעין קיבוצי שמטרתו עלייה לארץ ישראל וייסוד קיבוץ … חדשה מעציבה-משמחת. ראש הקן והרוח החיה שבו, חבר ההנהגה הראשית בפולין, שלום טרעלער [קרניאל], קיבל סרטיפיקט – רישיון מטעם ממשלת המנדט לעלות לארץ ישראל. והרי אין לדמיין את הקן בלעדיו. בקבוצת הבנות הבוגרות שהוא מדריך [קבוצת גאולה] דיכאון ממש, בכי … נערכה בקן מסיבת פרידה רבת משתתפים … הפרידה הייתה קשה. כראש הקן נתמנה נתן שנור".  

נער יהודי בודד בין הגויים

"במלאת שנה לפטירתו של המרשל פילסודסקי, נערכה עצרת תלמידי בתי ספר תיכוניים לזכרו, בכיכר המרכזית של העיר [סוקניצה], בצל הכנסייה הגוטית של מאריה, ותחת מבטו של המשורר הלאומי הפולני, אדם מיצקעביץ, שהשקיף מעל האנדרטה על הנוער של פולין, המכונס בכיכר למרגלותיו. נערכנו כבמעין מסדר צבאי, כל בית ספר בנפרד בטורים ארוכים ברביעיות … הנואם בעצרת עדיין השתהה והזמן נתארך. והנה אני עד למחזה: נער שמנמן ממושקף שבטור האחרון של בית הספר שלפני מפנה באקראי ראשו הצידה ומקבל מכה מצד שכנגד, עוד לא הספיק להסתובב ונוחתת עליו מכה מאחוריו. הוא חסר ישע, מנסה איכשהו להתגונן והמכות הנוחתות עליו כבר גלויות מידי חבריו המשועשעים והסמוקים. אמנם לא כולם השתתפו בעינוי זה אך לא נשמע אף קול מחאה ולא התערבות. נער יהודי בודד בין גויים. האם אני וחבריי יכולנו להתערב? אבסורד! רעיון עבר במוחי והבהיר לי שאנו נערי בית ספר עברי, תושבי שכונה יהודית בעצם נשמרים ומוגנים בכעין קונכייה, בצל ידי הורינו הפרושות מעלינו ותחת עינם הפקוחה. תפקיד זה ניסו למלא במשך כל תקופת התבגרותנו וגם לאחר מכן כל עוד נשמת חיים בהם וכל עוד כוח אלים ואכזר לא הפריד בינינו".

"אני מתקרב לגיל חמש עשרה. בבית הספר לימודים כרגיל, נערך 'סיום' חגיגי לפרק גמרא שלמדנו. השנה בִּקרה כל הכיתה במה פעמים בתיאטרון "סלובאצקי" בהצגות מחזות פולניים. בכיתה נערכה תחרות בתרגום קטע מפאן טאדעוש, יצירתו של המשורר הפולני אדם מיצקעביץ' לעברית … נערך טיול כיתתי למקורות נהר הוויסלה בדרום מערבה של פולין. האיזור מיושב גרמנים רבים ובדרך נפגשנו עם קבוצת נערים, מטיילים גרמנים, שקראו לעברנו בבוז: "יודֵע, יודֵע" [יהודי, כינוי גנאי]. על עצים וספסלים חרותים אותות צלב קרס רבים".

מחנה קיץ של השומר הדתי

"בחופש הקיץ של אותה שנה הרשו לי הורי לראשונה להשתתף במושבת קיץ של השומר הדתי בכפר רובוב, ליד העיירה נובי טארג שבהרי הקרפטים. אחת המטרות של המחנה הייתה גיבוש קבוצות הכשרה לעתיד. במרוצת תקופת המחנה מתגבשות ומתהדקות ידידוּת וחבֵרוּת בין קבוצתנו, אחדות, ובין קבוצות מקבילות מטרנוב וזבייערצ'ה. נערה מזבייערצ'ה מחזרת אחרי, אך אני בגלל החינוך המחמיר של הפרדה בין בנים ובנות שחונכתי בו, מרגיש מאוד לא נוח בכך. בקרבת המחנה שלנו, בדרך המובילה לנובי טארג, נמצא מחנה צופים פולני, לידו אנו נאלצים לעבור מדי פעם והדבר כרוך בסכנת נפשות ממש. השִנאה ליהודים עזה ומקיפה חלקים של הציבור הפולני וכמובן גם את הנוער הפולני. לאחר שהִייה במחנה הקיץ חזרנו לבתינו. החינוך במחנה היה מכוון להחדיר בנו את השאיפה לעלות לארץ ישראל ובמידה רבה השיג את מטרתו. אמנם היינו אזרחי פולין נאמנים, השפה הפולנית הייתה שגורה על פינו ואת הספרות וההיסטוריה הפולנית למדנו, אך במידה והצטייר לפנינו העתיד והרי היינו באותה עת בני חמש עשרה בלבד היה זה בארץ ישראל".

תחנות בקרקוב

חדר עברי – קופה 16, החל מאלול תרפ"א, 1921; צמוד לבית הכנסת איזיק יעקליש שול.

מרכז המזרחי, בית כנסת של המזרחי וקן השמה"ד. כיום מועדון נוער בחסות קרן לאודר.

תחכמוני – מיודובה (=דבש) 26, מול בית הכנסת קופה, סמוך לטמפל.

המבנה נותר עד היום כמעט ללא שינוי. אחרי המלחמה היה מרכז הפעילות הציונית דתית בקרקוב.

בערב שבת, י"א בסיוון תשע"ה, 29 במאי 2015, הוצבו שלטי הסברה וזיכרון לפעילות הציונית דתית שפרחה בעיר. שלט אחד הוצב על המבנה במיודובה 26, ושניים בקוּפָּה 16, צמוד לבית הכנסת איזיק. השלטים נוסחו, בשלוש שפות ונקבעו במעמד חגיגי ביוזמת הרב רפי אוסטרוף ובסיוע כמה ידידים.

משרד החלוץ המזרחי – דיטלא 13, בשכנות למשפחת שמעון שפריצר, דיטלה 11.

קן השמה"ד בקרקוב פעל בקופה 16. משם עבר לצריף בחצר פנימית ברחוב דיטלה 13. בתקופה מסוימת פעל ברחוב קולטק וכן ברחוב בז'וז'ובה.

קיבוץ החלוץ המזרחי, קרקובסקה 39.

חצר זיסר – רח'  קרקובסקה מס' 13.

חצר סגורה מוקפת בתים, מקום כינוס יהודיי קרקוב. כאן התכנסו לאסיפת הזדהות בעקבות הכרזת בלפור, 1917; אסיפת אבל בציון פרעות קיץ תרפ"ט, 1929, בארץ ועוד. בחצר זו התכנסו ועידות המזרחי ותנועת תורה-ועבודה בפולין.

לודז'

צעירי המזרחי התארגנו לראשונה בלודז' ובה  פעלו זה לצד זה קן השמה"ד וקן בנ"ע.

מזכרונותיו של שלום קופר, חבר בני עקיבא בלודז', מדריך בקן ולימים חבר קיבוץ דגניה ב.

"בדגניה ב במרכז החצר עומד עץ רב ענפים. שתילו הרך הובא מאפריקה ונשתל באדמת הקיבוץ לפני חמישים שנה ויותר, שמו הלטיני Fikus Religioso (הפיקוס הדתי). עץ מיוחד המוכר לכל מדריך תיירים. למרות שהוא חי באדמת עמק הירדן במשך יובל שנים הוא ממשיך עד היום את מנהגו ואורח חייו לפי עונות השנה במקום מוצאו, באפריקה. באמצע הקיץ שלנו נושרים עליו כי מבחינתו זה סוף הסתיו או התחלת החורף. הוא מתחיל ללבלב מחדש לפי האביב שלו ולא לפי האביב שלנו … עברו עשרות שנים מאז היינו נערים ונערות בבני עקיבא [בלודז'], ובסך הכל היו אלה שנים מעטות. אני מעיד על עצמי ובטוחני כי אינני יחיד הממשיך עדיין לינוק מן השורשים מהם ניזונתי בגיל המאושר של הנעורים, בתקופה ההיא בבני עקיבא. פעמה בה בתנועה אותה רוח של ראשוניות ואותנטיות תמימה שאפיינה את העולם של אז, עולם שלם שנמחק בידם הזדונית של הגרמנים הנאצים" (שלום קופר, ואני המשכתי ללכת …, דגניה ב', תשס"ט).

ימי בראשית

"יום אחד נמסר מפה לאוזן למספר תלמידים בגימנסיה בית אולפנא, הגימנסיה היהודית הדתית בלודז', על פגישה סודית בפארק העירוני סטאשיצה … היינו הצעירים שבחבורה כבני שתים עשרה – שלוש עשרה. הפגישות הראשונות התקיימו בפארק ובדירות פרטיות אך במהרה נשׂכר בית ספר פרטי בן ארבעה חדרים ברחוב קילינסקיגו מספר 60. היה זה בית ספר של מר קורן, שבנו היה בן כיתתי בגימנסיה. תוך זמן קצר הצטרפו אלינו עוד תלמידים מבתי ספר ומגימנסיות אחרות. תגבורת חשובה קיבלנו עם הצטרפות קבוצת בנות מן הגימנסיה ויאדזה. אחר כך הצטרפו גם בנות מגימנסיות אחרות".

עונג שבת

"אני זוכר היטב את עונג השבת הראשון שביליתי בקן של בני עקיבא … שני חברים מן הבית ומבית הכנסת שלי הביאו אותי אל הקן … האולם מקושט. עם הדמדומים הלך והחשיך בעודני משוחח עם החברים העמיק לאט החושך ואני לא השגחתי שכולם בינתיים התיישבו. פתאום מצאתי את עצמי עומד לבדי … אז הושטה אלי איזו יד (אחר כך התברר לי שהייתה זו ידה של הניה היימן, המדריכה), שמשכה אותי לשבת על ידה על אחד הספסלים שסודרו בצורת חצי גורן. הרגשתי איזו מן חמימות … הייתי לאחד מן החברותא ומיד הרגשתי כמו בבית. כשהתחילו לשיר … תחילה בשקט, בשקט, ולאחר מכן הצטרפו גם האחרים, בהדרגה גבר קול השירה והתמזג למשהו … חוויה שלא מן העולם הזה. 'אתה אחד ושמך אחד, ומי כעמך ישראל…' נשתפכה המנגינה ובעקבותיה זרמו שירים וניגוני שבת נוספים. בין לבין העביר מישהו מן המדריכים שיחה על פרשת השבוע. העובדה שאני זוכר את עונג השבת הזה כאילו היה היום אומרת עד כמה חזק היה הרושם ואיך הטביע בי את חותמו".

בוגרי בנ"ע והשמה"ד מלודז' הצטרפו לקיבוץ עובדיה בסלבקוב. בשלהי שנות ה-30 חתמה קבוצת חברים מבנ"ע לודז' על התחייבות לעלות לארץ ולהיפגש בתל אביב באדר ת"ש, 1940.

בימי השואה

בנ"ע והשמה"ד בלודז' התאחדו עם פרוץ המלחמה, וקיימו בגטו פעילות תנועתית ענפה.

קיבוצי מרישין – רח' אוקוופובה 73-75

בשולי הגטו, סמוך לבית הקברות היהודי, ניצבת שכונת מרישין – בתי עץ חד קומתיים, חלקם לא מיושבים ולצדם חלקות קרקע לא מעובדות. ב-5.1940 העלו שרה שטרן, מקן בנ"ע ויצחק זכריאש, ראש קן השמה"ד הצעה להקים באזור מסגרת תנועתית. חיים רומקובסקי, ראש היודנראט, נענה ואישר להקים חוות הכשרה תנועתיות וחלקות חקלאיות – דז'אלקות. חברי תנועות הנוער בגטו התארגנו והקימו במקום 23 קבוצות הכשרה, נוסד ועד קיבוצים משותף. כל קיבוץ מנה כ-40-30 חברים שחיו בשיתוף. בנ"ע והשמה"ד התארגנו ראשונים. תנאי החיים היו משופרים ביחס לגטו. החברים עיבדו את החלקות וזכו ליבולים חקלאיים, בעיקר ירקות טריים. פעמים ניסו להגניב תוצרת חקלאית לבני משפחותיהם בגטו. חברי הקיבוץ קיימו סדר יום כמקובל בקיבוצים לפני המלחמה. הם שלבו שעות עבודה עם שעות לימוד ופעילות חברתית, הווי תנועתי מיוחד התפתח שם בעיקר בימי שבת וחג. מהגטו זרמו בקשות להצטרף לקיבוצים, חלקם נענה בחיוב. רומקובסקי ביקר במרישין ומחה על ריבוי מצטרפים שאינם מתאימים. באותה עת התפרצו בגטו מחלות ומגיפות. ב-6.1941, הורה רומקובסקי לפרק את הקיבוצים. חברי הקיבוצים נאלצו לעבור לעבוד במפעלים בגטו.

חוות הילדים

במקביל לקיבוצי ההכשרה הוקמו באיזור מרישין ב-8.1940 חוות לילדים ממשפחות שנפגעו. זאת ביוזמת חיים רומקובסקי, חשוך בנים, שקודם המלחמה ניהל בית יתומים. הוא השיג אישור מהגרמנים להכשרת הילדים ככוח עבודה. חברי הקיבוצים עסקו בהכנת המבנים לקליטת הילדים ובעבודה החינוכית. כ-2,000 ילדים עזובים ויתומים, מגיל 16-5, חולקו לשלוש קבוצות גיל. איכות חיים בחוות הייתה משופרת, הוענק לילדים מזון מועדף וטיפול רפואי בבית חולים לילדים שהוקם במקום. חברי תנועות הנוער הקימו מועדון ארץ ישראל, פעילות לימודית-חינוכית כמיטב מסורת תנועות הנוער. בית הילדים של בנ"ע הונהג על ידי המדריך שלום קופר, ובו סדר יום כמו במושבות הקיץ התנועתיות. במיוחד זכורים עונג שבת ותשעה באב שצויינו בבית הילדים הזה. באקציית השְפֶּרַה חוסלו בתי הילדים, שנחטפו על ידי הנאצים ובאכזרות אין קץ הובלו להשמדה.

הפעילות התנועתית בגטו נמשכה בהתאם לאפשרויות בגטו. אליעזר זיסקינד, שגורש עם משפחתו לגטו מעיר סמוכה, זכר שבת בה נפגשו יחדיו חברי בנ"ע והשמה"ד בדירה בגטו לודז':

"אני זוכר את הדרך שעשיתי לראשונה מביתנו למפגש בדירתו של חיים רוזן, ברחוב ז'ידובסקה מס' 20. עברתי את השער בין שני חלקי הגטו ברחוב פודז'צ'נה, דרך שביל בצד חורבות בית הכנסת ההרוס ברחוב ולבורסקה הגעתי ישר לרחוב ז'ידובסקה. עליתי לאט לאט במדרגות, הגעתי לקומה העליונה, פתחתי בהיסוס את הדלת ונשארתי המום. ראיתי חדר מלא בני נוער  בוגרים וצעירים יותר … מיד פינו לי מקום והתיישבתי בין החברה', מצאתי עצמי שר יחד עם כולם שירי ארץ ישראל. לא יכולתי להתיק את עיני מהעיניים הבורקות והלוהטות של יצחק זכריאש [ראש קן השמה"ד בלודז'] הוא סימר אותי למקום כאשר פתח ושר את השיר 'בלילה בלי כוכב', חשתי כאילו אני מפליג יחד איתו בספינה החותרת לארץ ישראל … אני רואה את המעמד הזה לנגד עיני, כאילו זה היה היום … למן אותו ערב נהייתי אדם אחר לגמרי. המפגש הזה הפיח בי תקווה בלתי רגילה. שכחתי את הרעב ואת כל הצרות האחרות. הרגשתי כי מקומי כאן, בחברה זו לה אני שייך. עובדה זאת … היא בשבילי כמו סם החיים. כאשר באתי הבייתה וסיפרתי על מה שחוויתי אני זוכר את אחותי הקטנה טלקה, יושבת כמהופנטת ובולעת כל מילה שיצאה מפי. מילת הקסם הייתה בני עקיבא … הפעילות המשותפת, השאיפה והתקווה המשותפת, החלומות שחלמנו, חלומות בהקיץ, זה היה כאילו ראינו את ארץ ישראל מאחורי כותלינו כאילו אנחנו מצויים בפרוזדור המוביל לכיוון ארץ ישראל" (שרה זלוור אורבך, תנועת בני עקיבא בגטו לודז' בשנות הכיליון וההשמדה, תל אביב, תשנ"ט).

אחרי המלחמה

באמצע תש"ה, 1945, התארגן בלודז' מרכז פעילות המזרחי ותנועת תורה-ועבודה. הוקם קיבוץ דתי ראשון אחרי המלחמה, לעבר הירדן, בו הכינו עצמם חברים לעלייה לארץ. לצד הקיבוץ פעלו בית ילדים, מערכת סעד ועזרה הדדית לחברים מפליטי המלחמה ועוד.

"היום, ט"ו בסיוון תש"ה, רשום אצלינו כבעל משמעות סמלית. ביום זה החלה לפעול מחדש תנועת המזרחי ותו"ע ברחוב היהודי בפולין שאחרי המלחמה. באותו יום נוסד הקיבוץ הדתי הראשון בלודז'. קבוצה של נערים ונערות דתיים, שהתחנכו לפני המלחמה בהשומר הדתי ובבני עקיבא, התכנסו תחת הנהגתה של החברה שרה שטרן שהייתה פעילה בהנהגת בני  עקיבא לפני המלחמה, ופתחו את הקיבוץ הדתי הראשון של המזרחי ותו"ע ובפולין בכלל. מייסדי הקיבוץ הניחו אבן פינה לחידוש פעולתה של התנועה בפולין. המקום נראה כדירה בת שלושה חדרים; חדר אחד לבנות, שני לבנים, ואמצעי היה חדר אוכל, בית כנסת, חדר הרצאות וכינוסים ועוד ועוד. גם בו עמדו מיטות לאורך הקירות. המיטות היו בנות שלוש קומות, ובכל מיטה ישנו שניים לפחות. עשרות נערים ונערות שגרו יחד במשך חודשים באחווה, ברֵעות ובטוהר המידות, מעולם לא התלוננו על הצפיפות או על מגרעות אחרות … מקבלים עול מלכות שמים ביראה ועול מלכות ישראל בארץ ישראל באהבה" (קורץ אהרון דוד [אדר], מאפר לתקומה, מורשת, תשס"ב 2002).

קיבוץ לעבר הירדן היה הבסיס ממנו יצאו לייסד קיבוצים דתיים נוספים ברחבי פולין. כחלוף כמה חודשי פעילות יצאו חברי הקיבוץ במסגרת ארגנון הבריחה לגרמניה ומשם במסע ארוך לארץ ישראל.

(ראו: מלכה קינסט, התהוותה ופעילותה של קבוצת 'לעבר הירדן' ושאלת היותה אבטיפוס לקבוצות שבאו בעקבותיה, עבודת גמר מחקקרית [תיזה], אוניברסיטת אריאל, טבת תשע"ח)

ארבעה חברי בני עקיבא שנרצחו

ארבעה חברי קיבוץ לעבר הירדן, פעילי בנ"ע: ציפי (פרלה) סטארובינסקה, שמוליק ריכברד, אברום פרל, וחיליק פרידמן, שרדו את השואה והצטרפו לקיבוץ לעבר הירדן, במטרה לעלות לארץ ישראל. בימים א'-ב' דר"ח אדר ב תש"ו, 1946, נערכה בקיבוץ לניצחון בקרקוב ועידת הקיבוצים הציוניים דתיים בפולין. הארבעה נשלחו לוועידה כנציגי הקיבוץ בלודז', ויצאו ביום כ"ז באדר א תש"ו, 28.2.1946, במשאית עמוסת ציוד ואספקה. ליד פיוטריקוב עצרו את המשאית שמונה פורעים פולנים, ובדקו את זהותו של כל אחד מהנוסעים. החברים לחשו לציפורה שתציג עצמה כפולנייה, לפי מראה, היא סירבה. כל הארבעה נרצחו. הנהג הפולני ועוזרו שבו ללודז' והעידו על הרצח. הלוויה התקיימה בר"ח אדר ב תש"ו, 3.3.1946, בבית הקברות היהודי בלודז'. יורק (דוד פלונסקי, חבר קיבוץ מגידו) איש השומר הצעיר, סיפר שהיה בין המאבטחים את הלוויה עם נשק על החומה. בקרקוב הוחלט לקיים את הכינוס החשוב חרף האסון הכבד. הייתה זו שנה בה נרצחו מאות יהודים ברחבי פולין.

תחנות בלודז'

מרכז המזרחי – רח' זָאכוֹדְנִיָיה 60; תחכמוני – רח' נָארוֹטוֹבִיצָיה 28.

קן בנ"ע – רח' קילינצייגו 60.

קן השמה"ד – שוסטייגו שרפניה 25; פומורסקה 69; במלחמה עבר  למוניושקי.

קיבוץ לעבר הירדן קם בלודז' אחרי המלחמה, רח' פולודניובה 20

מצבת הארבעה בכניסה לבית הקברות מכיוון בית הטהרה הגדול. צמוד לשער בית הקברות פנייה שמאלה בשביל הראשי לאורך חומת בית הקברות, בחלקה שמול החומה, צמוד לשביל. 

פביאניץ

סמוך ללודז' שוכנת העיירה פביאניץ – שם התקיימה פעילות ציונית דתית ענפה. מניין של צעירי המזרחי התמודד בהצלחה עם צעירים חסידים שניסו להשתלט על המניין. חבורה של צעירי המזרחי, תלמידי בית המדרש, ייסדו בפביאניץ בית מדרש בשם בית אברהם, לכבוד הראי"ה קוק. הם עמדו עם הרב בקשרי מכתבים, הפיצו את תורתו והחלו בכתיבת ספר תורה על שמו. בתי אברהם קמו בעוד כמה ערים בפולין. בפביאניץ קמו לפני המלחמה קיבוצי החלוץ המזרחי, בהם קיבוץ תופרות.

משרדי המזרחי שכנו ברחוב ורשבסקה 16.

ביאליסטוק

"זכורים לי היטב הביקורים בביאליסטוק, עיר ואֵם בישראל, דוגמא ומופת ליהדות ליטאית שורשית. קהילה גדולה ומגוונת, עשירה בכוחות עצמיים, במוסדות תורה ודעת, ברשת חינוך מסועפת. בביאליסטוק הייתה תנועה ציונית חזקה מאד והייתה שם גם תנועת פועלים בעלת עוצמה הן מהסוג הבונדאי והן מהסוג הציוני. מבחינה יהודית ויהדותית הייתה ביאליסטוק בבחינת חי הנושא את עצמו. ביקרתי בביאליסטוק כמה פעמים וכל הביקורים האלה היו אהובים עלי. סניף השומר הדתי היה שם חזק מאד ומכמה בחינות אף עלה על סניפים אחרים לרבות הסניף בוורשה. היו שם חברים מבוגרים מהחלוץ המזרחי שסייעו בהקמת הסניף וטיפחוהו ברוב אהבה ומסירות, והיו שם חברים בוגרי ישיבות וגימנסיות שיצרו את האווירה הבריאה ששררה בו וגיבשו את תכניו. תענוג היה לבלות ביניהם ולהנות מחברתם" (משה קרונה, מוריי ורבותיי אחיי ורעיי, תל אביב, תשמ"ז).

ביאליסטוק השוכנת במזרח פולין סמוך לגבול הרוסי, הושפעה מהיהודים ברוסיה ומהתנועה הציונית הדתית שעשתה את צעדיה הראשונים ברוסיה. בשונה מערי מרכז פולין וגליציה כאן שלטה היהדות הליטאית (המתנגדים) וניכרת בה השפעת ההשכלה והמודרנה. בני העיר זוכרים ומזכירים את שיתוף הפעולה בין הגורמים היהודיים השונים, המפלגות והזרמים שהיו חלוקים בדעותיהם והשקפותיהם.

סמוך להקמת המזרחי בווילנה התארגנה בביאליסטוק אגודת מזרחי בשם שלום ציון ושיגרה להנהלת המזרחי מכתב ברכה: "נתכבד להודיע לאחינו החרדים לדבר ה' ותמימי דעים איתנו בדבר הרעיון הציוני, כי נוסדה פה אגודה ציונית משלומי אמוני ישראל, לפי תכנית המזרחי, אשר נחשוב כי מטרתו ידועה לאחינו וכבר נתנו ידם לאגודתנו רבים מחשובי עירנו, נכבדים יראי ה' ותופסי תורה. הננו קוראים איפוא לכל אחינו החרדים אשר לִבם לציון להיספח לאגודתנו ולבוא במספר חבריה והשוכן בציון ירצה את פועלנו ומציון יִתן תשועת ישראל" (ספר הציונות הדתית א). בביאליסטוק היה אחד הסניפים המרכזיים של המזרחי באירופה, בו פעלו צעירי המזרחי, החלוץ המזרחי, קן השמה"ד, וקיבוץ הכשרה של החלוץ המזרחי ש'נכבש' על ידי השמה"ד. הרב שמואל מוהליבר (לעיל) כיהן כרב עיר 15 שנים, בחלקן שימש אותו מזכירו, הרב יצחק ניסנבוים, ובזכותם הייתה מרכז ציוני דתי חשוב בפולין.

תחכמוני ביאליסטוק

נוסד בשנת תרע"ט, 1919, בבית המדרש לומדי ש"ס שהוקם בשנת תרנ"ו, 1896. תחכמוני ביאליסטוק קם כבית ספר עממי. הרב דוד פאיאנס – רב העיר ביאליסטוק, חבר הוועד המרכזי של המזרחי, ציר בוועידות ובקונגרסים מטעמה – יזם ופעל לייסוד תחכמוני גבוה וכך קם תחכמוני גבוה – גימנסיה. תוכנית הלימודים כללה: לימודי קודש, לימודים עבריים ולימודי חול. תלמידים הצטיינו בלימוד השפה העברית, הצעירים הדתיים בביאליסטוק, הצטיינו בידיעת העברית, לעומת חבריהם בערים אחרות.

קן השמה"ד – ביאליסטוק

בראשית אדר א תרפ"ט, פברואר 1929, נוסד קן השמה"ד בביאליסטוק. מהפעילים והתוססים בקני התנועה בפולין, הקן זכה לעידוד ולתמיכה רבה. החברים בלטו בדיבור עברית טובה, קיימו שיעורי תורה וחוג ללימודי הרמב"ם. בל"ג בעומר, נהגו חברי תנועות הנוער לצאת בתהלוכה משותפת ברחובות העיר ליער הסמוך. שם התפצלו וכל תנועה קיימה יום שדה לחניכיה. בראשית שנות השלושים, עת שבו החניכים מהבילוי המשותף ביער, חלפו בדרך סמוך לבית הקברות היהודי. שם המתינה להם חבורה של גויים ויידו בהם אבנים. השמועה הגיעה לעיר ופשטה ברחוב היהודי. יהודים נחלצו מייד לעזרתם והפליאו מהלומות בצעירים הגויים.

אחת החניכות בקן שלחה בשלהי שנות השלושים, מכתב למדריכה, חוה, שעלתה ארצה (ללא תאריך):

"שלחת לי את תמונת הכותל המערבי על רקע ירוק. מה הם מסמלים בעדי? מצד אחד אני רואה את הכותל, שריד בית המקדש המפואר שהותיר לנו האל מימי החורבן הגדול. נזכרתי בחורבן שקרה לעמנו לפני אלפיים שנה. ארצנו נחרבה ונמסרה לידי גויים ואנו נתפזרנו בכל ארצות תבל. אולם לא כל כוחנו נתנו לבז כי ב"ה היה לנו עוז. הררי נשף עלינו נערמו בגלות המרה אולם לא דעכו כל הניצוצות ולא תמו. ספר התורה שלקחנו אתנו מבית המקדש הנחרב הוסיף לנו כוח ונתן בלִבנו את התקווה העזה שהודות לה אנו קיימים עד עתה ונהפכנו לעם נצחי. קיווינו שיתמלאו דברי הנביא ישעיהו [ב ג] "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָם". קיווינו שנשוב לארצנו ונחדש איתה את הברית הישנה. קיווינו שנקים דור חדש אשר ישליך מאחריו את המִנהגים הטפלים בגולה שהעלו חלודה ויעלה ארצה כדי לבנות ולהיבנות.

והנה רואה אני שהכותל המערבי ששלחת לי נמצא כעת על רקע ירוק ומאחריו מתנוססים עצים ירוקים. נתגשם חלומנו. דור של מכבים חדשים הוקם לנו. חלוצינו אשר היו בתהליך משיחי מיוחד במינו ואשר חיפשו יחד עם ביסוס מולדתם גם ביסוס חברות חדשות על יסודות סוציאליים, עלו ארצה ובנו ונבנו. כעת מסביב לכותל מתנוססים עצים וכל הארץ נמצאת על רקע ירוק, זאת אומרת שהיא משגשגת ופורחת לעינינו. למרות המכשולים ששׂמים על דרכנו ערבים ובריטים וגם יהודים קטני אמונה. ירושלים עיר הקודש נעשתה למרכז החיים החדשים והמתחדשים בשדות המולדת. הירק והפריחה נותנים לי, לבת הגלות השחורה, את העידוד ואת הכוח לסבול בכל יום ויום … והם מחאה חריפה נגד השנאה הסובבת אותנו כאן בגולה וגם שם בארץ. המושבות החדשות שהוקמו … בימי המאורעות מסביב להר הקודש מראים לי לא רק על העוז והמרץ היהודי בארצנו אלא גם זה שהכותל המערבי משלב כעת שתי תורות ביחד: החיים בארץ יצרו לנו על יד התורה היסודית שנִתנה לנו לפני אלפי שנים תורה חדשה, תורת הארץ המתבססת על שלושה עקרונות והם: א. התאחזות והתערות בקרקע. ב. הסתפקות במועט. ג. התמדה …

כתבי לי על החיים בקבוצות המזרחי [הקיבוצים הדתיים] בייחוד בטירת צבי כי רק שם חלוצינו חיים על פי שתי התורות … כתבי לי בכלל על כל המתרחש בארץ, אל תסתירי ממני דבר, אל תחשבי כי המשבר בארץ או המכשולים הרבים יקטינו את אמונתי ותקוותי הרבה בניצחון. אדרבא, הם מעוררים אותנו יותר לידי עבודה, פעולה בעד המולדת ויחזקו בי את האמונה … האִם נכנסת לקבוצה [לקיבוץ], מקום אשר שם תוכלי לחיות חיים אידיאליים ואציליים, מבוססים על תורת ישראל ותורת הארץ?" (אוסף מסמכי השמה"ד, יוחנן בן יעקב).

לקראת עלייתה ארצה הכינו החניכות למדריכה הנערצת עליהן, חוה קוריאנסקית, מוותיקי הקן בביאליסטוק אלבום תמונות מחיי הקן והעדה אותה הדריכה. האלבום כרוך בלוחות עץ זית עליו חקקו הבנות את סמל השמה"ד, וברכה למדרריכה: "עבור חוה, 17.8.1936, מאת דינה". חוה קוריאנסקית – קרייצר, האריכה ימים בארץ ושמרה מכל משמר על המזכרת המרגשת, ששמורה בארכיון גוש עציון.

ישעיהו גולדברג הרפזי

אחד ממייסדי קן השמה"ד בביאליסטוק היה ישעיהו, יליד ביאליסטוק, תרע"ו, 1915. למד שנה בחֶדֶר והתקבל למכינה לתחכמוני. כתום ארבע שנים עבר לגימנסיה העברית, שם נתקל, לדבריו, ברוח "חופשית" חסרת קדושה. היה מאמין נלהב, בעל רגש דתי עמוק. ישעיהו היה ממייסדי הקן, וכך כתב: "על ארגוננו ליצור מבצר נגד הרוח החופשית הסוערת ומתפרצת למחנה הנוער שלנו. לִ‏צור את הטִפוס החלוץ היהודי האמתי. מרגע הִוָסד קִבוץ [=קן] השומר הדתי ביאליסטוק חיי מקבלים תוכן". השקיע בקן את כל כוחותיו עד שנחלש וחדל מפעילות ומלימודים. בקיץ התאושש ויצא למושבה של השמה"ד. לימד עברית והפעיל חבורת ברית דוברי עברית. בתרצ"א, 1931, חילק את זמנו בין עבודה ככורך ספרים, תלמיד גימנסיה, פעיל בשומר הדתי וחבר הנהגת הקן. ייסד חבורת מוּסר להשתלמות עצמית ביהדות וכתב לארגון תוכנית פעולה, כן ייסד שיעור שבת לצעירים מהקן. באביב תרצ"א פרסם מאמר בו הגן על השמה"ד בתגובה לביקורת חריפה שפרסם רב ידוע.

בקיץ תרצ"א, 1931, שוב נחלש ויצא עם הוריו לנופש ביורוביצה, שם טבע בשחייה בנהר לעיני אמו. הכנסת התאבלה שלושים יום וקיימה אירוע אֶבֶל תנועתי. מאמרים לזכרו התפרסמו בההד, בהצפירה, בנתיבה ובעלים. בביאליסטוק קם חוג תלמוד והוקמה ספרייה לזכרו. בוועידה הארצית הראשונה של השמה"ד בוורשה, מנחם-אב תרצ"ב, במלאת שנה למותו, הוקדשה ישיבה מיוחדת לזכרו ונערכה לו אזכרה. אחד ממספידיו ציטט דברים שאמר ישעיהו: "לא בכיות והספדים … כי אם הכפלת מאמצים". חניכי קן ביאליסטוק והקינים בסביבה נהגו לפקוד את קברו. ההנהגה הראשית של השמה"ד החליטה לקרוא לקבוצות חינוכיות חדשות על שמו והפיקה חוברת זיכרון שערכו בוגרי הקן, יוסף וָינר ובנימין ינוביץ, ציון לנשמת האח ישעיהו גולדברג ז"ל (הרפזי).

האח הצעיר הותיר שפע כתבים: תיאורי טבע; נוף והווי חיים; סיפורים על קיבוץ הכשרה; יום בחיי החלוצים; הכפר בפולניה – חיי פשטות, שיוויון ותמימות, קסם החקלאות, חינוך ילדי הכפר, יחד עם בערוּת, פסיביות והתמכרות לטיפה מרה. מה נלמד ממנו ומה בכפר היהודי בארץ ישראל יהיה שונה. בחורף תרצ"א כתב טזיסים להרצאה בקן בעונג שבת, המעידים על חשיבה ערכית מעמיקה ובוגרת הרבה מגילו. התעמק בחוקה הסוציאלית של התורה ושלל את המרכסיזם. ישעיהו היה טיפוס נדיר, בעל מרץ, רצון כביר ועקשנות, ניחן באנרגיות ובטמפרמנט סוחף, קנאי ועקשן, רך ועדין. כֵּנוּתו, הרגש העמוק, יושר המחשבה וטוהר הלב ניכרים בחייו. ישעיהו היה עליז ושמח, מלא שירה וחדווה, נטע רעננות, צעירות. בזכות דבריו שירת חייו לא פסקה.

תחנות בביאליסטוק

קן השמה"ד נדד בכמה מקומות; רח' קופייצקה / גלדובה / רוז'נסקה 5 / נובי-שוואט 6 (בפולנית "עולם חדש", כך בחלק ממסמכי התנועה).

תחכמוני – רח' שְלָאכֶצְקָה 2/3, פינת קְשוֹנְזֵ'נְצָה (שלאכטה = אצילים, מכאן רחוב האצילים במסמכי בית הספר).

בית הקברות היהודי בביאליסטוק – חניכי הקן נהגו לפקוד את קברו של הרב מוהליבר ואת קברו של הנער ישעיהו גולדברג הרפזי. (קבר הרב מוהליבר הועבר ארצה והרב נטמן במזכרת בתיה).

טרנוב

זיכרונות משה שטיגליץ – אבי משפחת הרבנים לבית אריאל

"נולדתי ביום עשרה בטבת תרס"ז, 26.12.1906 … אבי מורי היה אמנם סוחר ותעשיין אבל עשה את לימוד התורה עיקר. טרם בוקר שמעתי קול לימוד הגמרא מחדרו ואז ידעתי שגם עלי לקום ללכת לחֶדֶר. אני זוכר שהלכתי לאור הירח בשלג המרשרש הגעתי לחֶדֶר, ישבו לאורך השולחן התלמידים והרבי בראש … בן שש התחלתי ללמוד גמרא, תנ"ך וחשבון … הרבי היה מחנך בחסד עליון, גם אהבו אותו וגם פחדו ממנו".

טרנוב – עיר יהודית

"טרנוב, עיר יהודית ברובה, עיר ואם בישראל, ברבניה המפורסמים, צדיקיה וחסידיה. בתי כנסיות ובתי מדרשות גדולים ומלאים. בתי מסחר ובתי חרושת יהודיים גדולים. הקלויז   הגדול – בית תפילה ובית מדרש חסידי צאנז המלא יומם ולילה מתפללים ולומדים. טבלנו ביהדות … הסבא, הרב אפרים, דמות מרשימה דומה לרב קפדן, חמור סבר, בעל עקרונות, איש אמת שאינו חס להגיד את ביקורתו בפני השוגים … סבא היה איש עשיר בעל שורה של בתים גדולים בטרנוב היו מכבדים אותו כתלמיד חכם חריף. ביתו בית של תורה שקוֹלה לא פסק יומם ולילה מפיו ומפי בניו העילויים. אפילו הבנות היו מלומדות בתנ"ך ואמרות חכמים יחד עם השכלה כללית, שפות וספרות. הוא לא גרס חסידות, לא נסע לרבי. העיקר – לימוד התורה. אבא שלי נהייה חסיד הודות לחותנו הסבא מטורקה".

קדרוּת חיי הגולה

"הרושם הראשון שעשתה עלי טרנוב והיהודים היה של קדרות … מחלון דירת הסבתא ראיתי את חצר בית הכנסת הישן ובית המדרש שעל ידו, יהודים מכל הגילים צועדים לתפילת מנחה, כולם בלבוש חסידי ארוך וכהה ועם פאות מקורזלות ונראים עצובים … היהודים בטרנוב ובסביבה חיים בחרדה מפני התנפלויות האיכרים בימי השוק … בעצמי נפחדתי למחרת בשמעי פתאום רעש של הגפת תריסים, ריצות וצעקות, בהלה נוראה קמה. חשבנו, הנה מופיעים הרוצחים עם קרדומות מורמים. אחרי רבע שעה הכל שב לדממה, שוב נפתחו החנויות והמסחר חזר לאיתנו. מה קרה? – 'שקץ' אחד התחשק לו לחטוף כעך מדוכן של אישה ולברוח. האישה צעקה, התחילו לרדוף אחריו. הגויים התערבו. אלה שלא ראו את סיבת הצעקות חשבו שמתחיל פוגרום, וכך נוצרה הפאניקה, מ'קול עלה נידף' … זאת הגלות".

תורה והשכלה בכפיפה אחת

"באו לסבתא לבקר תלמידי חכמים ובמיוחד נכנסו בשיחה עם הניה [בת לא נשואה של סבתא] בוויכוחים תורניים בהם הראתה בקיאות מפליאה. אמרו שאילו נולדה זכר הייתה מגדולי הדור בתורה. מצד שני באו חברותיה וניהלו שיחות חילוניות על ספרות ושירה, על הצגות ועל חידושים בעולם הגדול. כזה היה הבית של סבא וסבתא, הבנים למדו תורה יומם ולילה, אבל גם למדו מקצועות בחכמה הנחוצה לקיום היומיומי. שפות – פולנית וגרמנית … הבנות למדו בגימנסיה ולִיצֵאוּ גבוהים [בתי ספר תיכון ברמה גבוהה]. חדר אחד היה מלא ספרי קודש, ש"סים, שולחן ערוך, רמב"ם וכל הספרות ההלכתית. בחדר השני היו כונניות עם ספרות גרמנית ופולנית קלאסית ותרגומים לגרמנית מכל ספרות העולם, אנציקלופדיה גרמנית ברוקהאוס … היות והייתי בקיא בגרמנית גם ידעתי על פה שירים של גיטה ושילר … ישבתי בחדר הזה וקראתי דראמות ובלאדות של גדולי המשוררים הגרמנים". 

"פעם אחת שאל אותי דוֹד כשראה בידי ספר של שילר ובו מאמר 'שליחות משה', אם אני מקבל ברצינות את הסברו של המחבר בנוגע ליציאת מצרים? ציווה עלי לקרוא את הקטע על קריעת ים סוף ולמצוא במה טעה הסופר הגוי … אמרתי: איך אפשר לטעות טעות גסה כזאת? … אמר הדוֹד: כך צריך לקרוא, בעיין ביקורתית, לא לקבל את דברי האפיקורס … עכשיו אני רואה שמותר לך לקרוא את כל הספרים האלה … בגלל חינוכי זה וגם שאבא נתן לי ללמוד לימודי גימנסיה באופן פרטי אצל פרופסור מנהל גימנסיה לשעבר, והייתי לבוש מקטורן קצר וגם הפיאות היו מאחרי האזניים – הייתי שונה מן הבחורים מהקלויז ומבית המדרש".

כיסופים לארץ ישראל, בבית הכנסת החדש

"הייתה זו תקופה של פרץ וסער, הנוער היה תוהה לאן לפנות. מי שנתפס לתנועה הציונית החילונית ומי לזרם הציוני דתי ומי לזרם הסוציאליסטי, כל אחד לפי מעמדו. אם היה מבית דתי התחבר לצעירי המזרחי. בשנים הראשונות אחרי המלחמה [מלה"ע הראשונה] הייתה התעוררות גדולה לעלות לארץ ישראל. המזרחי שלח דרשנים לכל הערים והעיירות והם דרשו בבתי הכנסת ועוררו את הקהל. הייתי בגיל בר מצווה, בא רב מזרחי ודרש בבית הכנסת הגדול, החדש. שם יכלו להיכנס אלפי אנשים וכל העיר רצה לשם. הקשיבו לו שעות על שעות ושתו בצמא את דבריו. כשסיים סובבו אותו, נשקו את שולי הקפטן הארוך ואת חפתי השרוולים שלו. הנשים עמדו בצדדים וברכו את האיש הצדיק שהביא את בשורת ארץ ישראל".

פרחי ארץ ישראל והמקומות הקדושים

"בעליית הגג הגדולה היו ארגזים מלאים דברים ישנים … מצאתי ספר קטן כרוך בכריכה מהודרת מעץ זית, מתנת מזכרת מארץ ישראל לסבא עבור תרומותיו הגדולות ליישוב ארץ ישראל וירושלים … בתוך הספר היו כשלושים דפים עבים ועל כל דף מודבק פרח ארצישראלי מיובש ולמטה כתוב באיזה סביבה גדל פרח זה ומה שמו. וממולו בעמוד השני תמונה של אחד המקומות הקדושים: ציור עתיק מירושלים, מסביב לחומות, שער שכם ושער יפו, הכותל והר הבית, בית לחם וקבר רחל, חברון ומערת המכפלה, צפת ומירון, טבריה הר הכרמל וכו'. הראיתי את הספר לחבר שגר בשכנות, התפעל ממנו והציע שנראה אותו לחברים בבית המדרש אבל נדרוש תשלום, עשרה גרוש. התחיל מצור עלינו, עמדו בתור ילדים רבים וכל אחד הביא כסף שדרש מאביו לזכות במראה ארץ ישראל. אני הייתי נגד זה, לנצל את הרגשות הקדושים של הילדים … אבל החבר היה מעשי ואמר שבכסף נשתמש לצדקה וגם לתת לקופת רבי מאיר בעל הנס לעניי ארץ ישראל. כך היו הכיסופים לארץ הקודש".

בתוך עמי אני יושב

"הסבא רבי אפרים חי בצמצום, נתן הרבה צדקה, הוציא הרבה על חינוך הבנים ועל ספרים ועניינים רוחניים … שאלו אותו: יש לך הרבה בתים בעיר במקומות יפים ואתה גר ברחוב היהודים העתיק, הצר, בדירה צרה לפי ערך משפחתך הגדולה? – אמר: כאן אני בתוך עמי, מולי בית הכנסת ובית המדרש וכל ששייך לחיים היהודיים. אפילו מאפייה בקומת הקרקע. לשבת הביאו צ'ולנט מכל העיר … גם בית כנסת היה בבית הזה".

השומר הדתי

"בטרנוב הייתי מבקר בסניף ונותן הרצאות על ארץ ישראל. גם הדוד ישעיהו הצעיר ממני [אח של משה] הצטרף לתנועה הצעירה השומר הדתי שהתחילה להתפתח בין תלמידי בתי הספר התיכוניים הפולנים והצילה הרבה מהתבוללות. חשבנו הרבה ודיברנו הרבה על ארץ ישראל אבל זה היה רחוק מהגשמה עצמית. עד שבוועידה אחת בקרקוב ישבנו ההנהגה הראשית של השומר הדתי וקבלנו הצעתו של החבר, מן הבולטים בתנועה, שלום קרניאל הי"ד … בתרצ"ג הוחלט שהתנועה מחייבת כל חבר להגשמה עצמית, לעלות לארץ ולבנותה. זכורני שדבר זה נתן לי דחיפה לחשוב ברצינות על עלייה. בשבת ט"ו בשבט הִרצתי בבית הכנסת של המזרחי בטרנוב לפני הרבה בני נוער צעירים ממני על טבע הארץ … ניגש אלי אחד מן הצעירים ושאל: האם גם אתה תעלה ותִחיה בארץ ישראל? עניתי: בוודאי! אבל בבית שאלתי את עצמי, מה אני עושה כדי להגשים את חזוני?.

אחרי החתונה גרנו בקראקא וחיכינו לרישיון לעלייה, שהגיע לפני פסח. בינתיים הייתי חבר בהנהגה הראשית של השומר הדתי בקראקא. עמדנו בקשר עם עשרות סניפים בפולניה ובארצות הסמוכות. באותו זמן מנו בערך 10,000 חברים בהשומר הדתי , מלבד צעירי המזרחי הוותיקים. השומר הדתי היה האבא של בני עקיבא בארץ ישראל. בהתחלה היה רק סניף אחד בירושלים סניף קטן של ילדים קטנים. כשהגיעו החברים המנוסים מפולין, הכניסו חיים לסניף וכך נוצרו סניפים בתל אביב ובחיפה" (מכתב לנכדה, עידית, ירושלים, י"א בשבט תשל"ח).

בית ציוני דתי, המשלב לימוד תורה מעמיק ומקיף עם השכלה כללית והכרה בערכן של יצירות ספרות נוכריות; בבית אישה תלמידת חכמים, בעלת השכלה תורנית רחבה; החינוך כולל דבקות במורשת אבות בצד כמיהה עמוקה לעלייה לארץ ישראל ולבניינה. הבנים משתלבים בתנועת נוער דתית ציונית שחרתה על דגלה את רעיון תורה-ועבודה, אִמצה את יסוד "המרד הקדוש" וחתרה להגשמה עצמית – עלייה לארץ ישראל. כזה היה הבית שתרם לציונות הדתית בימינו כמה מבכירי בניה ורבניה, ובראשם בנו הבכור של ר' משה, הרב יעקב אריאל, רבה של רמת גן לשעבר.

הפגישה האחרונה של חברי השמה"ד בטרנוב:

"על חורבות בית הכנסת נייע שול [החדש] ב-1942. ידענו שזאת הפגישה האחרונה … אמר נתן היטר: 'השמש תמשיך לזרוח, אבל אנחנו כבר לא נהיה'. היינו מיואשים לגמרי. למחרת ניסה נתן לברוח אל הפרטיזנים, הם רצחוהו, כרתו את ראשו והביאו לגטו את הראש הכרות. גם צילה וילק, שהיה לה מראה ארי, ניסתה לצאת אל הפרטיזנים וגם את ראשה הכרות החזירו הפרטיזנים אל הגטו. צילה הייתה טיפוס לוחם, היא הייתה אומרת: 'אנחנו נתגבר!' נתן לא היה טיפוס של גיבור … שניהם היו כבני 20-19. מה שקרה להם גרם יאוש גמור בין החברים. ראו שאין מוצא" (עדות מלכה הוטנר, מראיינת פנינה מיזליש).

באקציה בטרנוב איבד אליעזר אונגר, מייסד כנסת השמה"ד, את רעייתו נינה ובנם התינוק, יהודה, ואת בני משפחתו, משפחת האדמו"ר מטרנוב.

תחנות בטרנוב

בית הכנסת של המזרחי, בו פעל גם קן השמה"ד – רח' לובובסקה 4.

בית ספר יבנה פעל בבנייני הברון הירש.

זגלמביה

זגלמביה (=מעבה האדמה, בפולנית), חבל ארץ בצומת דרכים, בדרום מערב פולין, משנת 1795 מפגש שלושת הקיסרויות: רוסיה, פרוסיה ואוסטריה. בבנדין, עיר מרכזית בזגלמביה, התקיימה פעילות ציונית דתית ענפה. בית ספר המזרחי, יבנה, כיתות א-ו, פעל בבניין של יהודי עשיר, יחיאל ויינר, בחצר מוקפת בתי דירות, ברחוב פּוֹטִיצִיאֶגוֹ 3. במרתף בניין זה נחשף לא מכבר בית כנסת המזרחי, אולם קטן שקירותיו מאוירים בשילוב של מוטיבים ממסורת ישראל יחד עם ציורי ארץ ישראל הנבנית, כדוגמת רחוב הרצל בתל אביב (ככל הידוע עד כה לא הובהרו כל הפרטים הקשורים לבית כסת זה). בבנדין פעלה גימנסיה ציונית דתית, יבנה. משפחת שיין הייתה משפחה עשירה בבנדין שהרבתה בצדקה ובגמילות חסד, והייתה קשורה למזרחי. הם הקימו בית חרושת בסלבקוב, הסמוכה לבנדין, בו הועסקו חברי קיבוץ עובדיה, והעניקו לחברי הקיבוץ חווה בשולי העיירה. בתרצ"ח, 1938, נוסד בבנדין פטרונט (ועד מלווה) של עסקנים ורבנים אנשי המזרחי, לסייע לקיבוץ עובדיה (ראו פרק  ראשון, קיבוץ עובדיה).

בזגלמביה התארגנו מועדוני נוער וצעירים ציוניים דתיים תחת השם סיני, הראשון קם בבנדין בתרפ"ט, 1929. בפסח תרצ"א, 1931, השתתפו בוועידת סיני כ-40 צירים מ-8 קנים. סיני פעלה במקביל לשומר הדתי, ובטבת תרצ"ג, ינואר 1933, התאחדה עמו. בין העוברים מסיני לשמה"ד בבנדין היה יחזקאל אורבך, שיצא להכשרה בקיבוץ עובדיה בסלבקוב, עלה לארץ, הצטרף לכפר עציון ונפל בקרב האחרון, ד' באייר תש"ח, 13.5.1948. קן השמה"ד בבנדין עד 1936 עם בית ספר יבנה, ברחוב פּוֹטִיצִיאֶגוֹ 3 ועבר לרחוב מוּזִיאוֹבְסְקָה.

בחורף תרצ"ג, היו בקיני השמה"ד בסוסנובייץ ובבנדין, כ-100 חניכים בכל קן. קינים פעלו ברוב ערי זגלמביה, בהן: דמברובה גורניצה; סטשמישיץ; זוויירצ'ה; קטוביץ, אולקוש, קטוביץ, סלבקוב, חשאנוב ועוד. בקינים התקיימו שיחות ואסיפות, שירים וריקודים; שיעורי עברית ויהדות; ציונות דתית וחלוציות; צופיות וטיולים; סמינרים ומושבות; פעילות למען הקק"ל וקשרים עם קיבוץ העלייה התנועתי, עובדיה בסְלַבְקוֹב הסמוכה ועוד.

יחזקאל מונצ'ק (מונטשיק), יליד בנדין, תרע"ג, 1913, בן למשפחה דתית, תלמיד ישיבה, ממקימי קן השמה"ד בבנדין, יצא להכשרה ועלה ארצה בשנת תרצ"ד, 1934. התנדב ועלה לחניתה עם כוחות ההגנה שאִבטחו את היישוב הצעיר שקם במסגרת חומה ומגדל. ממכתביו למשפחתו בבנדין עולה שהיה מלא סיפוק והתלהבות. ביום כ"א באייר תרצ"ח, 22.5.1938, נהרג יחזקאל בהתקפה על חניתה, ונטמן בחניתה.. כחלוף שבוע קיבלה ההנהגה הראשית של השמה"ד בפולין מכתב מאחיו, אהרון, אף הוא חניך השמה"ד בבנדין, שביקש לצאת להכשרה כדי לעלות לארץ ולהצטרף לאחיו. בסיום המכתב הוסיף: ברגע האחרון נודע לו על נפילת אחיו, יחזקאל, בחניתה. הדבר אינו מרתיע אותו, אלא להיפך מעודד וממריץ אותו לעלות ארצה ולמלא את מקום אחיו שנפל על הגנת ארצנו! (יוחנן בן יעקב, התחיות, השמה"ד בפולין, 1950-1920, בית ספר שדה כפר עציון, תש"פ, עמ' 196).

יצחק רוזנברג, חבר פעיל בשומר הדתי בעירו זוויירצ'ה, ובמחתרת בימי השואה. ביתו, ברחוב אפטטשנא 26 היה מרכז פעילות חברי השמה"ד.

(ראו מאמרי, "יצחק רוזנברג – חבר השמה"ד", https://yavin.co.il/?p=1409 ; פורסם בקובץ מחקרים, דב שוורץ [עורך] ציונות דתית – היסטוריה, רעיון, חברה, בר אילן, רמת גן, תשפ"ג, עמ' 44-5).

יונה גרין, ראש קן השמה"ד בסטשמישיץ ובשואה פעיל במחתרת בזגלמביה, ראו, כנפי יונה, תשפ"ב.

על חברי השמה"ד בפולין באימי השואה, ראו מאמרי, "כנסת השמה"ד ובני עקיבא בימי השואה",  https://yavin.co.il/?p=1784 פורסם בהשמטוטת קלות, ילקוט מורשת, 103, טבת תשפ"ג, דצמבר 2022.

קיבוץ עובדיה בסְלָבְקוֹב

בטבת תרצ"ג, 1.1933, קם קיבוץ עלייה חדש בעיירה סְלַבְקוֹב, בזגלמביה שבדרום פולין. השליח נתן גרדי, היוזם והמארגן, הציע את השם עובדיה (עובדי-יה), הצעתו התקבלה. הבסיס הכלכלי היה בית חרושת למסמרים ולחוטי ברזל של האחים שיין, תעשיינים יהודים שהעמידו לרשות הקיבוץ מקומות עבודה ופרנסה בבית החרשת. בשלב ראשון שכן הקיבוץ במבנה במרכז העיירה, רחוב זָאוֶולְנִיה 1. בתרצ"ו, 1936, העמידו האחים שיין לרשות הקיבוץ חווה וצמוד לה שטח חקלאי, בשולי העיירה, ברחוב אוּלְקוּשְקָה 42. המצב הכלכלי היה משופר יחסית לקיבוצי הכשרה בפולין.

הווי חיים קיבוצי-דתי צרוף וקפדני במיוחד נרקם בעובדיה – קדושת העבודה; שיתוף מלא ברכוש, מניעת כל רכוש פרטי; הסתפקות במועט; . אורח החיים היה סגפני, נזירי וחיי חברה מרוממים ותובעניים ועוד. הם העלו לדרגה עליונה את הצו "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט), בלשונם – הִתְחָיוּת – דיבוק חברים עד כדי מיזוג הנשמות. על הקיר כרזה: "שאיפתנו – הרמוניה שלמה באנושות". חייהם התאפיינו בריבוי שירה, ריקוד ושתיקות ממושכות. החיים בקיבוץ היו רוויים באווירה יהודית-ישראלית, ציונית-חלוצית. במוצאי שבת הרשו לעצמם לשיר ולרקוד כדרך הפולנים. התביעות הרוחניות והחברתיות רוככו עם הצטרפות חברים חדשים, בוגרי השמה"ד ובנ"ע.

מבחן קשה הוצב בפני המבקשים הרבים להצטרף לקיבוץ רק מעטים התקבלו. מעמד מיוחד הוענק למועמדים לעלייה. בכל שנה זכו רק כמה מן החברים לקבל סרטיפיקט (אשרת עלייה לארץ). קיבוץ עובדיה היה מוקד לפעילות תנועת הנוער השמה"ד. ראשי הציונות הדתית, שליחים מהארץ, ועוד רבים פקדו את הקיבוץ. רבים מבוגרי עובדיה עלו לארץ והיו בין מייסדי הקיבוצים טירת צבי וכפר עציון. בפרוץ מלחמת העולם השנייה נאלצו אחרוני החברים לנטוש את המקום, המבנה נשדד ונותר על תילו. כמה מבוגרי עובדיה הצטרפו לכפר עציון נפלו בקרב בתש"ח.

החווה ברחוב אולקושקה 42 נותרה על תילה ואף מסמרי המזוזה בדלת. בשנים האחרונות ניטש המבנה והתפורר ובמרץ 2018 נהרס על ידי העירייה מטעמי בטיחות. שלום קרניאל חתם את מאמרו על קיבוץ עובדיה בסלבקוב: "נפסקה פרשת סלבקוב בגולה ולעומתה נתרקמה פרשת סלבקוב בארץ … סלבקוב השאירה רשמים עמוקים בלב כל חבר ועל כן מזכירים אותה ברטט נפשי ובחיבה יתרה".

(ראו מאמרי, "בכל מאודם", סגולה, 121, תמוז תש"פ, https://yavin.co.il/?p=1358).

מקורות עיקריים

• ארכיון הקיבוץ הדתי בקבוצת יבנה.
• ארכיון המכון לחקר הציונות הדתית, אוניברסיטת בר אילן.
• ארכיון לתולדות גוש עציון, כפר עציון.
• ארכיון קיבוץ טירת צבי, טירת צבי.
• גנזך הציונות הדתית, מוסד הרב קוק, ירושלים.

• אבן-חן יעקב, תנועה בסערת המלחמה, מורשת, תל-אביב, תשמ"ד, 1984.
• אברון דב, חינוך במאבקו, ירושלים, תשמ"ח.
• אברון דב, תנועת הנוער הציונית-דתית בפולין בין שתי מלחמות העולם, תל אביב, חשוון תשס"א.
• אליאב מרדכי (עורך) בשבילי התחייה, ב-ג, אונברסיטה בר אילן, 1987, 1988.
• אליחי יוסף, תנועת המזרחי בפולין הקונגרסאית, 1916-1927, מורשת, תל אביב, תשנ"ג.
• אליחי יוסף, המזרחי ותנועת תורה-ועבודה בפולין, 1928-1939, ירושלים, תשס"א
• אליחי יוסף, "החלוץ המזרחי בפולין הקונגרסאית",  בתוך: בשבילי התחייה ב', עמ' 65-90.
• אליחי יוסף, "מפעל ההכשרה של 'החלוץ-המזרחי'", בתוך: בשבילי התחייה ג', עמ' 123.
• באומינגר א', בוסק מ', גלבר נ' (עורכים), ספר קראקא, ירושלים, תשי"ט.
• בן יעקב יוחנן, השומר הדתי – תנועת הנוער הציונית-דתית בפולין, תר"פ-תרצ"ט, 1939-1920, דוקטורט, המחלקה לתולדות ישראל ויהדות זמננו, אונב' בר אילן, רמת גן, חשוון תשע"ח.
• בן יעקב יוחנן, התחיות – השומר הדתי בפולין, 1950-1920, כפר עציון, תש"ף.
• בן יעקב יוחנן, אתר אינטרנט יבי"ן, https://yavin.co.il/
• ברמן יונה (עורכת מהדורה שנייה), שלום קרניאל – חייו ומשנתו, כפר עציון, תשע"ג.
• ברנשטיין ישעיהו, יעוד ודרך, תל אביב, תשט"ז.
• גרדי נתן, פרקי חיים של חלוץ דתי, המזרחי – הפועל המזרחי, תל אביב, ניסן תשל"ג.
• גרינבוים יצחק (עורך), אנציקלופדיה של גלויות, ורשה, ירושלים – תל אביב, תשי"ג, 1953.
• דון-יחיה שבתאי, אדמו"ר חלוץ, תל-אביב, תשכ"א.
• דון-יחיה שבתאי, המרד הקדוש, שמואל חים לנדוי ופועלו, תל אביב, תש"ך.
• היילפרין ישראל (עורך), בית-ישראל בפולין, ירושלים, תש"ח.
• ורהפטיג זרח, פליט ושריד בימי השואה, ירושלים, תשמ"ד.
• זלוור אורבך שרה, תנועת בני עקיבא בגטו לודז' בשנות הכיליון וההשמדה, תל אביב, תשנ"ט
• חובב ימימה, הרב שמואל מוהליבר, מרכז ההסברה, שירות הפרסומים, ירושלים, תשנ"ט.
• לם צבי, תנועות הנוער הציוניות במבט לאחור, גבעת חביבה, 1991.
• מייזליש פנינה, בני עקיבא והשומר הדתי בפולין ובליטא בתקופת השואה, דפים לחקר תקופת השואה, ט', אונברסיטה חיפה, בית לוחמי הגיטאות, תשנ"א; פנינה מיזליש, "'המזרחי' ו'תורה-ועבודה' ותנועות הנוער שלהן בפולין ובליטא בתקופת השואה ואחריה, 1949-1939", מאה שנות ציונות דתית, (עורכים) אבי שגיא ודב שוורץ, רמת גן, תשס"ג, עמ' 210-208.
• ניסנבוים יצחק, הרב, עלי חלדי, ירושלים, תשכ"ט.
• פלד יעל, "פועלו ואחריתו של השומר הדתי בגטו קרקוב, 1942-1943", ילקוט מורשת, ס"ג, 1997.
• קניאל אסף, יומרה ומעש – המזרחי בפולין בין שתי מלחמות עולם, בר אילן, רמת גן, תשע"א.
• קניאל אסף, פעילותה החינוכית של המזרחי בפולין, 1939-1919, (עורכים) פרידלנדר י', ארנון י', שוורץ ד', סוגיות בחקר הציונות הדתית, אונב' בר אילן, 2012, עמ' 352-333.
• רובינשטיין אברהם (עורך), בשבילי התחייה א', (קובץ מחקרים), אונברסיטה בר-אילן, 1983.
• רפאל יצחק (עורך) אנציקלופדיה של הציונות הדתית, א-ו, ירושלים, תשי"ח-תשל"ב.
• רפאל יצחק, שרגאי ש"ז (עורכים), ספר הציונות הדתית, א-ב, מוסד הרב קוק, ירושלים, תשל"ז.
• שוורץ דב, הציונות הדתית: תולדות ופרקי אידאולוגיה, משרד הביטחון, ההוצאה לאור, תשס"ג.
• שטרן דינה, בני עקיבא לודז', רמת גן, תשנ"ז.
• שלם חיים ויוחנן בן יעקב (עורכים), כנפי יונה, פרקי יומן מתקופת השואה, אברהם יונה גרין, ירושלים, תשפ"ב.