כאשר סיים אלתר שנור, בנו של אהרֹן שנור, את לימודיו בבית הספר היסודי-דתי בקרקוב, "חדר עברי", בחר האב לרשום את בנו בכורו לגימנסיה העברית. הייתה זו גימנסיה יהודית מרשימה בה ניתן ביטוי רחב לעולם היהודי, אף כי לא הוגדרה כבית ספר דתי. הבחירה נפלה בשל רצון המשפחה שהבן יזכה בחינוך יהודי-ציוני, האמינו כי את החינוך הדתי-תורני יספוג בבית. אלתר הצעיר החליט, תוך כדי לימודיו בגימנסיה, להסיר את הכובע והתרחק מחיי תורה ומצוות. חוויה קשה זו הביאה את אהרן, יו"ר הנהלת המזרחי בקרקוב, לכנס את ראשי התנועה ולהחליט על הקמת בית ספר תיכון ציוני-דתי – תחכמוני. המשך לבית הספר היסודי "חדר עברי" שקם באלול תרפ"א, 1921, במבנה שכור צמוד לבית הכנסת איזיק, ברחוב קופה 16, באגף שנבנה במקורו כעזרת נשים. המבנה לא התאים לתפקידו, הלימודים התקיימו בתנאים פיזיים קשים. בשנת תרפ"ט, 1929, למדו בחדר העברי כ-400 תלמידים, חלקם בכיתות מאולתרות עקב הצפיפות הרבה.
תחכמוני קרקוב היה אחד משישה בתי ספר תיכון דתי לבנים שפעלו בפולין בשנות ה-30 של המאה ה-20, במסגרת רשת החינוך הציונית-דתית יבנה, מיסודה של תנועת המזרחי. הראשון קם בוורשה, תר"פ, 1920, ברחוב גז'יבובסקי 19, וכונה "בית המדרש לרבנים ולתלמידי חכמים". גם בביאליסטוק פעל בית ספר תחכמוני, ברחוב שלאכצקה 3. היו אלו מוסדות חינוך במתכונת המוכרת כיום כישיבה תיכונית – שילוב לימודי קודש וחול ברמה גבוהה. הישיבה התיכונית הראשונה הוקמה בלידה על ידי מייסד המזרחי, הרב יעקב יצחק ריינס, בשנת תרס"ד, 1904, על פי החלטת הנהלת המזרחי באחת מישיבותיה הראשונות סמוך לייסוּד המזרחי – התנועה הציונית-דתית.
אבן הפינה לבית הספר תחכמוני בקרקוב, הונחה בל"ג בעומר תרפ"ט, 28 במאי 1929. לרגל המעמד החגיגי ראתה אור חוברת – "אכסניה של תורה" (קראקא, י"ד באייר תרפ"ט, 24 במאי 1929), בה כתב מיכאל, בנו של הגאון, הרב הלוי הורוביץ, אב"ד קרקוב: "רעיון לייסד חדרים עבריים שבהם ילמדו גם לימודי חול ושפת המדינה הנצרכים בחיי יום יום, לא מתמול הוא. בתי תלמוד תורה כאלו כבר היו לעולמים, ומודעת זאת בעירנו". הוא פרט את גישתם החיובית של רבני העיר הקודמים לשילוב לימודי קודש וחול. מיכאל חתם: "יופי לך 'חדר עברי' ויופי לך 'תחכמוני' אם תקבלו עליכם ללכת בעקבותיהם". אהרן שנור כתב בחוברת על הלבטים שקדמו להקמת תחכמוני, איך להבטיח שלימודי החול "לא יהיה בכוחם להשפיע ולחלל את הקודש" מסקנתם המעשית: "אפשר הדבר ללמד את בנינו תורה עם דרך ארץ יחד". הוועד גייס 5,000 $ ורכש מגרש ברחוב מיודובה (דבש) 26, עליו הוקמו צריפים ששִמשו כיתות לימוד. במקום אמור היה להיבנות בניין גדול ובו 28 חדרי לימוד, חדרי הנהלה, מִרפאה, ספרייה ואולם התכנסות. הם הצליחו לממן הקמת חלק מהמבנה המתכונן – ארבע קומות, שני חדרי לימוד בכל קומה, וחדרי מִנהלה. גם בצריפים שבחצר המשיכו ללמוד. חנוכת הבית הייתה בל"ג בעומר תרצ"א, 5 במאי 1931. המבנה הותיר רושם עז על התלמיד אליעזר צוריאל: "באותה עת נחשב הבית למפואר ולמשוכלל. מצויד בחימום מרכזי, קירות חדרי המדרגות והמסדרונות מצופים אבן שיש, כיתות מרווחות, מרוהטות בשולחנות שליד כל אחד מהם ישבו שני תלמידים בלבד. פעמון חשמלי החליף את פעמון היד. לַכֹּל מראה מהודר וחגיגי" (אליעזר צוריאל, בהמיר ארץ ובמוט הרים, תשנ"ט, עמ' 21). (תחכמוני שכן מול בית הכנסת קופה, וליד בית הכנסת הטמפל).
הצוות החינוכי אימץ תפיסות חינוך חדשניות, חתר להנחיל את השפה העברית כשפת דיבור והוראה, ושאף לעורר בתלמידים רוח יהודית גדולה. אישים ידועים בהם רב פישמן-מימון וחיים נחמן ביאליק ביקרו בבית הספר. בין שלל הפעילויות החינוכיות שהתקיימו במסגרת תחכמוני התלמידים גייסו תרומות לקק"ל, לגאולת הארץ. התקיימה בו פעילות חינוך בלתי פורמלית – טיולים, צפייה מאורגנת בהצגות תיאטרון פולני, תרגום יצירות מופת מפולנית לעברית ועוד. תחכמוני לא העניק תעודת בגרות, לכן בחרו חלק מהתלמידים לעבור ללמוד בכיתות הגבוהות בגימנסיה העברית הסמוכה מאד (ראו בהרחבה: אלי ביר, בתי הספר היהודיים בקרקוב בין שתי מלחמות העולם – בחינת השוואתית, תמוז תשע"ב, חיבור לקבלת תואר מוסמך במדעי החברה והרוח). תחכמוני היה מוקד חינוך ציוני-דתי, סביבו התארגנה בקרקוב תנועת הנוער הציונית-דתית, השומר הדתי, שפעלה תחילה אף היא בחדרי החדר העברי, ברחוב קופה 16. בוגרים רבים סיימו את תחכמוני בקרקוב, בהם חברי השומר הדתי שעלו ארצה והיו ממייסדי קיבוץ כפר עציון.
במלחמת העולם השנייה חדלו שני בתי ספר אלו לפעול. מיד עם שחרור חלקיה המזרחיים של פולין על ידי הצבא האדום, בשנת 1944, החלו ניצני התארגנות יהודית מחודשת על אדמת פולין, רוויית הדם ועטוּפת אפר ויגון. מראשית 1945 התארגנו מרכזים יהודיים בלודז', בוורשה, בקרקוב ובערים נוספות. ניצולי המחנות, הגיטאות, היערות, הבונקרים, המתחזים לפולנים ורבים מהנמלטים מאימת הנאצים מזרחה לברית המועצות, שבו והתארגנו במסגרות קהילתיות. חילוץ והצלת ילדים שנמסרו למשפחות פולניות ולמנזרים הייתה משימה ראשונה במעלה, לצד מאמצי שיקום שורדי השואה. כל זאת בארץ מלקקת את פצעי המלחמה הנוראה, שרויה תחת מכבש סובייטי וחווה גלי אנטישמיות רצחניים. היהודים התארגנו בקווי המתאר החברתיים-מגזריים שקדמו למלחמה. חרדים, דתיים-לאומיים, וחופשיים והקימו ניצני קהילות וארגונים ארציים שתאמו את השקפת עולמם.
חבורת צעירים ילידי פולין, בוגרי תנועת הנוער הציונית-דתית, שורדי השואה, בראשם שרה שטרן, חיים בסוק, ישראל גוניונסקי, אליעזר רובינשטיין ואחרים, הובילו את ההתארגנות הציונית-דתית החלוצית ברוח תורה-ועבודה בפולין אחרי המלחמה. שרה – ששרדה את גיטו לודז' ואת אושוויץ, לימים עלתה ארצה והייתה חברת הכנסת ועמדה בראש ארגון הנשים אמונה – שבה ללודז' והקימה את הקיבוץ הדתי הראשון בפולין אחרי המלחמה, "לעבר הירדן". בעקבותיו קמו כ-20 קיבוצים דתיים ברחבי פולין, בהם: "לנִצחון" במיודובה 26 בקרקוב, "לאור", "מגשימים, "לנגב" ועוד. קיבוצים אלו היו תחליף לבית, למשפחה, לכל מה שאבד להם בשואה. הייתה זו מסגרת קהילתית ציונית-דתית, חברתית וכלכלית, שנועדה לשיקום ראשוני ולחילוץ החברים הצעירים מפולין בדרכם לארץ ישראל. הם קיימו חיי תרבות וחֶברה, למדו לימודי קודש וחול, ציונות, ציונות-דתית, תולדות עם ישראל, ארץ ישראל וחלוציות. לצד הקיבוצים חודשה פעילות תנועת הנוער הציונית-דתית, השומר הדתי – בני עקיבא (שהתאחדו בפולין במלחמה ואחריה). המזרחי-תורה-ועבודה (שהתאחדו אחרי המלחמה), הקים מפעל להצלת ילדים ממנזרים וממשפחות פולניות, ומוסדות קהילתיים ותנועתיים בריכוזי היהודים בפולין אחרי המלחמה.
המזרחי ותנועת תורה-ועבודה התארגנו בקרקוב במבנה שהיה ריק ונטוש – בית הספר תחכמוני ברחוב מיודובה 26. כאן פעלו אחרי המלחמה: בית כנסת, מרכז המזרחי, קיבוץ צעירים "לנִצחון"; קן תנועת הנוער השומר הדתי; בית החייל הדתי המשוחרר מצבא פולין; בית תמחוי; בית קשישים; בית ילדים שקובצו מכל עבר, ארגון נשות המזרחי ועוד. כאשר פרצו הנאצים לפולין ב-1939, נמלטו יהודים רבים לברית המועצות. בהם גם צעיר יהודי כבן 15 שנמלט עם משפחתו מבילגוריי והגיע לסיביר. סבל רב היה מנת חלקם בסיביר, רבים לא שרדו. כאשר שב הצעיר לפולין הופנה לרחוב מיודובה 26 בקרקוב. לימים סח לי הצעיר, שמוליק עצמון, כי הוא הגיע לשם הרוּס, שבוּר וחסר כל. שם, במיודובה 26 מצא לראשונה פינה חמה, לב אוהב. בקיבוץ לנִצחון החל השיקום האישי שלו, מכוחו זכה לעלות ארצה, לבנות ולהיבנות ולהגיע להישגים ניכרים והיה מחדש שפת היידיש.
בשבת פרשת שופטים, ב' באלול תש"ה, 11 באוגוסט 1945, פרצה כנופיית פורעים פולניים חמושים לקיבוץ לנִצחון בניסיון לחולל פוגרום. שרה שטרן התייצבה מולם באומץ ובגבורה והצליחה לבלום את הפורעים עד בוא אנשי הביטחון לגונן עליהם. יחד אִתה היו שתי חברות שורדות שואה, מאשה מוסל ורחל הילר, ושתיהן נפלו בקרב האחרון בכפר עציון, ד' באייר תש"ח, 13.5.1948. רחל הייתה נצר אחרון למשפחה ענפה שכולה נספתה בשואה. באותה שבת השתוללו החוליגנים בקרקוב, בתי הכנסת הותקפו, יהודים נרצחו, רבים נפגעו ורכושם הושחת.
בימים א'-ב' באדר ב' תש"ו, 4-5.3.1946, התקיים בקרקוב הכינוס השני של קיבוצי תנועת תורה-ועבודה בפולין, בהשתתפות 85 צירים, נציגי סניפים קיבוצים וקינים מ-40 ערים בפולין. מוקד הכינוס היה בקיבוץ לנִצחון במיודובה 26. ציפורה סטאראבינסקה, יחיאל פרידמן, אברהם פרל ושמואל רייכברד – שורדי השואה, חברי בני עקיבא נשלחו לכינוס כנציגי הקיבוץ הדתי לעבר הירדן בלודז'. הם יצאו במשאית עמוסת ציוד ואספקה לקרקוב, ב-כ"ז באדר א' תש"ו, 28.2.1946. ליד פיוטריקוב עצרו פורעים פולנים את המשאית ורצחו את ארבע החלוצים הצעירים. הם הובאו לקבורה בבית הקברות בלודז'. החברים בחרו לקיים את הכינוס החשוב חרף האסון הכבד. הייתה זו שנה קשה בה נרצחו מאות יהודים ברחבי פולין, גל אנטישמי רצחני שעודד והמריץ רבים מהיהודים להימלט מפולין בדרכי "הבריחה".
פעילות תנועתית ענפה התנהלה במרכז המזרחי בקרקוב, בין השנים 1949-1945. עיקרו שיקום, חינוך, הכנה, התארגנות וסיוע ליהודים לצאת מפולין בדרך לארץ ישראל. בשלהי שנות ה-40, נאסרה פעילות ציונית בפולין בהנחיית המשטר הסובייטי ממוסקבה. מפעל ההצלה והשיקום היהודי בפולין בא לקיצו. עוד קודם לכן הבהיקה בשמי מיודובה 26 קרן אור באפילה והעלתה מעט שֹחוק על פניהם העגומות של היושבים בבית. החלטת האו"מ על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, התקבלה ב-י"ז בכסלו תש"ח, 29.11.1947. מודעה חביבה שעוצבה ביד בשלל צבעים, מזמינה את היהודים לחוג את החלטת האומות המאוחדות, האירוע חגיגי ברחוב מיודובה 26 בקרקוב (המודעה מתפרסמת באדיבות ארכיון המכון לחקר הציונות הדתית באוניברסיטה בר אילן).
ערב שבת קודש, י"א בסיוון תשע"ה, 29.5.2015, הוצבו בקרקוב שלטי הסברה וזיכרון לפעילות הציונית-דתית, שפרחה בעיר לפני המלחמה ולאחריה. אחד על המבנה במיודובה 26 ועוד שניים במקום בו פעל החדר העברי וקן השומר הדתי בקרקוב, ברחוב קוּפָּה 16, צמוד לבית הכנסת איזיק. זאת ביוזמת הרב רפי אוסטרוף, מחנך ויו"ר המועצה הדתית גוש עציון ובסיוע לילי הבר, ראש ארגון יוצאי קרקוב; נחמיה רפל מזכ"ל הקבוץ הדתי וחברים נוספים. הצבת השלטים בטקס חגיגי בו השתתפו ראש הקהילה היהודית בקרקוב מר יעקובוביץ, הרב אריה גור אריה, נחמיה, הרב רפי וחניכי הכשרות בני עקיבא העולמית שהיו במסע לפולין. זכינו לקיים את הצו, דור לדור יביע אומר, לזכור ולהזכיר, ובעיקר להתחנך על מורשתם וללכת בנתיבותם.
בקיץ תשנ"ח, 1998, השתתפתי לראשונה במסע לפולין, אחרי סדרת דחיות וביטולי נסיעות שלי לפולין. בשבת התפללנו בבית הכנסת הרמ"א בקרקוב, בתום התפילה התרכזנו בחצר בית הכנסת, שקירותיה עטורים אין ספור לוחות זיכרון. מבטי לכד לוח זיכרון אחד: "בית ספר חדר עברי". בין שמות חברי הוועד המייסד ראיתי שמות משפחה מוכרים לי ולכל ילדי כפר עציון שנפל בקרב בתש"ח.
נשיא ועד במזרחי בקרקוב, אהרן שנור שנזכר לעיל, הוא אביהם של שני אחים, יליד קרקוב וחניכי השומר הדתי, היו ממייסדי קיבוץ כפר עציון: אברהם שנור נפל בקרב האחרון בכפר עציון, ד' באייר תש"ח 13.5.1948. אחיו, נתן שנור שרד את מלחמת העצמאות והיה אחד מחבורת גברים קטנה שליוו אותנו, ילדי כפר עציון, מילדות. בנם הבכור של נתן והינדה מאיר שנור, נפל בקרב בגבעת התחמושת במלחמת ששת הימים. נתן היה תלמיד בית הספר חדר עברי – תחכמוני, ויזם והציב שלט זה.
אחרון חברי הוועד שמעון שפריצר. בנו, יוסף שפריצר, יליד קרקוב, היה פעיל בשומר הדתי וממייסדי קיבוץ כפר עציון. שתי אחיותיו של יוסף היו פעילות בתנועות הנוער ובמחתרת הלוחמת בקרקוב. יוסף שפריצר, בנו של שמעון, נשלח בפרוץ מלחמת העצמאות לירושלים כנציג גוש עציון ליד מטה המחוז של ההגנה. לקראת יציאתו מכפר עציון אמר לו דני מס, אז מפקד גוש עציון, שעליהם לבחור שֵם קוד בו יכוּנה בקשר. כאשר שמע דני את שמו, יוסף, ציטט את הפסוק: "בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף" (בראשית, מ"ט כב), וקבע ששמו של יוסף בקשר יהיה "פורת". לימים, המירו יוסף ושלומית שפריצר את שֵם משפחתם לפורת. ארבעה נכדים לסבא שמעון: חנן ז"ל, צביקי, יעל, ושמעון.
באותה שבת היו עמנו בחצר בית הכנסת הרמ"א, כמה מדריכי פולין ותיקים ומנוסים מחוגי הציונות-הדתית, איש מהם לא ידע לומר דבר על ה"חדר העברי", על האישים ועל הזיקה שלהם לכפר עציון. כמובן שאין להאשים אותם בכך, שכן כמעט ולא נכתב ולא פורסם דבר על פעילות ציונית-דתית ענפה וייחודית זו. אז גמלה בליבי ההחלטה להיות מדריך פולין, לחקור ולפרסם את סיפורה של הציונות-הדתית בפולין ובמיוחד של תנועת הנוער השומר הדתי.
- בקרוב יראה אור מאמר שכתבתי על הפעילות תנועת הנוער הציונית-דתית, השומר הדתי – בני עקיבא בפולין אחרי המלחמה, 1949-1945, ובו גם סקירה תמציתית על פעילות המזרחי – תורה-ועבודה בפולין אחרי המלחמה, והפניות למקורות רבים. מאמר זה משלים את מחקרי על השומר הדתי בפולין, 1939-1920, ומאמרי על השומר הדתי – בני עקיבא בתקופת השואה. בכך השלמתי את סיפורה של תנועת הנוער הציונית-דתית כנסת השומר הדתי בפולין, מייסוּדה ועד שחדלה להתקיים, באילוצי השלטון הפולני.
