דמות מיוחדת בין רבני המזרחי בפולין בין שתי מלחמות העולם היה הרב דוד אביגדור. נולד בכ"א בתשרי תרנ"ח, 1897, למשפחת רבנים בטיראווה וולוסקה שבמחוז לבוב, בה כיהן אביו כרב. למד תורה מאביו ומאחיו הגדול, הרב יעקב בדרוהוביץ שבמחוז לבוב. התעניין גם בלימודי חול ובשפות פולנית וגרמנית. במלחמת העולם הראשונה נדדה משפחתו לפראג, שם נפגש עם אנשי ספרות ומדע והשתלם בציור באקדמיה. (היה לו כישרון לציור ובדירתו תלו תמונות שצייר לפי סגנונו של ליליאן. דרוהוביץ הייתה עיר תרבות והשכלה כמה ציירים יהודיים קשורים בה: מאוריציו גוטליב, ברונו שולץ משה אפרים ליליאן והאדמו"ר רבי אברהם יעקב שפירא). הרב דוד רכש לעצמו השכלה כללית רחבה בלימוד עצמי. ב-1918 החל בפעילות בתנועת המזרחי ופרסם מאמרים בעיתוני המזרחי ותו"ע, בהם מדור פרשת השבוע. על מאמריו בעיתון אידישע שטימע, חתם "רודגיבא" – היפוך סדר האותיות של שמו!. בשנת תרע"ט, 1920, נשא לאישה את מייטל ונולדו להם שני בנים – אברהם יששכר בער ושלמה זלמן. המשפחה עברה לסנוק (Sanok, דרום מזרח פולין) שם כיהן בראש המזרחי ופעל לארגון הנוער. בתרפ"ג, 1923, עברו לדרוהוביץ', אל אחיו הגדול שהתמנה לרב העיר. הרב דוד העדיף לעסוק ביצירה ובאומנות והתפרנס מיגיע כפיו בחנות ספרים ותשמישי קודש שפתח ובעריכת עיתון ביידיש.
אחרי הפצרות מרובות קיבל על עצמו בשנת תרפ"ה, 1925, רבנות בעיר אנדריכוב שבגליציה המערבית. במקביל, הצטרף לצוות ההוראה והניהול בבית הספר של המזרחי בקרקוב, תחכמוני (רח' מיודובה 46). הרב דוד כיהן כיו"ר מועצת המזרחי ונשיא תנועת תורה-ועבודה בגליציה המערבית, והיה דמות בולטת בוועידות המזרחי ותורה-ועבודה העולמיות בקרקוב, תרצ"ג, 1933, תרצ"ה, 1935. באלול תרצ"ט כתב לרב מאיר ברלין (בר אילן), נשיא המזרחי העולמי: "המזרחי עלול להיות בבחינת – אִם כל ישראל בכף אחת והמזרחי בכף שני'[ה] המזרחי מכריע את כולם. כי יש לנו ב"ה שתי המעלות המכריעות את הכף והן: 'בור סוד שאינו מאבד טיפה' מכל אותם הערכין של העבר, ו'מעיין המתגבר' בנוגע להעתיד המזהיר שלנו". בתשרי תרצ"ו, 1935, נבחר לעמוד בראש מזכירות הוועד הפועל של המזרחי בגליציה המערבית, וזכה להערכה רבה: "איש אחראי ורב אמון, אדם נשוא פנים, גדול בתורה ובחכמה, חשוב ואהוב בכל הסניפים שלנו. אִשיות זו נותנת לנו את הערבון הגדול שעבודת המזרחי תתנהל להבא על הצד היותר טוב", כתבו חברי המזרחי בגליציה המערבית עם בחירתו. "מוכן אני היום לעזוב את פולין ולהשתקע בארץ ישראל, כי בטוח אני שמארץ ישראל … עלול אני להביא ברכה רבה למוסדותינו ותנועתנו. נא איפוא לתת לי היכולת לבוא לארץ ישראל בכדי להשתקע", כתב הרב דוד ונרתם לגיוס כספים לקרן ארץ ישראל של המזרחי. הוא יצר קשר עם המושב הראשון של הפועל המזרחי בארץ, שדה יעקב, ותכנן לכהן כרב המושב, תוכניתו לא התגשמה.
כנסת השומר הדתי
הלל זיידמן, מזכיר אגודת ישראל בפולין, בין שתי מלחמות העולם, הכיר את הרב דוד וכתב עליו: "הוא הבחין בהיעדר עתיד לנוער היהודי בארץ זו. הוא ראה כוחות כבירים מתנוונים במלחמת החיים הקשה, במאבק המתמיד עם הסביבה האנטישמית ועם השלטון העוין, שאחת החלטתו – להצר את רגליהם של היהודים ולמרר את חייהם". ואכן, בין שתי המלחמות העולם המדיניות הפולנית הייתה להצר את רגלי המיעוטים ולדחוק אותם מהחברה ומהכלכלה. הרב דוד זיהה את מצוקתם של צעירים רבים שנקלעו בפולין לחיי מחסור ודלות, ללא הווה וללא עתיד.
"וככה נעשה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם לרב לוחם, לעסקן מובהק, לנואם וסופר … הוא לא נרתע מאיומים ולא נכנע ללחץ, כי אם הגיד בפומבי את אשר עם לבבו … דברו היה אחד: יהודים, ברחו מכאן! יהודים, הימלטו על נפשכם כל עוד מועד! יהודים, עלו לארץ ישראל!. (הלל זיידמן, "הרב ר' דוד אביגדור", אישים שהכרתי).
איפיון זה יחד עם החילון בקרב הצעירים, שהגיע באותם ימים לממדים מבהילים, מבהיר את החיבור העמוק של הרב דוד אביגדור לתנועת הנוער הציונית דתית, כנסת השומר הדתי בפולין. בחורף תרצ"ד היה אחד משלושה חברי צוות שניהלו מושבת מדריכים (מחנה – סמינר) של השומר הדתי. בכל יום קיים שיחות פתוחות על מהות היהדות במענה לשאלות החניכים. שיח כזה היה חדשני וקלע למגמות ההנהגה ולרצון החניכים. "אני מאמין בכם, אמר הרב דוד, אני מאמין שאתם תהיו הבנים הבונים האמיתיים של המזרחי. אני מאמין שתקימו תנועה גדולה שעתידה לעשות מעשים גדולים". הרב התרשם מאד וכתב להנהגה הראשית של השומר הדתי, ט"ו בטבת תרצ"ד, 2.1.1934:
"מנהיגי הנוער הזה דורשים ומבקשים את דבר ה' בכל לִבם ונפשם, ובשאיפתם הגדולה לשוב לארצנו הם שואפים לחיות שמה על פי תורתינו, תורת חיים ואהבת חסד. אי לזאת החלטתי, יהי חלקי עמכם. להיות לכם אח בעבודת החִנוך הדתי וארגון הנוער העברי. יהי רצון שנזכה יחד ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתינו באהבה, על הרי ציון וירושלים".
מאז נקשרה נפשו של הרב דוד לחברי השומר הדתי, כמלווה וכמחנך ביקר בקינים, השתתף בסמינרים ובמושבות קיץ וחורף. בכל מקום קיבלו אותו בלבביות רבה, הוא ידע להתחבב על הנוער. לבושו הרבני לא הפריע כי הוא היה כאחד מהחבורה. בקיץ תרצ"ד, 1934, השתתף בכינוס של קיבוצי ההכשרה והעלייה של השומר הדתי, ופרש את משנתו בסוגיית ההגשמה החלוצית, השקפתו הקיבוצית ויחס התורה להון הפרטי (לא אותרה תרשומת מהרצאה זו). הוא עודד ותמך בקיבוצי ההכשרה והעלייה וליווה אותם. כאשר עברו חברי קיבוץ גאולה לוודוביצה הסמוכה לאנדריכוב, נתן להם שיעורי תורה שבועיים והשתתף בשיחות הקיבוץ. לדבריו, מאמר חז"ל "שלי שלך ושלך שלך – מידת חסידות", הוא הדרך הנכונה של הקבוצה הדתית, שתהיה נאמנה לדרכה רק כשהיסוד המוסרי ולא היסוד הכלכלי יהיה המניע הראשי לקיומה. בוועידה השנייה של השומר הדתי בקרקוב, תרצ"ה, 1935, נשא הרצאה ונבחר להנהגה הראשית של כנסת השומר הדתי בפולין. חבר ההנהגה, פנחס שיינמן, זכה לשבות שבת במחיצת הרב אביגדור באנדריכוב והתרשם מדמותו – מנהיג בעל מאור פנים, מעורר חיבה ואהבה מוּרם מעם ושוכן בתוך העם, מייצג את הרעיון הדתי ציוני במלוא עוזו ובכל אורו וזהרו.
לימים יציין שלום קרניאל, בדברי הספד לרב דוד, אותם נשא בכפר עציון:
"הוא היה לנו למורה ולחבר, מדריך וידיד … דמותו האצילה, בעל קומה גבוהה, עיניו השחורות בערו כלפידי אש ומשכו את לב כולנו. פניו המאירים העידו על גזע יהודי אציל, לבושו הרבני הטיפוסי והליכותיו הנאות. הוא הקסים אותנו ביופיו החיצוני וביופיו הפנימי. אדם צעיר היה, צעיר בימים וצעיר ברוח ולכן אהב אותנו ואנו אהבנו אותו. מעשה בלתי שכיח היה בימים הראשונים האלה להתחבר אל השומר הדתי. היינו אז קומץ צעירים מועט, שהרחוב היהודי לא הכיר אותם ו'המזרחי' עדיין לא רצה להכיר בהם … אהבת ה', אהבת התורה ואהבת הארץ היו כרוכים זה בזה בלימודיו. הוא רצה להשריש בנו את ההכרה העמוקה כי תורתנו תורת חיים היא הדורשת פעילות מתמדת מאת האדם והמביאה אותו לשמחת חיים אמיתית" (נתיבה, ט"ו בטבת תש"ד).
משנתו החינוכית-תורנית
במאמרו "תורה ועבודה" (אהלנו, סיוון תרצ"ה), דן בערך העבודה, מתוך מחלוקת תָּנאים, רבי ישמעאל ורבי שמעון בר יוחאי (בבלי, ברכות לה, ע"ב). (ככל הידוע לי הרב דוד היה הראשון שדן בסוגיה תלמודית זו כבסיס לרעיון תו"ע). הוא חלק על התפיסה לפיה העבודה היא "עבודת אדמה ומלאכת מחשבת המפרכת את כל הגוף וחס מלהזכיר משא ומתן ומקח וממכר וחנויות". לדעתו, אין הבדל בין מלאכה למלאכה, כל עבודה וכל מלאכה שנעשות באמונה חשובה ומקובלת לפני הקב"ה. אם היא נעשית בצדק וביושר על פי התורה, ללא גזל ועוולה, על כך נאמר: "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ" (תהלים, קכח ב). לדעתו, הסיסמה של תנועת תורה-ועבודה היא: "עשה תורתך קבע ועבודתך עראי, ועבודה כשהיא לעצמה כשרה בכל עניִן ובלבד שהעובד יהא נהנה מיגיעו". הרב אביגדור חלק על הנהגת השומר הדתי בפירוש זה וגם בסוגיית החינוך המשותף לבנים ובנות. הדבר לא העיב על יחסו החם והאוהד לשומר הדתי. שלום קרניאל זכר מועצה ארצית שעמדה בסימן החינוך המשותף. הרב ישב אִתם עד אור הבוקר והתווכח מתוך סערת רוח. הוא לא ויתר ואף לא עלה על דעתו לפרוש מן המחנה בגלל עמדתו השלילית. נהג לומר: "איתכם אני גם כשתשגו".
במאמרו, "תשובה שלמה", כתב:
"אותו הנוער היקר, אותו החלק הטוב שבנו, החי על אידיאותיו הגדולות והנעלות, אותו הנוער הבונה עולמות ומחריבן, אותם בני עליה החביבים שלנו, הרעננים, העליזים והשמחים, הממלאים תקוות וניחומים, הממלאים אמונה ובטחון … הגיעה השעה לדבר על התשובה השלימה … שבים וחוזרים בה אל מקור היהדות, אל שלימות היהדות, לאותו המקור שממנו שאבו כל גדולינו וחכמינו, לאותה השלימות שאליה שאפו כל נביאינו וחזיוננו" (יודישע שטימע, 20, [263], כ"ט באלול תרצ"ח).
לדבריו שם, "החרדים", ה"אדוקים", ה"קנאים" וה"יראים" מנכסים את התורה רק לעצמם. לעומתם, ה"פושעים", ה"חופשים" וה"נאורים", שונאים את התורה בשל האיסורים הרבים. "שניהם שכחו שהתורה … היא תורת חיים … חיים שבין אדם למקום, בין אדם לחברו ובינו לבין לעצמו … נשוב אל חיי התורה … משום השאיפה הפנימית אל החיים השלמים הנמצאים רק במצוות התורה ואיסוריה".
הנערה רותקה ליבליך, ילידת אנדריכוב שנספתה באושוויץ, הותירה אחריה יומן אותו כתבה מקיץ 1940, בהיותה בת 13, ועד חורף 1942. מהיומן אנו למדים שרותקה קיימה קשרי מכתבים עם הרב דוד אביגדור והושפעה ממנו. המכתבים לא שרדו, נותרו שתי שורות ביומנה, מיום 12.2.1942: "חליפת מכתבים שלי עם האדון הרב … גורמים לי הרבה נחת. הדבר מעניק לי סיפוק. אני מגלה בהם – במכתבים של הרב – הרבה רעיונות עצמיים שלא הייתי מודעת להם". במבוא ליומנה של רותקה כתב פרופ' יהודה שמיר על הרב אביגדור באנדריכוב שהפך את העיר המתבוללת למקום בו הרעיון הציוני היכה שורשים עמוקים. "זיכרונותיה של רותקה על בית הכנסת, הגיגיה על החיים היהודיים וכן הרהורי האמונה שלה בוודאי הושפעו מדברי הרב [דוד אביגדור]. גם געגועיה והתלהבותה לארץ ישראל הושפעו כנראה מהטפותיו של הרב" וכך גם ההתבטאויות החריפות ביומן נגד העריצות הושפעו בוודאי מדברי הרב אביגדור, שהיה ידוע בדרשותיו ושיחותיו נגד הנאצים (יומנה של רותקה ליבליך, האישה בשואה, ו. תודתי לרבנית אסתר פרבשטין, ראש המרכז ללימודי השואה במכללה ירושלים, שהפנתה אותי ליומן זה).
"אין אני יודע לשית עצות בנפשי"
בפרוץ המלחמה נדד הרב דוד אביגדור עם משפחתו מזרחה, לבית אחיו, הרב יעקב בדרוהוביץ, במרחב הכיבוש הרוסי. יעקב פויאר, איש השומר הדתי העיד שפגש את הרב: "האיש שהיה ידוע כיפה תואר ובעל הדרת פנים, היה עתה חיוור ורזה. [ועם זאת] האצילות קרנה ממנו. כשסיפרתי לו על האפשרות לעלייה, אמר לי: 'הלוואי. זאל איך קומען קיין ארץ ישראל, ווי דו ווילסט מצליח זיין צו זיין דארט [הלוואי שאני אגיע לארץ ישראל כמו שאתה תזכה להיות שם]. נפרדתי ממנו והרגשתי כאילו האדמה בוערת תחת רגליי'" (פנינה מיזליש, "'המזרחי' ו'תורה-ועבודה' ותנועות הנוער שלהן בפולין ובליטא בתקופת השואה ואחריה, 1949-1939").
בעקבות כיבוש האזור על ידי הגרמנים בקיץ תש"א, יוני 1941, יצאו הרב ובני משפחתו מערבה לטרנוב, יחד עם פליטים רבים. חברי השומר הדתי נפגשו בדירת הרב בטרנוב, שמעו שיחות ושיעורים, דברי עידוד וחיזוק, והתייעצו אתו בשאלות כגון האם לנסות להימלט, ביתו היה מוקד לפעילות תנועתית. אליעזר צוריאל, חבר השומר הדתי בקרקוב שנמלט לטרנוב ראה את הרב כותב חיבור תורני גדול על מקורות הרמב"ם. הוא זכר את דרשת הרב דוד לפרשת ויצא בחורף 1941, על נדרו של יעקב: "אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים" (בראשית כח כ-כא). כאשר בנה אליעזר את ביתו ברמת חן, חקק בכניסה לביתו את הפסוק עליו ביסס הרב דוד את דרשתו.
שלמה רוזן, חבר השומר הדתי שנמלט מפולין לווילנה סמוך לפרוץ המלחמה, נשלח על ידי הנהגת התנועה בחזרה לפולין הכבושה לנסות לחלץ את הרב דוד אביגדור, אך המשימה לא צלחה בידו. היה זה מאמץ ראשון מסדרת מאמצים של תלמידיו וחבריו שעלו ארצה, לחלץ את הרב דוד אביגדור. הם שיגרו פניות חוזרות ונשנות לכל מי שיכול היה לסייע בחילוצו. זרח ורהפטיג שיזם וחילץ רבים מהפליטים מפולין לליטא, הודיע לרב שהשיג עבורו רישיון עלייה לארץ ישראל אותו יוכל לממש אם יצליח להימלט לווילנה. הרב דוד השיב שדרכו נחסמה ואין באפשרותו להגיע לווילנה. הקונסול הבריטי במוסקבה הודיע: "שאינם נותנים ויזות לפלשתינה לאנשים היושבים ברוסיה או בארצות הכיבוש"! הרב התחנן שיסדירו לו אזרחות פלשתינאית וכך יוכל להיחלץ, "אין אני יודע לשית עצות בנפשי" כתב. הרוסיים דרשו ממנו לקבל פספורט רוסי, אך הרב חשש שהדבר ימנע בעדו להיחלץ משם. (ביטוי למלכודת השטנית בה היו היהודים. הרב לא יכול היה לדעת שדווקא צעד זה עשוי לאפשר לו ולמשפחתו לשרוד את המלחמה).
"חברנו הגדול הרב דוד אביגדור נשרף חיים בטרנוב", כתב אליעזר אונגר, ערב סוכת תש"ד, אוקטובר 1943. אונגר, אחד משני מייסדי השומר הדתי, איבד באקציה בטרנוב, בראש השנה תש"ג, ספטמבר 1943, 30 מבני משפחתו ובהם גם רעייתו ובנו הקטן. עם הרב דוד נרצחה גם רעייתו. בן 46 היה במותו. אונגר שרד והגיע ארצה דרך בודפשט בינואר 1944. שני בניו של הרב דוד שבו מטרנוב לדרוהוביץ ונרצחו בחורף תש"ג. אחיו, הרב יעקב אביגדור, שרד והיגר למכסיקו. כאשר התבשרו חניכיו שהרב נספה, נשא שלום קרניאל דברים לזכרו באסיפה בכפר עציון:
"בקבוצת הכשרה 'גאולה' בוודוביץ שרו החברים שיר עצוב ביידיש המדגיש את יסוד העצבות והקדרות ביהדות. בגמר השיר הפסיק הרב אביגדור את השירה ופתח בשיחת קטגוריה נגד השיר שאינו ברוח היהדות. היהדות, אמר, מחייבת הרבה שמחה והרבה אור. 'אין השכינה שורה מתוך עצבות אלא מתוך שמחה', ומאמרו הראשון של ה' בשעת בריאת העולם היה 'יהי אור' … רבים בקבוצה [כפר עציון] החברים אשר קיוו לראות אותו בביתנו כחבר וכרב, מעורר אותנו ליתר אמונה, לשמחת החיים, לאהבת האור ולפעילות מתמדת. חבל. חבל שאיננו עוד".
פורסם במוסף שבת של מקור ראשון: "דברו היה אחד, יהודים ברחו מכאן!", כ"ג בניסן תשפ"ג, 14.4.2023, עמ', 7-6, 16
