הקדמה

ארבע עשרה שנים חלפו מייסודה של התנועה הציונית דתית המזרחי ברוסיה, בשנת תרס"ב (1902), עד שקמה המזרחי בפולין בשנת תרע"ו (1916). לוי הלוי אפשטיין, אחד ממייסדי המזרחי בפולין, ציין בזיכרונותיו שהוא ונשיא המזרחי בפולין, מר פרבשטיין, התנגדו תחילה לרעיון. "חשבנו שאפשר להיות יהודים כשרים בתוך ההסתדרות הציונית הכללית".[1] תקוותם נכזבה, והם ייסדו את המזרחי. כחלוף שתים עשרה שנים חווה יצחק רוזנברג מציאות דומה. הוא החל את דרכו התנועתית בחלוץ המרכזי. תקוותו להשתלב בתנועת נוער ציונית כללית ולהמשיך באורח חייו הדתי באווירה מכבדת נכזבה, ולפיכך הצטרף לתנועת הנוער הציונית הדתית כנסת השומר הדתי. במאמר זה בכוונתי לדון בדמותו של מנהיג צעיר בדרג ביניים של הציונים הדתיים בפולין שבין שתי מלחמות העולם ובימי השואה, בעירו ובמחוז שבו חי ופעל. קורות חייו האישיים, המשפחתיים והתנועתיים, אורחות חייו, תחומי התעניינותו ופועלו האישי והציבורי מהווים בבואה לעולמם של צעירים ציוניים-דתיים בפולין באותה תקופה.

          רוזנברג הצטרף לתנועה שהעמידה את רעיון תורה־ועבודה ואת העלייה לארץ ישראל ובניינה במוקד הווייתה. הוא לא זכה לממש את החזון, נקלע לשואה, המשיך בפועלו החינוכי ככל שניתן ונספה באושוויץ. על הקשיים והאתגרים שעימם התמודד נלמד מהאוטוביוגרפיה שכתב. היא מזמנת לנו מבט מלמטה על צעירים ציונים דתיים שבחרו לחיות במתח שבין פתיחות להשכלה ולתרבות הכללית ובין חיי תורה ומצוות. התנועה הציונית הדתית בפולין בכלל וצעירי הציונות הדתית בפרט זכו עד כה למחקרים ספורים. מאמר זה נועד להעשיר את הידע ואת ההבנה שלנו על עולמם בפולין באותה עת.

          רוזנברג מייצג קבוצה גדולה של צעירים ציונים דתיים שלא נסחפו בזרם החילון וההתבוללות והיו תשתית לשומר הדתי בפולין, שבה פעל. הייתה זו תנועת נוער "חינוכית דתית, צופית, חלוצית, השואפת לגאולת האומה והארץ, מורדת בחיי הגלות השפלים, נלחמת בעם ארצוּת ומחנכת להגשמת רעיון תורה־ועבודה בארץ ישראל".[2] השומר הדתי טיפחה יחס עמוק לטבע, נאבקה בהתבוללות ובחילון, הדגישה לימודי יהדות, ציונות ותרבות כללית בלתי פורמליים. בשיאה, בשנת 1937, מנתה כ־15,000 חניכים וחניכות בכ־250 קינים. רבנים, אישי ציבור, מחנכים והורים התנגדו לשומר הדתי, שהתאפיינה במרד נעורים. הפעילות הייתה משותפת לבנים ולבנות תוך הפרדה מִגדרית בקבוצה החינוכית שבה שררה "הִתחיוּת" – ברית אחים ודיבוק חברים, אחווה, רֵעוּת, קרבה בין אישית עמוקה והזדהות ללא שיור. חובת עלייה לארץ ישראל והתיישבות בקיבוץ דתי הוטלה על חבריה ובוגריה, ואלה נדרשו להצטרף לקיבוצי הכשרה ועלייה בפולין. חברים רבים עלו ארצה, השתלבו במסגרות הציונות הדתית והיו בין מייסדי הקיבוצים טירת צבי וכפר עציון. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נמלטו מאות חברים לליטא, הנותרים בפולין המשיכו בפעילות, ורבים נספו בשואה. אחרי מלחמת העולם השנייה, בשנים 1949-1944, חידשה תנועת הנוער הציונית הדתית בפולין את פעילותה עד חיסול הפעילות הציונית בפולין.[3]

          יצחק רוזנברג נולד למשפחה דתית בזוויירצ'ה בשנת תרע"ח (1918), ונספה באושוויץ בקיץ 1943. בהגיעו לגיל 16, בשנת 1934, השתתף בתחרות חיבורים אוטוביוגרפיים של צעירים יהודים שיזם מכון ייווא בווילנה.[4] את האוטוביוגרפיה ספר חיי[5] כתב בהתלהבות ובתנאים קשים; בריאותו התרופפה באותה עת. החיבור חושף סיפור חיים של צעיר יהודי שהגיע במסע אישי לחברוּת פעילה בתנועת הנוער הציונית דתית בשנות השלושים ובאימי השואה. תשע שנות חייו האחרונות, 1943-1934, לאחר שסיים את כתיבת ספר חייו, מעניקות לדמותו ממד של בגרות, עומק ורוחב.

על האוטוביוגרפיה של יצחק רוזנברג

האוטוביוגרפיה שכתב רוזנברג ביולי 1934, בכתב יד ביידיש, משתרעת על פני 71 עמודי מחברת. התרגום שהכין אחיו, שאול רז, מודפס במכונת כתיבה בצפיפות על פני 13 עמודים ארוכים ודחוסים (קרוב ל־10,000 מילים). התיאור שוטף וקולח, מתמקד באירועים משמעותיים בחייו האישיים, וחושף את עולמו הפנימי, את חוויותיו ומצוקותיו של נער ציוני דתי. עולמו היה קודר. שעות האור והשמחה היו מעטות. העוני בביתו חוזר ועולה כחוויה מרכזית. מפעם לפעם נתקל באנטישמיות. מגיל צעיר היה נער עצמאי, תאב דעת, הִרבה לקרוא וללמוד, ושמר בדבקות על אורח חיים דתי. בגיל 16 החל לקרוא ספרי פילוסופיה ופסיכולוגיה, חסידות וציונות דתית. יצחק היה נער כישרוני, מסור ורציני, ערכי ואחראי. הוא מיעט לציין תאריכים שבהם התרחשו האירועים שתיאר, ולעומת זאת שיבץ תיאורי טבע. רוזנברג שאף לגדולות, לספֶרוֹת עליונות, להכרת האלוהות, להגשמת האידאל הנשגב.

          החיבור פותח בתיאור בני משפחתו, לימודיו וחוויותיו הקשות בחֶדֶר ואחריהן בבית ספר עממי של המזרחי. בגיל 9 עבר לבית ספר עממי פולני. בן 13 סיים את לימודיו הפורמליים, ונאלץ להתמסר לפרנסת המשפחה. בן 14 החל לעבוד במשרד בית חרושת. העבודה הסבה לו מורת רוח, והוא נאלץ להיאבק על גובה שכרו ולחפש משרה נוספת. בפארק העירוני נפגש עם צעירים בני גילו. נקשר לנערה שכנה. יחסיהם נותקו עקב אורח חייה הפיליסטרי.[6] הוא הצטרף לתנועת הנוער החלוץ המרכזי, התאכזב, דחה הצעה להצטרף לשומר הצעיר ועבר לכנסת השומר הדתי, ובה מצא את מקומו ועימה הזדהה. מכאן ואילך כל מעייניו היו נתונים לקן השומר הדתי בעירו (על כך להלן בהרחבה). יצחק הוטרד מאוד מעליית הנאצים בגרמניה, ממצב היהודים בארץ ישראל, מרצח ארלוזורוב, מההידרדרות המוסרית ומהיעדר השאיפה לאידאלים גבוהים בעולם כולו. 

          מעטים הצעירים שומרי תורה ומצוות שכתבו אוטוביוגרפיה במסגרת תחרות החיבורים של מכון ייווא בשנות השלושים של המאה ה-20. מקבילה מסוימת היא האוטוביוגרפיה שכתב אייזיק זיידנברג,[7] בעברית, בהיותו בן 21. שניהם נשאו חוויות קשות מימי לימודם בחֶדֶר; שניהם נאלצו לשאת מגיל צעיר בנטל פרנסת המשפחה; שניהם צעירים דתיים פתוחים להשכלה ולתרבות הכללית, התעניינו בפילוסופיה והביעו נטייה לסוציאליזם שאותו למדו מהתנ"ך; גילו יחס רגשי לטבע, היו בעלי עמדות ציוניות, שאפו לעלות לארץ ישראל ולבנותה, ושניהם הגדירו את חייהם כקשים ומרים. זיידנברג היה ממייסדי פעילות נוער ציוני דתי בעירו שבאזור ביאליסטוק, שאת שמה לא רשם. בהמשך ציין קשר לחלוץ המזרחי ולשומר הדתי, שאליה הצטרף כדי להרחיב את השכלתו ולמצוא חֶברה. שניהם היו שותפים בפעילות ציונית דתית של נוער, והפיקו עלון קבוצתי. מכאן ואילך נפרדו דרכיהם: זיידנברג למד בישיבה, ובאותה עת נחשף למטיפים משלל מפלגות. אמונתו התערערה, הוא תיאר חריגות משמעותיות מדרך ההלכה, ובהמשך מעין חזרה בתשובה. פעילותו בתנועת הנוער הציונית דתית הייתה קצרה, והוא לא התפתח למעמד מנהיג ומשפיע. זיידנברג היה מרוכז בעצמו והתמקד בעולמו הפנימי השסוע והמסוכסך. לא כך נחשף לפנינו יצחק רוזנברג.

ימי ילדות

יצחק היה בן שני למשפחה דתית של סוחרים זעירים שהתגוררו ברחוב אפטטשנא 26 בעיר זוויירצ'ה, בחבל זגלמביה שבגליציה המערבית.[8] קדם לו אח בכור, מנחם, ואחריו נולדו שאול, שיינדל־יפה ורגינה־רבקה. יצחק ציין את הדאגה הרבה של הוריו, שנסכו בו רצון לחיים ולשמחה גם כשחווּ מצוקה כלכלית. יחסם אליו היה חם ואוהב בלי קשר למצבם הקשה. האחים מנחם, יצחק ושאול היו חברים פעילים בשומר הדתי. מנחם עלה ארצה במסגרת התנועה אחרי הכשרה בקבוצת גאולה ובקיבוץ עובדיה בסְלָבְקוֹב.[9] אחיו הצעיר שאול עלה ארצה אף הוא במסגרת התנועה אחרי מסע תלאות דרך וילנה, ששם היה חבר בהכשרה תנועתית (להלן ליד ציון הערה 78). שני האחים הגשימו את חזון השומר הדתי: הם הצטרפו לקבוצת אברהם, שהקימה בניסן תש"ג (אפריל 1943) את הקיבוץ הדתי כפר עציון.

          דודם יוסף רוזנברג היה יו"ר תנועת הצה"ר (ברית הציונים הרביזיוניסטים) בעיר. אחיו הצעיר של הדוד, ישראל, וביתו בריינדל היו פעילים בחלוץ המרכזי.[10]  בבית הסבא התנהלו ויכוחים פוליטיים סוערים. סבא נטע ביצחק אמונה בקב"ה, ובשבתות למד עם נכדו הסקרן פרקי אבות. בגיל ארבע נכנס יצחק לחדר, מוקדם מהמקובל, וסמוך לכניסת אחיו הבכור כדי לזכות בהנחה עבור שני האחים. בחדר ספג חוויות קשות. שיטת הלימוד לא הייתה משובבת נפש, ובין התלמידים נמצאו נערים מושחתים, התעללות מינית בין הילדים ועוד. החדר שלמד בו היה מוסד חינוכי עלוב ומדכא. הוא שמע קול פנימי שקרא לו לעזוב את החדר הזה, וכך היה. משם עבר לבית ספר של המזרחי שבו למדו לימודי קודש לצד לימודי חול. יצחק העיד על עצמו שהיה תלמיד שקדן ונהנה מהלימודים אף כי לא הצטיין. בזיכרונו נחרתה חוויה קשה: הוא הציץ במחברת של חברו בשעת מבחן וספג מהמורה מטר מכות סרגל מייסרות על אצבעותיו ועל כתפו לנוכח כל חבריו לכיתה. אלה נזעקו ושקלו להכריז על שביתה. הוריו התערבו, והמורה המכה נענש. בל"ג בעומר יצאו התלמידים ליער מצוידים בקשת וחץ. בט"ו בשבט שמעו בשקיקה סיפורי ארץ ישראל ואכלו מפירות הארץ.

          בן תשע החל ללמוד בבית ספר עממי פולני. קדמה לצעד זה מחלוקת בין אביו וסבו, שהסתייגו, ובין אימו ואחיותיה, שתמכו.[11] לבסוף התפשרו: יצחק ילמד בבית ספר פולני ובנוסף ימשיך בלימודי קודש. האווירה הפולנית הפחידה אותו אך הוא שמח על ההזדמנות להכיר את העולם הגדול, ובית הספר שימש עבורו פתח אליו. יצחק המשיך לקיים אורח חיים דתי למרות לעגם של חבריו לכיתה, וחלם להיות "מתמיד" כמו שתיאר ביאליק,[12] שאת שיריו קרא בשקיקה. רוזנברג לא נמשך לחברת הילדים אלא לבית המדרש, ובו בילה את זמנו הפנוי ואהב להקשיב לניגון המתוק והלבבי שבקע משם. יותר מכול התעניין בשיעורי הדת, בזכות המורה שאיחד את התורה עם המדע. יצחק הִרבה לקרוא בעיתון יהודי, מאָמענט,[13] ובכתבי הוגים וסופרים יהודים. הוא הגדיר עצמו באותה עת תלמיד חלש שהתחזק בלימודיו בכיתה האחרונה ונחשב עילוי במתמטיקה. בכל רגע פנוי פנה לתנ"ך, שהקסים אותו. חרף תשוקתו האדירה להימצא בחיק הטבע ולהיפתח לעולם הרחב נאלץ לוותר על הטיולים עם בני כיתתו במסגרת בית הספר עקב העלות הגבוהה. הוא לא רצה להטיל הוצאה זו על הוריו. ברוב השבתות נאלץ יצחק ללכת לבית הספר. באחת השבתות יצא אחר הצהריים עם חברים ליער, והזמן חלף בנעימים. בשעה חמש נפרד מהם כדי ללמוד עם סבא, כהרגלו. חבריו לעגו לו, ולא הבינו כיצד נער מוותר על חברתן של נערות למען שיעור תורה עם סבא.

ימי נעורים

הייתי רומנטיקן ללא תקנה […] לא היה גבול לשמחתי כאשר נזדמן לי לראות מחוץ לעיר את שקיעתה הנפלאה של השמש […] בשובנו בימי הקיץ מהיער הייתי עוצר את קבוצתי ונותן ביטוי להתקסמותי מיפי הטבע במיוחד לעת שקיעת החמה. הרגשתי כי התקשרותי ואהבתי לטבע נובעים מהשקפתי כי האמת, שגורשה מן העולם על ידי השקר, נמצאת בוודאות אי־שם ברקיע התכול והתמים; במקום שאין בני אדם או בין הפרחים שבשדה והעצים שביער שאת שפתם המלאה סודות טרם הכירו בני האדם. בשבתות הקיץ ביער בשעה שציפור מרננת את רינותיה חפצתי לבקש שתכניסיני למשפחתה כי חיי היו מאוסים ובעיקר נעדרי שירה ומוסיקה – שני דברים שחסרו לי ושאליהם השתוקקתי בלי הרף.^[14]

בהגיעו לבר מצווה היה יצחק נער תאב דעת ולהוט ללמוד. עם תום לימודיו בבית הספר העממי ביקש להמשיך לבית ספר יבנה של המזרחי בבנדין הסמוכה, אך הדבר לא התאפשר. המדיניות הכלכלית של ממשלת פולין בין שתי מלחמות העולם פגעה במיעוטים הלאומיים ודחקה אותם מחיי הכלכלה והחברה. מדיניות זו הופנתה בעיקר נגד היהודים, ויצרה משבר כלכלי עמוק. התרוששות היהודים ניכרה היטב. עלות הלימודים בחינוך היהודי הפרטי הייתה גבוהה. רוזנברג, כמו רבים מבני הנוער היהודים בפולין, נאלץ לקטוע את לימודיו ולסייע בפרנסת המשפחה.הוא ציין את הסבל הרב של משפחתו שנחרת עמוק בנשמתו: "הדלות מציצה מכל פינה". חוויית העוני ליוותה אותו, וכחלוף שנים, ב־20 בפברואר 1940, כתב לאחיו מנחם: "אצל העניים אף פעם לא שמח".[15] השאיפה להרוויח כסף ולהתחלק בו עם משפחתו תפסה מקום מכריע בחייו. במאמציו למצוא עבודה מפרנסת למד שיעורי ערב מקצועיים, אך שם נחשף לאנטישמיות פולנית קשה ולהסתה של כומר מקומי. לאחר מאמצים ואכזבות מרות התקבל לעבודה כמנהל חשבונות בבית חרושת. שכרו היה דל, ושעות העבודה רבות.

          יצחק הִרבה לקרוא וללמוד עצמאית לימודי קודש וחול, היסטוריה, פילוסופיה, ספרי מסעות, ספרות יפה ועוד.[16] הוא העיד על עצמו שכמו זאב רעב התנפל על כל יצירה, ומחשבות חדשות צצו במוחו. ב־1934 מונה לגזבר בית החרושת. היקף עבודתו גדל, אך התמורה הייתה עלובה – 50 זלוטי בחודש.[17] את נחמתו מצא פעם אחר פעם בחיק הטבע: "בחוץ היה חודש מאי, הוא השכיחני את כל בעיותיי והייתי מאושר שהעולם יפה כל כך […] בחורף הייתי מתאווה לשכוח את העולם שמסביבי ולרקוד בשלג הרך והחלקלק. אולם המשרד הוא כמו בית כלא […] אהובה ויקרה לי חשכת הלילה […] הנני ציפור דרור משוחררת מהאזיקים הכובלים אותי". בימי הקיץ אהב לטייל עם חברו על שפת האגם, מוקסם ונרגש. למטה "שרו המים את שיר השבח שלהם לבורא העולם".[18]

          בתקופת ההתבגרות חש תהום פעורה בליבו, ונכסף לידיד שבפניו יוכל לפרוק את המועקות הקשות ולשתף את מחשבותיו ורגשותיו. הוא נקשר לנערה שכנה, תלמידת הסמינר החרדי בית יעקב, והִרבה לשוחח עימה ולטייל יחד בחיק הטבע. את היחסים ביניהם הגדיר ידידות ואחווה. אהבה הייתה בעיניו משהו נעלה, שמֵימי, שאינו תלוי בדבר. משבר ביחסיהם חל כאשר הנערה הצטרפה לבית"ר וזִלזלה באמונתו הדתית. לדעתו, ידידות יכולה להתקיים בין אנשים שחושבים באופן דומה ושהרמוניה שוֹרה ברגשותיהם. חילוקי דעות ערכיים והתנהגות משוחררת שלה בחברת הבנים הפריעו לו מאוד והפרידו ביניהם, וקשריהם נותקו. אכזבתו הייתה עמוקה, ובעקבותיה נמנע מלפתח ידידות דומה. הנערה שאיתה קשר קשרי ידידות משקפת תופעה רחבה בין בני הנוער היהודים בפולין בין שתי מלחמות העולם. צעירים אלו כונו פיליסטרים.[19] הייתה זו תגובתם לאנומיה שבה הייתה שרויה יהדות פולין בין שתי מלחמות העולם.[20] תנועות הנוער החלוציות הציעו לנוער היהודי תחליף, מסגרת יציבה ומשמעות לחייהם, יעד ומטרה, עתיד ותקווה.

          יצחק התקשה לבלות את ימי הקיץ בדירת הוריו הצרה והמחניקה ויצא לפארק, ושם פגש חברים, "קלוב קבצנים", ששיחקו שחמט והִרבו להתווכח על דת ועל פוליטיקה. הוויכוחים שהתלקחו בין חברי השומר הצעיר ובית"ר העלו בו הרהורים: הרי הם רוצים לבנות את ארץ ישראל. אם כך, מדוע הם נלחמים ביניהם באופן כל כך רחוק מהיהדות. הוא תהה על פירוד הלבבות ועל השנאה ההדדית. ב־1931 הוזמן להצטרף לארגון החלוץ המרכזי, שקלט נוער בגיל הגימנסיה.[21] יצחק נענה תוך הסתרת הדבר מאביו ושתיקה מסויגת של אימו. במפגש הראשון שאל: מה עמדת הארגון ביחס לדת? ונענה: כל חבר חופשי לנהוג כרצונו. חברים התלוצצו וטענו, כי הוא מבקש להלבישם בציצית או להכריחם להתפלל. יצחק לא נעלב. רגיל היה לכך, ולדבריו באותה עת לעגהנוער לאורח החיים היהודי־דתי. חרף זאת וכנראה מתוך תמימות התמסר לפעילות, ובתוך זמן קצר נבחר למזכיר הקבוצה. בן 14 אזר אומץ והכין הרצאה על יוסף טרומפלדור ביום השנה לנפילתו בתל חי. שיחתו השנייה הוקדשה לאוטואמנציפציה של פינסקר.[22] שיחה שלישית לא התקיימה: יצחק נטש את החלוץ המרכזי על רקע היחס ליהדות. בתנועה צחקו, ירקו וזלזלו בדברים שהיו בעיניו היפים והמקודשים ביותר. הוא ראה בכך ביטוי לדרך הציונות הכללית, ומסקנתו הייתה שבלתי אפשרי שדתיים ושאינם דתיים יפעלו יחד בחֶברה אחת מתוך סולידריות.[23]

הבחירה בשומר הדתי

כוח המשיכה של תנועות הנוער בפולין בין שתי מלחמות העולם היה חזק. תהליכי החילון וההתבוללות היו עזים, ובני נוער רבים ממשפחות דתיות הצטרפו לשומר הצעיר.[24] אחרי שעזב יצחק את החלוץ המרכזי הפצירו בו אנשי השומר הצעיר להצטרף לתנועתם. הוא לא התפעל מתיאורי גן העדן ומהיושר הסוציאלי שלהם, וחיפש תנועה שחותרת לבנות אתארץ ישראל מתוך חיבור עמוק בין הלאומיות והמוסר החברתי.הסוציאליזם של השומר הצעיר נראה בעיניו שדוף, יבש ונעדר מקוריות."את הסוציאליזם הטהור מצאתי בצורה הרבה יותר יפה בתנ"ך. האידיאלים של הנביאים הקסימוני".[25] בחודש אב תרצ"ב, קיץ 1932, הצטרף לשומר הדתי, ומאז היה "חבר מסור ובעל הכרה של השומר הדתי":

שתי המילים המהוות את סיסמתו של ארגוננו, תורה־ועבודה, הפכו לתוכן חיי. בהכרה מלאה האמנתי שרק ארץ ישראל הבנויה על בסיס של עבודה עברית ברוח היושר והצדק של המוסר היהודי היא העברית והלאומית ביותר. לתנועת נוער אשר שואפת לכך רציתי להשתייך.[26]

צעירים וצעירות ממשפחות דתיות הצטרפו לתנועות הנוער ממגוון מניעים, ולעיתים קרובות היה זה שילוב של מניעים: חיפוש חֶברה מתאימה, בילוי בחֶברה משותפת לבנים ובנות. חברוּת בתנועת הנוער והופעה בתלבושת התנועה נסכו גאווה בצעירים, והעניקו להם תחושת חשיבות וערך. בני נוער רבים נואשו מהתקווה לחיים יהודיים בפולין, ותנועת הנוער הייתה עבורם מסלול לקבלת סרטיפיקט ולעלייה ארצה. חלקם מצאו בתנועה ביטוי למרידה בהורים, מפלט מהבית הדל ועמוס הקשיים והעימותים. היו מתעניינים בתכנים הלימודיים, ואחרים בהוויי החיים התנועתי. חברים הגיעו לקן באופן מקרי, בעקבות בן משפחה או חבר לכיתה. מעטים הצטרפו מטעמים אידאולוגיים.[27] יצחק היה ביניהם. הוא קלט היטב את רוח השומר הדתי, את המסרים והערכים שהנהגת הכנסת ביקשה לנטוע בלב החניכים. רוזנברג הציב בפנינו דמות מורכבת: שילוב של דבקות בהלכה ובמסורת עם פתיחות לתרבות הכללית ואימוץ ערכים ציוניים־דתיים חלוציים. את דרכו זו הגדיר כך: "היה לי מהלך מחשבות עצמי. היה זה נתיב מחשבתם של אבי וסבי, אך בצורה חדשה וחיה. את דרך מחשבתי זאת ביטאתי בכל הזדמנות ובכל וויכוח". ככל הנראה מחשבתה של אימו הייתה שונה מזו של הגברים במשפחה.[28] רוזנברג אישר את טענת הנהגת השומר הדתי, שהחינוך התנועתי מצליח להנחיל לחניכים ולחניכות את ערכי התנועה. וזאת לעומת הורים, רבנים ועסקנים שפקפקו בכך וראו בשומר הדתי מסלול לחילון, משחקי ילדים ובזבוז זמן.

          ספר חייו נכתב בהיותו בן 16, ומעלה אבחנות יסודיות ומפתיעות לגילו הצעיר. יצחק דייק. רעיון תורה-ועבודה כפי שהגוהו הראשונים וכפי שהונחל בשומר הדתי עיקרו צדק חברתי – סוציאליזם דתי.[29] השומר הדתי טיפחה את היחד, ותבעה מחבריה הגשמה אישית בארץ ישראל. כדי להצטרף לקן השומר הדתי בזוויירצ'ה נדרש יצחק לגייס חברים מתאימים בני גילו. בקן לא הייתה קבוצה מתאימה שאליה יכול היה יצחק להצטרף. הוא גייס עוד שבעה חברים, ובמפגש איתם הכריז ראש הקן (שמו אינו ידוע) כי החיים של חברי השומר הדתי בשורות הפועל המזרחי בארץ ישראל הם החיים היהודיים היפים ביותר. ארגונים אחרים מתכוונים לפתור את הבעיה היהודית באמצעים כלכליים ופוליטיים, ואילו השומר הדתי מדגישה את הכוח הרוחני, מעניקה עדיפות לרוח על פני החומר. יצחק ציין כי בעת שכתב את ספר חייו, 1934, הגשים רכז הקן את צו התנועה וכבר חי בארץ ישראל. גם בכך הפנים יצחק את המסר התנועתי.

          בקן התארגנה סביב יצחק רוזנברג קבוצת חברים שנשאה את השם שח"ל – שמואל חיים לנדוי, מנהיג צעירי המזרחי ומהוגי רעיון תורה־ועבודה, שנפטר בירושלים בגיל צעיר.[30] הקבוצה נאלצה לפעול בכוחות עצמה. מדריך לא היה להם. השומר הדתי סבלה ממחסור כרוני במדריכים. יצחק החל להרצות בקן על נושאים שונים. הוא כתב מאמר על חוסר אידאולוגיה בתנועה ועל הכשרת הבוגרים בדרכם לארץ ישראל.[31] כושר המנהיגות שגילה, יכולותיו הפדגוגיות והאינטלקטואליות והלהט והמסירות שלו הביאו לכך שכחלוף חצי שנה היה דמות מרכזית בקן, גייס חניכים חדשים, החל להדריך, נבחר להנהגת הקן, שימש גזבר ועורך עלון הקן. בתוך זמן קצר פיתח רוזנברג הזדהות עמוקה עם השומר הדתי. הוא סבר ש"השומר הדתי נושא עמו את האידיאלים הנשגבים ביותר של העם היהודי. השומר הדתי הוא חוליה בשלשלת הזהב של תקופת תחייתנו".[32] רוזנברג איננו הוגה, וספר חייו אינו ספר הגותי אלא תיאורי. בדבריו אלו הוא מוסר לקוראי החיבור את המסרים והערכים שקלט בקן ובפעילות התנועתית. במובן זה הם משקפים את המסרים והערכים שלאורם חינכה השומר הדתי, והם באו לביטוי בפרסומי התנועה.

          יצחק רוזנברג הצליח לחדור ללב החניכים בכושר מנהיגותו, בצניעותו וביכולתו לפתח קשרים בין־אישיים חמים. לימים זכרו אותו חניכיו כסמל, מורה דרך, מנהיג ישר וצנוע שניחן ברגש ובידע להתחשב בזולת. דמותו הקרינה אומץ, הדוגמה האישית שנתן והדברים ששמעו חניכיו מפיו נחקקו בזיכרונם. חניך בקבוצתו זכר אותו: רזה, עוטה משקפיים עבים, לבושו נקי ומסודר, עיניו אדומות מקריאה ומלימוד, חיוכו תמים – אדם במלוא מובן המילה. אחד השירים שאהב היה "אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי" (תהלים קכא, א).

רק בן 18 הוא יצחק (איטשלע), וכבר התמסר לרעיון של חִנוּך והגשמה, תמיד היו עשרות בני נוער סביבו, בלכתו ובשובו מהעבודה, בעוברו את הרחוב, תמיד תמיד הסביר, הִקנה תורה ודעת, הכל בכדי להשפיע וללמד אידישקייט […] ביתו "בית ועד לחכמים" היה, שם התקיימו ישיבות, שם נולדו רעיונות, שם התאכסן שליח ארץ ישראלי […] עייף ויגע הייתָ תמיד ומימי נעוריך סבלתָ את סבל עמך.^[33]

ימיו היו מלאים וגדושים. בעת שכתב את האוטוביוגרפיה נהג להשכים קום, ב־05:00, ולהקדיש שעה לכתיבה. בשעה 06:00 היה מלמד קבוצת חניכים בקן ספר משלי, שבו מצא הכנה לחיים עצמאיים בתקופת ההתבגרות. בתום הלימוד והתפילה יצא לעבודתו. את רוב היום נאלץ למלא בעבודה בבית החרושת. בתום יום העבודה, ב־20:30, היה רץ ישר אל הקן. יצחק הדריך, לימד תנ"ך, פרקי אבות ושולחן ערוך. בשבת בבוקר השכם למדו תלמוד, והלימוד שובב את נפשו הרומנטית. גם חזיונות הנביאים רוממו את רוחו והדריכו אותו. הוא חש נחת רוח ונִשבה בקסמי חוכמתם של חז"ל. יצחק לא זכה ללמוד בישיבה ולא במסגרת תורנית פרט לחדר, ועם זאת חתר להנחיל זהות יהודית ותורת ישראל במובנה הרחב ביותר. גישה זו הנחתה אותו בפעילותו בקן, בביתו ובמשפחתו. ביום 14 בינואר 1935 רשם, בעברית וביידיש, בשולי מכתב של אימו לדודה ברוניה, שהייתה כבר בארץ: "זכרי בכל התנאים כי הנך בת יהודייה ולא תביישי את המשפחה, את העם היהודי בעת בניית ארצנו. זכרי, בת ישראל את, זכרי לשמור שבת, כשרות ויהדות".^[34]

          בזוויירצ'ה, כמו ברוב הקינים, הופיע עיתון קיר ובו כתבות מהוויי חיי הקן, מאמרים ומידע תנועתי. מפעם לפעם ראה אור גם עלון מודפס. עלון העשור, הד חיינו, שנערך ונכתב ברובו על ידי יצחק ושאול, ראה אור בשנת תרצ"ט (1939). עלון משוכפל במכונת ספירט, כתב סגול דהוי בשלוש שפות – עברית, יידיש ופולנית – 22 רשימות, ספוג רוח התנועה ותודעת ארץ ישראל. יצחק כתב בו רשימה "בתוך התחום" – בלשון פיוטית תיאר את הקן שאליו מגיע בעיקר נוער עובד[35] אחרי יום עבודה: בחדר הראשון מכשירי ספורט וכתובת "נפש בריאה גוף בריא"; תמונה של מסירות נפש על קידוש השם; תמונת חלוץ שומר ולידו שורה משיר חלוצים: "נומה עמק ארץ תפארת אנו לך משמרת".[36] יצחק מתאר אווירה של גבורה, אהבת האומה ומסירות לאֵם־המולדת. בחדר אחר כרזה: "טהר את חייך בעבודה וקדשם בתורה".[37] תמונת מחצבה, עובדים בשדה ובכרם – חיי חלוצים; פינת הקק"ל. בחדר עמוס שולחנות צפופים מתקיימים חוגי לימוד, ידיעת הארץ, תולדות ישראל; חדר נוסף, בית המדרש – ארון קודש פשוט מעוטר במגן דוד, ספרייה עשירה, ובה כאלף כותרים בשלוש שפות – ספרי קודש וחול, ספרי ציונות ותרבות יהודית וכללית. אחריו חדר הנהגת הקן, אותו הוא מדמה למנוע שמניע את גלגלי התנופה בקן. משעה 20:00 הקן הומה נערים ונערות שעוסקים בספורט ובלימודי קודש וחול. "רוח אחת מחיה את כולם, רעיון אחד שופע תוכן באנשים ונותן להם שאיפה נעלה ורוממה […] שאיפות מוסריות ואנושיות מקבלות כאן את תיקונן […] שירה חדשה זורמת וכובשת את הכל".[38]

          תיאור מרומם ונעלה זה לא היה מנת חלקם של כל החניכים והחניכות בקן ולא בכל עת ובכל שעה. לפנינו ביטוי לשאיפה, לכמיהה, לציפייה של יצחק מהקן שבו שיקע את רוב זמנו הפנוי. רשימה זו פורסמה בעלון הקן, ונראה שיצחק ביקש להעביר לחניכים ולחניכות מסר, להציב לפניהם אתגר ולרומם את רוחם. זאת במיוחד נוכח הנעשה מחוץ לכותלי הקן, ברחוב ובבתי החניכים, ששם הם נחשפו למציאות שונה בתכלית. הקן מוצג כאי ארץ־ישראלי בתוך הגלות, מנותק מהסביבה החיצונית. קן השומר הדתי בזוויירצ'ה זכה למבנה מרווח ולחבורת חניכים ומדריכים ראויים לשבח. קינים של השומר הדתי בפולין נאלצו להסתפק בחדרים שכורים, צריפים מטים ליפול, מתחמי פעילות בצד בתי כנסת ובתי ספר של המזרחי, מבנים שכורים וכיוצא באלה. היו קינים שנאלצו לנדוד ממקום למקום, ולא זכו למשכן קבע. מאיר פינגרהוט, בוגר קן השומר הדתי בביילסקו ביאלה (ביליץ), יצא בשליחות תנועת תורה־ועבודה לפולין ב־1937. הוא שיגר להנהלת הברית העולמית של תנועת תורה-ועבודה בארץ דיווח על קיני השומר הדתי באזור זגלמביה: "יוצא מן הכלל בכל הגליל [אזור זגלמביה] הוא הקן הזוֶרצַ'אִי. כאי בודד (בכל המובנים) דומה הקן. כאן בכלל לא הרגישו את המשבר שעבר בכל ארגוני הנוער בפולין".^[39] היו אלו ימי משבר לא רק לתנועות הנוער החלוציות, אלא לתנועה הציונית בפולין כולה. השומר הדתי צלחה ימי משבר אלו טוב יותר משאר התנועות בפולין.

          באלול תרצ"ז (1937) יצא הרב משה צבי נריה[40] לביקור בקיני השומר הדתי בפולין. את יצחק פגש לראשונה במועצה ארצית של כנסת השומר הדתי בקיבוץ השומרי ראשית בז'ילונקה שליד ורשה, והתרשם מאוד:

רציני ומרוכז עמד חבר המועצה מזוויירצ'ה ודִבר אידיש, והרצה על משאלות הנוער לכִוון ולהדרכה. ובשעה מאוחרת המתיק סוד שיח עם שליח־הארץ [הרב נריה] על בעיות מסוימות ממשיות בהדרכה. "ראה, הבעת כאן השקפות כלליות, אולם איך וכיצד לפעול לפיהן למעשה בחיי יום יום?" […] אכן, התלבט עמוקות בהדרכת קִנו־סניפו, לבטיו גבלו עם כאב ממש.^[41]

בעקבות ההיכרות ביקש הרב להוסיף לתוכנית הביקורים שלו גם את זוויירצ'ה. הוא הגיע לבית משפחת רוזנברג, התקבל בחביבות רבה וחש שרוח התנועה שורה בבית. בקן השומר הדתי התפעל מעיתון הקיר, מעשה ידיהם של שאול ויצחק, שכמוהו לא ראה בסניף בני עקיבא בירושלים. משפחת רוזנברג השרתה את רוחה על הקן – יצחק, מנחם ושאול הוסיפו לו רצינות וכובד ראש, מסירות ונאמנות, גוון רוחני ותרבותי. "יצאתי משם מלא רשמים וסיפוק", כתב לימים.^[42] יצחק רוזנברג מצא ברב נריה איש בהיר במחשבתו ותמים בדרכו, והקשר ביניהם נמשך בהתכתבות. יצחק שאל את הרב על נושאים שבהם גילה עניין מיוחד. ביום ט' בטבת תרצ"ח (13.12.1937) הודה יצחק לרב על תשובותיו, והוסיף לשאול: איזה מקום תופס הקיבוץ בארץ? האם יש לחבר הקיבוץ חופש? מה השפעת הספרות האירופית על החניכים, בשעה שלא יוצרים ספרות דתית? מה יחסו של הרב לספרות האירופית? מה יחסו של הרב לפסיכואנליזה של פרויד? האם מחנכים בארץ גם חינוך מיני סקסואלי?[43] שאלות אלו העסיקו את חברי השומר הדתי ותפסו מקום בתוכניות ההדרכה ובפרסומים התנועתיים פרט לשאלה האחרונה, שהייתה על פי רוב אפופה בשתיקה.

אחים ואחיות מתחנכים בצוותא

עד חורף 1933 פעל הקן בזוויירצ'ה על טהרת הבנים בלבד, ואז הוחלט לצרף בנות. יצחק הסתייג בטענה שהבנות תגרומנה להחלשה בפעילות התנועה. בעת שכתב את ספר חייו הודה ביושר לב בטעותו: "השומרות הביאו לתחייה בעבודתנו […] אני שהייתי מתנגדם השרוף הפכתי להיות מגִנם. כמעט כל עבודתי הארגונית הוקדשה להן".[44] תנועות הנוער בעמים ובישראל – הוונדרפוגל, הצופים והשומר הצעיר – קלטו תחילה רק בנים; מאוחר יותר צורפו גם בנות. בשומר הדתי הייתה סוגיית החינוך קואדוקציוני, המשותף לבנים ולבנות, נפיצה מבחוץ ומבפנים.

          שני גרמי מדרגות ושתי כניסות הובילו מהרחוב לקן השומר הדתי באושווינצ'ים (לימים קם לידה מחנה ההשמדה אושוויץ־בירקנאו), אחד לבנים ואחד לבנות. שניהם הובילו לאולם אחד, שבו פעלו הבנים והבנות יחדיו. ההפרדה המגדרית הייתה מצג כלפי הציבור היהודי ברחוב. בקבוצת החניכות שהדריך יצחק הייתה נערה שלמדה בבית ספר, והדבר הוסתר כמה שנים מאביה החרדי, שהחרים את אחותה הגדולה כי עלתה לארץ. הבת הגיעה לקן במסירות נפש, תמיד שמחה ופניה מחייכות. פעם, מספר יצחק, "הבחנתי שבפָּנים המחייכות מתחשרים עבים ושתי פניני דמעות זולגות מעיניה".[45] היא לא הייתה יוצאת דופן. חברות רבות כמוה הצטרפו לשומר הדתי, צעד שחולל קרע עמוק במשפחתן. נערה זו וחברותיה לא יכולות היו להמשיך באורח חיים כפול זה ללא תמיכה, גלויה או סמויה, של האֵם.[46] טרגדיות משפחתיות רבות נגרמו על רקע התנגדות חריפה של האב ותמיכה כלשהי של האֵם, כפי שהיה בביתו של יצחק רוזנברג עצמו, בעניין בחירת בית הספר שבו ילמד וכשהצטרף לחלוץ המרכזי.[47] ראשי המזרחי, ראשי הקהילות, הציבור החרדי והורים התנגדו בתוקף לצירוף הבנות לקיני השומר הדתי ולחינוך המשותף. התנגדות זו זכתה לעידוד ותמיכה של רבנים, אף כי לא כולם. הרב יצחק ניסנבוים, נשיא המזרחי בפולין בשלהי שנות השלושים, והרב מאיר בר אילן (ברלין), בנו של הנצי"ב מוולוז'ין ונשיא המזרחי העולמי, העניקו גיבוי לשומר הדתי בעניין זה.[48]

          יצחק רוזנברג סבר שהאמנציפציה הֵרֵעה עם האישה ושאל את הרב נריה על מקומה ותפקידה של האישה בחיים בארץ, מדוע אין לה זכות בחירה והיבחרות. יצחק ביקש מהרב ללבן את העניין כדי שהוא לא ייכשל.[49]  את תשובת הרב נריה, שנוגעת ישירות לסוגיית החינוך המשותף בקן, פרסמו יצחק ושאול בעלון הקן, הד חיינו, בשנת תרצ"ט:

שאלת האישה ומקומה על פי התורה […] "כל כבודה בת מלך פנימה" […] אתה [יצחק] כותב: "הייתכן שהיא תהיה רק למטבח ולילדים?" […] ואני שואל: אטו שני אלה מילתא זוטרתא נינהו? [וכי שני אלה דבר קטן הם] "עקרת הבית – עיקרו של בית!" […] היהדות רצתה לשמור על קדושת האֵם ולפיכך לא נתנה לנו להוציאה מביתה. האישה בעומק מהותה רוצה דוקא להיות בבית. אנו מוציאים אותה, מחנכים אותה לפריצת הגדרות, להסרת המחיצות, ולב האישה כואב על זאת […]. אל נשבית את צורת החיים כפי שהיא צריכה להיות, אל נמשיך להרוס דמותם המקורית ואל תמשוכנה העובדות את המושגים לסלפם ולעקמם.[50]

בשולי המאמר הוסיפה המערכת: חלוצה דתית! "רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה" (משלי לה, כט). כך הגיבה הנהגת הקן לדברי הרב. חברי התנועה הצעירים התמודדו מול עמדות שמרניות, התגברו ועיצבו אורח חיים תנועתי כרוחם. הם הוציאו את הבת מהבית והסירו מחיצות בלי לפגוע בקדושתה ובתומתה.

          גם מבפנים התעוררה התנגדות לצירוף הבנות, ומסתבר שהתנגדותו של רוזנברג נבעה משיקולים פנים־תנועתיים. חברי השומר הדתי ביטאו הערכה נמוכה לבנות בהשוואה לבנים. הייתה זו תוצאה של היעדר מסגרות חינוך דתי לבנות ושיגור רבות מהן לגימנסיות הכלליות. ידיעותיהן בתחומים שהיו נשמת אפה של תנועת השומר הדתי – עברית, יהדות וציונות – היו דלות בהשוואה להשכלתן הכללית הרחבה יותר מזו של הבנים.[51] אחד החברים ביטא את היחס לחברות: "את מוכרחה לזרוק מאחרי גוך את מורשת עברך, את מהלך דעתך שאת רק בחורה. כאן את חברה! אחותי היקרה היית לזועה, לסמל החִנוך המנון [המנוּון], היי נא עתה לדוגמה, לסמל בשביל חִנוך מתוקן".[52] רוזנברג חשש שהבנות תורדנה את רמת הפעילות הרעיונית בקן, ולכן הסתייג. חברים בודדים נימקו את הסתייגותם בטיעון דתי־הלכתי ובתגובה הצפויה של הרחוב היהודי. יצחק רוזנברג גילה רגישות רבה לגדרי הצניעות: "הנחת יד על כתפה של נערה נראתה בעיניי כחילול תומתה".[53] ראינו את ביקורתו החריפה על הידידה שלו מבית יעקב. לטעמו היא הרשתה לעצמה התנהגות בלתי ראויה בין הבנים. כמוהו נהגו רבים מחברי השומר הדתי שתמכו בשילוב הבנות בתנועה. מכל המקורות שברשותנו ניתן להסיק, ששילוב הבנות עם הבנים בשומר הדתי לא גרר חריגות מגדרי הצניעות וההלכה.[54] חרף ההתנגדויות החליטו חברי הקן בזוויירצ'ה, וכך כנסת השומר הדתי כולה, לצרף בנות ולשלבן באופן מלא בכל הפעילות התנועתית. ההנהגה הכריזה שאין הבדל בין שומר ושומרת, ופעלה לממש הכרזה זו.

          מדבריו של יצחק אפשר להתרשם שהבנות שהצטרפו לקן, ובמיוחד קבוצת הבנות שהוא עמד בראשה, הפיגו את החששות שהעלה, ושהשילוב בין המדריך לחניכות היה מושלם. במבט כולל נראה, ששילוב הבנות בקינים, בהדרכה ובמכלול הפעילות התנועתית התנהל בעצלתיים. המסורת השמרנית וההתנגדות העזה הכבידו על התהליך והאטו אותו. בנות רבות הצטרפו לקיני השומר הדתי, אך שיעורן במוסדות הקינים והתנועה היה נמוך. כדי להתמודד עם העובדה שרובן לא הבינו עברית הפיקה השומר הדתי בעיקר עבורן עיתון מיוחד בפולנית, התורן. בנות אמיצות, נחושות, מוכשרות ונכונות לשלם מחיר אישי הצליחו לפרוץ דרך להנהגת הקן ולהנהגת הכנסת. הקבוצות החינוכיות האינטימיות שפעלו בקינים היו נפרדות מִגדרית, בעוד הפעילות התנועתית התנהלה במשותף (חינוך קואדוקציוני). הנהגת השומר הדתי שאפה לשבץ מדריכים לקבוצות בנים ומדריכות לקבוצות בנות, אך לא עמדה בכך עקב מחסור ניכר במדריכות.

המדריך והקבוצה

הקבוצה הייתה יחידה אורגנית, הגרעין לקן ולשומר הדתי כולה, ובה התקיימה ליבת הפעילות החינוכית. השומר הדתי פעלה בקבוצות קטנות ואינטימיות, לרוב 12-6 חניכים. החברים והחברות כונו אחים ואחיות, והזיקה שלהם הייתה בעיקר לקבוצה, שבה שררה הִתְחַיוּת. הקבוצה הייתה קהילה קטנה שהיוותה מרחב ביטוי לרגשות, לשיתוף בחוויות, מסגרת לחינוך עצמי לעצמאות ולעצמיות, לעידון האופי ולטיפוח אחריות הפרט לכלל, לעם ולארץ. היא העניקה סביבה משפחתית, מוקד השתייכות והזדהות. טיפוח הקבוצה היה משימה מרכזית של המדריכים ויעד תנועתי שנועד לכונן חֶבְרָה שמקיימת את הצו "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח), ולהכשיר את חברי הקבוצה כחבורה למשימה החלוצית בהתיישבות קיבוצית־דתית בארץ ישראל. ראשי השומר הדתי הקפידו שהפרט לא יֹאבד בקבוצה, ולא המירו את המשפחה האישית בקבוצה. האווירה בקבוצה הייתה גורם מחנך עיקרי שבו טמון אחד מסודות תנועת הנוער – התהליך החינוכי עובר בעיקר באווירה, בחוויה, ברוח, והרבה פחות במילים הנאמרות במפגשים והנכתבות בפרסומים.^[55]  

          יצחק התמנה לראש קבוצה (מדריך / מנהל) של חבורת בנים. חבר מרכזי בקן, שהיה מדריך של קבוצת בנות, הורחק מהתנועה בשל התנהגות שאינה הולמת, כנראה, מבחינה דתית. היה זה מקרה נדיר בשומר הדתי, ויצחק הסתייג מן ההדחה. הוא נשלח להחליף את המדריך שהודח, והתמנה לראש קבוצה שבה שמונה בנות, מחציתן יתומות מאֵם! מסכת יחסים מיוחדת התרקמה בין המדריך והחניכות, כפי שתיאר ביד אמן:  

נקשרתי אליהן בלב ונפש. התא הקבוצתי הפך להיות נקודת האור היחידה בעבודתי ובחיי […] בחיי הרגשתי רק כאשר נשמתי את אווירת הקבוצה. שמחותיהן היו גם שמחותיי, דמעותיהן היו גם דמעותיי […] הייתי רגיל לזמר בלחש איזה ניגון אהוב שלפעמים הסב לי כאב. קבוצת ה"שומרות" הייתה רגילה להקיפני ולבקש שאשיר להן משהו […] לא יכולתי לסרב להן כשכֹה חזק הפצירו בי, לבסוף הייתי שר להן […] "שירתך הלבבית סוחפת אותנו אִתך וכאשר אתה שר משהו עצוב נדמה כי כל העולם בוכה יחד אתך".[56]

פער הגילים בין המדריך לחניכות היה שנתיים בלבד. בעולמם הרוחני והרגשי היה הפער גדול יותר. הוא נשא עימו לקן מטען כבד של דאגות וטרדות קיום, ואילו הן היו נערות צעירות וצוהלות. הוא התעצב בשעה שהן היו עצובות אולם התקשה לעלוז בשמחתן, והיה מחייך חיוך מאולץ כדי שלא להשבית את שׂשׂונן.        מאמץ רב השקיע בגיבוש החבורה, בטיפוח האהבה והאחווה בין הבנות בקבוצה. כאשר הוצע להדיח מהקבוצה את אחת הבנות, יצחק סירב. הוא התנגד "לזרוק אותה ללוע החיים", והצליח לשמור על הקבוצה בשלמותה. הוא קיים איתן שיחות אישיות שבהן חשפו הבנות בפניו את סגור ליבן, את המתחים האישיים הגלויים והסמויים ביניהן. לתחושתו נשאו מאמציו פרי, והשלווה והאחווה חזרו לקבוצה. יצחק התנגד להטלת משמעת נוקשה בקן, וסבר שהיא עלולה לגרום עוול. החינוך, השיחה האישית והאמונה באדם הנחו אותו בתפיסתו החינוכית־ערכית.  

          ראש קבוצת הבנות גאולה בקן השומר הדתי בקרקוב היה שלום טרללר (קרניאל).^[57] שלום תיאר אף הוא קשר נפשי עמוק לחניכותיו בקן, והן השיבו לו באותה מטבע. כאשר חש מתחים סמויים בין חמש הבנות פתח יומן קבוצה, שהיה מקובל בתנועות הנוער החלוציות בפולין. המדריך וכל אחת מהבנות הוזמנו לחשוף את תחושותיהם בכתיבה; כך קיווה להפיג את המתחים, והדבר עלה בידו.[58] הדרכה של קבוצת בנות על ידי מדריך נראתה ליצחק ולשלום טבעית וראויה. היו שטענו שאין זה ראוי שבת תחשוף את עולמה האינטימי בפני בן, בשעה שמערכת יחסים כזו מצופה ממדריך ומחניכיו. אחרים סברו שמצב זה מוכיח, שעדיין אין שוויון מלא בין המגדרים. המציאות הייתה חזקה, ובמקרים רבים קבוצות של אחיות הודרכו על ידי אחים.

צופיות

בשיחה הראשונה של חברי הקבוצה שארגן רוזנברג עם ראש הקן בזוויירצ'ה (לעיל אחרי ציון הערה 29) עלתה שאלת הזיקה בין הדת ובין הצוֹפיות. יצחק התרשם מתשובת ראש הקן: הצופיות היא כמסגרת לתמונה, מאפשרת לאדם להכיר את עצמו ולפתח גם את גופו כדי שיוכל לבנות את עתידו על יסודות בריאים. "הארגון הוא צופי ביסודו ואֹופיו חִנוכי", נקבע בתוכנית העבודה הראשונה של כנסת השומר הדתי בפולין.^[59] השומר הדתי הייתה תנועה דתית-צופית. הסמל וי"ג העיקרים שאימצה מבוססים על מקורות צופיים שאותם קלטה ועיבדה, כמו ערכים נוספים, בתיווך השומר הצעיר. הצופיות ריפדה מעבר צעירים מילדות לבגרות, והיה גלום בה כוח משיכה חזק לבני הנעורים. צעידה במדים והשתתפות בטקסים העניקו להם תחושת חשיבות וערך. הסממנים הצופיים היו זרים לאורח החיים היהודי המסורתי ועוררו התנגדות בחוגים דתיים וחרדיים, שראו בהם בגידה ביהדות והידמות לנוכרים. שני רבנים ידועים בתנועת תורה־ועבודה שחיו ופעלו בארץ היו מהתומכים המעטים בתנועת הנוער הדתית, בני עקיבא. שניהם קיימו קשרים הדוקים גם עם תנועת הנוער הציונית דתית בפולין, והביעו התנגדות חריפה לאימוץ הצופיות. הרב משה צבי נריה ראה בה סטייה וסילוף. הסתייגותו מהצופיות כפולה: רעיון הבא מחוץ לתורת ישראל, והדגשת החיצוניות. לדעתו הצופיות הישראלית היא הציפייה לישועה, לאורו של משיח:

יש צופיות ישראלית וצופיות גויית. הורתה ולידתה של הצופיות הגויית נעוצות בכוונת הזהירות מפני אויב חיצוני […] יסוד חוץ בולט בה. לא כן הצופיות הישראלית. בימי קדם היתה בארץ ישראל תנועה צופית כבירה: הנביאים ובני הנביאים! "מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים" (שמואל א א, א) […] צופיות זו היתה מכֻוֶנת כלפי האויב הפנימי […] אויבינו המסוכן – אנחנו בעצמנו. לפיכך הצופיות הישראלית עיקרה כלפי פנים […] חובתנו להתרכז פנימה […] לחדור אל גנזי העם אשר באהלי התורה, לינוק משרשי החיים של משכנות ישראל. "צֹפֶה נְתַתִּיךָ לְבֵית יִשְׂרָאֵל"! (יחזקאל לג, ז) […] זאת תורת הצופיות הישראלית.^[60]

הרב ישעיהו שפירא^[61] טען שלמבנה הגוף יש ערך מבחינה דתית, אבל תרבות הגוף חייבת להיות על פי דרכו של הראי"ה קוק בספרו אורות. הוא הסתייג מהצופיות, שהִשרתה רוח צבאית, וחתר לכיוון חדש בחיי הנוער כחלופה לצופיות: "הצבאיות אינה מתאימה כלל לתנועה זו. הצבאיות היא סתירה למוסר. גם ההתעמלות צריכה להתעלות למדרגה מוסרית־דתית".^[62] בחוגים הציוניים דתיים נשמעו עוד דברי ביקורת חריפים על הצופיות.^[63] חרף כל אלה דבקה השומר הדתי בצופיות ולא נכנעה ללחץ. היו מי שראו בה ערך ואחרים ראו בה צורך, כלי התמודדות מול כוח המשיכה הרב של תנועות הנוער הצופיות שאינן דתיות.

חבר נאמן בכנסת השומר הדתי

יצחק נחרד מהידיעות על מעללי הנאצים בגרמניה, שנראו לו ככורח היסטורי. המוסר האנושי הושחת, ובהכרח יצמחו בו קוצים וברקנים כדוגמת היטלר. הוא הוטרד מגזרות ממשלת המנדט נגד היהודים בארץ ישראל. משפט רצח ארלוזורוב ב־1933 זיעזע אותו. ברור היה לו כי יד יהודי לא הייתה ברצח הנתעב. בשלב זה בחייו הוא התעמק ביצירות פדגוגיות ופסיכולוגיות, בספרות חסידית ותנועתית. כמדריך בתנועה שאף להכיר את מעמקי נפש האדם ולחדור לצפונותיה. יצחק הושפע עמוקות מספרו של הלל צייטלין "חסידות",[64] והעיד על עצמו שכל הלך מחשבתו הוא חסידי. הוא שאף לאידאל הנשגב ביותר, להכרת האלוהות. רצה להבין את שפת העשבים כמו שהבין אותה רבי נחמן מברסלב. רעיונות אלו הנחיל לחניכותיו ולחניכיו בשומר הדתי. גם בתחום זה שיקף יצחק את רוח השומר הדתי, שהשפעת החסידות עליה הייתה ניכרת ביותר. בעת שכתב את שורות החיתום בספר חייו חש יצחק שהשומר הדתי עומדת בפני משבר, והיה מלא אמונה בכוחות המנהיגותיים ובעזרת ה' שיבטיחו את המשך התנהלותה התקינה.

          פעילותו התנועתית נמשכה ואף שודרגה אחרי שסיים לכתוב את ספר חייו, באמצע 1934. הוא השתלב ברמה המחוזית והארצית. בתשרי תרצ"ה (אוקטובר 1934) ייצג את זוויירצ'ה בוועידה הארצית השנייה של כנסת השומר הדתי, שהתכנסה בקרקוב,[65] שם נחשף לעוצמתה של הכנסת ומוסדותיה ברמה הארצית. יומיים ארכה הוועידה, שבה השתתפו כ-100 צירים ואורחים רבים, והיא נראתה לו כחלום. טקס הפתיחה החגיגי הותיר רושם עז, ואת דיוני הוועידה תיאר כקדושה השורה על החולין. הוועידה הוקדשה בעיקר לשני נושאים: החינוך הדתי וההגשמה החלוצית. דרישת שלום חמה מהחלוצים הדתיים בארץ ישראל הביאה שליחה מארץ ישראל, לאה ספיר (ויינר־תירוש).[66] היא תיארה את האתגרים העומדים בפני החלוצים הדתיים, ותבעה מבני הגולה להגשים את האידאלים בהתלהבות ובמסירות. בוועידה זו הוחלט בין השאר על יעד הגשמה ממוקד – קיבוץ דתי בארץ ישראל שאליו נדרש להצטרף כל בוגר השומר הדתי. החברים דיברו מתוך אש־להבה וחתמו את הוועידה בשירה אדירה, "התקווה" ו"תחזקנה", ובריקוד סוער.[67] באותה ועידה נבחר רוזנברג כחבר המועצה הראשית של כנסת השומר הדתי בפולין, יחד עם עוד 18 חברים.[68] ההתפעלות, ההתלהבות והתרוממות הרוח בוועידה, שלהן נתן רוזנברג ביטוי נרגש, היו רווחות בשומר הדתי.

          כחלוף שנה השתתף יצחק בסמינר מדריכים מזגלמביה בקיבוץ עובדיה שבסְלַבְקוֹב, בכסלו-טבת תרצ"ו (דצמבר 1935). בסמינר עסקו ברעיון תורה־ועבודה, בהתיישבות הפועל המזרחי, בקרן קיימת לישראל, בקיבוציות, בניהול שיחה, בהדגמות ועוד.[69] יצחק סיכם את הסמינר:

הרעיון שלנו קורם עור וגידים, חושבים על הגשמה. קורס זה הוא הביטוי לגידול הכנסת […] עוסקים במחשבה יהודית, הבעיות נדונות לרוחב ולעומק. שליח מארץ ישראל מכריז: "לא המדרש עיקר אלא המעשה". השליח שוזר רעיונות קיבוציים מפתח אותם ומעניק להם ממשות חיה. שבת בסמינר […] – מנוחה, קדוּשה בכל פינה, עולות מחשבות קדושות, התנועה שלנו מלאה בטאקט ובמוסר. המדריכים מבינים את עצמת האחריות והיא מחייבת התעמקות. הרעיון המוביל: "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר […] בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ" (תהלים א, א-ב) […]. בנעילה ניכרת השפעה רבה של הקורס על המדריכים שנטלו בו חלק. הלוואי שכך נמשיך.[70]

בדבריו בולטת הזדהותו התנועתית: "הרעיון שלנו", "התנועה שלנו", שזירת המחשבה היהודית והדרך התורנית יחד עם מרכזיותה של ארץ ישראל והרעיון הקיבוצי. השליח מאיר פינגרהוט פגש את יצחק במושבת קיץ.^[71] יצחק התהלך עם דב אברמוביץ (אברון), ושניהם היו עסוקים במחקרים פילוסופיים והם נראו לו מרחפים בעולמות עליונים. אברון זכר את יצחק מהמפגשים ביניהם בשומר הדתי: "נשמה עדינה שידעה להגביה עוף ולהעמיק חקור בזִכרה של ההיסטוריה, רוויית הסבל הקיומי. אישיות דגולה בראשית התפתחותה והתרוממותה".^[72] באוגוסט 1938 התכונן האח הבכור, מנחם, לעלייתו ארצה, שהייתה כרוכה בהוצאה כספית ניכרת. מנחם כתב לטובה (טונקה) פישגרונד מקרקוב, חברתו לקבוצת השומר הדתי, שהקדימה ועלתה ארצה: "כסף הכין לי יצחק. אין לך מושג כמה אני מאושר עם האח הזה שלי. בבית לא רוצים לתת לי אף פרוטה, והוא מממן לי מעבודתו את כל העלייה שלי. איזה אושר כאשר יש אח כזה […] בבית שלי אין פרנסה, יצחק הוא המפרנס היחיד".[73]

          הסתייגות ההורים מהצטרפות בניהם ובנותיהם לתנועה, לקיבוצי ההכשרה ומעלייתם ארצה, חוזרת ועולה בעדויות ובזיכרונות של רבים מחברי השומר הדתי. בנות נאלצו לברוח בהיחבא מהבית כדי להצטרף לקיבוץ הכשרה ועלייה. הצעירים מרדו בהוריהם עקב תחושה עמוקה שאין תוחלת ליהדות פולין, ועתיד האומה הוא רק בארץ מולדתה.

          יצחק רוזנברג לא יצא להכשרה ולא זכה לעלות ארצה ולהגשים את דרכה של התנועה, אף שהגיע לגיל שבו הצטרפות להכשרה ועלייה ארצה היו מצופות ממנו. נראה לי שההסבר אינו חולשת הנאמנות והמחויבות שלו לתנועה, אלא נאמנות ומחויבות רבה להוריו. רבים מחברי השומר הדתי נקלעו למתח בין השאיפה העזה להגשמה ובין החובה לכבד את ההורים ולהוות להם משען כלכלי. סוגיה זו עלתה לדיון בכנסייה (=הוועידה) השלישית של השומר הדתי, ב-1936. דב קנוהל[74] טען, שחובת הבוגרים לצאת להכשרה גוברת על חובתם לשאת בנטל הפרנסה המשפחתית.[75] דעתו זו לא שיקפה את הלך הרוח בשומר הדתי. כאמור, יצחק חזר וציין את הדלות בביתו. שני אחיו עלו ארצה. יצחק נותר עם הוריו, סעד את אימו עד שנפטרה ואת אביו עד שנספה באושוויץ.[76]

הגורל מושל באדם: ימי השואה

את חיבורו האוטוביוגרפי חתם יצחק במילים: "העתיד עוד לא אמר את דברו ומה שיקרה בעתיד אינו ידוע לי מפני שלא האדם מושל בגורלו כי אם הגורל מושל בו". העתיד, כידוע לנו, היה מר ואכזר. להלן אנסה ללקט פירורים מהמעט שיודעים אנו על קורותיו של יצחק וחבריו לתנועה בזגלמביה בשנות השואה.[77]

          בפרוץ מלחמת העולם השנייה, ספטמבר 1939, נכבשה זגלמביה וסופחה לרייך השלישי. בשנתיים הראשונות היה גורל יהודי זגלמביה מעט פחות נורא מגורל היהודים בשטחי הגנרלגוברנמנט. היהודים בזגלמביה ספגו פגיעות קשות, התעללויות והתנכלויות, אולם עדיין לא הוקמו גטאות. היהודים המשיכו לנוע במרחב במידה מסוימת של חופש והצליחו לשמור, במגבלות ובקשיים, על קשר עם חבריהם במרכז פולין ועם מדינות חופשיות. באמצע 1942 השתנה מצבם לרעה, ובתוך שנה הושמדה יהדות זגלמביה.

          מאות חברי השומר הדתי, ובהם שאול רוזנברג, אחיו של יצחק, נענו לקריאת התנועה ויצאו מעט אחרי פרוץ המלחמה במסע ארוך לווילנה, בירת ליטא החופשית. בכל תחנה המתינו להם חברי התנועה, קלטו אותם והדריכו אותם לתחנה הבאה. בווילנה הם התארגנו בקיבוצי עלייה מאולתרים. במבצע חילוץ והצלה שהוביל עורך הדין זרח ורהפטיג יצאו רבים מהם, ושאול ביניהם, מזרחה לברית המועצות, ומשם בדרך מפותלת לארץ ישראל.[78] יצחק נותר עם אביו ואחיותיו בזוויירצ'ה. אל תדאג לנו, אלוקים שומר עלינו, כתב לשאול לווילנה בכ"ח בכסלו תרצ"ט (21.12.1939). נראה שבראשית המלחמה תכנן יצחק עם אחותו יפה לנסות להגיע לארץ ישראל, אך לא היו ברשותו 150 זלוטי למימון הנסיעה. המידע על תוכנית זו עמום. המצוקה הכלכלית החריפה, אביו חלה, והם סבלו מאוד בחורף. בקיץ ת"ש (1940) הקימו מצבה על קברה של אימם, שנפטרה שנה קודם לכן ככל הנראה. באותם ימים כתבה יפה, בפולנית, לאחיהם מנחם בקבוצת אברהם בארץ ישראל:   

רצוי לשתוק – שתיקה המדברת בעד הכל […] כאב צורב על הנעורים העוברים בתוגה שכזאת. החיים שלנו עצובים אולם אנו מאושרים שמסוגלים להבין אותם – אין לייאוש גישה אלינו. להכיר את עצמך ולהבין את כל מה שלפנינו וכל מה שאחרינו […] זה אושר גדול. אביב נהדר, העשב עולה על קברה של יקירתנו [האֵם]. אל תתעצבו ואל תהיה לדברי השפעה מצערת. הוטל עלינו לחוות עמוק, רחב והיטב. היו שקטים, בריאים ומאושרים, שלכם לעד, יפה.[79]  

ב־1940 שיגר יצחק מכתבים לבני משפחתו, לקבוצת אברהם ולחברי התנועה. הוא דיווח על חברים וחברות שנמלטו לליטא, והתעניין בתנועה ובארץ. מנחם כתב מקבוצת אברהם למשפחתו בזוויירצ'ה שנשא לאישה את רבקה. אביהם, יצחק והאחיות יפה ורבקה שיגרו ברכה על גבי טופס הצלב האדום, ועליה חתם: רוזנברג יצחק ישראל.[80]

          בשנות המלחמה הראשונות המשיכו קיני השומר הדתי בזגלמביה לפעול באופן מחתרתי. בוגרים וראשי קינים נמלטו, ואחרים גורשו. יצחק היה בין הבודדים שנותרו בעיר, והוא חידש את הפעילות במחתרת. החברים היו מתאספים בבית משפחת רוזנברג, ויצחק הכין את מרבית ההרצאות. הוא היה בין הפעילים בהתארגנות הגלילית (המחוזית) של השומר הדתי, וערך ביקורים בקינים במחוז. בסוף השנה הראשונה למלחמה התקיים כינוס גלילי בבנדין, שכלל שבת משותפת. יצחק מאיר שנקר, יצחק רוזנברג, ישראל טנצר, יונה גרין, שלמה רוגובסקי וישעיהו ארליך[81] היו חברי הנהגת השומר הדתי בזגלמביה בשנות החורבן. לצידם פעלו חברים נוספים במשימות חינוכיות וארגוניות. יעקב ליברמנש, חבר השומר הדתי בזוויירצ'ה, שימש בתקופת המלחמה כעוזרו האישי של יצחק רוזנברג. בזכות מראהו הארי הצליח ליברמנש לחמוק מהגטו מספר פעמים בשליחות המחתרת.[82] חברי ההנהגה דאגו לפעילות חינוכית, לעזרה הדדית לחברים ולמשפחותיהם, לאיסוף כספים ובהמשך גם לזיוף תעודות, לחילוץ חברים לסלובקיה, לרכישת נשק ולבניית בונקרים.

          יצחק רוזנברג וחבריו להנהגה עמדו בקשר עם אישים מקורבים לשומר הדתי בגטו ורשה, ובהם הרב יצחק ניסנבוים, הלל צייטלין וברוך גוטסדינר. כולם זעקו לעזרה. ראשי הקינים בזגלמביה החליטו להטיל מס על החברים כדי לממן עזרה ומשלוח חבילות מזון וביגוד לחברי השומר הדתי בוורשה ובקרקוב, שאיתם עמדו בקשר, ולחברים שנשלחו למחנות עבודה נאציים. כאשר חברם יצחק מאיר שנקר נתפס ונשלח למחנה ריכוז הצליחה הנהגת השומר הדתי בזגלמביה לשחרר אותו, והוא שב לפעילות באזור.[83] "השומר הדתי הראה בשנות המלחמה הראשונות חיוניות רבה" כתבה מרים אוקס, חברת השומר הדתי מדמברובה גורניצה הסמוכה לזוויירצ'ה, שהשתתפה בפעילות זו.^[84]

          על פי הוראת הנאצים הוקם באזור זגלמביה יודנרט מרכזי, צֵנְטְרָלְנָה, בראשותו של משה (מוניק) מרין, דמות שנויה במחלוקת, ששלט ביד רמה על הקהילות היהודיות במרחב. בחסות היודנרט קמה הנהלה משותפת של תנועות הנוער בזגלמביה ובה ארבעה נציגי הנוער הציוני, ארבעה נציגי השומר הדתי ושני נציגי הקיבוץ המאוחד והשומר הצעיר.[85] אחד מנציגי השומר הדתי בהנהלה היה יצחק רוזנברג. ראשי התנועות פנו ליודנרט בבקשה להעמיד לרשותם שטח של כ־400 דונם בפרבר שרודולה שבפאתי בנדין כדי להפעיל שם חווה חקלאית במתכונת קיבוצי ההכשרה בפולין לפני המלחמה. היודנרט נענה, והגרמנים לא התנגדו. כנציג השומר הדתי היה יצחק רוזנברג שותף להקמת החווה ולהפעלתה. בחווה עבדו כ־60 חברי תנועות הנוער דרור, גורדוניה, השומר הצעיר, הנוער הציוני והשומר הדתי. הם ניצלו את ריחוק המקום מעיני הגרמנים והתהלכו ללא טלאי צהוב, עבדו בחקלאות ובאחזקת המקום, קיימו פעילות חינוכית ציונית והכינו בונקר. חברי השומר הדתי הצטרפו לחווה אחרי שהובטחה כשרות המזון. מטעמים דתיים וייתכן שלאור המחויבות המשפחתית החזקה רוב הזמן הייתה בחווה רק נציגות קטנה של השומר הדתי. באביב 1941 הגיעו תנועות הנוער בזגלמביה לשיא פעילותן בתקופת המלחמה: כ־1,400 חברים ובהם כ־150 חברים בשומר הדתי.[86]

          כאשר הסתבר שהיודנרט משתף פעולה עם הגסטפו החליטו תנועות הנוער להפסיק כל שיתוף פעולה איתו, ולא להיענות לתפקידי שיטור מטעמו. כשהמצב החמיר הופסקה הפעילות החינוכית לצעירים, ועיקר תשומת הלב של הנהגות התנועות הוסבה להצלה ולהגנה־מרד.[87] בחווה בשרודולה נפגשו חברי הפורום עם מרדכי אנילביץ, שהגיע מוורשה לזגלמביה בקיץ 1942 ושהה בה כמה שבועות. הוא עורר את חברי התנועות להקים בזגלמביה מחתרת לוחמת. בפגישות אלו ייצגו את השומר הדתי, ככל הנראה, יצחק רוזנברג, יצחק מאיר שנקר וישראל טנצר.[88] הגירושים המהירים מקהילות זגלמביה בקיץ 1942 הפתיעו אותם, קטעו את הפעילות ומנעו מימוש חלק מהתוכניות. לאחר התלבטויות החליטה הנהגת השומר הדתי לפעול להצלת חברים באמצעות הברחת הגבול לסלובקיה. דב אברמצ'יק, חבר השומר הדתי ממייכוב,  נשלח כנציג השומר הדתי עם קבוצת חברים מתנועות הנוער לבדוק אפשרות חילוץ בדרך זו, והגיע ב־1943 לסלובקיה ומשם לבודפשט. אברמצ'יק דיווח לארץ על פעילות השומר הדתי בזגלמביה ב־1943, ובין הפעילים ציין את יצחק רוזנברג.[89]

לשכות הקשר בז'נבה ובקושטא ופרשת ה"דרכיות" 

שתי לשכות קשר עם חברי תנועות הנוער החלוציות בפולין הכבושה פעלו באירופה. האחת בקושטא (איסטנבול) שבתורכיה, ובה פעל וניה פומרנץ (זאב הדרי), חבר קיבוץ גבעת השלושה, נציג הקיבוץ המאוחד. השנייה בז'נבה שבשווייץ, ואותה ריכז נתן שוואלב (דרור),[90] נציג תנועת החלוץ, איש גורדוניה וחבר קיבוץ חולדה. הקשרים התנהלו באמצעות מכתבים מוצפנים בסגנון משפחתי תמים, שיגור חבילות מזון, כסף ומסמכים בדואר וגם על ידי בלדרים. באביב 1943 התברר שהנאצים מאפשרים לנושאי דרכונים זרים לצאת למדינותיהם,[91] ותנועות הנוער בזגלמביה בחרו לנסות למלט חברים בדרך זו. הם שלחו ללשכה בז'נבה תמונות ופרטים אישיים, ושם השיגו עבורם דרכונים ותעודות חסות של מדינות דרום־אמריקאיות והעבירו אותם בחזרה. יונה גרין שיגר בדואר רגיל מכתבים מוצפנים ותמונות לז'נבה באמצעות נוכרי ששיתף פעולה תמורת תשלום הגון. בזיכרונותיו ציין גרין כמה מחבריו שהיו שותפים למפעל זה: ישראל טנצר, פלה ברייטברד, יצחק רוזנברג ויצחק מאיר שנקר. בשיטה זו הצליחו כמה חברים להיחלץ ולעלות לארץ עד שנתיב זה נחשף, כנראה בסיוע היודנרט, ונחסם. מאמצי התנועות לחלץ חברים לא פסקו, והם נעזרו באנשי קשר ובמבריחים שהובילו את אנשיהם לגבול סלובקיה.^[92]

          המכתבים שיצחק שיגר ואלו שקיבל מלמדים את שעבר עליו באותם ימים. הוא גר עם משפחתו ברחוב אפוטיקן 5, בעיר וארטנאו (השם הגרמני לעיר הפולנית זווייריצ'ה). הם חיו במצוקה חומרית חמורה, תחת איום בסילוק המשפחה מהבית בשל אי יכולתה לשלם את דמי השכירות, חורף קשה, פיטוריו מבית החרושת ומעבר לעבודה בטחנת הקמח, תגובות לגירושים, קשרים עם חברי השומר הדתי, ועוד. ב־3 במאי 1943 כתב יצחק לנתן שוואלב בז'נבה: "אני מבין מכך שלא שכחת אותי. בבקשה כתוב לי מה קורה אתך. אני בריא ומרוצה […] אני שולח לך תמונה שלי ומבקש ממך מאד לשלוח לי תמונה שלך. אני מברך אותך מכל הלב מחכה לתשובתך".[93] יצחק הסווה את העברת התמונה לז'נבה לצורך הנפקת דרכון בחילופי תמונות בין חברים ובני משפחה. בגלויה לארץ דרך לשכת הקשר שפעלה בקושטא מיום 11 במאי 1943 כתב:

יקירי, אני מבקש את סליחתכם על שתיקתי הממושכת כיוון שהייתי חולה ולא יכולתי להשיב מיד על דרישות השלום שלך ושל שרגאי. עכשיו אני כבר בריא, תודה לאל ובקרוב אציין את יום הולדתי העשרים וחמש. כאשר אני חושב על כך ששנים כה רבות כבר עברו מאז שהייתי יחד אתך ב"קבוצת אברהם", ועם אחי מנחם ושאול, מתעוררים בי געגועים אליכם ובמיוחד לדרכיה הקטנה והאהובה. לעיתים קרובות אני מאד לא שקט בקשר לקטנה זו, כי הרי תמיד הייתה דרכיה חלשה וחולנית. הלוואי ויכולתי לדעת איך הולך לה כעת. אחרי שנים רבות היא חייבת כעת להיות די יפה הלא כן? כתוב לי בבקשה מה עושה הדודה מולדת והדוד שרגאי קיבוצובסקי. מדוע שותק קרונה ומה שלומך אתה? משפחת ה[שומר] הדתי דורשת בלבביות בשלומך. גם אבי ואחיותיי – שיינדל [יפה] שהיא כבר בת 21, ורבקה שכבר אינה ילדה, היא כבר בת 19, מברכים אותך מקרב לב. אני מודה לך שוב על דרישות השלום שלך ומנשק רבות את דרכיה האהובה.[94]

כאמור המכתבים מוצפנים. לדוגמה: "הייתי חולה" כוונתו לקשיים בפעילות. "קבוצת אברהם" – כנראה קן השומר הדתי שבו חונכו להגשמה בקבוצת אברהם בארץ ישראל. ייתכן שכוונתו לקבוצה חינוכית בשם אברהם שפעלה בקן, או לשכבה הבוגרת בקן. "דרכיה" (במכתבים אחרים דרכה, דורקה) = דרכון או תעודת חסות של מדינה זרה. "הדודה מולדת" = ארץ ישראל; "הדוד שרגאי" = שלמה זלמן שרגאי, ראש תנועת תורה־ועבודה העולמית, תל אביב; "קבוצובסקי" = הקיבוצים הדתיים בארץ; "קרונה" = משה קרונה, חבר השומר הדתי וראש הנהגתה עד עלותו ארצה ב־1938.[95]    

          נתן שוואלב מז'נבה השיב ליצחק ב־29 במאי 1943. הוא אישר ש"צילומֶק" (התמונה ששלח יצחק) הגיע. "דרכה תכתוב לך ולקורץ [צבי, חבר השומר הדתי] באריכות אחר כך". שוואלב דרש בשלום חבריו של רוזנברג לתנועה, יצחק מאיר שנקר ויונה גרין. את מכתבי גרין קרא. "משמח אותי שהוא התארס, מסור בבקשה לו ולארוסתו כל טוב ממני ומדרכה".[96] ככל הידוע יונה גרין לא התארס באותם ימים. ייתכן שהכוונה להעביר דרכון משפחתי משותף לו ולעוד חברה במתכונת הנישואים הפיקטיביים לפני המלחמה שבאמצעותם עלו ארצה בסרטיפיקט אחד שני בני זוג. מכתב תשובה נוסף נשלח ליצחק מקושטא בשם חברי התנועה בארץ ישראל ב־3 ביוני 1943:

יצחק האהוב והמשפחה […] אתה הראשון ממשפחתנו הנמצאת אתך שכותב לנו […] אתמול במסיבת תה הקראנו לפני כל קרובינו את גלוייתך הראשונה ונזכרנו בזמנים עברו […] היינו מאד שמחים לקבל תצלום ממך ומבני ביתך. הרי אתה יודע, יקירי, שתמונות מעוררות זיכרונות והייתי רוצה שגם אתה תימצֵא באלבום התמונות שלי […] גם רעייתי, דרכיה, מצטרפת לבקשתי ואנו מקווים כי תמלא את בקשתנו. דודה מולדת ושרגאי דורשים בשלומך ואנו מצפים לתשובתך ולתשובת כל האחרים. אשלח לך בקרוב חבילת תשורה ואשמח בהזדמנות לשלוח גם לאחרים דבר מה.[97]

"המשפחה" = השומר הדתי, תנועת תורה-ועבודה. הכותבים מבקשים להודיע גם ל"קרובינו האחרים" = חברי השומר הדתי שהוא עומד אתם בקשר, שכן יצחק היה הראשון מהם שהצליח להעביר גלויה ללשכת הקשר בקושטא. במכתב נוסף ליצחק מקושטא, ב־4 ביולי 1943, חוזרים ומציינים: "אתה היחיד מכל משפחתנו אצלכם שכותב לנו". האם קיבל את חבילת השי שנשלחה אליו?[98] מקושטא המשיכו לשגר מכתבים גם כאשר לא קיבלו ממנו מענה.

          בתשובה למכתב שקיבל מרבקה רפפורט, חברתו לשומר הדתי מדומברובה גורניצה, כתב לה יצחק ב־27 ביוני 1943: מכתבך הוא "כקרן אור ביום סתיו […] אני יודע כמה אתם מתגעגעים למולדת. את יכולה להאמין שגם היא מזכירה את שמכם מידי יום ואיננה עוצמת עין בלילות ואין לה מנוח מדאגות אליכם".[99] יצחק העביר לרבקה ולחבריה מסר שיש מי שדואג להם. הוא ראה עצמו אחראי לחברי התנועה בזוויירצ'ה ובסביבתה בעת קשה זו.

          באביב 1943 הוקמו בזגלמביה גטאות, ומצב היהודים החמיר. ביוני אותה שנה הוחלט על חיסול הגטאות בזגלמביה. ב־21 ביוני 1943 גורשו לאושוויץ ראש היודנרט המרכזי, משה (מוניק) מרין, ועוזריו. באותו חודש חוסלו כמה קהילות קטנות באזור. ככל הנראה על רקע זה כתב יצחק לז'נבה ב־13 ביולי 1943: "אני רציתי הגנה, אבל יש כרגע ביקור של גרשון שביקר אותנו הרבה פעמים ולכן אני כותב לבד".[100] "ביקור של גרשון" = גירוש למחנות. הוא וחברו יצחק מאיר שנקר עדיין ממתינים לדרכה. החבל סביב צווארם התהדק, ולכן גבר הלחץ על שוואלב בז'נבה לשגר "דרכה". שנקר כתב לשוואלב ב־19 ביולי 1943: "כתוב מיד ליצחק רוזנברג […] ידידי ומשתייך למשפחת קרונה. כתוב אם קבלת תמונתו וגם אם דברת עם צילומֶק. שדורכה תכתוב מיד ליצחק רוזנברג פעם נוספת". רוזנברג הודיע לשוואלב ב־10 באוגוסט 1943 שהוא בריא, שקיבל חבילה ושהיא עודדה אותו מאוד:

השבוע התחתן גרשונסקי ומסיבה זו חייקה, הנקה, הרשל, שנקר וקוז'יק הוזמנו אליו. היה שמח מאד וקרובים מסוימים עברו אחר כך אלי [לזוויירצ'ה] […] הגנה לא יכולה להשתתף בחתונה בגלל מחלה ועל כך אני מיצר מאד. דרכה לא פגשה פה את חתנה וכמו באחרונה תמיד אינה מרוצה […] יתכן ובקרוב שוב תהיה לנו חתונה […] הייתי רוצה לקבל סימן חיים מבתו שליחה.[101]

יצחק דיווח על "גרשונסקי" = גירוש למחנות הרצח שהתחולל בזגלמביה ובו גורשו כמה מחבריו הטובים למחנות ההשמדה. הוא תיאר זאת כחתונה: "היה שמח". קבוצה מחתרתית של חברי תנועות הנוער פעלה בזוויירצ'ה, זייפה תעודות אריות, גייסה אקדחים והתאמנה בהם.^[102] באותו שלב תמך יצחק רוזנברג במרידה לוחמת שלקראתה התארגנה הקבוצה. מרד לא התחולל ויצחק הצר על כך בכמה מכתבים; לדבריו "הגנה חולה". "קרובים מסוימים" – חברי התנועות מבנדין ומסוסנוביץ, ששם התחולל הגירוש, נמלטו לזוויירצ'ה (ורטנאו). היהודים הועסקו שם בבית חרושת גדול לייצור מדים עבור הלופטוואפה, וגירושם נדחה. בקליטת הפליטים בזוויירצ'ה עסקו חברי ועדה מחתרתית של תנועות הנוער: יצחק רוזנברג, שמואל (רוזנצווייג, רון) ובולוק קוז'וך.[103] יצחק הספיק להודיע לשוואלב על התארגנות הוועדה ועל הצורך בעזרה כספית; שוואלב דיווח על כך לקושטא. כסף ששלח שוואלב מז'נבה לוועדה איחר את המועד.[104] יצחק חוזר ומבקש לפגוש את "דרכה" ולקבל סימן חיים מ"שליחה" – השליח הנוכרי שהעביר מסמכים מז'נבה לחברים בזגלמביה. ושוב כתב יצחק לשוואלב, ב־21 באוגוסט 1943: "הדוד חיסול אמור לבקר אותנו בזמן הקרוב. ישמח אותנו אם עוד לפני ביקורו נקבל ממך ידיעה על דורכה האהובה שלך". בתשובתו לרוזנברג ב־25 באוגוסט 1943 ניסה שוואלב לעודד, והודיע שכמה חברות קיבלו דרכונים ולא גורשו.

          פרשת הדרכיות הסתבכה עוד קודם לכן. חבורת חברי התנועות שיצאה מבנדין באפריל 1943 נתפסה על ידי הנאצים ונשלחה לאושוויץ.[105] ב־27 ביוני 1943 התקבל מבנדין "רמז לאסון אשר יתכן ונגרם על ידי הדרכיות". שוואלב כתב ב־21 באוגוסט 1943: "ילדי דרכה לא חיים בטוב עם יציאה". שיבושים בקשר וגירוש למחנות הרצח של מי שהחזיקו דרכיות הבהירו שנסתם ערוץ הצלה זה, שבאמצעותו יצאו מזגלמביה מעטים בלבד, ויצחק לא היה ביניהם.[106] ברשימת מקבלי הדרכיות שהגיעה ארצה נכלל שמו של יצחק, ונראה שנשלחה אליו דרכיה. אבל, בלשונו של יצחק, "הדוד חיסול" הקדים את "דרכה".[107] ב־28 באוגוסט 1943 כתב שוואלב ליצחק שהוא מתפלא שאינו מזכיר במכתבו את דרכה; כנראה לא הגיעה אליו.[108] גם מכתב זה איחר את המועד. הגירוש הגדול מזגלמביה החל ב־1 באוגוסט 1943, ובו חוסלו גטאות בנדין וסוסנוביץ. במשך כשבועיים נשלחו לאושוויץ למעלה מ־30,000 יהודים. מכתבים וגלויות שנשלחו לחברים בזגלמביה, ובהם ליצחק רוזנברג, בשלהי אוגוסט 1943 חזרו לשולח. שליח ששוגר לבנדין ולסביבתה "לא מצא איש מאלה אליהם נשלח".[109] בימים 27-26 באוגוסט 1943 חוסלה כמעט כל קהילת זוויירצ'ה, האחרונה בקהילות זגלמביה. ביום השני של גירוש גורשו גם יצחק ואביו לאושוויץ. בזוויירצ'ה נותרו יהודים מעטים, והם גורשו ב־17 באוקטובר 1943.

עדויות מאוחרות

שמואל רון (רוזנצווייג) זכר, שאנשי השומר הדתי בזוויירצ'ה עסקו בעיקר בעבודה חינוכית ובעזרה הדדית. בין הבודדים שגילו נכונות לפעולות מחתרתיות – התארגנות למרד ומפעל הצלה – בלט יצחק רוזנברג, ממנהיגי השומר הדתי. את יצחק הוא הגדיר "מרדן, מהפכן". לשאול רז הוא כתב:

זכור לי שאחיך [יצחק רוזנברג] היה "זאב בודד" במובן של הפעילות המחתרתית […] הוא לא היה ידוע בציבור כאיש מחתרת […] כמובן, בתחום האישי הוא לא היה "זאב בודד" […] לא רק איתי מצא שפה משותפת […] היו גם גבולות פתוחים וסגורים בינינו כפי שצריך להיות בין אנשי מחתרת, עם מלוא ההערכה הדדית ומלוא אימון הדדי […]. בקרב חברי השומר הדתי היו והיו חברים שרצו במרד והגנה […] אינני רוצה לדבר בשמם של אלו שמעלימים (או העלימו אז) את העובדות בקשר להשתתפות חברי השומר הדתי בפעולות הגנה או הצלה […]. בתקופה מסוימת הכרתי לא מעט חברי השומר הדתי כיחידים ובשלהי 1943-1942[110] […] היינו בתנאי שיתוף פעולה.[111]

רוזנצווייג זכר את יצחק כאיש אמון, מסירות, נכונות לעשות וגם ידידות; אפשר היה לסמוך עליו. הוא ביקר בימי המלחמה בבית משפחת רוזנברג, והתרשם שסמכו על יצחק והאמינו בו ללא חשדנות. לא הייתה זו תופעה שכיחה ומובנת מאליה באותו זמן ובאותן נסיבות. שמואל כתב לשאול שכנראה מטעמי מידור מחתרתי לא ידע על פעולות הצלה בהרים שיצחק עסק בהן למען חניכיו. הוא סבר שרעיון ההצלה הפיח בהם כוחות ואמונה.[112]

          נראה שיש לקשור מידע זה שמסר רון לדיווח של שאול רז לרב נריה ביום כ"ח באייר תש"ד (21.5.1944): "ודאי ייפלא ממך העניין עם יצחק. נמלט חניך שלי (מקבוצת סיני) מהעיר [חניך של שאול מהקן בזוויירצ'ה] והתגורר בהונגריה. הוא סיפר במכתב כי יצחק הובילוֹ לגבול ולא אבה לעבור. חזר לתופת".[113] סביר שיצחק נהג כך מתוך אחריות למשפחתו ולחבריו בשומר הדתי. יצחק ניסה לפעול לחילוץ ולהצלה בשני הערוצים, באמצעות הדרכיות ובהברחת הגבולות בדרכי ההרים לסלובקיה. שתי עדויות מחזקות את ההנחה שיצחק עסק גם בכך: דבריה של מרים אוקס על חילוץ חברים לסלובקיה ומכתבו הנ"ל של אברמצ'יק, שמציין גם דרך מילוט זו.

          יעקב ליברמנש חזר וציין את יצחק כדמות המרכזית בין חברי השומר הדתי באותם ימים. בהנהגתו עסקו בהכנת תעודות מזויפות, בהשגת תעודות אריות ובהקמת בונקרים. כשאר תנועות הנוער גם הם התלבטו ודנו בשאלה: הצלה ובריחה או הגנה, מרד והצטרפות לפרטיזנים. לדבריו, חברי השומר הדתי בחרו בכל אחת מהאופציות הללו. הנשק שהצליחו לגייס היה דל. ליברמנש זכר שבאוגוסט 1943 בנו חברי השומר הדתי בשיתוף חברי הנוער הציוני בזוויירצ'ה בונקר ובו אגרו מזון ומים. בעת הגירוש התחבאו בו כמה מחברי השומר הדתי יחד עם חברים מהשומר הצעיר ומהנוער הציוני. יהודים גילו את המקום, ורבים נדחסו אליו. האוויר, המים והמזון אזלו. ליברמנש נמלט עם חבר מהנוער הציוני להרים. אחרי הגירוש חזר לזוויירצ'ה. נותרו שם כ־200 יהודים כלואים בבית החרושת, הנאצים הטילו עליהם לאסוף את הרכוש היהודי, ושם נודע לו שיצחק נלכד וגורש לאושוויץ יחד עם חברתו.[114]

          יצחק נשלח עם אביו לאושוויץ ביום שישי, כ"ו במנחם־אב תש"ג (27.8.1943), באקציה האחרונה שבה חוסלה קהילת זוויירצ'ה. הם שוכנו בבלוק מספר 12. רוב הבאים איתם באותו משלוח הובלו מיָד להשמדה. יצחק טיפל באביו עד שהאב נספה. חבורת חברי השומר הדתי מזגלמביה, ובהם משה לוין, שמעון בלום, יצחק מאיר שנקר, משה אופנהיים, ישראל טנצר וחיים מיכאל זילברברג, התאספו מפעם לפעם באושוויץ סביב יצחק, שרו שירים עבריים וקיוו. "במחנה היו לנו התייעצויות ופגישות תכופות. בשעות הקשות ביותר היו פנינו מועדות לארץ ישראל. זו היתה אחרית תקוותנו ושריד תוחלתנו" זכר זילברברג, שהיה חבר המועצה הגלילית של השומר הדתי בזגלמביה, יחד עם יצחק רוזנברג, יצחק מאיר שנקר ואחרים. זילברברג היה היחיד ששרד מחבורה זו. כל השאר נספו באושוויץ. באוקטובר חלה יצחק, הועבר למחנה החולים, ושם נספה באותו חודש.[115] ס' רוזנברג מדטרויט כתב לשאול:

אני בא מעבודתי באושווינצ'ים לבארק [צריף] שלי ורואה אנשים חדשים שבאו, מגורשים מזוויירצ'ה […] מציגים לפני את אביך ואת אחיך […] נתתי להם משהו לאכול ובגדים מסודרים ולקחתי אותם לדרגשִי לישון. הם מסרו לי הכל על הגירוש, הם היו מדוכאים מאד ומיואשים. עזרתי להם באוכל והקשבתי לסיפורם […] הם כאבו על כך שלא הלכו עם יתר המגורשים [למשרפות]. אז נודע לי כי לקחו אותם בסלקציה להשמדה רחמנא ליצלן, הי"ד. איני יכול לשכוח אותם ועיני זולגות דמעות.[116]

יהודה, חניך של יצחק בקן השומר הדתי בזוויירצ'ה, נמלט לליטא בראשית המלחמה. כאשר נפגש עם חבריו בארץ שמע מהם שבתקופת הכיבוש הנאצי נרתם יצחק בהתמדה לעזרה ואף סיכן את חייו למען אחינו בני ישראל. מיצחק שאב יהודה עוצמה ברגעי חייו הקשים בימי המלחמה. בספר זיכרון לקהילת זוויירצ'ה כתב: "בהיותכם בלוע הארי התקשרת עם פקיד המועצה העירונית והשגת עבור בחורינו תעודות אריות, כדי להציל את נפשם".[117]

***

האוטוביוגרפיה של יצחק רוזנברג, הדברים שכתב וקורות חייו הקצרים והמלאים מעלים לפנינו דמות של צעיר רגיש ופתוח לעולם הרחב. הוא ניחן בסקרנות רבה, ברצון אדיר ללמוד לימודי קודש וחול ולהרחיב אופקים. אוטודידקט ובעל השכלה רחבה. גילה רגישות אסתטית, כמיהה לטבע והתפעמות ממנו בצד רגישות אנושית ועדינות נפש. צעיר שהשכיל לשלב את ערכי המסורת המקודשים עם המודרנה. חבר פעיל ונמרץ בשומר הדתי, דבק באמונתו ובאורח החיים הדתי. תנועת הנוער הציונית־דתית בפולין, כנסת השומר הדתי, התאפיינה בדרך חינוך ובאורח חיים המשלב ישן וחדש, תורה ותרבות כללית. יצחק, וכמוהו רבים מחברי השומר הדתי, אימצו השקפת עולם זו וחיו על פיה. הם עשו זאת בהצלחה תוך התמודדות עם כוחות שמרניים חזקים. יצחק היה חדור הכרה אידאולוגית עמוקה שעימה הזדהה בכל נימי נפשו. רעיון תורה־ועבודה היה נר לרגליו. הוא שילב יכולת ביטוי נדירה בכתב ובעל־פה עם כושר עשייה וחוכמת המעשה, והתבלט כמנהיג בימי שלום ובעת מלחמה. יצחק רוזנברג לא חתר להנהגה, אלא צמח אליה מלמטה מכוח אישיותו ומעשיו, מכוח השפעתו על הסובבים אותו ומכוח הצלחתו להתוות דרך ולחתור להגשמתה.

          בימי השואה פעל יצחק על פי ערכים ששאב בבית המדרש, במשפחתו, בכנסת השומר הדתי ובקהילה שבה צמח – אחריות לבני משפחתו ובמיוחד לאביו, שאיתו נותר עד הסוף המר; עשייה חינוכית וחברתית כל עוד הדבר ניתן; בחירה בדרך ההישרדות. מול השמדה וכיליון הציב יצחק בראש ובראשונה הצלה. מרד לוחם היה הצעד האחרון שנקטו מחוסר ברירה, כאשר כלתה כל תקווה להצלה אף של יחידים.[118] אילו זכינו היה יצחק שורד ועולה ארצה, כשני אחיו, ומגשים את הדרך שלאורה חונך וחינך. חסרונו וחסרונם של רבים כמוהו שעלו בלהבות אושוויץ ניכר עד היום. במובן זה, לעניות דעתי, השואה כחוויית חורבן יהודי עדיין לא הסתיימה. היא נוכחת מאוד בכל הווייתנו. מורשתו של יצחק רוזנברג תאיר את דרכנו, ושמו יִנון לעד בתוכנו!

---

[1]. לה"ל אפשטיין, "שנתיים לפני מלחמת העולם הראשונה", בתוך אבי שגיא ודב שורץ (עורכים), מאה שנות הציונות הדתית, כרך ראשון: אישים ושיטות, רמת גן תשס"ג, עמ' 185.

[2]. החלטות הוועידה השנייה של כנסת השומר הדתי, ורשה, מנ"א תרצ"ב / 1932 (אוסף מסמכי השומר הדתי, י' בן יעקב, ארכיון פרטי).

[3].  יוחנן בן יעקב, השומר הדתי: תנועת הנוער הציונית־דתית בפולין, תר"ף-תרצ"ט, 1939-1920, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר אילן, תשע"ח [להלן בן יעקב, השומר הדתי בפולין]; יוחנן בן יעקב, הִתְחַיוּת: השומר הדתי בפולין 1950-1920, בית ספר שדה כפר עציון, 2020 [להלן בן יעקב, התחיות]. השומר הדתי פעלה במרכז פולין, במערבה, במזרחה ובגליציה המערבית. בגליציה המזרחית פעלה תנועה־אחות קטנה בהיקפה בשם בני עקיבא. בין שתי אלה ניכר דמיון רב והתקיימה שותפות נרחבת. בלודז' ובכמה ערים סביבה פעלו כמה קינים שנשאו את השם בני עקיבא, לצד קיני השומר הדתי וללא קשר ארגוני לגליציה המזרחית. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ועד חיסול הפעילות הציונית בפולין הן התאחדו, ופעלו כתנועת נוער ציונית דתית אחת.

[4]. על מפעל האוטוביוגרפיות ראו עדו בסוק, עלילות נעורים: אוטוביוגרפיות של בני נוער יהודיים מפולין בין שתי מלחמות העולם, בעריכת אברהם נוברשטרן, תל אביב תשע"ב [להלן בסוק, עלילות נעורים]; הנ"ל, תחיית הנעורים: משפחה וחינוך ביהדות פולין בין שתי מלחמות העולם, ירושלים תשע"ה.

[5]. דאס לעבענס בוך פון יצחק איצקאוויטש 34 – 1918, ארכיון YIVO, ניו יורק, חטיבה 4 (4RG), מספר 3650 (1). (כותבי החיבורים לתחרות התבקשו לחתום בשם בדוי, ולציין בשוליים את שמם האמיתי.) תרגום לעברית הכין אחיו הצעיר, שאול רוזנברג־רז – סופר ומשורר, צייר ועיתונאי, שזכה לעלות לארץ, ונפטר בתשמ"ח. יצחק רוזנברג, ספר חיי, אוטוביוגרפיה [להלן רוזנברג, ספר חיי]. שאול ליקט כל מידע על אחיו ואסף חומר לכתיבת ספר לזכרו, אך לא הספיק. תודתי לשמעון בן משה, בן אחיהם של יצחק ושאול, שהעביר אליי את עיזבונו של דוֹדוֹ, שאול רז, והוא שמור באוסף מסמכי השומר הדתי (לעיל הערה 2) [להלן מעיזבונו של שאול רז].

[6]. ביידיש שמנדריקעס, כלומר מבלי עולם, חסרי אידאל, נעדרי מטרה ואחריות מוסרית, שכל מעייניהם נתונים לבילויים ולתענוגות.

[7]. ארכיון YIVO, ניו יורק, חטיבה 4, (4RG), מספר 3552; "הציץ ונפגע או ימי סנוורים", בתוך בסוק, עלילות נעורים, עמ' 297-257.

[8]. זוויירצ'ה ראשיתה בכפר קטן במאה ה־12, והתפתחה לעיר במאה ה־19 בזכות מכרות הברזל והפחם באזור ומסילת הרכבת מווינה לוורשה, שהושלמה ב־1870. בשלהי המאה ה־19 קמה בה קהילה יהודית. בשנת 1921 חיו בעיר כ־30,000 תושבים, מהם כ־6,000 יהודים. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נכבשה העיר על ידי הצבא הגרמני, והאזור סופח לרייך ונקרא שלזיה עילית מזרחית. שמה של זוויירצ'ה הוסב לוורטנאו. ב־1941 הוקם בעיר גטו. מחורף 1942 פעלה בעיר מחתרת של חברי תנועות הנוער החלוציות, והם הצליחו להבריח מעטים מבני הקהילה באמצעות תעודות מזויפות. באמצע 1942 גירשו הנאצים באכזריות יהודים מזגלמביה. באוגוסט 1943 נרצחו רבים מיהודי העיר, והאחרים נשלחו למחנה הרצח אושוויץ־בירקנאו. ב-20 במאי 1945 שוחררה זוויירצ'ה על ידי הצבא האדום.

[9].  על הקיבוצים השומריים בפולין ראו בן יעקב, "קיבוצי העלייה השומריים", השומר הדתי בפולין (לעיל הערה 3), עמ' 437-406; בן יעקב, התחיות, עמ' 167-124. על קיבוץ עובדיה ראו הנ"ל, "בכל מאודם: קיבוץ עובדיה בסלבקוב", סגולה: מגזין ישראלי להיסטוריה, 121 (יולי 2020), עמ' 61-48; נילי בן ארי וי' בן יעקב, "ממלכת כהנים וגוי קדוש", עמודים, אייר-סיוון תשנ"ט, עמ' 46-39.

[10]. רוזנברג, ספר חיי, עמ' 2. במשפחות רבות התפצלו הבנים והבנות בין כמה תנועות נוער וארגונים פוליטיים (ראו להלן הערה 24).

[11]. פער עמדות בין אבות שמרניים לאימהות שגילו פתיחות לעולם הרחב רווח בציבור הדתי בפולין בין שתי מלחמות העולם. המזרחי הזניח את חינוך הבנות, ועקב חוק חינוך חובה למדו רבות מהן במוסדות חינוך פולניים ונחשפו לתרבות ולהשכלה הכללית, והדבר השפיע עליהן כאימהות. לעומת זאת רוב הבנים למדו במוסדות חינוך דתיים שמרניים. ראו דב אברון, חינוך במאבקו: לדמותו של החינוך היהודי הדתי־לאומי בפולין בין שתי מלחמות העולם, ירושלים תשמ"ח, עמ' 189-184; בן יעקב, "שאלת הבחורה", השומר הדתי בפולין, עמ' 86-74. 

[12]. ח"נ ביאליק, "המתמיד", כל שירי חיים נחמן ביאליק, תל אביב תשי"א, עמ' שכד-שמו. החלק העיקרי של הפואמה פורסם בכתב העת השלח בשנת 1898.

[13]. נתן כהן, "עיתונות יהודית יומית", בתוך ישראל ברטל וישראל גוטמן (עורכים), קיום ושבר: יהודי פולין לדורותיהם, כרך שני, ירושלים 2001, עמ' 326-301; יהודה גוטהלף (עורך), עיתונות יהודית שהיתה, תל אביב תשל"ג, עמ' 125-89.

[14]. רוזנברג, ספר חיי, עמ' 12.

[15]. שם, עמ' 4; מעיזבונו של שאול רז.

[16]. שיטת ההשתלמות העצמית טופחה בשומר הדתי בפולין, שרבים מחבריה היו נערים עובדים. הנהגת השומר הדתי הציעה מודלים ללימוד עצמי מונחה, ופרסמה חוברות בנושא. ראו בן יעקב, "השתלמות עצמית", השומר הדתי בפולין, עמ' 296-293.

[17]. שכר יומי ממוצע של פועל בפולין ב־1932 היה 5-4 גרושים. פועל מומחה השתכר עד 14 גרוש ליום עבודה. שכר חודשי ממוצע של מורה ברשת תרבות בשנת 1937 היה 120 זלוטי. (1 זלוטי = 100 גרוש.) ראו אריה טרטקובר, "מאבקם הכלכלי של יהודי פולין בין מלחמה למלחמה", גלעד ב (תשל"ה), עמ' 158; בינה גרנצרסקה־קדרי, "תמורות במצב החומרי של שכבות העובדים היהודים בפולין (1939-1930)", גלעד ט (תשמ"ו), עמ' 160.

[18]. רוזנברג, ספר חיי, עמ' 11.

[19]  ראו לעיל הערה 6.

[20]. ראו צבי לם, תנועות הנוער הציוניות במבט לאחור, גבעת חביבה ותל אביב 1991, עמ' 66, 69; הנ"ל, שיטת החינוך של השומר הצעיר: סיפור התהוותה, גבעת חביבה תשנ"ח; עזרא מנדלסון, התנועה הציונית בפולין, שנות ההתהוות 1926-1915, ירושלים תשמ"ו, עמ' 23. וראו לדוגמה על חבר השומר הדתי שהתמודד עם נערים אלו: נחמן, "עם הצעד הראשון", בתוך משה קרונה (עורך), אורחות: פרקי הווי, ציוני דרך, קטעי מחשבה, ורשה תרצ"ח [דפוס צילום, ניו יורק 1944], עמ' 11-10 [להלן אורחות]. על בת פיליסטרית שעזבה את הקן ויצאה לתרבות מועדון הריקודים ראו אהרון ינובר, "היא יצאה במחול", שם, עמ' 64-61.

[21]. במקור החלוץ הכללי. נוסד ב־1925 על ידי ההסתדרות הציונית בפולין כדי להכשיר צעירים יהודים "להיות עולה במובן השלם והנעלה ביותר של המִלה, ולהשאיר בידיו חופש מלא להצטרף למפלגה שבה יבחר בארץ ישראל" (פרוטוקול הקונגרס הי"ד, לונדון 1926, ע"פ מנדלסון, התנועה הציונית בפולין [לעיל הערה 20], עמ' 254). הייתה זו תנועה חלוצית ללא זיקה לערכי תנועת העבודה שאותם אימצה תנועת החלוץ. משבר העלייה הרביעית (1927-1926) הביא להיעלמותה של החלוץ המרכזי. באותה עת פרשה מתנועת החלוץ גם המזרחי, וייסדה את החלוץ המזרחי. ייתכן שבחירה זו של רוזנברג הייתה גם בעקבות הדוד שלו שנזכר לעיל (בהערה 10).

[22]. יהודה ליב פינסקר, אוטואמנציפציה (שחרור עצמי), 1882 (גרמנית, תורגם לעברית). מספרי היסוד של התנועה הציונית, נכתב בעקבות פרעות סופות בנגב. לימים היה פינסקר מראשי תנועת חובבי ציון.

[23]. לעיל בהקדמה ראינו, שזה היה הרקע להקמת התנועה הציונית הדתית המזרחי בפולין.

[24]. על מעבר בני נוער בין התנועות ופיצולים ארגוניים־פוליטיים בין בני משפחות ראו בן יעקב, "גלגולי השם", השומר הדתי בפולין, עמ' 45-38; הנ"ל, "נדידת חניכים", שם, עמ' 68-66.

[25]. רוזנברג, ספר חיי, עמ' 6. טיעון דומה העלה זיידנברג. ראו לעיל בהקדמה ליד ציון הערה 7; בסוק, עלילות נעורים, עמ' 280.

[26]. רוזנברג, ספר חיי, עמ' 7.

[27]. דב רפל, הרצאה בבית העדות בניר גלים, 17.5.2000; ריאיון שלי עם דב רפל בביתו שבקבוצת יבנה, ט"ו בטבת תשס"א 10.01.2001 (אוסף מסמכי השומר הדתי [לעיל הערה 2]). דב רפל נולד בוורשה ב-1917, עלה ארצה ב־1936, נפטר בקבוצת יבנה ב־2003. היה חניך, מדריך וחבר הנהגת השומר הדתי; לימים פרופסור לחינוך. וראו בן יעקב, "הצטרפות חברים לתנועה", השומר הדתי בפולין, עמ' 71-68.

[28]. רוזנברג, ספר חיי, עמ' 5. וראו לעיל הערה 11. 

[29]. ראו מאמרי "הערפל חותר תחת היסודות: לבירור רעיונות היסוד הגלומים במשנת 'תורה-ועבודה'", בתוך שמואל גליק (עורך), זְכֹר דָּבָר לְעַבְדֶּךָ: אסופת מאמרים לזכר דב רפל, ירושלים תשס"ז, עמ' 552-511.

[30]. חיה פרומר (עורכת), שח"ל חולם ולוחם, ספריית בית אל (ללא ציון תאריך). ספר זה כולל פרסום מחודש של ספרו של שבתאי דון יחייא, המרד הקדוש: שמואל חיים לנדוי ופועלו, תל אביב תש"ך.

[31]. פורסם ככל הנראה בעלון הקן, ולא שרד.

[32]. רוזנברג, ספר חיי, עמ' 7.

[33]. יהודה קרייצר, דברי הספד, ללא תאריך, מעיזבונו של שאול רז; ש' ספיבאק (עורך), ספר זיכרון לקדושי זוורייצ'ה (זאווירעטש) והסביבה, תל אביב תשי"ח, עמ' 590.

[34]. מעיזבונו של שאול רז.

[35]. השומר הדתי הורכבה בראשיתה בעיקר מנערים לומדים. ככל שהעמיק והחריף המשבר הכלכלי עלה משקלם של הנערים העובדים. תופעה דומה מוכרת מתנועות נוער חלוציות נוספות בפולין. לפיכך הייתה השלמת ההשכלה היהודית והכללית ערך חשוב בסדר היום התנועתי.

[36]. שיר העמק, נתן אלתרמן, 1934.

[37]. כך ניסח ר' שלמה זלמן שרגאי את סיסמת בני עקיבא באיגרת לבני עקיבא, כ"ב בטבת תשי"ח (17.1.1958): ש"ז שרגאי, אגרות, ירושלים תשמ"ט, עמ' 81; יחיאל אליאש, מעשה הבא בחזון, תל אביב תשמ"ג, עמ' 61. החל משנות השלושים היה מוכר בארץ ובשומר הדתי בפולין גם הנוסח הרווח כיום, "קדש חייך בתורה וטהרם בעבודה": בן יעקב, השומר הדתי בפולין, עמ' 109 הערה 459. (סיסמה זו לא הומצאה ב־1974 על ידי נתן שחר, כפי שפרסם בספרו שירת הנוער: מה שרו בתנועות הנוער, ירושלים תשע"ח, עמ' 81.)

[38]. יצחק רוזנברג, "בתוך התחום", בתוך יצחק ושאול רוזנברג (עורכים), הד חיינו: עלון השומר הדתי בקן זוויירצ'ה, תרצ"ט, עמ' 13-9, מעיזבונו של שאול רז. הרשימה פורסמה גם באורחות: יצחק ר[וזנברג], "בתוך התחום", אורחות,עמ' 17-15.

[39]. מ' פינגרהוט, אל הנהלת הברית העולמית לתנועת תו"ע, ח' בתשרי תרצ"ח (13.9.1937), ארכיון המכון לחקר הציונות הדתית, אוניברסיטת בר אילן [להלן אצ"ד], בר"ע 1, 85.

[40]. לודז' תרע"ג (1913) – כפר הרא"ה תשנ"ו (1995). מחנך, ראש ישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה ומייסד מרכז ישיבות בני עקיבא, מראשי תנועת בני עקיבא, "אבי דור הכיפות הסרוגות". תלמידו של הראי"ה קוק, ציר בקונגרס הציוני, חבר כנסת, חתן פרס ישראל ופרס הרב קוק.

[41]. משה צבי [נריה], "מזבריצ'ה עד בנגזי", זרעים: בטאון בני עקיבא בישראל, ירושלים, ניסן תש"ד, עמ' 10-9; צילה בר־אלי, שחר אורו: הרב משה צבי נריה זצ"ל, ירושלים תשס"ב, עמ' 430-422.

[42]. בר־אלי, שם. על הביקור דיווח הרב נריה להוריו במכתב מיום ב' בחשוון תרצ"ח / 7.10.1937 (באדיבות ארכיון בית הרב נריה).

[43]. מעיזבונו של שאול רז, מכתבי יצחק ויתר המשפחה, 1943-1937.

[44]. רוזנברג, ספר חיי, עמ' 9.

[45]. שם, עמ' 10.

[46]   שם, עמ' 5.

[47]. שם, עמ' 2. וראו לעיל הערה 11.

[48]. ראו בהרחבה בן יעקב, השומר הדתי בפולין, עמ' 96-74; הנ"ל, התחיות, עמ' 51-45.

[49]. י"ט במרחשוון תרצ"ח, שחר אורו, עמ' 427-426; מעיזבונו של שאול רז, מכתבי יצחק ויתר המשפחה, 1943-1937.

[50]. הד חיינו, זוויירצ'ה תרצ"ט, מעיזבונו של שאול רז.

[51]. ראו לעיל הערה 11.

[52]. מ"ח סימוני [שמו המלא אינו ידוע לי], קיבוץ ראשית, "לשאלת החֲבֵרה / אגרת", אורחות, עמ' 123-121.

[53]. רוזנברג, ספר חיי, עמ' 6.

[54]. ראו בן יעקב, "שאלת הבחורה", השומר הדתי בפולין, עמ' 90-87.

[55]. בן יעקב, "הקבוצה", השומר הדתי בפולין, עמ' 328-324; הנ"ל, "שירה חדשה בקן השומר הדתי", התחיות (לעיל הערה 3), עמ' 65-52.

[56]. ספר חיי, עמ' 10-9, 12.

[57]. שלום טרללר (קרניאל), ו' במנחם אב תרפ"ב – כ"ח בכסלו תש"ח (20.7.1912 – 11.12.1947), מחנך ואיש הגות, אידיאולוג ואיש מעשה. יליד קרקוב, פעיל בקן בקרקוב וראש הקן, ראש ההנהגה הארצית בגליציה המערבית, ומחורף תרצ"ח (1938) ראש הנהגת כנסת השומר הדתי בפולין. עלה ארצה במאי 1939, הצטרף לקבוצת אברהם, פעיל בתנועת בני עקיבא ובקיבוץ הדתי. באפריל 1943 עלה עם חברי קבוצת אברהם לכפר עציון. בחנוכה תש"ח (דצמבר 1947) היה בין הנוסעים בשיירה הראשונה שהותקפה בדרכה מירושלים לגוש עציון, ונפל בקרב שיירת העשרה. ראו שאול רז (עורך), שלום קרניאל: חייו ומשנתו, תל אביב תשכ"ז; מהדורה מורחבת בעריכת י' ברמן, כפר עציון תשע"ג; ציון העמודים ע"פ המהדורה השנייה.

[58]. "משפחתו השנייה", שלום קרניאל, חייו ומשנתו, עמ' 47-44; בן יעקב, השומר הדתי בפולין, עמ' 328-324; הנ"ל, "הקבוצה החינוכית", התחיות, עמ' 61.  

[59]. תכנית העבודה הארגונית, התרבותית והצופית, כנסת השומר הדתי, ורשה תרפ"ט, עמ' 4. (החוברת אינה חתומה. היא נכתבה על ידי הרב ד"ר אברהם עובדיה גוטסדינר – מחנך, איש הציונות הדתית, שהיה שותף לייסוד השומר הדתי ובני עקיבא בפולין.)

[60]. נריה, "פנימה", אהלנו, ביטאונה הראשי של כנסת השומר הדתי ובני עקיבא בפולין,ורשה ולבוב, שבט-אדר תרצ"ה, עמ' ד. כחלוף שנה חידד הרב נריה את עמדתו השוללת את הצופיות, שהיא "נִגוד לשִטת חִנוכנו אנו […] אין לך טִשטוש יותר גדול וערפלי פעולות שמרחיקים את הצעיר מעיקרי הרעיונות שלנו ומבהירותם, מאשר הצופיות והטכניקה הצופית" ("בנתיב ההדרכה", זרעים, שבט תרצ"ו, עמ' 9-7). הרב נריה היה עקבי בהשקפתו. ראו מרדכי סער מרמורשטיין, עיצוב אתוס ציוני דתי: הגותו ופעלו של הרב משה צבי נריה, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר אילן, תשע"א, עמ' 20-19.

[61]. "האדמו"ר החלוץ", תרנ"א-תש"ה (1945-1891), פולין – כפר פינס. נצר למשפחת אדמו"רים, עלה ארצה ב-1914, מהוגי רעיון תורה־ועבודה, ממייסדי הפועל המזרחי ומראשיה, חבר נשיאות הקק"ל, מנהל בנק זרובבל. בגיל 50 התיישב בכפר פינס, והיה עובד אדמה. פרסם רשימות, כתבות, דברי הגות וחינוך מעל דפי במות שונות. אלה כונסו בספר ועלינו המלאכה לגמור, בעריכת יצחק רקנטי, 1992. ראו שבתאי דון־יחייא, אדמו"ר חלוץ: עלייתו של ר' ישעיהו שפירא, תל אביב תשכ"א.

[62]. "בסבך שאלות הנוער", עלים, ירחון תנועת תורה־ועבודה בגליציה המזרחית, לבוב, אדר א תרצ"ב, פברואר 1932, עמ' 7-5; אורות, לקט מדברי הראי"ה קוק, ערוך על ידי בנו, הרב צבי יהודה, מהדורה ראשונה, תר"ף, עמ' 94 ( https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001259369/NLI).

[63]. "הצופיות", בן יעקב, השומר הדתי בפולין, עמ' 322-304, ובמיוחד "הוויכוח על הצופיות", עמ' 313-308; הנ"ל, "צופיות", התחיות, עמ' 34-29; דב אברון, "השומר הדתי בפולין: המערכת הרעיונית והחיקוי", הציונות, מאסף לתולדות התנועה־הציונית והיישוב היהודי בארץ ישראל, יח, תל אביב תשנ"ד, עמ' 185-149.

[64]. הלל צייטלין, חסידות, ורשה 1922 (ביידיש).

[65]. רוזנברג, ספר חיי, עמ' 13. על הוועידה ראו בן יעקב, "המבנה הארגוני / ועידה שנייה, קרקוב, תשרי תרצ"ה", השומר הדתי בפולין, עמ' 145-142.   

[66]. ביאליסטוק תרס"ח – תל אביב תשנ"ד (1994-1908). מרדה בהוריה, למדה בגימנסיה, יצאה להכשרה ועלתה ארצה ב־1930. ב־1933 יצאה בשליחות התנועה לפולין, והייתה צירה בקונגרס הציוני ה־19. ביקרה בקיני השומר הדתי, יזמה קיבוץ הכשרה לחברות בפולין ומשק פועלות דתיות בארץ. ב־1936 נישאה ליוסף ויינר (תירוש), אף הוא פעיל בתנועה. מילאה תפקידים מרכזיים בתנועת תורה־ועבודה ובהפועל המזרחי בארץ. עמדה בראשות מוסדות אמונה, ועוד.

[67]. מתח שרר בעניין ההמנונים: המנון התנועה הציונית, "התקוה", או המנון תנועת הפועלים, "תחזקנה", ברכת עם, שכתב ביאליק. חברי השומר הדתי נהגו לשיר תחזקנה להזדהות עם תנועת הפועלים ועם רעיון תורה־ועבודה, הסוציאליזם הדתי, שהיה מובחן היטב מהסוציאליזם שהניף דגל אדום. במעמדים רשמיים שרו חברי השומר הדתי גם את התקוה.

[68]. יצחק ראָזענבערג, "אונזערע צוזאמען קונפטן [התקומה שלנו], די לאנדעס־קאנפערענץ אין קראקא" [הוועידה הארצית בקרקוב], אהלנו, כסלו תרצ"ה, עמ' 11-10; נתיבה, כתב עת של תנועת תורה־ועבודה, הברית העולמית של צעירי המזרחי והפועל המזרחי, תל אביב, שנה י, גיליון י, כ"ט בחשוון תרצ"ה, 7.11.1934, עמ' 4. המועצה הראשית של כנסת השומר הדתי בפולין נבחרה בוועידה, והייתה המוסד התנועתי הבכיר בין ועידה לוועידה. מועצות נבחרו גם בגלילים / מרחבים ובקינים.

[69]. אהלנו, כסלו תרצ"ו, עמ' 15; טבת-שבט תרצ"ו, עמ' 31; יודישע שטימע, כ"ח בטבת תרצ"ו, 23.1.1936, עמ' 8.

[70]. חוזר מזכירות גליל קרקוב לקינים בגליציה המערבית, זגלמביה וגליל קילץ, ג/צו, י"א בטבת תרצ"ו (אצ"ד, בר"ע-2, 119); י' ראָזענבערג, "דער קורס למדריכים אין סלאַווקאָוו" [קורס המדריכים בסלבקוב], אהלנו, טבת-שבט תרצ"ו, עמ' 25-24 (תרגום חופשי מיידיש).

[71]. מושבת קיץ (מחנה קיץ בלשון ימינו) התקיימה במשך כחודש ימים בתנאי שדה בחווה חקלאית או ביער מחוץ לעיר. המושבות אורגנו ונוהלו על ידי מדריכים צעירים, והתקיימו בהן בכל יום שיעורים, פעילות צופית, משחקים, שירה וריקודים. הן היו פסגת הפעילות השנתית של התנועות. במושבות זכו החניכים לחיות במסגרת ובאווירה תנועתית מלאה, מחוץ לעיר הצפופה וללא נוכחות מבוגרים.

[72]. מאיר פינגרהוט לשאול רז, כ"ו באדר ב' תשמ"א (1981); דב אברון לשאול רז, י"ז באדר א' תשמ"א (1981), מעיזבונו של שאול רז. ד"ר דב אברון (אברמוביץ), 2013-1917, חבר פעיל בשומר הדתי, לימים איש חינוך, דוקטור בהיסטוריה, תרם רבות למחקר השומר הדתי בפולין.

[73]. כ"ח בסיוון תרצ"ח (27.6.1938), מעיזבונה של טובה פישגרונד. תודתי לבנה, ד"ר חיים גלבוע, שהעמיד לרשותי אוצר מכתבים זה. חלקם פורסמו: יהודית הלפר (עורכת), מכתבים משם זיכרונות מכאן, סיפור חיים, ישראל 2012. מכתב זה בעמ' 51-49, הקטע הנ"ל הושמט בעריכה.

[74]. בז'ז'אני תרע"א – ירושלים תשמ"ח (1988-1911). ממייסדי בני עקיבא בגליציה המזרחית. עלה ארצה בתרצ"ה (אוקטובר 1934), והקים עם חבריו את קבוצת אברהם. חבר הנהלה ארצית של בני עקיבא בישראל ומזכיר חֶבֶר הקבוצות של הפועל המזרחי (הקיבוץ הדתי). ב־1935 יצא בשליחות לתנועת הנוער הציונית דתית בפולין, ונטל חלק בכנסייה השלישית. התנדב כלוחם לבריגדה היהודית, ונרתם לסייע לשארית הפליטה בפולין ובגרמניה. עם שובו עלה להתיישבות בכפר עציון.

[75]. דו"ח הכנסייה השלישית, ורשה תרצ"ז, 1937, עמ' 32; א' אר'(ליך), "ימים אפורים", אורחות, עמ' 53-51.

[76]. להלן נראה שבראשית המלחמה שקל לצאת מהבית ולנסות להגיע לארץ ישראל יחד עם אחותו, אך הרעיון נגנז, כנראה מאותה סיבה.

[77]. המידע על חברי השומר הדתי ובני עקיבא בתקופת השואה מצומצם; מחקר תנועות הנוער הציוניות בשואה כמעט שלא התייחס אליהם. שני מאמרים מחקריים מוקדשים לנוער הציוני דתי בשואה: פנינה מיזליש, "בני עקיבא והשומר הדתי בפולין ובליטא בתקופת השואה", דפים לחקר תקופת השואה ט (תשנ"א), עמ' 178-177 [להלן מיזליש, בני עקיבא והשומר הדתי]; פורסם שוב בשינויים ובתוספת פרק אחרי המלחמה: הנ"ל, "'המזרחי' ו'תורה־ועבודה' ותנועות הנוער שלהן בפולין ובליטא בתקופת השואה ואחריה (1949-1939)", בתוך אבי שגיא ודב שוורץ (עורכים), מאה שנות ציונות דתית: היבטים היסטוריים, כרך שני, רמת גן תשס"ג [להלן מיזליש, המזרחי ותורה־ועבודה]; יעל פלד, "פועלו ואחריתו של השומר הדתי בגטו קרקוב, בשנים 1943-1942", ילקוט מורשת לתיעוד ולעיון סג (אייר תשנ"ז), עמ' 82-77.

[78]. זרח ורהפטיג, פליט ושריד, ירושלים תשמ"ד; יעקב אבן חן (אדלשטיין), תנועה בסערת מלחמה, תל אביב תשמ"ד.

[79]. י' בסיוון ת"ש (16.6.1940), מעיזבונו של שאול רז. התרגום שלו.

[80]. כ"ב בטבת ת"ש (3.1.1940); כ"ז בשבט ת"ש (1.2.1940); י"א באדר ת"ש (20.2.1940), מעיזבונו של שאול רז ובתרגומו מפולנית. הנאצים הורו להוסיף לשמו של כל גבר יהודי את השם ישראל ולכל אישה את השם שרה, ומכאן החתימה יצחק ישראל.  

[81]. יצחק מאיר שנקר, ממייסדי השומר הדתי במייכוב, זגלמביה, רב בית הכנסת מוריה בוורשה וחבר ההנהגה הראשית של השומר הדתי בפולין, חבר הנהגת גליל קרקוב וראש קן השומר הדתי בסוסנוביץ. בשואה ייצג את השומר הדתי בהתארגנות תנועות הנוער החלוציות בגליציה המערבית ובזגלמביה; נספה בשואה. ישראל טנצר, ראש קן השומר הדתי בסוסנוביץ וחבר הנהגת השומר הדתי בזגלמביה, נספה בשואה. יונה גרין, ממייסדי קן השומר הדתי בסטשמישיץ, חבר הנהגת השומר הדתי בזגלמביה לפני המלחמה ובמהלכה, שרד את השואה. דמות מרכזית בהנהגת שארית הפליטה הדתית לאומית בגרמניה, עלה ארצה והיה איש הפועל המזרחי (ראו להלן הערה 83). שלמה רוגובסקי, איש סוסנוביץ וראש קן השומר הדתי בסוסנוביץ; נספה בשואה זמן קצר לפני תום המלחמה. ישעיהו ארליך, יליד זוויירצ'ה, ראש קן השומר הדתי בבנדין, חבר הנהגת השומר הדתי בזגלמביה. באפריל 1943 יצא מבנדין עם קבוצת חברי תנועות הנוער בתקווה להיחלץ באמצעות דרכונים דרום־אמריקאיים (להלן סעיף לשכות הקשר בז'נבה ובקושטא ופרשת ה"דרכיות"). הקבוצה נתפסה, ונשלחה לאושוויץ. ישעיהו שובץ לעבודה בזונדרקומנדו, שרד, עלה ארצה והצטרף לכפר עציון. נהרג בקרב האחרון בכפר עציון, ד' באייר תש"ח (13.5.1948).

[82]. ריאיון של יעקב ליברמנש על ידי פנינה מיזליש, 10.12.1984 [רשום בטעות 1985], אצ"ד, ראיונות שואה, 12, עמ' 1 [להלן ליברמנש, ריאיון].

[83]. יעקב ליברמנש, "השומר הדתי בגיטאות שלזיה: קטעים מתוך היומן", נתיבה 2161, ה' בשבט תש"ה, גיליון כג-כג [רצג-ד], עמ' 6 [להלן ליברמנש, מתוך היומן]; ליברמנש, ריאיון; מיזליש, בני עקיבא והשומר הדתי; הנ"ל, המזרחי ותורה־ועבודה. על שחרורו של י"מ שנקר ראו יונה גרין, כנפי יונה: זיכרונות מימי השואה, בעריכת א' פרבשטיין, ח' שלם וי' בן יעקב, ירושלים 2022, עמ' 41-40.  

[84]. מרים אוקס, "השומר הדתי בשואה בחבל זגלמביה", איגרת לחיילנו, [אין תאריך], 3, כפר עציון, הארכיון לתולדות גוש עציון על שם דב קנוהל, תיק שלום קרניאל; אבי רות (שבתאי דון יחייא), "יריות מתוך המערה", הצפה, 7.12.1943, עמ' 3-2. מיזליש ציינה בטעות במאמרה הנ"ל בהערה 75, שמרים אוקס נפלה בקרב בכפר עציון. מרים אוקס (לוינוביץ, שרויטמן) שרדה את השואה ואת מלחמת העצמאות בכפר עציון, נישאה שנית ונפטרה בי"ח בכסלו תשל"ו (22.11.1975).

[85]. רבקה פרליס, תנועות הנוער החלוציות בפולין הכבושה, בית לוחמי הגיטאות, תשמ"ז, עמ' 260-255 [להלן פרליס, תנועות הנוער]; מרים אוקס, "כוס היגונים של יהודי בנדין, עדות חברת השומר הדתי", פארייניקונג, איחוד [האיחוד הציוני הסוציאליסטי של הפועלים], תל אביב, מספר 189, 12.11.1943, ארכיון ציוני מרכזי, 1158\26S; ארכיון בית לוחמי הגיטאות [להלן אבל"ג], 018807, III; אצ"ד, שואה ושארית הפליטה, חט' 008, ת-7.

[86]. ליברמנש, מתוך היומן; הנ"ל, ריאיון; שלמה נצר, "בנדין", בתוך ישראל גוטמן (עורך ראשי), האנציקלופדיה של השואה, א, 1990, עמ' 197-196; מרכז מורשת יהדות פולין, "בנדין", http://www.moreshetyahadutpolin.org/glossary/236.html; אביהו רונן, נידונה לחיים: יומניה וחייה של חייקה קלינגר, חיפה 2011 [להלן רונן, נידונה לחיים]; דוד ליוור, עיר המתים, תל אביב תש"ו, תרגם מיידיש אברהם שמואל שטיין, https://benyehuda.org/read/11668; מרדכי קשב, מהראשונים בחווה בשרודולה לשאול רז, 21.2.1983, מעיזבונו של שאול רז.

[87] אלו המושגים שבהם השתמשו באותם ימים חברי התנועות לציין את שתי המגמות: האחת – פעולת חילוץ והצלה, השנייה – מרד לוחם. בתנועות התנהלו דיונים סוערים איזו מגמה להעדיף, הצלה או הגנה.

[88]. שמואל רון, זיכרונות, בתוך מאיר שמעון גשורי (עורך), ספר סוסנוביץ והסביבה, ב, תל אביב 1974, עמ' 179; מיזליש, בני עקיבא והשומר הדתי; ליברמנש, מתוך היומן; פרליס, תנועות הנוער, עמ' 262-261.

[89]. דב אברמצ'יק מבודפשט למשה קרונה בארץ, 28.1.1944, אבל"ג, ארכיון לשכת הקשר בקושטא, מכתבים נכנסים, 026132;העתקי מכתבים מפולין לנציגי ארגון החלוץ בקושטא ובשוויץ, 018807 I; חוה אשכולי, ערבות יהודית במבחן: הציונות הדתית בארץ ישראל נוכח השואה, 1945-1939, קובץ תעודות, אוניברסיטת בר אילן 2012, מסמך 1944.4, עמ' 414-412 [להלן, אשכולי, ערבות יהודית]. אני מודה לד"ר חוה אשכולי, שהעמידה לרשותי תרגום למכתבו החשוב של דב אברמצ'יק, ששמור אצלה ותורגם לבקשתה על ידי פרופ' דן מכמן.

[90] בזיכרונות יונה גרין נזכר שוואלב בשם "סנונית", תרגום המילה שוואלב מפולנית.

[91]. חוה אשכולי, בין הצלה לגאולה: הציונות הדתית בארץ ישראל לנוכח השואה, ירושלים תשס"ד, עמ' 66-65; חיים שלם, עת לעשות להצלת ישראל: אגודת ישראל בארץ ישראל לנוכח השואה, 1945-1942, שדה בוקר תשס"ט, עמ' 157-155. נתן שוואלב כתב מז'נבה לישראל ליבנדמן ברומניה, 2.6.1943: "בזמן האחרון התקשרו עמי חבריך שונים משלזיה עליונה (בנדסבורג [בנדין בשמה הגרמני], סוסנוביץ) […] לאלה האחרונים אני עוזר בדרכיות דרום אמריקאיות. על סמך זה הם נכנסים למחנות שבויים ציביליים ופטורים מגירושים וממוות" (ארכיון תנועת העבודה ע"ש פנחס לבון, לשכת הקשר של החלוץ בז'נבה, III- 37A-5, תיק 6 [להלן אתה"ע ע"ש לבון]).

[92]. עיר המתים (לעיל הערה 86), עמ' 108-105; שמואל רון, "נדודים ומרי", בתוך מאיר שמעון גשורי (עורך), ספר סוסנוביץ והסביבה בזגלמביה, ב, תל אביב תשל"ד, עמ' 181; פרליס, תנועות הנוער, עמ' 273-270; לוי אריה שריד, במבחן הענות והפדות, א, תל אביב תשנ"ז, עמ' 483-480; שלם, עת לעשות, עמ' 162-154; רונן, נדונה לחיים, עמ' 255-244.

[93]. אתה"ע ע"ש לבון, תיק יצחק רוזנברג, III 37A-1-52 (תרגום מכתב יד בגרמנית).

[94]. אבל"ג, מכתבים נכנסים 26654. עותק בעיזבונו של שאול רז.

[95]. רעיה אדלר־כהן, "הקשרים בין לשכת קשר של 'החלוץ' בז'נווה ל'גנרלגוברנמנט', 1942-1940, לאור חליפת המכתבים בין נתן שוואלב לחדוה רוסק", בתוך אניטה שפירא (עורכת), מאסף לתולדות הבריחה, ההעפלה ושארית הפליטה, תל אביב תש"ן, עמ' 164-143. משה קרונה השתלב בארץ בתנועת תורה־ועבודה, בהפועל המזרחי ובסוכנות היהודית. במלחמה עמד בראש המזכירות העולמית של תנועות הנוער הציוניות דתיות הקשורות לתנועת תורה־ועבודה, וייצג את תנועת תורה־ועבודה במוסד לעלייה ב.

[96]. אתה"ע ע"ש לבון, תיק יצחק רוזנברג, III 37A-1-52.

[97]. אבל"ג, תיק 26678.

[98]. מכתב זה ועוד מכתבים כמוהו מצויים בעיזבונו של שאול רז.

[99]. מעיזבונו של שאול רז.

[100]. אתה"ע ע"ש לבון, תיק יצחק רוזנברג, III 37A-1-52.

[101]. מעיזבונו של שאול רז; אתה"ע ע"ש לבון, תיק יצחק רוזנברג, III 37A-1-52.

[102]. ישראל ארליך, "זאבירצ'ה, לשבוע האבל", הצפה, 12.3.1945, עמ' 2.

[103]. שמואל רוזנצווייג, חבר השומר הצעיר מסוסנוביץ, פעיל בהנהגת תנועתו בזגלמביה, שרד את הגירוש הגדול ואת השואה (להלן עדותו על יצחק רוזנברג). בולק קוז'וך, חבר הנהגת הנוער הציוני בסוסנוביץ, מהמעטים ששרדו את הגירוש הגדול, נתפס מאוחר יותר ונרצח: ח' שלומי, לדמותו של ישראל עזריאל קוז'וך, ראש תנועת "הנוער הציוני" בימי השואה בשלזיה, גבעת חביבה 2002; רונן, נדונה לחיים, על פי המפתח.

[104]. מכתבו הנ"ל של רוזנברג לשוואלב, 10.8.1943 (לעיל הערה 101); שוואלב לווניה, 2.9.1943, 6.9.1943, 12.9.1943 (מעיזבונו של שאול רז). 

[105]. ככל הנראה הם הוסגרו לנאצים על ידי ראש היודנראט. ד"ר אביהו רונן, חוקר השואה בזגלמביה, סבור שישעיהו ארליך, חבר השומר הדתי מבנדין (לעיל הערה 81), יצא עם חבורת חברי התנועות השנייה בניסיון להיחלץ באמצעות דרכונים ותעודות מסע דרום-אמריקאיים. ארליך נשא עימו אוסף צילומים גדול של חברי השומר הדתי ושל כמה משפחות דתיות מבנדין ומסביבתה, במטרה לחלץ אותם ולהביאם ארצה. אוסף הצילומים הגיע עם ישעיהו לאושוויץ, ושם נשכח לשנים רבות. בשנת 1997 נערך זיהוי מפורט של המצולמים ומשנת 2000 הצילומים מוצגים בסאונה, במוזיאון אושוויץ־בירקנאו (אילנה שובל, "תסתכלו באלבום ותראו", ריאיון עם ד"ר אביהו רונן, על הצפון, 21.3.2002). הצילומים והזיהויים פורסמו אצל Before They Perished … Photographs Found in Auschwitz, eds. Kersten Brandt, Hanno Loewy & Krystyna Oleksy, Auschwitz-Birkenau State Museum, Oświęcim and München, English, 2001-2002  (אביהו רונן כתב את המבוא לספר זה).

[106]. ארכיון ציוני מרכזי, 26.1132S; אבל"ג, נכנס 018807-2; רונן, נדונה לחיים, עמ' 288-287; מעיזבון שאול רז.

[107]. לשכות הקשר דיווחו לתנועת תורה־ועבודה בארץ על הקשר עם יצחק רוזנברג ועם חברים נוספים מהשומר הדתי. משה קרונה כתב לוניה פומרנץ בקושטא, 19.9.1943, כי ראה את שמו של יצחק רוזנברג ברשימת מקבלי הדרכונים (דרכיות), וכך כתב קרונה גם לאחיו, מנחם רוזנברג: אשכולי, ערבות יהודית, מסמכים 1943.59, 1943.60, עמ' 381-380; משה קרונה, אצ"ד, שואה ושארית הפליטה, חטיבה 008, תיק 19.

[108]. מעיזבונו של שאול רז.

[109]. אתה"ע ע"ש לבון, לשכת הקשר של החלוץ בשוויץ, תיק 30, חט' 5 -3-37A, 27-1289; אבל"ג, תיק 018807-2; אצ"ד, שואה ושאה"פ, 008, 19; אשכולי, ערבות יהודית, 1943.52; 1943.59, 1943.60 עמ' 381-372.

[110] הכוונה לפרק הזמן שמשלהי 1942 עד שלהי 1943.

[111]. נראה שכוונתו גם לחברותם המשותפת בוועדה הנ"ל, שקלטה בזוויירצ'ה את פליטי הגירוש מבנדין ומסוסנוביץ (לעיל ליד ציון הערה 103).

[112]. שמואל רון לשאול רז, 11.5.1984, מעיזבונו של שאול רז; שמואל רון, עדות ביד ושם, 16.4.1959, חטיבה O.3, תיק 1290, פריט 3555778, עמ' 26; הנ"ל, "קטעי זיכרונות", ילקוט מורשת 16 (ניסן תשל"ג), עמ' 74-43.  

[113]. מעיזבונו של הרב מ"צ נריה, באדיבות ארכיון בית נריה. שאול היה אז חייל, ממתנדבי היישוב בצבא הבריטי, ושירת במדבר המערבי.

[114]. ליברמנש, ריאיון; הנ"ל, מתוך היומן. למיטב ידיעתי זו הפעם היחידה שבה נמסר על חברתו של יצחק.

[115]. ח"מ זילברברג, "במחנה באיטליה: מכתב פרטי", הצפה, 3.10.1945, עמ' 2. שאול רז שמע את הדברים מפיו, ורשם אותם בעיזבונו.

[116]. ס' רוזנברג, מכתב לשאול רז, 24.11.1983, מצוי בעיזבונו של שאול רז.

[117]. סביר שכוונתו לדרכונים של מדינות דרום־אמריקאיות, ופקיד המועצה העירונית היה יונה גרין (לעיל סעיף לשכות הקשר בז'נבה ובקושטא ופרשת הדרכיות).

[118]. דיון בסוגיה זו חורג מגבולות מאמר זה. במאמר שבכוונתי לפרסם בקרוב על השומר הדתי באימי השואה אדון גם בה.