בכל מאודם – קיבוץ עובדיה בסלבקוב

בקיבוץ ההכשרה עובדיה שבסְלָבְקוֹב התקבצו נערים ונערות ששאפו ליצור דגם של חיים יהודיים חדשים, חיי שיתוף ברוח תורה ועבודה. עוצמת הלהט הרוחני שלהם יצרה קבוצה יוצאת דופן שהייתה מופת עבור הקיבוצים הדתיים בארץ ובגולה, אלא שללהט העצום היה גם מחיר.

את המשפט "אם תרצו להבין את היצירה הקיבוצית המופלאה שהקימו הוריכם בכפר עציון, סעו לפולניה, לסְלָבְקוֹב" שמענו, ילדי כפר עציון, מחנוך אחימן, אחד מהחברים המעטים מכפר עציון שנותרו בחיים לאחר נפילת הקיבוץ במלחמת העצמאות. מצויד במסר זה ובתמונה קטנה שנותרה מעיזבונו של אבי, יעקב קְלַפְּהוֹלְץ הי"ד, ביקרתי בסלבקוב בקיץ תשנ"ח (1998). החווה שבה פעל קיבוץ עובדיה נותרה בדיוק כמו בצילום, המסמרים שהצמידו מזוזה לדלת הכניסה האחורית נותרו על המשקוף, אך המזוזה עצמה כבר לא הייתה שם.

גרעין מייסד

בשנות העשרים של המאה הקודמת נדרשו חלוצים להקדים שנת הכשרה לעלייה ארצה. מאות קיבוצי הכשרה קמו ברחבי פולין, ובהם עשרות בחסות התנועה הדתית 'החלוץ המזרחי'. נתן גרדי, שליח תנועת תורה ועבודה בפולין, ביקר בתרצ"ג (1933) בהכשרות של התנועה בסוסנוביץ ובאולקוש ויזם הקמת קיבוץ שיורכב מחלוצים נבחרים משתי ההכשרות שיעלו לארץ יחד. חמישה חברים היוו את הגרעין המייסד והם צירפו אליהם עוד שבעה חברים וחברות. בכי היסטרי פרץ בין אלה שלא התקבלו.

השליח גרדי ראה ביצירה החדשה קיבוץ של עובדֵי ה' והציע את השם קיבוץ עובד-יה. בי"ג בטבת תרצ"ג (8.1.1933) הוקם הקיבוץ שחזונו עלייה והתיישבות על יסוד ערכי תורה ועבודה. הקיבוץ התמקם ברחוב זוולניה 1 בעיירה סלבקוב באזור זגלמביה שבדרום פולין, אזור עשיר במכרות ובמפעלי תעשייה, חלקם בבעלות יהודית. בני משפחת שיין מבנדין הסמוכה שהיה בבעלותם בית חרושת למוצרי מתכת נענו בשמחה לפנייתו של יעקב קלוסקי (קלי), ממייסדי הקבוצה, וקיבלו את החברים לעבודה בבית החרושת. גרדי הכתיב לחברי הקיבוץ אורח חיים מוקפד שכלל גם סדר וניקיון למופת עד לפרטים הקטנים: אין להשאיר גרביים ולבנים מלוכלכים, וחובה לחלוץ נעלים לפני הכניסה.

חלק ממייסדי הקיבוץ שקיבלו אשרות עלייה דחו את עלייתם כדי להכשיר את ממשיכיהם לשאת את הלפיד שהציתו, וכדי לעלות עם פלוגה קיבוצית, כפי שקראו אז לקבוצת חלוצים. הראשונים עלו בסיון תרצ"ג והקימו את קיבוץ עובדיה במערב הרצליה, מדרום לכפר שמריהו, וכעבור זמן לא רב התאחדו עם קיבוץ שח"ל ועברו לרחובות. מדי שנה עלתה לארץ פלוגת חלוצים נוספת מסלבקוב לרחובות, ובהמשך לקבוצת אברהם בכפר פינס. העולים קיימו קשר הדוק עם חבריהם בגולה והפיקו עלון משותף בשם 'חיינו'.

שאיפות רוחניות

רוב החברים הגיעו מבתים חסידיים ושיקעו בקיבוץ עובדיה יסודות חסידיים ומחויבות מוסרית בסגנון תנועת המוסר. מזכיר עובדיה ברוך מלמד כתב בעלון של קיבוץ טירת צבי כי הם חתרו לחזון קוסמופוליטי:

כאן פעל הרצון ליצור משהו נעלה, להגשים שאיפה … להניח יסוד לחיי חברה מחודשת, לחנך את האדם לקראת החיים החדשים (ברוך מלמד, "מעל החומה", 'בטירה', כ"ו בשבט תרצ"ח, 28.1.1938, עמ' 2).

לאה תירוש (ספיר) שנשלחה מהארץ ביקרה בסלבקוב ראתה בקיבוץ "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות י"ט, ו'), וישראל רובינשטיין סיפר כעבור שנים:

היינו כמשפחה, קשורים בעבותות של תוגות ותקוות וחיינו כמו בקונכייה חמימה מחוץ לזמן ולמקום. זר לא יבין זאת (כנס יוצאי סלבקוב, קיבוץ טירת צבי, חול המועד פסח תשנ"א, 1991).

בחדר האוכל התנוססו הסיסמאות "שאיפתנו – הרמוניה שלמה באנושות וביקום כולו" ו"טהר את חייך בעבודה וקדשם בתורה". במוצאי יום הכיפורים הרבו לרקוד ודחו את הסעודה שאחרי הצום כדי לכבוש את היצר.

בערבים ובשבתות למדו תורה, עברית, ספרות, כלכלה וסוציולוגיה והרבו בקריאה ובבירור אידאולוגי. בקיץ תרצ"ח (1938) קצרו את הדגן בשדות, אספו תפוחי אדמה וקטפו עגבניות וקישואים. היבול עלה יפה ונמכר בשוק. הם גידלו ושיווקו פרחים, הקימו חממה והחלו בהקמת לול, רפת וכוורות לעשיית דבש. לעתים יצאו לרחוץ בנהר ולפעילויות ספורטיביות. אספות חברים התקיימו בתדירות גבוהה וחלקן הסתיימו לקראת עלות השחר. אספה חגיגית לקבלת מועמדים נפתחה בשירת 'תחזקנה'. המועמדים המאושרים שקבלתם לקיבוץ אושרה חתמו על התחייבות להקדיש את חייהם לשותפות קיבוצית ודתית. ריקוד נלהב חתם את האספה.

רבים מחברי הקבוצה היו תלמידי ישיבות לשעבר שחשו כי בית המדרש לא נתן מענה למצוקותיהם. הם היו אכולי ספקות וכמהו למשהו נעלה ומרומם, טהור וזך. לאחר שניתקו מהבית ויצאו לדרך חדשה הם קשרו את גורלם בחיי חבריהם. שאיפתם הייתה למצות את החיים עד תום ולהמיר את העולם השמרני בעולם חדש בלי לנטוש את העולם הדתי ההלכתי.

קדושת העבודה, השוויון והשיתוף, ההסתפקות במועט וחיי החברה המרוממים היו יסודות החיים בקיבוץ עובדיה. העבודה התנהלה במעין פולחן, ללא לאות וללא גבולות, ימים ולילות.

ה"אני מאמין" של סלבקוב הייתה הקומונה. לה צריך היה החבר להקריב הכל – את הנפש ואת הגוף – ולהתמזג בתוכה התמזגות מוחלטת ('שלום קרניאל – חייו ומשנתו', מהדורה שנייה בעריכת יונה ברמן, עמ' 148).

רכושו של החבר היה שייך לכולם ועמד לשימוש הכלל. כל שני חברים ישנו במיטה אחת, ושניים או שלושה חברים אכלו מצלחת אחת כדי להגשים את ערך ההסתפקות במועט וגם כהכנה לתנאי החיים הקשים בארץ. לסעודה קדמה דומייה ארוכה. הם שקעו במחשבות, בעולם פנימי עמוק. 'הִתחיות' היה מושג יסודי – מיצוי מלא ושלם של חיי החברה, דיבוק חברים, אחווה ורעות וגילוי לב בעניינים האישיים ביותר. יואל אשל (ריבק), לימים חבר טירת צבי, כתב לאחותו מרים:

חזק[ה] מאוד בי השאיפה והכמיהה לשלמות, לחיים דתיים פשוטים שכל צעד וצעד יהיה מלא תוכן (ארכיון המשפחה, כ"ז באלול תרצ"ה, עמ' 2).

בריאיון שנערך עמו בתשס"א אמר אשל כי לא מצא חיים הדומים לאלה שהיו בקיבוץ, וכי אם יש קדושה בחיים היא הייתה בסלבקוב – באספות, בריקודים וגם ביחסים בין האנשים.

פני שבת

בטבת תרצ"ו חנכו חברי הקיבוץ בית חדש בחווה שקיבלו ממשפחת שיין ברחוב אוּלְקוּשְקָה 42 שבשולי סלבקוב. היה זה מבנה דו קומתי ולצדו חצר, מחסן, רפת ושטח אדמה לחקלאות. בקומה הראשונה היו חדר התכנסות ומטבח, ובקומה השנייה שני חדרי שינה, אחד לבחורים ואחד לבחורות. הקהילה היהודית בסלבקוב נהגה להתכנס בשבתות סביב הקיבוץ, ורב הקהילה העיד על החלוצים ששמם יאה להם, הם עובדֵי ה' ואינם עושים דבר שלא כהלכה.

קיבוץ עובדיה השאיר רושם מיוחד גם על השליח מאיר אור (אורליאן) שתיאר את קבלת השבת של החלוצים:

קבלת שבת, עין לא ראתה כדוגמתה, התלהבות יוצאת מהכלל. אחרי מנחה כולם מתיישבים על יד השולחן. כולם. מתחילים לשיר מתוך שתיקה. הקולות מצלצלים נפלא … גומרים שיר ושותקים. מתחילים עוד שיר ועוד שירה. שרים ושותקים, שותקים ושרים. ההתלהבות מגיע למרום פסגתה בשירת "החמה מראש האילנות נסתלקה". רוח מיוחדת משתלטת בחדר. הקדושה אופפת אותך. ואחרי השירה – דממה. מישהו מתחיל בניגון של הורה, רוקדים. אינך מרגיש לגמרי שהנך רוקד, הרגליים נישאות מאליהן. נחים מתוך שקט. "לכו נרננה". הכל משאיר רושם אדיר ("במערכות ההכשרה בגולה – לפי מכתבי שליחים", 'נתיבה', שנה י"א, כ"ט באלול תרצ"ו, 16.9.1936, עמ' 5).

סדר השירים התקדש. אחרי שירו של ביאליק "החמה מראש האילנות נסתלקה" שרו את המלים "ותראה לפניך עקדה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו" מתוך תפילת ראש השנה, המשיכו בשירו של אלכסנדר פן "כנרת כנרת אליך נמשכת כל נפש" וחתמו במלותיו של ירמיהו הנביא "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ" (ירמיהו ב', ב'). אסור היה להחליף שיר ולא לשנות מהסדר הקבוע. מהשירה עברו לריקוד והאולם היה אפוף קדושה כשאור נרות השבת ריצד ברקע:

את השבת ביליתי בסלבקוב. שבתות כאלה לא היו לי בפולין … קיבלנו את השבת בריקוד נלהב ואחרי כן התפללנו ערבית בהתלהבות חסידית … הסעודה נמשכה עד שעה מאוחרת בלילה. בבוקר השכם לימדתי שיעור בתלמוד מסכת שבת … אחרי הצהריים התקיים שיעור בפרקי אבות. אחרי זה סעודה שלישית עד שעה אחת בלילה. אז הדלקנו את הנר ובירכנו ברכת המזון, תפילת ערבית וריקוד עד שעה שתיים וחצי (יומנו של השליח ישראל גולדרייך, ד' בתמוז תרצ"ד, ארכיון המכון לחקר הציונות הדתית, אוניברסיטת בר אילן, חטיבת ברית עולם 2, תיק 138).

מחול עובדיה

בשבת דיברו ושרו בעברית בלבד. לאחר צאת השבת נשזרה השירה בריקוד צ'צ'ק (Trzeciak) – ריקוד עממי פולני שבו כל פעם זוג אחר רוקד באמצע מעגל הרוקדים. חברי הקיבוץ המשיכו לרקוד בנים ובנות יחד על אף התנגדותם של רבנים, וזו הפעם היחידה בשבוע ששרו ביידיש, בפולנית וברוסית. הריקוד היה חילוני, אך בערה בו אש אמונה ודבקות קדושה. הרב משה צבי נריה, אבי דור הכיפות הסרוגות, זכר לטובה את ריקוד הצ'צ'ק שראה בביקורו בקיבוץ עובדיה:

הריקוד – עבודת קודש היא. ויותר מזה: אם כל הריקודים קודש, הצ'צ'ק קודש קדשים … פסיעות הצ'צ'ק מקטינות את הדרך לארץ ישראל, מקרבות את הגאולה. ומקובלנו: חלוץ הרוקד צ'צ'ק חמש שנים בקיבוץ עלייה, לסוף זוכה ועולה ורוקדו בארץ … בא אדם לסלבקוב ולא רקד עמהם, דומה כאילו לא טעם טעם ריקוד. רקד ושנה ושילש – שוב לא ישכח זאת לעולם (נריה, "רשמי סלבקוב", 'אהלנו', אדר תרצ"ט, עמ' 15).

הנער ישראל גוטהרת שהתקשה להסתגל למסגרת לימודית ממוסדת נשלח לקיבוץ עובדיה. הוא רכש את אהדת החברים ויצא לרעות פרות באחו כשכרך גמרא גדול בחיקו. הפולנים צחקו על הרועה המלומד. יום אחד אכל גוטהרת פֵּרות בוסר בבוסתן, לקה בסיבוך מעיים, נלקח לבית החולים ושם נפטר בשבת. שני שוטרים פולנים באו לקיבוץ בשבת אחר הצהריים להודיע על האסון. היה זה בזמן סעודה שלישית, שעה של התעלות שבקדושה, רעווא דרעווין. השוטרים עמדו מרותקים בפתח ולא העזו להפריע. שעתיים המתינו עד תום הסעודה, ורק אז מסרו את הבשורה המרה. עצב כבד פקד את החברים, אסתר שטרנרייך (טנדטניק) החלה לשיר את 'אחרי מותי' של ביאליק, ובין החברים פרץ ויכוח האם לוותר על ריקוד הצ'צ'ק. לבסוף הוחלט שלא לוותר עליו, וכמו חסידים הם מיצו עד תום את כוחם המלכד והמגבש של השירה והריקוד. הריקוד במעגל איחד את כולם לחבורה אחת, ללא ראש וזנב, ללא מוביל ומובל, כולם פנים אל פנים.

מחיר המתח הרוחני

הדבקות שבה התנהלו חיי הקבוצה הציבה בפני החברים דרישות מוסריות וחברתיות קיצוניות. כל גילוי של אנוכיות התפרש כמעשה בגידה. הקיבוץ אימץ אורח חיים סגפני בדומה למסדר נזירים או לכת האיסיים. הנהלים היו נוקשים וקשוחים. אסור היה לאכול מאכלים יקרים, והמקום הואר בעששיות ולא בחשמל כדי שלא לפגוע באווירה הצנועה של מה שכונה התחיות. האווירה הכללית וחיי היומיום הטמיעו ערכים. המסר לא הונחל באמצעות דיבורים אלא במעשים, באורח החיים, ובעיקר בשתיקה. הרב נריה כתב:

כאן ניקיון למופת. כאן סדר וטוב טעם. ועל כל אלה – הדממה. שרים ודוממים. אוכלים ודוממים. רוקדים ודוממים. דוממים ו…דוממים. ייתכן: יש כבר משהו מן המופרז בדממה זו (שם).

השקפת עולמם האידאולוגית והרוחנית יצרה חלוקה למעמדות: אורחים, מועמדים, ותיקים ועולים. האחרונים היו בעלי זכויות יתר מפליגות, והציוד האישי המשובח ביותר נמסר להם כדי לשרתם בארץ. מעמדם של האורחים והמועמדים היה נמוך. הם נשלחו לעבודות הקשות, נאסר עליהם להשתתף באספות, ליזום שירה וריקוד ולהביע דעה. קבוצת ותיקים קטנה שלטה בכל. המזכירות מונתה על ידי הוותיקים, וערב עלייתם ארצה הם מינו את המזכירות הבאה מבין הוותיקים שנותרו. תנאי הקבלה היו מחמירים. במשך לילות דנו הוותיקים במועמדים והחליטו מי ראוי להצטרף לקבוצה. אסור היה למתוח ביקורת על ההחלטות וציפו מכולם לקבל הכל באהבה.

התנהלות זו לא הייתה נתונה לדיון. מי שהצטרף היה חייב לאמץ אותה בשלמותה. נכונות לעשות שינויים התפרשה כהתפשרות עם דרישות חיצוניות. החברים עשו הכל כדי לשמר את אורח החיים שהונהג על ידי המייסדים. לימים העריכו בוגרי קיבוץ עובדיה כי הדרך הייתה מופרזת, אוטופיה לא טבעית שאפשר לקיימה במשך שנים אחדות אך לא להמשיך בה לאורך ימים.

השליח מאיר אור סבר כי צורת חיים זו התאימה לאורח החיים הקיבוצי: חשיבה קולקטיבית, מסירות טוטלית ואחריות ללא שיור. האדם והקיבוץ התמזגו להוויה אחת. אחרי שהתרשם מהביקור בעובדיה הוא ראה בו דגם שהקיבוצים בארץ צריכים ללמוד ממנו.

לחדש

ותיקי קיבוץ עובדיה עלו ארצה, ואת מקומם תפסו בוגרי תנועת הנוער השומר הדתי. הקיבוץ שימש מוקד לפעילות של חברי השומר הדתי, ובשבתות נהגו חברים מהקינים הסמוכים לקיבוץ לשבות בו. הכשרות מדריכים, סמינרים, כינוסים, מפגשים ומושבות נערכו בו, וחברים מקיבוץ עובדיה אף יצאו להדריך במושבות ובקינים של תנועת הנוער. השפעת הקיבוץ על חברי השומר הדתי הייתה ניכרת והקשרים התהדקו. באמצע תרצ"ז (1937) התפרק קיבוץ גאולה של תנועת השומר הדתי ואחדים מחבריו צורפו לקיבוץ עובדיה, אך לא הצליחו להתערות בו. המיזוג כשל וחברי גאולה עזבו.

חילופי הדורות חוללו משבר בקיבוץ עובדיה, שכן החברים החדשים התקשו לקבל את הקשיחות שאפיינה את המבנה החברתי ואת החיים הרוחניים בעובדיה. אחד מהם היה חיים ציגלר, בחור ישיבה שנטש את ספסל הלימודים והצטרף לתנועת השומר הדתי. בתרצ"ח (1938) הגיע ציגלר לקיבוץ עובדיה עם מניין מדריכים מהתנועה, ויחד הם ערערו על ההתנהלות המאובנת של הקיבוץ שראו בה מסגרת ללא תוכן. הם פעלו להשוואת זכויות החדשים לוותיקים ונלחמו על זכות המועמדים להביע דעה. ציגלר תלש את דף תורנות השירה מהקיר והכריז: מי שקולו ערֵב ישיר. ביוזמת החברים החדשים הותקנה תאורת חשמל בכל פינה והסתפקו בעשר שעות עבודה ביום. שלום קרניאל (טרללר), מראשי תנועת הנוער 'השומר הדתי' בפולין, שהה בקיבוץ עובדיה במשך שבועות אחדים והרבה לבקר בו בהמשך. הוא תיאר את תקופת המשבר בקיבוץ:

ויש שעל חבר פלוני ואלמוני התחילה להכביד הצורה המקודשת של החיים שהתרוקנה מתוכנה, ונתעוררה בתוכו התשוקה להתחדשות והתרעננות. פה ושם נשמעה ביקורת על צורת החיים הקפואה ודרישה לתיקון בשטחים שונים. אבל אלה היו קולות בודדים שהֵדם לא היה רב כי הושתקו במהרה על ידי הרוב הגדול של חברי הקבוצה אשר עמדו כחומת ברזל מסביב למסגרת המקודשת על ידי המסורת. כל תביעה להתחדשות הייתה מתפרשת כמעשה בגידה בייעוד המקורי של סלבקוב … בשנה החמישית לקיומה של סלבקוב התחיל לזרום לקבוצה חומר אנושי חדש … חניכי השומר הדתי אשר באו אליה לקבל הכשרה … האופי החדש הזה של השומרים עמד בסתירה גלויה לאופייה של סלבקוב הרשמית ('שלום קרניאל – חייו ומשנתו', עמ' 151).

במכתב פרטי לחניכה כינה קרניאל את חברי ההנהגה של קיבוץ עובדיה דיקטטורים. הוא גילה כי חלק מהוותיקים הזדהו עם טענותיו אך חששו להביע דעתם בפומבי. התעורר מתח רב ודיונים אידאולוגיים סוערים נמשכו לילות ארוכים. הנהגת השומר הדתי עמדה לצד חניכיה נגד הנהגת קיבוץ עובדיה הוותיקה. הקיבוץ נדרש לעבור מהפך ולפתוח את שעריו ואת לבו לבוגרי התנועה.

ביקורת מבית

גם בתנועת הפועל המזרחי החלה להישמע ביקורת. דב קנוהל, מזכיר חֶבֶר הקבוצות של הפועל המזרחי, ראה בקיבוץ עובדיה חיוּת, יופי וערך תנועתי שאסור לוותר עליהם, אולם הבין כי יש חוסר התאמה בין המתרחש שם לבין חיי ההגשמה הקיבוצית בארץ ישראל שאליהם הוא מכין את חניכיו. לדבריו, בוגרי עובדיה שהצטרפו לקיבוץ טירת צבי בארץ היו מאוכזבים מחיי ההגשמה בקיבוץ, שכן ציפיותיהם הגבוהות לא התגשמו. הוא סבר כי אין לכפות על טירת צבי את אורח החיים שנהג בעובדיה. הוא טען כי דמוקרטיה וחופש הפרט חיוניים, וכי יש לגבש בהסכמה צורת חיים גמישה שתתאים לכולם. חברי קיבוץ עובדיה סירבו לוותר על החזון החינוכי והרוחני שהעמידו, והשליח מאיר אור גיבה אותם.

בשלהי שנות השלושים התחולל בקיבוץ עובדיה שינוי באורח החיים תוך שמירה על הרוח הקיבוצית המיוחדת. מחוללי התמורה הכירו בערכו של אורח החיים הקודם ובתרומתו הרבה, והתאמצו לשמר לצד השינויים את הטוב שהיה בעבר. חילוקי הדעות לא פגמו באחווה וברעות, וגם לא בהזדהות עם הרעיון הקיבוצי וברצון להיצמד ככל האפשר למסורת המקורית של קיבוץ עובדיה.

מול ההורים

בנוסף לחילוקי הדעות בין חברי הקיבוץ הייתה גם מתיחות גדולה בין הצעירים – ובעיקר בין הצעירות – לבין הוריהם שהתנגדו להצטרפותם לתנועת הנוער בכלל לקיבוצי ההכשרה לעלייה בפרט.

לובה (אהובה) מנדרובסקה באה מבית של חסידי גור והצטרפה לתנועת בני עקיבא שהוקמה על ידי חבורת תלמידים מהגימנסיה בלודז' שפרשה מקן השומר הדתי. הוריה התנגדו ליציאתה לקיבוץ עובדיה והיא נאלצה לחמוק מהבית בגנבה. כעבור ימים אחדים הופיעה אמה בחצר הקיבוץ ותבעה מלובה לשוב הביתה, אך הבת סירבה לצאת אליה והאם נותרה בחצר.

באותו יום ביקר שם הרב משה צבי נריה, אז שליח צעיר מארץ ישראל. הוא שמע את דברי האם ובתה וניסה לתווך ביניהן. האם תיארה את הקלון שהבת הסוררת הטילה על הוריה, חרדים עשירים שהבטיחו לבתם שידוך מוצלח ורווחה כלכלית, ואילו לובה אמרה כי היא אינה מאמינה שיש ליהודי פולין עתיד בארצם וכי היא רואה את האור בוקע מארץ ישראל, ועל כן היא רוצה להישאר בקיבוץ ולעלות עם חבריה ארצה.

לובה טענה כי ההחלטות מתקבלות בקיבוץ במשותף ועל כן צריך לשמוע את דעת כולם. לאחר שהחברים שבו מעמל יומם כינס אותם הרב נריה לאספה ובה אמר כי מצוות כיבוד הורים של נערה צעירה גוברת על מצוות העלייה על ארץ ישראל ויישובה. החברים דחו את דברי הרב ופסקו כי לובה תישאר בקיבוץ. הם פרצו בריקוד "לא נזוז מפה", והאם שבה לביתה בפחי נפש.

ערב עלייתה ארצה נסעה לובה להיפרד מהוריה ולהציג בפניהם את בן זוגה חיים ציגלר. ההורים ניסו לשכנע את בני הזוג להישאר בלודז' וליהנות ממנעמי החיים שירעיפו עליהם. הצעירים דחו את ההצעה, ובערב פסח תרצ"ט (1939) עלו על אניית המעפילים אסימי. הם הצטרפו לקבוצת אברהם, התיישבו בכפר עציון ובנו את ביתם. בני משפחותיהם שנותרו בפולין נספו בשואה שפרצה כעבור זמן קצר. במסלול שבו צעדו חיים ולובה צעדו עוד רבים מבוגרי השומר הדתי וקיבוץ עובדיה.

אימה, חשכה וחורבן

מלחמת העולם השנייה החלה בכיבוש פולין על ידי הגרמנים. הלה גרנק (לוונשטיין) כתבה:

קול נפץ אדיר העיר אותנו באשמורת הלילה קמנו כולנו כלפקודה. אספנו באפלה מכל הבא ליד … החפצים הועמסו על כרכרה והפרה נרתמה בעולה ויצאנו לדרך … קשה הפרדה ממקום אהוב בתנאים רגילים, וקשה שבעתיים כשיד הגורל האכזרי עוקרת אותך משורשיך ומשליכתך טרף לגל החיים. נעשינו פליטים. ימים רבים נדדנו עם המוני אנשים ורצון אחד לכולנו: להימנע מפגישה עם האויב. אולם לרוע מזלנו הדביקנו האויב בכל מקום שהגענו … היה זה יום סתיו בהיר, ואנו התאספנו בשדה הפתוח מתחת לעץ על מנת להחליט מה לעשות. הושמעו דעות רבות ושונות … אני עם עוד כמה חברים החלטנו לחזור לסלבקוב … נכנסנו לחצר. מחזה איום נגלה לעינינו. החצר ריקה, החדרים פתוחים, שדודים וריקים, ובמקום הריהוט והחפצים נשאר רק קש המזרנים וכלבנו האהוב הנאמן נשאר יחידי זכר לחורבן … נפלנו על הקש ופרצנו בבכי קורע לב, בכי אשר הביע את כל עומק הכאב והצער להרס ולחורבן שנגרם לנו ("קיבוץ סלבקוב עם פרוץ המלחמה – קטע מיומן המלחמה", 'אגרת לגולה' י"ד, שבט תש"ח, עמ' 24-25).

הצעירים הציעו לאגרונום הפולני אשר הדריך אותם ובמשך תקופה מסוימת גר אתם כי ישמור על החווה עד לאחר המלחמה. הוא התרחק מהם ושב מיד עם כיתת חיילים גרמנים שהפרידו בין הלה לשני הבחורים שהיו שאתה. אחד הגרמנים שלף אקדח והלה תפסה בידו והתחננה שיהרוג אותה קודם. הקצין עזב אותם והם פנו לדרכם. שלמה קלפהולץ, מאחרוני החברים בקיבוץ עובדיה, כתב מווילנה לאחיו הבכור יעקב בשנת ת"ש (1940):

ישנם רגעים שאיני יכול לשכוח, ואלה הם הפרדה מהקבוצה ואחר כך מהבית. אלה הרגעים הכאובים והטרגיים ביותר שבעברי. מצודות שבנינו בדם ובזיעה נחרבו … אחרי כל כך הרבה אכזבות שנחלתי התחזק ביטחוני עוד יותר במחר יותר טוב ("מכתביו של שלמה בן משה קלפהולץ ז"ל", 'במחננו', טבת תש"ח, עמ' 19).

רבים מחברי השומר הדתי נחלצו מפולין בפעולת הצלה שארגנה התנועה בראשית המלחמה בזכות פרצה בגבול בין פולין לליטא שהייתה עדיין חופשית. הפליטים נקלטו בווילנה במסגרת תנועתית מאולתרת וחידשו את הקיבוצי השומר הדתי עובדיה וראשית. בסיוע הקונסול היפני הצליח איש צעירי המזרחי זרח ורהפטיג לחלץ אותם מליטא ולשגר אותם במסע ארוך ורב תלאות לארץ ישראל. קבוצה מתוכם הגשימה את החזון, הצטרפה לקבוצת אברהם והתיישבה בכפר עציון. שבעה מבוגרי קיבוץ עובדיה נפלו בקרבות תש"ח בגוש עציון.

את סקירתו המקיפה על קיבוץ עובדיה בסלבקוב סיכם שלום קרניאל – גם הוא מחברי קבוצת אברהם וממקימי כפר עציון – שנהרג בשיירת העשרה בדרך לכפר עציון בכ"ח בכסלו תש"ח:

סלבקוב נועדה למלא תפקיד חינוכי גדול בהשומר הדתי בפולניה, אבל … המלחמה שפרצה הפסיקה את הפרשה המזהירה ששמה סלבקוב בגולה … ולעומתה נתרקמה פרשת סלבקוב בארץ. עשרות החברים מעולי סלבקוב שנקלטו בטירת צבי ובקבוצת אברהם היו לחלקים נכבדים בקבוצות אלה … סלבקוב השאירה רשמים עמוקים בלב כל חבר וחבר, ועל כן מזכירים אותה ברטט נפשי ובחיבה יתרה ('שלום קרניאל – חייו ומשנתו', עמ' 153).

חוט שלא ניתק – על סלבקוב שלי / יוחנן בן יעקב שני בנים נולדו למשה ולרחל דינה קְלַפְּהוֹלְץ, חסידי בובוב מביילסקו ביאלה. האב נרצח ב-1919 והותיר ילדים רכים ואישה בהיריון. בימי השבעה ילדה רחל דינה בת וקראה לה נֶלי (נחמה). הבנים, יעקב-נתן ושלמה, היו פעילים ומדריכים בקן תנועת השומר הדתי בעירם והצטרפו לקיבוץ עובדיה. נלי ביקרה את שני אחיה בסלבקוב וממפגש זה נותרה תמונה אחרונה של שלושת האחים. יעקב עלה לארץ ישראל באניית המעפילים אסימי, וחָבַר לקבוצת אברהם בכפר פינס. מלחמת העולם השנייה פרצה. שלמה סייע לאחותו ולאימו האלמנה, והיא כנראה עודדה אותו לברוח. כמו רבים מבוגרי תנועת השומר הדתי בפולין שלמה נמלט לווילנה, עלה לארץ והצטרף גם הוא לקבוצת אברהם. בניסן תש"ג (אפריל 1943) עלו יעקב ושלמה עם חבריהם לקיבוץ כפר עציון. שניהם התחתנו, ולכל אחד נולד בן. האֵם רחל דינה, האחות נלי (נחמה) ורבים מבני משפחת קלפהולץ הענפה נספו בשואה. שלמה נפל בכ"ח בכסלו תש"ח בשיירת העשרה שהותקפה בעת שהובילה אספקה לגוש עציון. הוא היה ראשון הנופלים במלחמת העצמאות בגוש עציון. יעקב-נתן נהרג בקרב האחרון, בד' באייר תש"ח, ערב הכרזת המדינה. יעקב היה אבי ושלמה דודי. עד היום אנחנו מנסים לגלות את סיפורה של המשפחה שרובו עלום וחתום מאתנו.

לקריאה נוספת:

נילי בן ארי ויוחנן בן יעקב, "ממלכת כוהנים וגוי קדוש – קיבוץ עובדיה בסלבקוב", 'עמודים – ביטאון הקיבוץ הדתי', אייר-סיון תשנ"ט, עמ' 39-46; יוחנן בן יעקב, "המקורות הרוחניים והתנועתיים של מתיישבי כפר עציון", מרדכי נאור וצבי צמרת (עורכים), 'עין לעציון – יישובים, דמויות ואירועים בגוש עציון', המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, 2016, עמ' 11-27; יונה ברמן (עורכת), 'שלום קרניאל – חייו ומשנתו', מהדורה שנייה, עמותת בני גוש עציון, תשע"ג.

ביוגרפיה

ד"ר יוחנן בן יעקב

ניהל תכניות נוער וחינוך שונות. ספרו 'הִתְחַיוּת – תנועת הנוער השומר הדתי בפולין, 1920-1950', העוסק בנושא עבודת הדוקטור שכתב במחלקה לתולדות ישראל ויהדות זמננו באוניברסיטת בר אילן, עומד לראות אור בקרוב [מאז נכתב המאמר, התחיות ראה אור בהוצאת בית ספר שדה כפר עציון, תש"פ],