סיפורו של הבניין ברחוב מיודובה 26 ברובע קז'ימיז' בקרקוב
כאשר סיים אלתר שנור, בנו של אהרון שנור, את לימודי בית הספר היסודי בקרקוב, בחר האב לרשום את בנו בכורו לגימנסיה העברית. הייתה זו גימנסיה יהודית מרשימה בה ניתן ביטוי רחב לעולם היהודי, אף כי לא הוגדרה כבית ספר דתי. הבחירה נפלה בשל רצון המשפחה שהבן יזכה בחינוך יהודי-ציוני, האמינו כי את החינוך הדתי-תורני יספוג בבית. אלתר הצעיר החליט, תוך כדי לימודיו בגימנסיה, להסיר את הכובע ולהתרחק מחיי תורה ומצוות. חוויה קשה זו הביאה את אהרון, יו"ר הנהלת המזרחי בקרקוב, לכנס את ראשי התנועה ולהחליט על הקמת בית ספר תיכון ציוני-דתי, המשך לבית הספר היסודי חדר עברי שקם באלול תרפ"א, 1921, במבנה שכור צמוד לבית הכנסת איזיק, ברחוב קופה 16, באגף שנבנה במקורו כעזרת נשים לצד בית הכנסת. המבנה לא התאים לתפקידו, הלימודים התקיימו בתנאים פיזיים קשים. בשנת תרפ"ט, 1929, למדו בחדר העברי כ-400 תלמידים, חלקם במקומות מאולתרים עקב הצפיפות הרבה.
תחכמוני קרקוב היה אחד משישה בתי ספר תיכון לבנים שפעלו בפולין בשנות ה-30 של המאה ה-20, במסגרת רשת החינוך הציונית-דתית יבנה, מיסודה של תנועת המזרחי. הראשון קם בוורשה, תר"פ, 1920, ברחוב גז'יבובסקי 19, וכונה "בית המדרש לרבנים ולתלמידי חכמים". גם בביאליסטוק פעל בי"ס תחכמוני, ברחוב שלאכצקה 3. מוסדות אלו פעלו במתכונת המוכרת כיום – ישיבה תיכונית, שילוב לימודי קודש וחול ברמה גבוהה. הישיבה התיכונית הראשונה הוקמה בלידה על ידי מייסד המזרחי, הרב יעקב יצחק ריינס בשנת תרס"ד, 1904, כחלק מהקמת התנועה הציונית-דתית.
אבן הפינה לביה"ס התיכון תחכמוני בקרקוב, הונחה בל"ג בעומר תרפ"ט, 1929. לרגל המעמד החגיגי ראתה אור חוברת – "אכסניה של תורה". "הרעיון לייסד חדרים עבריים שבהם ילמדו גם לימודי חול ושפת המדינה הנצרכים בחיי יום יום, לא מתמול הוא. בתי תלמוד תורה כאלו כבר היו לעולמים, ומודעת זאת בעירנו", כתב מיכאל, בנו של הגאון, הרב הלוי הורוביץ, אב"ד קרקוב. הוא פרט את גישתם החיובית של רבני העיר הקודמים לשילוב לימודי קודש וחול. מיכאל חתם: "יופי לך 'חדר עברי' ויופי לך 'תחכמוני' אם תקבלו עליכם ללכת בעקבותיהם". אהרון שנור כתב בחוברת על הלבטים שקדמו להקמת תחכמוני, איך להבטיח שלימודי החול "לא יהיה בכוחם להשפיע ולחלל את הקודש". מסקנתם המעשית: "אפשר הדבר ללמד את בנינו תורה עם דרך ארץ יחד". הוועד גייס 5,000 $ ורכש מגרש ברחוב מיודובה (דבש) 26, עליו הוקמו צריפים ששִמשו כיתות לימוד. במקום אמור היה להיבנות בניין גדול ובו 28 חדרי לימוד, חדרי הנהלה, מִרפאה, ספרייה, אולם התכנסות. לימים הצליחו לממן הקמת חלק מהמבנה המתכונן – ארבע קומות, שני חדרי לימוד בכל קומה, וחדרי מִנהלה. גם בצריפים שבחצר המשיכו ללמוד. חנוכת הבית הייתה בל"ג בעומר תרצ"א, 1931. המבנה הותיר רושם עז על התלמיד אליעזר צוריאל: "באותה עת נחשב הבית למפואר ולמשוכלל. מצויד בחימום מרכזי, קירות חדרי המדרגות והמסדרונות מצופים אבן שיש, כיתות מרווחות, מרוהטות בשולחנות שליד כל אחד מהם ישבו שני תלמידים בלבד. פעמון חשמלי החליף את פעמון היד. לַכֹּל מראה מהודר וחגיגי".
הצוות החינוכי אימץ תפיסות חינוך חדשניות, חתר להנחיל את השפה העברית כשפת דיבור והוראה, ושאף לעורר בתלמידים רוח יהודית גדולה. אישים ידועים בהם רב פישמן-מימון וח"נ ביאליק ביקרו בבית הספר. בין שלל הפעילות החינוכית שהתקיימו במסגרת תחכמוני התלמידים גייסו תרומות לקק"ל, לגאולת הארץ. התקיימה בו פעילות חינוך בלתי פורמלית – טיולים, צפייה מאורגנת בהצגות תיאטרון פולני, תרגום יצירות מופת מפולנית לעברית ועוד. תחכמוני לא העניק תעודת בגרות, לכן בחרו חלק מהתלמידים ללמוד בכיתות הגבוהות בגימנסיה העברית הסמוכה מאד (ראו בהרחבה אלי ביר, בתי הספר היהודיים בקרקוב בין שתי מלחמות העולם – בחינת השוואתית, תמוז תשע"ב). תחכמוני היה מוקד חינוך ציוני-דתי, סביבו התארגנה בקרקוב תנועת הנוער הציונית-דתית, השומר הדתי, שפעלה תחילה אף היא בחדרי חדר עברי, ברחוב קופה 16. בוגרים רבים סיימו את תחכמוני בקרקוב, בהם חברי השומר הדתי שעלו ארצה והיו ממייסדי קיבוץ כפר עציון.
במלחמת העולם השנייה חדלו בתי ספר אלו לפעול. מיד עם שחרור חלקיה המזרחיים של פולין על ידי הצבא האדום החלו ניצני התארגנות יהודית מחודשת על אדמת פולין, רוויית הדם ועטוּפת אפר ויגון. מראשית 1945 התארגנו מרכזים יהודיים בקרקוב בלודז' ובערים נוספות. ניצולי המחנות, הגיטאות, הבונקרים, המתחזים לפולנים ורבים מהנמלטים מאימת הנאצים מזרחה לברה"מ, שבו והתארגנו במסגרות קהילתיות ראשוניות. חילוץ והצלת ילדים שנמסרו למשפחות פולניות ולמנזרים הייתה משימה ראשונה במעלה, לצד מאמצים לשיקום הניצולים, שורדי השואה. כל זאת בארץ מלקקת את פצעי המלחמה הנוראה, שרויה תחת מכבש סובייטי וחווה גלי אנטישמיות רצחניים. היהודים התארגנו בקווי המתאר החברתיים-מגזריים שקדמו למלחמה. חרדים, דתיים-לאומיים, וחופשיים והקימו ניצני קהילות שתאמו את השקפת עולמם.
הציבור הציוני-דתי, המזרחי ותנועת תורה-ועבודה חברו יחדיו והתארגנו בקרקוב במבנה ריק ונטוש – ביה"ס תחכמוני, רחוב מיודובה 26. כאן פעלו: קיבוץ צעירים, לניצחון, שהכשירו עצמם לקראת עלייה חלוצית לארץ; בית החייל הדתי המשוחרר; בית ילדים שקובצו מכל עבר וחלקם נצרו בלבם זיכרונות מטושטשים של חיי משפחה יהודית, חיי תורה ואמונה, יהודים במעבר ועוד.
כאשר פרצו הנאצים לפולין ב-1939, נמלט עם משפחתו לסיביר צעיר יהודי כבן 15. סבל רב היה מנת חלקם בסיביר, רבים לא שרדו. כאשר שב לפולין הופנה למיודובה 26 בקרקוב. לימים סח לי כי הגיע הרוּס, שבוּר וחסר כל. שם לראשונה מצא פינה חמה, לב אוהב. בקיבוץ במיודובה 26, החל השיקום האישי שלו, מכוחו זכה לעלות ארצה, לבנות ולהיבנות ולהגיע להישגים ניכרים. חבורת צעירים ילידי פולין, שורדי השואה, בראשם שרה שטרן, חיים בסוק, ישראל גוניונסקי, אליעזר רבינשטיין ואחרים, הובילו את ההתארגנות הציונית-דתית החלוצית בפולין אחרי המלחמה, מהמוקד הראשון בלודז'. שרה – ששרדה את גיטו לודז', ואת אושוויץ, לימים עלתה ארצה והייתה חברת הכנסת – שבה ללודז', והקימה את הקיבוץ הדתי הראשון בפולין אחרי המלחמה, לעבר הירדן, בעקבותיו קמו קיבוצים דתיים לאור בסוסנובייץ, מגשימים בבנדין, לניצחון במיודובה 26 בקרקוב, ועוד. קיבוצים אלו היו מסגרת קהילתית ציונית-דתית רב גילאית, שעסקה בשיקום ובחילוץ מפולין. פעלו בהם ומכוחם הכשרות לקראת עלייה, תנועת נוער ציונית-דתית – השומר הדתי – בני עקיבא, (שהתאחדו בפולין במלחמה ואחריה) בתי ספר, בתי תמחוי, מפעלי הצלת ילדים ממנזרים ועוד.
בשבת פרשת שופטים, ב' באלול תש"ה, 11 באוגוסט 1945, סמוך להתארגנות קיבוץ לניצחון פרצה כנופית פורעים פולניים חמושים לקיבוץ בניסיון לחולל פוגרום. שרה שטרן התייצבה מולם באומץ ובגבורה והצליחה לבלום את הפורעים עד בוא אנשי הביטחון לגונן עליהם. יחד אתה היו שתי חברות, מאשה מוסל ורחל הילר, (שתיהן שרדו את השואה, רחל הייתה נצר אחרון ושתיהן נפלו בקרב האחרון בכפר עציון, ד' באייר תש"ח, 13.5.1948). באותה שבת השתוללו החוליגנים בקרקוב, בתי הכנסת הותקפו, יהודים נרצחו, רבים נפגעו ורכושם הושחת. אנשי קיבוץ לניצחון המשיכו במשימתם ולא נשברו.
בימים א'-ב' באדר ב' תש"ו, 4-5.3.1946, התקיים בקרקוב הכינוס השני של קיבוצי תנועת תורה-ועבודה בפולין, בהשתתפות 85 צירים מ-40 ערים בפולין (הכינוס הראשון היה בסוסנוביץ). מוקד הכינוס היה בקיבוץ לניצחון במיודובה 26. ציפורה סטאראבינסקה, יחיאל פרידמן, אברהם פרל ושמואל רייכברד – חברי בני עקיבא נשלחו לכינוס כנציגי הקיבוץ הדתי בלודז', יצאו במשאית עמוסת ציוד ואספקה לקרקוב, ב-כ"ז באדר א' תש"ו, 28.2.1946. ליד פיוטריקוב עצרו את המשאית פורעים פולנים ורצחו את ארבע החלוצים הצעירים, שלא זכו להגיע למיודובה 26, והם הובאו לקורה בבית הקברות בלודז'. החברים בחרו לקיים את הכינוס החשוב חרף האסון הכבד. הייתה זו שנה קשה בה נרצחו מאות יהודים ברחבי פולין, גל אנטישמי רצחני שעודד והמריץ רבים מהיהודים להימלט מפולין בדרכי "הבריחה".
בשלהי שנות ה-40, נאסרה פעילות ציונית בפולין בהנחיית המשטר הסובייטי ממוסקבה. מפעל ההצלה היהודי בא לקיצו. מעט קודם לכן הבהיקה בשמי מיודובה 26 קרן אור באפילה והעלתה מעט שחוק על פניהם העגומות של היושבים בבית. החלטת האו"מ על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, התקבלה ב-י"ז בכסלו תש"ח, 29.11.1947. מודעה חביבה שעוצבה ביד בשלל צבעים, מזמינה את היהודים לחוג את החלטת האומות המאוחדות, האירוע חגיגי ברחוב מיודובה 26 בקרקוב (המודעה מתפרסמת באדיבות ארכיון המכון לחקר הציונות הדתית באוניברסיטה בר אילן).
ערב שבת קודש, י"א בסיוון תשע"ה, 29.5.2015, הוצבו בקרקוב שלטי הסברה וזיכרון לפעילות הציונית-דתית, שפרחה בעיר לפני המלחמה ולאחריה. אחד על המבנה במיודובה 26 ושניים האחרים במקום בו פעל החדר העברי וקן השומר הדתי בקרקוב, ברחוב קוּפָּה 16, צמוד לבית הכנסת איזיק. ביוזמת הרב רפי אוסטרוף, מחנך ויו"ר המועצה הדתית גוש עציון, ניסחנו שלטי הסברה. מאמץ משולב בסיוע לילי הבר, ראש ארגון יוצאי קרקוב; נחמיה רפל מזכ"ל הקבה"ד ואחרים, הניב הצבת השלטים בטקס חגיגי בו השתתפו ראש הקהילה היהודית בקרקוב מר יעקובוביץ, הרב אריה גור אריה, נחמיה, הרב רפי וחניכי הכשרות בני עקיבא העולמית שהיו במסע לפולין. זכינו לקיים את הצו "דור לדור יביע אומר", לזכור ולהזכיר, ובעיקר להתחנך על מורשתם וללכת בנתיבותם.
