(*) מאמר זה הוא המשך למאמרי "כנסת השומר הדתי ובני עקיבא בפולין בימי השואה – א", https://yavin.co.il/?p=2113 שפורסם בהשמטות קלות – ילקוט מורשת, 103, טבת תשפ"ג, דצמבר 2022.
בלב כיכר גיבורי גטו ורשה אנדרטה שעיצב נתן רפפורט. צִדה האחד תבליט מרשים, דמויות מורדים חקוקות בסלע גרניט שחור, בולטות ומקרינות עוצמה. צִדה השני קווים רכים, תבליט שטוח – הדרך אל הקץ, ההולכים אל המוות. בצד האחד לוחמים נועזים בהם אישה ונער. בצד השני גברים, נשים וילדים מיוסרים – אישה בהריון, רב נושא עיניו לשמיים וספר תורה בידו, וילד מישיר מבט לחזית. ביד ושם בירושלים הוצב העתק האנדרטה, שני צִדיה קבועים זה לצד זה בכיכר המרכזית. תנועות הנוער הציוניות נחקקו בתודעה כמחוללות המרד בנאצים. פרקי השואה בקורות תנועת הנוער הציונית דתית בפולין – כנסת השומר הדתי ובני עקיבא,[1] אינם צבועים בצבעי המרד העזים, אלא בדמות המוני בית ישראל שחיפשו כל סדק מילוט והצלה.
דב צחור (ויס), מראשי בני עקיבא בסלובקיה שקלט רבים מפליטי השומר הדתי מפולין, עיין בספרי עדוּת והתייחס לספר בנדודים ובמחתרת, בו ראה "עשיית היסטוריה". לדבריו, התעלמה המחברת מחברי הנוער הציוני והשומר הדתי. הוא קרא להעלות את גבורת הרוח בחיי היומיום שהתבטאה בהתמודדות מוסרית-ערכית, באחריות עליונה לבני המשפחה. את גבורת המורדים יש לשבץ בתמונה הכללית. צחור טען:
הליכת המיליונים למיתה בדממה איומה ונוראה, הגסיסה הקולקטיבית של עם שלם, זה עיקר האמת מאותה דרמה גלותית … גיבוריה – העם, אותם המיליונים שלא היו במחתרת וגם גיבורי נשק לא היו … גבורת גיבוריה בסבל ובאהבה ובהחלטתם להיכנע למוות ולא למרוד … מעשי גבורה 'רגילים' שקרו אי פה ואי שם, בים האינסופי בהתפרץ היאוש הכל יכול מלב צעירים מעטים להתקוממות גבורה מחוסרת תקווה … אל נא תרדפו אחרי מעשי גבורה אלה למלא בהם את ספריכם.[2]
מאמר זה מבקש להתמודד עם השאלה: מה הביא רבים מחברי תנועת הנוער הציונית דתית בפולין להעדיף הצלה על הגנה, חילוץ על מרד. סוגיה שלמיטב ידיעתי לא זכתה עד כה לעיון מחקרי. דיון זה יוצג על רקע מפעל הצלה תנועתי רחב מפולין לליטא בראשית המלחמה.
החומר הארכיוני על קורות חברי השומר הדתי ובני עקיבא בשואה מועט למדי. שני ספרים מקדישים מקום נרחב למפעל ההצלה הציוני דתי מפולין לליטא. זרח ורהפטיג, מראשי תנועת תורה-ועבודה ואיש המשרד הארץ ישראלי בפולין, נמלט לליטא והמשיך שם בפעילותו, לימים היה חבר כנסת ושר בישראל. ספרו פליט ושריד בימי השואה,[3] סוקר את קורותיו ופועלו מפרוץ המלחמה, הבריחה לליטא ומשם לארה"ב ועד למפגשים עם שארית הפליטה באירופה אחרי המלחמה. יעקב אבן חן (אדלשטיין), פרסם ספר תיאורי, תנועה בסערת מלחמה.[4] אדלשטיין שנמלט מפולין כילד קטן, מתבסס על זיכרונותיו ועל זיכרונות חבריו למסע, לתנועה ולקיבוץ. מקורות מחקריים שנוגעים בעקיפין בסוגיה בה דן מאמר זה, הם חיבוריה של חוה אשכולי וגמן, שמוקדשים לציונות הדתית בארץ ישראל נוכח השואה.[5] מאמר חלוצי וראשוני על פועלם של חברי השומר הדתי – בני עקיבא בפולין בתקופת השואה פרסמה פנינה מייזליש.[6] מאמר חשוב זה מותיר מרחב גדול למחקר.
הנוער הדתי מפולין הכבושה לליטא החופשית
חלק גדול מהחלוצים אשר בקבוצות השומריות [בקיבוצים השומריים] בסלבקוב, רדום, סמיאטיץ וביאליסטוק הצליחו להימלט לוילנה ומשם עלו ארצה אחרי טלטולי דרך ארוכים. אלה שהגיעו ארצה בימי המלחמה לא במקרה הגיעו, אלא מתוך כֹחה של הכנסת, שידעה ללכד את החברים בעת צרה, להשריש בהם רוח של הקרבה ויכולת עמידה בקשיים ובסבל. רק עשרות נמלטו מהתופת ואלפי החברים הנשארים הובלו לטבח בין מיליוני אחים.[7]
פעולות חילוץ והצלה החלו עם פרוץ המלחמה – המוני פליטים מפולין נהרו מזרחה. קיבוצי ההכשרה והעלייה של כנסת השומר הדתי ובני עקיבא התפזרו ורוב החברים שבו לבתיהם. תוך זמן קצר קבלו חברי הקיבוצים והבוגרים שדר תנועתי לנוע מזרחה, להימלט מפולין, הם התרכזו בקבוצות קטנות בעיירות גליציה המזרחית. הגבול לרומניה נחסם והם קיבלו מסר מהנהגת השומר הדתי לנוע צפונה לווילנה, אליה הגיעו דרך איישישוק ולידא (כיום בבלרוס).[8] קבוצת חברים נמלטה לברית המועצות, נלכדה על ידי הסובייטים ונכלאה בז'יטומיר (כיום באוקראינה). בהנהגת החסיד, ר' שמואל נחום, התפללו בציבור, למדו תורה והמשיכו להאמין ולקוות. בערב ל"ג בעומר ערכו טקס חלוקת סידורי תפילה שכתב עבורם ר' שמואל נחום והעלו זיכרונות מל"ג בעומר בקיני השומר הדתי.[9]
וילנה, בירתה ההיסטורית של ליטא, סופחה בין שתי מלחמות העולם לפולין. הצבא האדום נכנס לווילנה ב-19 בספטמבר 1939, ותוך כמה שבועות הוחזרה וילנה לליטא החופשית. חברי השומר הדתי שנמלטו מפולין, בהם חברי הקיבוצים השומריים – עובדיה, ראשית ותרי עשר, הגיעו ללבוב, גליציה המזרחית, מסוכות ת"ש, אוקטובר 1939. קלמן שטרומר, חבר בני עקיבא, פגש אותם בבית הכנסת המזרחי, ברחוב סולנצ'נה (כיום P. KULISHA) 2. שטרומר: "הבית שלנו נהפך למרכז של השומר הדתי … כל החלוצים שהגיעו ללבוב הסתובבו סביב לבית שלנו". יעקב שיפמן, חבר בני עקיבא בגרוּדֶק, פגש בלבוב את שטרומר, אותו הכיר ממושבת קיץ תנועתית, 1939, וממנו שמע על התארגנות לבריחה צפונה והצטרף. יצחק שפרגלהגיע לגרודֶק, פגש בבית הכנסת את יעקב שיפמן והתעדכן. גם הם ניסו לעבור את הגבול לרומניה וכשזה נחסם המשיכו באוקטובר 1939 צפונה לליטא. רבים השתמשו במסמכים פולנים שזייף חבר השומר הדתי מביילסקו ביאלה (ביליץ), יעקב מנדלבאום. הפליטים נעו צפונה לביאליסטוק, חברים ממרכז פולין הגיעו ישירות לביאליסטוק, בה התארגן מוקד קשר תנועתי שקלט אותם ואירגן את המשך מסעם לליטא.[10]
התחנה הבאה במסעם הייתה העיר לידא שבגבול פולין-ליטא (כיום בבלורוס). ציפורה קופלוביץ (ביליג), חברת השומר הדתי ומייסדת הקן בעיר, קיבלה את פניהם ובעזרתה הבריחו את הגבול לווילנה.[11] משפחות בירנבאום בביאליסטוק וקופלוביץ בלידא המשיכו לארח את חברי השומר הדתי ובני עקיבא מפולין ולהנחותם בהמשך דרכם גם אחרי שבנותיהן יצאו לווילנה. המסע מפולין היה רב תלאות והרפתקאות. מבריחים ששכרו נעלמו בדרך והותירו אותם אובדי עצות; סחטנים ושודדים פגעו בהם; חלקם נעצרו על ידי משמר הגבול; אחרים נקלעו לסופות שלגים וחסו בדיר חזירים, במתבן ובמחסנים טחובים. נקודות אור היו משפחות יהודים שהתגוררו לאורך המסלול, ופגישות עם חבריהם לתנועה. היעד שלהם היה דירה ברחוב קיובסקה (כיום קאונו) 4 בווילנה.[12]
שלמה רוזן, יליד שדלץ בפולין וחבר קן השומר הדתי בעיר, הצטרף לקיבוץ עלייה שומרי, ראשית. בספטמבר 1939, נערכה לו מסיבת עלייה נרגשת בקן, אך הוא לא הספיק לעלות. בימי ההפצצות על פולין קרס הבית בו הסתתר. שלמה חוּלץ מהמפולת, ניסה להימלט רגלית, מצא מפלט בכפר פולני, נתפס והובל במסע רגלי למחנה שבויים ממנו נמלט ושב לשדלץ. בזיכרונותיו ציין מפגשים תומכים ומחזקים עם חבריו לקן השומר הדתי ולקיבוץ השומרי. בשדלץ פגש את חברתו לתנועה ולימים רעייתו, רחל, ואת בני משפחתה של חברתם לקן ולקיבוץ השומרי, ברכה שנקר, שעלתה ארצה לפני המלחמה עליה כתב: "זכתה שהיא עכשיו בקבוצה בארץ ישראל. היא עמלה שם לבנות חיים חדשים מתוך אמונה שהאמת הגלומה בצדק הסוציאלי של הקבוצה עתידה להתפשט בכל העולם כולו ולעקור את החיה שבלב האדם". עולמו הדתי של שלמה נותר איתן, הוא חילץ את התפילין שלו מהבניין ההרוס שעלה בלהבות. בשלהי דצמבר 1939 יצאו רחל ושלמה לווילנה והצטרפו לריכוז חברי השומר הדתי. שם סיפר ש"לא רצה לאכול פת עכו"ם ולהתגאל במאכלות אסורות".[13]
מווילנה נשלח שלמה בחזרה לפולין לנסות לחלץ את הרב דוד אביגדור, משימה שלא עלתה בידו. חיים וילנברג, שנמלט אף הוא לליטא, זכר שבכל נדודיו במלחמה הרוח שספג מצעירותו בשומר הדתי היא שהעניקה לו את הכוח לשרוד ולהמשיך בדרך הייסורים אותה עבר.[14] צבי רייזל, ראש קן בני עקיבא בקוסוב שבגליציה המזרחית, הגיע ללבוב עם עשרה חניכים בני 17-16. משם עברו לביאליסטוק וממנה ללידא, חצו את הגבול לליטא והגיעו לאיישישוק ומשם לווילנה. בה פגשו את יעקב פריש, חבר הנהגת בני עקיבא בגליציה המזרחית, שהחל לארגן פעילות תנועתית. הוא פנה לקיבוץ הדתי בארץ וביקש את כל הפרסומים התנועתיים עם הופעתם.[15]
הפִּרצה בגבול פולין ליטא נוצלה על ידי כחמישה עשר אלף יהודים מפולין, בהם כאלפיים חברי התנועות החלוציות, תלמידי ישיבות ועוד רבים. יהודי ליטא קלטו באהבה וברצון את הפליטים. מארצות הברית הגיע סיוע כספי בעיקר באמצעות הג'וינט ואורט. חנוך חמלניק (אחימן), שעמד בחודשים האחרונים לפני המלחמה בראש כנסת השומר הדתי בפולין, ציין שכשלוש מאות חברים, בהם כשבעים אחוז מחברי הקיבוצים השומריים, התרכזו בווילנה. הוא דיווח מליטא, ב-1 בינואר 1940: "מפה ומשם באות ידיעות מחרידות על חברים שמצאו מנוחת נצח תחת המפולת בשדות הקטל ובדרכי פולין האבלות", וצירף רשימת חברי השומר הדתי שנמלטו לליטא. לדבריו, הם: "חיילי הרעיון שלנו … המוכנים בנפשם לכל ובלבד לממש את השאיפה היחידה בלבם, להתחמק מתחומי הכיליון והשמד (בעיקר מכון אני לכיבוש הרוסי) … להתגנב לפתח ממנו בוקע קו של תקווה להגיע לארץ האבות". חנוך מסר פרטים על חברי השומר הדתי שנספו בפולין ועל חברים בשטחי הכיבוש הסובייטי שמתכנסים ומרבים לעיין בספר.[16]
בכנסת השומר הדתי אנו רואים חיזיון אגדה כמעט. [השומר הדתי] נתרסקה בשעת המהומה ונתפזרה לד' רוחות השמים. אט אט מתלקטים האיברים המדולדלים שוב לגוף אחיד. פלוגות פלוגות מתארגנות, חבר לחבר נוסע בכדי להיועד יחד לעצה, אף אם הסכנה בדבר גדולה … בשטח הכיבוש הגרמני … קיני השומר הדתי כמובן כבר אינם קיימים … אבל היחסים החברתיים שנש[ת]רשו במשך הרבה שנים עדין כוחם יפה להצמיד אח לאח. ואם כי פגישות כרוכות בסכנה אינם נרתעים בפני זה אחור.[17]
בדרכו מוורשה לווילנה פגש חנוך את בן ציון גרוז'נסקי, חבר השומר הדתי שגויס לצבא הפולני, נמלט ושב לעירו ביאליסטוק. במסירות נפש חילץ בן ציון מהקן שהוחרם את הספרייה ושמר אותה בביתו. מִספר חברי השומר הדתי ובני עקיבא בווילנה גדל, אותרו דירות כינוס נוספות בעיר ומחוץ לה. בליטא התארגנה הנהלה משותפת לחברי תנועת תורה-ועבודה שנמלטו מפולין, רבים מהם היו חברי השומר הדתי.[18]
הקיבוצים השומריים מפולין לליטא
הקיבוצים השומריים בפולין התפזרו, החברים שבו לבתיהם לסייע להורים ולמשפחות. רוב החניכים הצעירים נותרו עם משפחותיהם (על מרכזיות המשפחה, להלן). הבוגרים וחברי הקיבוצים שהגיעו לווילנה חידשו את הקיבוצים עובדיה, ראשית ותרי עשר. חברי עובדיה וראשית התאחדו לקיבוץ אחד – בדרך, ובהמשך עברו מרחוב קיובסקה 4 בווילנה לרחוב שפטיצקייגו. בפברואר 1940 הורו שלטונות ליטא לפליטים מפולין להתפזר ברחבי המדינה, חברי ראשית וחלק מחברי עובדיה עברו לחוות קלינובה. חברי עובדיה הנותרים וחברי החלוץ המזרחי נשארו בווילנה, שאר הקיבוצים הדתיים התפזרו בליטא.[19] שמואל סולץ, חבר השומר הדתי מביאליסטוק, גויס עם פרוץ המלחמה לצבא הפולני, כחלוף חודש שב לביאליסטוק ועבר לווילנה. הוא הצטרף לקיבוץ השומרי ברחוב ונגלובה, בדירה בת חמישה חדרים. מזכיר הקיבוץ היה מנחם גנץ. את הזמן ניצלו חלק מהפליטים לביקורים בספריית שטרשוּן ובמכון ייו"א, ולהדרכה בקן השומר הדתי בעיר.[20]
קיבוץ עובדיה קלט חברים חדשים וניכר מחסור במקומות עבודה, בין השאר בשל סירוב החברים לעבוד בשבת. חלק מהם עסקו בחטיבת עצים להסקה ובהובלתם לתושבי וילנה. כאשר נכבשה ליטא על ידי הצבא האדום, הציגו החברים את עצמם כקואופרטיב שמתפרנס מחטיבת עצים וכך התאפשר להם להמשיך בפעילות תחת השלטון הקומוניסטי. בקיבוץ התקיימה פעילות תרבותית ענפה, בכל יום שיעור גמרא בהשתתפות רוב החברים ושיעורים לעברית ולאנגלית. צביון מיוחד העניקו לשבת. חברי הקיבוץ הדריכו בקיני בני עקיבא בליטא. בליל ט' במנחם-אב התאספו בקיבוץ עובדיה רבים מבני הנוער הדתי בווילנה ונשבעו אמונים לעלות חלוצים לארץ ישראל. חברי עובדיה נטלו חלק בכינוס חברי כלל תנועות הנוער באולם האוניברסיטה בווילנה.[21]
הקיבוצים השומריים: ראשית ולמרחב / מרחביה, ואולי גם חברים מתרי עשר, התמזגו לקיבוץ אחד. הם שכנו בדירה מרווחת ברחוב שפטיצקה בווילנה עד שהשלטונות הורו על פיזור הקיבוצים בליטא. בסיוע מרכז בני עקיבא בליטא ואורט, קיבל הקיבוץ בחכירה חווה ושטח אדמה חקלאית בקלינובה שליד קובנה. החווה הייתה בבעלות יהודי, באזור כפרי בו התאפשרה הכשרה חקלאית בתנאים טובים. לכל החברים נמצאה עבודה. הבית ניצב בנוף פסטוראלי מוקף עצים ופרחים, סביבו מדשאות, מהחלונות נשקפו שדות מוריקים. הקיבוץ התנהל במתכונת הקיבוצים השומריים בפולין לפני המלחמה ושרר בו הווי תנועתי. החברים למדו, קיימו חוג גמרא והשתלמויות. הפעילות התרבותית הוגבלה עקב שעות העבודה הרבות. כמו בפולין, הם גייסו אגרונום מקומי שהדריך אותם בעבודה חקלאית. הקיבוץ עשה רושם נהדר על מבקריו.[22]
חברי הקיבוץ השומרי, תרי עשר, ואִתם חברים נוספים עברו ביום 2 בינואר 1940 לפוניובז' ויסדו קיבוץ למרחב, בדירה בת חמישה חדרים ששכרו מיהודי, ברח' רוקו דולנקטו. בקיבוץ היו כעשרים וחמישה חלוצים ושלוש בחורות – לאה, חיה ונעמי. שלום קפלנסקי היה מזכיר הקיבוץ, עזריאל רוזן גזבר ואברהם שפיגלמן סדרן עבודה ואִתם בהנהלה יוסף אורגלר. הם עבדו בבית חרושת לטקסטיל ובמחסני פשתן של האחים חזן. היה זה קיבוץ צעיר שחבריו חסרו ותק קיבוצי, על כך חיפו רצינות, התלהבות ואחריות רבה של החברים. הם שתלו גן ירק, יסדו נגרייה, הפעילו מכונות תפירה ושיווקו את התוצרת. חיים חברותיים ותרבותיים-דתיים פרחו בקיבוץ, בו התקיימו שיעור גמרא, לימוד עברית ואנגלית, הספרייה התרחבה. חברי הקיבוץ קיימו קשרים עם הרב יוסף שלמה כהנמן, רב העיר וראש הישיבה, והיו מבאי ביתו.[23] הקיבוץ קם ופעל בסיוע חברי התנועה ויהודים בעיר וזכה להערכה ולשיתוף פעולה מצדם. חברי למרחב השתלבו בפעילות הציונית דתית בעיר ובקן בני עקיבא, שמנה כשישים בנות ומעט בנים. חברי הקיבוץ הדריכו בקן וחברי הקן ובני נוער מהעיירה נהגו להסתופף בקיבוץ בשבתות. הסעודה השלישית התקיימה באווירה מיוחדת, דברי תורה ושירה רוויית רגש חסידי חם ונוגה כדרך שנהגו בפולין לפני המלחמה. חברי תנועת הנוער הציונית דתית בעיר השתלבו בחיי החברה, הדת והתרבות שפרחו בקיבוץ.[24]
"שארית הנוער החלוצי מסכנת את נפשה למען עמה וארצה ותורת אלוקיה בתנאים הקשים והאכזריים", כתב יעקב פריש (רענן) חבר הנהגת בני עקיבא בגליציה המזרחית מווילנה. מכתב זה הוא אחד מקובץ מכתבים ששלחו חברי השומר הדתי ובני עקיבא מווילנה למזכירות הקיבוץ הדתי ולקבוצת אברהם, בארץ. הכותבים מציינים את שעבר עליהם בעת שנותקו זה מזה, ואת האושר שמציף אותם עם חידוש החיים בצוותא בווילנה. ניכרת כמיהתם לכל פיסת מידע על הנעשה בארץ בכלל ובקיבוצים הדתיים בפרט.[25]
תריסר קיבוצים וחוות חקלאיות של הנוער הציוני דתי פעלו בליטא. חרף הסיוע שקיבלו מהג'וינט, מאורט ומבני עקיבא בליטא, מצבם היה דחוק. ב-30 למרץ 1940, פנה הלל פשדמיסקי, לסוכנות היהודית: "התחלנו בפעולה רצינית וענפה בשטח ההכשרה ועליכם לבוא לעזרתנו באמצעיכם כי אחרת לא נוכל להחזיק מעמד".[26] הרוסים פלשו לליטא ב-15 ביוני 1940 וסיפחו אותה לברית המועצות. פעילות הארגונים היהודים נאסרה, חברי הקיבוצים השומריים התחלקו לקבוצות בנות ארבעה-חמישה חברים וירדו למחתרת, בסיוע הקהילה. הם נפגשו בשבתות לתפילה משותפת וניסו לקיים הווי חיים תנועתי.[27]
בני נוער פליטים בליטא
בווילנה היו כשלוש מאות ילדים ונוער פליטים בגיל 17-12. נערים אלו לא נכנעו לזרם ההתבוללות שהציף את הנוער היהודי בשטחי הכיבוש הסובייטי ורבים מהם ברחו לווילנה בתקווה לעלות לארץ ישראל. בהם ארבע קבוצות: קבוצה גרמנית בקיבוץ ברית חלוצים דתיים (בח"ד); קבוצה פולנית בקיבוץ השומר הדתי בווילנה, ובה חברים שהיו פעילים מאד בשומר הדתי, "חומר מצוין בשביל עליית הנוער"; קבוצה פולנית במסגרת אגודת ישראל; הקבוצה הגדולה ביותר – בלתי מאורגנים, רובם בני ישיבות. ורהפטיג ציין לשבח את שלושים וארבעה הנערים מבח"ד ואִתם שני מדריכים. חלקם היו בהכשרה בגרמניה ונמנו על מגורשי זבונשיין מגרמניה לפולין, בשלהי 1938. הם נקלטו בקיבוצים דתיים ועם פרוץ המלחמה נמלטו לווילנה ונקלטו בקיבוץ בח"ד, ברחוב ניקודמה 6. קבוצת נערי בח"ד וחמישה עשר חניכי השומר הדתי הועברו באפריל 1940 לחווה חקלאית בבוּדה, כשלושים ק"מ מקובנה. חברי קיבוצים מווילנה נשלחו להדריך אותם. בסיוע הג'וינט ויהודים מקומיים הוקם משק חקלאי קטן, הצעירים עבדו בשדה, בגן ירק וברפת. הם נקלטו בעבודה, חיים יפה, שרים ורוקדים כראוי לילדים צעירים. התקיימו סמינריונים לילדי עליית הנוער, אחד צמוד לקיבוץ עובדיה ואחד לבני הנוער מבח"ד, בו למדו 5-4 שעות ביום. חלק מבני הנוער שנמלטו לליטא היו מאורגנים בישיבת בית שמואל שנדדה מוורשה. מלבד שיעורי קודש ולימודי עברית ואנגלית, הכשירו עצמם הלומדים להשתלב בישיבה החקלאית בארץ. נעשו הכנות לעלייתם של שלושים נערים מבח"ד, עשרים ואחד מהשומר הדתי וכשלושים בני ישיבות. סולניק: "אנו פה בליטא המועצתית, אנשים חופשיים אנחנו". נראה שאין זה אלא רמז לשלילת החופש המלא שהיה בליטא עד השתלטות ברית המועצות "המועצתית", כפי שעולה מהמשך המכתב בו רומז הכותב למגבלות ומבקש לנהל התכתבות פרטית, אישית בכתב יד, ולא מוסדית ורשמית.[28]
בני עקיבא ליטא במלחמה
בסוף שנות ה-30 פרחה בליטא תנועת הנוער הציונית דתית, בני עקיבא. הקשרים בינה לבין השומר הדתי ובני עקיבא בפולין היו מעטים. בעיר וילנה – שכאמור, סופחה לפולין בין שתי מלחמות העולם – פעל קן השומר הדתי. ערב פרוץ המלחמה היו בקן כמה מאות חניכים וחניכות. עם השתלטות ברית המועצות על מזרח פולין המשיכו חברי השומר הדתי בווילנה לקיים פעילות בקבוצות קטנות, שישה-שמונה חברים, בשתי שכבות, צעירים ובוגרים, והפיקו ביטאון מחתרתי בכתב סתרים. כחלוף כשישה שבועות הוחזרה וילנה לליטא החופשית, תקופת פריחה פקדה את הקהילה היהודית. חברי השומר הדתי פעלו בשני בתי ספר ציוניים דתיים בעיר, עזרא לבּנים ואסתר רובינשטיין לבּנות. בשלהי 1939 הצטרף קן השומר הדתי בווילנה לבני עקיבא בליטא, שהנהגתה שכנה בקובנה. עם פרוץ המלחמה התמזגו השומר הדתי ובני עקיבא בפולין ובליטא ופעלו יחדיו במסגרת אחת.[29]
בני עקיבא בליטא ראו בשומר הדתי בפולין תנועת אב ומקור השראה. בדצמבר 1939 התקיימה בקן בני עקיבא בקובנה פעילות ענפה. יצחק כץ, חבר הקן, כתב לחברו נועם זוסמן שעלה לקיבוץ טירת צבי זמן קצר קודם לכן. כץ וזוסמן היו בקיבוץ הכשרה ופעלו בקן קובנה שחגג שלוש שנים להקמתו. דרישת השלום שקיבלו בקובנה מחברם בטירת צבי הסעירה וריגשה אותם: "הגיעה שמחתנו לידי התרוממות הנפש" והדבר בא לביטוי בעלון, קולנו. חברי הקן גייסו תרומות למען חבריהם הפליטים מפולין. הרבי ממודז'יץ שהה אז בקובנה ושר עמם ניגונים נפלאים. חברי הנהגת השומר הדתי בווילנה, חנוך חמלניק ויהושע לוינוביץ, ביקרו בקובנה בחנוכה ת"ש, שרו שירי חסידים ונשאו נאומים. לכבודם התקיימה פעילות חגיגית בקן, הם "עשו על כולנו רושם כביר, ביחוד כמלניק [חנוך חמלניק] … הלואי שיהיו לנו מנהיגים כאלה הרבה".[30]
דוד קרייצר (אריאל) מלוביץ שבפולין, הצטרף לקן השומר הדתי ב-1931, היה חבר קיבוץ הכשרה שומרי ונמלט לווילנה. הוא וחבריו זכרו קבלת פנים חמה של חברי בני עקיבא בליטא. משה ולברשטיין, חבר בני עקיבא בקובנה שנטל חלק בקליטת חברי הקיבוצים הדתיים מפולין, ציין פער בין חברי בני עקיבא ליטא שחייהם נמשכו כרגיל לחבריהם שנמלטו מבתיהם, העולם סביבם התערער וחרף זאת נותרו נאמנים לתנועה.[31] פליטים ראשונים, חיילים מצבא פולין, הגיעו לליטא עם קריסת הצבא הפולני, בהם חבר הנהגת השומר הדתי בפולין, יהושע לוינוביץ. חברי בני עקיבא שחררו אותו ממחנה השבויים, שמו הוסב ליהושע לוי כנראה, כחלק ממבצע החילוץ. גל הפליטים מפולין התגבר, הנהגת בני עקיבא בליטא והחברים בקינים התגייסו לסייע, במיוחד לחבריהם לתנועת הנוער. שיתוף פעולה מבורך התפתח בין חברי הקיבוצים השומריים לבין חברי בני עקיבא בליטא, הם נשאו יחד בהדרכה ובניהול והרחיבו את הפעולה התנועתית. מצבם הכלכלי היה סביר.[32]
תחת השלטון הקומוניסטי המשיכו חברי בני עקיבא בליטא לסייע לחבריהם מפולין במאמצי ההישרדות וההיחלצות. בקובנה קיימו מפגשים מחתרתיים, שרו זמירות שבת, ערכו מסיבות עונג שבת, פורים, חנוכה, שמעו הרצאות על הציונות הדתית, עסקו בזיוף כרטיסי עבודה ותעודות ותכננו לברוח ליערות. חברי בני עקיבא בליטא המשיכו בפעילות תנועתית במחתרת גם לאחר שרוב הפליטים מפולין יצאו ממנה. ביוני 1941 נכבשה ליטא על ידי גרמניה במבצע ברברוסה. פליטים מעטים נותרו בליטא וגורלם היה כגורל יהודי ליטא, הם נכלאו בגטאות ורבים הובלו לבורות הרצח, בודדים שרדו. חברי בני עקיבא בקובנה התארגנו בגטו, נפגשו במחתרת, המשיכו בפעילות ובנו בונקרים. הם התאמנו בירי באקדח ועסקו בזיוף כרטיסי עבודה ותעודות. משה ולברשטיין נתפס ונמלט מגירוש להשמדה על ידי קפיצה לבור שירותים כפרי בו שהה כל הלילה. הוא חבר לפרטיזנים עמם שהה עד תום המלחמה, ואחריה הגיע לבוקרשט. פגש חילי הבריגדה שהפנו אותו לאיטליה, משם הנחו אותו לשוב לפולין. הוא התגייס לשיקום ולחילוץ חברי התנועה השורדים, עד סוף 1946.[33]
דוד קלפוס הגיע לליטא והצטרף לקיבוץ ראשית בקלינובה. כאשר התפזרה המסגרת הקיבוצית הוא נותר בליטא ועבר עם חברו לשומר הדתי, אברהם מיכאל גלבטרונק יצחקי, לקובנה. בגטו קובנה הצטרפו להתארגנות מחתרתית של חברי בני עקיבא, בהנהגת אברהם מלמד ואברהם רפופסקי, התאמנו בנשק ותכננו לברוח ליער. קלפוס גורש לכמה מחנות עבודה ונפגש שוב עם יצחקי בפורט התשיעי – אתר הרצח הסמוך לקובנה. קלפוס חבר לקבוצת פרטיזנים "ליטא החופשית" אִתם יצא לפעולות, באחת הרג חייל גרמני ששמר על גשר ובשנייה תקף עם חבריו רכבת גרמנית. הם הורידו אותה מהפסים, הרגו את הגרמנים ואספו ציוד רפואי יקר ערך. על חלקו בפעילות זו החליט מפקדו להעניק לו אות הצטיינות. יצחקי נמלט ליער והצטרף לפרטיזנים.[34] שניהם שרדו ועלו ארצה.
בגטו וילנה המשיכו חברי בני עקיבא והשומר הדתי מליטא ומפולין להיפגש במחתרת כמעט מידי יום. באקציה הראשונה גורשו חברות הקן, האחיות גלזר, ונעלם דגל קן השומר הדתי בווילנה. החברים שמרו ככל האפשר על מורל גבוה, המשיכו לקיים מצוות ונמנעו מאכילת טרפות ומעבודה בשבתות. הם היו פעילים בקואורדינציה הקטנה של תנועות הנוער שהתארגנה בווילנה. ערכו מסיבת חנוכה, ליל סדר, שמעו הרצאות על ההיסטוריה היהודית ועוד. בבית פרומה איידלמן, חברת בני עקיבא, ערכו סעודה שלישית. הם ביקשו להתקבל לארגון היהודי הלוחם ואחרי מאבק התקבלו כמה מהם. חלקם יצאו ליערות נארוטש ורוּדניקי. לדברי יחזקאל קרמרמן, הוא היחיד מחברי השומר הדתי – בני עקיבא שאבא קובנר אִפשר לו להימלט דרך צינורות הביוב ביום חיסול הגטו, 1 בספטמבר 1943.[35] בני עקיבא פעלה באותם ימים גם בשאוולי.
מליטא לארץ ישראל
חברי השומר הדתי ובני עקיבא שהגיעו כפליטים לליטא ראו בה תחנת מעבר בדרכם לארץ ישראל. עורך הדין הצעיר, זרח ורהפטיג, חבר הנהגת תנועת תורה-ועבודה ואיש המשרד הארץ ישראלי בוורשה שנמלט לווילנה בימים הראשונים של המלחמה המשיך להפעיל את המשרד הארץ ישראלי. בתנאים בלתי אפשריים ניהל את המאמצים להציל את פליטי פולין שהיו בליטא, בהם חברי הקיבוצים השומריים ובני ישיבות.[36] מליטא החל מסע ארוך ורב תלאות לארץ. תחילה יצאו מעטים בטיסות לשטוקהולם, שוודיה, משם לאמסטרדם, הולנד ומשם למרסיי בצרפת. באפריל-מאי 1940 נחסמה דרך זו ונפתח פתח מילוט ברכבות דרך מוסקבה – אודסה – ארץ ישראל. חלקם חצו את מרחבי סיביר ברכבת במסע שארך תריסר ימים ממוסקבה לוולדיווסטוק שלחוף האוקיאנוס השקט. משם דרך יפן – שנחאי או טהרן. בדרכים אלו העפילו רבים מחברי השומר הדתי ובני עקיבא, מהם הצטרפו לקיבוצים הדתיים, בעיקר לקבוצת אברהם שייסדה את כפר עציון.[37]
"הצלה או הגנה"
חלקן הרב של תנועות הנוער הציוניות בפולין במרד מוכר וידוע. במובנים רבים דמתה השומר הדתי – בני עקיבא לשאר תנועות הנוער החלוציות. מדוע, איפוא, רק בודדים מחבריה הצטרפו למורדי הגטאות? – אנסה להציע מחשבות ראשונות להתמודדות עם שאלה זו, שלמיטב ידיעתי טרם נחקרה. כרקע לדיון אסקור בקצרה עמדות בסוגיה זו שעלו בתנועות הנוער הציוניות בפולין.
הוויכוח הפנימי בתנועות הנוער
"העמדה הדומיננטית של רוב ההנהגות בתנועות הנוער שללו בעקביות את פעולות ההצלה, בכל מקרה שבו היה סיכוי, ולו גם קלוש ביותר, להתכונן ללחימה",[38] קבע אשר כהן, האמנם? תנועות הנוער קמו מכוח מרד נעורים וקריאת תגר על הציבור היהודי בגולה, ועם זאת, הן ראו עצמן מובילות את הציבור היהודי. השיקולים שהניעו אותן היו לאומיים, מה ראוי ונכון לציבור היהודי. משנת 1942 העריכו ראשי התנועות שכליה נגזרה על כל היהודים שעומדים בפני השמדה, והיא מבוצעת בלא קשר לתגובה היהודית. רק במציאות זו הן התארגנו למרד. המאמצים להברחת גבולות להצלה ולמילוט קדמו להתארגנות למרד ולא פסקו לאורך המלחמה. "רעיון המרד היה מצד אחד ביטוי לייאוש ולהשלמה עם המוות, ומן הצד השני היה ביטוי נחוש שהוכיח לעולם החופשי שיש דרך אחרת למות",[39] טען ישראל גוטמן, ממורדי גטו ורשה ומגדולי חוקרי השואה. לדעתו, "הציבור המיוסר, בית ישראל למשפחותיו, לא היה מסוגל לקבל דרך שלא הותירה כלל ניצוץ של תקווה".[40]
בגטאות התנהלו ויכוחים בין חברים שדגלו בלחימה בגטו לבין חברים שהעדיפו הצלה, יציאה ליערות וחבירה לפרטיזנים. בגטו קרקוב: "מארק ורומק ביקשו להבריח קבוצת אנשים אל מעבר לגבול … דולק התנגד. הוא העמיד את השאלה על חודה של סכין: 'מלחמה או הצלת אנשים. במלחמה בחרנו – על כולנו להשתתף בה. כל דרך אחרת כמוה כעריקה'. לא נתגבשה עדין עמדה משותפת".[41] שמשון (שימק) דרנגר, אף הוא מראשי עקיבא והחלוץ הלוחם, טען בדיעבד, שהמרד החל באיחור משום שבהנהגת התנועה רווחה אמונה "שהאחיזה בנשק רק תגביר את הטרור [הנאצי] ותפיל קורבנות רבים בעם. בשם האחריות לגורל העם דחקנו איפוא את רעיון המרד המתפרץ מנפשנו".[42] המורדים בקרקוב פעלו מחוץ לגטו ובזהות לא יהודית, דבר שהעיק עליהם שכן הם תפסו את מלחמתם כמאבק על כבוד העם היהודי ובשליחותו. דרנגר קרא לנוער להילחם, ואילו לכלל הציבור היהודי לנצל כל דרך בריחה. לדעתו, אין זה תחליף ללחימה, אבל "כל בריחה מידי התליין היא היום פעולה קרבית".[43] סוגיה זו עלתה גם בגטו וילנה, בדברי אבא קובנר שתמך במרד וסבר שלכל היותר הוא יקרב את הקץ שנגזר על היהודים: "איך נעמיס על עצמנו אחריות למעשים שסופם להביא קורבנות לאלפים? אכן תהא האחריות הקולקטיבית בחיינו אחת הבעיות הקשות ביותר. אך בסיכום אחרון, מה משמעותה? פעולתנו ייתכן שתדחק את הקץ, תביאו בטרם מועד בואו בלאו הכי".[44]
חייקה קלינגר, חברת השומר הצעיר בבנדין, תמכה במרד לוחם. לדעתה מרד גטו ורשה היה: "אחד המעשים הגדולים ביותר של עם מדוכא החי תחת המגף של ההיטלריזם … אם כי הוא זרז גם את חיסולם של יתר היישובים שעדיין היו קיימים".[45] חברי גורדוניה והנוער הציוני ראו ערך מרכזי בהצלה. מנהיג הנוער הציוני בזגלמביה אמר לחבריו: במקביל לתוכניות הגנה יש להקדיש את כל כוחנו להצלת חברים, הרוב קיבלו את דעתו. בחוות פרמה בבנדין התנהל ויכוח מה חשוב יותר לעם ישראל ולהיסטוריה, קבוצת צעירים שתהרוג באויב ותציל את כבוד העם, או "עוד 50 מכושים וטוריות".[46] מלשכת הקשר בקושטא דווח, 23.10.1943: "רבים מאלה שאפשר היה להצילם … סרבו לעשות זאת כי גמרו בנפשם לעמוד עד תום. במוות כזה עם נשק ביד מיצו החברים את המהות הפנימית של הפסוק 'עד תום'".[47] בעקבות מרד גטו ורשה סברו מאיר יערי ויצחק טבנקין שיש לוותר על ההגנה ולנצל כל דרך הצלה. "איננו לוחמים בוורשה את מלחמת מצדה, לא נמות כי נחיה". אנשי השומר הצעיר בזגלמביה קיבלו מברק מוורשה: "יצחק [צוקרמן]וצביה [לובטקין]מיואשים מאד הם שינו את דעתם בקשר לערך ההגנה. לדעתם זה לא היה שווה את הקורבנות, את המוות הטראגי".[48]
שמואל רוזנצווייג (רון) וחבריו לשומר הצעיר בזגלמביה דגלו במרד וסירוב לו נחשב בעיניהם בגידה. בעדות מאוחרת טען רון: "אולי זה לא היה צודק שאנחנו גינינו את אלה שלא היה להם האומץ להתגונן? מאוחר יותר חשבתי לעיתים תכופות שכנראה לא הייתה לנו זכות לדרוש מכולם שיגנו על עצמם, שיתנגדו". אחרי חיסול הגטאות: "נתגלה לנו כי שגינו לפני כן בתקופת 'ההתגוננות' והזלזול בהצלה. לא עשינו מספיק והחמצנו הזדמנויות רבות של הצלה בתקופת קיומו של הגטו".[49]
רבים מתומכי המרד נותרו ללא משפחות או נותקו מהן. לאחר האקציה בגטו קרקוב כתבה יוסטינה: "הותרו הכבלים … הרגשת חופש שצמחה על משואות חיי המשפחה, הרגשה טראגית".[50] סטניה הולנדר (אסתר מנהיים), חברת עקיבא בקרקוב, ומקורבת לחלוץ הלוחם:
הצעירים מאד העריכו את פעולת המחתרת … אבל המבוגרים יותר קצצו את הכנפיים … בפעולות אלה, חוץ מיחידים, היו אלה שכבר לא היו להם משפחות, שלא היה להם את מי להפסיד. אלה שהיו להם משפחות והם ידעו שהם מסכנים את בני משפחתם חשבו פעמיים אם מותר להם להצטרף למחתרת או להיכנס להרפתקאה. זו אחריות.[51]
אנטק (יצחק) צוקרמן מראשי המורדים בגטו ורשה העיד לימים:
נמרצים היינו, קשוחים היינו, ראינו רק עניין אחד לבד, רק מטרה אחת: המאבק בגרמנים. לימים, לפני עשרים שנה, כבר פה בארץ, כשיצאתי באחד מימי האביב לטייל ולידי בני בכורי הפעוט – עלתה פתאום מחשבת סרק במוחי: הגטו, האקציה – אני ופעוטי לידי, מה הייתי עושה?!.[52]
מתח בין "הצלה להגנה" ליווה את תנועות הנוער החלוציות, מעטים הזדהו עם המרד כמענה בלעדי למצב, אחרים העדיפו הצלה. אין בכך כדי לסתור את העובדה שחברי התנועות יזמו והובילו את המרד. על רקע זה ננסה לבחון את דרכם של חברי השומר הדתי בדילמה "הגנה או הצלה".
השומר הדתי
בשלבים האחרונים של הפתרון הסופי קמה התארגנות מחתרתית בקשת רחבה של הזרמים הרעיוניים והפוליטיים, "רק בקרב האורתודוכסים לא הייתה התארגנות להתנגדות מחתרתית", טען גוטמן.[53] צביה לובטקין ציינה שקבוצות המורדים בגטו ורשה היו מאורגנות על בסיס תנועתי. אנשי המזרחי והחלוץ המזרחי בגטו ורשה "לא היו כוח מאורגן … התנועה נעלמה מן האופק".[54] לובטקין דייקה בדבריה, אכן, התנועה הציונית דתית לא פעלה כתנועה מאורגנת במרד. החברים המעטים שנטלו בו חלק פעלו ככל הנראה ללא מסגרת תנועתית. לעומת זאת, אם גוטמן כיוון במושג "אורתודוכסים", כמקובל אז, לכלל הציבור הדתי לגווניו, כולל הציוני דתי, הרי שלא דייק. כפי שהראיתי במאמרי הנ"ל, בקרקוב ובזגלמביה הייתה התארגנות מחתרתית של חברי השומר הדתי.
לדעת פרליס: "היהדות הדתית, מבחינה נפשית ועל פי השקפותיה, היתה מוכנה פחות מכל גוף אחר בציבור היהודי לקבל את רעיון המרד. ספק אם אפילו בשביל הזרם הציוני ביהדות הדתית היתה ההגנה העצמית בעלת חשיבות ראשונה במעלה, או בעלת חשיבות כל שהיא". לראיה ציינה את ר' זישא פרידמן, איש אגודת ישראל בגטו ורשה, ששלל התגוננות בנשק והדגיש את "אמונתו הדתית העמוקה, בטחונו בנצח ישראל ובנס שיתרחש".[55] מיזליש סבורה שטענה זו לוקה בראיה סטריאוטיפית ומתעלמת מהמנטליות הציונית דתית, מתנועות הנוער שלה ומפעולות שחשפה מיזליש במאמרה. כפי שהראיתי, השומר הדתי דחתה את העמדה המסורתית – המתנה פסיבית למשיח, ובחרה באקטיביות, בנטילת יוזמה ואחריות, במעשה אנוש שנובע מאמונה דתית, בנטילת חלק פעיל בחזרת עם ישראל להיסטוריה וחידוש ימינו כקדם.[56] צודקת מיזליש, פרליס ואחרים התעלמו מחברי השומר הדתי בשואה. עם זאת, צודקת פרליס – רעיון ההתגוננות בנשק לא היה ראשון במעלה בחשיבותו בעיניי הנוער הציוני דתי. הישרדות, הצלה היו חשובים יותר. התגוננות בנשק הייתה מעשה אחרון, רק כאשר אבדה כל תקווה וכלו כל הקיצין. ההערכה מתי כלו כל הקיצין גמישה ושנויה במחלוקת (ראו להלן, סעיף "קדושת החיים").
אנסה להציע הסבר להעדפתם של בני הנוער הציוני דתי את ההצלה על הגנה, הישרדות על לחימה. את טיעונים אציג מהקל אל הכבד:
- התערות בחֶברה הפולנית – רוב בני הנוער הדתי היו זרים לסביבה הפולנית, רובם לא שלטו במכמני השפה והמראה שלהם היה שונה. פעילות מחתרתית חייבה יכולת תנועה ופעולה בתוך הציבור הפולני. הדבר בלט במחתרת שפעלה בקרקוב, מחוץ לגטו, בזגלמביה ועוד.[57]
- חזית ועורף – חברים מתנועות הנוער החלוציות בפולין קיימו קשרים וקיבלו מסרים ממנהיגויות התנועות בארץ ובאירופה. מורדי הגטאות ראו עצמם שליחים של תנועותיהם ושל האומה, שליחות שהעניקה משמעות לבחירתם ועוצמה לעמדתם. לעומתם, חברי השומר הדתי – בני עקיבא היו מנותקי קשר עם העורף התנועתי בארץ. בלשכות הקשר בז'נבה ובקושטא, שקיימו קשרים עם חברי תנועות הנוער בפולין הכבושה, לא היו נציגים של התנועה הציונית דתית, כל הדרישות בעניין זה לא נענו. "מפולין אין לנו כל ידיעה … הלב מתפלץ", דיווח מרומניה השליח הציוני דתי היחיד במזרח אירופה בימי המלחמה. תנועת המזרחי דאגה לרבנים ולתלמידי הישיבות באזורי הכיבוש, בעוד התנועות אחרות דאגו לחבריהן החלוצים.[58]
ההנהגה הציונית דתית בארץ הייתה שרויה באותן שנים בחולשה ובמצוקה תקציבית. מוסדות הציונות הדתית התחבטו בין מרכזיות המפעל הציוני בארץ לבין מאמצי סיוע לחברי התנועה באירופה.[59] לדוגמה: "בזמן האחרון היינו כולנו טרודים בעניני התיישבותנו והסחנו את דעתנו מענינים אחרים ואף חשובים", כתב שלום קרניאל ב-12 למאי 1943.[60] קרניאל היה מזכיר קבוצת אברהם שרוב חבריה היו בוגרי כנסת השומר הדתי ובני עקיבא ועלו מפולין. אחרי המתנה ממושכת בהכשרה על גבעה בשולי כפר פינס הציעו לקבוצה לעלות לכפר עציון בהר חברון. הלבטים והדיונים שקדמו לעלייה וההכנות לקראתה העסיקו את הקבוצה בחורף ובאביב 1943. קרניאל הותיר בפולין את הוריו, אחיו ואת ארוסתו, גולדה. מדבריו בכתב ובעל-פה ניכר עד כמה השואה תפסה מקום מרכזי בתודעתו.[61] סביר להניח שקשר זה חסר מאד ואולי החליש את נכונותם של חברי השומר הדתי בפולין למרוד.
- מנהיגות תנועתית בפולין הכבושה – במחצית השנייה של שנות ה-30, השומר הדתי מנתה בין עשרת אלפים לחמישה עשר אלף חניכים. באותן שנים היא הונהגה על ידי ארבעה-חמישה חברים, שרק אחד מהם עבד בהנהגת התנועה במשרה מלאה. האחרים פעלו בהתנדבות ובמשימות נוספות בתנועת תורה-ועבודה. שלושה שליחים מהארץ הגיעו לשומר הדתי, לתקופות קצרות, לאורך תריסר שנות פעילותה. השומר הדתי כמעט ולא זכתה למקורות מימון מהמוסדות הלאומיים והתנועתיים.[62] בכל אלה ניכר פער משמעותי בינה לבין תנועות הנוער החלוציות, שזכו בעשרות שליחים, עשרות חברי הנהגה ומקורות מימון תנועתיים ולאומיים.
"הלחימה כביטוי בלבדי להתנגדות של תנועות הנוער מתגלה בצורה הבולטת והברורה ביותר ב'הארגון היהודי הלוחם' (אי"ל) שמרכזו בוורשה … וארשה הייתה מרכז השראה לכל תנועות הנוער ברחבי פולין. כאן ישבו ההנהגות, אשר שמרו על קשר רצוף פחות או יותר עם הסניפים והקינים הפזורים בערי פולין".[63] אשר כהן לא דייק, עם צאת חברי ההנהגה הללו לווילנה נותרו חברי השומר הדתי, בהם חברי הקיבוצים השומריים, בפולין ללא הנהגה. מפעל ההצלה של חברי השומר הדתי – בני עקיבא מפולין לליטא ומשם ארצה נוהל על ידי חברים בודדים, בהם: זרח ורהפטיג חבר הנהגת תנועת תורה-ועבודה; חנוך חמלניק (אחימן), יהושע לוינוביץ, מרדכי רייכרט – חברי הנהגת השומר הדתי ערב פרוץ המלחמה. הפעילות התנהלה בכל עיר בנפרד, פרט להתארגנות מסוימת בזגלמביה. "לעצור את הבריחה מפולין" קראו ההנהגות של חלק מתנועות הנוער החלוציות. הן שיגרו בחזרה לגנרל גוברנמנט חברים שעזבו את פולין עם פרוץ המלחמה.[64] לא מצאנו בשומר הדתי קריאה דומה, התנועה עודדה את החברים להימלט לליטא. נראה שהם העריכו שבתנאי מלחמה לא ניתן לקיים פעילות תנועתית, החניכים הצעירים ייצמדו למשפחותיהם והבוגרים שיכולים ימלטו. ואכן, רבים מחברי הקיבוצים נמלטו מפולין.
- הפרט והכלל – תנועות הנוער הדגישו את הקבוצה, את הכלל. גוטמן: "התבטלות של הפרט בפני הכלל … החובה התנועתית קודמת לאינדיבידואלי, לנטיות הפרט".[65] בחורף 1941-1940 כתב יצחק (אנטק) צוקרמן בעיתון דרור בוורשה: "עלינו לחשוב לא כיצד כל אחד מאיתנו יציל את עצמו, זה פחות חשוב, כי אם איך נסתדר כתנועה, איך להציל את התנועה".[66] לעומתן, השומר הדתי הדגישה את הפרט, את היחיד שבונה את הכלל. בוועידה הראשונה של השומר הדתי, 1931, נקבע העיקרון: "דרכנו היא ראשית כל דרך היחיד אל הרבים, מן הפרט אל הכלל".[67] משה קרונה, ראש השומר הדתי בפולין, כתב מעל דפי אהלנו – ביטאון השומר הדתי – בני עקיבא: "במרכזה של השקפת עולמנו עומדת הדאגה הרצינית ליחיד-לפרט, לעִדונו ולהתעלותו המוסרית התמידית, בהיותו משמש יסוד וגרעין שסביבו ובזכותו החֶבְרה כולה מתלכדת".[68] עם זאת, קבע קרונה כי אין לתאר התקדמות אישית של חניך בודד שלא במסגרת הקבוצה, ויחד עם חבריו לקבוצה. כמוהו סבר שלום טרללר (קרניאל), שהחליפו בראש השומר הדתי: "חנוך אינדיבידואלי – עלינו לשים את הדגש החזק על חִנוך הפרט … כל חניך הוא עולם בשביל עצמו, ולכן בקבוצה החינוכית הבסיסית חייב להיות רק מספר קטן של אחים".[69] עמדה עקרונית זו חזרה ועלתה בדברי ימי השומר הדתי לאורך כל שנות פעילותה, והיא רחוקה מהאינדיבידואליזם הרווח בימינו.
- המשפחה הביולוגית והמשפחה התנועתית – בתנועות הנוער החלוציות הוצב דגש חינוכי על הדבקות במשפחה התנועתית והמחויבות כלפיה לעומת היחס למשפחה הביולוגית. בעת הגירוש הגדול מגטו ורשה: "אמרו לנו: 'צריך לעזוב את המשפחות ולהתרכז ולהישאר ביחד' … דבר נורא לעזוב בשלב כזה את המשפחות". כאמור, רבים מהמורדים עשו זאת כאשר נותרו ללא משפחות.[70] בקרב הנוער הדתי הנאמנות למשפחה הביולוגית נותרה יציבה גם בעת מחלוקת קשה בין הורים לילדיהם. בני הנוער הציוני דתי נותרו נאמנים למשפחותיהם בשעתם הקשה. ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה התקיימה בקיבוץ השומרי ראשית אסיפת חברים, "היו שאמרו שאם חס וחלילה תפרוץ מלחמה היא תהיה אכזרית מאד וכל אחד חייב להיות באותו זמן על יד ההורים ולא בקיבוץ".[71] היו חברים שהתנגדו לדעה זו, האסיפה התפזרה ללא החלטה. עם פרוץ המלחמה התפזרו הקיבוצים השומריים ורבים מחבריהם יצאו לבתיהם. רבים מאלה שיצאו במסע לווילנה בדרכם לארץ ישראל, עשו זאת, ככל הנראה בהסכמת הוריהם.
הזיקה העמוקה של חברי השומר הדתי – בני עקיבא למשפחתם הביולוגית באה לביטוי מובהק בתקופת השואה. מכאן הדבקות של יונה גרין מסטשמישיץ בהצלת משפחתו; שלמה דוד סקורצ'קובסקי שב לוורשה מדרכו לווילנה למען אמו; שלום רוזנבוים נשאר עם רעייתו בוורשה; רחל שפריצר נותרה עם הוריה בקרקוב; יצחק רוזנברג ליווה וסעד את אביו ואחיותיו בזוויירצ'ה, עד שנספו שניהם באושוויץ; שלום קופר נותר בלודז' לסייע להוריו ולתמוך בהם. הם ועוד רבים דחו את האפשרות להימלט לווילנה בראשית המלחמה.[72]
אליעזר אונגר חווה את אימי השואה בפולין, איבד את משפחתו, שרד ועלה ארצה בינואר 1944. באותו יום נשא דברים בוועידת הקיבוץ המאוחד בגבעת ברנר, שם התמודד גם עם השאלה מדוע לא מרדנו: "'בני ישראל ערבים זה בזה',אֵם לא חפצה להינקם כי הילדים נשארו עוד בחיים … הילדים לא רצו להינקם כאשר נשארה בחיים האֵם".[73] בדבריו ניכר היחס העמוק למשפחה הביולוגית שאפיינה את הציבור הדתי.
- קדושת החיים – הנאצים חתרו להשמדת העם היהודי, המענה העליון של בני הנוער הציוני דתי היה הצלה, הישרדות. עמדה יסודית זו מבוססת על הפנמת ערך קדושת החיים לאורו חונכו, ועל סירובם לאמץ עמדה פסימית, אבדן תקווה וייאוש, כדברי חז"ל: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים".[74] מרד תוחלתו מוות בכבוד, וכפי שראינו לעיל, הוא משקף מידה של ייאוש וסיכון רב לרבים, עד כדי קירוב קיצם של כל יושבי הגטו. סביר להניח שההסתייגות מהמרד בקרב בני נוער דתיים נבעה גם מהעובדה שברוב הקהילות היודנראט, המנהיגות הרבנית ורבים בציבור היהודי הבוגר התנגדו למרד (ראו להלן). ההתארגנות למרד גררה גם טרור פנימי ושפך דם יהודי. עובדה זו עשויה הייתה לגרור הסתייגות של הציבור ושל הנהגה שערך קדושת החיים היה מקודש בעיניו. הרב יצחק ניסנבוים, נשיא המזרחי בפולין, 1942-1935, היה דמות מוערכת מאד על ידי חברי השומר הדתי ובני עקיבא בפולין. בראשית ימי גטו ורשה, 1940, נשמעה בגטו קריאתו:
זוהי שעה של קידוש השם בחיים ולא של קידוש השם במוות. לפנים דרשו אויבים את הנשמה והיהודי הקריב את גופו על קידוש השם. עתה הצורר דורש את הגוף היהודי וחובה על היהודי להגן עליו, לשמור על חייו.[75]
הרב ניסנבוים ראה בקדושת החיים צו דתי-לאומי העליון. רעיון אותו פיתח עוד בשנת 1936 במאמר בו קרא: "לא למסור את נפשם על קדושת השם כי אם דווקא להחיות את נפשם בקדושת השם".[76] הרב נקט עמדה שונה כאשר המצב החמיר.מיכאל זילברברג, מנהל בית ספר יבנה בגטו ורשה, מעיד כי בקיץ 1941 התקיימה בגטו תחרות הצגות תלמידים בין בתי הספר. זילברברג ושני מנהלים נוספים פנו לרב ניסנבוים להיוועץ בו איזה מחזה להעלות. הרב הציע את "מסדה" (מצדה) ליצחק למדן, והפנה אותם לשיר: "לא נותקה עוד השלשלת / עוד נמשכת השלשלת". המנהלים נדהמו – פואמה זו היא סמל המרד ברומאים. הרב הציע להם שֵם תמים – "גחליליות", ואמר: "תסתכנו בזה. לפחות תראו שמאז ומעולם ידעו היהודים להילחם. המחזה הזה יביא עוז רוח מוסרי. הוא יראה לכל הפחות שהעם חייב לעמוד איתן".[77]
בקיץ 1942 נחלש גופו של הרב, הוא איבד את מאור עיניו ומחלת הלב ממנה סבל שנים רבות החריפה, אך רוחו נותרה איתנה. כאשר החל הגירוש ההמוני מוורשה לטרבלינקה, והועלו רעיונות מרד בנאצים, הסתייגו ממרד רבנים ועסקני ציבור. הרב ניסנבוים הביע עמדה תקיפה:
קם על רגליו הזקן שבחבורה, הרב יצחק ניסנבוים … קולו הולך וגובר: … לוקים אנו בעיוורון. דורנו לא חונך למלחמה. הפחד מתיש את כוחנו … יש להכריז ולהודיע שאין ליִתן אימון בסדנאות העבודה … לעולם לא ארשם לעבודה. כל הרושם את עצמו הוא בבחינת מאבד עצמו לדעת. מה שאני עומד לעשות אין זכות להציע זאת לאחרים … לצערי איני יכול לעשות מה שצעירים וגברתנים יכולים לעשות – לא ללכת. להחרים את סדנאות העבודה. זוהי התחלה למרד.[78]
סביר להניח שדברי הרב ניסנבוים שקרא להעדיף את קדושת החיים על מסירות הנפש, הגיעו לידיעת רבים, שכן נאמרו עוד בראשית ימי הגטו. באותה עת נשמר קשר בין ורשה לקהילות נוספות בפולין. אין אנו יודעים האם גם עמדתו המאוחרת יותר, תמיכה במרד, הגיעה לידיעת חניכיו ברחבי פולין.
הרב משה צבי נריה, מראשי בני עקיבא בישראל, ראש ישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה, דמות מוכרת ומשפיעה גם בקרב חברי השומר הדתי בפולין, הסתייג מהמרד וטען שאין לחנך לאורו. את דבריו פרסם לראשונה כעשרה חודשים לאחר המרד, ואישש אותם בדברים נוספים בכמה הזדמנויות:
נימוק אחד יסודי מנע את קדושינו מבוא בדמים: לא לגרות את יצרי הרוצחים ולא לגרום לקורבנות נוספים. הבלגתם הנפלאה של דורותינו על סף המוות עולה בהרבה על גבורת 'תמות נפשי עם פלשתים'. האחרונה היא גבורה ואילו הראשונה – גבורה שבגבורה… [ההדגשות והנקודות במקור]. אין כל ספק שאצל אחינו הקדושים בפולין פעל בעיקר הנימוק היסודי הזה. כל זמן שהיה קיים סדק תקווה אסרו על עצמם בתכלית האיסור לתת עילא כל שהיא להריגת יהודים. נוח היה להם ליהרג ובלבד שלא לגרום לרצח אחיהם … משנתברר כי המתים לא יצילו את החיים, פרצה המלחמה, באומץ, בגאון, בקוממיות, כמתאים לעם של קידוש השם. דומה, מלחמת ההבלגה שקדמה למלחמת התנופה … דווקא היא ראויה להערכה עמוקה שכן נתגלו בה כוחות החיים הגנוזים באומה ונחשף רצון קיומה בעומק רוממותו.[79]
באותה רוח כתב נשיא המזרחי העולמי, הרב מאיר בר אילן (ברלין), בינואר 1948:
תנועת המרי היהודית באירופה הביאה מאות ואלפים קורבנות מטובי בני עמנו והיה אצור בה אוצר שלא מן המצוי של גבורה וקידוש השם. אבל מה נתנה מלחמת מרד זו לעמנו? בסופו של דבר לא היו אלה אלא דפים רבי-דמים ונשגבים בספר תולדותינו. העם לא ייוושע אלא במרי על הרי חברון, צפת וטבריה ובחוצות ירושלים. קורבנות הגלות, אין דמם מוסיף אלא לשד לאדמת ניכר, ואילו בארץ ישראל נופלים קורבנות בערינו ובכפרינו ובדמם נבנה והולך עתידה של המדינה היהודית.[80]
דברי הרבנים נריה ובר אילן פורסמו אחרי המרד, נראה לי שהם מבטאים את הרוח עליה חונכו חברי השומר הדתי – בני עקיבא בפולין, והיא שהדריכה אותם בשואה.
הנוער הדתי חי בערים ובעיירות, בקהילות בראשן רבנים שהשפעתם הייתה ניכרת על צאן מרעיתם. הרב יעקב אביגדור שרד ופרסם חוויות ותובנות מימי השואה. לדבריו, ניכר היה שהנאצים מחפשים אמתלא, פרובוקציה שיעשו יהודים, כדי להצדיק את השמדתם:
עבודה קשה היתה מוטלת על מנהיגי העדה, לדבר על לב צעירי ישראל להבליג על צערם וסבלם. הכל ידעו וחשו בסכנה הצפוי'[ה] לכל ישראל מאיזה סימן של מרד והתקוממות. וכשראינו שכל רצונם וחפצם של הגרמנים הי'[ה] למצוא יהודי שיתקומם וימרוד, אזי השקענו את ראשנו ורובנו רק בזה, להראות בחוץ, שאין אנחנו מורדים ומתקוממים … ואם היו היהודים מורדים ומתקוממים, אז היו נהרגים ונשחטים ביחד ולא הי'[ה] נשאר אף אחד … הלב הי[ה] סוער ושותת דם … ואנחנו ישבנו דומם תחתנו, ולא הוצאנו אף הגה. היש גבורה כגבורתנו?".[81]
לדעתו, בזכות מאמצי ההבלגה של היהודים שנמנעו ממרד שרדו מאות אלפי יהודים. מאמצים בלתי אנושיים עשו יהודים כדי להבליג על יגונם וסבלם. דבקותם העזה בחיים, אף חיי סבל, היא דרך ההתקוממות הראויה נגד הנאצים. השקפת עולם זו הייתה נחלתם של רבנים רבים בפולין הכבושה, והדעת נותנת שהיא השפיעה על בני הנוער הדתיים: "מדוע לא עמדנו על נפשותינו לנקום במלאכי המוות … מפני הרגש החרדי הטמון הנסתר אצלנו משחר ילדותנו ונטוע בלבנו למאוס במאבד את עצמו [לדעת] … יש כוח נסתר למעלה מהבנתנו המשביע רצון לחיות".[82]
עם זאת, חברי השומר הדתי נטלו חלק בלחימה בנאצים, כפי שהראיתי במאמרי הנ"ל (הערת *). בידינו ידיעות על חברי הנהגת השומר הדתי: משה דוד סקורצ'קובסקי ושלום רוזנבוים, במחתרת ובמרד בגטו ורשה. חברי השומר הדתי, בראשם נפתלי (טולק) ראב, היו שותפים במחתרת בקרקוב, בבוכניה ובזגלמביה. דב אברמצ'יק דיווח על חברי השומר הדתי שנהרגו בפעולות הגנה בזגלמביה: "חלק הארי של התנועה שלנו, חברים רבים, מתו מות גיבורים ב[פעולות] ההגנה ביניהם נפגעו גם החברים הבאים: יצחק שינפרוכט, האחים שמואל ויהושע שפיגל ויצחק קופלוביץ נפלו באחד הקרבות הנוראים ביותר ורק אני נשארתי בעזרת ה' מקבוצה זו".[83] דיווחים אלו התבסס על פיסות מידע שהגיעו ארצה, לא כולן התבררו לימים כמהימנות. בקיץ 1942 החלו חברי תנועת הנוער בזגלמביה להיערך להגנה: "הקבוצות שהתכוננו להגנה הורכבו מחברי תנועות הנוער החלוציות גורדוניה, השומר הצעיר, קיבוץ דרור, הנוער הציוני והשומר הדתי … התחלנו באימונים של שימוש בנשק". 19 חברי התנועות ובהם חברי השומר הדתי (המדווח לא ידע את שמותם), יצאו בקיץ 1943 אל הפרטיזנים הפולנים. הבוגד שהוביל אותם הסגיר את הקבוצה למארב גרמני וכולם נהרגו.[84]
גם אז בלטה עמדה ייחודית של השומר הדתי. בלדר שהגיע לבנדין בשליחות לשכת הקשר בקושטא הביא לתנועות הנוער 50,000 מרק ומכתב מארץ ישראל. ראשי התנועות החליטו לנצל את הכסף להגנה – מרד. "פרט לנציג הפועל המזרחי [הכוונה לשומר הדתי] הרשל [צבי] קוּרץ, שדרש כי הסכום יחולק בין התנועות. אולם בכדי להגיע לפתרון המניח את דעת כולם סוכם שהפועל המזרחי [כנ"ל] יקבל את חלקו – שבעת אלפים מרק – ואילו היתר, 43 אלפים מרק, נמסר לקופה המשותפת של החלוץ".[85] מחד גיסא, הצטרפו חברי השומר הדתי להתארגנות ולהכנות למרד. מאידך גיסא, בחר נציג השומר הדתי להפנות את חלקו של השומר הדתי בכסף שהגיע לכלל התנועות, להצלה ולא למרידה. הברחת הגבול לסלובקיה הייתה כרוכה בהוצאות כספיות רבות.
בני הנוער הציוני דתי, חברי השומר הדתי, העדיפו הצלה, ועם זאת בעת שכלתה כל תקווה נרתמו להגנה, למרד ולחבירה לפרטיזנים. רשאים אנו להניח שהיו גילויים כאלה ודומים להם במקומות נוספים בפולין, אך ידיעות אלו לא הגיעו לידינו. לעיתים פועלם המחתרתי הועלם: שמואל רוזנצווייג (רון), איש השומר הצעיר וחבר הנהגת המחתרת בזגלמביה, העיד: "בקרב חברי השומר הדתי היו והיו חברים שרצו במרד והגנה. אינני רוצה לדבר בשמם של אלו שמעלימים (או העלימו אז) את העובדות בקשר להשתתפות חברי השומר הדתי בפעולות הגנה או הצלה … היינו בתנאי שיתוף פעולה".[86] שמעון (שימֶק) לוסטגרטן, חבר עקיבא ומראשי המחתרת בקרקוב: "היאך נשמט, למשל, חלקם של חברי 'השומר הדתי' בכל אותו הפרק של 'מורדי גטו קרקוב'?" בהם טולק ראב, שמעון הירשברג וחבריהם. ועוד כתב לוסטגרטן: "השומר דתי … לקחה חלק פעיל בתנועת המרי נגד האוייב הגרמני". יעקב ליברמנש, חבר השומר הדתי, הביע צער על כך שסיפורם של חברי השומר הדתי שפעלו במחתרת לא נכתב.[87]
[1]. יוחנן בן יעקב, השומר הדתי – תנועת הנוער הציונית-דתית בפולין, תר"פ-תרצ"ט, 1939-1920, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, חשוון תשע"ח (להלן: בן יעקב, השמה"ד בפולין). הנ"ל, התחיות, השומר הדתי בפולין 1950-1920 (עורכת) חנה עמית, כפר עציון, תש"פ, 2020. במרכז פולין, במזרחה ובגליציה המערבית פעלה השומר הדתי (השמה"ד). בגליציה המזרחית ובליטא – בני עקיבא (בנ"ע). בלודז' ובסביבותיה הן פעלו במקביל. המשותף והמחבר ביניהן רב על המבדיל והמפריד. בפרוץ המלחמה הן התאחדו.
[2]. דב צחור, "על האמת מן גולה", הצֹפה, 3.8.1945, עמ' 6. תגובה לספרה של רניה קוקלקה, בנדודים ובמחתרת (1939-1943, פולין), עין חרוד, תש"ה, תרגם מפולנית ח"ש בן אברם. צחור התמסר לחילוץ ולהצלה, ב-1943 נמלט להונגריה וב-1944 עלה ארצה באותו קרון עם רניה קוקלקה. על משקלו של הייאוש בהכרעת המורדים, להלן, הע' 39, וסעיף ו, קדושת החיים, ליד הע' 74.
[3]. זרח ורהפטיג, פליט ושריד בימי השואה, ירושלים, תשמ"ד.
[4]. יעקב אבן-חן (אדלשטיין), תנועה בסערת מלחמה, תל אביב, תשמ"ד. ללא ציון מקורות, את המידע דלה מזיכרונותיו ומשיחות וריאיונות עם חבריו, למסע, לתנועה ולקיבוץ. תרשומות משיחות אלו לא אותרו וכנראה לא נשמרו.
[5]. חוה אשכולי וגמן, בין הצלה לגאולה – הציונות הדתית בארץ ישראל נוכח השואה, יד ושם, ירושלים, תשס"ד (להלן: אשכולי, בין הצלה לגאולה); הנ"ל, ערבות יהודית במבחן – הציונות הדתית בארץ ישראל לנוכח השואה, קובץ תעודות, רמת גן, 2012, (להלן: אשכולי, ערבות יהודית), ועוד כמה מאמרים שחלקם יוזכרו להלן.
[6]. פנינה מיזליש, "בני עקיבא והשומר הדתי בפולין ובליטא בתקופת השואה", דפים לחקר תקופת השואה, ט, (תשנ"א), המכון לחקר תקופת השואה, אוניברסיטת חיפה, בית לוחמי הגיטאות, עמ' 189-166; פורסם שוב בשינויים קלים, אבי שגיא ודב שוורץ (עורכים), מאה שנות ציונות דתית, היבטים היסטוריים, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, תשס"ג, עמ' 244-189 (להלן: מיזליש, תנועות הנוער, תשס"ג);
[7]. קרניאל (טרללר) שלום, "כנסת 'השומר הדתי' בפולין", במישור, י"ג בניסן תש"ד, 6.4.1944, עמ' לז-לח. טרללר (קרניאל) עמד בראש כנסת השומר הדתי בגליציה המערבית, ומ-1938 בראש התנועה בפולין. עלה ארצה באמצע 1939 והצטרף לקבוצת אברהם שייסדה את קיבוץ כפר עציון.
[8]. אשכולי, ערבות יהודית, עמ' 161-160 – 1940.37; מיזליש, תנועות הנוער, תשס"ג, עמ' 195, הערה 32; קלמן שטרומר, מראיין, יוחנן בן יעקב, 4.6.2007; דוד קלפוס, מכתב לפנינה מיזליש, 12.2.1986, ארכיון המכון לחקר הציונות הדתית, אוניברסיטת בר אילן (אצ"ד), ארכיונים אישיים, פנינה מיזליש; קלפוס, עדות, 30.4.1960, ארכיון יד ושם (אי"וש), חטיבה 3.O, תיק 1650; מאיר אורליאן אור, "קבוצת אברהם – כפר עציון, מקורות הקבוצה", כתב יד ללא תאריך, ארכיון טירת צבי, תיקי מאיר אור.
[9]. שמחה לנגזם, "הסידור של ר' שמואל", הצֹפה, 26.5.1986, עמ' 3, 5, ארכיון הקיבוץ הדתי בקבוצת יבנה (אק"ד), שואה ושארית הפליטה (שאה"פ), חטיבה 2. על ל"ג בעומר בקיני השמה"ד, ראו בן יעקב, השמה"ד בפולין, עמ' 349-346.
[10]. קלמן שטרומר, 17.7.1985, מראיינת מיזליש, אצ"ד, ריאיונות שואה, 26; שטרומר, 1.9.2006, מראיין אריה רוטנברג, הארכיון לתולדות גוש עציון, על שם דב קנוהל (אג"ע), עדויות; שלום גרנק מווילנה לטונקה בארץ, שניהם חברי השמה"ד, 27.12.1939, אוסף מכתבים מעיזבונה של טונקה (טובה) פישגרונד באדיבות המשפחה; יעקב שיפמן, אק"ד, חטיבה THN-6, תיק 20-143; שרה ויעקב שיפמן, מראיין מאיר, 7.9.1998, אג"ע, עדויות; נירה רון (עורכת), יעקב שיפמן, סיפור חיים, תשע"ה, 2015.
[11]. ציפורה קופלוביץ (ביליג), "'השומר הדתי' בלידא", אלכסנדר מנור, יצחק גנוזובסקי ואבא לנדו (עורכים), ספר לידא, תל אביב, תש"ל, עמ' 240; הנ"ל, "פון לידע קיין ווילנע", שם, עמ' 275-274; בלידא הוקם מטה משותף לתנועות הנוער הציוניות שריכז את מעבר חברי התנועות מפולין לווילנה, מעין שמואל, "תחנת המעבר בלידא, 1940-1939", יהודה באואר, ישראל גוטמן, שלום חולבסקי ואחרים (עורכים), ילקוט מורשת, לח, (תשמ"ה), עמ' 132-107; דב לוין, "פעילות ציונית מחתרתית במזרח אירופה, תחת השלטון הסובייטי, 1941-1939", יהויקים כוכבי (עורך), תנועות הנוער הציוניות בשואה, מאסף, חיפה ובית לוחמי הגיטאות, תשמ"ט, עמ' 177. ככל שידוע לי חברי השמה"ד ובנ"ע לא זכו להסתייע במרכז זה. בלידא ייסד הרב ריינס את תנועת המזרחי, 1902.
[12]. יצחק שפרגל, מראיין בן יעקב, 21.5.2002; מינה שיינפלד, פרקי זיכרונות 1996-1916, כפר עציון, 1996 (להלן: שיינפלד, זיכרונות); יוסף אורגלר, מראיין בן יעקב, 7.11.2001; זלוור-אורבך שרה, תנועת בני עקיבא בגטו לודז' בשנות הכיליון וההשמדה, מורשת – יד ושם, תל אביב, תשנ"ט, עמ' 42-39 (להלן, זלוור, בנ"ע בשנות הכיליון); אליהו לנגזם, אצ"ד, ריאיונות שואה, 13; "בעמק הבכא של יהדות פולין", הצֹפה, 5.4.1940, עמ' 3-1; תנועה בסערת מלחמה (הע' 4).
[13]. את זיכרונותיו רשם רוזן במסעו בין הונקונג לסינגפור, מאי 1941, שלמה רוזן, מתוך המפולת, תל אביב, תש"ד (תרגם מיידיש, חיים טרטקובר); פורסם חלקית, ראובן אבינעם (ליקט וערך), גווילי אש, משרד הביטחון, תל אביב, תשי"ב, עמ' 424-418; פורסם שוב, נוסבוים (רוזן) חנה, דרך האבות – מסע הוריי לכפר עציון, גוש עציון, תשע"ח, עמ' 107-49; "הנוער הדתי נאבק על קיומו בתחומי הכיליון והשמד", הצֹפה, 23.1.1940 עמ' 3.
[14]. יצחק שפרגל (הע' 12); חיים וילנברג, ותעל משחת חיי, זיכרונות, 1939, תל אביב, תשס"ז; חיים וילנברג, מראיין בן יעקב, 22.10.2009. הרב דוד אביגדור, 1943-1897, מראשי המזרחי ותנועת תורה-ועבודה בגליציה המערבית, הצטרף להנהגת השמה"ד והיה פעיל בקינים, במושבות ובקיבוצים השומריים. חברי התנועה מהארץ עשו מאמצים רבים לחלצו מפולין אך ללא הצלחה. הרב נספה באקציה בטרנוב בספטמבר 1943.
[15]. יעקב פריש למזכירות הקיבוץ הדתי (הקבה"ד) בפתח תקווה, 25.3.1940, אק"ד, 3-23AD.
[16]. חנוך חמלניק למשה קרונה, ליטא, 1.1.1940, אצ"ד, שואה ושאה"פ, 008, תיק 6; "הנוער הדתי נאבק על קיומו בתחומי הכיליון והשמד", הצֹפה, 23.1.1940 עמ' 3; "בעמק הבכא של יהדות פולין", הצֹפה, 5.4.1940, עמ' 3-1; אליהו דובקין, דו"ח מצב הפליטים-החלוצים בליטא, תנאי החיים ומגבלות העלייה, ללא תאריך, הארכיון הציוני המרכזי (אצ"מ), 26/1132S/; רבקה פרליס, תנועות הנוער החלוציות בפולין הכבושה, בית לוחמי הגיטאות, 1987, (להלן: פרליס, תנועות הנוער)עמ' 69, 86, 490; סקירה על "התנועות החלוציות" בווילנה, אריה לוי שריד, במבחן הענות והפדות – התנועות החלוציות בפולין בשואה ולאחריה, 1949-1939, א-ב, תל אביב, תשנ"ז (להלן: שריד, במבחן הענות), עמ' 53-49.
[17]. חנוך חמלניק למשה קרונה, ליטא, 1.1.1940 (הע' 16).
[18]. חנוך חמלניק למשה קרונה, ליטא, 1.1.1940 (הע' 16); משה קרונה לקבוצת אברהם, 30.11.1939, אצ"ד, שואה ושאה"פ, 008, תיק 19.
[19]. דובקין, דו"ח (הע' 16); הלל פשדמיסקי מקובנה, לסוכנות היהודית בירושלים, 30.3.1940, 28.4.1940, דיווח על שלושה קיבוצי הכשרה, אחד חקלאי ושניים עירוניים בקובנה, אצ"מ, 6/2248S; נ' קצבורג (עורך), פדות, הצלה בימי השואה, בר אילן, רמת גן, 1984, עמ' 35-36 (להלן: פדות). הלל פשדמיסקי, 1941-1911, בוגר ישיבות טלז וראדין, מ-1935 מדריך בתנועת תורה-ועבודה ובקק"ל. השתתף בקונגרס הציוני בז'נבה, 8.1939, ושב לליטא. ככל הנראה נתפס על ידי הגסטפו בווילנה ביוני 1941 ומאז אבדו עקבותיו. חיים סולניק, וילנה, ליוסף וַיינר (תירוש), מזכיר הברית העולמית של תנועת תורה-ועבודה בתל אביב (בר"ע), 31.10.1940, דיווח ברמזים: "בני הסתדרו בעבודה … גרים במפורד" (=הקיבוצים הדתיים פוזרו בליטא). מתורגם מיידיש, פדות, עמ' 44-40. חיים סולניק (סולל), מראשי החלוץ המזרחי בפולין, עם פרוץ המלחמה יצא עם זרח ורהפטיג מוורשה לווילנה ומילא את מקומו של ורהפטיג בליטא, כשהוא יצא לארצות הברית; חמלניק לקרונה, 1.1.1940 (הע' 16); קלפוס למיזליש (הע' 8); שיינפלד, זיכרונות.
[20]. שמואל סולץ, 850 יום בין ארצות וגבולות, גבעתיים, תשמ"ז; זיכרונות יעקב שיפמן, (הע' 10).
[21]. חוזר ג, 22.5.1940, אצ"ד, בר"ע-2, תיק 81א; זיכרונות יעקב שיפמן (הע' 10).
[22]. י' שפרגל, (הע' 12); שיינפלד, זיכרונות, עמ' 36-35; אורליאן, קבוצת אברהם (הע' 8); חוזר ג, 22.5.1940, (הע' 21).
[23]. הרב יוסף שלמה כהנמן, יליד ליטא, 1969-1988, יסד את ישיבת אהל יצחק בפוניוביז' בה כיהן כרב העיר. עלה ארצה ב-1940, וב-1944 הקים את ישיבת פוניוביז' בבני ברק. בניגוד לגישה החרדית הרווחת גילה נטייה לתמוך בציונות.
[24]. חוזר ג, 22.5.1940 (הע' 21); סולץ, בין ארצות וגבולות (הע' 20); בפניוביז' נפגש עזריאל רוזן עם קבוצת חניכיו מהקן בוורשה שנמלטו לליטא ומהם למד שדגל הקבוצה נשרף, עזריאל רוזן, מראיינת מיזליש, 9.7.1985, אצ"ד, שואה, 23; להלן, נפתלי צחר, (הע' 29).
[25]. "ציון הלא תשאלי! החלוץ הדתי בפולין משווע לעלייה – מכתבי שליחים, קיבוצי הכשרה, פליטי פולין בווילנה", הצֹפה, 15.1.1940, עמ' 3; שלום [גרנק] לטובה [טונקה פישגרונד], מליטא, שושן פורים, תרנן [ת"ש], אג"ע, חט-1, מ-2, ת-6; חיים וילנברג, 22.10.2009, מראיין בן יעקב.
[26]. הלל פשדמיסקי לסוכנות, 30.3.1940, (הע' 19).
[27]. מיזליש, תנועות הנוער, תשס"ג, עמ' 198.
[28]. ורהפטיג דיווח על מועמדים לעלייה בעליית הנוער הדתי, ורהפטיג לוועדה לעליית הנוער הדתי, 22.1.1940, אק"ד, 3-23AD, 24.4.1940; 3-23AD; חוזר ג, 22.5.1940, (הע' 21); סולניק ליוסף וַיינר (תירוש), 31.10.1940, (הע' 19).
[29]. נפתלי צחר, "תנועות נוער דתיות, קיבוצי הכשרה, בפולין לפני המלחמה, פרוץ המלחמה בליטא, תקופת הראשית [השואה], יפן, קובה", ארכיון משואה, מספר מחשב 1147, ע/1/7. צחר, איש תל יצחק ומכון משואה, על פי עדויות שגבה בין השאר מאברהם מלמד ומחיים בסוק, פעילים מרכזיים בקרב הנוער הציוני דתי בליטא בשנות ה-30 ובמלחמה.
[30]. יצחק כץ לנועם זוסמן, קאונס, 19.12.1939, ארכיון משה קרונה – הספרייה הלאומית. בתגובה לדברי נועם, כץ מנסה לשכנע אותו שעבודתו בטירת צבי אינה נופלת בערכה מלימוד דף גמרא בישיבה. "עבוד באמונה את עבודתך הקדושה".
[31]. דוד אריאל, "ארבעים שנה לתנועת השומר הדתי בפולין", ידיעות יבנה, 6.8.1965, עמ' 17; משה ולברשטיין, מראיינת מיזיליש, 30.12.1984, אצ"ד, מיזליש, ראיונות שואה 8; משה ולברשטיין על חברי התנועה בקובנה שנספו במלחמה, איטליה, 4.7.1945, אק"ד, שליחות התנועה, 50-299AD.
[32]. כץ לזוסמן (הע' 30); חנוך לקרונה, ליטא, 1.1.1940, (הע' 16); הלל פשדמיסקי לסוכנות היהודית (הע' 19).
[33]. מאשה מוֹסֶל, ילידת קובנה, חברת הנהגת תנועת תורה-ועבודה בליטא, הכינה מסמכים מזויפים לחבריה לתנועה בקובנה ולפליטים בליטא כדי לאפשר המשך שהותם שם ועלייתם לארץ ישראל. דב קנוהל, "מאשה מוסל – דמות מופת", ב, ניב החברה, ביטאון תנועת אמונה, 521, תמוז-אב תש"מ, 1980, עמ' 31. כמו קנוהל מאשה היתה חברת כפר עציון ולחמה לצדו בתש"ח, 1948, עד שנפלה בקרב האחרון, אצ"ד, ארכיונים אישיים, מיזליש, תיק מאשה מוסל; מאשה מוסל, תיק אישי, אג"ע; דוד קלפוס, איו"ש (הע' 8), עמ' 15-14; משה ולברשטיין, (הע' 31).
[34]. דוד קלפוס, יליד ביילסקו ביאלה (ביליץ), חבר פעיל בקן השמה"ד בעירו. אחרי המלחמה היה אחד הפעילים המרכזיים בקרב העקורים הציונים דתיים בגרמניה, הוא ריכז את הפעולה התנועתית בברגן בלזן, ופעל להקמת קיבוץ דתי חקלאי, דו"ח א' מלמד, 24.10.45, הע' 54, זרח ורהפטיג, פליט ושריד בימי השואה, ירושלים, תשמ"ד, עמ' 357-356), (הע' 8); אברהם מיכאל גלבטרונק, יליד ורשה, 1919, בן למשפחת חסידי גור, הצטרף לשומר הדתי בגיל 14, ראש הקן באוטווצק ליד וורשה. יצא להכשרה בקיבוץ עובדיה, משם עבר להקים קיבוץ בבלכטוב, ריאיון עם מיכאל יצחקי, ארכיון משואה, ומידע נוסף מבִּיתו, איה בן נפתלי; מיכאל יצחקי, "דרכי הבריחה מקובנה שבליטא", אריה יהושע בראונר (עורך), משואה, קובץ שנתי לתודעת השואה והגבורה, כרך טז, (אפריל 1988), עמ' 187-186.
[35]. יחזקאל קרמרמן: תנועת השומר הדתי – בני עקיבא בווילנה, 22.1.1985, אק"ד, THN-6 21; מכתב לפנינה מיזליש, תנועות הנוער, תשס"ג, עמ' 199-198.
[36]. ורהפטיג, פליט ושריד; חוה אשכולי וגמן, "הציונות הדתית נוכח השואה – פעילות הברית העולמית תורה ועבודה", קתדרא לתולדות ארץ ישראל ויישובה, 76, ירושלים, (יולי 1995), עמ' 172-147; אשכולי, בין הצלה לגאולה, 116-115.
[37]. חוזר הוועד הפועל של הפועל המזרחי, תל אביב, מה/תש, ספטמבר 1940, אשכולי, ערבות יהודית, עמ' 161-160 – 1940.37; חיים סולניק, איסטנבול, לבר"ע, 31.12.1940, אצ"ד, שואה ושאה"פ, 008, תיק 15; סולניק (הע' 19), עלה ארצה מליטא דרך מוסקבה, אודסה ואיסטנבול, משם דיווח; ריאיונות וזיכרונות קלמן שטרומר ויעקב שיפמן, (הע' 10); רשימות חברי התנועה שעלו ארצה מליטא במהלך המלחמה, אצ"ד, השואה ושאה"פ, 008, תיק 17.
[38]. אשר כהן, "פעולות ההצלה של תנועות הנוער הציוניות", יהויקים כוכבי, תנועות הנוער הציוניות בשואה מאסף, חיפה ובית לוחמי הגיטאות, תשמ"ט, עמ' 63; ראו גם, פרליס, תנועות הנוער "אחרית דבר", עמ' 452-451, ועוד.
[39]. ישראל גוטמן, "הערות על ההתנגדות היהודית תחת הכיבוש הנאצי", סוגיות בחקר השואה, ירושלים, תשס"ט, עמ' 177; המושגים הצלה והגנה רווחים בקרב חברי תנועות הנוער בתקופת המלחמה, דן מכמן מגדיר הצלה: "מעשה לחילוץ יהודים מן הסכנה המיידית של הנאצים או חילוץ מוחלט מהתחום לשם יד הנאצים מגעת", דן מכמן, "לבירור מושג 'הצלה בתקופת השואה'", ילקוט מורשת, כח (נובמבר 1979), עמ' 57.
[40]. ישראל גוטמן, "תנועות הנוער כמנהיגות חלופית במזרח אירופה", שם, עמ' 157; רבקה ליבסקינד-קופר, עדות בכנס לוחמי המחתרת בגטו קרקוב, במלאת 40 שנה לפעולת ציגנריה (דצמבר 1982), מראיינת יעל פלד, המדור לתיעוד בעל-פה, האוניברסיטה העברית, ירושלים, (להלן: המדור לתבע"פ), 188-7-8-9, עמ' 31-26; כרוז הנוער החלוצי בווילנה, 1.1.1942, יצחק ארד, ישראל גוטמן ואברהם מרגלית (עורכים), השואה בתיעוד, ירושלים, תשל"ח, עמ' 346-344.
[41]. גוסטה דוידזון, יומנה של יוסטינה, (עורכים) אהרן מאירוביץ וצבי שנר, בית לוחמי הגיטאות (להלן: בלה"ג), תשל"ח, עמ' 63-62. אהרן (דולק) ליבסקינד, עמד בראש תנועת הנוער עקיבא ובראש מחתרת החלוץ הלוחם בקרקוב. על הלבטים והדיונים בגטאות צ'נסטוכוב וביאליסטוק, פרליס, תנועות הנוער, עמ' 244, עמ' 369.
[42]. שימק דרנגר, "ביום השנה לייסוד הארגון", החלוץ הלוחם – בטאון הנוער היהודי החלוצי במחתרת קראקוב, אוגוסט-אוקטובר 1943, בלה"ג, תשמ"ד, קול קורא מספר 30, 20.8.1943, עמ' 76; יהודה מימון – פולדק וסרמן, מראיינת יעל פלד, 29.1.1984, המדור לתבע"פ, 188-1, עמ' 8-7.
[43]. על פעילות המורדים מחוץ לגטו קרקוב, פרליס, תנועות הנוער, עמ' 235-230; שריד, במבחן הענות והפדות, א, 530.
[44]. דיון בווילנה, 31 בדצמבר 1941, רייזל (רוז'קה) קורצ'אק, להבות באפר, מרחביה, 1946, עמ' נו; "כל אחד יודע שכל התנגדות ובמיוחד אם ייהרג בה ולו גרמני אחד עלולה להביא לטבח הקהילה כולה או אפילו להשמדתן שלח קהילות רבות …" (רינגלבלום, יומן ורשימות מתקופת המלחמה, ירושלים, תשנ"ג, עמ' 383-382, על פי גוטמן, "הערות על ההתנגדות היהודית תחת הכיבוש הנאצי", (לעיל, הערה 39), עמ' 170.
[45]. חייקה קלינגר, אליכם אני כותבת, היומנים המקוריים, בנדין, 1943, (עורך) אביהו רונן, גבעת חביבה, 2016, עמ' 151, 185; אביהו רונן, נידונה לחיים, יומניה וחייה של חייקה קלינגר, אוניברסיטת חיפה, 2011, עמ' 233; הנ"ל, "מרדכי אנילביץ בזגלמביה, יוני-ספטמבר 1942", ילקוט מורשת, 47, מז, (חשוון תש"ן), עמ' 127, 134.
[46]. עדות אברהם מנלה, איש גורדוניה, מובא על ידי אביהו רונן במאמרו "מרדכי אנילביץ בזגלמביה", ילקוט מורשת מז, (חשוון תש"ן, נובמבר 1989) עמ' 127, הע' 92.
[47]. מכתב מאת זאב, מנחם, צימנד ווניה, לשכת הקשר, קושטא, לוועד הפועל של ההסתדרות, 23.10.1943, ארכיון תנועת העבודה והחלוץ, ע"ש לבון, לשכת הקשר של החלוץ העולמי בשוויץ, התכתבות עם האנשים בשטחי הכיבוש, עם קושטא ועם הוועד הפועל בארץ, 1944-1943, חט' 5-A37 III, תיק A30, מסמך 00271302-00271300; שריד, במבחן הענות והפדות, א, עמ' 483-478; 501; דיווח דומה מברטיסלבה, צרור ידיעות יג, מזכירות הקיבוץ המאוחד, ועדת החלוץ, 11.11.1943, עמ' 8, ארכיון יד טבנקין, 2-12/21/1.
[48]. רונן, נידונה לחיים, עמ' 274-268; קלינגר, אליכם אני כותבת, עמ' 113-111 (הע' 44). מאיר יערי – מנהיג הקיבוץ הארצי השומר הצעיר ומפ"ם. יצחק טבנקין – מנהיג הקיבוץ המאוחד ומראשי מפא"י; אחרי נפילת מנהיג עקיבא ב', חבריו החליטו להתמקד בהצלה, פלד (מרגולין) יעל, קרקוב היהודית 1943-1939, עמידה, מחתרת, מאבק, בית לוחמי הגיטאות, 1993, עמ' 229, 245-244.
[49]. א' גרופינסקה, "היו אז המון אגדות", מפולנית, רפי וייכרט, ילקוט מורשת, 54, (אפריל 1993), עמ' 47-41; עדות שמואל רון (רוזנצווייג), 6.11.1958, ארכיון מורשת, 364.A; ראו גם, "נדודים ומרי", שמואל רון (רוזנצווייג), מ"ש גשורי (עורך), ספר סוסנוביץ, ב, תל אביב, 1974, עמ' 195-174, במיוחד עמ' 186-185.
[50]. יומנה של יוסטינה (הע' 40), עמ' 80; אביהו רונן ויוסי הדר, "רעיון הלחימה בתפיסת תנועות הנוער בתקופת השואה: היבטים פסיכולוגיים והיסטוריים", דפים לחקר תקופת השואה, מאסף יב, (תשנ"ה), עמ' 61-43; במבחן הענות והפדות א, 596; 614-612.
[51]. אסתר מנהיים, מראיינת יעל פלד, 5.11.1984, המדור לתבע"פ, 188-27; גוסטה – טובה נורדליכט, מראיינת יעל פלד, 17.8.1983, שם, 188-12; אשר כהן, "פעולות ההצלה של תנועות הנוער הציוניות", יהויקים כוכבי, תנועות הנוער הציוניות בשואה מאסף, חיפה ובית לוחמי הגיטאות, תשמ"ט, עמ' 63.
[52]. "25 שנה למרד גטו ורשה", העמידה היהודית בתקופת השואה – דיונים בכינוס חוקרי השואה, ירושלים, ט'-י"ג בניסן תשכ"ח, בלה"ג, 1968, עמ' 21; ישראל גוטמן, הערות על ההתנגדות יהודית, (הע' 39), עמ' 164;
[53]. ישראל גוטמן, "הערות על ההתנגדות היהודית …" (הע' 39), עמ' 171.
[54] . צביה לובטקין, בימי כליון ומרד, בלה"ג, תשמ"ז, עמ' 389; מיזליש, תנועות הנוער, תשס"ג, עמ' 190.
[55]. פרליס, תנועות הנוער, עמ' 389; על ר' זישא (זושא) פרידמן ראו, אסתר פרבשטין, בסתר רעם – הלכה הגות ומנהיגות בימי השואה, ירושלים, 2002, עמ' 41-35; מיזליש, תנועות הנוער, תשס"ג, עמ' 190; חיים שלם, עת לעשות להצלת ישראל: אגודת ישראל בארץ ישראל לנוכח השואה 1945-1942, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, עמ' 96-88; חיים שלם "רבנים ומרד גטו ורשה – מיתוס ומציאות", בשביל הזיכרון, 10, יד ושם, (כסלו תשע"ב, דצמבר 2011), עמ' 31-24.
[56]. בן יעקב, השמה"ד בפולין (הע' 1).
[57]. יעקב ליברמנש, מראיינת פנינה מייזליש, 10.12.1984 [רשום בטעות 1985], אצ"ד, ריאיונות שואה, 12. ליברמנש, שהעלה טיעון זה, היה חבר השומר הדתי בזוויירצ'ה ופעיל במחתרת הלוחמת שם. הוא נמנה על המעטים מחבריו לתנועה שהיו בעלי "מראה ארי". בקרקוב פעלו חוליות מחתרת בהן שולבו חברי השומר הדתי. בעלי "מראה ארי" שביניהם יצאו למשימות מחתרתיות מחוץ לגטו, כדוגמת יואל ולף ושלום שרייבר; ראו, משה זינגר, "תנועת המרד של הנוער היהודי בקרקוב", משואה – קובץ שנתי לתודעת השואה, א, תל יצחק, (תשל"ג, 1973), "העלמת הזהות היהודית", עמ' 95-94.
[58]. אשכולי, בין הצלה לגאולה, עמ' 61, הערה 49; שם, עמ' 53-52, 91 הע' 77; אשכולי, ערבות יהודית, עמ' 143-142 – 1940.24; עמ' 159-158 – 1940.36.
[59]. חוה אשכולי, "'אסטרטגיה של מגן דוד אדום' – הציונות הדתית בארץ ישראל וסוגיית העזרה לגולה בתקופת השואה", מאה שנות ציונות דתית, ב (הע' 6), עמ' 40-7.
[60]. קרניאל לקרונה, 12.5.1943, אשכולי, ערבות יהודית, עמ' 340 – 1943.29. (על שלום קרניאל, ראו הע' 7).
[61]. יוחנן בן יעקב, גוש עציון – חמישים שנות מאבק ויצירה, כפר עציון, תשמ"ג, עמ' 75; ב-1943 הייתה תנועת הקיבוץ הדתי עסוקה בהתיישבות בעמק בית שאן, בגוש עציון ובחבל עזה, יוסף כץ, תורה-ועבודה בבניין הארץ, הקיבוץ הדתי בתקופת המנדט, רמת גן, תשנ"ו, עמ' 152-77; שוקי שריר, "תודעת השואה והשפעתה במלחמת הקוממיות: גוש עציון כמקרה בוחן", יחיאל זלינגר ואורי ישי (עורכים), מחקרי ארץ יהודה, אסופת מאמרים לזכרו של דוד עמית, קובץ ג, כפר עציון, (תשע"ט), עמ' 180-153.
[62]. בן יעקב, השמה"ד בפולין, "היקף החניכים והקינים", עמ' 108-100, "המבנה הארגוני של הכנסת", עמ' 183-133.
[63]. אשר כהן, "פעולות ההצלה של תנועות הנוער הציוניות" (לעיל, הע' 38), עמ' 61. כהן מחדד טענה זו לגבי זגלמביה: "לתנועות באזור זגלמביה היה קשר הדוק עם המרכז בוורשה" וההחלטות שקיבלו הנהגות התנועות בוורשה השפיעו על הפעילות התנועתית במקומות אחרים (שם, עמ' 62). אלא שהשמה"ד לא נכללה בין התנועות הללו. בתקופה הראשונה קיימו חברי השמה"ד בזגלמביה קשר עם חברים בוורשה, אך לא הייתה זו הנהגה תנועתית ולא יצאו משם הנחיות, אלא חברים בודדים בוורשה שחבריהם בזגלמביה הציעו להם סיוע ועזרה.
[64]. פרליס, תנועות הנוער, עמ' 73-71; אשר כהן, "פעולות ההצלה של תנועות הנוער הציוניות" (לעיל, הע' 38), עמ' 61; עמנואל רינגלבלום מתאר את גישת המחתרת בגיטו וארשה, וטוען כי מול המאבק של היטלו־ נגד האוכלוסייה היהודית שנשא אופי של השמדה, התנועות ראו את תפקידן המרכזי בפיתוח העזרה ההדדית והעזרה הסוציאלית (דן מכמן, "לבירור המושג 'הצלה בתקופת השואה'" [לעיל, הע' 39], עמ' 64 והערה 48).
[65]. ישראל גוטמן, "תנועות הנוער וההתנגדות בפרספקטיבה של זמן", שיחה עם דניאל בלטמן, אהרן וייס (עורך), יד ושם, קובץ מחקרים, ירושלים, תשנ"ד, עמ' 49-2; צ' לם, תנועות הנוער הציוניות מבט לאחור, תל אביב, 1991, 84-82.
[66]. "בשעה זו", דרור, מס' 5(9). מצוטט: פרליס, תנועות הנוער, עמ' 119.
[67]. זרח ורהפטיג, "השומר הדתי ועניינים הסתדרותיים", צבי שטייף (עורך), השומר הדתי, ר"ח סיוון תרצ"א, עמ' 4. נראה שתפיסה ערכית זו אותה אמצו חברי השומר הדתי, מקורה בתנועת האֵם – תנועת תורה-ועבודה שראשיה ייחסו משקל מרכזי לפרט שקדם לכלל. הם ראו ביחיד את היסוד לבניין המדיני והחברתי, ראו יוחנן בן יעקב, "הערפל חותר תחת היסודות – לבירור רעיונות היסוד הגלומים במשנת 'תורה-ועבודה'", שמואל גליק (עורך) זכֹר דבר לעבדך, אסופת מאמרים לזכר דב רפל, ירושלים תשס"ז, עמ' 552-511, במיוחד סעיף "הפרט מול הכלל", עמ' 538-536.
[68]. משה קרונה, "לבטי חִנוך", אהלנו, טבת תרצ"ה, עמ' 5-3; משה קרונה (עורך), קונטרס א, ורשה, תרצ"ה, עמ' 5.
[69]. שלום טרללר, "יסודות ובעיות בעבודתנו החִנוכית", דין וחשבון של הכנסייה הארצית השלישית לכנסת השומר הדתי בפולין, ורשה, תרצ"ז, 1937, עמ' 17; בן יעקב, השומר הדתי בפולין, עמ' 293-291.
[70]. ישראל גוטמן, "תנועות הנוער וההתנגדות בפרספקטיבה של זמן", (הע' 65). לימים כתב גוטמן: "בהיותם צעירים, נטולי עול משפחה, הם היו פתוחים וקשובים לתמורות ולתהפוכות הסובבות אותם וקל היה להם יותר להתגבש כיחידה מלוכדת שאינה נרתעת מסיכונים", ישראל גוטמן, "הערות על ההתנגדות היהודית תחת הכיבוש הנאצי", סוגיות בחקר השואה, (לעיל, הערה 39), עמ' 164; לם, תנועות הנוער (הע' 65), עמ' 81-79. לם הקדים לדברים אלו דיון קצר בשירו של דוד שמעונוביץ – שמעוני, "אל תשמע בני אל מוסר אב, ולתורת אֵם אל תט אוזן", שאוּמץ על ידי השומר הצעיר מראשית דרכו, שם, עמ' 74-72; פרליס, תנועות הנוער, עמ' 39, 48. ראו לעיל, עדות סטניה הולנדר (אסתר מנהיים), הע' 50, ואנטק צוקרמן, הע' 51.
[71]. שיינפלד, זיכרונות, עמ' 17. להשוואה, פרליס, תנועות הנוער, עמ' 48.
[72]. יונה גרין, זיכרונות, בני ברק, יום השואה, כ"ז בניסן תשכ"ב, 1.5.1962, פורסמו לראשונה בספר סטשמישיץ, (עורך) יחיאל שטערן, (תש"ל, 1970 לערך), עמ' 88-67; מהדורה חדשה ומוערת, חיים שלם ויוחנן בן יעקב (עורכים), כנפי יונה, פרקי יומן מתקופת השואה, אברהם יונה גרין, ירושלים, תשפ"ב, 2022; שלמה דוד סקורצ'קובסקי, אשכולי, בין הצלה לגאולה, עמ' 62, הע' 57, עמ' 320; שלום רוזנבוים, ורהפטיג, פליט ושריד בימי השואה (הע' 3) עמ' 17, שם רשימה של חברים מרכזיים שהעדיפו להישאר בוורשה ולא להמשיך עם היוצאים לווילנה; רחל שפריצר, שלום קרניאל למשה שפירא, 20.5.1943, באותו יום שיגר קרניאל דיווח על מכתבה של רחל גם למשה קרונה, אצ"ד, שואה ושאה"פ, 008, תיק 19; יוסף פורת-שפריצר, מראיין אריה רוטנברג, 1.10.1998, אג"ע, עדויות, עמ' 5; יצחק רוזנברג "יצחק רוזנברג – דמותו של צעיר ציוני-דתי בפולין בין שתי מלחמות העולם ובשואה", (דב שוורץ [עורך], ציונות דתית – היסטוריה, רעיון, חברה, ט' [תשפ"ג, 2023], אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, עמ' 44-5); שלום קופר, ואני המשכתי ללכת … קטעי זיכרונות, (שיכתוב ועריכה) רינה זהרוני, דגניה ב, תשס"ט, 2009, עמ' 27. קופר סבר שחברים שנמלטו מפולין הבוערת והותירו מאחור את הוריהם התייסרו על כך כל השנים (שם). שרה שטרן, ראש קן בני עקיבא בלודז' ויצחק זכריאש ראש קן השומר הדתי בלודז', יחד עם שלום קופר בדקו אפשרות לצאת מהגטו ולהיחלץ. שלושתם החליטו לשוב לגטו ולדחות את אפשרות החילוץ, בין השאר בגלל משפחותיהם וחניכיהם הצעירים, שרה שטרן, עדות, 29.11.1993, 9.2.1994, ארכיון יד ושם, 3/10236.O, 355-TV; שרה שטרן, מראיינת מיזליש, 11.12.1984, 2.3.1987, אצ"ד, שואה, 24; ראו מאמרי, "כנסת השומר הדתי ובני עקיבא בפולין בימי השואה" – א", https://yavin.co.il/?p=2113. פורסם בהשמטות קלות – ילקוט מורשת, 103, טבת תשפ"ג, דצמבר 2022.
[73]. ספרא בחוקותי, ז ה; בבלי, סנהדרין, כז ע"ב; ספר הוועידה ה-יד של הקיבוץ המאוחד, עין חרוד (ללא תאריך), ישיבה יג, 18.1.1944, עמ' 201, ארכיון יד טבנקין, שואה והצלה, 1-2-639-001; דו"ח מהגולה על ידי ארגונים חלוציים, 19.1.1944, אצ"מ 1132/ 26S; אונגר, הצֹפה, 21.7.1944, עמ' 5. אליעזר אונגר, יליד טרנוב, אחד משני מייסדי השומר הדתי בפולין, מחנך ומנהל בתי ספר ציוניים דתיים בפולין. נמלט מפולין, עלה ארצה והיה מראשוני העדים בארץ. אליעזר אונגר, זכור, תל אביב, תש"ה. רבים מפרקי הספר פורסמו על ידו מעל דפי הצֹפה. על פועלו בהקמת השמה"ד ובהתבססותה, בן יעקב, השמה"ד בפולין. על קורותיו אחרי המלחמה, בקצרה, שם, נספח אישים.
[74]. בבלי, ברכות י, ע"א; גוטמן, "הערות על ההתנגדות היהודית תחת הכיבוש הנאצי" (הע' 38).
[75]. נתן עק, התועים בדרכי המוות, ירושלים, תש"ך, עמ' 37.
[76]. הרב יצחק ניסנבוים, "דורו של משיח", אליהו משה גנחובסקי (עורך), כתבים נבחרים, ירושלים, תש"ח, עמ' שיט-שכב (המאמר נכתב בשבט תרצ"ו); אברהם רובינשטיין, "קווים לדמותו של הרב יצחק ניסנבוים", (עורך) אברהם רובינשטיין, בשבילי התחייה, רמת גן, תשמ"ג, עמ' 57-33; יוחנן בן יעקב, "הרב ניסנבוים, נאמן תורה-ועבודה", (עורכת) שרית אוקון, באר מים חיים – הגשמת תורה-ועבודה בהתיישבות, בארות בנגב, עלומים, תשע"ד, עמ' 59-31.
[77]. יצחק למדן, מסדה – פואמה, תל אביב, תשי"ב; מיכאל זילברברג, יומן וארשה, תל אביב [ללא ציון שנה], עמ' 27-26.
[78]. ל' [יהודה אריה לייב] פיינגולד, "מגיא ההריגה", הצֹפה, י"ח בניסן תש"ו, 19.4.1946, עמ' 4; מרדכי אליאב (עורך), אני מאמין, ירושלים, תשכ"ט, עמ' 75-74. (לא ידוע לי מקור נוסף שמאשש ציטוט זה מפי הרב. יש מערערים על אמינות הדיווח. מותר להניח שלא היה מייחס לרב ניסנבוים עמדה כה חדה ללא כל בסיס. נראה לי שהדברים תואמים את עולמו של הרב ניסנבוים שהביע עמדות נחרצות ואקטיביסטיות בענייני הציונות ועוד).
[79]. נריה, "בשולי ה'בעיות' בארשת", נתיבה, דו שבועון של הפועל המזרחי בארץ ישראל, 25.2.1944, עמ' 11-9, הדגשות – הפיזור, במקור. חרף הסתייגותו מהמרד הרב העריך וכיבד את אומץ הלב והגבורה של המורדים; אשכולי, בין הצלה לגאולה, עמ' 286-285; הרב משה צבי נריה, התאבדות אנשי מצדה בהלכה, ישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה, תשכ"א, 1961; דיונים בסוגיה זו התקיימו בין רבני אגודת ישראל בגטו ורשה וגם אחרי המלחמה, ראו בין השאר, יחזקאל ליכטנשטיין, דף שבועי, אוניברסיטת בר אילן, לשכת רב הקמפוס, פרשת שמיני ויום השואה, תשס"ד, מס' 544; חיים שלם, "רבנים ומרד גטו ורשה, מיתוס ומציאות", (הע' 55).
[80]. "מה בין נס לנס", שבט תש"ח, ינואר 1948, תורה ובנין, לזכר הרב מאיר בר אילן, (עורך) נתן ביסטריצקי, ירושלים, ניסן תש"י, עמ' 97; דבריו מהדהדים את דברי יצחק שדה (י' נודד) "דם המכבים", מסביב למדורה, תש"ו, עמ' 156-155.
[81]. יעקב אביגדור, חלק יעקב, ניו יורק, תש"י, מבוא, עמ' 12, 14. אחיו, הרב דוד אביגדור היה חבר הנהגה ופעיל בכנסת השומר הדתי בגליציה. בשואה עבר להתגורר בדרוהוביץ, בבית האח, רב העיר, הרב יעקב אביגדור, 1967-1896. הרב דוד נספה בשואה, הרב יעקב, שרד והיגר לארה"ב. על הרב דוד אביגדור, בן יעקב, השמה"ד בפולין, נספח אישים, עמ' 464. על הרב יעקב אביגדור, המכללה, ירושלים, https://mevoot.michlala.edu/author.php?id=1 (אחזור, 12.2022)
https://mevoot.michlala.edu/mavo.php?id=5&s=%D7%9E%D7%A8%D7%93#%D7%9E%D7%A8%D7%93
[82]. הרב יהושע משה אהרונסון, עלי מרורות – יומנים שו"ת הגות בשואה, (עריכה היסטורית אסתר פרבשטיין), ירושלים, תשע"ד, עמ' 123-122. הרב אהרונסון, 1993-1910, רב העיר סאניק בפולין שחווה את השואה לכל אורכה, שרד וכיהן כרב העיר פתח תקווה (על הרב אהרונסון, ראו באתר המכללה ירושלים, שם).
[83]. 1944, Dov Abramczik an Mosche Krone, 28 Jänner, דב אברמצ'יק למשה קרונה, 28.1.1944, אבל"ג, ארכיון לשכת הקשר בקושטא, בתוך ארכיון בית לוחמי הגיטאות, מכתבים נכנסים, 026132, נכתב בגרמנית, תרגום חוה אשכולי וגמן ודן מכמן, ערבות יהודית, עמ' 414-412 – 1944.4. שם ציין חברים שנשארו בקרקוב ויצאו לפרטיזנים. אני מודה לחוה אשכולי וגמן שהעמידה לרשותי תרגום מלא של מסמך חשוב זה; ארבע מחברות שחורות – עדותה של פולה שרייבר גולדווסר (תרגום מפולנית, עריכה והקדמה, שלום שרייבר), יד ושם, ירושלים, תשס"ה, עמ' 32; "קדושי ההתגוננות בבנדין", הצפה, 10.11.1943, עמ' 2; אשכולי, ערבות יהודית, עמ' 395 – 1943.69, עמ' 402 – 1943.74; אשכולי, בין הצלה לגאולה, עמ' 278; ש' דון יחיא (אבי רות), "יריות מתוך המערה", הצֹפה, 7.12.1943, עמ' 3-2.
[84]. ליור ד', עיר המתים, תל-אביב, תש"ו, המקור ביידיש, טברסקי, 1945, תרגום: אברהם שמואל שטיין, עמ' 57-53, https://benyehuda.org/read/11668; מיזליש, תנועות הנוער, תשס"ג, עמ' 201; פרליס, תנועות הנוער, עמ' 266.
[85]. דויד ליוואר, "המחתרת בבאנדין", יצחק צוקרמן ומשה בסוק (עורכים), ספר מלחמות הגטאות בין החומות, במחנות, ביערות, מהדורה שלישית, בלה"ג, תשט"ז, עמ' 340-338. צבי קורץ היה חבר השומר הדתי, הפועל המזרחי פעל בארץ; שטאובר רוני, "פעולות עזרה וההצלה מהונגריה בשטחי השליטה וההשפעה הגרמנית", משואה, קובץ שנתי לתודעת השואה, יט, (אפריל 1991), עמ' 94-63, על הפרשה, עמ' 68-67.
[86]. שמואל רון (רוזנצווייג) לשאול רז, 11.5.1984, מעיזבונו של שאול רז, אותו קיבלתי מבני משפחתו; רון פעל בזוויירצ'ה יחד עם יצחק רוזנברג, ראו מאמרי הנזכר בראש מאמר זה ובהע' 72).
[87]. לוסטגרטן התייחס לפרק "מורדי גטו קרקוב", שכתב אריה באומינגר: אריה באומינגר, מאיר בוסק, נתן מיכאל גלבר (עורכים), ספר קראקא – עיר ואם בישראל, ירושלים, תשי"ט, עמ' 429-416. מכתבי לוסטגרטן, 9.11.1959, 12.1966, פורסמו, אפרים קמרון (עורך), שמעון לוסטגרטן – שימק, אדם, רע, לוחם, חיפה, תשמ"ט עמ' 167, 180; מיזליש, תנועות הנוער, תשס"ג, עמ' 190. התעלמות זו מתמיהה לאור העובדה שהמחבר והעורך, אריה באומינגר, היה בנו של שמעון באומינגר, נשיא המזרחי בקרקוב, ואחיו של צבי (האשיק) – חבר ומדריך בשומר הדתי שפרש עם חניכיו ועבר לשומר הצעיר, עמד בראש קן השומר הצעיר בקרקוב ולימים בראש המחתרת, איסקרה (הניצוץ) בקרקוב; ליברמנש, (הע' 57); יעקב ליברמנש נמלט להונגריה משם לרומניה והגיע ארצה עם קבוצת חברי תנועות נוער ב-14.7.1944, ידיעות המזכירות, הקבה"ד, 11 [15], ה' במנחם-אב תש"ד, 25.7.1944, עמ' 2; משה זינגר, "תנועת המרד של הנוער היהודי בקרקוב", משואה – קובץ שנתי לתודעת השואה, א, תל יצחק, (תשל"ג, 1973), עמ' 103.
