הרב יצחק ניסנבוים – נאמן תורה-ועבודה

"הרב הגדול"

יצחק כצנלסון -משורר, סופר, מחזאי, איש הארגון היהודי הלוחם בגטו ורשה, שנִספה באושוויץ – מתאר ב"פנקס ויטל" תמונה מחיי גטו ורשה: מפקד המשטרה היהודית בגטו, יוסף שרינסקי – מומר, עוכר ישראל – מוסר את "הרב יצחק ניסנבוים, רב לאומי בתוכנו … זקן הציונים, הרב הגדול, אוהב עמו, הצדיק, אל הגרמנים להמיתו".[1]

הרב יצחק ניסנבוים ויצחק כצנלסון – אנשי רוח, מחנכים, סופרים, שיזמו והקימו מערכות חינוך. הראשון – רב ציוני נודע, תלמיד חכם. השני – איש תנועת 'דרור'. שניהם חיו ופעלו בגטו ורשה, ותרמו איש איש בדרכו לעמידה היהודית בגטו. הערכת כצנלסון משקפת את דמותו של הרב יצחק ניסנבוים הי"ד.

נקודות ציון מרכזיות בחיי הרב

יצחק ניסנבוים נולד ביום כ"ה בתשרי תרכ"ט (1868), בבוברויסק שבבלורוס,[2] מרכז יהודי-ציוני, עיר הולדתם של ברל כצנלסון, אבא אחימאיר, קדיש לוז, דוד שמעוני ועוד. משפחתו הייתה חסידית, פרט לאביו ה"מתנגד". יצחק התייתם מאב בגיל צעיר מאוד, אך הלך בעקבות אביו והיה "מתנגד מתון". כך תיאר את דרכו:

את טעות החסידים לא טעיתי מעודי. מעולם לא חשבתי שיש לי רבי. לא רבי בתורה ולא ביראת שמים, לא בספרות העברית החדשה ולא בציונות… הרביים שלי היו ספרים ולא אנשים, ודווקא "הספרים" בה"א הידיעה, ספרי הקודש שלנו.[3]

בשנת תרמ"ג (1883) יצא לישיבת "עץ חיים" בוולוז'ין, בה למד שנה, ואז נאלץ לשוב לביתו. בקיץ תר"ן (1890) ייסדה קבוצת תלמידים בישיבה אגודת סתרים, 'נצח ישראל', שמטרותיה: לעורר מודעות ואהבה ליישוב ארץ ישראל, לעם ישראל ולתורת ישראל. עם סגירת הישיבה, תרנ"ב (1892), פנה מי שהיה תלמיד הישיבה, ח"נ ביאליק, לניסנבוים הצעיר וביקש ממנו לנהל את האגודה במינסק, לשם הועבר המרכז. בין חברי האגודה התנהל דיון מה היעד: היו שחשבו כי התחדשות מוסרית היא התכלית היחידה, אך רוב החברים סברו כי יישוב הארץ גובר עליה. ניסנבוים נקט עמדה מורכבת, שתלווה אותו לאורך שנים רבות ותהווה ציר חשוב במשנתו הרעיונית:

יישוב ארץ ישראל על טהרת הקודש. ו'טהרת הקודש' זו פירושה היה לא רק שמירה דתית פשוטה, כי אם בייחוד התחדשות מוסרית גמורה. השרשת כל המידות המשובחות של היהדות בקרב כל בני העם העברי… יישוב זה צריך להיות מוסרי-לאומי, דתי-לאומי במובן המוסר של היהדות הלאומית.[4]

בצעירותו היה ניסנבוים פעלתן, מנהיג שהתווה דרך וחתר להגשמתה. בשנת תרנ"א (1891) ייסד אגודה, 'שפה ברורה', להוראת עברית, בעירו בוברויסק. באספות האגודה נאם בעברית. הצעיר הנמרץ הצליח לפרוץ את חומות בית המדרש המסורתי ולהחדיר לתוכו "רוח פרצים". ח"נ ביאליק קונן בשיריו ("לבדי", "על סף בית המדרש" ועוד) על התרוקנות בית המדרש ושקיעתו, ואילו ניסנבוים ניסה להחיות אותו ברוח התקופה. חבורת צעירים בהנהגתו החליטה לארגן בבית המדרש שיעורים לצעירים, בתנ"ך ובהיסטוריה עברית. כדי למנוע התנגדות קנאים, בחרו הצעירים להעמיד בראש המפעל ועד של חרדים ובראשם אחד מגדולי החרדים בעיר "שהיה מפורסם לאחד הקנאים היותר גדולים".[5] תכנית הלימודים כללה לימודי קודש וגם לימוד היסטוריה יהודית. ניסנבוים נבחר ללמד שיעורים אלה, אותם באו לשמוע גם זקנים ומשכילים. ראש הוועד תמך בכך חרף הסתייגות חרדים אחרים. לימים יוביל הרב ניסנבוים באותה רוח הקמת ישיבה תיכונית ציונית-דתית בוורשה (להלן).

בתרמ"ז (1887) הצטרף לתנועת 'חובבי ציון'. מתרנ"ד (1894) כיהן כמזכירו של הרב שמואל מוהליבר, יו"ר 'חובבי ציון' ומייסד המרכז הרוחני (מזרח"י) בביאליסטוק.את השנים תרנ"ה-תרס"ט (1909-1895), הקדיש בעיקר לביקורים בקהילות ישראל במזרח-אירופה. הוא פקד כ-180 קהילות, בכולן נשא דרשות ציוניות נלהבות. הרב ניסנבוים נודע כאחד מגדולי הדרשנים הנודדים במזרח אירופה. בתרס"א (1901) קבע את ביתו בוורשה. 22 שנה נשא דרשות בבית הכנסת "אהל משה". כאשר היה המקום צר מהכיל את המבקשים להאזין לדרשותיו, נבנה בצמוד בית כנסת "מוריה" ובו אולם גדול יותר. ניסנבוים היה ראשון לנאום בוורשה, בבית כנסת מעל הבימה – בעברית, ונהג כך אחת לחודש, בכל שבת 'מברכין', שלפני ראש חודש. על עצמו העיד:

הנני ככושי הזה שאינו ממיר את עורו. אינני יכול לדרוש או לכתוב דרשה מבלי להזכיר את הרעיון הממלא את כל בתי-נפשי: גאולת עמנו. ואם כי אינני מתכוון כלל לנהל תעמולה ציונית, ואם כי בכל ספרִי החדש ["קנייני קדם"] לא הזכרתי מילה זו, בכל זאת כמעט בכל דרשה מבצבצת משאת נפשי זו, אם בכוון כלפי העם על ערכה של ארץ ישראל, ואם בכוון כלפי בוניה על ערכה של התורה בחיי הגלות ובחיי הארץ הבנויה, והשם 'התורה והגאולה' הולם באמת את התוכן הראשי של הספר.[6]

המשורר הלאומי, חים נחמן ביאליק, הזדמן לוורשה בראשית שנות ה-30, וכיבד את ידידו מימי לימודיהם המשותפים בישיבת וולוז'ין ובאגודת "נצח ישראל", הרב ניסנבוים, בביקור בבית הכנסת "מוריה", בו כיהן הרב. משה קרונה הצעיר, שהיה מקורב מאוד לרב ניסנבוים ועבד במחיצתו, נכח במעמד אליו נהרו המונים מיהודי ורשה. קרונה ציין את ביטויי הידידות העמוקה שהרעיפו הרב והמשורר זה על זה. בדברי ברכתו אמר ביאליק:

מימות יהודה הלוי ועד היום לא קם איש בעם ישראל שכל כך הרבה הגה וכל כך הרבה דרש והטיף לענייני חיבת ציון ובניין הארץ כמו הרב יצחק ניסנבוים.[7]

נשיא מדינת ישראל, זלמן שז"ר, כתב דברי הספד ל"דרשנים" בהם תהה:"כיצד אפשר היה להפיץ את הציונות בבתינו הישנים בלי המטיפים הללו, הנאמנים וברוכי הא-לוהים ובלי 'המגידים' הציוניים?".[8] שז"ר הזכיר בהספדו שני "דרשנים": צבי הירש מסליאנסקי בליטא, והרב ניסנבוים. את הרב ניסנבוים העריך מאוד וכתב עליו:

נגדע בוורשה אב שני של הגזע המופלא, עמוק ממנו [מִצבי הירש] בלמדנות ואינטנסיבי יותר ממנו בפעילות ציונית – ר' יצחק ניסנבוים. הוא הקים דור של מטיפים, נואמים ציוניים ורבנים … מהערים והעיירות היו נוהרים לבית המדרש שלו בוורשה, כדי לשמוע את דברו הציוני והיהודי.[9]

פנינה ווייס, רעייתו של הרב אברהם ווייס, מראשי הקהל בוורשה, העלתה בזיכרונותיה מימי השואה קווים לדמותו של הרב ניסנבוים, אותו הכירה בצעירותה בוורשה:

הוא היה המנהיג המלומד של המזרחי, ובמובן מה של כל התנועה הציונית… איזה נואם הוא היה, למרות בריאותו הרופפת. כאשר עמד לפני קהל היה משתרר שקט מוחלט ויכולת לשמוע רחש נפילת סיכה. כמה נהניתי לשמוע את שיחותיו 'המגידות'. הרהרתי … על ההפגנה הגדולה שיהדות פולין ארגנה נגד 'הספר הלבן' הבריטי, שבה הריעו לו אלפי נוכחים… איזה נאום נשא אז הרב! איזו השראה בעת שקיעת יהדות פולין!.[10]      

הרב ניסנבוים היה שותף לייסוד קק"ל, נבחר כציר לקונגרסים ציוניים, פרסם מעל דפי 'המליץ', ערך את 'הצפירה' ואת עיתון תנועת ה'מזרחי', ועוד. באדר תרס"ב (1902) השתתף באספת הייסוּד של ה'מזרחי' בווילנה, אך לא הצטרף לתנועה.

פרופ' רובינשטיין סבור כי הימנעותו מהצטרפות ל'מזרחי' עם ייסוּדה – אף שהזדהה עם עמדותיה, היה קרוב לעומדים בראשה וחשב עצמו לאיש ה'מזרחי' – נבעה מסיבה אידאולוגית:

קביעת מסגרות ארגוניות מיוחדות לציונים-דתיים ולציונים לא-דתיים נראתה בעיני הרב ניסנבוים כהודאה בהפרדה בין דתיות ולאומיות, ובעשיית המושג 'דתי-לאומי' לשני מושגים מיוחדים: ציונות לחוד, דתיות לחוד.[11]

בתרס"ה (1905) ערך הרב ניסנבוים ביקור בן שלושה חודשים בארץ. בפתח תקווה פגש פועלים ואיכרים ונחשף למתח הגלום בהשקפתו הציונית-דתית: מחד גיסא, העולים הצעירים – את חלקם הכיר – רובם חלוצים נלהבים ומסורים, שחדלו מקיום מצוות והיו "חופשיים". מאידך גיסא, האיכרים הוותיקים, בראשם יהושע שטמפפר, אשר ביקשו להתבסס על "עבודה ערבית" וראו בחלוצים הצעירים פורקי עול. מפגש קשה נוסף חווה הרב בירושלים, בה נמנע ממנו לשאת דרשה בבית הכנסת המרכזי, "החורבה", בשל התנגדות הקנאים החרדים לעמדתו הציונית. דרשתו בשבת, בישיבת "תורת חיים" בעיר העתיקה, הופרעה על ידי מטר אבנים שהושלכו על ידי קנאים.[12] חוויות אלו לא ערערו את אמונתו הציונית-דתית הנלהבת.

בטבת תרע"ט (12.1918) – עם הקמתה מחדש של מדינת פולין העצמאית – כונס מפגש מכין לוועידה הארצית של יהודי פולין, והשתתפו בו כ-500 צירים, מהם כ-40 רבנים. מחלוקת סוערת התפתחה בכינוס בשאלה האם ההתארגנות הציונית תתבסס רק על "היסודות הלאומיים", או גם על "היסודות הדתיים". מאורע זה המחיש את החיוניות בהתארגנות ציונית-דתית במסגרת התנועה הציונית. על רקע זה הצטרף הרב ניסנבוים ל'מזרחי' בתרע"ט (1919), ומאז היה פעיל מרכזי בה.

בתרפ"ג (1923) חלה הרב במחלת לב קשה. מאז נחלש והמשיך לסירוגין בפעילות ציבורית, בדרשנות ובכתיבה יהודית-ציונית. הרב ניסנבוים לא זכה לעלות לארץ ישראל, אף כי השתוקק לכך. נסיבות אישיות ומשפחתיות מנעו זאת ממנו. כך כתב לידידו, יצחק ריבקינד, בתרפ"ה (1925): "בדבר העתקת דירתנו לארץ ישראל, אין לעת עתה על מה לדבר. נאחזתי בסבכי השאלות המשפחתיות ולא אדע מתי אוכל להשתחרר מהן".[13] באיגרת נוספת כחלוף עשור, כתב הרב: "בביתי צרות צרורות, קשור אני להגלות ממש בכבלי ברזל ואין מוצא".[14] הרב ניסנבוים היה נשוי לחנה, והיו להם שני ילדים, בן ובת, אשר נפטרו בחייו. בתרצ"ז (1937) נבחר לראשות ה'מזרחי' בפולין.[15] באותה עת היה זקן, חולה, כמעט עיוור, במציאות קשה ומרה ליהודי פולין.

בימי השואה

ערב ראש השנה תרצ"ט (ספטמבר 1938), בעת ששלטון האימים הנאצי חשף את ציפורני הטרף שלו, גילה הרב ראייה חודרת של המתרחש באירופה, ומתוך כך ביטא חרדה לאנושות כולה ובעיקר ליהודים, וכה כתב אז:

בעולם האנושי שורר בימינו תוהו ובוהו וחושך… העולם שרוי כולו בפחד מלחמה עולמית… מלכות הרשעה העמידה את העולם בכללו על עברי פי-פחת… את העם העברי היא כבר דוחפת… ישר לתוך התהום הנוראה.[16]

הרב הכתיר את המאמר בכותרת: "בואו ונעשה חשבונו של עולמנו", והדגיש את העניין המרכזי העומד נגד עיניו בשעה קשה לאנושות וליהודים – ארץ ישראל במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1939-1936):

בשעת צרה ומצוקה זו… ניתכה חמת ד' גם על הארץ הזאת ההולכת ונבנית. מאורעות דם פרצו בה… בנינו-בונינו נלחמים שם… בעוז ובגבורה. המאורעות לא הִרפו את רוחו ולא הפסיקו את עבודת הבניין… הקורבנות שעלינו יהיה להקריב בשנה זו על מזבח המולדת, רבים ועצומים יהיו ובזאת נִבּחן, אם ראויים אנו לגאולה, או חלילה, איננו ראויים לה… בחינה מיוחדת תהיה שנה זו ליהדות החרדית… ימהרו היהודים בכל העולם כולו לתת ידם לבניין הארץ… למען תגדל השפעתם על סדרי המדינה העברית שיהיו על פי תורתנו.[17]

'קידוש החיים'

ב-י"ז באלול תרצ"ט (1.9.1939) פרצה מלחמת העולם השנייה, כאשר גרמניה פלשה לפולין. ב-י"ד בחשוון תש"א (15.11.1940) נסגר גטו ורשה. הרב ניסנבוים נכלא בגטו יחד עם המוני אחיו היהודים. יותר מכול נודע אז הרב ניסנבוים במימרה חשובה אותה שמע מפיו נתן עק, ששרד והיה לימים חוקר השואה:

אז נזרקה לחלל הגטו אמרתו השנונה של הרב יצחק ניסנבוים: "זוהי שעה של 'קידוש החיים' ולא של 'קידוש השם' במוות. לפנים דרשו אויבים את הנשמה, והיהודי הקריב את גופו על 'קידוש השם'. עתה הצורר דורש את הגוף היהודי, וחובה על היהודי להגן עליו, לשמור על חייו".[18]

פרופ' אברהם רובינשטיין – איש ורשה, חבר תנועת 'תורה ועבודה' ומקורב לרב ניסנבוים – מראה שהרב היה עקבי בעמדתו: ההנחה ש'קידוש השם' בא לביטוי דווקא בשמירת החיים, נאמרה על ידו לפני פרוץ המלחמה והיא מבטאת אמונה עמוקה בניצחון, בגאולה השלמה. בשבט תרצ"ו (ינואר 1936) – שלוש שנים קודם השואה ושלוש שנים אחר עלות היטלר לשלטון, עת כוס התרעלה עברה על יהודי גרמניה והדים קשים משם נפוצו ברחבי העולם –  פִרסם הרב ניסנבוים מאמר בו העלה בבהירות רעיון זה.[19]

בתמוז תש"ב (יוני 1942), התקיים בבית הכנסת "מוריה" בגטו ורשה, טקס סיום שנת הלימודים, בהשתתפות כ-1000 ילדים דוברי עברית. מיכאל זילברברג העיד:

הדרשן של בית הכנסת, הרב ניסנבוים… לא השתתף, כבר היה זקן מאד ועיניו קהו… הלכנו איפוא אליו וסיפרנו לו הכל בפרטי פרטים. הדברים נגעו על לבו. נראה שאלו החדשות הטובות האחרונות ששמע בחייו.[20]

מכוחו זכו ילדים יהודיים לחינוך יהודי גם בגטו. בלהבות האימה הואר חזונו של הרב ניסנבוים עליו שקד מצעירותו עד יומו האחרון.

המרד בנאצים

בצד תמיכתו ב'קידוש החיים', תמך הרב ניסנבוים בגילויי מרי, ואף בנכונות ליטול סיכון כדי לחנך את ילדי ישראל בגטו ברוח זו. מיכאל זילברברג מעיד כי בקיץ תש"א, 1941, התקיימה בגטו תחרות הצגות תלמידים בין בתי הספר. שני מנהלים פנו לרב ניסנבוים להיוועץ בו איזה מחזה להעלות. הרב ניסנבוים הציע מחזה על בסיס יצירתו של יצחק למדן, "מסדה" (תרפ"ז, 1927). המנהלים נדהמו – פואמה זו היא סמל ההתנגדות היהודית בימי המרד ברומאים, שנסתיימה בטרגדיה איומה. השיב הרב ניסנבוים:

תסתכנו בזה. לפחות תראו שמאז ומעולם ידעו היהודים להילחם. המחזה הזה יביא עוז רוח מוסרי. הוא יראה לכל הפחות שהעם חייב לעמוד איתן.[21]  

הרב פתח את יצירתו של למדן והפנה אותם לשיר: "לא נותקה עוד השלשלת / עוד נמשכת השלשלת …". בשל חששם של המנהלים, הציע הרב לקבוע שם תמים להצגה – "גחליליות".

במנחם-אב תש"ב (יולי 1942) לאחר שלוש שנות מלחמה ושואה, תמך הרב הישיש במרד נגד הנאצים. את עמדתו הביע באספת רבנים, אדמו"רים, עסקנים ואנשי הארגון יהודי הלוחם (אי"ל), שהתכנסה בדירתו. באותו חודש החל גירוש המוני היהודים מגטו ורשה למחנה ההשמדה טרבלינקה. הצעירים – אנשי תנועות הנוער וראשי אי"ל – דרשו מרד. הרבנים ועסקני הציבור הסתייגו. נותרה בידנו עדות מאותה אספה נרגשת:

האדמו"רים והרבנים לא יכלו להוציא הגה מפיהם. העיניים זלגו דמעות. קם על רגליו הזקן שבחבורה, הרב יצחק ניסנבוים … קולו הולך וגובר: … "לוקים אנו בעיוורון. דורנו לא חונך למלחמה. הפחד מתיש את כוחנו… יש להכריז ולהודיע שאין ליִתן אימון בסדנאות העבודה… לעולם לא ארשם לעבודה. כל הרושם את עצמו הוא בבחינת מאבד עצמו לדעת. מה שאני עומד לעשות, אין זכות להציע זאת לאחרים… לצערי איני יכול לעשות מה שצעירים וגברתנים יכולים לעשות; לא ללכת. להחרים את סדנאות העובדה. זוהי התחלה למרד".[22]

בעמדתו זו חלק על רוב רבני ורשה ועסקניה באותה עת, ואף על רבנים ואנשי ציבור שהסתייגו מהמרד מאוחר יותר.

הרב יצחק ניסנבוים נספה בשואה בנסיבות שלא הובהרו עד כה: האם היה זה בשנת תש"ב או תש"ג? האם נספה בגטו ורשה או במחנה הרצח טרבלינקה?

באחרית ימיו, באימי השואה, התגלה הרב יצחק ניסנבוים, כמנהיג, שחרף גילו ומצבו האישי לא איבד את אמונתו, המשיך להנהיג בדרך האמונה והתקווה, בדרך גאה ותקיפה. הוא ראה היטב את המציאות בה היו היהודים נתונים והתווה להם דרך התמודדות יהודית-אנושית, הולמת את מצבם המשתנה.[23]

ערכים ורעיונות

להלן אעמוד על כמה יסודות במשנתו הציונית-דתית של הרב יצחק ניסנבוים.

יהדות דתית-לאומית

בהקדמה לספרו האחרון, מסורת וחירות, מיקד הרב את השקפתו החורזת את כל חייו:

היהדות שלנו בכל חלקיה… היא יהדות דתית-לאומית אשר גאולת העם ובניין הארץ עומדים במרכז.[24]

בהמשך הציגשלוש שיטות:

האחת, המשלטת את הדת על הלאומיות, האחת המשלטת את הלאומיות על הדת, והאחת המעמדת את שתיהן, את הדת ואת הלאומיות, במדרגה אחת… שתיהן תואמות נולדו, שוות בקומתן, בצביונן ונשמה אחת מחייתן, עד שאין המחשבה תופסת איך מנשאים ומשליטים אחת על רעותה.[25]

היחס לארץ ישראל

ניסנבוים הצעיר התנגד לעמדת ה'מזרחי' בשאלת אוגנדה (תרס"ד, 1904), חלק על הרב ריינס ועל הרצל, ותמך בעמדת ציוני רוסיה. ראוי לציין כי בעת המחלוקת הסוערת על "הצעת החלוקה" (אלול תרצ"ז, 1937), נקט הרב ניסנבוים עמדה מתונה:

מההשקפה הדתית אפשר היה להסכים לתכנית כזאת. ויתורים פורמליים על גבולות שהותוו על-ידי תורתנו לא היינו עושים… לפי השקפותינו הדתיות … היינו יכולים במצפון נקי ובהתלהבות לאשר ייסוד מלוכה כזאת, שתוכל לשמש כשלב בכיוון זה… היינו יכולים למצוא דרך איך להשקיט את הסנטימנטים הציוניים שלנו, או את המצפון הדתי, באם הייתה תכנית החלוקה הזאת מביאה באמת לעם היהודי ישועה גדולה… ההחלטה צריכה על-כן להתנסח בצורה כזו, שלפי שעה אין הסכמה מצִדנו לתכנית החלוקה. אדרבא, אנו מדגישים פעם ופעמיים את זכויות העם היהודי לארץ ישראל השלמה, אפילו עם עבר הירדן.[26]

הרב ראה כי "תכנית חלוקה" אינה מובילה לפתרון העימות היהודי-ערבי, ולכן לדעתו, בשלב זה, יש לדחותה. בנושא זה ובדומים לו הוא נקט עמדה ציונית אקטיביסטית ועם זאת פרגמטית. הוא היה מודע למתח בין החזון להגשמה וחיפש דרכים לגשר על פער נצחי זה. חזונו הציוני מוצק ומבטו היהודי נישא למרחקים – מכוחם תמך במיצוי מהלך אפשרי בזמן נתון. לתפיסתו, מה שנראה כוויתור הוא למעשה הישג מוגבל, הפותח פתח להישגים גדולים יותר בעתיד (בעניין זה נקט עמדה דומה לזו של דוד בן גוריון).

השקפת עולם זו אפיינה את הציונות הדתית, טוב היה אילו דבקנו בה גם כיום!

היחס לנוכרים ולאויבים

עמדה מפתיעה נקט הרב בסוגיית היחס לאויבינו, לנוכרים היושבים בארצנו. דבריו נכתבו אחרי מאורעות תר"פ, תרפ"ט ותרצ"ו (1920, 1929, 1936). הרב היה מודע למאבק האכזרי שניהלו הערבים נגד היישוב היהודי, וחרף זאת הציג דרך יהודית-ציונית, דרכה של תורה, מעוגנת בעומקה של ההלכה. לדעתו, עלינו לארגן את המדינה כך שהמיעוטיםלא ירגישו עצמם זרים, גרים, נוכרים, לא יהיו מדוכאים ונענים. הרב תובע משפט אחד לאזרח ולגר, ויותר מכך – אהבת הגר כאזרח. לפי חזונו לא יהיו בארצנו אדונים ועבדים.על פי צו התורה עלינו להכשיר את העם להתייחס אל הנוכרים בארצנו באהבה ובצדק. הרב מודע שזו משימה קשה ביותר למימוש אך זו חובתנו:

התורה דורשת יותר מהגשמת משפטיה. היא דורשת מאת בני ישראל  א ה ב ה  אל הגֵר… אחרי אלף ושמונה מאות שנה של ייסורי גלות… אהבה אל אותם המדכאים והמענים – היא דרישה יוצאת מן הכלל, אבל מלֹא נמלא גם אותה, נעקור מתוך לִבנו השותת דם כל רגשות שנאה ונקמה… ניטע תחתיהן רגשי אהבה לכל האנושיות, וממילא גם לאלה מחלקיה שנהפכו לחיות-יער לגבנו.[27]

דרישתו לאהוב גם את שונאינו היותר-גדולים והיותר-אכזריים, יסודה בשני טעמים: האחד – "גם הם חלק של האנושיות", השני – בזכות עמדתם של רבים מהעמים שהם:

מכירים את צלם א-לוהים שבאדם, מתייחסים גם אלינו יחס אנושי ועוד מתאמצים לעזור לנו בשעת דחקנו, וגם הישגנו המדיני הגדול בנוגע להקמת ארצנו – בעזרתם בא לנו. דבר זה לבד כבר די לפכח [להתפכח] את צערנו, להפיג את מרירותנו ולהמתיק את גזר דיננו גם כלפי שונאינו ומשטיננו.[28]

הרב ניסנבוים דבק בגישתו האופטימית, מלאת תקווה ואמונה בעולם טוב יותר, גם בעת שזו נראתה רחוקה מאוד. לעולם לא נדע האם היה הרב ממתן את קריאתו זו בעקבות אימי השואה.

לדעתו, מוטל על האומה העברית לקדם גם עניין זה, ולכן עלינו לחנך את הדור הצעיר שלנו ברוח זו:

האנושיות עוד לא אִבדה את צורתה… את צלם א-לוהים אשר טבע בה בוראה… עוד תחדש חייה ברוח תורתנו, ברוח אנושיות האמיתית… גם הוא אחד מתפקידיה של האומה העברית… על כן עלינו לחנך את בנינו שיגדלו ויהיו לאנשים שלמים, ישרים ונאמנים, אוהבי רעים ואינם שונאים גם את שונאיהם, וישמשו יסוד לאנושיות החדשה, אנושיות עם צלם א-לוהים שעוד תקום בעולם.[29]

הערות לחוקה למדינת ישראל

הרב ניסנבוים הצטרף לדרישה להיערך להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. הוא דייק באבחנה שיהא צורך להתמודד עם שאלת הדת והמדינה. כדי לקדם תחום חשוב זה הכין הרב במנחם-אב תרצ"ח (1938) תזכיר "בשאלת היסודות הדתיים אשר בחוקת המדינה העברית".[30] בין השאר התייחס להיבטים רלוונטיים לנו:

• יש להשוות את האישה לאיש.
• בכל בית ספר ממלכתי חובה ללמד תורת ישראל.
• החוקה תתגבש תוך לימוד ושאיבה מחוקות האומות הנאורות.
• אסור להפריד את הדת מן המדינה!

בין "עומדים" ל"מהלכים"

נועזת ומרחיקת לכת עמדתו של הרב ניסנבוים ביחס למודרנה. מימי ההשכלה והרפורמה הגיבה המנהיגות התורנית-רבנית באירופה בהסתגרות והתגוננות, ואילו הרב ניסנבוים גילה פתיחות לעולם החדש והיענות להוויה מודרנית. ברוח חיובית זו תמך בהתפתחות פנימית בעולם ההלכה, שהיא מוכשרת "לנהל עם חי ומתפתח על דרך החיים וההתפתחות האמיתית".[31] הוא למד זאת מתקופת שיבת ציון, עת פעלו בארץ שתי מפלגות:

האחת – "לאומית דתית", שטענה כי הדת הישראלית היא "דת חברתית ומדינית", ומתוך כך גלומה בה היכולת להתפתח, להתמודד עם הקִדמה ולקיים מדינה מודרנית.

השנייה – "לאומית מדינית", שטענה כי "כל דת שבעולם היא כאבן תקועה במקומה, שאין לה הופכין ואין ביכולתה לנהל עם ומדינה, ההולכים ומתפתחים, משתנים".[32] 

הרב ניסנבוים דרש את נבואת זכריה ומצא בה אישוש להשקפת עולמו התורנית לפיה הקיפאון מאפיין את הדתות הידועות בעולם, ולעומתן היהדות מאופיינת בכושר התפתחות הגלום בה, אשר בא לביטוי בימי שיבת ציון, עת נדרש עם ישראל לכונן ממלכה חדשה, בעולם מתפתח ומתחדש:

"הִנְנִי מְפַתֵּחַ פִּתֻּחָהּ" (זכריה ג', ט) –

גם היא תלך ותתפתח, תלך ותצמח… יהושע הכהן הגדול, המנהיג הדתי העברי, יהיה מן ה'מהלכים' ולא מן ה'עומדים'.[33]

"הלכה" משורש "הליכה". בענייני ההלכה גדולי ישראל נתבעים ללכת ולא לעמוד. הרב פתח כאן פתח להתפתחות פנימית בעולם ההלכה, שאינו עומד קפוא, אלא הולך זקוף. הבנה זו היא יסוד מכונן, תנאי הכרחי, לקיום מדינה יהודית בעולם מודרני. הציונות הדתית חייבת להיות מיוסדת על עיקרון הלכתי-תורני זה, שבלעדיו אין לה קיום.

תורה והשכלה כללית

יחס התורה לתרבות המודרנית מהווה קו חזית סוער וגועש במחלוקת העמוקה בין נאמני הציונות הדתית לבין החרדים. הרב ניסנבוים נקט במחלוקת זו עמדה פתוחה וברורה, הוא נשען על דרכי ההנהגה התורנית בימי החשמונאים ופירש את דברי חז"ל:

נגד התרבות הזרה לא נלחמו ולא גזרו אז כל איסור על 'חכמה יוונית', או על לשון היוונים. בטוחים היו בכוח תרבותם המקורית, שכל תרבות אחרת לא תדחק את רגלי שכנתה ואם תסופח אליה, אז עוד תוסיף התרבות הזרה דם וליחה לתרבות המקורית [היהודית], ותעשיר אותה בקניינים וערכים חדשים… יש שראשי העם השתמשו לפעמים בתרבות זרה זו ליפות בה את התרבות העצמית [היהודית], אבל רק עד כמה שלא יקלקל תיקון זה את פנימיות תרבותנו, את קול נשמתה.[34]

הרב טוען כי אמנם בשעת חירום, בימי עזרא ונחמיה, התגברה הקנאות הלאומית, אז נקבע איסור לימוד חוכמה יוונית ואחר כך לשון יוונית (בבלי, סוטה מט; ירושלמי, שבת פא). אבל:"עברו השעות הרעות, ימי המלחמה, ונשכחו האיסורים האלה, בייחוד זה האחרון לגמרי" (שם). מכאן פתוחה הדרך להעשיר את התרבות היהודית ביסודות מתרבות העולם הרחב, ככל שאינם מנוגדים להלכה. הרב היה משוכנע בחוסן ובעוצמה הפנימית של האומה ושל התורה, לכן חזר והדגיש את חיוניות השילוב מלכתחילה בין תורה והשכלה כללית, שרק הוא יאפשר לעם ישראל להתפתח כעם חי ובריא בגופו ובנשמתו, ללא מורא ופחד מהשפעה זרה. במאמרו על החינוך, העלה את דמות האומה הישראלית האידאלית, השותפה לערכי התרבות הכללית, ודווקא מתוך כך אינה נטמעת בין אומות העולם, אלא שומרת על ייחודה:

יהדות משכלת מצד אחד ויהדות לאומית מצד שני, יכולה להציל את אומתנו מהטמיעה הגמורה… בין תורת ישראל מצד אחד והשכלה אירופאית מצד שני, יימשכו חוטים המאגדים… אומה חיה… ממזגת בקרבה את התורה והשקפתה ואת ההשכלה והשקפתה, את פקודותיה של האמונה ואת פקודותיה של החכמה. זהו כוחו של אורגן [יצור] חי ובריא, שמעכל חומרים שונים והם מתמזגים בקרבו והיו לדם אחד, לנשמה אחת!.^[35]

 בין "חרדים" ל"חופשיים"

שפע אהבה ועין טובה הרעיף הרב על בוני הארץ, "החופשיים", לעומת עמדתו המחמירה והביקורתית כלפי הרבנים והאדמו"רים "החרדים", שניצבו מרחוק למפעל שיבת ציון ובניין הארץ. לדבריו, רוב מנהיגי יהדות פולין, רבנים ואדמו"רים, התנגדו לתנועה הלאומית, לבניין הארץ וללימוד התנ"ך, השפה העברית וההיסטוריה היהודית. חלקם הגיעו עד שנאה עזה, לפעמים נתנו יד לפושעים, הורסי החיים הדתיים. היו גדולי ישראל שהכירו בטעותם ושינו את גישתם לציונות, אך כלפי אלו שנותרו לעמוד מרחוק בחיבוק ידיים דברים חריפים בפיו: "מרגלים שונים עודם מסתובבים במחנה ישראל להמס את לב העם ולרפות את ידיו, ומונעים אותו מלעלות ארצה ישראל".^[36] הרב כאב את המצב בו שלומי אמוני ישראל ניצבים מרחוק בעוד "החופשיים" בונים את הארץ בקדושה. מעלה גדולה אף כי נסתרת, הוא ראה בבוני הארץ ה"חופשיים":

נסתכל בבוני הארץ אל פנימיות חייהם, על מסירות-נפשם על כיבוש האדמה העברית, על עינוייהם וייסוריהם הרבים הקשורים בכיבוש אדמה שוממה, אוכלת יושביה, על המלחמות התמידיות שיש להם לנהל עם השכנים הפראים מסביב, ועל שאיפותיהם הנאצלות הממלאות את לבם, לחיות חיי עבודה פשוטה לבלי להשתמש בכל עבודה זרה, אז נביט עליהם בעיניים אחרות. נמצא בהם ניצוצות קדושה רבים וניצוצות אלה אפשר ללבות גם בנוגע לשמירת התורה.[37]

בגישה זו היה עקבי, והיא באה, כאמור לעיל, לביטוי גם בדיון שנערך בבית הרב בגטו ורשה, בו תמך באנשי אי"ל הצעירים – שרובם, כמו החלוצים בוני הארץ, לא היו שומרי תורה ומצוות – ודחה את עמדת הרבנים ועסקני הציבור שהתנגדו למרד.

"על דבר זכויות הנשים"

מעמד הנשים בחברה היא אחת השאלות המסעירות את העולם היהודי מראשית ההתעוררות המודרנית ועד ימינו. הציונות הדתית ותנועת 'תורה ועבודה' נזקקו לה בהקשרים רבים. בשלהי תרע"ח (1918), התעוררה בעולם היהודי סערה סביב זכות הבחירה, האקטיבית והפסיבית, של נשים למוסדות השלטון העצמי של היישוב היהודי בארץ.[38] הראי"ה קוק התנגד לכך בתוקף ופרסם את דעתו "בשם כל רבני ארץ ישראל". לימים נודע כי הראשון לציון, הרב מאיר חי עוזיאל, וכן הרב חיים הירשנזון ואחרים חלקו עליו. הסוגיה עלתה לדיון בוועידת ה'מזרחי' בפולין (ניסן-אייר תרע"ט, אפריל-מאי 1919). הרב ניסנבוים נשא בוועידה נאום חריף בו נקט עמדה נועזת, דתית מודרנית, וחלק על פסיקת הראי"ה קוק. דבריו נתקבלו במחיאות כפים סוערות. כה אמר הרב ניסנבוים:

שאלת הנשים העומדת עתה על הפרק… שאלה זו תכונה לאומית ומוסרית לה. העם העברי נמצא עתה במצב כזה שדורש התאזרות כל כוחותיו שיש לו, ואי אפשר לו לוותר בשעה זו על מחצית כוחותיו – על נשיו ובנותיו ולהשאירן מחוץ לעבודה הציבורית והלאומית … אחרי שכבר נתעוררו נשים עבריות רבות לתחייה לאומית והן רוצות להשתתף בכל עבודות ציבורנו ולאומנו, כבר דורש רגש המוסר אשר בלבנו לתת להן את האפשרות הגמורה לספק רצונן הקדוש הזה, להקדיש את כוחותיהן וכישרונותיהן לאומתן… מתן זכות בחירה לנשים איננו צריך להיות אצלנו כל 'שאלה'… כל מי שהולך אחר המוסר הטהור של היהדות… ומתנהג על פי פקודת התורה… ורוצה בתחיית עמו כולו, צריך לבוא לידי מסקנות אלה: לכל אישה עברייה ניתנת זכות הבחירה האקטיבית והפסיבית לשלטון הקהילה העברית ולכל המוסדות הציבוריים והלאומיים, במידה שווה לגברים.[39]

הרב התייחס גם לחינוך הבנות, תחום שלקה מאוד בזמנו. המסורת היהודית לא הכירה מוסדות חינוך לבנות, והן קיבלו את חינוכן בבית הוריהן. עם חדירת המודרנה לרחוב היהודי במזרח אירופה, הפעלת חוק חינוך חובה במדינות מזרח אירופה, השהיית מועד הנישואין ודחייתו מעבר לגיל בת מצווה, וגילויי רצון בקרב הבנות לרכוש השכלה ודעת – למדו בנות יהודיות רבות בגימנסיות ממלכתיות. הרב ראה בחינוך היהודי לבנות נושא בעל חשיבות רבה לעתיד האומה, וכתב:

עוד יותר גדול מחינוך הבנים הוא חינוך הבנות שלנו. אותן אין מלמדים כלל את הלימודים העבריים… ללמד את הבנות את תורתנו ושפתנו ולחנכן ל[היות] יהודיות טובות, היודעות את היהדות וערכה, האוהבות את עמן וחשות בצערו ובתקוותו, הלא יש צורך גדול עוד יותר מהבנים.[40]

ביוזמתו של ניסנבוים הצעיר החלו בנות ללמוד תנ"ך ועברית, במסגרת אגודת 'שפה ברורה' שייסד בבוברויסק בתרנ"א (1891), היה בכך חידוש רב באותם ימים:

תחת השפעתנו סידר אחד מחברינו קבוצות של נערות, שלמדו בכל ערב במקומות שונים בעיר, תנ"ך והשפה העברית. הנערות האלה הפיצו את הדיבור העברי הרבה יותר מאשר עשו זאת חברי האגודה.[41]

חינוך ציוני-דתי – "בלי חולין אין קודש"

לצד יישוב ארץ ישראל ובניינה, עמד נושא החינוך היהודי בראש מעייניו של הרב ניסנבוים. בתרפ"ז (1929) יסד בפולין רשת בתי ספר ציוניים-דתיים – "יבנה". בתרצ"ט (1939) פעלו במסגרתה כ-280 מוסדות חינוך: גני ילדים, בתי ספר עממיים וכמה בתי ספר תיכוניים – "תחכמוני". הרב היה נחרץ ותקיף בדרישתו לשלב לימודי קודש וחול, ותבע ממערכת החינוך היהודי איזון נכון בין התחומים:

בוודאי שצריכים ללמד את הבנים גם לימודים כלליים, להעמידם גם על ערכה הגדול של התרבות הכללית, בלי חולין אין גם קודש… אי אפשר להפריד את הילד מחיי החולין של העולם ולהפרישו כולו לשמיים, אבל העיקר צריכים להיות הלימודים העבריים… לגדל אותם בבתי ספר עבריים.[42]

הרעיון לכונן בוורשה "בית מדרש לרבנים" הועלה בחוגי ה'מזרחי' בשנת תרע"ט (1919). הרב יצחק ניסנבוים הציע להקים "ישיבה מודרנית", בדמות "הישיבה התיכונית" שייסד הרב ריינס, מייסד ה'מזרחי', בשנת תרס"ד (1904). בית המדרש, המוכר בשם "תחכמוני", הוקם בוורשה ופעל בשנים תרפ"א-תרצ"ט (1939-1921) ברוח המתווה שהעלה הרב ניסנבוים – שִילוב השכלה תורנית וכללית, מלכתחילה. הבוגרים קיבלו הסמכה לרבנות ותעודת סיום גימנסיה. כך תיאר הרב ניסנבוים את בית המדרש:

מוסד חינוכי דתי שנתן לחניכיו דעת גפ"ת [גמרא, רש"י ותוספות] ופוסקים במידה הדרושה למורה-הוראה בישראל, דעת תנ"ך והשפה העברית, ספרות ימי הביניים והתולדה העברית [היסטוריה] במידה גדולה. ולימודים כלליים באותה המידה ועל פי אותה התוכנית של כל בתי הספר התיכוניים… היה ה'תחכמוני' חשוב… כמוסד חינוכי גבוה, שיעמיד לנו צעירים תלמידי חכמים מלומדים ומשכילים, האוהבים את אביהם שבשמים ואת עמם בארץ, ואת ארץ עמם ואת כל קודשיו… אנוכי קראתי אותו תמיד בשם: 'בית מדרש גבוה לתורת ישראל ולחכמתו'.[43]

בתקופה קשה ומרה, בעת שיהדות פולין מצויה בשקיעה, והצעירים חשו כי אין עתיד לחיים היהודיים בפולין, נותר הרב מאמין גדול בעם ישראל ובתורתו. משנתו ההגותית משקפת חוסן רב, עוצמה פנימית ואמונה בלתי מסויגת בכוחות האומה והתורה לעצב את חיי העם והעולם כולו. הפתיחות הרבה שגילה הרב לערכים, לרעיונות, לאנשים ולמושגים חיצוניים לעולמה של התורה, מלמדת עד כמה מושרשת ועמוקה הייתה אמונתו היהודית-ציונית. מול חרדים וחוששים הנוטים לסגירות ולהיבדלות, מול קולות רועמים להסתגרות ולהתכנסות, שיסודם בחולשה וברפיון, הציב הרב ניסנבוים רף גבוה:

מאמינים אנחנו בכוח המוסרי שבעמנו, בכוחו הרוחני ובכישרונותיו המצוינים … בשבתו בארצו אז תהיה דרכו דרך הצדק והמשפט, דרך התורה והמדע, כוחו המוסרי יגדל מעלה מעלה, כוחו הרוחני יתפתח מאד מאד … ואז יהיה הוא למופת לחיים לאומיים טהורים, וארצו תהיה מרכז התורה, המדע, החרושת והמסחר, ומציון תצא תורה ואורה לכל העולם!.[44]

בין תורה לעבודה

הרב ניסנבוים גילה דעתו על היחס בין לימוד תורה לעמל כפיים, ברשימה שפורסמה ללא חתימה, אך ניכרות בה היטב טביעת האצבעות שלו. ב-י"ז בסיוון תרפ"ב (1922), נפתח בוורשה בית מלאכה למסגרות ולנפחות, באותו מבנה בו פעל "תחכמוני". כך תיאר הרב את המאורע ואת משמעותו הרעיונית – חיבור בין התורה לחיים:

כה יסד לו המזרחי… מוסד חדש חשוב… סמל להשקפת העולם המזרחית… כל יהודי העובר על יד בית מספר י"ט ברחוב גז'יבובסקה [בוורשה] ושומע קול תורה מתפרץ מהקומות העליונות וקול מקבת העבודה מהקומה התחתונה, וידע כי יד אחת יצרה הכל ורוח אחת שפוכה על הכל… פה בית היוצר לנשמת האומה, וגם לגוויית [גוף] האומה… בבית הגדול הזה מגדלים תלמידי חכמים… וגם מגדלים אומנים יהודיים מומחים ומנוסים שיחיו מיגיע כפיהם… 'בית מדרש גבוה לתורת ישראל וחכמתו' ו'בית מלאכה למסגרות ולנפחות' תחת גג אחד ותחת דגל אחד – מבטיחים לנו הרבה… יקום מחדש הקשר החי בין תלמיד חכם ו'עם הארץ'… השפעת התורה על חיים ורוח חיים בתוך התורה.[45]

הרב חזר לעסוק בסוגיית היחס בין לימוד תורה לעמל כפיים בספרו האחרון, מסורת וחירות. בפרק "הכשרת העם לתעודתו" הבהיר שאנו מתכוונים להקים בארץ לא רק "מקלט בטוח", אלא "מרכז דתי-לאומי, מגדל-אור".[46] כיצד נקים מגדל-אור זה? זאת נלמד מִקורות ימי עמנו בעבר הרחוק ומדברי חז"ל. הרב סבר שיש לנו מה ללמוד מכובשי כנען, נוחלי הארץ בימי יהושע והשופטים, שהיו חדורים בהכרת ערך העבודה:

השאיפה להֵנות רק מעבודה עצמית ולא מעבודת זרים, להוציא בידיהם המה את לחמם מאדמתם – צריכים להשריש גם היום בלבבות דורות באי הארץ בימינו. תקוץ נפשם בלחם הקלוקל הבא לא על ידי יגיע כפיים, וישתוקקו לעבודה פורייה להחיות בה את נפשם ואת נפשות ביתם.[47]

מתורתו עולה אבחנה בין החיים בגולה לחיי העם בארצו – בארץ ישראל חלה חובת העבודה. עם זאת הדגיש כי אסור שהעבודה החקלאית תוביל לשכחת התורה, המוסר והרוח. מכשלה זו רובצת תדיר לפתחם של עובדי האדמה והרב מזהירנו מפניה. החתירה לשילוב ראוי בין "תורה" ו"עבודה" מהווה יסוד במשנתו הרעיונית. שילוב זה הוא הדרך האידאלית לדעת התנא רבי ישמעאל, במחלוקתו עם רבי שמעון בר יוחאי. במקום אחר הראיתי שרבי ישמעאל כיוון דבריו לתלמידי חכמים ולא רק לעם שבשדות, ואילו רבי שמעון בר יוחאי הִתווה דרך לעם היוצא לגלות.[48] בעניין זה משנתו של הרב ניסנבוים תואמת במלואה את תפיסתה הערכית של תנועת 'תורה ועבודה'.

צדק חברתי

התביעה לצדק חברתי עוברת כחוט השני בהגותו של הרב ניסנבוים. לעיל ציינתי את מטרות החברה 'נצח ישראל', אותה ניהל הרב במינסק.[49] בצד חתירתו ליישוב הארץ ולבניינה, הוא ראה ערך רב בדמות החברה היהודית שתקום בארץ ותקיים בה משטר של צדק חברתי על פי התורה. לתפיסתו, הגלות השחיתה וסיאבה את המבנה החברתי בישראל והוא יתוקן עם שיבת העם לארצו. בדרשתו "העוני והעושר", תרצ"א (1931), הציע הרב את תפיסתו הכלכלית-חברתית, המתייחסת לשני מרכיבים: נפשי וחברתי.

בהיבט הנפשי מצביע הרב על דִמיון עד כדי שִוויון בין מצב העני לעשיר – העוני גורם רעה גופנית ונפשית לאדם, עד כדי העברתו על דעתו ועל אמונתו, כמו גם העושר: "אין הסכנה המוסרית הצפויה לעשיר מעשרו פחותה מהסכנה המוסרית הצפויה לעני מעניו".[50] המחשה לכך עולה מפירושו לפרשת עגל הזהב – הכסף והזהב גרמו לבני ישראל במדבר לעשות את העגל. אם כך, הוא שואל: "לאן יוליך אותם הכסף והזהב הרב שימצאו עוד בארץ שהם באים אליה?" (שם).

בהיבט החברתי, יותר מכול הוא רואה בחומרה את השפעת הממון על מסכת היחסים בעם ישראל:

הולכת ומתרחבת גם בקרבנו התהום המבדילה בין מעמד למעמד, הולכת ומתעמקת [מעמיקה] גם בקרבנו השנאה בין המעמדים. כל אחד מביט על חברו כעל יורד עִמו לחייו ושנאה כבושה-גלויה זו בקרבנו פנימה, קשה היא לנו משנאת העמים הזרים אלינו.[51]

לדבריו, עוצמת השנאה ההדדית מאיימת על אחדות האומה ועל יכולתה לבנות את ביתנו הלאומי.

בהמשך המאמר הוא התייחס למציאות בימיו ולחזון שיבת ציון המחודשת, חיי העם בארצו לעומת הווי החיים היהודי הקלוקל בגולה:

עולמנו העברי דורש תיקון מהמסד עד הטפחות. תיקון גמור בחייו הכלכליים, אשר על ידו יתוקנו גם החיים המוסריים… אפשרי הוא תיקון זה רק בשובנו לארץ ישראל, לבנות בה את ביתנו הלאומי. ביתנו זה ייבנה על ידינו בכוחותינו ובכישרונותינו אנו, וחיינו הכלכליים בידינו יהיו, ונסדרם גם על בסיס חומרי איתן וגם על בסיס מוסרי מוצק.[52]

הרב ניסנבוים ציפה כי מדינת ישראל העתידה תהא נקייה מתופעות חברתיות-כלכליות אלו. עם ישראל יזכור תמיד את בית העבדים במצרים ממנו יצאנו לחירות, וזיכרון זה יהווה מצע לגיבוש חברה יהודית בארץ ישראל. שוב ושוב חוזר הרב ומדגיש את ההזדמנות שעומדת לפני העם, עת הוא שב לבנות את ביתו בארצו – הזדמנות לבנות חברה מתוקנת המבוססת על אדני המוסר והתורה, הזדמנות להקים חברה המגייסת את כל כוחותיה במשותף:

את התהום שחפרו תנאי החיים בגלות בין העניים ובין העשירים, צריכים לסתום עתה בראשית בניינה של הארץ… רק בכוחות מאוחדים ומשותפים נוכל לבנות את ארצנו… החיים המסודרים על פי התורה שלנו, יקימו לנו בארצנו באמת חברה מתוקנת ומאושרת שתהיה למופת.[53]

בדרשתו לפרשת בהר, "השוויון האקונומי והפסיכולוגי",[54] מציע לפנינו הרב מבט פרשני כפול על יסודות הצדק החברתי: מבט אחד סוציולוגי – חברה מתוקנת מבחינת הפערים הכלכליים-חברתיים. מבט שני פסיכולוגי – התחושה השווה  של כולם, עניים כעשירים. לדבריו, היובל נועד לשמירת השוויון הכלכלי, השמיטה נועדה לשמירת השוויון הפסיכולוגי. הרב מעמיד את השמיטה – שנה אחת לשבע, בה אין לאף אחד בעלות על האדמה – על התחושה הנפשית שהיא אמורה לחולל: "ירגיש העשיר כי עשירותו אינה בת-קיימא, וירגיש העני כי עניותו אינה מתמדת" (שם).

לאחר הפסוקים העוסקים בשמיטה וביובל (ויקרא כ"ה, א-כד), עוסקת פרשת בהר בהתרוששות: "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ". הפרשייה פותחת באח שירד מנכסיו ונאלץ למכור שדהו. השלב הבא בהידרדרות: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ" (שם, לה). כיצד להחזיק את יד האח?  בהלוואה עסקית ולא במתת חסד וצדקה. הלוואה היא דבר שכיח בין בני אדם ואינה משפיעה לרעה על הלך רוחם של הלֹווים, ואילו נדבה גורמת ערעור "השוויון הפסיכולוגי", ופגיעה עמוקה בדימוי העצמי של העני.

התורה ממשיכה לשלב נוסף בהידרדרות: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ" (שם, לט). זו ירידה חמורה ביותר, ועדיין, טוען הרב, יש לשמור על כבודו של האח וגם של האדון:

השוויון האקונומי כבר נפגע… על השוויון הפסיכולוגי יש לשמור בכל תוקף. לא יושרש בלב האדון רגש האדנות ולא ישתרש בלב העבד רגש העבדות… אל תשפילהו כי בן-חורין הוא כמוך.[55]

לדעתו, רגשות אדנות ועריצות, שפלות והתרפסות, רווחות בחברה היהודית הגלותית ואותן יש לשרש.

הרב מייחס חשיבות רבה לשתי מצוות נוספות שבכוחן לשמר את השוויון הפסיכולוגי: השבת והמקדש, בימינו – מקדש מעט, הוא בית הכנסת. לדעתו, שתיהן תורמות לשמירת החירות הנפשית: "כשם שהשבת משווה את כל בני ישראל, כן משווה אותם גם מקדשם. בבית מקדשנו לא ניכר שוֹעַ לפני דל" (שם).

בספרו האחרון, מסורת וחירות, העלה הרב היבט נוסף של ערכי הצדק החברתי, המיוסדים על אדני התורה – כושרה של המדינה יהודית להיות "אור לגויים":

מדינה יהודית, תהיה יהודית לא רק בחומר אלא גם ברוח… יחיו בה את חיי התורה … רק אז ישלטו במדינתנו סדרי חברה כאלו שיהיו למופת לכל עמי תבל. בייחוד במה שנוגע לבניין הארץ על יסודות הצדק והיושר.[56]

עוד אבחנה מעניינת מספק לנו הרב בהקשר זה: "בכל היסודות האלה הרי אין כל הבדל בין היהודים הדתיים ובין היהודים הלאומים" (שם). לעיל ראינו את יחסו החיובי לחלוצים "גלויי הראש".[57] עתה מבקש הרב להסיר עוד גורם פירוד באומה. לתפיסתו, הצדק והמוסר החברתי, אינם נחלת "דתיים" בלבד, כולם שותפים בהם.

הרב חתם את מאמרו בחזון גדול בדבר דמותה של מדינת ישראל: מוסדות החוכמה והמדע יָקנו לנו שם בעולם, נגן על עצמנו בגבורה נפלאה וכושר ההרתעה שלנו יהא רב, מצבנו הכלכלי יהא משופר, המסחר יפרוץ והעם יתעשר. אבל, הוא מזהיר: לא באלה תהילת ישראל, לא עליהם גאוותנו ותפארתנו, לא הם שיקרבו את גאולתנו, גאולת העולם. על יסוד הפסוק בירמיה (ט', כג) – "כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל, הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה', עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה'" – קובע הרב:

באלה תתהללו ובאלה תהיו למופת לאחרים – חסד, משפט וצדקה, הרי הם שלושת היסודות הראשיים בתורתנו הקדושה, ואם ישכילו וידעו את התורה ויחיו על פיה, אז תימלא הארץ דעה את ה' וחזון הנביא ישעיה יתגשם.[58]

הרב ניסנבוים, שכיהן כנשיא ה'מזרחי' בפולין, מתגלה לפנינו כמנהיג ציוני-דתי מושרש בעומק הווייתה של התנועה, מזוהה ללא שיור עם ערכי הציונות הדתית. דומה שהלך צעד נוסף מעבר לדרכה המסורתית של ה'מזרחי', ולא הסתפק בפירוש הרווח לסיסמת ה'מזרחי': "ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל". "תורת ישראל", לדעתו, אין משמעה רק שמירת שבת, כשרוּת וכיוצא באלה, אלא גם ובעיקר המצוות "שבין אדם לחברו". הוא דגל בעקביות בטענה שבניין האומה בארצה חייב להיעשות מתוך מחויבות מלאה לשני צירים: הציר  האחד, אנכי – "בין אדם למקום": מקומו של עולם – הקב"ה, ומקומו של העם – ארץ ישראל.

הציר השני, אופקי – "בין אדם לחברו": חברה צודקת, מוסרית, בה ירוסנו מאוד הפערים בין עשירים לעניים.

הרב ניסנבוים ותנועת הנוער השומר הדתי

'תורה-ועבודה'

תנועת 'תורה ועבודה', ראשיתה בשנות העשרים של המאה העשרים. היא התמסדה בפולין בתרפ"ה (1925). התנועה ראתה ב"עבודה" – עמל כפיים, "ערך משרת", שנועד להביא לחיים של צדק חברתי. בניסוחם של הוגי רעיון 'תורה ועבודה': "סוציאליזם יהודי דתי-מוסרי".[59] ביסוד הקמתה הונח "מרד קדוש" נגד ראשי ה'מזרחי' ורבניה. ה'מזרחי' הייתה בעיני הצעירים מפלגה פוליטית עסקנית, שייחסה חשיבות מועטה לדמות החברה היהודית שתקום בארץ. הצעירים, חברי תנועת 'תורה ועבודה', תבעו הגשמה אישית והעלו את הצדק החברתי לרמת ערך יהודי תורני וציוני מכונן.

רוב ראשי ה'מזרחי' הסתייגו ממגמות אלו ומרעיון 'תורה ועבודה'.[60] הרב ניסנבוים בלט בתמיכתו בפעילות ארגוני הצעירים, אף כי הסתייג קמעה מההתארגנות הנפרדת שחתרה, לטעמו, לעצמאות יתר. הזדהותו עם ערך העבודה – עמל כפיים, ועם ערכי הצדק החברתי, תרמה רבות לכך שנקט עמדה חיובית ואוהדת לצעירים חברי תנועת 'תורה ועבודה', ומצא קִרבה רעיונית רבה עִמהם והם השיבו לו אהבה והערצה. עם זאת, הסתייג במשתמע, ממיזוג התורה והסוציאליזם:

בתוך תנועת 'תורה ועבודה' יש רשות גם לחברים הנוטים אחרי הסוציאליות לסדר להם מסדר מיוחד. אם ההתמזגות בין התורה והסוציאליות היא מזיגה יפה או לא – זוהי כבר שאלה אחרת.[61]

על שאלה זו בחר לא להשיב במפורש. מסתמא, מיזוג זה לא היה לרוחו. כמנהיג תנועה רחבה בעל יחס אוהד וקרוב במיוחד לנוער, סבר כי כל עוד הנוער מקיים זיקה תנועתית ונאמן לאידאלים של התנועה, יש לו זכות קיום בתוכה, גם אם הוא דוגל ב"סוציאליזם דתי". על רקע נהירה של צעירים יהודיים רבים לקומוניזם ששבה את לבם, הבהיר הרב ניסנבוים את נקודת התורפה של תנועה זו מהזווית היהודית:

הדגל האדום… דגלו של מעמד מסוים שמרימים אותו בכוונה נגד המעמדים האחרים והוא מביא לידי פירוד עמוק בין בני אומה אחת. לדגל כזה אין באמת עתה כל מקום בישראל בכלל ובארצו בפרט, בשעה שכל הכוחות צריכים להתאחד ולהתלכד… דבר זה נוגע גם אל החג החדש שבני מפלגה זו… מנהיגים בקרב ישראל.[62]

הרב מטעים כי "הדגל האדום" ו"חג הפועלים" – אחד במאי – מחוללים פילוג באומה. מכאן הסתייגותו מהסוציאליזם ולא על רקע התביעה לצדק חברתי, לה הוא שותף.

זיקתו ל'כנסת השומר הדתי'

הזדהות רעיונית-ערכית יצרה חיבור עמוק ומשמעותי בין הרב ניסנבוים לתנועת הנוער הציונית-דתית הגדולה בפולין, 'השומר הדתי'. הרב התכבד לכתוב מאמר פותח בגיליון הראשון של 'אהלנו' – ביטאון 'כנסת השומר הדתי' בפולין, תרצ"ד (1934). תחת הכותרת: "אל שִלֵשִים ואל רִבֵּעִים", טען כי "דור רביעי" – דור הבנים, חברי התנועה הצעירים – נקראים לכפר על חטאי אבותיהם משלושה דורות: אי ההיענות לקריאה לשוב לארץ ישראל. הרב הוסיף חזות קשה שלמרבה האסון התגלתה לימים כנכונה. בשנת תרצ"ד ראה ענני זעם ושמע קולות רעם בשמי אירופה – אות ליום פקודה. מתוך כך קרא לדור הצעיר לזכור את תפקידם הגדול בעת הזאת:

עלֹה תעלו ותִרשו את הארץ. השרישו בלבכם אהבה ומסירות לכל קדשי עמנו. סדרו בארצנו את חייכם על פי משטר תורתינו וארץ אבותינו לנו תהיה, ורוח תורתנו תשלט בתוכה וגאולתנו תקרב… הרִבֵּעִים… מהם יושתת באמת עולמנו, עולם מלא אור תורה, אור צדק ומשפט, אור עבודה פוריה … בארצנו העתיקה.[63]

ניכר עד כמה אהד את 'כנסת השומר הדתי' והאמין בה, חרף העובדה שחבריה לא קיבלו את הנחייתו לחדול מריקודים מעורבים![64] משה קרונה, שעמד בראש תנועת 'השומר הדתי' בפולין מספר בזיכרונותיו על פגישת התייעצות שקיים עם הרב ניסנבוים באשר לדרכי הפעולה החינוכית בסניפים. בשלב מסוים התעוררה שאלת הפעילות המשותפת לבנים ובנות. וכך כותב קרונה:

לא באתי אל הרב כדי שיפסוק הלכה. הדבר היחיד שאמר לי אז היה כי עלינו להקפיד ולהיזהר ביותר כשאנו עושים פעולות חינוכיות של בנים ובנות יחדיו בבניינים של בתי כנסת ובתי מדרשות. היה ברור לי, כי מן הלאו הזה ייתכן גם ללמוד את ההן.[65]

בדברי ברכה למועצה הארצית של 'הכנסת', כסלו תרצ"ה – "דבר לאחים" – קרא הרב לחברי תנועת הנוער לזכור ולטפח את חִינוך הבנות, שהוא לדבריו קשה ביותר, אבל דווקא משום כך חייבים להפנות אליו תשומת לב מיוחדת. ועוד הוסיף  בעניין 'תורה ועבודה':

אני משתוקק לראות גם אצלכם שהסיסמה 'תורה ועבודה' תתגשם בפועל – שתאהבו ללמֹד את התורה, להגות בה, לחיות לאורה, והעבודה תהיה… מעשה ממש – לחיות מיגיע כפיים… ואתם אחים חביבים… כל דבריכם יהיו אמת; תורה אמת ועבודת אמת… לקטו אבנים, אבן אל אבן לבניין ביתנו ותחיית תורתנו… תחיית האומה העברית ברוחה המקורית.[66]

סמינריון המדריכים הראשון של 'השומר הדתי' התקיים ברמברטוב, במשך חודש ימים, טבת-שבט תרצ"ד (ינואר 1934), בהנהגתו של פנחס גכטמן (קהתי). באירוע הסיום השתתף הרב ניסנבוים, בירך את המדריכים ונשא נאום על תפקידי 'השומר הדתי' והנוער הדתי בכלל. האירוע החגיגי תוּבל בדברי תורה, בשירה ובזִמרה. ה"שומרים" הנלהבים חתמו את הסמינריון "בריקוד שומרי נלהב כשאש המדורה התיזה זיקים בפנים הצעירים הרעננים, ושחר הלבין פאתי המזרח, ובלבבות הוצתה אש-קודש שלהבת-יה".[67]

בכל ל"ג בעומר נהגו חברי 'השומר הדתי' לקיים מצעד ברחובות ורשה, עם שובם מבילוי תנועתי ביער מחוץ לעיר. המוני החניכים צעדו מגדות הוויסלה אל ביתו של הרב ניסנבוים:

מה נהדר היה המראה כאשר אלפי בני נוער מתרוננים היו נעצרים ליד ביתו של הרב ואז הוא היה יוצא אליהם למרפסת ומנפנף לשלום להמוני חבריו הצעירים…[68]

הספד

יאה לחתום בדברי הספד על רבי יצחק ניסנבוים זצ"ל שכתב שלום קרניאל הי"ד – מראשי 'כנסת השומר הדתי' בפולין, שהכיר את הרב ושיתף עמו פעולה בוורשה:

הוא היה בין המנהיגים הבודדים אשר זכו להערצה מלאה רחבה, רבה, מצד אלה שהכירו אותו מקרוב. הוא נמנה בין המעטים אשר במידת התקרבותנו אליו כך גדלה הוקרתנו… הכרנו בו אחד מן הטיפוסים הנעלים אשר פיו שווה עם לִבו ומעשיו שווים עם פיו… דרשותיו היו עמודי אש של אהבת העם, הארץ והתורה… משעמד על הבמה היה נדמה לנו כי נביא מימי קדם מדבר… היה רועם כארי על הציבור ומוכיחו על אדישותו ושאננותו, וכנביא ידע לעודדו ולחזק את רוחו בימי שפל וצרה… רצה רבי יצחק ניסנבוים להתקרב אל הנוער ועל כן זכה שהנוער התקרב אליו. בשביל חברי 'השומר הדתי' וצעירי ה'מזרחי' בפולניה… הוא סימל את תנועת ה'מזרחי' בטהרתה. משום כך כשתנועת 'תורה ועבודה' התחילה להתרחק מה'מזרחי', מִלא תפקיד חשוב בקירוב הלבבות ואִחוד הקרעים. תמיד רצה באחדות ותמיד פעל למען השלום, וגם הצליח הרבה בשטח זה. צדיק היה… ואף כי את רוב שנותיו הקדיש למפלגת ה'מזרחי', לא נהנה ממנה מאומה. טהור היה במחשבותיו וטהור במעשיו. זכר צדיק לברכה.[69]

---

[1] י' כצנלסון, (תרמ"ו-תש"ד, 1944-1886), "פנקס ויטל", בתוך: כתבים אחרונים, התש"ז, עמ' 174, י"ט במנחם-אב תש"ג,  (20.8.1943).

[2] י' שפירא (עורך), אגרות הרב ניסנבוים, ירושלים, תשט"ז, (להלן: אגרות), עמ' 201. איגרת ליצחק ריבקינד, י"א בתשרי תרפ"ה, מעראן.

י' ניסנבוים, עלי חלדי, וארשה, תרפ"ט, ירושלים, תשכ"ט, (להלן: עלי חלדי), עמ' 1 ואילך.

[3]  שם, עמ' 29.

[4] י' ניסנבוים, הדת והתחייה הלאומית, ורשה, תר"פ, עמ' קכ"ג-קכ"ד.

[5] עלי חלדי, עמ' 95-93. 

[6] אגרות, עמ' 272, איגרת ליצחק ריבקינד, ורשה, י' בכסלו תרצ"א.

[7]  מ' קרונה, מורי ורבותי, אחי ורעי, תל אביב, תשמ"ז, עמ' 24. (להלן: מורי ורבותי).

[8] עלי חלדי, עמ' י"א. (שז"ר – תר"ן-תשל"ה, 1974-1889, יליד מיר, בלורוס, נשיא מדינת ישראל בשנים תשכ"ג-תשל"ג).

[9] שם.

[10] פנינה ווייס לבית קרמר, זיכרונות, 1940-1939, ירושלים, תשע"ב, עמ' 47-46 (תודתי לנילי בן ארי שהפנתה אותי לספר זה). כאשר התאפשר למשפחת ווייס לצאת מפולין, מגטו ורשה, פנו לרב ניסנבוים להתייעץ והוא הנחה אותם לצאת מייד לארצות הברית, שם יוכלו להועיל ליהודי פולין יותר מאשר בוורשה, בנסיבות שהיו אז – גם יותר מאשר בארץ ישראל (שם, עמ' 189, 246).

[11] א' רובינשטיין, "קווים לדמותו של הרב יצחק ניסנבוים", בתוך: א' רובינשטיין (עורך), בשבילי התחייה, א', אוניברסיטת בר אילן, תשמ"ג (1983), עמ' 58-33. (להלן: קווים לדמותו).

[12] עלי חלדי, עמ' 224-223, עמ' 239-236.

[13] אגרות, עמ' 208. איגרת ליצחק ריבקינד, כ"ג בסיוון תרפ"ה, ורשה.

[14] שם, עמ' 233. איגרת לרבי לוי, ר"ח מנחם-אב תרצ"ו, ורשה.

[15] א' קניאל, יומרה ומעש, אוניברסיטת בר אילן, תשע"א, עמ' 38 (להלן: יומרה ומעש). (א' רובינשטיין ציין כי נבחר לראשות ה'מזרחי' בתרצ"ה, קווים לדמותו).

[16] "בואו נעשה חשבונו של עולמנו", בתוך: כתבים נבחרים, עורך: א"מ גניחובסקי, ירושלים, תש"ח, עמ' שי"ד-שי"ח (להלן: כתבים נבחרים).

[17] שם.

[18] נ' עק, התועים בדרכי המוות, ירושלים, תש"ך, עמ' 37.

[19] קווים לדמותו, עמ' 58-33.

    "דורו של משיח", בתוך: כתבים נבחרים, עמ' ש"כ-שכ"א.

[20] מ' זילברברג, יומן וארשה, תל אביב (ללא ציון שנה), עמ' 48-47.

[21] שם, עמ' 27-26.

[22] ל' פיינגולד, "מגיא ההריגה", 'הצופה', י"ח בניסן תש"ו. פורסם בתוך: מ' אליאב (עורך), אני מאמין, ירושלים, תשכ"ט, עמ' 75-74.

[23] באגרות הרב ניסנבוים, פורסמה התכתבות שקיים הרב בתקופת המלחמה ובימי שבתו בגטו ורשה, עמ' 377-372,  390-378.

[24] י' ניסנבוים, מסורת וחירות, וארשה, תרצ"ט, הקדמה, עמ'IV  (להלן: מסורת וחירות). (מופיע גם בתוך: קווים לדמותו, עמ' 44).

[25] "בימים אלה", מסורת וחירות, עמ' 77-76.

[26] "חלוקה", אלול תרצ"ז, בתוך: כתבים נבחרים, רפ"ט-רצ"א.

[27] "הכשרת העם לתעודתו", בתוך: מסורת וחירות, עמ' 150-149.

[28] שם.

[29] שם, עמ' 151, 153

[30] אגרות, עמ' 351-348. ראו גם: מסורת וחירות, עמ' 171-169.

[31] "היהדות ההיסטורית", בתוך: י' ניסנבוים, היהדות הלאומית, וארשה, תר"פ (1920), עמ' 9-8 (להלן: היהדות הלאומית).

[32] שם.

[33] שם.

[34] שם עמ' 12.

[35] "חינוך", בתוך: הגות ולב, דרושים ונאומים קצרים, וילנה תרע"א (1911), וארשה תר"פ (1920), תרפ"ה (1925), עמ' 145 (להלן: הגות ולב).

[36] "היהדות החרדית ותפקידה", בתוך: מסורת וחירות, עמ' 163 (פרשת המרגלים, במדבר יג).

[37] "המרכז הדתי הלאומי המדיני", שם, עמ' 133-132.

[38] ראו: י' כהן, "המחלוקת בין הרבנים קוק ועוזיאל זצ"ל על מתן זכות בחירה לנשים", בתוך: 'הגות' ד, האישה במקורות היהדות, ירושלים, תשמ"ג.

[39] "הרצאה בוועידה השנייה של המזרחי בפולין", ניסן תרע"ט, אפריל 1919. "על דבר זכויות נשים", הרב ניסנבוים, המזרחי, י"ד באייר תשע"ט, 14.5.1919, עמ' 33-31; כתבים נבחרים, עמ' ש"א-ש"ו; א' רובינשטיין, תנועה בעידן של תמורות, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, תשמ"א, עמ' 307-302.

[40] "חינוך", בתוך: הגות ולב, עמ' 140.

[41] עלי חלדי, עמ' 88 (ראו לעיל). ברוח זאת קרא להנהגת 'השומר הדתי' (ראו להלן: זיקתו לתנועת 'השומר הדתי').

[42] "על חינוך הבנים", בתוך: היהדות הלאומית, עמ' 168.

[43] עלי חלדי, עמ' 341-340. (הרב ניסנבוים דחה את השם: "בית מדרש לרבנים", בטענה שרבנות אינה מקצוע אלא שליחות). שנה לאחר שנדם קול התורה וההשכלה ב"תחכמוני" בוורשה, בשנת ת"ש (1940), נוסדה בארץ ישראל, בכפר הרא"ה, ישיבת בני עקיבא הראשונה, בראשות הרב מ"צ נריה, שקבע כי בישיבה ילמדו אך ורק לימודי קודש, וכך היה בתקופה הראשונה, עד ששולבו בה גם לימודי חול, בהובלתו של הרב אברהם צוקרמן זצ"ל.

[44] י' ניסנבוים, אמרי דרוש, וילנה, תרס"ג, עמ' 79.

[45] "המזרחי", 22.6.1922, ללא חתימה, קרוב לוודאי שהכותב הוא הרב י' ניסנבוים, בעיקר לפי המונח: "בית המדרש הגבוה לתורת ישראל וחכמתו" בו נקט (ראו הערה מס'  43).

[46] "אנו שואפים כי האור השופע מציון יזרח לא רק על העם העברי בתפוצותיו, כי אם גם 'והלכו גויים לאורך ומלכים לנגה זרחך'" (מסורת וחירות, עמ' 141-140).

[47] מסורת וחירות, עמ' 148-147. בעניין ערך העבודה ועמל כפיים בארץ ישראל, לעומת חיי העם בגולה, נקט הרב ניסנבוים בדרכו של החת"ם סופר, בחידושיו לגמרא: "שהעבודה בקרקע גופא מצווה משום יישוב ארץ ישראל … אבל כשאנו מפוזרים בעוונותינו הרבים בין אומות העולם, כל שמרבה העולם יישוב, מוסיף עבודת ה' חורבן" (בבלי, סוכה, לולב הגזול, לו ע"א).

[48] י' בן יעקב, "אידיאל או כורח מציאות, עיון בגמרא, ברכות לה, ע"ב", תורה ועבודה, לקט מקורות ומאמרים, הנהלה ארצית בני עקיבא, ניסן תשל"ט (מהדורה שנייה, תשמ"ג), עמ' 54-49.

[49] ראו לעיל.

[50] י' שפירא (עורך), קנייני קדם, וארשה, תרצ"א (מהדורה שנייה: ירושלים, תשל"ח), חלק שני, ספר דברים, עמ' 159-153.

[51] שם.

[52] שם.

[53] שם.

[54] שם, עמ' 63-57.

[55] שם.

[56] "יד ההשגחה העליונה", בתוך: מסורת וחירות, עמ' 123-122.

[57] ראו לעיל בפרק: בין "חרדים" ל"חופשיים".

[58] שם.

[59] ראו מאמרי: "הערפל חותר תחת היסודות, לבירור רעיונות היסוד הגלומים במשנת 'תורה-ועבודה'", בתוך: ש' גליק (עורך), זכר דבר לעבדך, ספר זיכרון לפרופ' דב רפל, ירושלים, תשס"ז, עמ' 552-511.

[60] נשיא ה'מזרחי' בגרמניה – ד"ר א' בארט, "דער צוזאמענבונד פון דער תורה-ועבודה אידעע מיט דער מזרחי אידעע", 'דאס יודישע לעבען', גיליון 16, כ"ז בתשרי תרפ"ט, עמ' 4; גיליון 17, ד' בחשוון תרפ"ט, עמ' 8-6.

    נשיא ה'מזרחי' בפולין – י"ה פארבשטיין, "אויף א נישט ריכטיגען וועג", שם, גיליון 17, עמ' 6-4.

    נשיא ה'מזרחי' בארץ ישראל – י"ל הכהן פישמן (מימון), תולדות המזרחי והתפתחותו, ספר המזרחי, ירושלים, תש"ו, עמ' רל"ו-רל"ז.

[61] אגרות, עמ' 329-328. איגרת אל מ"ש גשורי, מראשי 'הפועל המזרחי' בארץ ישראל, מיום י' בניסן תרצ"ו (1936).

[62] מסורת וחירות, עמ' 154.

[63] 'אהלנו', אדר תרצ"ד, עמ' 4; ראו גם: מסורת וחירות, עמ' 122.

[64] יומרה ומעש, עמ' 104, והערה 104.

[65] מורי ורבותי, עמ' 30.

[66] 'אהלנו', כסלו תרצ"ה, עמ' 6.

[67] שם, אדר תרצ"ד, עמ' 18.

[68] מורי ורבותי, עמ' 29.

[69] 'עלונים', אדר ב', תש"ג, עמ' 4. (תודתי לד"ר נחום ברוכי שהפנה תשומת לבי לקטע זה ולדינה ספראי שאיתרה אותו בארכיון).