מבוא
במאמר זה בכוונתי לדון בפועלם של חברי כנסת השומר הדתי ובני עקיבא בפולין מפרוץ מלחמת העולם השנייה, 1 בספטמבר 1939 ועד לשחרור פולין מהכיבוש הגרמני, בסוף ינואר 1945. מחקר תנועות הנוער הציוניות בפולין, ממעט להתייחס לשומר הדתי ולבני עקיבא.[1] האמנם נעלמה הכנסת עם פרוץ המלחמה? האם חבריה ובוגריה פעלו ברמה תנועתית בימי המלחמה, והאם הם נטלו חלק במרד לוחם עם חברי תנועות נוער ציוניות נוספות? – מענה ראשוני לשאלות אלו נתנה פנינה מיזליש, במאמר חלוצי בו סקרה בתמצית את הנושא.[2] יעל פלד פרסמה מאמר על פעילות תנועתית סביב בונקר אחד בקרקוב.[3] חווה אשכולי וגמן פרסמה שני ספרים וכמה מאמרים שמוקדשים לתנועה הציונית דתית בארץ ישראל נוכח פני השואה.[4] מחקרים נוספים יוזכרו בהמשך, ועדיין נותרה בקעה רחבה להמשך תיעוד ומחקר, להרחבתם ולהעמקתם.
בצדק ציינה מיזליש במאמרה הנ"ל, שהממסד הציוני דתי ייחס חשיבות מועטה לתיעוד ולשימור חומר ארכיוני, למחקר ולכתיבה היסטורית. "עלינו להכות על חטא שהדברים לא הועלו על הכתב ולא תועדו לפני עשרים או שלושים שנה. האיחור … נותן הרגשה של תסכול ושל החמצה היסטורית", אמר שלום קופר, חבר בני עקיבא מלודז' ב-1992.[5] ניתן להצביע על נסיבות נוספות שגרמו למצב זה:
לאורך כל תקופת המלחמה לא פעלה בפולין הנהגה תנועתית מרכזית, כפי שאבהיר להלן. כמעט כל הבוגרים וחברי הקיבוצים התנועתיים התפזרו עם פרוץ המלחמה ותוך זמן קצר ביותר יצאו במסע מילוט לווילנה; מידע רב על הנעשה בתנועות הנוער בפולין בימי השואה זרם באמצעות לשכות הקשר התנועתיות בז'נבה ובקושטא, שעמדו בקשרים עם חברי התנועות בפולין הכבושה. בשתיהן לא נכח נציג התנועה הציונית דתית. פניות חוזרות בעניין זה נדחו בתוקף. מסמכי הלשכות הגיעו לארץ ישראל ונשמרו בארכיונים. לאורך שנים נמנעה הגישה למסמכי לשכת הקשר בז'נבה, דבר שעורר תרעומת רבה.[6] בידינו יותר מרמזים למגמה להעלים ולהתעלם מפועלם של בני הנוער הדתי בפולין בהתארגנויות למרד, כפי שאציין להלן.
קיבוץ כפר עציון היה היעד התנועתי העיקרי שהציבה השומר הדתי – בני עקיבא בפולין לבוגריהם לפני המלחמה ובמהלכה. במלחמת העצמאות נפלו בקרב כמעט כל חברי כפר עציון, בהם כמה מראשי השומר הדתי – בני עקיבא. המוקד התנועתי העיקרי בארץ נגדע; תנועת הקיבוץ הדתי, נושאת דגל ההגשמה החלוצית שהונף על ידי תנועת הנוער הדתי בגולה, איבדה במלחמת העצמאות חמישה מעשרת הקיבוצים הדתיים. שמונה אחוזים, 8%, מחבריה נפלו בקרבות. ייתכן שאלו האפילו על קורות חברי התנועה בשואה וניקזו משאבי הנצחה רבים; מתום מלחמת העולם השנייה ועד מלחמת ששת הימים, נדרשה הנהגת התנועה הדתית לאומית לנהל מאבקים פוליטיים קיומיים, על מנת להבטיח תנאי חיים הולמים לציבור הדתי לאומי בארץ. כנראה, לא נמצאו בקרבה די קשב ופנאי נפשי לעסוק בהיסטוריה ובזיכרון התנועתי.
התוצאה המצטברת היא שתיעוד ארכיוני דל מעיד על כנסת השומר הדתי ובני עקיבא בשואה. עיקרו מרוכז בארכיון המכון לחקר הציונות הדתית באוניברסיטת בר אילן, בארכיון הקיבוץ הדתי בקבוצת יבנה ובארכיון לתולדות גוש עציון, על שם דב קנוהל, בכפר עציון. חומר ארכיוני מצוי גם באוספים פרטיים שחלקם הגיעו לידי ובראיונות שערכתי (יב"י) עם בוגרי השומר הדתי ב-25 השנים האחרונות. באותם מקרים בהם שיתפו חברי תנועות הנוער הציוניות פעולה עם חברי השומר הדתי ובני עקיבא, מצוי חומר רלוונטי גם בארכיונים ובמחקרים על תנועות הנוער הציוניות בפולין.
מאמר זה מתייחס לפעילות תנועתית בארבעה מוקדים: ורשה, לודז', קרקוב-בוכניה וזגלמביה. ממקומות אלו שרדו חברי השומר הדתי ובני עקיבא, שנטלו חלק בפעילות התנועתית ונותר בידינו חומר מתועד מפועלם באותם ימים. התקיימה בהם פעילות משותפת ומתועדת של חברי השומר הדתי ובני עקיבא עם חברי תנועות נוער ציוניות נוספות. פיסות חומר ארכיוני נותרו גם מטרנוב, מביאליסטוק ומכמה מקומות נוספים, אך אין בהן לשרטט תמונה משמעותית של הפעילות התנועתית, והם פורסמו ברובם על ידי פנינה מייזליש.[7] סדר הדברים במאמר תואם את גודלן של הערים הללו ערב המלחמה, ושל הקהילות היהודיות שחיו בהן. ומכאן גם את היקף חברי השומר הדתי ובני עקיבא שפעלו בהם. כפי שנראה להלן, היקף הפעילות התנועתית המתועדת מימי השואה עומד ביחס הפוך לגודלן של הערים ושל הקהילות היהודיות בהם לפני המלחמה. דבר זה נובע מתנאי החיים השונים של היהודים בערים אלו בימי הכיבוש הגרמני; ממספר חברי ההנהגה התנועתית שנותרו באותם מקומות בשנות המלחמה; ולא פחות מכך מהמידע שהגיע לידינו, שהוא כאמור, חלקי ודל, וסביר להניח שהוא משקף רק חלק מהפעילות התנועתית.
רקע
כנסת השומר הדתי היה שמה של תנועת הנוער הציונית דתית בפולין.[8] ראשיתה ביוזמה מקומית בכמה ערים בפולין. בשנת 1927 נבחרה בקרקוב הנהגה והונחו יסודות להתארגנות ארצית. השומר הדתי פעלה בחסות תנועת תורה-ועבודה והמזרחי. בשיאה מנתה כחמישה עשר אלף אחים ואחיות – חניכים וחניכות, שפעלו בכמאתיים וחמישים קינים. הכנסת קמה מכוח מרד נעורים – שלילת הגולה, חינוך קואדוקציוני (משותף לבנים ולבנות), ביקורת על ההנהגה הפוליטית והרבנית של המזרחי ועוד. השומר הדתי העניקה חינוך ציוני דתי, נשאה אופי צופי, נאבקה בהתבוללות ובחילון, והציבה דגש על לימוד ועיון – תורה, ציונות והשכלה כללית. קיימה סמינרים, מושבות (מחנות קיץ וחורף), טיולים, כינוסים, ועידות ומועצות חינוכיות. ראשיה כתבו ופרסמו שלושה ביטאונים תנועתיים, חוברות עיון והדרכה, מאמרים ודברי הגות, רובם הגדול בעברית, מיעוטם ביידיש ובפולנית.
מוקד הפעילות היה הקן – "אי ארץ-ישראלי" בגולה, ביתם השני של רבים מהחניכים ומהחניכות. ליבת הפעילות התקיימה בקבוצה החינוכית האינטימית, שמנתה כמניין אחים/אחיות. כל הפעילות התקיימה במשותף, פרט לקבוצה החינוכית בה נהגה הפרדה מגדרית. הכנסת חרתה על דִגלה את רעיון תורה-ועבודה – חֶבְרה ציונית דתית חלוצית שמקיימת צדק חברתי (סוציאליזם דתי) על פי התורה, בארץ ישראל. על הבוגרים הוטלה חובת הגשמה אישית בקיבוץ דתי בארץ, אחרי הכשרה בקיבוצי הכשרה ועלייה בפולין. רבים מהבוגרים עלו ארצה והשתלבו בחיים ציוניים דתיים בארץ, בהם מייסדי הקיבוצים טירת צבי וכפר עציון.
בגליציה המזרחית פעלה תנועה אחות תחת השם בני עקיבא, שמנתה כשלושת אלפים חניכות וחניכים. גם בלודז' ובסביבתה קמו קינים שנשאו את השם בני עקיבא. המסגרות הארגוניות, הערכים והמטרות, דרכי החינוך ותביעות ההגשמה, בכל אלה כמעט ולא ניכרו הבדלים בין שלושה מוקדים אלו. בחלק מהשנים פעלה הנהגה משותפת וראה אור ביטאון תנועתי משותף. רב היה המאחד על המפריד. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התאחדו השומר הדתי ובני עקיבא ופעלו יחדיו לאורך כל תקופת המלחמה. בשנים 1949-1944, מאז שחרור פולין ועד חיסול הפעילות הציונית בה, חידשה השומר הדתי – בני עקיבא בפולין את פעילותה, כתנועה מאוחדת.[9]
השומר הדתי – בני עקיבא עם פרוץ המלחמה
בשלהי שנות ה-30, הייתה הנהגת השומר הדתי בפולין מורכבת מארבעה חברים, אחד במשרה מלאה והשאר במשרות חלקיות. חברים מרכזיים בהנהגה עלו ארצה לפני מלחמת העולם השנייה. הכנסת התנהלה ללא שליחים מהארץ וכמעט ללא מקורות תקציביים.[10] ניכר פער בינה לבין התנועות הציוניות האחרות שזכו למשאבי כוח אדם ותקציב גדולים לאין שיעור. בפרוץ המלחמה היו מנהיגי השומר הדתי במפגש נציגי תנועות הנוער הציוניות דתיות שנערך לצד הקונגרס הציוני ה-כב בז'נבה, חלקם חזרו לפולין. המוני יהודים נמלטו מפולין עם פרוץ המלחמה. חברי הנהגה וראשי קינים מעטים נשארו בפולין. מרדכי רייכרט, מראשי השומר הדתי בוורשה, שנמלט לביאליסטוק ומשם לברית המועצות, העריך שערב המלחמה היו בפולין כשלושת אלפים חניכים בוגרים של השומר הדתי. לדבריו, המהלומה הראשונה הייתה קשה וכל אחד עסק בצרותיו. אחרי ההלם הראשון החלו החברים להתאסף בדירות ובמקומות מסתור בימי חול ובשבתות, קיימו שיחות רעיוניות ובשבת גם סעודה שלישית.[11] בגיטאות, במחנות, בצעדות המוות ובמסעות המילוט נפגשו חברי השומר הדתי ובני עקיבא שהכירו זה את זה מהקן, מהמושבה, מהכינוס השומרי ומהקיבוץ. העלו זיכרונות, התרפקו על ימים שחלפו ותכננו עתיד מואר. הניצולים זכרו את המשותף והמלכד, את הערבות ההדדית, את העזרה והתמיכה שהעניקו איש לרעהו.
רוב חברי הקיבוצים השומריים שָבוּ עם פרוץ המלחמה למשפחותיהם ורבים מהם יצאו במסע תלאות לארץ ישראל. תוך כמה ימים הגיעו הנאצים לסְלַבְקוֹב, עיירה פולנית בגליציה המערבית לא רחוקה מבנדין, בה שכן קיבוץ עלייה שומרי, עובדיה.[12] באשמורת הבוקר נשמע קול נפץ אדיר, מניין חברים שנותרו בקיבוץ אספו מעט ציוד אישי, רתמו כִּרכרה לפרה ונדדו עם המוני פליטים בדרכי פולין הכבושה. האויב הדביק אותם בכל מקום. באחד מימי הסתיו התאספו בשדה והחליטו להתפזר. הֶלה לונשטיין (גרנק), יוסף אורגלר ופישל חזרו לקיבוץ. מחזה איום נגלה לעיניהם – החצר ריקה, החדרים פרוצים וריקים, נותר רק קש המזרנים וכלבם האהוב. "נפלנו על הקש ופרצנו בבכי קורע לב – בכי אשר הביע את כל עומק הכאב והצער להרס ולחורבן שנגרם לנו".[13] הם הציעו לאגרונום הפולני, שהדריך אותם ותקופה מסוימת גר איתם, לקבל את החווה ולהחזירה אחרי המלחמה. הוא עזב אותם לכמה דקות ושב עם כיתת חיילים גרמנים שהפרידו בין הֶלה לשני החברים שאיתה. הגרמני שלף אקדח וכיוון להרוג את שני חבריה. היא תפסה את ידו, בכתה והתחנה שיהרוג אותה קודם. הקצין עזב אותם והם פנו לדרכם. שלמה קְלַפְּהוֹלְץ, מאחרוני החברים בקיבוץ עובדיה, פנה לסייע לאִמו האלמנה ולאחותו. כנראה, בעידוד האֵם נמלט עם גל היוצאים לווילנה ומשם כתב:
ישנם רגעים שאיני יכול לשכוח ואלה הם הפרידה מהקבוצה [קיבוץ עובדיה] ואחר כך מהבית. אלה הרגעים הכאובים והטרגיים ביותר שבעברי. מצודות שבנִינו בדם ובזיעה חרבו … אחרי כל כך הרבה אכזבות שנחלתי התחזק ביטחוני עוד יותר במחר יותר טוב.[14]
המסע מפולין לליטא
ניסיונות להימלט דרך רומניה בראשית המלחמה כשלו – הגבול נסגר. המוני פליטים נמלטו מזרחה לברית המועצות ולווילנה, שהייתה בין המלחמות מסופחת לפולין ועם פרוץ המלחמה הוחזרה לליטא. שדר תנועתי קרא לחברי השומר הדתי ובני עקיבא לנוע לווילנה, מאות נענו לקריאה. בסוכות ת"ש, 1939, הגיעו ללבוב חברים ראשונים פליטים מקיבוצי השומר הדתי ובני עקיבא. קלמן שטרומר, חבר בני עקיבא פגש אותם בבית כנסת המזרחי והם התרכזו בביתו, משם המשיכו לביאליסטוק. רבים הגיעו ישירות לביאליסטוק, בה פעל מוקד קשר תנועתי. שולמית בירנבוים (לביא), חברת השומר הדתי בביאליסטוק ומרדכי רייכרט שיגרו אותם ללידה שבגבול פולין-ליטא. רבים השתמשו במסמכים שזייף יעקב מנדלבאום, חברם מביילסקו ביאלה (ביליץ). ציפורה קופלוביץ (ביליג), חברת בני עקיבא, קיבלה את פניהם בעירה, לידא, ובעזרתה הבריחו את הגבול והגיעו לרחוב קיובסקה (כיום קאונו) 4 בווילנה.[15]
שלמה רוזן, חבר השומר הדתי בשדלץ, הצטרף לקיבוץ עלייה שומרי, ראשית. באלול תרצ"ח, 1939, ערכו לו בקן מסיבת עלייה, הוא לא הספיק לעלות. בימי ההפצצות על פולין קרס הבית בו הסתתר. הוא חוּלץ מהמפולת וחילץ את התפילין שלו מתוך הלהבות. בשלהי דצמבר 1939 יצא משדלץ עם חברתו לתנועה ולימים רעייתו, לווילנה והצטרפו לחבורה שהתלקטה שם. בזיכרונותיו ציין מפגשים תומכים ומחזקים עם חבריו לקן ולקיבוץ. הוא סיפר ש"לא רצה לאכול פת עכו"ם ולהתגאל במאכלות אסורות". חיים וילנברג, חבר שנמלט לליטא, זכר שבכל נדודיו במלחמה הרוח שספג מצעירותו בתנועה העניקה לו כוח לשרוד ולהמשיך בדרך הייסורים אותה עבר.[16]
הפעילות התנועתית בימי השואה – הנהגה ומשפחה
"לעצור את הבריחה מפולין" קראו ההנהגות של חלק מתנועות הנוער החלוציות. הן שיגרו בחזרה לגנרל גוברנמנט חברים שעזבו את פולין עם פרוץ המלחמה. זאת, מתוך רצון לשמור על רציפות הפעילות התנועתית בפולין, הרגשת חובה של המדריכים לחניכיהם ותחושת אחריות לציבור היהודי שנותר בפולין.[17] בשומר הדתי ובבני עקיבא, לא מוכרת תופעה דומה, התנועה עודדה את החברים להימלט לליטא. נראה שהם העריכו שבתנאי מלחמה לא ניתן לקיים פעילות תנועתית, החניכים הצעירים ייצמדו למשפחותיהם והבוגרים שיכולים ימלטו. בפועל, אכן, רוב הבוגרים נמלטו מפולין ואת סיפורם של המעטים שנותרו אציג להלן.
כאמור, הנהגת השומר הדתי בפולין בשנים שקדמו לפרוץ המלחמה מנתה ארבעה-חמישה חברים, רק אחד מהם עבד במשרה שלמה. היקף ההנהגות של שאר תנועות הנוער הציוניות היה גדול לאין שיעור. גם מקורות התקציב של השומר הדתי ובני עקיבא היו דלים ביותר. שני חברי הנהגה ראשית נותרו עם פרוץ המלחמה בוורשה ופעלו בגטו, כפי שאפרט להלן. שני חברי הנהגה נמלטו לווילנה והתייצבו בראש הריכוז התנועתי בליטא, שמנה כ-300 בוגרים וקבוצה של חניכים צעירים שנמלטו מפולין. חבר הנהגה נוסף נמלט לברית המועצות והקשר אִתו נותק.[18]
בתנועות הנוער החלוציות הדבקוּת במשפחה התנועתית והמחויבות כלפיה גברו על היחס למשפחה הביולוגית. בעת הגירוש הגדול מגטו ורשה: "אמרו לנו: 'צריך לעזוב את המשפחות ולהתרכז ולהישאר ביחד' … דבר נורא לעזוב בשלב כזה את המשפחות", זכר ישראל גוטמן.[19] לעומתם, חברי השומר הדתי – בני עקיבא ייחסו משקל רב יותר למשפחה הביולוגית, מתוקף חינוכם הדתי, שראה במשפחה ערך מרכזי. להלן אציג חברי השומר הדתי ובני עקיבא שדבקותם במשפחה ואחריותם לה גברה על השיקולים התנועתיים. בני הנוער הציוני דתי נותרו ברובם נאמנים למשפחותיהם בשעתן הקשה. מכאן החולשה של הפעילות התנועתית באותם ימים.
על רקע כל אלה הפעילות התנועתית שהתקיימה בפולין בימי השואה, אותה אציג להלן, מעניינת ובעלת ערך.
גטו ורשה
ידיעות מעטות על חברי השומר הדתי שנותרו בוורשה הגיעו אלינו. קשרי מכתבים אִתם ועם הרב יצחק ניסנבוים, נשמרו לפחות עד ראשית 1942. לריכוז התנועתי בווילנה הגיעו ידיעות מחרידות על הנעשה בוורשה.[20] ידיעה מסוף אפריל 1942, נמסרה על ידי שני חברי השומר הדתי מוורשה שדיווחו ברמזים על שיתוף פעולה בין תנועות הנוער, על קיבוצי הכשרה של תנועת תורה-ועבודה בגטו, במסווה של בתי מלאכה בהם לומדים ומדברים עברית.[21]
עדותם תואמת דיווח של שלמה דוד סקורצ'קובסקי – ממייסדי השומר הדתי, חבר הנהגת תנועת תורה-ועבודה והחלוץ המזרחי, ממארגני עלייה ב', ציר בקונגרס הציוני בז'נבה, 1939. הוצע לו להישאר בשוויץ בתום הקונגרס, הוא סירב וחזר לוורשה. עם פרוץ המלחמה יצא עם חבריו להנהגה לווילנה ושב לוורשה להיפרד מאמו. כמוהו נהגו חברים נוספים מתוך אחריות להוריהם. בגטו ורשה התגייס סקורצ'קובסקי לפעילות תנועתית וציבורית, וב-19 בינואר 1942 כתב לתנועה בארץ:
הנני אחד מבניו של יצחק ניסנבוים [כינוי סתר לחברי המזרחי – תורה-ועבודה], והנני להודיעך כי אני ומשפחתי מרגישים טוב. בימי הקיץ עבדנו בחווה חקלאית ליד ורשה. בחורף עובדים אחיי ואחיותיי בנגרות, מסגרוּת, תעשיית מברשות וכדומה. אנו גרים ביחד ברחוב דז'ילנה 95. הנני מבקשך בשמי ובשם משפחתי [התנועה] לזכור אותנו ולעזור לנו … במיוחד שלח חבילות מזון … בגדים ולבנים … ד"ש מידידינו מזומן [בקשה לקבל כסף מזומן] …
ב-9 בפברואר 1942 זעק:"היש לך מושג באיזו צִפִּיה אנו מחכים למכתבך. עליך להבין את מצבנו … נא לשלוח לנו חבילות מזון … אני מקוה כי הפעם תדאג לנו".[22]
תנועות הנוער החלוציות קיימו קיבוצי הכשרה והכשרות עונתיות בחקלאות לפני המלחמה. חלק קטן מהם פעלו בשנות המלחמה הראשונות. ברחוב דז'ילנה 34 פעל קיבוץ הכשרה של תנועת דרור. קיבוצים אלו מייצגים מאמץ תנועתי אופטימי, להיאחז במסורת התנועתית ולהכשיר חברים לקראת עלייה. בנסיבות המלחמה הקיבוצים שמשו גם כתחנות קליטה ומעבר לחברים שנדדו מזרחה. סביר שהקיבוץ הדתי ברחוב דז'ילנה היה קטן לעומת קיבוץ דרור השכן.[23]
שלום רוזנבוים, חבר הנהגת השומר הדתי בפולין, היה ציר מטעם התנועה בקונגרס הציוני בז'נבה, 1939, ושב לוורשה. אשתו הייתה בהריון ולכן לא נמלט לווילנה. הוא היה שותף להקמת מטבח כשר ולהפעלת בתי תמחוי בגטו, ניהל בתי ספר דתיים ועסק בהברחת נשק ובהכנות למרד. ביומן גטו ורשה כתב הלל זיידמן: ביום 11 בינואר 1943 התכנס ועד ההתנגדות נוכח שמועות שהחלו להתפשט בגטו. בין המתכנסים: אנילביץ, רינגלבלום, שמואל רוזנבוים ועוד חבר או שניים שמייצגים את "הפועל המזרחי". כוונתו לתנועת תורה-ועבודה ולשומר הדתי, הפועל המזרחי פעלה בארץ. זיידמן ציין שהוא עצמו נטל חלק במפגש זה בו הובעה תמיכה רחבה במרד.[24]
במאי 1945 כתב זיידמן על גורל עסקני המזרחי בגטו ורשה: סקורצ'קובסקי יסד חוות חקלאיות, דאג למטבחים כשרים ופעל במחתרת. הוא "היה אחד הפעילים הראשיים בימי מרד הגטו … בעת הקרבות ברחובות קופיעצקע מורנובסקה". יעקב רדז'ינסקי, ממניחי היסוד לשומר הדתי בפולין וחבר הנהלת תנועת תורה-ועבודה, היה מזכירו של בעל מפעל לנעליים ברחוב נובוליפיה 46, סידר ליהודים עבודה במפעל והיה פעיל בגטו. המחתרת הטילה עליו להביא מלט לבניית בונקרים. רדז'ינסקי הצטרף לקבוצת עובדים שעסקו בתיקונים בבית המשפט הפולני ברחוב לשנו, על גבול הגטו, התחמק ויצא לרכוש מלט בעיר. איש ס"ס תפס אותו והתעלל בו באכזריות. הוא הוחזר לגטו, פצוע ומיוסר. ככל הידוע היה רדז'ינסקי פעיל במחתרת, ובאקציה בינואר 1943 גורש "לכיוון בלתי ידוע". בסיכום מאמרו כתב זיידמן: "חברים מצעירי המזרחי, החלוץ המזרחי ובמיוחד השומר הדתי לקחו חלק פעיל ביותר במרד".[25]
גטו לודז'
לפני המלחמה פעלו בלודז' קן השומר הדתי וקן בני עקיבא, במלחמה הם התאחדו.[26] עם פרוץ המלחמה החלה עזיבה מבוהלת של העיר. המנהיגות הציונית הבוגרת נמלטה, בין העוזבים ראשי המזרחי, תנועת תורה-ועבודה וחלק מהבוגרים והמדריכים בקיני בני עקיבא והשומר הדתי. התקופה הראשונה הייתה, לדברי שרה שטרן, "מהפך של תהו ובוהו … לאן שפנית נפגשת עם חסר". חברים שנמלטו לווילנה שיגרו ללודז' קריאות S.O.S: להימלט מיד ולווילנה. יצחק זכריאש, ראש קן השומר הדתי, שרה שטרן ושלום (סאלק) קופר – ראשי קן בני עקיבא, חברוּ יחד להנהגה מאוחדת. הוצע לשלושתם להימלט מזרחה ולבחון אפשרות לחלץ את חבריהם וחניכיהם מהגטו. הם התלבטו – עזיבת המשפחה ועזיבת החניכים העמידה אותם בדילמה אישית ותנועתית חמורה. הם החליטו להיענות להצעה, התארגנו ויצאו לדרך. הגטו עדיין לא גוּדר ולא בוּדד אך ליהודים אסור היה לצאת ממנו. בטרם חצו את גבול הגטו שמעו יריות והחליטו לשוב. האחריות החזירה אותם, היריות היו גורם מדרבן ומרתיע.[27] חברי בני עקיבא והשומר הדתי פעלו בקבוצות קטנות, בדירות פרטיות. עוצר הוטל כל ערב מהשעה 17:00 וחייב לסיים את הפעילות בזמן. באחד הערבים התגנבו כמה חברים לקן השומר הדתי, הוציאו את דגל הקן והעבירו אותו למשמורת בבית אחד החברים. חברי בני עקיבא אספו את שנותר בקן והעבירו זאת למשמרת בדירת הורי אחת החברות.
הנהגות התנועות הוטרדו מהשעמום ומחוסר המעש של צעירים שנותרו ללא מסגרת חינוכית וארגונית, בעת שהמעטפת המשפחתית התרופפה. שטרן, זכריאש וקופר, יחד עם אריה טישלר, חבר גורדוניה, חיפשו מקום לפעילות תנועתית. במאי 1940 הם איתרו בשכונת מרישין שבשולי הגטו בתים נטושים, חלקות אדמה (דז'לאקות) וגינות עזובות. זכריאש עם נציגי השומר הצעיר וגורדוניה פנו לראש היודנראט, חיים רומקובסקי, בהצעה להקים שם קבוצות עבודה חקלאית של התנועות, וכך לטשטש פעילות תנועתית אסורה. יוזמה זו של ראשי הנוער הציוני דתי בלודז', תאמה הודעה שפרסם היודנראט ב-11 במאי 1940, על אפשרות לחכור חלקות אדמה לעיבוד חקלאי במרישין. לדעת רבקה פרליס הקמת הקיבוצים במרישין, הייתה: "יוזמתן של תנועות הנוער החלוציות", כך עולה מעדויות ראשי השומר הדתי ובני עקיבא בלודז'. לעומתם, אריה לוי שריד סבור שרומקובסקי הקים במרישין "רפובליקה של קיבוצים". חוקרת גטו לודז', מיכל אונגר, קובעת, שבמאי 1940 הוקם במסגרת היודנראט אגף לטיפול בגנים ובחלקות חקלאיות, "הוחלט באגף להקצות חלקות מספר לבני הנוער כדי להכשירם לעבודה חקלאית. ההודעה על הכשרת החלקות עוררה את התעניינותם של מדריכי תנועות הנוער" והם פנו לאגף בבקשה להקים במקום הכשרות.[28]
אונגר מתבססת על עדות האגרונום יעקב פוזננסקי שעמד בראש האגף ופרסם את דבריו בפולנית ב-1960, ועל עדות של ישראל טאבאקסבלאט. גם בוגרי השומר הדתי ובני עקיבא מסרו את עדויותיהם כחלוף שנים. ייתכן שאין סתירה בין הדברים, אפשר ששטרן וזכריאש לא היו מוּדעים להודעת היודנראט, או שלא הבינו אותה באופן שאִפשר הקמת קיבוצים. שהרי יש פער בין הקצאת חלקות לעיבוד חקלאי לבין הקמת קיבוצים תנועתיים בגטו. מהצו לא ברור שרומקובסקי יזם הקמת קיבוצים בגטו. התארגנות קיבוצית של חברי תנועת נוער יש בה פוטנציאל מרדני, כפי שאכן היה בלודז' ובבנדין. לפיכך, מנקודת המבט של שטרן וזכריאש, הם שיזמו את הרעיון והביאוהו לפני רומקובסקי, יחד עם חבר השומר הצעיר וחבר גורדוניה.[29]
רומקובסקי אישר את היוזמה ותוך פרק זמן קצר התלקטו במרישין חניכים, מדריכים ובוגרי תנועות הנוער הציוניות. קיבוץ בני עקיבא – השומר הדתי התארגן ראשון, והשתכן בשלושה מבנים קטנים ברחוב אוקופובה 75-73. אחד לנערים, אחד לנערות ומבנה מרכזי – אולם תפילה, אוכל ופעילות ומטבח. בסיוע רומקובסקי הם קיבלו קצבת מזון מיוחדת, ומתוך סולידריות חילקו אותה עם חברי קיבוץ גורדוניה שקם זמן קצר לאחר מכן, עד שקצבאות מזון ניתנו לכל הקיבוצים. שִבעים עד מאה חברי השומר הדתי ובני עקיבא התגוררו בקיבוץ. כמו במושבות התנועתיות, הציבו תורן ועליו התנוסס דגל, ושני חניכים שמרו עליו. סדר היום היה דומה למושבות ולקיבוצי ההכשרה – תפילה וארוחת בוקר, עבודה חקלאית ולצידה משק בית. אחרי העבודה ולעיתים במקביל לה, שיעורים. חברים בוגרים התגייסו ללמד תנ"ך, גמרא והלכה. החברים זכרו במיוחד שיעור על משל הכרם, ישעיהו פרק ה. התקיימו שיעורי עברית, לימודים כלליים ולימוד חקלאות. ארץ ישראל והכמיהה לעלייה הייתה נוכחת בשיעורים. שיחות ודיונים, שירה וריקודים מילאו תפקיד מרכזי בחיי הקיבוץ. הם שרו שירי קודש, שירים ביידיש ושירי חלוצים. בשבת – קבלת שבת, תפילה, סעודה, דברי תורה ושירי שבת. כמסורת הקיבוצים השומריים והמושבות, שיא השבת הייתה הסעודה השלישית. סדר היום האינטנסיבי מילא את החלל שהִשרה הגטו. חברים שייחלו לפני המלחמה לצאת להכשרה קיבוצית מצאו במרישין פיצוי ומעט אושר.
חבר שאיבד בגטו את הוריו זכר את היחד שהשכיח ממנו את הצרות. בין החברים והחברות היו מי שזכרו תקופה זו כאחת היפות והמאושרות בחייהם. אונגר מציינת שהתקופה במרישין הייתה חוויה בלתי נשכחת: "חלק מהחברים תיארו בעדויותיהם את תקופת הפעילות במרישין כתקופה היפה בחייהם".[30] העובדה שדברים אלו מתייחסים לחיים בגטו לודז', אחד הגטאות הקשים והמרים ביותר, אין בה כדי להפתיע. החיים התנועתיים במרישין עוררו בקרב הצעירים זיכרונות עבר מימי המושבות והקיבוצים התנועתיים לפני המלחמה. התרפקות על חוויות אלו עוררה בהם רגשות נועם והעניקו להם אפשרות להינתק מבחינה נפשית מהגטו ולהימלט אל עולם הזיכרונות הקסומים. החיים התנועתיים במרישין עמדו בניגוד לחיים בגטו ועל רקע ייסורי הגטו הם נראו יפים ומאושרים במיוחד. החברים העידו על תקופה זו כחלוף שנים, סביר להניח שזיכרונות העבר העצימו בקרבם את תחושות האושר במרישין לעומת ייסורי הגטו.
תוך זמן קצר קמה במרישין "רפובליקה של קיבוצים" – 27 קיבוצים מתנועות הנוער הציוניות, פועלי אגודת ישראל, הבונד וכמה פלוגות נוער לא תנועתי, בהם מעל אלף צעירים. הקיבוצים התנועתיים סומנו באותיות, A-B, קיבוץ בני עקיבא – השומר הדתי סומן באות D, הקבוצות האחרות סומנו בספרות. נבחרה מזכירות שאיגדה 23 קיבוצים, שניהלה את החיים במרישין וייצגה אותם בפני רומקובסקי. שטרן הייתה מזכירת המזכירות וזכריאש חבר המזכירות ובשלב מסוים יו"ר המזכירות.[31] עוד היו חברים בה נציגי השומר הצעיר, גורדוניה, בית"ר ופועלי ציון ימין ושמאל. הקיבוצים של פועלי אגודת ישראל צורפו למזכירות אחרי בירור יחסם לציונות. המזכירות פעלה מקיבוץ בני עקיבא – השומר הדתי. יחסים טובים נקשרו בין הנהגות הקיבוצים התנועתיים שהשכילו לפעול יחדיו חרף חילוקי דעות רעיוניים. הם קיימו פעילות משותפת ביום הרצל, ביום ביאליק, ביום הצהרת בלפור ועוד. הוחלט להקפיד בכל הקיבוצים על שימוש בשפה העברית ולקיים שיעורי עברית ותנ"ך.[32]
הצעירים חוו שם את שחסר להם בגטו – שייכות, חברה ומשמעות. החבורות שהתארגנו במתכונת קיבוצי הכשרה לפני המלחמה, שילבו עבודה חקלאית עם פעילות תנועתית, חינוכית ורעיונית, לימודית וצופית, וחיו בשיתוף ובשוויון. חלק מהחניכים ומהבוגרים המשיכו ללון בבתיהם בגטו, רבים העדיפו ללון בקיבוצים. תנאי החיים היו טובים מאלה שבגטו, הם סבלו פחות מצפיפות וממחסור במזון, והמעבר הקל על המשפחות. חלק מהתוצרת החקלאית, פרי עמלם, נועד לחברי הקיבוץ. פעמים שהם מכרו את תוצרתם בגטו ואת הפִּדיון מסרו לקופת הקיבוץ. חברי קיבוץ בני עקיבא – השומר הדתי נחלצו לסייע למשפחות בגטו, להוריהם ולקרובי משפחה שלהם ושל חבריהם שעלו לפני המלחמה, והביאו להם מזון מתוצרתם.
צעירים רבים ביקשו להצטרף למרישין, שם מצאו מזון, ביטחון אישי ואפשרות להשתייך לחבורה. בקרב הנוער הדתי נוספה השאיפה לאורח חיים דתי בציבור. מנהל בית ספר דתי בגטו, פנה בשם קבוצת צעירים לוועד הקיבוצים: "לא נתיסד קִבוצנו למטרת 'ההזנה' של חברנו, רק [אלא] מסיבת אהבה למלאכה בכלל על יסוד מאמר חז"ל 'אהב את המלאכה' וביותר להכשיר את עצמנו על הזמן שנוכל לעסוק בעבודת אדמת הקודש בארץ אבותינו".[33] לא כולם התקבלו, המזכירות נהגה בקשיחות, מחוסר מקום ומרצון לשמר אופי וייחוד תנועתי. היה דבר מה בלתי מציאותי, אוטופי, ב"רפובליקה של קיבוצים" בגטו. הקיבוצים היו גורם משיכה חזק, אי של חיי תנועת נוער ציונית חלוצית בתוך כאוס, נקודת אור בעולם אפל וחשוך.
עיר הקיבוצים קמה בגטו על ידי תנועות שהיסוד הרעיוני היה מהותי להן ושהתייחדו זו מזו בתפיסות אידיאולוגיות. ניגודים אלו לא נמוגו בגטאות. בגטו ורשה פעלו שני ארגונים – אי"ל על בסיס תנועות החלוץ, ואצ"י על בסיס בית"ר. גם בגטו קרקוב פעלו שני ארגונים, החלוץ הלוחם ואיסקרה (להלן, פרק קרקוב). פיצולים ואיחודים דומים התנהלו בגטאות נוספים. לעומת זאת, קיבוצי מרישין וחוות פרמה, סמוך לגטו בנדין, קמו מתוך שיתוף פעולה בין כל התנועות הציוניות (להלן, פרק זגלמביה). ממה נבע ההבדל?
רומקובסקי ניהל את גטו לודז' בתקיפות רבה מתוך שיתוף פעולה עם הנאצים. גטו בנדין היה חלק מה"צנטרלה" – יודנראט מרכזי לקהילות זגלמביה – בראשו משה (מוניק) מרין. אף הוא ניהל את האזור ביד קשה, תוך שיתוף פעולה עם הנאצים. תחילה ראו שניהם בתנועות הנוער גורם חיובי וחתרו לרתום אותן לצרכיהם. לאחר שהתנועות לא הוכיחו נאמנות, שניהם הצרו את צעדיהן. קיבוצי מרישין וחוות פרמה קמו בתמיכת ראש היודנראט בראשית ימי הגטו, בטרם האקציות. ההתארגנות המפוצלת בין התנועות בוורשה ובקרקוב התגבשה על רקע היערכות למרד לוחם. בעניין זה התפיסות השונות של התנועות בלטו. עיר הקיבוצים בגטו לודז' הייתה בעלת מאפיינים דומים לאלו שפעלו קודם המלחמה, ההנהגה פתחה את השער לצעירים מכל התנועות והזרמים, לא כך בחוות פרמה. רק בלודז' הובילו את ההתארגנות המשותפת חברי השומר הדתי – בני עקיבא, תנועה שלא השתייכה לחלוץ ובמובנים רבים הייתה נבדלת משאר התנועות. סביר שגם הנהגה זו השפיעה על הפתיחות יוצאת הדופן שהתגלתה בגטו לודז', לכל הארגונים והתנועות.
אות חיים מקיבוץ השומר הדתי – בני עקיבא במרישין הועבר ארצה ב-3 במרץ 1941, באמצעות לשכת הקשר בז'נבה (להלן). שרה שטרן שלחה בדרך זו גלויה:
כאן בליצמנשטט [שמה הגרמני של לודז'] קיימת קבוצה חקלאית של צעירים של משפחת מזרחי [תנועת המזרחי]. קבוצה זו קיימת כבר שמונה חודשים. כל הזמן ביקשנו ידיעות ממשפחת שרגאי [תנועת תורה-ועבודה בארץ], פישמן [תנועת המזרחי], טירת צבי [הקיבוץ הדתי], אך לצערנו זה לא היה אפשרי. אנו סבורים שוודאי נוכל לשמוע ממך במישרין ובעקיפין.
בגלויה מ-11 ביוני 1941, הודתה על החבילה והביעה תקווה לקבל חבילות נוספות. בחבילות הועבר מעט מזון, בעיקר אורז שתפקד כתרופה חיונית בגטו. היא דיווחה "אין אנו פעילים בחקלאות", אות שהקיבוצים במרישין פורקו, והדבר מצער שכן הפעילות החקלאית השפיעה לטובה. לעומת זאת הפעילות עם הילדים נמשכת והקשר עם העולם החיצוני משמח אותם. עוד מבקשת שטרן למסור לשתי אחיות, בוגרות בני עקיבא לודז' שעלו ארצה לפני המלחמה, שהוריהן בלודז' בריאים. בשלב מאוחר יותר טיפלו חברי בני עקיבא באֵם שנקלעה למצוקה ובזכותם שרדה ועלתה ארצה. מכתב שהגיע לחברי התנועות בגטו היה ניצוץ אור, עורר התרגשות והיה שיחת היום. הוא נטע בהם אמונה, תקווה והכרה שיש מי שמאזין לזעקתם ויש עתיד לעם בארץ.[34]
מערכת החינוך בגטו קרסה, לצד הקיבוצים רוכזו כאלף וארבע מאות ילדים והוקמה "עיר ילדים" – בתי ספר, בתי יתומים, מערכת חינוך בלתי פורמלי ומערכת בריאות. המשטרה היהודית שמרה על המקום, וחברי תנועות הנוער התגייסו להדרכה ולחינוך הילדים. שלום קופר, חבר בני עקיבא בלודז', הדריך קבוצת ילדים עזובים וחולים, בגילאי 17-6, אותם ליקט בגטו. יחד עם חברת בני עקיבא הם טיפלו בילדים כמו אב ואֵם ופעלו לשיקומם הפיזי והנפשי. הם חיו כמשפחה בשני חדרים וחצי במרישין. המקום עוצב כקן בני עקיבא, על הקירות תלו פלקטים ציוניים דתיים שנאספו מהקן. בשבת שרו שירי שבת וזמירות שבת מסורתיות – היו אלה שעות אהובות על הילדים. המדריכים הכינו עם הילדים הצגה, הקימו תזמורת מפוחיות פה והעניקו חינוך דתי, ציוני ותנועתי. אחת לשבוע באו הורים לביקור.
תנאי המגורים היו משופרים יחסית, הבעיה העיקרית הייתה הרעב. חניך ששרד זכר את התבגרותם המהירה ואת האיפוק שפיתחו. בליל שבת, חולקה מנת האוכל, הילדים המתינו בסבלנות לסעודת השבת, לה קדמו קבלת שבת, תפילה וקידוש. בתשעה באב ישבו על הרצפה ושמעו סיפורי חורבן. ילדי ישראל ישבו בגטו וביכו את חורבן ירושלים ושרו: "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי" (תהלים קלז ה). המעמד נסך בהם תקווה אך היא נכזבה, רק שני חניכים שרדו. גורל אכזר פקד את הילדים באקציית השפֶרֶה שהתחוללה באחד מלילות ראשית חודש ספטמבר 1942. הילדים נחטפו על ידי הנאצים באכזריות נוראה. קופר לא יכול היה להושיע והגיב: "אני קורע את עצמי מאלוהים … הפסקתי להיות דתי, לקול שקרא וחדל ונדם – אאזין עד עולם".[35]
במרץ 1941 פוזרו הקיבוצים עקב סירובם להיענות לדרישות רומקובסקי. החברים נאלצו לחזור לגטו ושובצו לעבודה במפעלים. רבים נפגעו, בני משפחותיהם וחבריהם הטובים נספו, והם לקו בבעיות בריאות. הפעילות התנועתית לא פסקה, חברי ההנהגה לא נתנו לדיכאון ולייאוש לכבות את הניצוץ האנושי, היהודי והתנועתי שבליבם. כארבעים עד חמישים חברי השומר הדתי ובני עקיבא קיימו פעילות בהיחבא, בקבוצות קטנות, לעיתים במפגשים אישיים בלתי סדירים. בדירות פרטיות ובמקומות מסתור המשיכו ללמוד תנ"ך, פרשת שבוע ולעסוק בארץ ישראל ובתנועה לפני המלחמה. בקבוצת בנות דיברו על ארץ ישראל, על ספרים שקראו הבנות ועל תוכניות לעתיד, בקבוצות אחרות דנו גם במצבם בגטו. קיימו עונג שבת, שרו שירי ארץ ישראל, ערכו נשף חנוכה וליל סדר משותף, בהשתתפות יותר מחמישים חברים וחברות.
חברי בני עקיבא והשומר הדתי סייעו לחבריהם לתנועה ולמשפחות במצוקה והעניקו עזרה ותמיכה. לעיתים התחלקו במנות המזון הזעומות שלהם עם בני משפחות חברי התנועה וגם עם חבר שעזב את התנועה והידרדר. חבר השומר הדתי זכר:
לתת תרומה כפית שטוחה אחת של סוכר צהוב או חום, או כפית אחת של שמן שחור, הרי זה היה הצלת חיים של בן אדם. לקחת מתוך המנה שקיבלת לחודש כמה כפיות ולתת כפית אחת, ואנחנו נתנו את זה באהבה … כשכפית הסוכר הזאת הייתה חסרה לך … ולא היה לך מה לקחת לפה, מתת ברעב או שקיבלת שחפת.[36]
חברה צעירה חלתה ונזקקה למנות דם. רבות מחברות בני עקיבא והשומר הדתי התייצבו ליד מיטתה לתרום דם. חברה הסתכנה וגנבה כמה תפוחי אדמה למען חברתה לתנועה שנזקקה להם באופן נואש, ועקב כך הוכתה 25 מלקות אכזריות. השותפות, ההזדהות הקבוצתית, השייכות, העזרה והערבות ההדדית שאפיינו אותם קודם המלחמה נמשכו במלחמה. חניכים ממשפחות בעלות יכולת כלכלית סייעו למימון הפעילות ולכיסוי הוצאות חברים מעוטי יכולת.[37]
יהודי בז'ז'ין הסמוכה ללודז' נשלחו להשמדה במאי 1942, אחרים גורשו לגטו לודז'. בין המגורשים חברי התנועה שצורפו לפעילות. אליעזר מבז'ז'ין היה חבר השומר הדתי, אביו ראש המזרחי בעיירה. הוא שמע על פעילות בני עקיבא – השומר הדתי בגטו והצטרף למפגש ברחוב ז'ידובסקה 20, בדירת שני אחים שהוריהם נספו:
עברתי את השער בין שני חלקי הגטו לרחוב ז'ידובסקה. פתחתי בהיסוס את הדלת ונשארתי המום. ראיתי חדר מלא בני נוער, מיד פינו לי מקום והתיישבתי בין החברה' ומצאתי את עצמי שר יחד עם כולם שירי ארץ ישראל … לא יכולתי להתיק את עיניי מהעיניים הבורקות של יצחק זכריאש, הוא סימר אותי למקום. כאשר שר 'בלילה בלי כוכב', חשתי כאילו אני מפליג יחד אתו בספינה החותרת לארץ ישראל. למן אותו הערב נהייתי אדם אחר לגמרי. המפגש הזה הפיח בי תקווה בלתי רגילה. שכחתי את הרעב ואת כל הצרות האחרות. הרגשתי כי מקומי כאן, בחברה זו ולה אני שייך … הפעילות המשותפת, השאיפה והתקווה המשותפת, החלומות שחלמנו בהקיץ – זה היה כאילו ראינו את ארץ ישראל מאחורי כותלינו, כאילו אנחנו נמצאים בפרוזדור המוביל לכיוון ארץ ישראל.[38]
זיסקינד שמע שיחות על ארץ ישראל, על הקיבוצים, על ערבים שמתנכלים ליהודים בארץ, על מגבלות שמטיל שלטון המנדט הבריטי ועל החלוצים שמתגברים על כל אלה. המדריכים הבוגרים הותירו בו רשמים עמוקים אותם העביר לחניכיו הצעירים. חברי ההנהגה המשיכו לפעול עד חיסול הגטו, עודדו וחיזקו את חבריהם לתנועה, הם היו חדורי אמונה ומחויבות עמוקה לחיים יהודיים, אנושיים וערכיים. חלקם האמינו שישרדו, שרה ראתה את העיקר בשמירה על הדמות האנושית והיהודית שבכל אחד מהם, כל עוד הם חיים.
עקב התנאים המיוחדים לא קמה בגטו לודז' מחתרת לוחמת. ב-1944 נחלשה הפעילות ונמשכה בעיקר במפגשים אישיים. נמשכו התיאום, העברת מידע וההתייעצויות עם ראשי השומר הצעיר, גורדוניה, הנוער הציוני, בית"ר ופועלי ציון. חברי ההנהגה התלבטו האם להמליץ לחניכיהם להסתתר או להתייצב לגירוש, תשובה נחרצת לא הייתה בידם. הם יצאו לאתֵר חברים בבונקרים, לעזור, לנחם ולעודד. שלום הוזמן להצטרף לחֲבֵרה שהכינה בונקר אך בחר להישאר עם הוריו ולסייע להם, והכין מסתור בדירתם. בשבת, 26 באוגוסט 1944, הובל עם הוריו לאושוויץ. שטרן וזכריאש בחרו במסתור וגורשו יחד עם המוני יהודי הגטו לאושוויץ, שם נפגשו חברי השומר הדתי ובני עקיבא מלודז'. גם במחנה ההשמדה נאמנותם לחבריהם לתנועת הנוער הייתה להם ערך מרכזי.
זכריאש מצא בבירקנאו תנ"ך, חברים התקבצו סביבו ולמדו עד שהועבר לגלייביץ ומשם למחנה עבודה בגרמניה ושם נספה. הוריו של שלום קופר נרצחו באושוויץ. הוא שרד, עלה ארצה והצטרף לקיבוץ דגניה ב, נפטר ב-2016, בן 98. שטרן שרדה, שבה ללודז' והקימה קיבוץ – יסוד לחידוש הפעילות התנועתית. עברה עם החברים לגרמניה ופעלה בקרב שארית הפליטה, עלתה והצטרפה לקבוצת יבנה. היא עמדה בראש תנועת הנשים הדתיות אמונה והייתה חברת כנסת. נפטרה ב-2001.
גטו קרקוב
עם פרוץ המלחמה נותרו חברי השומר הדתי בקרקוב ללא הנהגה והפעילות נמשכה במחתרת. במאי 1940 דווח שבקרקוב ובערי השדה מקיימים חברי השומר הדתי פעילות בקבוצות קטנות, בדירות פרטיות. רחל שפריצר, חברת השומר הדתי בקרקוב והקיבוץ השומרי ראשית, יצאה עם חבריה לווילנה ושבה מתוך אחריות להוריה. ב-13 בדצמבר 1942, כתבה לארץ שחברי השומר הדתי נפגשים בביתה בגטו, מקיימים פעילות תנועתית ושומרים על קשר עם חברים בפולין ובווילנה. כאשר התעורר חשד שעוקבים אחריהם עברו להיפגש בבית חבר אחר.[39]
במחצית 1941 שיתפה הנהגת עקיבא את הנהגות התנועות במחשבות על מרד. רבקה ליבסקינד: "זכוּרות לי שיחות רבות עם לאבאן ועם אנשי השומר הדתי … ברגע שהחלטנו שאנחנו מוכרחים להתארגן".[40] הרקע להתעוררות זו הם הגירושים הגדולים מקרקוב. עד מרץ 1941 גורשו ארבעים אלף יהודים, ואז הוצא הצו להקמת הגטו. חבר עקיבא, ממפקדי החלוץ הלוחם, זכר שב-1942 נותרו בקרקוב מעטים מהשומר הדתי, וגם הם הגיעו למסקנה שנותרה דרך אחת – הגנה, מרד. ב-1942 הצטרפו חלק מחברי השומר הדתי לחלוץ הלוחם, ואחרים לאיסקרה (הניצוץ), על בסיס היכרות אישית עם האשיק באומינגר.[41] רק כחלוף שנה מאז הועלה בפניהם רעיון המרד הלוחם הצטרפו חברי השומר הדתי בקרקוב ליוזמה. וזאת, בעקבות פעולות הטרור הנאציות בגטו במרץ 1942 והשילוחים להשמדה במאי-יוני אותה שנה. נראה לי שהשתהות זו של חברי השומר הדתי נובעת בין השאר גם מהכרעתם של רבים מהם להעדיף הצלה על הגנה, חילוץ ומילוט על פני מרד לוחם.
טולק (נפתלי) ראב חבר השומר הדתי ריכז את חברי תנועתו בקרקוב בארגוני המחתרת. הוא וחברו עברו מפעם לפעם לצד הארי למשימות חיסול מלשינים ואנשי גסטאפו, חבלה ברכבות ועוד. מוניק בלום, חבר השומר הדתי, עזב את קרקוב עם משפחתו בפרוץ המלחמה, חזר באוגוסט 1942 וגויס על ידי טולק ראב למחתרת. חברי השומר הדתי שובצו לחוליות מחתרתיות יחד עם חברי שאר התנועות. הם התאמנו בירי באקדח, בזריקת רימון, יצאו לחלק כרוזים והדביקו מודעות, השיגו נשק ומזון, אספו כספים מיהודים עשירים למימון פעולות המחתרת – חבלה ומיקוש, ועוד.[42]
גוסטה (טובה) נורדליכט, חברת השומר הדתי, שהצטרפה לחוליה מחתרתית בראשה טולק ראב, זכרה שהחולייה נפגשה בבית של חבר ובמרתף הבית התאמנו בירי באקדחים. חברה נוספת מהשומר הדתי שובצה בקבוצה של חברי עקיבא. נקודת המפגש של החלוץ הלוחם בגטו קרקוב הייתה ברחוב יוזפינסקה 13, בדירה אליה עברה משפחת לוסטגרטן. ההורים גורשו והדירה שימשה את אנשי עקיבא שרבים מהם נותרו לבדם.[43]
האחים משה ויואל וולף הצטרפו לחלוץ הלוחם. משה היה לוחם ויואל הצעיר הפיץ כרוזים בגטו, חילק מכתבים, היה איש קשר, יצא בשליחויות המתחתרת ואף הבריח מהגטו ילדה יהודייה להוריה בבוכניה (אותה פגש לימים כסבתא רבא בארץ). חברי הקבוצה איתרו סכומי כסף שהטמינו יהודים בבתיהם בקרקוב בטרם עברו לגטו. כדי להתגבר על השומר הפולני שניצב בשער כל בית התחפשו לאנשי חברת הגז ודרשו להיכנס לטפל בצינורות הגז. כנראה, בהוראת טולק ראב, הצטרפו האחים להוריהם שגורשו לפלשוב במטרה לארגן במחנה את חברי השומר הדתי לפעילות מחתרתית, שם הבינו שאין לכך סיכוי. עם החמרת המצב בגטו בקיץ 1942, הכשירו חברי השומר הדתי מחבוא בעליית גג ברחוב יוזפינסקה 20, סמוך למשטרה היהודית בגטו. מטרתם הייתה לשרוד את האקציה, להימלט ליער ולחבור לפרטיזנים. 18 איש הצטופפו במסתור בעת חיסול הגטו, מרץ 1943. השלג שנערם על גג הרעפים מעל המסתור נמס עקב החום שהפיצו המסתתרים. הדבר עוררו תשומת לבו של שוטר יהודי, וילהלם גמסקי, שטיפס לגג, גילה את המסתור ונחטף פנימה. בן זוגו למשמרת, יוסי שפירא, בנו של מפקד המשטרה היהודית, הזעיק את הגרמנים. 17 מהיושבים נרצחו במקום, אחד מהם נורה, נפצע והצליח לחמוק, נתפס על ידי שוטר יהודי נמסר לגרמנים ונרצח. מאוחר יותר שמע יואל וולף את השוטר גמסקי, מתפאר באיתור הבונקר ובהסגרתו.[44]
פולה גולדווסר (שרייבר), חברה ומדריכה בקן השומר הדתי בקרקוב, רשמה את קורותיה בשואה בארבע מחברות שחורות. את הפעילות במחתרת מתארת פולה:
סביב המנהיגים שלנו – דולק ליבסקינד, שמשון (שימק) דרנגר ולאבאן ליבוביץ – התרכזו בהדרגה יותר ויותר חברים מכל הארגונים: חבר עקיבא לחם לצד איש השומר הצעיר, השומר הדתי או גורדוניה. ההבדלים הרעיוניים הלכו והיטשטשו. חשובה הייתה המטרה האחת והיחידה: להשמיד, לחבל, להציל את שארית היהודים בכל דרך אפשרית, להגן על הכבוד היהודי.[45]
בגיליון החלוץ הלוחם נזכרים 14 חברי השומר הדתי שפעלו בחלוץ הלוחם בקרקוב. חלקם נטלו חלק בהתקפה על בית הקפה ציגנריה, ב-22 בדצמבר 1942. אנשי החלוץ הלוחם, זכרו "אנשי השומר הדתי מצוינים" שנטלו חלק בפעולות המחתרת.[46]
צעירים בני משפחות דתיות ובוגרי החינוך הציוני דתי בקרקוב תפסו מקום מרכזי במחתרת. בראש החלוץ הלוחם עמד דולק ליבסקינד, בן למשפחה חסידית וראש תנועת עקיבא בקרקוב. חברתו לתנועה ורעייתו, רבקה ליבסקינד, הייתה בת למשפחה ציונית דתית, שפינר, בקרקוב. בראש איסקרה עמד האשיק (צבי) באומינגר, בן למשפחה חסידית, אביו היה נשיא המזרחי בקרקוב, והאשיק היה חבר ומדריך בשומר הדתי. פרש והצטרף עם חניכיו לשומר הצעיר והיה ראש הקן. חברו לשומר הצעיר, שלמה (סאלק) שיין, בוגר חדר עברי – תחכמוני בקרקוב וחבר השומר הדתי שעבר לשומר הצעיר. הוא זכר שבאמצע 1941 התגוררו שניהם בחדר אחד בגטו ועבדו יחד במוסך. בשיחותיהם החל להתרקם רעיון המרד שהעלה באומינגר, התפתח והיה למחתרת איסקרה, שסאלק היה חבר המפקדה שלה. חנקה שפריצר, אחותה של רחל, בת למשפחה ציונית דתית, שפריצר. אָחֶיהָ, יוסף ורחל היו פעילים בשומר הדתי, רחל הצטרפה לחלוץ הלוחם. חנקה הייתה חברת הנהגה עקיבא והנהגת החלוץ הלוחם. שמעון לוסטגרטן, יליד קרקוב, חבר עקיבא והנהגת החלוץ הלוחם, נולד למשפחה דתית, התחנך בחדר עברי – תחכמוני והמשיך להתפלל גם בדירת המסתור בגטו. לוסטגרטן לא נפרד מתנ"ך קטן גם בפעולת ציגנריה.[47]
שלוש נקודות בולטות בפעילות המחתרתית של חברי השומר הדתי בקרקוב: שילובם המלא במחתרות, לצד חברי שאר התנועות הציוניות; פער הזמנים בין ראשית השיחות על מרד לוחם לבין הצטרפותם הפעילה למחתרות; נוכחות מאסיבית של בני משפחות דתיות, בוגרי החינוך הדתי, בתנועות הנוער הציוניות ובהנהגת המרד. נדידת חניכים בין התנועות והארגונים ופיצול בני משפחה אחת בין כמה תנועות הייתה תופעה רווחת בקרב הנוער היהודי בפולין בין שתי מלחמות העולם.[48]
בוכניה – סיפורו של הבונקר
בחורף 1942-1941 הגיעה לגטו בוכניה קבוצת חברי השומר הדתי מקרקוב. הם התארגנו במסתור, אליו הצטרפו חברים נוספים מהשומר הדתי בקרקוב. באוקטובר 1942 הגיעה למסתור גוסטה (יוסטינה) דרנגר והציעה להם הצטרף לחלוץ הלוחם, הם נענו וקיבלו הוראה לעבור לבונקר בטוח יותר. חברי הקבוצה חפרו בלילות מרחב מגורים מוסווה מתחת לבית בבוכניה, שם הסתתרו תריסר חברי השומר הדתי מקרקוב. בבית שמעליהם גרו כמה מבני משפחותיהם וילדים. החיים התנהלו בקומונה, בלילות היו יוצאים מהבונקר לשאוף אוויר. שלום שרייבר יצא מפעם לפעם לקרקוב, בזכות מראהו הפולני ותעודה פולנית מזויפת. איש הקשר שלהם היה חבר הנהגת עקיבא, מפקד המחתרת בפועל אחרי פעולת ציגנריה. הוא דאג להם למעט מזון וזכה להערכה על פעולותיו, עד שנהרג בעת חיסול מלשינים. יושבי הבונקר שרדו לפחות אקציה אחת בגטו. מהבונקר יצאו לחסל איש גסטפו, אחראי לרצח יהודים.[49]
בלילה בין 12 ל-13 במרץ 1943 באו לבונקר שלושה אנשי החלוץ הלוחם, ומשם יצאו ל"גיוס כספים" (אקספרופריאציה = החרמה, שוד) מיהודי עשיר בגטו בוכניה. נראה, שהשלושה נטלו עמם מהבונקר את האקדחים. שניים מהם היו משתפי פעולה שהסגירו את מגייסי הכסף והובילו את הנאצים לבונקר. החברים בבונקר נותרו ללא נשק. המבוגרים והילדים נרצחו. הצעירים הובלו לבית הסוהר בקרקוב ונחקרו באכזריות. הגברים הובלו משם לבונה-מונוביץ, מחנה-בת של אושוויץ והנשים לאושוויץ-בירקנאו. במחנה נודע לפולה גולדווסר על רציחתה של חברתה הטובה מהקן בקרקוב, גולדה טרללר. גולדה הגיעה לבוכניה עם שתיים מאחיותיה, אחרי אבדן הוריהן, הצטרפה לחלוץ הלוחם והצליחה להתחמק כאשר הבונקר בו הסתתרה נחשף. בעת גירוש יהודי בוכניה שהתה בבונקר שנחשף ונרצחה.[50] באושוויץ-בירקנאו שמרו החברים והחברות על קשר. בהזדמנות אחת נפגשה פולה עם בן זוגה, שהיה אסיר במחנה בונה-מונוביץ, ואף נטלה חלק בהכנות למרד.[51]
זגלמביה – שלזיה עילית מזרחית
באביב 1941 היו בזגלמביה אלפי חברים בתנועות הנוער החלוציות. בבנדין היו אז אלף וארבע מאות חניכים, בהם מאה וחמישים עד מאתיים חניכי השומר הצעיר, ומאה וחמישים חברי השומר הדתי.[52] דב אברמצ'יק היה חבר השומר הדתי וקיבוץ הכשרה, שירת בצבא הפולני, נפל בשבי הגרמני, נמלט ושב לפעילות תנועתית. יצחק מאיר שנקר, חבר הנהגת השומר הדתי ורב בית הכנסת מוריה בוורשה. שניהם היו בוורשה עם פרוץ המלחמה. הם שבו לעירם, מייכוב שבזגלמביה ונטלו חלק בפעילות התנועתית. אברמצ'יק דיווח לתנועה בארץ שהשומר הדתי המשיך לפעול בוורשה, בקרקוב ובזגלמביה, חרף הסיכון, עיקר הפעילות בקבוצות קטנות של בוגרים.[53]
חברי ההנהגה וראשי הקינים של השומר הדתי בזגלמביה שנשארו במקומם ייסדו הנהגה ראשית למחוז שהקימה ועדות עזרה לאיסוף מזון וכסף, הטילה על החברים מס, שמרה על קשר ושלחה חבילות מזון לחבריהם שגורשו למחנות עבודה ולגטאות בגנרל גוברנמנט. קיימו קשר מכתבים עם חברי התנועה בווילנה, בלודז', בקרקוב ובוורשה. הם ניסו להעביר חברים מהגנרל גוברנמנט לזגלמביה, שסופחה לרייך ומצב היהודים בה היה נוח מעט יותר. חברת השומר הדתי מדמרובה גורניצה העידה: "השומר הדתי הראה בשנות המלחמה הראשונות חיוניות רבה", הקבוצות היו מתאספות בקינים פעמיים-שלוש בשבוע. יצחק רוזנברג, מהפעילים הבולטים נהג לבקר בקינים שבגליל ולארח בביתו בזוויירצ'ה מפגשים תנועתיים. הם פעלו במסווה הכשרה מקצועית, ובבנדין הקימו בית ספר מקצועי בניהול חבר השומר הדתי. בתום שנה למלחמה התקיים כינוס מחוזי בבנדין, שכלל שבת משותפת.[54]
בראשית המלחמה התכנסו חברי השומר הדתי בבנדין כמעט כל יום לפעילות בקבוצות – צעירים בגילאי 12-10 ובוגרים. הם פעלו בחדרים שכורים במקומות נידחים, ובהסוואה של אימוני ספורט והכשרה מקצועית. הפעילות נשאה אופי דומה לזו שקדמה למלחמה – לימודים, השלמת השכלה, שיחות, שירה וריקודים, ולצדה עזרה הדדית ואיתור מקומות עבודה. הם הסתירו חברים מבוקשים כדי למנוע שילוחם למחנות, סייע בכך, חברם, איש מחלקת העבודה של היודנראט. המצוקה הכלכלית הייתה קשה, ראשי הקן קיימו קשר עם יהודי עשיר ובאמצעותו עם גוי שהפעיל צרכנייה. חניכות בעלות מראה ארי קנו מזון אותו חילקו לנזקקים. הם טיפלו בילדים עזובים ובפליטי זבונשיין שגורשו מגרמניה עוד קודם המלחמה, עסקו בהברחות בניירות מזויפים ושיתפו פעולה עם חברי הקן בסוסנוביץ, זכרו לרעה איש המשטרה היהודית, דוד שפיגל, בעברו חבר השומר הדתי. לעומתו, ישראל דומב, אף הוא חבר השומר הדתי, שירת במשטרה היהודית והזהיר אותם מפני אקציות.
שושנה טננבאום (לנצ'נר), חברת השומר הדתי הגיעה מרדומסקו לבנדין כפליטה. בכל התראה על חיפוש צעירים בלתי מועסקים העבירו אותה לביתו של ישעיהו ארליך, ראש קן השומר הדתי בעיר, שם מצאה מסתור. חניכי השומר הדתי בסוסנוביץ המשיכו להיפגש עם המדריכים בסתר, לעיתים בשדות במסווה יציאה לעבודה. הם חגגו לאחד מחבריהם בר מצווה בביתו ושִימחו את המשפחה שהתייתמה מהאב. יצחק רוזנברג ראש קן השומר הדתי בזוויירצ'ה, הוביל פעילות לימודית וחינוכית, אסיפות הקן התקיימו בביתו. חברי הקן נרתמו לסייע לפליטי זבונשיין.
אהרון פלדברג, חבר השומר הדתי בבנדין תיאר את פועלו התנועתי של חברו, ישעיהו ארליך:
"המשימה העיקרית שעלינו להגשים כרגע – אמר ישעיהו באסיפת הקן הראשונה בגטו – היא להרביץ תורה בין התינוקות של בית רבן. הנוער שנותר מקופח מלימודים … היודע יותר ילמד את זה שיודע פחות … בעליות הגג, במרתפים ובכל חור סמוי מן העין ישבו קבוצות קבוצות צפופים ולומדים … זו הייתה גבורה עילאית, תחת אימה וסכנה מיידית על המדריך היה אז ללמד ולהדריך, ומי עמד מעל המרתפים המעופשים מלאי טחב ועליות הגג מלאות האבר, … ישעיהו. הוא עשה את מלאכתו ללא רעש וללא פרסומת". לדבריו, באותם ימים נשמעו בגטו שירים עבריים, על הגליל, הכנרת – שירי ארץ ישראל. באחד המרתפים, זכר פלדברג, כינס ישעיהו את הילדים, שרו יחד התקווה, והוא חילק להם כובעים [כנראה רמז לתלבושת התנועה בטרם המלחמה]. ישעיהו וחברו אהרון צפו מהמסתור כיצד הובילו הנאצים את הילדים הללו, חבושי כובעים תנועתיים, להשמדה.[55]
קן השומר הדתי בסטשמישיץ אף הוא המשיך לפעול, בזיכרונותיו תיאר ראש הקן, יונה גרין, את קורותיו בשואה. הוא עבד במשרד הקהילה והיה נייד. כאשר חברם נתפס ונכלא במחנה פלשוב, שלחו לו חבילות מזון שרק חלקן הגיעו. הם אספו אלף מרק, חילצו אותו מפלשוב והעבירו אותו לגטו סוסנוביץ, שם היה הרוח החיה בשומר הדתי עד חיסול הגטו. את פעילותם באותה עת תיאר גרין:
למרות המצב המתוח לא נפסק הקשר בין החברים והחברות מהשומר הדתי … התפללנו יחד, התכנסנו יחד, קיימנו שיחות על נושאים אקטואליים ותולדות הציונות. מסיבות 'עונג שבת' קיימנו מדי שבת בשבתו, בצריף שהשתייך לחבר אשר התגורר במבואות העיר. היינו חיים מתוך אמונה ש[ה]קץ יגיע אי פעם ונחדש ימינו כקדם. כל פעם שהועברה אקציה בעיר ונלקח מישהו מאתנו הרגשנו כאילו נלקח מישהו מהמשפחה ממש.[56]
הוא נשלח למחנה בלכהמר שבזגלמביה, משם לכמה מחנות עד שחרורו בגרמניה. בדרכו פגש חברים מהשומר הדתי, היו אלו פגישות מרגשות ומחזקות. גרין גילה תעצומות נפש אותן שאב מהחינוך בביתו ובקן השומר הדתי, כפי שתיאר בזיכרונותיו:
לא אִבדתי צלם אלוקים במחנה והיה לי רצון חזק להִשאר בחיים וגם כאמצעי לכך קבעתי לי מטרה לשמור עד כמה שאפשר על חיים דתיים וכן לשמור על השבת וחגי ישראל. המטרה הזאת כנראה השפיעה [עלי] לטובה, כי היה איזה שהוא תוכן בחיים שלי. הנחתי תפילין כל יום, ארגנתי מנין בצִבור בשבת כשחזרנו מהעבודה, עבדנו בשבת רק חצי יום, היה לי סִדור [תפילה] ואמרתי תהילים, מצאתי ביטוי למצב בו נמצאתי ועיני זלגו דמעות … נִגש אלי יהודי בשם ברגר ושואל אותי: תגיד לי גרין: האם גם עכשיו הנך רוצה להתפלל, האם גם כעת הנך מאמין בה' – לא אכחיש שלא היה מענה בפי ושתקתי.[57]
גרין שתק אך נותר דבק באמונתו. ייתכן שחש שבן שיחו רחוק מעולמו הדתי ולא יבין תשובה של יהודי מאמין. אולי לא הצליח לגייס מתוכו כוח להתמודדות רעיונית עם הטענה, ובחר להקדיש את שארית כוחותיו לקיום מצוות. ואולי ביקש ללמדנו שיהודי מאמין חייב להכיר בעובדה שיש שאלות שאין לו עליהן מענה, ואין בכך כדי לערער את אמונתו. העובדה שבחר להעלות גם אפיזודה זו ולא להתעלם ממנה, אף שאפשר לפרשה כחולשה באמונתו, מעידה שהוא לא "זייף", והיא מעניקה גם לשאר דבריו משקל ומשמעות. במחנה הם ארגנו תפילה חשאית בימים הנוראים. הוא שכנע את עובדי המטבח שיכינו מצה קטנה לקראת פסח, סביבה ערכו ליל סדר מאולתר בחשכת הצריף, שהפך משמחת הגאולה לאֶבֶל החורבן. גרין נמנע מאכילת חמץ בפסח עד שאזלו כוחותיו ונשקפה לו סכנה, אז ניאות לאכול חמץ בהנחיית הרב של סטשמישיץ, שהיה אִתם במחנה ולימים גווע מול עיניהם.
הנהגה משותפת – חוות פרמה
תנועות הנוער החלוציות התארגנו בזגלמביה והקימו הנהגה משותפת ובה נציגי השומר הדתי. אחד מהישגי ההנהגה המשותפת היה הקמת חווה חקלאית, פרמה, על שטח של כארבע מאות דונם בשולי בנדין. החווה הייתה מוקד פעילות אוטונומית של תנועות הנוער שחידשו בה תרבות נעורים, השתחררו ממועקת העיר, מעיני הגרמנים ומאות הקלון. הנוער היהודי על כל חוגיו, מבית"ר ועד הפועל המזרחי [=השומר הדתי] קיימו בחווה אסיפות, בשבת הרבו בשירי ארץ ישראל, בריקודי הורה ועוד. איש השומר הצעיר, רשם בזיכרונותיו את הסיסמה שהיית מקובלת בחווה: "כי משרודולה תצא תורה".[58] חברי השומר הדתי היו שותפים לייסוד החווה ולהפעלתה, בלט ביניהם ישעיהו ארליך, אך מעטים מהם השתלבו בה עקב בעיות בתחום הדתי, אף כי הוחלט שהמזון יהיה כשר. חבר השומר הדתי שהיה בחווה תקופות קצרות זכר קבלות שבת, כנסים ובמיוחד כנס גדול בראשית 1942. בחווה קיימו פעילות צופית ועסקו בגידולים חקלאיים גם לצרכי המשפחות. בסטשמישיץ ארגן יונה גרין חווה תנועתית קטנה שפעלה עד אביב 1942, ובה צעירים מסטשמישיץ ומדומברובה גורניצה.[59]
לשכת הקשר בז'נבה
מרכז החלוץ בז'נבה אויש ב-1940 על ידי שליח גורדוניה, נתן שוואלב, שקיים קשרי מכתבים עם חברי התנועות בפולין הכבושה, ובהם גם השומר הדתי. המכתבים שוגרו בדואר, או על ידי בלדרים, הוסוו כהתכתבות משפחתית, והכותבים השתמשו בקודים מוסכמים. ב-1942 שוגרו מז'נבה לחברים בפולין חבילות מזון וביגוד.[60] כאמור, גרין היה פקיד בקהילת סטשמישיץ ונשלח מפעם לפעם לבנדין ולסוסנוביץ. הוא ניצל זאת לשיגור מכתבים מוצפנים לז'נבה. בזיכרונותיו רשם:
גם אני הוכנסתי בסוד הזה ושימשתי כמקשר מבנדין סוסנוביץ ודומברובה. [העניין סודר] דרך גוי 'גרמני עממי' ששלח את המכתבים עם תמונות של האנשים לשוויץ לפי כתובתו של שוואלב … בהתאם למוסכם, תמורת תשלום הגון. הפעולה נעשתה בסודיות רבה והוסתרה מידיעת היודנראט.[61]
בין שותפיו ציין את חבריו לשומר הדתי. בהיותו במחנה הריכוז בלכהמר קיבל ידיעה כי הקשר עם שוויץ נמשך וכדאי לו לברוח מהמחנה ולשוב לסוסנוביץ, אך הוא לא העז לעשות זאת. זמן קצר לאחר מכן קיבל ידיעה שגטאות בנדין וסוסנוביץ חוסלו. יצחק רוזנברג קיים קשר מכתבים עם קושטא וז'נבה. במכתביו תיאר מצוקה קשה: "הדוד חיסול אמור לבקר אותנו בזמן הקרוב", כתב בשפת סתרים ורמזים. במכתב לארץ דרך קושטא, 11 במאי 1943, כתב:
בקרוב אציין את יום הולדתי העשרים וחמש. כאשר אני חושב על כך ששנים כה רבות כבר עברו מאז שהייתי יחד אתך בקבוצת אברהם, ועם אַחַי מנחם ושאול, מתעוררים בי געגועים אליכם … כתוב לי בבקשה מה עושה הדודה מולדת והדוד שרגאי קִבוצובסקי. מדוע שותק קרונה ומה שלומך אתה. משפחת ה[שומר] הדתי דורשת בלבביות בשלומך.[62]
פתח תקווה – דרכונים דרום אמריקאיים
ב-1942 גילו אנשי אגודת ישראל בז'נבה אפשרות לחלץ יהודים משטחי הכיבוש באמצעות דרכונים של מדינות דרום אמריקה, וב-1943 נחשפה דרך זו בפני תנועות הנוער הציוניות.[63] לשכת הקשר בז'נבה הציעה לתנועות בזגלמביה לשלוח אליה תמונות ופרטים אישיים של חברים לצורך הנפקת דרכונים בשוויץ, שיועברו באמצעות שליחים לבנדין. חברי התנועות התלבטו האם נכון לנצל דרכונים אלו, או שעליהם להתמקד במרד ולא בהצלה. בשלב מסוים נותרו חברי השומר הצעיר בודדים בהתנגדותם, וכשהמצב החמיר גם הם שינו דעתם. הוקם ועד בין תנועתי שקבע מי יזכה בדרכונים. יעקב ליברמנש, חבר השומר הדתי בזוויירצ'ה, ניצל את מראהו הארי וחמק מהגטו מספר פעמים בשליחות המחתרת, שחבריה עסקו גם בחלוקת דרכונים שקיבלו מז'נבה ובאיתור דרכי מילוט. במכתב אחרון שקיבל אחד החברים כתב לו אביו: "חברך ישעיהו [ארליך] קיבל דרישה לנסוע לחו"ל. הוא נוסע בעוד ימים אחדים. יש תקווה בס"ד [בסיעתא דשמיא = בעזרת ה'] גם עבורך". במרץ 1943 הצליחה קבוצת חברי תנועות הנוער מבנדין לחמוק באמצעות דרכונים אלו ואחרי מסע ארוך להגיע לארץ. הקבוצה השנייה יצאה באפריל 1943 ובה 34 חברי תנועות הנוער, בהן השומר הדתי, שנתפסו ונשלחו לאושוויץ. ככל הנראה, יד היודנראט הייתה בהסגרתם.[64]
סופן המר של קהילות זגלמביה
מקיץ 1942 הורע מצב היהודים בזגלמביה והתנועות נדרשו לדפוסי פעולה חדשים. הפעילות החינוכית הופסקה, העזרה ההדדית והדאגה לחברים נמשכו. באותו קיץ הגיע מרדכי אנילביץ לזגלמביה וקיים דיונים עם ראשי תנועות הנוער במטרה לעורר אותם למרד. אסיפה מרכזית של נציגי התנועות עם אנילביץ התקיימה באוגוסט 1942 בחוות פרמה. בעקבותיה הוחלט להקים ארגון הגנה בזגלמביה. במפגש השתתפו נציגי: דרור, השומר הצעיר וגורדוניה. רונן: "במקום נכחו גם אנשי הנוער הציוני ואנשי השומר הדתי".[65] ככל הנראה, יצחק מאיר שנקר ויצחק רוזנברג ייצגו את השומר הדתי בפגישות אלו. אחרי הגירושים באוגוסט 1942, התכנסו בסוסנוביץ נציגי התנועות, ובהם השומר הדתי והחלו להתארגן להגנה ולהצלה, השיגו תעודות אריות ורכשו נשק. שלמה רוגובסקי, חבר הנהגת השומר הדתי, גורש ודוד ריינהורן נרצח. בהנהגה נותרו: שנקר, רוזנברג, גרין, ארליך וישראל טנצר. הם אספו כספים, רכשו נשק, זייפו תעודות והכינו בונקרים.[66]
מרים אוקס ושתי אחיותיה הסתתרו בגטו בנדין בעת הגירוש, נדדו בין משפחות מכרים פולנים של הוריהן, שבו לגטו והצטרפו לעובדי המתפרה. ב-20 בספטמבר 1943, הייתה מרים בבודפשט, ומסרה עדות חשובה ונדירה על קורותיה וקורות חבריה לשומר הדתי בזגלמביה. נוסח העדות, שמצוי בידנו בשתי גרסאות דומות, מעמעם את השאלה כיצד היא נחלצה מזגלמביה? עמעום שנועד למנוע חשיפת דרך המילוט.[67]
זליג באיוק, חבר הנוער הציוני בקרקוב, גילה בקיץ 1942, דרך מילוט. נערות פולניות רבות יצאו לעבודה בגרמניה ובאוסטריה, שם היה צורך בידיים עובדות, בעוד בפולין שרר מצב כלכלי קשה. באיוק הצליח לזייף תעודות לנערות יהודיות שיצאו כפולניות מתנדבות לעבודה בגרמניה ובאוסטריה. במסלול זה נחלצו חברות הנוער הציוני, בשלב ראשון לאוסטריה או לגרמניה ומשם לבודפשט. באיוק הציע מסלול מילוט זה גם לחברי תנועתו בסוסנוביץ והם נענו לה. מקיץ 1942 עד אוקטובר 1943 יצאו מזגלמביה בדרך זו עשרות חברות הנוער הציוני ובהמשך גם חברי התנועה. באיוק וחבריו צירפו לקבוצות אלו גם מי שלא היו חברי הנוער הציוני, והם נדרשו לממן את התעודות המזויפות. אל הקבוצה השלישית שיצאה בראשית ספטמבר 1943 צורף גם חבר השומר הדתי. הנאצים חשפו חבורה זו באוסטריה ותפסו חלק מהם, ייתכן שביניהם היה גם ראש קן השומר הדתי בבנדין, שנתפס בווינה ונספה באושוויץ.[68]
מהמידע המועט בעדותה של מרים אוקס עולה שהיא יצאה כנערה פולנית לווינה, בתעודה ארית מזויפת אותה רכשה ב-20,000 מרק, ומשם עברה לבודפשט. המסלול זהה לזה שיזם באיוק. צירוף חבר השומר הדתי לקבוצת הנוער הציוני והסכום שגבו חברי הנוער הציוני עבור התעודות המזויפות ממי שלא היה חבר תנועתם, מובילים למסקנה שמרים אוקס נחלצה בדרך זו.
דב אברמצ'יק נחלץ אף הוא מזגלמביה והגיע לבודפשט. המידע במכתבו הנ"ל למשה קרונה, מיום 28 בינואר 1944, מותיר אי בהירות באשר למסלול החילוץ שעשה. גם בפרשייה זו נחשף שיתוף פעולה בין תנועות הנוער הציוניות בזגלמביה. הנהגות התנועות החליטו לבחון הברחת הגבול לסלובקיה ומשם להונגריה. היה זה נתיב בריחה יקר עקב הצורך להסתייע במבריחים ובמשתפי פעולה. לדברי אברמצ'יק, לאחר התלבטויות והתפלגויות בחרה בו הנהגת השומר הדתי להצטרף לחוליית נציגי התנועות שתצא לבדוק אפשרות לחלץ חברים בדרך זו. ועדה משותפת של תנועות הנוער אישרה את חברי החולייה. ארבעה יצאו לדרך: אברמצ'יק מהשומר הדתי, שמואל רוזנצווייג (רון) מהשומר הצעיר, ברוך גפטיק מדרור וישראל מגורדוניה. רון וישראל נלכדו על ידי הגסטפו. אברמצ'יק וגפטיק המשיכו בדרכם, הגיעו לסלובקיה ומשם להונגריה. בטרם הספיקו לפעול לחילוץ חבריהם חוסלו גטאות זגלמביה.[69]
ב-1 באוגוסט 1943 החל הגירוש הגדול מזגלמביה, חברי המחתרת לא הספיקו להתארגן להגנה. יצחק מאיר שנקר וצבי קורץ נתפסו, כנראה תוך כדי התנגדות לנאצים, נשלחו לאושוויץ ושם נספו. גטו זוויירצ'ה נותר יחיד בזגלמביה. לדברי שמואל רון, הציבור היהודי וגם הנוער בגטו זוויירצ'ה לא קלטו בשלבים הראשונים את חומרת המצב ונותרו אדישים להתארגנות למרד. חבורה מחתרתית קטנה של חברי תנועות הנוער פעלה שם, זייפה תעודות, גייסה אקדחים והתאמנה בהם. "בודדים גילו נכונות לפעולות הגנה והצלה", בהם בלטו, חברה מהשומר הצעיר ו"בחור בשם רוזנברג ממנהיגי השומר הדתי", זכר רון – שותפו של רוזנברג בפעולות הגנה בזוויירצ'ה, וכך כתב לשאול רז:
זכור לי שאחיך [יצחק רוזנברג] היה 'זאב בודד' במובן של הפעילות המחתרתית … הוא לא היה ידוע בציבור כאיש מחתרת … כמובן, בתחום האישי הוא לא היה 'זאב בודד' … לא רק איתי מצא שפה משותפת … היו גם גבולות 'פתוחים' ו'סגורים' בינינו כפי שצריך להיות בין אנשי מחתרת, עם מלוא הערכה הדדית ומלוא אמון הדדי … בקרב חברי השומר הדתי היו והיו חברים שרצו במרד והגנה. אינני רוצה לדבר בשמם של אלו שמעלימים (או העלימו אז) את העובדות בקשר להשתתפות חברי השומר הדתי בפעולות הגנה או הצלה … בתקופה מסוימת הכרתי לא מעט חברי השומר הדתי כיחידים, ובשלהי 1943-1942 … היינו בתנאי שיתוף פעולה.[70]
באוגוסט 1943 בנו חברי השומר הדתי והנוער הציוני בונקר בזוויירצ'ה, ובגירוש הם התחבאו בו עם חברי השומר הצעיר. יהודים רבים גילו את המקום ונדחסו אליו. האוויר, המים והמזון אזלו. רוזנברג נשלח עם אביו לאושוויץ באקציה האחרונה בה חוסלה קהילת זוויירצ'ה, קיץ 1943, וטיפל באביו עד שנספה. חברי השומר הדתי התאספו לעיתים במחנה סביב יצחק, שרו שירים עבריים וחלמו על עלייה לארץ. חבריו זכרו את עזרתו לאנשים עד כדי סיכון חייו. באושוויץ פגש חיים מיכל זילברברג, חבר המועצה הראשית של השומר הדתי בזגלמביה, חבורת חברי השומר הדתי. הוא זכר את המפגשים שלהם במחנה, את תקוותיהם ותפילותיהם. באוקטובר חלה יצחק, הועבר למחנה החולים ושם נספה. היחיד מחבורה זו ששרד את השואההיה חיים מיכל זילברברג.[71]
סיכום
שרטטנו קווים לפועלם של חברי השומר הדתי ובני עקיבא בפולין בימי המלחמה. התמונה איננה שלמה, והיא מתמקדת בארבעה מוקדים: ורשה, לודז', קרקוב-בוכניה וזגלמביה. פעילות תנועתית התקיימה גם בערים נוספות בפולין, כדוגמת ביאליסטוק וטרנוב. הידיעות על שנעשה בשאר הערים והעיירות בפולין, דלות ביותר ואינן מאפשרות לשרטט תמונה של הפעילות התנועתית. עם פרוץ המלחמה התפזרה ההנהגה הראשית של כנסת השומר הדתי. מכאן ואילך התקיימה פעילות תנועתית בפולין ברמה מקומית. במוקדים הללו הצליחו החברים לקיים פעילות חינוכית, גם בתנאי מחתרת, לפחות בשנתיים הראשונות למלחמה. אין בידינו מידע על היקף הפעולה התנועתית באותה תקופה, נראה שהייתה מצומצמת וחלקית.
המידע על שנעשה בוורשה בימי המלחמה מתמקד בקיום קיבוץ השומר הדתי בגטו, ובשלושה אישים, חברי ההנהגה הראשית של השומר הדתי בפולין. הם תרמו לחיים היהודיים, הדתיים והתנועתיים בתנאי הגטו, ולהצטרפות לכוח שהרים את נס המרד בנאצים. נראה שהם חברו למחתרת הלוחמת כבודדים ולא כחלק מקבוצת חברי השומר הדתי. בגטו לודז' היו חברי השומר הדתי – בני עקיבא מיוזמי התארגנות תנועות הנוער להקמת עיר הקיבוצים ולייסוד עיר הילדים במרישין ולניהולם. פעילותם התנועתית נמשכה בגטו גם אחרי חיסול הקיבוצים ומוסדות הילדים. שיתוף פעולה בין תנועות הנוער, כולל השומר הדתי – בני עקיבא, נמשך עד חיסול הגטו.
בקרקוב התקיימה פעילות תנועתית – חינוכית עד שהוחמר המצב, אז הצטרפו חברי השומר הדתי לשני ארגוני המחתרת התנועתיים. הם פעלו גם בחוליות נפרדות של חברי השומר הדתי וגם בחוליות משותפות עם חברי שאר התנועות, ונטלו חלק בפעילות מחתרתית מגוונת. מסתור ייעודי לחברי השומר הדתי נחשף על ידי שוטרים יהודים והמסתתרים בו נרצחו. חבורת חברי השומר הדתי מקרקוב התארגנה בבונקר בבוכניה, הצטרפה לשרידי החלוץ הלוחם וחבריה יצאו לפעילות אנטי נאצית. הבונקר הוסגר, חלק מיושביו נרצחו וחלקם נאסרו.
זגלמביה סופחה לרייך מיד עם כיבושה, הדבר הקל על היהודים שם בשנות המלחמה הראשונות, ואִפשר פעילות תנועות הנוער. חברי השומר הדתי קיימו פעילות חינוכית, וחברו להתארגנות תנועות הנוער החלוציות בהקמת חוות פרמה ובמאמצים לחלץ חברים באמצעות דרכונים דרום אמריקאיים. בשלבים מאוחרים יותר הם השתלבו בהתארגנויות המחתרתיות של תנועות הנוער החלוציות.[72]
כמה נקודות בולטות בפעילות התנועתית של השומר הדתי – בני עקיבא במלחמה:
- רבים מהבוגרים ובהם חברי ההנהגה נמלטו עם הכיבוש הנאצי. תופעה זו מוכרת מכלל תנועות הנוער הציוניות בפולין. הנהגת השומר הדתי עודדה את החברים לצאת לליטא. מהלך שהציל את חייהם ודילל את ההנהגה בפולין. לא מצאנו בשומר הדתי קריאה לשוב לפולין וליטול אחריות לתנועה.
- בוורשה, בלודז', בקרקוב ובזגלמביה נותרו חברי הנהגה וחברי קיבוצים שהובילו פעילות תנועתית, חינוכית וחברתית, ובהמשך גם מחתרתית מרדנית. ייתכן שמציאות זו מייחדת את ארבעת המוקדים הללו משאר הערים והעיירות בפולין. קשה לאשש הנחה זו כל עוד אין בידינו מידע על ערים ועיירות נוספות.
- אחרי ההלם הראשון חידשו בכל המוקדים הללו את הפעילות התנועתית לרוב בהיחבא, וככל הנראה בהיקף חניכים קטן לעומת הימים שקודם הכיבוש.
- בלודז' נטלו ראשי השומר הדתי ובני עקיבא את היוזמה וההובלה להקמת "רפובליקה של קיבוצים" במרישין, בהשתתפות כלל התנועות וארגוני הנוער.
- בכל ההתארגנויות לפעילות מחתרתית חברי השומר הדתי לא יזמו ולא פעלו במסגרת נפרדת. הם שיתפו פעולה באופן מלא עם תנועות הנוער הציוניות.
- בקרקוב ובזגלמביה הצטרפו עשרות חברי השומר הדתי למחתרות הלוחמות. ככל הידוע לנו, בוורשה הפעילות במחתרת הייתה של חברי הנהגה בודדים.
- לאורך כל התקופה פעלו חברי השומר הדתי – בני עקיבא לחילוץ ולהצלת חברים, פעולה זו בולטת במיוחד בזגלמביה, עקב התנאים והנסיבות המיוחדים ששררו בה. מכלל החומר שבידינו עולה שחברי השומר הדתי – בני עקיבא ייחסו חשיבות רבה יותר להצלה לעומת הגנה, חילוץ לעומת מרידה.
[1]. לדוגמה: רבקה פרליס, תנועות הנוער החלוציות בפולין הכבושה, בית לוחמי הגיטאות, תשמ"ז (להלן: פרליס, תנועות הנוער); לוי אריה שריד, במבחן הענות והפדות – התנועות החלוציות בפולין בשואה ולאחריה, 1949-1939, א-ב, גבעת חביבה, 1997 (להלן: שריד, במבחן הענות והפדות).
[2]. פנינה מיזליש, "בני עקיבא והשומר הדתי בפולין ובליטא בתקופת השואה", דפים לחקר תקופת השואה, ט, (תשנ"א), עמ' 189-166. פורסם שוב בשינויים קלים: "'המזרחי', 'תורה ועבודה' ותנועות הנוער שלהן בפולין ובליטא בתקופת השואה ואחריה (1949-1939)", אבי שגיא ודב שוורץ (עורכים), מאה שנות ציונות דתית, היבטים היסטוריים, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, תשס"ג, עמ' 244-189 (להלן: מיזליש, תנועות הנוער, תשס"ג).
[3]. יעל פלד, "פועלו ואחריתו של השומר הדתי בגיטו קרקוב בשנים 1943-1942", ילקוט מורשת, סז, (מאי 1997), עמ' 82-77.
[4]. חוה אשכולי וגמן, ערבות יהודית במבחן – הציונות הדתית בארץ ישראל לנוכח השואה, קובץ תעודות בתוספת מבואות והערות, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, 2012 (להלן: אשכולי, ערבות יהודית); הנ"ל, בין הצלה לגאולה – הציונות הדתית בארץ ישראל לנוכח השואה, 1945-1939, ירושלים, 2012 (להלן: אשכולי, בין הצלה לגאולה).
[5]. "עדות קבוצת חברים מבני עקיבא והשומר הדתי בגיטו לודז'", מראיינת מיכל אונגר, 12.1.1992, 19.2.1992, ארכיון יד ושם (איו"ש), חטיבה 3.O, תיק 6743 (להלן: עדות קבוצת חברים מבנ"ע ומהשמה"ד). עד כמה גדול הפער בנושא התיעוד ושימור הזיכרון התנועתי בין הציונות-הדתית [במקרה הנדון השומר הדתי] לבין השומר הצעיר, ניתן ללמוד מהחלטה שקיבלה המזכירות הראשית של תנועת השומר הצעיר בוורשה, מיד אחרי מלחמת העולם השנייה – השואה, ביום 25.5.1945: סעיף ו: "המזכירות הראשית ניגשת להקמת ארכיון התנועה מזמן פרוץ המלחמה. כל החברים אשר בידיהם חומר היסטורי מפעולות התנועה בזמן האחרון … או שיודעים אצל מי נמצא חומר מעין זה, מחויבים לקבלו ולהעמידו לרשות המזכירות" (על פי פרוטוקול הישיבה מיום 2.6.1945 (ישראל גלזר, "תנועה על חורבות", ילקוט מורשת, חוברת כ"ז, ניסן תשל"ט, אפריל 1949, עמ' 176. מאמר זה מבוסס על דין וחשבון שהכין ישראל גלזר, חבר הנהגת השמה"צ בפולין אחרי המלחמה, 1947, ארכיון מורשת, 723.A). אמנם גם בתנועה הציונית-דתית התקבלה החלטה דומה: "הכינוס פונה בקריאה לכל חברי תנועתנו לאסוף חומר על פעולת תנועתנו בימי המלחמה והשתתפותה בכל העבודות האי-ליגליות בזמן האוקופציה [כיבוש], לשם פרסומה ב'ספר התנועה' העומד להופיע" (החלטות הכינוס הבין-ארצי להסתדרות המזרחי ותורה-ועבודה, שהתקיים ביום כ"ט בשבט – ה' באדר א', תש"ו [31.1-6.2.1946], בבודפשט, ישראל גאיניאונדזקי, "דער כינוס פון 'מזרחי' און 'תורה ועבודה' אין בודפשט", ביולעטין מספר 11, לודז', ראש חודש אדר ב' תש"ו [4.3.1946], עמ' 10). ספר זה מעולם לא ראה אור וככל הידוע גם החומרים לא נאספו ולא נשמרו.
[6]. מחקרים רבים נכתבו על לשכות הקשר בז'נבה בקושטא, ראו גם, חוה אשכולי וגמן, "מרכז הצלה חלוצי-הסתדרותי בז'נבה", אהרן ויס[עורך], יד ושם, כ, תש"ן, עמ' 142-109; חיים שלם, עת לעשות להצלת ישראל: אגודת ישראל בארץ ישראל לנוכח השואה 1945-1942, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, 2009, עמ' 162-154; דו"ח פעולות עזרה והצלה בימי המלחמה ואחריה, ירושלים, 17.11.1946, עמ' 3, ארכיון המכון לציונות דתית באוניברסיטת בר אילן (אצ"ד), שואה ושארית הפליטה (שאה"פ), 008, תיק 40א. עמ' 6; על הסירוב העיקש לכלול נציג הציונות הדתית בלשכות הקשר, ראו: קרונה לגרינברג, 24.10.1943, אשכולי, ערבות יהודית, עמ' 392-391 – 1943.66; שם, עמ' 483 – 1945.1; אשכולי, בין הצלה לגאולה. ביקורת חריפה על פעולת הלשכה בז'נבה ראו: הייני בורנשטיין, "לא מציל יחיד", ילקוט מורשת, 61, (4.1966), עמ' 180-177; הנ"ל, "פעולות עזרה והצלה משוויץ", ילקוט מורשת, נא, (1981), עמ' 90-81; בדיון במועצת הארכיונים העליונה, ביום 16.5.1984, אמר ד"ר אלסברג, גנז המדינה: "ממשיכים למנוע מקהילת החוקרים את העיון בהתכתבות של השליח בשוויץ עם הפעילים בארצות הכיבוש הנאצי … מתנהל שימוש שרירותי לחלוטין באוסף זה. נדמה לי שאין לדבר כזה תקדים", מעיזבונו של שאול רז שקיבלתי מבני משפחתו ואני מודה להם על כך (להלן: שאול רז, עיזבון).
[7]. מיזליש, תנועות הנוער, תשס"ג; מסמך אחד מגטו ביאליסטוק נכתב על ידי ראש קן השמה"ד: "אנו הננו, תודה לאל, בריאים. כולם ממשפחתנו [חברי התנועה] עובדים. הילדים [חברי השומר הדתי] הולכים אחרי העבודה לשיעורי ערב [פעילות חינוכית תנועתית] … אצלנו יש לכל אחד אפשרות ללמוד. חיה ויצחק [הנוער הדתי] מתגעגעים מאד מאד אליכם. הם מטרידים אותי בלי הרף: אבא! למה אין רואים את הדוד והדודה? למה בוששו פעמיהם?" (אריה גולדבלום למשה קרונה, 5.12.1940, אשכולי, ערבות יהודית, עמ' 175-174 – 1940.49. משה קרונה היה ראש השמה"ד בפולין עד אמצע 1938, עלה ארצה ועמד בראש מזכירות הנוער של תנועת תורה-ועבודה; זיכרונות אליעזר צוריאל, חבר השמה"ד מקרקוב שעבר במלחמה לטרנוב, מראיינת פנינה מיזליש, 19.6.1985, אצ"ד, ריאיונות שואה, 5; אליעזר צוריאל (בורנשטיין), בהמיר ארץ ובמוט הרים, רמת גן (ללא ציון תאריך, תשנ"ט); יעקב פוייאר, מראיינת, פנינה מיזליש, 9.7.1985, אצ"ד, ריאיונות שואה, 15; עדות על רצח שני חברי השמה"ד מטרנוב על ידי הפרטיזנים, מלכה וטוביה הוטנר, שיחה עם פנינה מיזליש, 17.6.1985, אצ"ד, ריאיונות שואה, 7.
[8]. יוחנן בן יעקב, תנועת הנוער הציונית-דתית, השומר הדתי בפולין, תר"פ-תרצ"ט, 1939-1920, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, חשוון תשע"ח (להלן: בן יעקב, השמה"ד בפולין); יוחנן בן יעקב, התחיות – השומר הדתי בפולין, 1950-1920 (עורכת) חנה עמית, כפר עציון, 2020.
[9]. בן יעקב, השמה"ד בפולין, עמ' 199-184; דינה שטרן, בני עקיבא לודז' – לדיוקנו של ארגון נוער בטרם השואה, ירושלים, תשנ"ז, 1996; שרה זלוור-אורבך (ריכזה ועיבדה), תנועת בני עקיבא בגטו לודז' בשנות הכיליון וההשמדה, בני ברק, תשנ"ט, 1999 (להלן: זלוור-אורבך, בנ"ע בגטו לודז').
[10]. שלושה שליחים תנועתיים שוגרו מהארץ לתנועת הנוער הציונית דתית בפולין משלהי שנות ה-20 ועד פרוץ המלחמה. לעיתים שליחים וחברי הנהגה נאלצו להישאר בוורשה ולא לצאת לביקורים בקינים מהעדר תקציב לנסיעה באוטובוס, מכתבים התעכבו מחוסר מימון לבולים! ראו, בן יעקב, השמה"ד, עמ' 164, 179-178, 183-181.
[11]. מרדכי רייכרט, מראיין יהודה בן אבנר, 1.10.1970, אצ"ד, ריאיונות שואה, 43; רייכרט דבורה ומרדכי, מראיינת פנינה מיזליש, 10.12.1984, שם, 22. רייכרט נמלט מוורשה לביאליסטוק ומשם לברית המועצות.
[12]. יוחנן בן יעקב, "בכל מאודם", סגולה – מגזין ישראלי להיסטוריה, 121, (תמוז תש"ף, יולי 2020), עמ' 64-48.
[13]. הֶלה גרנק (לונשטיין), "קיבוץ סלבקוב עם פרוץ המלחמה – קטע מיומן המלחמה", איגרת לגולה, יד, (שבט תש"ח), עמ' 24-25.
[14]. מכתבי שלמה בן משה קלפהולץ ז"ל, במחננו, עלון כפר עציון, טבת תש"ח, עמ' 19. שלמה נפל בדרך לכפר עציון, בקרב שיירת העשרה, חנוכה תש"ח. המכתבים פורסמו בעלון האבל והזיכרון של הקיבוץ לנופלים בשיירה.
[15]. קלמן שטרומר, 17.7.1985, מראיינת פנינה מיזליש, אצ"ד, ריאיונות שואה, 26; שלום גרנק מווילנה לטונקה בארץ, 27.12.1939, אוסף מכתבים מעיזבונה של טונקה (טובה) פישגרונד באדיבות המשפחה; יעקב שיפמן, ארכיון הקיבוץ הדתי בקבוצת יבנה (אק"ד), THN-6 20-143; יעקב שיפמן, 2012-1920, סיפור חיים, (עורכת) נירה רון, חוף הכרמל, תשע"ה; יצחק שפרגל, מראיין יוחנן בן יעקב, 21.5.2002; מינה שיינפלד, פרקי זיכרונות 1996-1916, כפר עציון, 1996; יוסף אורגלר, מראיין יוחנן בן יעקב, 7.11.2001; אליהו לנגזם, אצ"ד, ריאיונות שואה, 13; "בעמק הבכא של יהדות פולין", הצֹפה, 5.4.1940, עמ' 3-1; מעין שמואל, "תחנת המעבר בלידה, 1940-1939", ילקוט מורשת, לח, (תשמ"ה), עמ' 132-107. ככל הידוע, חברי השומר הדתי ובני עקיבא לא זכו להסתייע בתחנת המעבר שהקימו תנועות הנוער החלוציות.
[16]. שלמה רוזן, מתוך המפולת, תל אביב, תש"ד (מיידיש, חיים טרטקובר); נוסבוים (רוזן) חנה, דרך האבות – מסע הוריי לכפר עציון, גוש עציון, תשע"ח, עמ' 107-49; "הנוער הדתי נאבק על קיומו בתחומי הכיליון והשמד", הצֹפה, 23.1.1940 עמ' 3; חיים וילנברג, ותעל משחת חיי, תל אביב, תשס"ז; חיים וילנברג, מראיין יוחנן בן יעקב, 22.10.2009.
[17]. פרליס, תנועות הנוער, עמ' 73-71.
[18]. חנוך חמלניק למשה קרונה, ליטא, 1.1.1940, אצ"ד, שואה ושארית הפליטה (שאה"פ), 008, תיק 6. פורסם, "הנוער הדתי נאבק על קיומו…" (הערה 16); רייכרט, (הערה 11); חנוך חמלניק עמד בראש כנסת השומר הדתי בוורשה בחודשים שקדמו לפרוץ המלחמה. הוא נמלט לווילנה וריכז שם את חברי השמה"ד – בנ"ע, עד שעלה ארצה.
[19]. צבי לם, תנועות הנוער במבט לאחור, גבעת חביבה, 1991, עמ' 81-79; שריד, במבחן הענות והפדות, א, עמ' 64-61; פרליס, תנועות הנוער, עמ' 39, 48; ישראל גוטמן, "תנועות הנוער וההתנגדות בפרספקטיבה של זמן", שיחה עם דניאל בלטמן, אהרן וייס (עורך), יד ושם, קובץ מחקרים, כג, (תשנ"ד), ירושלים, עמ' 49-2.
[20]. משה קרונה, "על תנועתנו בימים אלה", איגרת יא, הברית העולמית של תנועת תורה-ועבודה (בר"ע), דצמבר 1939, אשכולי, ערבות יהודית, עמ' 102-101 – 1938.29; שם, עמ' 179-178 – 1940.52; חיים סולניק (סולל), מראשי החלוץ המזרחי בפולין, נמלט מוורשה לווילנה, כתב ליוסף וַיינר (תירוש), מזכיר בר"ע בתל אביב, 31.10.1940, ארכיון ציוני מרכזי, 6/2232S, מיידיש, נתנאל קצבורג (עורך), פדות – הצלה בימי השואה – מקורות ומחקרים, רמת גן, תשמ"ד, עמ' 44-40; סולניק לבר"ע, 31.12.1940, אצ"ד, שואה ושאה"פ, חטיבה 008, תיק 15; זרח ורהפטיג, פליט ושריד בימי השואה, ירושלים, תשמ"ד, עמ' 38, 70, 299; אשכולי, בין הצלה לגאולה, עמ' 62, הערות 58-57.
[21]. חוזר א, בר"ע, 13.10.1942, אצ"ד, שואה ושאה"פ, חטיבה 008, תיק 13; אשכולי, ערבות יהודית, עמ' 102-101 – 1938.29, עמ' 270 – 1942.24; הרב יצחק ניסנבוים עמד בראש המזרחי בפולין מ-1935 עד שנספה בשואה, 1942.
[22]. "צרור מכתבים מארצות הכיבוש", חוזר ב, תש"ג, בר"ע, תל אביב, 27.10.1942, אצ"ד, שואה ושאה"פ, חטיבה 008, תיק 13. סקורצ'קובסקי כתב כי חברי שאר התנועות מקבלים תמיכה. שם, מכתבו של חבר ומדריך בשמה"ד, יהושע ג', שביקש חבילות מזון, ומכתב שלמה מזור, איש השמה"ד מפולין שנמלט לסלובקיה; אשכולי, בין הצלהלגאולה, עמ' 64, 91, הערה 77; אשכולי, ערבות יהודית, עמ' 273 – 1942.27. (חוה אשכולי וגמן כתבה שעבודה בחקלאות ליד ורשה הייתה בקיבוץ עובדיה. קיבוץ עובדיה שכן מאות ק"מ מוורשה. אולי הכוונה לחווה בה פעל קיבוץ ראשית בז'ילונקה עד אביב 1938). ההתכתבות התקיימה באמצעות לשכת הקשר בז'נבה, (ראו ליד הערה 6).
[23]. פרליס, תנועות הנוער, עמ' 125-116, (ראו להלן פרקים, לודז' וזגלמביה).
[24]. הלל זיידמן, יומן גטו ורשה, ניו יורק, תשי"ז, (מהדורה ראשונה, תל אביב, תש"ו), עמ' 192. זיידמן היה איש אגודת ישראל, שניהל את ארכיון הקהילה היהודית בגטו ורשה עד יולי 1943, שרד והיגר לארה"ב.
[25]. הלל זיידמן, אייזנצווייג, "דער טראגישער גורל פון די מזרחי עסקנים אין ווארשה", 17.5.1945, פריס, אצ"ד, שואה ושאה"פ, חטיבה 008, תיק 7; פורסם גם בעברית, הלל זיידמן, "גורלם הטראגי של עסקני המזרחי ותורה ועבודה בוורשה" הצֹפה, 6.7.1945, עמ' 5; אשכולי, בין הצלה לגאולה, עמ' 65, הערה 72; צביה לובטקין, בימי כיליון ומרד, בית לוחמי הגיטאות, תש"ם, עמ' 95; משה קרונה, לדב ויס, 9.5.1943, אשכולי, ערבות יהודית, עמ' 334 – 1943.26; י' פזי, "מקדושי גיטו ווארשה", הצֹפה, 3.10.1945, עמ' 2; נתיבה, דו-שבועון הפועל המזרחי בארץ ישראל, גיליון ל-לא (שא-שב), שנה כא, תשרי-חשוון תש"ו, עמ' 13.
[26]. פרק זה מבוסס על המקורות הבאים: שרה שטרן, מראיינת פנינה מיזליש, 11.12.1984, 2.3.1987, אצ"ד, ריאיונות שואה, 24; שרה שטרן, עדות, 29.11.1993, 9.2.1994, איו"ש, חטיבה 3.O, תיק 10236, קלטת 355-TV; לודז' – עדות קבוצת חברים מבנ"ע ומהשמה"ד בגיטו לודז' (לעיל, הערה 5); זלוור-אורבך, בנ"ע בגטו לודז', עמ' 42-39 (לעיל, הערה 9); שלום קופר, ואני המשכתי ללכת … קטעי זיכרונות, (שיכתוב ועריכה) רינה זהרוני, דגניה ב, 2009.
[27]. נוסח שונה במקצת, שלום קופר, בתוך עדות קבוצת חברים מבנ"ע ומהשמה"ד, עמ' 34-33; זלוור-אורבך, בנ"ע בגטו לודז', עמ' 54-53.
[28]. פרליס, תנועות הנוער, עמ' 120; שריד, במבחן הענות והפדות, א, עמ' 79; מיכל אונגר, "תנועות הנוער בגטו לודז'", ילקוט מורשת, סו (תשנ"ט), (להלן: אונגר, בגטו לודז'), עמ' 20. אונגר מציינת שם דעה נוספת לפיה אנשי האקזקוטיבה הציונית יזמו את הקמת הקיבוצים במרישין.
[29]. חוקרים אלו לא העלו את האפשרות שחברי השמה"ד-בנ"ע יזמו את הרעיון והיו מעורבים מאד בפעילות זו. אונגר ציינה שבמרישין פעל קיבוץ בנ"ע, שריד ציין קיבוץ השמה"ד – שניהם צדקו, מדובר באותו קיבוץ!
[30]. ישעיהו הורוביץ,מראיינת פנינה מיזליש, 6.1.1986, אצ"ד, ריאיונות שואה, 31; ישעיהו הורוביץ, עדות, איו"ש, חטיבה 3.O, תיק 8690; ישעיהו וחנה הורוביץ, מראיין יוחנן בן יעקב, 26.6.2000; אונגר, בגטו לודז', עמ' 26. רשאים אנו להניח שעדותו של הורוביץ אינה יחידה, ואונגר מתייחסת לעדויות נוספות ברוח זו, אף שלא ציינה מקור לכך.
[31]. זלוור-אורבך, בנ"ע בגטו לודז', עמ' 66; אונגר ציטטה מכתב של יוסף חיימוביץ, איש המשטרה היהודית בגטו, "לזכריאש מוועד הקיבוצים", ובו הנחיות לוועד הקיבוצים משמו של רומקובסקי. מסתבר שמכתב מוען לזכריאש כי באותה עת הוא עמד בראש הוועד, אונגר, בגטו לודז', עמ' 24. ראו להלן, הערה 33.
[32]. אונגר, בגטו לודז'; פרליס, תנועות הנוער; שריד במבחן הענות והפדות א.
[33]. זלוור-אורבך, בנ"ע בגטו לודז', עמ' 67 (מארכיון יד ושם, 1160 JM), שם פניות נוספות להצטרפות לקיבוצים במרישין. ממכתבו של המנהל ניכר שהוא פנה ל"וועד הקיבוצים" בידיעה שנימוקים דתיים מניעים אותם. מכאן אישוש לטענה שבראש הוועד עמדו אנשי השמה"ד-בנ"ע – זכריאש ושטרן. הציטוט, מִשנה, אבות, א י.
[34]. ארכיון תנועת העבודה והחלוץ, ע"ש פנחס לבון, 37 III א, תיק 56; אשכולי, ערבות יהודית, עמ' 198 – 1941.14; שם, עמ' 209 – 1941.23; שם, עמ' 273 – 1942.27; זלוור-אורבך, בנ"ע בגטו לודז', עמ' 89-87; ידיעה על קיבוץ הכשרה חקלאי של השמה"ד-בנ"ע בלודז', חוזר א, תש"ג, בר"ע, 13.10.1942, אצ"ד, שואה ושאה"פ, חטיבה 008, תיק 13. הידיעה פורסמה באיחור והכוונה לקיבוץ במרישין שפורק באמצע 1941.
[35]. קופר, ואני המשכתי ללכת… (לעיל, הערה 26); זלוור-אורבך, בנ"ע בגטו לודז', עמ' 112-108.
[36]. אליעזר זיסקינד, עדות קבוצת חברים מבנ"ע ומהשמה"ד (לעיל, הערה 5).
[37]. שטרן, עדות, איו"ש; פרליס, תנועות הנוער, עמ' 121-120; שריד, במבחן הענות והפדות, א, עמ' 80-79.
[38]. אליעזר זיסקינד, ריאיון, איו"ש, חטיבה O.3; קלטת VT/4048. אליעזר זכר את השיר שהרשים אותו, והוא שר אותו תוך כדי העדות שמסר: "בלילה בלי כוכב, נעלה למולדת / את אֵם לי, את אח לי, את זרועי המושטת …", https://www.zemereshet.co.il/m/song.asp?id=15864, (אחזור, 10.2022). את השיר חיבר חבר השמה"ד שעלה ארצה לפני המלחמה באוניות מעפילים; זלוור-אורבך, בנ"ע בגטו לודז', עמ' 102-101; עדות קבוצת חברים מבנ"ע ומהשמה"ד; שרה זיסקינד (פלאגר), מאבקו של נער, (עורך), ארלה' מאירוביץ, תל אביב, 1985, עמ' 90-87.
[39]. יוסף וִינר לבר"ע, 14.5.1940, אשכולי, ערבות יהודית, עמ' 136-135 – 1940.20; אשכולי, בין הצלה לגאולה, עמ' 61; שלום [גרנק] לטובה [טונקה פישגרונד], מליטא, שושן פורים, תרנן [ת"ש], הארכיון לתולדות גוש עציון, על שם דב קנוהל, כפר עציון (אג"ע), חטיבה-1, מיכל-2, תיק-6; קרניאל למשה שפירא ולמשה קרונה, 20.5.1943, אצ"ד, שואה ושאה"פ, חטיבה 008, תיק 19; יוסף פורת (שפריצר, אחיהן של רחל וחנקה), מראיין אריה רוטנברג, 1.10.1998, אג"ע, ריאיונות; אפרים קמרון (עורך), שמעון לוסטגרטן – שימק, אדם, רע, לוחם, חיפה, תשמ"ט (להלן: קמרון, לוסטגרטן – שימק), עמ' 180.
[40]. רבקה קופר (ליבסקינד), מראיינת יעל פלד, 20.7.1982, המדור לתיעוד בעל-פה, האוניברסיטה העברית, ירושלים (המדור לתבע"פ), 188-4, עמ' 5, 36; רבקה קופר, ארכיון מורשת, בית עדות על שם מרדכי אנילביץ, גבעת חביבה, 316A. (רבקה, רעייתו ולימים אלמנתו של אהרן (דולק) ליבסקינד, מתנועת עקיבא, נישאה אחרי המלחמה לשלום קופר מבנ"ע לודז'); לאבאן – אברהם (רומק) ליבוביץ מהנהגת דרור. ברוך יחיאלי, עקיבא, התפתחותה ולחימתה בשנות השואה, תל אביב, תשמ"ח, עמ' 228.
[41]. עדויות פולדק (יהודה וסרמן מימון), ושלמה (סאלק) שיין, חבר מפקדת איסקרה, שריד, במבחן הענות והפדות, א, עמ' 405-399; רבקה פרליס, "על הארגון היהודי הלוחם בקראקוב וארגונו", החלוץ הלוחם – בטאון הנוער היהודי החלוצי במחתרת קראקוב, אוגוסט-אוקטובר 1943, בית לוחמי הגיטאות, תשמ"ד, עמ' 12; שלמה לזר (עורך), היהודים בקראקוב – חייה וחורבנה של קהילה עתיקה, חיפה, 1981, עמ' 68-67; קמרון, לוסטגרטן – שימק, עמ' 180; ברוך יחיאלי, "לקורותיה של הקבוצה השומרית הלוחמת מקראקוב", יהודה באואר, ישראל גוטמן, שלום חולבסקי ואחרים (עורכים), ילקוט מורשת לח, תל אביב (כסלו תשמ"ה, דצמבר 1984), עמ' 106-83; מיזליש, תנועות הנוער, תשס"ג, עמ' 205-204. על ארגוני המחתרת בקרקוב, יעל פלד, קרקוב היהודית 1943-1939, עמידה, מחתרת, מאבק, בית לוחמי הגיטאות, 1993 (להלן: פלד, קרקוב היהודית);
[42]. מיזליש, תנועות הנוער, תשס"ג, עמ' 205. ראו שם על קורות חייו ודמותו של נפתלי (טולק) ראב.
[43]. גוסטה – טובה נורדליכט, מראיינת יעל פלד, 17.8.1983, המדור לתבע"פ, 188-12. גוסטה נורדליכט (ולף, הירשברג), לימים רעייתו ואלמנתו של משה ולף; קמרון, לוסטגרטן – שימק, עמ' 46.
[44]. פלד, "פועלו ואחריתו של השומר הדתי בגיטו קרקוב …", (לעיל, הערה 3); יואל וולף, מראיינת יעל פלד, 10.9.1995, המדור לתבע"פ, 188-33; יואל וולף, ושרף לחוטרא – נבואה שהתגשמה, ירושלים, תשס"ו; קמרון, לוסטגרטן – שימק, עמ' 180; מיזליש, תנועות הנוער, תשס"ג, עמ' 207-205; גוסטה – טובה נורדליכט, מראיינת יעל פלד, 17.8.1983, המדור לתבע"פ, 188-12, (וולף נראה נאמן יותר); על המחתרת בפלשוב, פלד, קרקוב היהודית, עמ' 232; ידיעה אחרונה מטולק ראב וממאיר גרינוולד התקבלה בסוף ינואר 1943, לפיה הם יצאו לפרטיזנים. זו הייתה כוונת המסתתרים בעליית הגג, שלא התממשה, אברמצ'יק לקרונה, 28.1.1944 (להלן, הערה 53).
[45]. ארבע מחברות שחורות – עדותה של פולה שרייבר גולדווסר (מפולנית, עריכה והקדמה, שלום שרייבר), ירושלים, תשס"ה (להלן: גולדווסר, ארבע מחברות), עמ' 32.
[46]. בטאון החלוץ הלוחם (לעיל, הערה 41), מספר 29, 13.8.1943, עמ' 60-59; יהודה מימון (פולדק וסרמן), מראיינת יעל פלד, 29.1.1984, המדור לתבע"פ, 188-1; שמעון לוסטגרטן, מראיינת יעל פלד, 2.7.1981, המדור לתבע"פ, 188-2; קמרון, לוסטגרטן – שימק, עמ' 180; מיזליש, תנועות הנוער, תשס"ג, עמ' 207; מוניק בלום, מראיינת פנינה מיזליש, 20.12.1984, אצ"ד, ריאיונות שואה, 4; רשימת 14 חברי השמה"ד שהיו פעילים במחתרת בקרקוב, פלד, קרקוב היהודית, עמ' 281-279; שריד, במבחן הענות והפדות, ב, עמ' 480-477.
[47]. סאלק שיין, עדות בכנס לוחמי המחתרת בקרקוב, במלאת 40 שנה לפעולת ציגנריה (ללא ציון תאריך, דצמבר 1982), מראיינת יעל פלד, המדור לתבע"פ, 188-7-8-9, עמ' 22-20; פלד, קרקוב היהודית, עמ' 170; ברוך יחיאלי "לקורותיה של הקבוצה השומרית הלוחמת מקראקוב", (הע' 41); יוסף פורת (לעיל, הערה 39), שמעון לוסטגרטן, ריאיון, (לעיל, הערה 46); קמרון, לוסטגרטן – שימק, עמ' 46, 47, 132; משה זינגר, "תנועת המרד של הנוער היהודי בקרקוב", משואה – קובץ שנתי לתודעת השואה, א, תל יצחק, (תשל"ג, 1973), עמ' 91-94.
[48]. ראו בן יעקב, השמה"ד בפולין, עמ' 68-66. שם שפע דוגמאות וניתוח תופעות הנדידה והפיצול.
[49]. דרמה קורעת לב התחוללה בבונקר באחת האקציות: יריות וצרחות הרוצחים הגרמנים נשמעו היטב. אברמ'ל התינוק החל לבכות ולא נענה למאמצים להרדימו. יושבי הבונקר החליטו שאין מנוס אלא לחנוק אותו כדי להציל את עשרים המסתתרים. האֵם מוסרת את התינוק לאביו, מאחוריו הסבתא מחבקת בחוזקה את אחותו, בת ארבע. צריחות הקלגסים, נביחות הכלבים ומפץ יריות נשמעים. המסתתרים קופאים באימה. בטרם בוצע גזר הדין נרדם אברמ'ל. התופת מעל נרגעת, בבונקר כולם דומעים. "אברמ'ל גבר על המרצחים … אברמ'ל עמד נגד החניקה, אבל לא יכול היה לאש המשרפה", אליה הושלך כחלוף זמן, שלום שרייבר, "עקידת אברהם – סיפורו של ילד יהודי אחד, מוקדש לשמעון ז"ל – חבר ושותף לחוויות העולם האחר", קמרון, לוסטגרטן – שימק, עמ' 52-49.
[50]. יהודה מימון (לעיל, הערה 46); פולה, שלום ושמעון שרייבר, מראיינת יעל פלד, 15.10.1985, המדור לתבע"פ, 188-30; פלד, קרקוב היהודית, עמ' 231-229; גולדווסר, ארבע מחברות, עמ' 18; מיזליש, תנועות הנוער, תשס"ג, עמ' 205; על גולדה טרללר, מכתב רחל שפריצר (לעיל, הערה 39).
[51]. גולדווסר, ארבע מחברות; שלום ושמעון שרייבר, מראיינים, נילי בן ארי ויוחנן בן יעקב, חיפה, 4.5.2000. אחרי המלחמה נפגשו פולה ושלום נישאו, עלו ארצה והקימו משפחה.
[52]. פרדקה מזיא, "40 שנה למרד גיטו ורשה", דיון חוקרים, חלק ב, ילקוט מורשת, לו, (1984), עמ' 10; עדות שמואל רון (רוזנצווייג), 6.11.1958, ארכיון מורשת, 364.A, פורסם: מאיר שמעון גשורי (עורך), ספר סוסנוביץ, ב, תל אביב, 1974, עמ' 195-174 (להלן: עדות שמואל רון); שמואל רון (רוזנצווייג), "קטעי זיכרונות", ילקוט מורשת, 16, (ניסן תשל"ג), עמ' 74-43, (להלן: רון, קטעי זיכרונות); אביהו רונן, "תרבות נעורים ושורשי הרעיון של הגנת הגיטאות: תנועות נוער בזגלמביה בתקופת השואה", יעקב שביט (עורך), הציונות, מאסף לתולדות התנועה הציונית, טז, 1991, עמ' 165-141; הנ"ל, "יודנראט ותנועות נוער בזגלמביה בתקופת השואה", דברי הקונגרס העולמי העשירי למדעי היהדות, ירושלים, תש"ן, עמ' 494-487; שריד, במבחן הענות והפדות, א, עמ' 454; היקף חניכים בתנועת נוער בעייתי שכן אין הגדרות מוסכמות לחניך בתנועת הנוער, ראו, בן יעקב, השמה"ד בפולין, עמ' 102-100.
[53]. 1944 Dov Abramczik an Mosche Krone, 28 Jänner, (דב אברמצ'יק למשה קרונה, 28.1.1944), ארכיון לשכת הקשר בקושטא, בתוך ארכיון בית לוחמי הגיטאות, מכתבים נכנסים, 026132, נכתב בגרמנית, תרגום חוה אשכולי וגמן, בשיתוף דן מכמן, אשכולי, ערבות יהודית, עמ' 414-412 – 1944.4 (להלן: אברמצ'יק לקרונה, 28.1.1944). תודתי לד"ר חוה אשכולי וגמן שמסרה לי תרגום מלא של מסמך חשוב זה; להלן, פרקים: "פתח תקווה – דרכונים אמריקאיים"; "סופן המר של קהילות זגלמביה".
[54]. אברמצ'יק לקרונה, 28.1.1944; מרים אוקס, ילידת 1923, חברת השמה"ד בדמברובה גורניצה שבזגלמביה, שם חוותה את השואה, שרדה והגיעה להונגריה. עדותה ניתנה בבודפשט ב-20.9.1943, (להלן, ליד הערות 68-67). תרגום מגרמנית: "כוס היגונים של יהודי בנדין", פארייניקונג, האיחוד הציוני הסוציאליסטי של הפועלים, מספר 189, 12.11.1943, תל אביב; בשינויים קלים, צרור ידיעות יג, מזכירות הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 11.11.1943, ארכיון יד טבנקין, אפעל, 2-21-21-1; איגרת לחיילנו, 3, אג"ע, תיק אישי שלום קרניאל (להלן: כוס היגונים; איגרת לחיילנו); קרניאל לאוקס, 5.1.1944, אצ"ד, שואה ושאה"פ, חטיבה 008, תיק 5.
[55]. מיכאל דרכסלר, מראיין יוחנן בן יעקב, 25.1.2006; מיכאל דרכסלר, בדמייך חיי, טיוטה לספר שלא הספיק להוציא לאור, באדיבות המשפחה, עמ' 284-283; שלום שכווי, מראיין יוחנן בן יעקב, 22.11.2012; יעקב ליברמנש, "השומר הדתי בגיטאות שלזיה", קטעי יומן וריאיון, נתיבה, שבט תש"ה, גיליון כג-כד [רצג-ד], (פורסם כתוספת לעיתון הצפה, מספר 2161, כ"ו בשבט תש"ה, 9.2.1945), עמ' 6 (להלן: ליברמנש, השמה"ד בגיטאות שלזיה); יעקב ליברמנש, מראיינת פנינה מייזליש, 10.12.1984 [רשום בטעות 1985], אצ"ד, ריאיונות שואה, 12, עמ' 3-1 (להלן: ליברמנש, ריאיון, 10.12.1984); מרים אוקס, איגרת לחיילנו; אהרון פלדברג, "לזכרו של ישעיהו ארליך ז"ל", מכתב לאמנתו, חיה, ללא תאריך, אג"ע, תיק אישי ישעיהו ארליך.
[56]. יונה גרין, זיכרונות, בני ברק כ"ז בניסן תשכ"ב, 1.5.1962, נכתבו ביום השואה ופורסמו לראשונה בספר סטשמישיץ, יחיאל שטערן (עורך), (ללא תאריך, כנראה תש"ל), תל אביב, עמ' 88-67; אסתר פרבשטיין, חיים שלם ויוחנן בן יעקב (עורכים), כנפי יונה, זיכרונות מימי השואה, ירושלים, תשפ"ב, עמ' 32 (להלן: גרין, כנפי יונה). דבריו של גרין קרובים לתורה שפיתח אסיר אושוויץ, ויקטור פראנקל, האדם מחפש משמעות, תל אביב, 1970.
[57]. גרין, כנפי יונה (לעיל, הע' 56), עמ' 54, 57.
[58]. דוד ליור, עיר המתים, תל-אביב, תש"ו, (המקור ביידיש, הוצאת טברסקי, 1945, תרגום: אברהם שמואל שטיין, https://benyehuda.org/read/11668 (אחזור 25.11.2022). אחיו, אריה ליור, היה מנהל החווה; חבר הנהגת השומר הצעיר בסוסנוביץ כתב שמועצת הנוער הייתה משותפת לשומר הצעיר ולפרייהייט, וכאשר עלתה שאלת המרד צורפו נציגי השמה"ד וגורדוניה, רון, קטעי זיכרונות; יעקב רוזנברג, הנוער הציוני בזגלמביה, זיכרונות, 25.6.1988, ארכיון משואה, 7407; מרים אוקס, כוס היגונים, איגרת לחיילנו; ליברמנש, ריאיון, 10.12.1984;ליברמנש, השמה"ד בגיטאות שלזיה; פרליס, תנועות הנוער, עמ' 257; אביהו רונן, נידונה לחיים, יומניה וחייה של חייקה קלינגר, אוניברסיטת חיפה, 2011, עמ' 110-95; פרדקה מזיא, רעים בסער, ירושלים, תשכ"ד, עמ' 68-62.
[59]. ליברמנש, ריאיון, 10.12.1984; ליברמנש, השמה"ד בגיטאות שלזיה; מרים אוקס, איגרת לחיילנו; דב זמנוביץ, אביב בעלטה – אבדן הנעורים בבנדין ובמחנות, ירושלים, תשס"ג; מיכאל דרכסלר, שיחה עם פנינה מיזליש, 1.11.1987, אצ"ד, ריאיונות שואה, 31; מיכאל דרכסלר ומשה אורבך, מראיין אביהו רונן, 7.9.1989. אני מודה לרונן שהעביר אלי ריאיון זה; אהרן פלדברג שיחה עם פנינה מיזליש, השמה"ד ובנ"ע בשואה, תשס"ג, עמ' 200; עדות שרה (סלה) הוברפלד, 11.12.1992, איו"ש, פריט מספר 3560244, חטיבה 3.O, תיק 8676; מרדכי קשב לשאול רז, 21.2.1983, שאול רז, עיזבון; גרין, כנפי יונה; פרליס, תנועות הנוער, עמ' 258.
[60]. לעיל, הערה 6.
[61]. גרין, כנפי יונה (לעיל הערה 56), עמ' 38
[62]. "הדוד שרגאי" – שלמה זלמן שרגאי, ראש תנועת תורה-ועבודה העולמית; "קרונה" – משה קרונה. "קִבוצובסקי" = הקיבוץ הדתי; "קבוצת אברהם" – לא ברור, אולי קבוצה חינוכית בקן, אולי קבוצת אברהם, ליד כפר פינס, אליה הצטרפו בוגרי בנ"ע והשמה"ד מפולין ובהם אחיו, מנחם ושאול. ראו מאמרי "יצחק רוזנברג – חבר השומר הדתי", דב שוורץ [עורך], ציונות דתית – היסטוריה, רעיון, חברה, ט, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, תשפ"ג. לעיל, ראינו שגם חברי בנ"ע והשמה"ד בגטו לודז' התכתבו עם שוואלב, לשכת הקשר בז'נבה (ליד הערה 34).
[63]. פרשה זו נחקרה, ראו בין השאר: חיים שלם, עת לעשות להצלת ישראל – אגודת ישראל בארץ ישראל נוכח השואה, 1945-1942, שדה בוקר, 2009, עמ' 157-155; פרליס, תנועות הנוער, עמ' 274-271; פרדקה מזיא, "40 שנה למרד גטו ורשה" (הערה 52); רינת גורודנצ'יק, "בריחת תנועות הנוער מזגלמביה (1944-1943)", ש' אבני (עורך), משואה, קובץ שנתי לתודעת השואה הגבורה, טו, (אפריל 1987); פרדקה מזיא, רעים בסער, תשכ"ד, עמ' 143-137; שריד, במבחן הענות והפדות, א, עמ' 490; רונן, נידונה לחיים (הערה 58), עמ' 288-287, הערה 61, עמ' 552; וכן זיכרונות ועדויות: ליור,עיר המתים, (לעיל, הערה 58), עמ' 49-47; דרכסלר ואורבך, מראיין רונן, 7.9.1989, (הערה 59); גרין, כנפי יונה; ליברמנש, ריאיון, 10.12.1984;ליברמנש, השמה"ד בגיטאות שלזיה; עדות קולקטיבית – בנדין סוסנוביץ, [ללא תאריך], ארכיון משואה, 9243, עמ' 8; עדות שמואל רון; מרים אוקס ציינה בעדותה שמשה (מוניק) מרין מסר לגסטפו על חליפת המכתבים עם ז'נבה ובעקבות כך נעצרו 30 איש, בהם חברי השמה"ד (הערה 54).
[64]. מבנה הסאונה במחנה אושוויץ-בירקנאו היה המקום בו נקלטו האסירים שלא נשלחו למשרפות מיד בהגיעם לאושוויץ. שם עברו עברו חיטוי, גילוח קיעקוע וקבלו בגדי אסירים. המבנה שוקם והוא חלק ממוזיאון אושוויץ-בירקנאו. משנת 2001 מוצבת בו תצוגה של מאות צילומים מבנדין והסביבה. חלקם הגדול צילומי תנועות הנוער ובהם רבים חברי השמה"ד וכמה משפחות ציוניות דתיות מבנדין. אביהו רונן משער שאוסף זה, 2,400 צילומים, הגיע לאושוויץ על ידי ישעיהו ארליך, ראש קן השמה"ד בבנדין, שיצא באפריל 1943 בראש הקבוצה השנייה. ככל הנראה, לקח אִתו צילומים של חבריו ובני משפחותיהם בתקווה להביאם לארץ. ארליך שובץ לזונדר-קומנדו והצליח להסתיר את התמונות. האוסף התגלה במחסני אושוויץ, ובשנת 1997 זוהו רוב המצולמים, רונן, נידונה לחיים, עמ' 288-287, הערה 61, עמ' 552; שובל אילנה, "תסתכלו באלבום ותראו", ריאיון עם אביהו רונן, על הצפון, 21.3.2002; הצילומים והזיהויים פורסמו בספר, שראה אור בגרסה גרמנית ובגרסה אנגלית, את הקדמתו כתב רונן:
Before They Perished … Photographs found in Auschwitz, eds. Kersten Brandt, Hanno Loewy, Krystyna
Oleksy, Auschwitz-Birkenau 2002.; State Museum, Oświęcim and München: Kehayoff Verlag , English, 2001
ישעיהו ארליך שרד, עלה ארצה, הצטרף לכפר עציון ונפל בקרב ביום ד' באייר תש"ח, 13.5.1948 (לא ברור על סמך מה ציינה מיזליש שארליך לא רצה לנצל את הדרכון שקיבל, מיזליש, תנועות הנוער, תשס"ג, עמ' 200).
[65]. רונן, נידונה לחיים, עמ' 192 והערה 27 בעמ' 531-530; ליור, עיר המתים (לעיל הערה 58), עמ' 82-81; עדות שמואל רון, עמ' 179; רון, קטעי זיכרונות, עמ' 52-50.
[66]. ליברמנש, השמה"ד בגיטאות שלזיה; אביהו רונן, "מרדכי אנילביץ בזגלמביה, יוני-ספטמבר 1942", ילקוט מורשת, 47, מז, (חשוון תש"ן), עמ' 138-105; פרליס, תנועות הנוער, עמ' 262, והערה 59 בעמ' 542; רונן, "תרבות נעורים ושורשי הרעיון של הגנת הגיטאות …", (לעיל, הערה 52).
[67]. מרים אוקס, כוס היגונים, איגרת לחיילנו (לעיל, הערה 54); אברמצ'יק לקרונה, 28.1.1944 (הערה 53); דב קנוהל, "מרים שרויטמן לוינוביץ, שלושים לפטירתה", טבת תשל"ו, 12.1975, אג"ע, תיק אישי מרים לוינוביץ (אוקס); מרים אוקס הגיעה ארצה בראשית אלול תש"ד, אוגוסט 1944, והצטרפה לכפר עציון, שלום קרניאל, לשאול, יצחק ושמואל, ד' באלול תש"ד (23.8.1944), שאול רז (עורך), שלום קרניאל – חייו ומשנתו, מהדורה שנייה מורחבת בעריכת יונה ברמן, עמ' 211.
[68]. פרדקה מזיא, "40 שנה למרד גטו ורשה", (לעיל, הערה 52); הנ"ל, "מפי קרולה", רעים בסער, תשכ"ד, עמ' 270-267; בטאון הנוער החלוץ הלוחם (לעיל, הערה 41), עמ' 27-26; זיליג באיוק, עדות קולקטיבית – בנדין סוסנוביץ, [ללא תאריך], (לעיל הערה 63), עמ' יא; רות באיוק, מראיין נפתלי צחר, פברואר 1972, ארכיון משואה, 7407, עמ' 8-4; עדות קרול טוכשניידר, ללא תאריך (7.9.1981), שם, 10264, עמ' 5, 13-7; יעקב רוזנברג, הנוער הציוני בזגלמביה, זיכרונות, 25.6.1988, שם, 7407; פרליס, תנועות הנוער, עמ' 269; גורודנצ'יק, "בריחת תנועות הנוער מזגלמביה", (לעיל, הערה 63), עמ' 39; רוני שטאובר, "פעולות עזרה והצלה מהונגריה בשטחי השליטה וההשפעה הגרמנית", אריה בראונר (עורך), משואה, יט, (אפריל 1991), עמ' 94-63, בעיקר עמ' 86; על ישראל טנצר, ראו חיים מיכל זילברברג,"במחנה באיטליה", הצֹפה, 3.10.1945, עמ' 2.
[69]. עדות שמואל רון, עמ' 181; שמואל רון, קטעי זיכרונות, עמ' 52-50 (נראה שרון החליף את השמות בין ישראל מגורדוניה ודב מהשמה"ד); אלכסנדר גוטמן ואסתר גוטמן הרצברג, "בגטו בנדזין – פרוטוקולים – הבריחה לסלובקיה", משואה, קובץ שנתי, א (1973), עמ' 174; אילה נדיבי, המשרד הארצישראלי בבודפשט: פעולותיו בתחום ההצלה בשנים 1943 – 1945, ואופן עיצובן בזיכרון הקולקטיבי, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת חיפה, טבת תשס"ט, עמ' 229; דב צחור [ויס], "המחתרת החלוצית הדתית בסלובקיה ופליטיה בהונגריה בשלהי מלחמת העולם השנייה", שלמה שמידט, (עורך), בגלוי ובמחתרת, הנוער הציוני דתי במרכז אירופה, משואה לתקומה, ירושלים, תשנ"ב, עמ' 191; שטאובר, פעולות עזרה והצלה מהונגריה, (לעיל, הערה 68), עמ' 80.
[70]. עדות שמואל רון, עמ' 23-22; שמואל רון, קטעי זיכרונות, עמ' 52-50; רון לשאול רז, 11.5.1984, שאול רז עיזבון.
[71]. ליברמנש, ריאיון, 10.12.1984; ליברמנש, השמה"ד בגיטאות שלזיה; עדות שמואל רון; חיים מיכל זילברברג, "במחנה באיטליה", הצֹפה, 3.10.1945, עמ' 2; יעקב ליברמנש נמלט לסלובקיה, להונגריה משם לרומניה והגיע ארצה עם קבוצת חברי תנועות הנוער, 14.7.1944, ידיעות המזכירות, הקיבוץ הדתי, 11 [15], 25.7.1944, עמ' 2; "בגטו בנדזין – פרוטוקולים", לעיל, הע' 69); שלום קרניאל, לשאול, יצחק ושמואל, ד' באלול תש"ד (23.8.1944), שאול רז (עורך), שלום קרניאל – חייו ומשנתו, מהדורה שנייה מורחבת בעריכת יונה ברמן, עמ' 211.
[72]. הדיון החשוב בסוגיית המתח בין "הצלה להגנה", בין חילוץ והישרדות לבין מרד לוחם, בעולמם של חברי השומר הדתי – בני עקיבא, חורג מגבולות מאמר זה, ובכוונתי לפרסם בנושא זה מאמר נפרד.