השקפת עולמו הקיבוצית-דתית של שלום קרניאל הי"ד
מאמר זה נכתב בשלהי תשע"ו, 2016, ביום העלייה ה-49 לכפר עציון,
בימים בהם מאשרת קבוצת כפר עציון שינוי באורחות החיים הקיבוציים,
שעיקרם הפרטה עמוקה ומעבר לחיים ב"קיבוץ מתחדש".
הורינו, מייסדי קיבוץ כפר עציון, כאן על ההר הקדוש, בשנת תש"ג, 1943,
בחרו בדרך החיים הקיבוצית מתוך הזדהות עמוקה ותחושת מחויבות רבה.
רבים מהם היו חניכים של שני אנשי מפתח בתנועה הנוער הדתית בפולין,
בקיבוץ הדתי ובבני עקיבא בארץ – דב קנוהל ושלום קרניאל.
לקראת הפרידה מדרכם הרעיונית-ערכית, ראוי לברר את הבסיס האידיאולוגי
עליו קמה קבוצת כפר עציון המקורית, הראשונה.
לכך מוקדשים הדברים הבאים.
תנועת הנוער הדתית-חלוצית בגולה (בני עקיבא – השומר הדתי – בח"ד) … מי הִתווה את דרכה להגשמה חלוצית בארץ ישראל? … קומץ מדריכים אשר ראו בהתקדמותה של התנועה לקראת יעודה את חזון חייהם והקדישו לה את כל [ה]מרץ ויכולת הנעוּרים שלהם … הבהירו את דרכה הרעיונית-חינוכית … הובילו אותה לקראת הגשמת העקרונות בארץ.
אחד החשובים, המקוריים והפעילים בחבר מדריכים זה היה שלום טרללר-קרניאל הי"ד. הוא שאף לראות בתנועה ובקיבוץ הדתי את התגשמות כל הנאצל ביהדות ובאדם, ובעיקר טוהר המחשבה ושלמות המעשה, ולקראת זה חתר כל ימיו … בקבוצה הדתית ראה את הדרך המעשית בה יהפכו עקרונות התנועה למציאות … מסגרת מוצקה שתוליך את החבר מעלה-מעלה. יחד עם זאת ידע תמיד להדגיש כי במסגרת גרידא, בלי אמונת אומן, בלי חינוך הפרט והכלל, אין ערובה מפני התרוקנות התוכן … הגשמת חזון הקבוצה הדתית … הייתה משאת נפשו של שלום, ולה הקדיש את כל כוחותיו.[1]
דב קנוהל, שכתב הספד זה, ושלום טרללר-קרניאל היו חברים בקבוצת אברהם ששכנה בכפר פינס, ועלו עִמה לכפר עציון בתש"ג, 1943.[2] שלום היה מראשי כנסת השומר הדתי, שהתארגנה בקרקוב שבגליציה המערבית. דב היה מעמודי התווך של תנועת בני עקיבא, שקמה בגליציה המזרחית. ביוזמתם ובהובלתם אימצו שתי התנועות – שפעלו כשתי אחיות, תחת קורת גג אחת, ורב המאחד על המפריד ביניהן – כיוון חינוכי קיבוצי ותביעה להגשמה בקיבוץ דתי בארץ. שניהם פעלו בהנהלה הארצית של בני עקיבא בישראל. בוועידה הראשונה, ירושלים, פסח ת"ש, מאי 1940, התנהל דיון סוער על הכיוון החינוכי של בני עקיבא. הצירים נענו לתביעתם של דב ושלום, השתכנעו, ואישרו קביעה מכוננת שנחקקה בחוקת בני עקיבא לשנים רבות:
ארגון בני עקיבא הוא תנועת נוער חלוצית דתית החותרת להקמת חברה של תורה-ועבודה בארץ. הארגון מחנך את חבריו להגשמה אישית ורואה במסגרת הקיבוץ הדתי את הערובה המלאה ביותר להגשמת רעיון תורה-ועבודה.[3]
להכניס לבנה אחת לבניין החברה האנושית
מה היו אבני הבניין מהן נבנתה השקפת עולמו של שלום?
בראש ובראשונה, אמונה דתית עמוקה: "אני מאמין באדם, מפני שאני מאמין באל".[4] חייו של שלום היו שיר הלל לבורא ולבריאה. יכולת נדירה הייתה לו להתבונן בחברה במבט מפוכח ולא לאבד תקווה:
נשארתי עדיין חולם חלומות ומאמין … אני חולם את החלומות מפני שאני רואה את המציאות … את ריקבוֹן החֶבְרָה, את השקר, הצביעות והרִשְעות. אני מאמין שהאדם בעצמו אשם במצב שהוא נתון בו ושהוא יצר את הגיהינום עלי אדמות ובידו להפוך אותו לגן עדן … אין אני רוצה רק לחלום אלא גם לעשות דבר מה לתיקון הדברים. להכניס לְבֵנָה אחת לבניין החֶבְרָה האנושית של החולמים כמוני.[5]
חייו היו קודש ליציקת לְבֵנָה חברתית מאירה וקורנת.
קרקוב התאפיינה באצילות, בהוד מלכות, בעולם תרבותי עשיר ותוסס. בעיירות גליציה צמחה חסידות הבעש"ט, שהייתה תנועת התחדשות דתית. זה הרקע הרוחני לתוכו נולד ובו גדל והתחנך שלום טרללר-קרניאל, איש קרקוב. שלום ניזון מהתרבות היהודית וגם מזו האירופאית, וחתר למזיגה ביניהן. ניסוח מדויק של הרעיון לפיו האדם מגויס לשליחות, להגשמת ייעוד, מצא בדברי הסופר הצרפתי האהוב עליו, רומאן רולאן:
אין אדם חי בשביל להיות מאושר. הוא חי בשביל למלא את חובו. סְבוֹל, מוּת, אך הֱיֶה את אשר עליך להיות, היה אדם … החברה היא המסגרת ההכרחית לתיקונו של האדם וגם לקלקולו.[6]
לחברי קבוצת "גאולה" – חבורה ראשונה של בוגרי השומר הדתי שהתארגנה בפולין במסגרת קיבוצית ועלתה ארצה – כתב שלום:
בלי מסירות נפש אין שום יצירה גדולה ואין חדוות יצירה, אין תיקון יסודי של החֶבְרה, אין בניין תאים קיבוציים.
ימים ספורים לאחר מכן חזר וכתב להם:
במה ימצא היחיד את סיפוק נפשו? … בהכרה שהוא בונה בניין חדש, מתוקן, בשבילו, בשביל חבריו ובשביל החברה, אשר אין בו שקר ולא גזל ולא מלחמה, אלא אמת, צדק, שלום וכו'. היות שהיחיד הזה אינו יכול לסבול בשום אופן את הסביבה השקרנית, הגזלנית, הוא ימצא, אפוא, סיפוק נפשי במידה הגונה אם יעלה בידו ליצור תא של אנשים הקרובים לרוחו וקן של אמת וצדק.[7]
שלוש אבני יסוד מזדקרות בדרכו: אמונה דתית לוהטת; בניין חֶבְרָה אנושית ראויה ומתוקנת, מול המציאות הפגומה והמקולקלת; החובה האנושית לפעול עד כדי מסירות נפש והצורך הפנימי העמוק לסיפוק בחֶבְרָה של אמת וצדק. על גביהן הציב שלום לשומר הדתי ייעוד נשגב:
דרך הגשמה שמובילה לגאולת העם והאדם … הכְּנֶסֶת ]השומר הדתי[ בחרה בדרך ארוכה לגאולה והיא תובעת את קדושת החיים ואת קדושת היחיד. כי היא מאמינה באל עליון כי היא מאמינה באדם.[8]
הגאולה במשנתו של שלום, אינה גאולה משיחית המפקיעה אחריות מידי האדם ומעתיקה אותה לשמים. שלום האמין שהאדם מצוּוה לגאול את האנושות מייסוריה ומכשליה. ניכר דמיון בין דרכו של שלום לפירוש האדמו"ר מגור, בעל השפת אמת, לפסוק שציטט רש"י בפירושו הפותח לתורה: "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם"[9] – כוח מעשיו של האדם הגיד הקב"ה לעמו, כפי שעולה מסיפורי בראשית. בצד המושג "גאולה" נקט שלום גם במושג "תחייה", אותו שאל משח"ל (שמואל חיים לנדוי), ממייסדי תנועת תורה-ועבודה וממעצבי משנתה הרעיונית. תיקון החברה הוא שלב בדרך למימוש השאיפה הלאומית – תחיית האומה, שהיא חלק ממטרת היהדות.[10]
חיים מופתיים נאמנים ושלמים בארץ ישראל
הקיבוץ הדתי צמח במרחב הרעיוני של תנועת תורה-ועבודה, מסגרת גג לארגוני הנוער הציוני דתי בארץ ובגולה, שהתארגנה במחצית שנות העשרים של המאה העשרים. הוגי הרעיון היו צעירים דתיים, חלקם מבתים חסידיים, שחוו את ההרס והחורבן שחוללה מלחמת העולם הראשונה, את הקמת מדינות הלאום בעקבותיה, את שוויון הזכויות החוקי ופתיחת מערכות החינוך הכללי בפני היהודים. בתום המלחמה, בשבוע הראשון של נובמבר 1917, התרחשו שני מאורעות שהשפיעו עליהם עמוקות – הצהרת בלפור והמהפכה הקומוניסטית.[11] סדר החיים הישן התמוטט, ובקרב הנוער הדתי התפתחה תודעה עצמית חדשה. העולם המודרני, שהיה סגור וחתום בפניהם במזרח-אירופה, נפתח לפתע וחשף אותם לזוהר בוהק של רעיונות וערכים חדשים. הם הגיעו להכרה שחיים דתיים שלמים על פי התורה חייבים להתקיים בארץ ישראל ולהקיף את כל תחומי הקיום של חברה יהודית מתוקנת מבחינה סוציאלית. הם האמינו שניתן לקיים חברה לאומית ולהגשים חזון לאומי במסגרת עולם דתי-הלכתי. כמיהתם הייתה לאחדות הווייתם האנושית הכללית עם הווייתם היהודית-דתית, לשילוב התורה בחיים כלל-אנושיים, לאיחוד המודרנה והמסורת בהגות ובמעשה.[12]
תנועת תורה-ועבודה הציבה רעיון מכונן – חתירה לבניין חברה יהודית בארץ ישראל על יסודות הצדק והיושר החברתי. אחד מהוגיה הגדיר אותה: "סוציאליזם דתי".[13] טענתם של מחוללי רעיון תורה-ועבודה הייתה שבגולה עם ישראל הזניח את המצוות שבין אדם לחברו, את הצד המוסרי-חברתי שבתורה והתמקד במצוות שבין אדם למקום. חבר מבכירי בניה ובוניה של תנועת תורה-ועבודה, כתב ב"אהלנו", ביטאון השומר הדתי:
התורה מדגישה את המעשה. בגלות צמצמו את היהדות בין כתלי בית המדרש, מקפידים על החיצוניות ולא על הפנים, הזניחו את הצד המוסרי-חברתי שבתורה. הדרך העיקרית שלנו היא יצירת חיים מופתיים, נאמנים ושלמים בארץ ישראל.[14]
תפיסתם החברתית של שלום טרללר-קרניאל וחבריו – שאימצו רעיונות סוציאליסטיים – חשפה אותם לביקורת חריפה. הסוציאליזם נקשר עם מלחמת המעמדות ועם מאבק נגד הדת ונגד הלאומיות. נאמני רעיון תורה-ועבודה, סברו שיש מה ללמוד ומה לשאוב מהסוציאליזם, תוך כדי דחייה של מלחמת המעמדות, ודבקות בדת ובלאומיות היהודיות, בבחינת "תוכו אכל וקליפתו זרק".[15]
בהרבה דברים נוכל להסכים עם השיטה האקונומית והחברתית של הסוציאליזם, אשר אינה בניגוד לתורה. לא כל הדברים אשר אנו משתמשים בהם מוכרחים להיות באופן בלתי אמצעי מפורשים בתורה. יש דברים שהתקופה מוסיפה אותם מתוך התפתחות החיים ואנו מחויבים רק לשמור שהדברים החדשים לא יהיו בניגוד לתורה … מגמת הסוציאליזם לא רק שאינה מנוגדת לתורה אלא היא גם מגמת התורה.[16]
בוויכוח שמלווה אותנו עד היום בין הזרמים הכלכליים הראשיים – רכושני-קפיטליסטי אל מול חברתי-סוציאליסטי – וביחס התורה אליהם, נקט שלום עמדה:
מהו הכיוון הכללי … בחוקים הסוציאליים של התורה? … הרצון להמעיט את העוני, את הגזל ואת אי השוויון … כמעט כל מצווה ומצווה הקשורה עם סדרים סוציאליים, משתדלת להושיט יד עזרה לעני ולהצילו מיד עושקו … חובת העזרה לעני והמלחמה עם העושק היא מן היותר חשובות ביסודי התורה. הנביאים הקדישו את רוב ימיהם למלחמה נגד עריצות התקיפים העושקים … מלחמה עִם [=נגד] שִעבוד האדם היא חובה דתית-סוציאלית … התורה השתדלה לצמצם את הבעלות הבלתי מוגבלת של האדם על הרכוש … התורה מתנגדת למשטר רכושני מובהק … להרבות בנכסים בידי איש אחד … התורה מתנגדת למשטר אי-צדק.[17]
שלום נותן תשובה חדה לשאלה הממוקדת: באיזו צורה חברתית נבחר לבנות את ארצנו?
ברור שנרצה בצורה הצודקת ביותר, המועילה ביותר לחיים לאומיים בריאים והקרובה ביותר לרוח היהדות … הִתְכוֹננוּת החֶבְרה האנושית על יסוד השוויון הכלכלי הוא חלק חשוב מעצם מטרתה של היהדות.[18]
נקיטת הדרך הקיבוצית באה להגשים את התורה במילואה
מתוך עולם רוחני-ערכי זה הגיע שלום קרניאל לאמץ השקפת עולם קיבוצית דתית אותה הנחיל לשומר הדתי בפולין ולבני עקיבא בארץ. רעיון הקיבוץ הועתק, באיחור מה, על ידי החלוצים הדתיים מהחלוצים גלויי הראש. הצעירים הדתיים ביקשו להצטרף לאופן ההגשמה הציונית שגובש מחוץ למחנה הדתי. שלום לא ראה בעיה או מניעה להגדיר את הקיבוץ כהגשמת חיי תורה נעלים:
כשאנו רואים דבר יפה אצל אחרים, האם אין מחובתנו להכניסו תחת כנפי היהדות? … אם הדבר אינו עומד בסתירה למהות התורה … אנו מחויבים, לדעתי, להשתמש באמת זו או אחרת, אם בכוחה לשפר את החיים ולהקל בהגשמת התורה. עלינו לקבל את הטוב והאמת מכל מי שאמרו … נקיטת הדרך הקיבוצית שלנו באה בעיקר מתוך השאיפה העזה והקנאית להגשים את התורה במילואה. קנאת ה' צבאות היא המובילה אותנו בדרך זו.[19]
את הקיבוץ העמיד שלום על ארבעה יסודות, שלושה פונים מהקיבוץ החוצה:
1. תא חלוצי ליצירת חיים שלמים של תורה-ועבודה.
2. מכשיר תנועתי לליכוד הכוחות ולפעולה מאוחדת.
3. מכשיר דתי-לאומי.
4. מכשיר חברתי ליצירת חֶבְרָה המיוסדת על צדק ויושר.[20]
דבקותו של שלום ברעיון הקיבוצי התגבשה בגולה, בטרם חווה חיי קיבוץ ממש. מנקודת מבט אידיאולוגית, הוא ראה בקיבוץ מענה למכלול הצרכים האנושיים – צורכי הגוף והנפש, סדן להתעלות רוחנית ומחסום ליצר לב האדם; צורכי היחיד, הציבור, התנועה והאומה – ומעל הכול, מימוש דרכה של תורה. לשיטתו, הרעיון המרכזי של התורה הוא להכשיר את האדם לחיי חֶבְרָה. המצוות נועדו להבריא את החֶבְרָה. עקירת הרע שבמשטר הקיים מאפשרת יצירת חֶבְרָה הרמונית. הקיבוץ שולל מהיחיד אפשרות לשלוט על הזולת ולנצלו, ומאפשר חיי צדק ויושר לפי התורה. המשטר הקיבוצי הוא כלי להתעלוּת מוסרית וליצירת הווי רוחני מיוחד. הקיבוץ מרחיק את האדם מהעיר ומחוֹלייה. הקיבוץ הוא הגשמת הייעוד וגם מכשיר להוביל את חבריו להגשמת הייעוד. הקיבוץ ניצב נגד הזרם האנטי-דתי )החילון וההתבוללות). ואחרון, הקיבוץ מבטיח את אחיזתנו בארץ ישראל. לתפיסתו, הקיבוץ הדתי סולל דרך למהפכה גדולה, לתחיית עם עובד, שומר אמונים לתורה. הוא האמין כי החֶבְרָה, החבורה, הקבוצה – הם מוקד תיקון האדם, העם והעולם כולו.[21]
שלום היה מפוכח, לא שגה באשליות ובקידוש המסגרות. הוא ידע כי הגשמה אינה מתחילה בקיבוץ ואינה מסתיימת בו.
אל נא נשלה את עצמנו כי על ידי יציאה לקיבוץ אנו כבר מגשימים … יכול בן אדם להיות "נבל ברשות התורה", כך אפשר לו לאדם להיות אי-מגשים גם במסגרת הקיבוץ.[22]
הוא הבין כי הקיבוץ הוא דרך חיים תובענית שמתאימה לבעלי נטייה נפשית מסוימת, שמוכנים להציב את הכלל לפני הפרט, את ה'אנחנו' מעל ה'אני'. לידידו משה כתב:
בכל מבנה נפשך הייתָ יכול להיות אדם מתאים מאד למסגרת קולקטיבית ולתת הרבה לאחרים, ולבסוף התגלגלת למקום אחר. מצד שני, אפשר למצוא בקבוצה אנשים שמתאימים יותר לצורת חיים בודדת.[23]
שלום ראה בקיבוץ מסגרת שיש בכוחה להביא להגשמת הייעוד הדתי-חלוצי, אבל לא הסתנוור ולא התבלבל:
ייסדנו את היישובים השיתופיים שלנו, את הקיבוצים, שעליהם ליצור את הגרעינים הראשונים לחברה מתוקנת … המפעל הקיבוצי, היות שהוא ניסיון, אין לו שום ערובה מראש להצלחה.[24]
מתוך הניסיון האישי שצבר כחבר כפר עציון וכרכז מחלקת החֶבְרָה של הקיבוץ הדתי, חידד שלום את האבחנה בין המהות למסגרת:
אשליה חשובה ירשנו מהתנועה הקיבוצית הכללית – האמונה המופרזת ביִצרו הטוב של האדם ובכוחה המיטיב והמתקן של מסגרת הקבוצה … סמכנו יותר מדי על האמונה התמימה שמסגרת החברה השיתופית … תשמור עלינו מפני קלקול המידות ותרסן את היצר הרע … המציאות טפחה על פנינו והוכיחה שאין בכוח המסגרת בלבד לתקן את האדם ולהעלותו לרמה מוסרית גבוהה … ]נדרשת[ פעולה מאומצת של החינוך לטוב, מצווים אנו לגייס את יצר הטוב.[25]
ועוד נוכח לדעת – גם בקיבוצי העלייה בפולין, וגם בכפר עציון – כי המאמץ ההתיישבותי האדיר גורר "ירידה ברוח, בתרבות ובדת". הוא קיווה לחזק את היסודות הללו בבוא המועד, ולא היה מוכן לוותר עליהם, לא ברמה האישית ולא בהיבט הקיבוצי הכולל.[26]
מפתיעה עמדתו ביחס לחדר האוכל, שנחשב מהותי לדרכה של הקבוצה. שלום טען כי אימצנו מתכונת זו מהתנועה הקיבוצית הכללית. לטעמו, חדר האוכל הקיבוצי אינו ממלא את תפקידו החברתי וגורם נזק. הוא לא חסך בתיאורים פלסטיים צבעוניים של המתרחש בו. במקורותינו התורניים מצא שפע הנחיות לקיום סעודה ראויה. הוא גיבש הצעות לשינוי מהותי של הוויית חדר האוכל הקיבוצי וקבע כי אם לא ניתן ליישם אותן – יש לבטל את חדר האוכל כליל, מבלי שתהיה בכך פגיעה בערכי הקיבוץ.[27]
שלום הקדיש את חייו הקצרים לחינוך הדור הצעיר על פי הערכים והיסודות בהם האמין ולאורם חי. כאשר התבקש להציע תכנית חינוכית להכשרת צעירים להגשמה, העלה על הכתב שלד תוכנית שהפעיל בפולין:
א. עניינים הקשורים לפרובלמטיקה הקיבוצית: הרעיון הקיבוצי, הפרט, הבחורה, הדת בקיבוץ ועוד;
ב. השכלה יהדותית;
ג. השכלה כללית, ספרות יפה.[28]
הוא הציב בתכנית החינוכית את השאלות הנוקבות ולא חמק רק להיבטים החביבים. שילוב התרבות האירופאית הגבוהה עִם עולם היהדות היה עבורו יסוד מוסד.
קיבוץ העלייה עובדיה בעיירה הפולנית סְלָבְקוֹב, היה במובנים רבים פסגת הקיבוציות הדתית בגולת פולין. "סלבקוב שייכת לפרקים המזהירים ביותר בתולדות התנועה החלוצית של תורה-ועבודה בגולה", כתב שלום. המועמדים להצטרף לעובדיה עברו תהליך מיון קשה. הקיבוץ הציב בראש מעייניו את ערכי העבודה, השיתוף והשוויון המוחלטים ואת ה"הִתְחָיוּת" – דיבוק חברים ברמה הגבוהה ביותר, חיבור נפשי עמוק בין איש לרעהו שאינו מותיר ביניהם כל חיץ. אין מחשבה, חוויה הכרה וידיעה שאדם שומר לעצמו, בכול הוא מתחלק עם הכלל. שלום ביקר בקיבוץ עובדיה פעמים רבות ואף חי שם כמה שבועות. את התרשמותו פרסם במלֹאת עשור לקיבוץ עובדיה, ובין השאר כתב:
בכל פעולותיהם הייתה מין דבקות דתית המעמידה לפני החבר דרישות מוסריות וחברתיות הנראות לפי המקובל למעלה מכוח בשר ודם … לכל חברה דתית יש "אני מאמין" משלה. ה"אני מאמין" של סלבקוב הייתה הקומונה, לה צריך היה החבר להקריב הכול, את הנפש ואת הגוף ולהתמזג בתוכה התמזגות מוחלטת.[29]
בעד טובת הכלל הקיבוצי
איש שלום היה שלום, אך על הקיבוץ היה מוכן לקדש מלחמה, כי היה הדבר עבורו מהות התורה ותמצית חייו האישיים:
השלום הוא דבר יקר ונחמד ומי כמוני מחשיב את השלום, כי שמי שלום וכהונתי שלום. אבל יש גם רגעים שפנינו צריכים להיות מיועדים למלחמה. יש מצבים שהשלום מביא רק התנוונות ואבדון … במקום שצריך לתקן דבר מה ואם אי אפשר להעביר את זה בשלום, אזי ודאי מותר, לפי דעתי, לקרוא למלחמה, וגם מחויבים לצאת למלחמה! אחרת נהיה כחציר היבש והנבל … מהי מלחמת מצווה? כשהנלחם לוחם לשם שמים, עם כֵּנוּת בליבו להילחם בעד הטוב והמועיל, בעד טובת הכלל הקיבוצי … יבורך השלום בקיבוץ כשהשעה זקוקה לו, ועת לכול – 'עת מלחמה ועת שלום'".[30]
את תמצית כמיהתו כינס שלום בבית החותם תפילה שכתב לקבוצת חניכות אותן הדריך בקן השומר הדתי בקרקוב:[31]
מַלְאֵנִי נָא כֹּחַ לִנְתֹץ אֶת הָרַע לֶעָפָר
וְלִזְרֹעַ רַק טוֹב.
וְעוֹד…
פָּשׁוּט וְיָשָׁר לוּ תִּתְּנֵנִי הֱיוֹת.
וְתֵן לִי הַכֹּחַ הַזְרַע חֲרִישְׁךָ
וּלְהוֹצִיא תְּנוּבוֹת מְנוּ.
שֶׁיִּהְיֶה לִי בְּאֵר וְגַג מֵעַל הָרֹאשׁ
וְכַמָּה רֵעִים, רֵעִים כֵּנִים שֶׁחַיִּים כָּמוֹנִי אֲנִי,
שֶׁחַיִּים לְיָדִי וּבְתוֹכִי,
רֵעִים שֶׁאֲבִינֵם וְשֶׁיָּבִינוּ זֶה אֶת זֶה,
שֶׁיִּרְאוּ אוֹתִי עַצְמִי
שֶׁיֵּדְעוּ אֶת חֶסְרוֹנוֹתַי וְאֶת יִתְרוֹנוֹתַי
רֵעִים שֶׁיֹּאהֲבוּנִי כָּמוֹנִי אוֹתָם
לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר.
שלום קרניאל היה אופטימיסט מושבע, מאמין שראה את האדם ברוממותו ובשגב אנושיותו. בימי צונאמי פוסט-מודרני, עם דעיכתו המסתמנת של גל אינדיבידואליסטי, דבריו עלולים להיראות כהזיה. עיון בהם מתוך פרספקטיבה של כמעט שבעים שנים, מעלה שעדיין יש לנו מה ללמוד מחזונו ומה לשאוב מתורתו. לא כל תקוותיו התגשמו. ציפיותיו שהקיבוץ יחולל מפנה מוחלט בחברה, לא התממשו במילואן. אמונתו שהקיבוץ יעקור את היצר הרע, הייתה מרחיקת לכת ואולי התקיימה בדרך מסוימת. חברי קיבוץ נאמנים הוכיחו שניתן להתגבר על היצר הרע הרכושני ולחיות מתוך ויתור על הישגים חומריים אישיים למען החברה. אני מאמין שאילו היה שלום קרניאל חי עמנו, היה ממשיך לחנך ולהוביל באותה דרך ואף ביתר עוז ועוצמה, שהרי הוא האמין בנצחיות התורה ובהיות הקיבוץ מימוש דרכה באופן מיטבי. נדמה לי שבקצה המנהרה כבר רואים שביבי אור, הבהובים של שיבה לערכים ולרעיונות שהניעו את שלום קרניאל וחבריו, מייסדי הקיבוץ הדתי.
מי ייתן ואלה יתגברו ויהפכו למגדלור של תורה-ועבודה במהרה בימינו.
[1] דב קנוהל, "לדמותו של מדריך", עלונים לו, טבת-שבט תש"ט, עמ' 6-3. שלום החליף בארץ את שֵם משפחתו מ-טרללר ל-קרניאל. קווים לדמותו של שלום קרניאל – ראו בהקדמתי לספר, שלום קרניאל – חייו ומשנתו, יונה ברמן )עורכת(, מהדורה שנייה מורחבת, כפר עציון, תשע"ג, 2013, עמ' 17-9 (להלן: שלום קרניאל – חייו ומשנתו. ציון העמודים מכאן ולהבא מספר זה, הוא לפי מהדורה זו, אלא אם צוין אחרת).
[2] דב קנוהל, תרע"א-תשמ"ח, 1988-1911.
שלום טרללר-קרניאל, נולד בקרקוב, תרע"ב, 1912; נפל בקרב שיירת העשרה בדרך לכפר עציון, כ"ח בכסלו תש"ח, 11.12.1947.
[3] דיוני הוועידה הראשונה של בני עקיבא והחלטותיה, זרעים, שנה ה, חוברת ה, תמוז ת"ש.
[4] מיומנו, ז' בתמוז תרצ"ד, 20.6.1934, שלום קרניאל – חייו ומשנתו, עמ' 126.
[5] שלום ליוסף ויינר]תירוש[, חשוון תרצ"ז, 1936, שלום קרניאל – חייו ומשנתו, עמ' 182. בפולין השתוללה אנטישמיות אלימה, בגרמניה שלטו הנאצים.
[6] "רומאן רולאן, קווים ליצירתו", כפר פינס, חורף ת"ש, שלום קרניאל – חייו ומשנתו, עמ' 353-350. רולאן, 1944-1866, סופר ומחזאי צרפתי.
[7] ג' באלול תרצ"ה, שלום קרניאל – חייו ומשנתו, עמ' 171; כ"א באלול תרצ"ה, שם, עמ' 176.
[8] "לחשבון עולמנו", שלום קרניאל – חייו ומשנתו, עמ' 257. פורסם לראשונה בגיליון האחרון של עיתון השומר הדתי, אהלנו, אדר תרצ"ט. מראשית דרכה, בחרו ראשי השומר הדתי לכנות את התנועה בשם "כְּנֶסֶת".
[9] תהלים קיא, ו.
[10] שלום טרללר, "היסוד החברתי ברעיוננו", אהלנו, כסלו תרצ"ו, שלום קרניאל – חייו ומשנתו, עמ' 241-239.
[11] דיווח על שני אירועים דרמטיים ורבי-השפעה אלו, זה לצד זה בשני טורים צמודים, פורסם בגיליון העיתון TIMES, 9.11.1917.
[12] אריה פישמן, "על התהוותה של התנועה הקיבוצית הדתית", הקיבוץ, במה בין-תחומית לחקר החֶבְרָה הקיבוצית, גליון 7-6, תשל"ט, 1979/1978, עמ' 87-69.
[13] ראו מאמרי, "הערפל חותר תחת היסודות", זכר דבר לעבדך, אסופת מאמרים לזכר דב רפל, שמואל גליק )עורך(, ירושלים, תשס"ז, עמ' 552-511.
[14] יוסף ויינר [תירוש], "מי אנחנו", אהלנו, ניסן תרצ"ד, עמ' 10-7.
[15] חגיגה טו, ע"ב.
[16] פרטיכל התייעצות קיבוצי עלייה בפשדבוז', כ"ו-כ"ט באייר תרצ"ח; שלום קרניאל – חייו ומשנתו, עמ' 258-259.
[17] שלום טרללר, "לבירור בעיה חשובה", אהלנו, תמוז תרצ"ח; שלום קרניאל – חייו ומשנתו, עמ' 252-246.
[18] שלום טרללר, "היסוד החברתי ברעיוננו", אהלנו, כסלו תרצ"ו, שלום קרניאל – חייו ומשנתו, עמ' 241-239.
[19] שלום טרללר, "מסביב לשאלה הקיבוצית", אהלנו, סיוון תרצ"ה; שלום קרניאל – חייו ומשנתו, עמ' 229-223.
[20] שלום טרללר, "לתפיסתנו הקיבוצית", אהלנו, חשוון-כסלו-טבת תרצ"ה; אורחות, טבת תרצ"ח, עמ' 149-144; שלום קרניאל – חייו ומשנתו, עמ' 229-223.
[21] שם, שם. לא נוכל להיכנס כאן לדיון בתפיסתו הכלל אנושית של שלום קרניאל.
[22] שלום טרללר, "לחשבון עולמנו", אהלנו, אדר תרצ"ט, שלום קרניאל – חייו ומשנתו, עמ' 255.
[23] מכתב למשה שריד, ר"ח תמוז תש"ג, שלום קרניאל – חייו ומשנתו, עמ' 207.
[24] שלום טרללר, "לבירור בעיה חשובה", אהלנו, תמוז תרצ"ח, שלום קרניאל – חייו ומשנתו, עמ' 252-246.
[25] שלום טרללר, "אחרי הכינוס לענייני חברה ודת", עלונים, טבת תש"ז, שלום קרניאל – חייו ומשנתו, עמ' 305-301.
[26] מכתב לשאול רז, אלול תש"ד, 9.1944, שלום קרניאל – חייו ומשנתו, עמ' 212.
[27]. שלום טרללר, "בית האוכל בקבוצה", במחננו, עלון כפר עציון, תשרי תש"ז, עלונים לד, תשרי תש"ח; שלום קרניאל – חייו ומשנתו, עמ' 319-313.
[28]. שלום טרללר לאליעזר גואלמן, סלבקוב, ט"ז בטבת תרצ"ח.
[29] שלום קרניאל, "קיבוץ עובדיה בסלבקוב", עלונים, אדר ב תש"ג; שלום קרניאל – חייו ומשנתו, עמ' 153-146.
בוגרי קיבוץ עובדיה הקימו את טירת צבי ואת כפר עציון. לצד ההערכה הרבה לקיבוץ עובדיה, הייתה לשלום ולדב ביקורת על אורח החיים שם. שלום פעל רבות לשפר את מה שנראה לו כחיוני בקיבוץ עובדיה.
[30] שלום טרללר לברוך (מלמד), י' באדר א' תרצ"ח, ארכיון טירת צבי, תיק "ברוך מלמד".
[31] תרצ"ג, 1933. נכתב בפולנית ותורגם על ידי שאול רז.
