מוקדש לידידי ורעי, פרופ' אמנון שפירא ז"ל.
איש טירת צבי, נאמן בית הציונות-הדתית,
שלא חדל ללחום את מלחמתה ולבסס את דרכה.
מאמר זה הוא הרחבה של הרצאה שנשאתי בכנס האקדמיה הלאומית למדעים:
"מדינה בשבר עמוק – איך יוצאים מזה?", ירושלים, כ"ג בטבת תשפ"ד, 4 בינואר 2024
במאמר זה כוונתי להציע הסבר לשאלה שרבים שואלים: מה קרה לציונות-הדתית, מאז ימי המפד"ל בראשות משה חיים שפירא, ד"ר יוסף בורג וזבולון המר. תנועה שנקטה עמדות מתונות בנושאים שהעסיקו את מדינת ישראל בעשורים הראשונים לקיומה. תנועה שלא קיבלה על עצמה מרוּת של מועצת רבנים והסתפקה בהתייעצות עם רבנים. תנועה שחבריה והנהגתה ניהלו אורח חיים דתי, שמירת תורה ומצוות, בלא להעמיס חוּמרות והקפדות, החצנה והקצנה. תנועה שחבריה היו מעוּרים בכלל הציבור בישראל ובעם היהודי. תנועה שדגלה בזהות ציונית מובהקת ונִבדלה מהעולם החרדי באופן ניכר. תנועה ששילוב חיי קודש עם חיי חול היה מאפיין בולט שלה. כיצד הפכה למפלגה שחוברת לחרדים ולכהניסטים, שמייצגת קוטב פוליטי קיצוני, "ימין מלא מלא"? – אנסה לזקק תובנה על בסיס ניתוח רעיוני וניסיוני האישי כחבר פעיל ומעורב בציבור הציוני-דתי מזה קרוב ל-60 שנה, בהן נשאתי בתפקידים ציבוריים לא מפלגתיים.
א. אברהם אבינו – הציוני-דתי הראשון
וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ: וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה: וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה: וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה' וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן (בראשית, י"ב א-ד).
אברהם אבינו, אבי האומה, עלה לארץ ישראל מתוך יעוד להקים בה את ביתנו הלאומי ולהביא ברכה לכל משפחות העמים. רש"י על האתר, בעקבות חז"ל, מדייק: "לא גילה לו הארץ מיד". הצו האלוהי הראשון לאברם אינו מציין יעד למסעו. מכאן גדולתו של אברם שנענה לצו האֵל, קם, ארז את משפחתו ואת רכושו ויצא למסע נועז ליעד עלוּם. אוֹמץ ונאמנות, אמונה וביטחון נדרשו לצאת למסע כזה והמסורת רואה בכך את הניסיון הראשון בו עמד אברם. והנה, מיד לאחר הצו האלוהי הדרמטי נטרפים הקלפים:
וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן (שם, שם ה).
אברם ידע בדיוק את היעד בטרם יצא למסע – ארץ כנען. לא הליכה נועזת אל הבלתי נודע, אלא ידיעה ברורה מראש מה הוא היעד הנכסף. מהיכן ידע? הקב"ה העמידו בניסיון ולא גילה לו את הסוד? – התשובה מפורשת בכתוב כמה פסוקים קודם לכן, בסיום פרשת נֹח:
וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם: וַיִּהְיוּ יְמֵי תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן (שם, י"א לא-לב).
מסתבר שמהלכו של אברם לארץ כנען אינו אלא המשך מסעו של אביו, תרח, שהחל במסע המשפחתי מאוּר כשדים לכנען, אך לא זכה להשלימו כי נפטר בחרן. הסיפור המקראי על מסע משפחת תרח ראשיתו בפרשת נֹח והמשכו בפרשת לך לך, וכך ראוי לקרוא אותו:
וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם: וַיִּהְיוּ יְמֵי תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן – – – –
וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן (שם, י"א לא-לב; י"ב ה).
לפנינו סיפור רצוף ומוּבנה, בעל הקשר ברור והגיוני – אברם ממשיך את מסעו של אביו והכתוב מקפיד לבטא זאת בשימוש באותם פעלים ובאותם שמות. הקורא הבקי שֹם אל ליבו כי רציפות זו נוצרת עקב השמטת ארבעה פסוקים. אל תוך סיפור המסע של תרח שהמשיכו אברם, שילב המקרא ארבעה פסוקים דרמטיים בהם פתחנו את הפרק: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ …". לפנינו שני סיפורים מקבילים על מסע אברם לכנען, שזורים יחדיו בפרשיות נֹח ולך לך. שני הסיפורים מתארים אותו מסע משתי נקודות מוצא: האחת – חילונית, אוניברסלית, ביוזמתו של תרח שנדד לשיפור רווחת משפחתו, מהלך שמכונה בימינו Relocation (עיתוק, מעבר ממדינה אחת לתושבוּת במדינה אחרת). השנייה – דתית, פרטיקולרית, ביוזמת הקב"ה שציווה על אברם הליכה שנועדה לחולל מהפך באנושות.
נחמה ליבוביץ בפירושה לפרשתנו מחדדת אבחנה זו:
אותם שלושה פסוקים שהם התגלות ראשונה לאבי האומה פותחים בפרטיקולריזם קיצוני, בהפרדה בינו לבין שאר העולם … ומסיימים באוניברסליזם: "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה". כאילו נקודת האור היחידה המשוטטת בתוך עולם החושך והאפילה – הוא אברהם היוצא מאור כשדים ללכת "אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (נחמה ליבוביץ, "לך לך מארצך", עיונים בספר בראשית בעקבות פרשנינו הראשונים והאחרונים, ירושלים, תשל"ג, עמ' 81-80).
מהלכו של אברהם לכנען משולב מלכתחילה מהיבט אוניברסלי כללי ומהיבט ייחודי יהודי. המונים נעו באותם ימים לאורך הקשת הפורייה (הסהר הפורה), מארץ בין הנהרות (מסופוטמיה, מפגש הפרת והחידקל), למצרים (ארץ הנילוס). מסע תרח ומשפחתו משתלב בגלי הגירה המוניים ובמסעות צבאיים בתוואי זה. אברם הגיע ליעד, כנען: "וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ… וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה… וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה. וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה" (בראשית, י"ב ו-י). אברם השלים את המסע לאורך הקשת הפורייה, מאוּר כשדים ועד מצרים. רק לאחר שובו ממצרים: "אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן… וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן" (שם, י"ג יב; יח), רק עתה התיישב ("התנחל") בארץ היעודה לו.
ניתן להציג זאת בסרטון – אברם צועד בין המונים ההולכים בחשכת ימי קדם באותו מסלול, לאורך הקשת הפורייה. אלומת אור ממוקדת האירה את אברם שמסעו זכה להארה מיוחדת והעניקה למסעו ממד שונה, חשוב ונעלה מכל ההולכים סביבו.
מסעו זה של אברהם מקביל במידה רבה לשיבת ציון המחודשת – מסע עַם ישראל לארץ מולדתו, מהמאה הי"ט ועד היום. היסטוריון יטען ובצדק: התפוררות האימפריות הגדולות באמצע המאה ה-י"ט והתעוררות תודעה לאומית באירופה, המכונה "אביב העמים", הביאו להקמת מדינות לאום. זריחת הרעיון הלאומי היהודי הייתה פרק בהתעוררות לאומית כללית באירופה, בה ישבו רוב מכריע של היהודים באותה עת. קסם הלאומיות, שהורתה ולידתה בעמים בקרבם ישבו היהודים, חלחל לתוככי החֶבְרה היהודית. הרב צבי הירש קלישר (1874-1795), ממבשרי הציונות, חי בפולין והושפע מההתעוררות הלאומית של הפולנים, שמרדו פעם אחר פעם ברוסים ששלטו בחלק מפולין, ולחמו לחידוש מדינת הלאום הפולנית, וכמוהם עמים נוספים. כך טען הרב קלישר:
למה אנשי איטאליען [איטליה] ושאר מדינות ימסרו נפשם עבור ארץ אבותיהם, ואנחנו נעמוד מרחוק כגבר אין איל ולב אין? וכי נופלים אנחנו מכל העמים אשר דמם ורכושם כאפס נחשב למו נגד אהבת ארצם ועַמם. שימו לב מה עשו אנשי איטאליען [איטליה], עַם פולין, מדינת אונגארין [הונגריה], אשר השליכו נפשם מנגד, כספם וזהבם … עבור שֵם נחלת ארצם, ואנחנו בני ישראל … נשֹים יד לפה ונהיה כאיש אשר אין רוח בו (דרישת ציון, בעריכת יהודה עציון, ירושלים, תשס"ב, עמ' 167).
הרב יהודה אלקלעי, אף הוא ממבשרי הציונות, הושפע מהלאומית שהתעוררה בבולגריה שבאיזור הבלקן. התעוררות יהודית-לאומית זו היא ה"ציונות" – תנועה מודרנית כשאר התנועות המודרניות שצמחו בעת החדשה. תחיית השפה העברית, התעוררות לאומית, קיבוץ גלויות, מדינת ישראל – אלה מתפרשים בציבור הציוני-דתי כתהליכים בעלי ממד אלוהי, "אתחלתא דגאולה", "עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן" (ישעיה, נ"ב ח) – מנקודת מבט דתית, זו מהות המפעל הציוני ופשרו. שתי פרשנויות אלו – דתית וחילונית – אינן סותרות. חלותן על אותם מהלכים מחייבת פרשנות מורכבת לדברי בלעם: "עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר, כ"ג ט).
מאז ומקדם הקשרים והחיבורים של עם ישראל ושל תורת ישראל לעולם הנוכרי הסובב אותנו – עמוקים ומהותיים: תריסר חודשי השנה בלוח עברי, מתשרי ועד אלול, מקורם בתרבות הבבלית בקִרבּה ישבו אבותינו, גולי בבל. הם אימצו את שמות החודשים, כולל האליל הבבלי תמוז (יחזקאל, ח' יד), "גיירו" אותם והעלוּם לישראל, בימי שיבת ציון (ירושלמי, ראש השנה, פ"א, ה"ב). סעודת ליל הסדר שאנו חוגגים מלאחר החורבן רוויה סממנים הלניסטיים: כרפס = מתאבן; אפיקומן = מנה אחרונה, יושבים מסוּבים על כרים וכסתות ועוד. באחרונה למדנו שיש לחלק ממנהגים אלו גם שורשים עמוקים בתרבות הפרסית (https://www.youtube.com/watch?v=oYp31LA8vGk; אסתר שקלים, מה נשתנה באמת? השפעת ראש השנה הפרסי… על מנהגי פסח…, 2024). בית הדין הגדול ומסכת בגמרא נקראים "סנהדרין", כשם מועצת הזקנים היוונית. פסיפס מרהיב של גלגל המזלות מצוי במרכז הרצפה של בתי כנסת קדומים (בית אלפא, נערן, חמת טבריה, סוסיה, ציפורי ועוד). מדהים למצוא בהם את הליוס / זיאוס אֵל השמש רוכב על ארבעה שוורים, ובידו כדור ושוט, שמסמלים את שליטתו בעולם כולו (המִשנה, עבודה זרה, ג' א, אוסרת עלינו ציור זה). סמלי החודשים מאוירים כדמויות אדם, חלקן מעורטלות. גלגל המזלות, הזוֹדיאָק, סימל בעיני הקדמונים את היקום; עונות השנה, החודשים, גרמי השמים, והאֵל השולט על הכל. איור פגאני זה "תורגם" לעברית ועיטר בתי כנסת, בלא המשמעות האלילית. העולם היהודי בחר, במוּדע ומלכתחילה, לאמץ ולשלב מרכיבים מתרבות הנוכרים, בהם אליליים, באורח החיים היהודי-דתי. את האמונה האלילית הותירו בחוץ, את המעטפת ומרכיבי תרבות רבים נטלו מהם.
ב. הציונות-הדתית המקורית מייסודו של הרב ריינס
הגדרות רבות נתנו לתנועה הציונית, לעניינו כאן נקבל את ההגדרה לפיה התנועה הציונית ביקשה להחזיר את העם היהודי להיסטוריה, להחזירו להיות עם בין העמים. כאמור, הציונות הייתה תנועה מודרנית, שקמה על ערכי המודרנה ואמצה אותם. בשנת תרס"ב, 1902, ייסד הרב יעקב יצחק ריינס (1915-1839) את המזרחי – סיעה ציונית-דתית בתנועה הציונית, שחרתה על דגלה את המשולש: עם ישראל – ארץ ישראל – תורת ישראל.[1] הייתה זו פריצת דרך כפולה בעולם האורתודוכסי: שיתוף פעולה עם עוברי עבירה (חילוניים), ויוזמה אנושית לתחייה לאומית של עם ישראל ושיבתו לארץ ישראל. היו אלו יסודות מודרניים אותם שאבה הציונות-הדתית מהתנועה הציונית. הרב ריינס ביסס את המזרחי על שילוב מתוח בין קודש וחול; בין מסורת ומודרנה; בין שמרנות וקִדמה. חלפה שנה והרב ריינס וסיעת המזרחי נקלעו למבחן דרמטי:
פרשת אוגנדה
בפסח תרס"ג, אפריל 1903, התחולל פוגרום בקישנייב. בעקבותיו פרסם ביאליק את שירו "על השחיטה" ואת הפואימה "בעיר ההריגה". הרצל נסע לפטרסבורג ונפגש עם בכירי שלטון הצר הרוסי במטרה לבלום את גל הפוגרומים. בווילנה הוא נחשף ליחס אלים ואכזרי של השלטון הרוסי ליהודים וזועזע עד עמקי נשמתו. בדרכו חזרה, שישה ימים לפני הקונגרס הציוני השישי, הבין שחמישה מיליון יהודי רוסיה נתונים בסכנה קיומית. ניסיונותיו להשיג רישיון התיישבות יהודים בארץ ישראל כשלו. במהלך המשא ומתן שקיים הרצל באותם ימים הציעו לו הבריטים להתיישב במזרח אפריקה (למעשה בקניה). על רקע זה העלה הרצל בנאומו בפתיחת הקונגרס הציוני את "הצעת אוגנדה", שהוגדרה כ"מקלט לילה", וקרא: "נציל נא את אלה שעוד ניתן להצילם". הצעת הרצל, לשגר לאפריקה משלחת בדיקה, התקבלה ברוב ניכר, חרף התנגדות עזה וסוערת של ציוני רוסיה. הרב ריינס וסיעת המזרחי, הסיעה הגדולה בקונגרס, תמכו בהצעה.[2] הרב ריינס והרצל לא העלו על דעתם לוותר חלילה על ארץ ישראל, וכך כתב הרב ריינס להרצל:
הסכם הסכמנו להצעה האפריקנית מפני ששמנו לב לצורכי העם החביב עלינו יותר מן הארץ. וצרכי העם ההולך ומתקלקל גם בחומר וגם ברוח דורשים מקלט בטוח בכל מקום שהוא – – – ובהסכימנו לא אמרנו להסיח, חלילה, את דעתנו אף רגע מציון עיר קדשנו … הסכמנו לאפריקה מפני שעל ידה הננו מקווים להציל חלק אחד מעמנו ולעשותו שלם בגופו וברוחו. ובטוב לישראל וטוב גם לארצנו. אם אין ישראל בעולם אין ציון בעולם (כ' בכסלו תרס"ד, 9.12.1903, איש המאורות, עמ' 209).
לסופר ישראל זנגוויל כתב הרב ריינס:
לא על פי דברי תורה ולא על פי ההיגיון הישר יכולים אנו להיפטר מהשתדלות בדבר השגת איזו ארץ מקלט שהיא בעד רבבות אחינו … חובה קדושה רובצת עלינו להשתדל … בעד האומללים הללו, כל זמן שקצרה ידנו מלהראות להם את הדרך המובילה ציונה … מחויבים אנו בהשגת ארץ מקלט בעד אחינו … שתציל מכיליון ואבדון מאות אלפים נפשות מבני עמנו (א' בחשוון תרס"ה, 10.10.1904, ישראל קלויזנר, במישור, ת"ש, גיליון לד).
במתח בין שני ערכים מתנגשים – עם ישראל מול ארץ ישראל; חזון הדורות וצו התורה מול סכנה קיומית, ריאלית וקונקרטית, הכריע הרב ריינס ואִתו סיעת המזרחי בעד חיי המוני בית ישראל שהם קודמים ליישוב הארץ. הוא נהג כך מתוך אחריות לגורלם של מיליוני יהודים, לא חלילה מתוך זניחת ארץ ישראל, אלא בנכונות לדחות את מימוש חזון יישובה של הארץ למועד מתאים. הרב ריינס האמין שהקמת מקלט לילה להמוני יהודים באפריקה המזרחית תתרום בעתיד לשיבת העם לארצו ולכינונה של מדינה יהודית בארץ ישראל. הכרעה זו הייתה אבן תשתית לכינונה של המזרחי – התנועה הציונית-הדתית המקורית.
שנתיים אחרי ייסוד המזרחי ייסד הרב ריינס, על פי החלטה של ועידת המזרחי, ישיבה תיכונית, תורה ודעת. בישיבה למדו לימודי קודש כמקובל בישיבות ולימודי חול ברמת גימנסיה רוסית. הייתה זו פריצת דרך נועזת מתוך הבנה עמוקה של התהליכים בהם היה נתון העם היהודי בגולת אירופה. מהלך זה מעיד על הממד המודרני העמוק שהטביע הרב ריינס בתנועה הציונית-הדתית, לצד עולם התורה וההלכה. שילוב זה בא לביטוי בין השאר גם בכך שהרב ריינס הקים בישיבה התיכונית מועצת תלמידים!. תורה ודעת המשיכה לפעול אחרי פטירת הרב ריינס, 1915, עד שלהי מלחמת העולם הראשונה.
הרב יצחק ניסנבוים (1943-1868), היה מגדולי הרבנים שקמו לציונות-הדתית, נשיא המזרחי בפולין – המרכז הציוני-דתי הגדול ביותר באותם ימים. בשנת תר"פ, 1920, עם חידוש ההתארגנות היהודית בפולין העצמאית, יזם בוורשה הקמת ישיבה תיכונית, בית מדרש לרבנים – תחכמוני, במסגרת המזרחי, ברוח הרב ריינס. לדבריו: "בוודאי שצריכים ללמד את הבנים גם לימודים כלליים, להעמידם גם על ערכה הגדול של התרבות הכללית, בלי חולין אין קודש"! (יצחק ניסנבוים, היהדות הלאומית, ורשה, תר"פ, 1920, עמ' 168). בצעירותו לימד הרב ניסנבוים תורה לבנות, לדעתו, חינוך הבנות חשוב מחינוך הבנים.[3] תחכמוני פעל בוורשה עד מלחמת העולם השנייה, 1939. קדם להם הרב שמואל מוהליבר (1898-1824), ממייסדי תנועת חובבי ציון ומראשיה. הרב מוהליבר הִרבה לעסוק בחינוך הדתי ובמתח שבין יראת ה' להשכלה הכללית, ופעל "להפיץ ההשכלה בין החרדים והיראים". הוא ראה נגד עיניו בית ספר "שיהיה מצויד בידיעות הנחוצות לכל אדם באשר הוא אדם, בעת ובעונה אחת יהיה זה בית ספר יהודי שלם" (הרב שמואל מוהליבר, ברית האהבה והשלום, בעריכת אברהם מוניץ, תשפ"ד, 2023, עמ' 160, 204). (ראו להלן, על החינוך הדתי בישראל).
בדיחה חרדית שרווחה במזרח אירופה ביטאה נאמנה את דרכה המורכבת של הציונות-הדתית: "וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ" (בראשית, כ"ה כב), נאמר על רבקה אִמנו, בהיותה בהריון. על פי חז"ל, כשהייתה עוברת על פתח בית מדרש היה העובָּר מפרכס לצאת, חשקה נפשו בתורה. כשהייתה עוברת על פתח בית תרבות נוכרית, שוב היה העובָּר מפרכס לצאת. אולטרה-סאונד לא היה ורבקה לא ידעה שתאומים בבטנה ולכן אמרה: אוי, אני נושאת ברחמי 'מִזרוּחניק'! (איש המזרחי). הרגיע אותה הקב"ה ואמר: "שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ" (שם, שם כג), את נושאת ברחמך אבות לשתי אומות. נחרדה רבקה והגיבה: מוטב שני גויים (= שאינם יהודים) מ'מזרוחניק' אחד!
ביטוי להשקפה ציונית-דתית מצאנו בדברי הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה, 1935-1865):
"שלושה כוחות מתאבקים כעת במחנה … במרחבי רוח האדם … החיים כולם מורכבים מהם": 1. הקודש, התורה, האורתודוכסיה; 2. האומה, הלאומית, הציונות; 3. האנושיות, הליברליות, ההשכלה. כל כוח נוטה לקיצוניות, לדחיקת הכוחות האחרים בהם הוא רואה צדדים שליליים. בכך אין הבדל בין כוח הקודש לכוחות החול. "אומללים נהיה אם את שלושת הכוחות הללו – שהם מוכרחים להִתאחד אצלנו … נניח בפיזורם, במרידתם זה על זה ובהחלקם כל אחד למחנה מיוחד העומד[ת] כצר למחנה השני[ה] … תמיד צריכים אנו לשאוף לבוא לידי המצב הבריא אשר שלושת הכוחות הללו יחד יהיו שולטים בנו … במצב הרמוני מתוקן" (הראי"ה קוק, "אורות התחיה", אורות, ירושלים, תשמ"ה, יח, עמ' ע-עב). בסיום ציין הראי"ה קוק שהקודש העליון מתנשא מעל כולם. החלוקה לשלושה כוחות היא שלב בדרך לקודש העליון, בו כולם מתאחדים לכוח אחד.[4]
ביסוס לדרכנו הציונית-דתית ניתן לשאוב ממקורות רבים, בין השאר מהברייתא:
תניא, אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה – מניח את השנייה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מידה אחרת הייתה לו, שכל מעשיו לשם שמים. שנאמר (תהלים, ס"ח) 'בָּרוּךְ אֲדֹנָי יוֹם יוֹם'. תניא נמי הכי: בית שמאי אומרים: מחד שביך לשבתיך, ובית הלל אומרים: 'בָּרוּךְ אֲדֹנָי יוֹם יוֹם' (בבלי, ביצה, ט"ז ע"א).
שתי גישות מציבה הברייתא ביחסנו לימות החול, לששת ימי המעשה: לדעת שמאי, ימים אלו הינם פרוזדור לקראת שבת. הקדוּשה האמיתית אליה עלינו לשאוף היא השבת, קדושת הרוח המנותקת מעולמנו החומרי. לדעת הִלל, קדושת השבת חשובה ומרוממת, ולצִדה קדושת ששת ימי המעשה, ימי החול, אינה נופלת מקדושת השבת ואינה פחותה ממנה. ימי החול מגלמים קדושה עצמית של היצירה האנושית, האחריות שהוטלה על האדם בבריאה: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ" (בראשית, א' כח). אין הכוונה כיבוש צבאי, אלא כיבוש השממה, לבניינו של עולם. "לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ" (ישעיה, מ"ה יח). בששת ימי המעשה שותפים אנו לבורא ביצירת העולם ובפיתוחו. הציונות-הדתית מאמצת את דרכו של הלל.[5]
ישעיהו וולפסברג-אביעד, מהוגי הדעות של המזרחי, ניסח את דרכה של הציונות-הדתית:
האידאולוגיה של המזרחי היא בבחינת שביל זהב, דרך ממוצעת. אין לפנינו פשרה מתוך ריפיון … אידאולוגיה זו היא תוצאה של מגמות מרובות שבחיי הכלל, הציבוריים, הלאומיים והדתיים … אין גורם אחד רשאי להיבנות על חשבון – או במקרה הקיצוני על חורבן – משנהו … תנועה זו איננה מפקירה לא את הדת ולא את העניין הלאומי ("תעודת המזרחי", הציונות הדתית – קובץ מאמרים, בעריכת יוסף תירוש, ירושלים, תשל"ד, עמ' 150-134).
הציונות-הדתית המקורית היא "תנועה של מקף", כהגדרתו של ד"ר יוסף בורג, היא שרויה בכפל מושגים וכפל נאמנויות: ציוני-דתי, תורה-ועבודה, הפועל המזרחי, קיבוץ דתי, תורה ומדע, חוק והלכה ועוד. שניוּת טבועה בה, היא דבקה בקנאות בנקודת המפגש בין קודש לחול, בין מסורת למודרנה, בין שמרנות לקִדמה. היא צועדת בשביל זהב מאזן בין הכוחות הפועלים בעולמנו. כפילות זו יוצרת מתח פנימי תמידי, היא מחייבת חתירה לאיזונים ומונעת גלישה לקצוות! בכך ייחודה וקיסמה של הציונות-הדתית. התנועה משלמת המחירים על עמדה מורכבת זו. השניוּת פותחת פתח לדגשים שונים וסותרים, למחלוקות, לפיצולים ולפילוגים. ההכרעות שמבקשות לאזן בין הכוחות הסותרים משווֹת לה דמות רופסת, פשרנית, אנמית. זאת, לעומת החרדיות והחילוניות שמיוסדות על ממד אחד. קשה לחנך ולהלהיב צעירים ומבוגרים לדרך אמצע שנראית חסרת כריזמה ולהט, דחויה ושולית.
להיות ציוני-דתי משמע להתייצב בנקודת המפגש בין שני צירים וליטול אחריות מלאה לשניהם:
- ציר האורך – הרצף ההיסטורי של העם היהודי, המתמצה בראש ובראשונה בתורה, במסורת.
- ציר הרוחב – המודרני, כאן ועכשיו; המשפחה, החֶבְרָה, הקהילה, העם, המדינה והעולם כולו.
זו נקודה סוערת ורווית מתח שלעולם אין בה הכרעה חד-משמעית ומוחלטת. בכל שלב נדרש איזון עדין בין הכוחות המושכים לעיתים קרובות לכיוונים מנוגדים. עניין זה נעשה מורכב יותר לאור העובדה שהציונות-הדתית חותרת להעניק ממד דתי-אמוני לכל ההוויה האנושית ובמיוחד למעשה היהודי והציוני, כולל מה שנראה, לכאורה, חילוני. התייצבותנו בדבקות קנאית בלתי מתפשרת בנקודת החיבור בין שני הצירים, במקום בו אתה נקרע בין מחויבויות סותרות, מתוך אחריות מלאה לשניהם, חרף הקשיים שעמידה זו מעוררת, היא היא דרך הציונות-הדתית המקורית (תרתי משמע)!
ג. מהפך – מכפילות לאחדות
כאמור, הרב ריינס ביסס את הציונות-הדתית על הכרעה נועזת, שחייבה ויתור גדול – שיתוף פעולה עם ה"חופשיים" (כך כונו אז אלה המכונים בימינו "חילוניים"). הוא חתר: "לאצול מרוח היהדות הנאמנה על הציונות בכללה … לחזק ולהרחיב את רגש הדת בתוך הציונות".[6] הראי"ה קוק נקט גישה שונה. בשנת תר"פ, 1920, פרסם הרב ד"ר דב דראכמאן, חוברת קטנה, הגלות בתוך הגאולה, בה דן ביחסי דתיים וחילוניים, דת ומדינה. עיקרה חתירה להסדר פרגמטי לפיו החילוניים יקבלו את ההלכה ובתמורה לא יידרשו להכרה אמונית, לאימוץ השקפת עולם דתית. הראי"ה קוק יצא בשצף קצף נגד מגמה זו שלדעתו אסור להעלותה על הדעת. הרב דראכמאן פרסם את דברי הראי"ה בפתח החוברת:
לא! התביעה שלנו היא שלמה וראדיקאלית, כל חיי הנשמה הישראלית במלוא הזוהר שלה מוכרחים להיות מאירים בתחייתנו הלאומית … מוכנה כנסת ישראל לקבל את הרושמים היותר אצילים שהם מתאימים להכרה זו והיותר נאדרים בקודש (הרב ד"ר דוב דראכמאן, הגלות בתוך הגאולה, הדפסה מיוחדת מ"התורן", ניו-יורק, מו"ל י. ש. סגל, ראשון לציון, תר"פ).
גישה זו מטרימה את המהפך בציונות-הדתית, כחלוף יובל שנים. בהשראת הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים והשיבה למרחבי יהודה ושומרון – ארץ התנ"ך, מחוזות הכיסופים של עַם ישראל, התחולל מִפנה בציבור הציוני-דתי – פריצה של תורת הראי"ה קוק בפרשנות של בנו, הרב צבי יהודה ותלמידיו, לליבת הציונות-הדתית. ישיבת מרכז הרב שיסד הראי"ה קוק בירושלים, תרפ"ד, 1924, החלה לפרוח והייתה ספינת הדגל, מקור אנרגיה להנחלת תורה זו. נכנסנו ל"ציונות של גאולה, אשר מבשֹרה ופרשנה הגדול היה הרב קוק זצ"ל", כתב הרב יהודה עמיטל (2010-1924), ראש ישיבת הר עציון: "האם ניתן לראות את הדבר הזה במימד אחר מאשר המימד המשיחי? … אנחנו נכנסים לשלב שממנו אין נסיגה … בדור של גאולה משקל המעשים שלך שונה ממשקלו של כל מעשה שנעשה בדורות שעברו … אנחנו מסוגלים להביא את הגאולה השלימה" (הרב יהודה עמיטל, "ציונות של גאולה", תשל"ד; "בפעמי גאולה", יום העצמאות תשל"ג, המעלות ממעמקים – דברים בסוגיות הדור, על התשועות ועל המלחמות, ירושלים-אלון שבות, תשל"ד, עמ' 42, 75-73).[7]
תורת הראי"ה קוק, הכריזמטית והמלהיבה, הטעינה את הציבור הדתי לאומי בלהט דתי משיחי, בתחושה עמוקה שרק בה יש מענה להוויה בה אנו חיים. היא נטעה בו מחויבות לפעולה מתוך הכרה שהוא נועד להנהגת האומה. בציבור זה רווחת ההנחה ש"גלויי הראש" מקבלים למעשה את השקפת עולמם הדתית גם אם אין הדבר ניכר ואינו על דעתם. יסוד בתורתו של הראי"ה היא "אחדות ההפכים". הרב יובל שרלו, ראש ישיבת אורות שאול, ניסח את שורש המהפך:
משנתו של הרב קוק מבוססת על עיקרון שונה באופן מהותי מזה של הציונות-הדתית הקלאסית [מיסודו של הרב ריינס – יבי"ן]. אין היא טוענת כי אנו ניצבים על שתי רגליים … הקודש העליון הוא המבט היחיד בו אנו מתבוננים על כל מציאות חיינו (יובל שרלו, "הציונות הדתית לאליטות החדשות", אליעזר בן רפאל וי' שטרנברג (עורכים) האליטות החדשות, תשס"ז, עמ' 354-334).[8]
הרב אילעאי עופרן, רב קבוצת יבנה וראש המכינה הקדם-צבאית רוח שדה, מנתח את דרכם הפילוסופית של שני רבנים ענקי רוח במאה העשרים:
משנתו של הרב קוק שואפת להרמוניה בין צלילים שונים וחיבור בין קטבים מנוגדים. במקומות רבים מציג הרב קוק קולות מנוגדים ושונים, ומתאר השקפה אידיאלית שבה ניגודים אלה מתלכדים לישות אחת מאוזנת ונינוחה, שצליליה נעימים והרמוניים … לשיטת הרב קוק ניגודים מפורסמים כמו זה שבין הלכה ואגדה, אינטליגנציה ואינטואיצה, ואפילו דתיים וחילוניים, עתידים להתאחד ולהשתלב באופן הרמוני ומאוזן (אילעאי עופרן, לנבוכי העולם החדש – עשר מחשבות על אתגרי היהדות בדורנו, 2022, עמ' 91-89).
לעומת זאת, מציג הרב עופרן את משנתו השונה של הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק:
הבריח התיכון של הגרי"ד [הגאון הרב יוסף דב] הוא הדיאלקטיקה, הניגוד החריף והקונפליקט המפורש. כך למשל במאמרו 'איש הלכה' הוא מציג את הניגוד החריף שבין 'איש הדת' ל'איש הדעת' … תורת הראי"ה מבקשת לגשר על פערים, ליישב סתירות ולחבר ניגודים, תורתו של הגרי"ד איננה נרתעת מן העימות והמחלוקת ואיננה מבקשת לסלק אותם מן המרחב. היא מדגישה ואף מחריפה אותם ומבקשת לחיות בצדם (שם, עמ' 93-92).
יצירתו התורנית של הראי"ה קוק מתפרשֹת על פני מרחבים אדירים וניתן למצוא בה יסודות לדרכה של הציונות-הדתית (כפי שהדגמתי לעיל). הראי"ה מעולם לא היה איש המזרחי, הוא ביקר את המזרחי בחריפות וניסה, ללא הצלחה, לייסד מפלגה חלופית, דגל ירושלים. בפסיקותיו ההלכתיות ובמהלכים שנקט ניתן לזהות קירבה לעולם החרדי.[9] הגרי"ד היה חבר המזרחי בארה"ב וכיהן כנשיא כבוד שלה. בהשפעת משנתו צמחה בארה"ב אורתודוקסיה מודרנית (Modern Orthodox), שהיא קרובה מאד לציונות-הדתית מייסודו של הרב ריינס.
מעוז ההשקפה החרדית לאומית (חרד"לית) בימינו היא ישיבת הר המור בנשיאות הרב צבי טאו. חבורה של רבנים מישיבת מרכז הרב פרשה בשנת תשנ"ח, 1997, על רקע מחלוקת רעיונית ואישית חריפה שיצרה קרע בישיבה, והקימה את ישיבת הר המור ובהשראתה קמו מוסדות חינוך תורני – "ישיבות הקו". הרב טאו אימץ והנחיל עמדה חדה השוללת את המודרנה:
אין האומה הישראלית צריכה להפריה מעמים אחרים … רוחות העמים זרות הן לרוח האומה … כל רוח זרה מקלקלת ופוגמת את ערכה האלוקי של האומה, מטמאת ומשחיתה את צורתה … מושגים ורעיונות הלקוחים מרוח העמים, אף כאלה הנושאים בקרבם ברכה לאומות העולם, לא זו בלבד שאינם דרושים לנו, אלא אף הרסניים הם לנו (הרב צבי טאו, נושא אלומותיו, ירושלים, תשס"ח, עמ' מז, עב).[10]
מנגד לגישה זו, אציג דברים של ארבעה אנשי הגות ורוח ציוניים-דתיים, מתוך מבחר גדול. המכנה המשותף לכולם היא הנכונות לקלוט ולהטמיע בעולם התורה ערכים ותכנים שצמחו והתפתחו בקרב אומות העולם:
הרב יצחק ניסנבוים (לעיל, הע' 3), סבר שתורת ישראל ערוכה ופתוחה לקלוט מאומות העולם, כל עוד היא בטוחה בעצמה, חזקה ופורחת. הוא בטח בחוסן ובעוצמה הפנימית של האומה ושל התורה, והדגיש את השילוב מלכתחילה בין תורה והשכלה כללית, שרק הוא יאפשר לעם ישראל להתפתח כעם חי ובריא בגופו ובנשמתו, ללא מורא ופחד מהשפעה זרה. לדעתו, השילוב בין תורת ישראל וההשכלה אירופאית שומר על ייחוד האומה ומהווה חסם בפני התבוללות. אומה חיה ממזגת בקרבה את התורה ואת ההשכלה, החכמה. זה כוחו של יצור חי ובריא (הרב יצחק ניסנבוים, "חינוך", הגות ולב, דרושים ונאומים קצרים, וארשה תר"פ, 1920, תרפ"ה, 1925, עמ' 145). החששות התעוררו רק בעת שהתורה הייתה בשפל ב"ריקבון וחלודה". ואילו מימי החשמונאים ועד חתימת המשנה, לערך 200 לספירה, חכמי ישראל לא לחמו נגד התרבות היוונית ולא גזרו עליה איסורים:
בטוחים היו בכוח תרבותם המקורית, שכל תרבות אחרת לא תדחק את רגלי שכנתה ואם תסופח אליה, אז עוד תוסיף התרבות הזרה דם וליחה לתרבות המקורית ותעשיר אותה בקניינים וערכים חדשים … התרבות העברית בתקופה ההיא עמדה בעצם פריחתה עד שלא היה כל פחד מפני התרבות הזרה, אדרבא, יש שראשי העם השתמשו לפעמים בתרבות זרה זו ליפות בה את התרבות העצמית, אבל רק עד כמה שלא יקלקל תיקון זה את פנימיות תרבותנו, את קול נשמתה (הרב יצחק ניסנבוים, "היהדות ההיסטורית", היהדות הלאומית, וארשה, תר"פ, 1920, עמ' 12. לעיל הראיתי דוגמאות למושגים ולערכים אותם קלטה היהדות מהתרבות הנוכרית).
הראשון לציון הרב בן ציון חי עוזיאל (1953-1880), הרב הראשי הספרדי ביפו, כיהן כמקבילו וכשותפו של הראי"ה קוק. בשנת 1919 נבחר לנשיא תנועת המזרחי בארץ, ולימים הראשון לציון הראשון במדינת ישראל, לצד הרב הרצוג. לדבריו, כל מדינה וכל לאום שמכבדים את עצמם אינם יכולים להסתפק בגבולותיהם הצרים והמצומצמים. הם שואפים לקלוט את כל הטוב והיפה, המועיל והנהדר לאוצרם הלאומי, ולהוציא משלהם שפע ברכה לאנושות.
אשרי המדינה ואשרהו הלאום שיכול לתת דין וחשבון לעצמו ממה שהכניסה לאוצרה משל אחרים … ואוי לה למדינה ולאומה שמתקפלת בארבע אמותיה ומצטמצמת בגבולותיה הצרים, מאין לה מה לתת משלה, ומאין לה כלי קִבול וכֹח קליטה לקבל משל אחרים … [ישראל] לא עצם עיניו מראות נִצוצות אורה שבמקומות אחרים ולא אטם אזנו משמוע שירת החיים … הוא ספג לתוכו בכל מלוא נשימתו את כל החדש והנוצץ והמזהיר שבשדה אחרים והטביע עליהם חותם הקודש של לאומיות. וזה מעיד על כֹח החיים היותר עצום על כשרון הקליטה היותר חזק של ישראל שיודע מה לזרות ומה להבר … ישראל כל מה שקולט לתוכו נעשה עצם מעצמותיו להעשיר ולהאדיר צורתו הלאומית, שאינה משתנה ואינה מתחלפת (הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, "המדינה והלאומיות ביחסים האוניברסאלים", הגיוני עוזיאל, ב, ירושלים, תשנ"ב, עמ' 129-127).
שלום קרניאל (1947-1912), ראש תנועת השומר הדתי בפולין, חבר כפר עציון, פעיל בקיבוץ הדתי ובבני עקיבא. מראשוני הנופלים בקרבות גוש עציון במלחמת העצמאות:
כשאנו רואים דבר יפה אצל אחרים האם אין מחובתנו להכניסו תחת כנפי היהדות?… אם הדבר אינו עומד בסתירה למהות התורה, ואם אינו מתנגד אזי לא רק שלא צריכה לבוא הפרעה מצד מי שהוא להכניסו לחיינו, אלא, מחויבים אנו, לדעתי, להשתמש באמת זו או אחרת אם בכוחה לשפר את החיים ולהקל בהגשמת התורה. עלינו לקבל את הטוב והאמת מכל מי שאמרו … קנאת ה' צבאות מובילה אותנו בדרך זו ("מסביב לשאלה הקיבוצית", אהלנו, סיוון תרצ"ה; שלום קרניאל – חייו ומשנתו, מהדורה שנייה בעריכת יונה ברמן, עמ' 231-230).
הרב אהרן ליכטנשטיין (2015-1933), חתנו ותלמידו של הגרי"ד סולובייצ'יק, ראש ישיבת הר עציון לצד הרב עמיטל, וד"ר לספרות אנגלית מאוניברסיטת הרווארד:
עולם התורה הוא עולם שמה שנמצא בתוכו ייחודי, חשוב, נשגב, נעלה, מרומם … אין ספק בעדיפות של דברי קדושה על דברים של חולין … יש אנשים, גם גויים, ששליחותם בהיסטוריה היא שליחות של יצירה, יצירה ספרותית יצירה מוסרית … איך אפשר שלא להתפעל מסמואל ג'ונסון [משורר ומסאי אנגלי, מאה 18] אדם שהתחיל ברפש הלונדוני והגיע לרמה של גמילות חסדים, שהלוואי ואני הייתי מגיע אליה … כמה שיחות מוסר גלומות בסיום שירו של רוברט פרוסט [משורר אמריקאי, מאה 20] … איזה שגב, איזו יראת שמים והתמסרות משתקפים בשורה הנפלאה החותמת את הסונטה של מילטון [ג'ון, משורר אנגלי, מאה 17] על עיוורונו! מדוע עלי להתעלם מכך? … יש דברים שנכתבו על ידי לא יהודים, שיש בהם כדי לחדד את הבנתנו בתורה … מילטון כתב על שמשון הגיבור, לא על כוחו הפיזי אלא על גבורתו הרוחנית … אני מתפעל מדבריו … יש סוג של השראה שאני יכול לקבל מהספר של מילטון, שאינו בנמצא בדברים שיש לי … לפעמים אני רואה שם דברים הגובלים בקדושה (חיים סבתו, מבקשי פניך, שיחות עם הרב אהרן ליכטנשטיין, תשע"א, עמ' 92-73).
החינוך הדתי לאומי
לעיל (פרקים ב' ג') הצגתי את עיקרון היסוד של החינוך הציוני-דתי מייסודו של הרב ריינס וממשיכו, הרב ניסנבוים – שילוב תורה והשכלה כללית. דרכו של החינוך הדתי מבית מדרשם של תלמידי הראי"ה קוק שונה. הרב משה צבי נריה (1995-1913), תלמידו של הראי"ה קוק, מחנך כריזמטי ורב זכויות, התמסר לפעילות בתנועת בני עקיבא ותרם לה רבות. הוא מוּכּר כ"אבי דור הכיפות הסרוגות" ומייסד ישיבת בני עקיבא הראשונה בכפר הרא"ה, ת"ש, 1940. מקובל להניח שישיבה זו נוסדה כישיבה תיכונית, ולא היא! כך כתב הרב נריה בקונטרס להבהרת דרכה של ישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה, סמוך לייסוּדה: "אין בישיבה תערובת של לִמודי חול. הישיבה עומדת על נקודת ההשקפה שרוח אמִתית של אהבת תורה אפשר להשיג רק על ידי זה שהחבר יהיה שקוע רובו ככולו בעולמה של תורה, בעולמם של לִמודי הקודש ורוח קדשם" (ישיבת בני עקיבא – מהותה ודרכה, כפר הרא"ה, ה'תש"ב).[11] באותן שנים קמו בארץ ישיבות תיכוניות, ששילבו לימודי קודש וחול.[12]
הרב נריה היה איש של שלמות, איש של אחדות מוחלטת!, הסבירה לי אישיות שהייתה קרובה מאד אליו. אבחנה חשובה ומדויקת זו מאפיינת את דרכו החינוכית והציבורית. למיטב הבנתי, הרב נריה מטרים את הפלג החרדי לאומי (חרד"ל לעומת המפד"ל, לעיל, דב שוורץ, הע' 8). בהמשך למגמה שהוביל הרב נריה, ובשונה מהדרך החינוכית של הציונות-הדתית, פורסמה בקיץ תשע"ה, 2015, גרסה חדשה של חזון החמ"ד (מינהל החינוך הממלכתי דתי במשרד החינוך), הכולל עשרה סעיפים עיקריים, שוב ושוב מודגש: חינוך לאמונה, לאהבת ה', ליראת שמים, לקיום מצוות וללימוד תורה כראוי לחינוך דתי. ההשכלה הכללית, שהייתה מיסודות החינוך הציוני-דתי מראשיתו (כאמור לעיל), הושמטה מהחזון! וכן גם הדמוקרטיה.[13]
הפלג החרדי לאומי (חרד"לי), חולל בציבור הדתי לאומי מהפך – מכפילות לאחדות. פרופ' מרדכי ברויאר עמד על אחת התוצאות של מהפך זה:
התנועה הדתית-לאומית … אִמצה לעצמה את דגלו הרעיוני של הרב קוק … רבים וטובי בניה [הגיעו] לידי הקצנה כפולה: חרדיות מוגברת עִם לאומיות מוגברת, עד כדי לאומנות … דואליזם קיומי ומפוכח, פינה מקום למוניזם רווי חלומות והזיות ("על המושג 'דתי-לאומי' בהיסטוריוגרפיה ובהגות היהודית", בשבילי התחייה ג, [לעיל, הע' 8], עמ' 24-11).
הפער בין שתי השקפות העולם, זו של הציונות-הדתית וזו של החרדיות הלאומית, מעמיק ומתרחב. הציונות-הדתית המקורית נוסדה על יסוד הנחה שניתן לחבר בין התנועה הציונית-הדתית לתנועה הציונית הכללית, החילונית, כפי שנהג הרב ריינס. מקרב הפלג החרדי לאומי עולים קולות שמדגישים את הפער העמוק ביניהן. אדגים זאת בכמה משפטים משני מאמרים שפורסמו ערב יום העצמאות תשפ"ה:
הרב אברהם וסרמן, רב קהילה ור"מ בישיבת רמת גן, כתב תחת הכותרת, "גלגולי התקווה":
הפער הבלתי ניתן לגישור בין הלאומיות היהודית המקורית ובין האופן שבו היא באה לידי ביטוי בתנועה הציונית החילונית … התנועה הציונית חילונית מורכבת ומגוּונת, וחלקים ממנה בוודאי אינם נופלים תחת ההגדרות שנזכרו, אבל הרוח הכללית שנשבה במפרשי התנועה הציונית באותם ימים הייתה כזו (מוסף שבת, ג' באייר תשפ"ה, 1.5.2025, עמ' 16).
נעמן לבבי ואליסף אופן, "תקוותנו":
שנים רבות בזבזה הציונות הדתית אנרגיה בהצדקת המפעל הציוני על גווניו האפיקורסיים, המתרפסים בפני הגויים ומואסים בקודשי ישראל. אילו השקיעו רק חלק קטן מהניסיון לרבע את המעגל, ביצירת חזון אחר למדינה, בהצעות לסדר יום חדש, היינו היום במקום מתקדם הרבה יותר (עולם קטן, 995, ד' באייר תשפ"ה, עמ' 13).
שני המאמרים, שכמוהם מתפרסמים רבים בימינו, מערערים את הנחת היסוד של הציונות-הדתית. לדעתם, הפער בין הציונות הכללית לציונות-הדתית, כפי שהם מפרשים אותה, עמוק ואינו מאפשר נטיית גשר, שיתוף פעולה משמעותי. זה "פער בלתי ניתן לגישור", והוא כניסיון "לריבוע המעגל". לא מקרה הוא ששני המאמרים הללו עוסקים בהמנון הלאומי, התקווה. שני מסמכים מכוננים של התנועה הציונית ומדינת ישראל: התקווה ומגילת העצמאות, היו מקובלים על כלל החוגים הציוניים לאורך שנים. בשנים האחרונות מסמכים אלו אינם מקובלים על חלקים בציבור החרדי לאומי שמסתייגים משניהם. מכאן, שאינם מהווים בסיס לשיתוף פעולה.
התנועה הציונית-דתית המקורית מיסודו של הרב ריינס, שהתאפיינה בדואליזם, נכבשה בסערה על ידי תפיסה חרדית לאומית מבית המדרש של תלמידי הראי"ה קוק שמאופיינת במוניזם. הכפילות המבורכת והמאזנת הוּמרה באחדות שפותחת פתח להקצנה ולפילוג. המחויבות המלאה לשני הצירים – מסורת ומודרנה – הובילה את הציונות-הדתית לאיזונים ובלמה גלישה לקצוות. לעומתה, השקפת העולם המוֹניסטית, האחדותית, פתחה פתח רחב לסטייה אל הקיצוניות. מציאות זו קורעת אותנו לשני מחנות, מפוררת את החישוקים המאחדים. חשוב להדגיש: הפרשנות המוניסטית, החרד"לית, שהוענקה למִשנת הראי"ה קוק איננה הדרך היחידה להבין וליישם אותה. יש בה עושר רוחני-תורני וניתן לדלות ממנה ביסוס גם לדרך הציונית-הדתית המקורית מיסודו של הרב ריינס. בין נאמני הציונות-הדתית המקורית היו תלמידים נאמנים לראי"ה קוק ולתורתו, כדוגמת הרב ישעיהו שפירא – האדמו"ר החלוץ, מהוגי רעיון תורה-ועבודה, ממייסדי הפועל המזרחי וממנהיגיו. צירוף רעיוני זה נעשה קשה ומורכב נוכח פרשנות הרב צבי יהודה ותלמידיו לתורת הראי"ה קוק, בעקבות מלחמת ששת הימים.
המרה זו באה לביטוי חד בוויכוח נוקב שניטש במחנה "הסרוג", בין המתבדלים והמתנתקים מתרבות המערב – המודרנה, לבין הנכונים לאמץ ממנה ערכים ומרכיבים ראויים. המסר המורכב העולה מכבשונה של ההיסטוריה מלמד שעם ישראל מנווט את דרכו בין בידול והיפרדות לבין שילוב והתחברות. הציונות-הדתית הכריעה בעד השילוב והחיבור, כעיקרון יסוד מהותי לה. הגישה החרד"לית מסתייגת משילוב זה ודוחה ערכים ואורחות חיים מודרניים. מכאן פערים ניכרים ביחס לנשים, לחילוניים, לגויים – אומות העולם, לדמוקרטיה, ללימודי חול ועוד הרבה.
ד. בשורת הגאולה מול המציאות המאכזבת
נאמני בשֹורת הגאולה הממשמשת ובאה מאז מלחמת ששת הימים, נדרשו להתמודד עם מציאות מאתגרת שחזרה והיכתה בהם. המהלומה הראשונה הייתה מלחמת יום הכיפורים שחוללה שבר עמוק. אחריה הסכמי קמפ דויד, שכללו נסיגה מסיני, עקירת יישובי חבל ימית והכרה של ראש הממשלה, מנחם בגין, בזכויות הלגיטימיות והצודקות של העם הפלשתינאי. בהמשך, הסכמי אוסלו שהעניקו לאש"ף, באמצעות הרשות פלשתינאית, שליטה בחלקים גדולים של יהודה ושומרון. ועל כולם, ההתנתקות – עקירת המתיישבים היהודים מחבל עזה שהייתה מהלומה קשה לחזון הגאולה שפיעם ברבים מהם. התבדתה התקווה שלא תהיינה נסיגות בתהליך הגאולה – כפי שראינו לעיל בדברי הרב עמיטל ובהכרזות רבנים שחזרו והודיעו: "היוֹ לא תהיה". אלה ואירועים נוספים ערערו את תוקפה הוודאי של אמונת הגאולה.[14] מאז מלחמת ששת הימים, וביתר עוצמה מאז מלחמת יום הכיפורים, רווחה בהנהגת הציבור החרד"לי אמונה שבידיהם מפתחות לפיענוח התקופה בה אנו חיים, ומתוך כך הכוח להנהיג את עַם ישראל ואת מדינת ישראל. זאת, בעת שהציונות הכללית נראתה בעיניהם אובדת דרך, נתונה במשבר אידאולוגי ולא נענתה לבשורת השיבה לנחלת אבות ולמסורת אבות. הם העריכו שציבור חילוני עתיד להכיר בצדקת הדרך האמונית ולשוב אליה. עד כה תקוות אלו ברובן נכזבו.
ראשית המאה ה-20 התאפיינה כ"עידן האידאולוגיות" מכוחן קמו תנועות הנוער החלוציות והונחו יסודות למפעל הציוני המפואר. במחצית השנייה של המאה ה-20, בעקבות שתי מלחמות העולם, ניכר מהפך – צמחה תרבות פוסטמודרנית, שלילת האידאולוגיות, האמיתות המכוננות ואימוץ אינדיבידואליזם ורוח ה"פרוגרס". נוצר שבר גאולוגי ברצף האידאולוגי – הציבור הדתי לאומי חווה התפרצות אידאולוגית, גאולית-משיחית, בעת שהחֶברה הכללית חוותה דעיכת אידאולוגיות. וכתמונת ראי – המאה ה-20 התאפיינה בחילון המוני. בשלהי המאה ה-20 ובמאה ה-21 ניכרת שיבה לדתות, ליהדות ולהבדיל, לנצרות ולאסלאם. אלה, וחלקים נמוכים מתרבות המערב שחודרים לעולמנו בצונאמי גועש ופרוע ומקעקעים יסודות מסורתיים ודתיים, הביאו חלקים בציבור הדתי לאומי לאכזבה ולייאוש מהציונות ולנטייה לכיוון החרדי.
ה. בין המפד"ל לחרד"ל (מפלגה דתית לאומית למפלגה חרדית לאומית)
בהערכה גסה, הציבור הדתי לאומי נחלק בין רוב ציוני-דתי למיעוט חרדי לאומי. היחס למודרנה הוא הנקודה הארכימדית המפצלת: סעיפי המחלוקת הבולטים הם: מעמד האישה; השכלה כללית; מעמד הרבנים וחובת ציות עיוור לסמכות תורנית; יחס לדמוקרטיה; לנוכרים; לגלויי ראש, לחרדים, למערכת המשפט, לאומות העולם ועוד.[15] ביטוי למפנה זה הוא המרת "הברית ההיסטורית" שכרתה הציונות-הדתית עם תנועת העבודה (מפא"י שנעלמה מהבמה הפוליטית), בברית עם תנועת החירות, הליכוד. בחוגי המזרחי הייתה נטייה לתנועה הרוויזיוניסטית (לימים תנועת החירות). לעומתם, תנועת תורה-ועבודה – הפועל המזרחי, תנועה סוציאליסטית דתית שהייתה רוב מניין ובניין הציונות-הדתית בארץ – קיימה נאמנות ארוכת שנים לציונות הסוציאליסטית, שנשאה בעיקר עול בניית 'היישוב' והקמת המדינה. מאז מלחמת ששת הימים ניכר מהפך שהתעצם מאז הבחירות בשנת 1977, בהן עלה הליכוד לשלטון בתמיכת צעירי המפד"ל. הנהגת התנועה הדתית לאומית נטתה לחבוֹר לתנועת החירות, וכרתה ברית עם הליכוד. ארץ ישראל ויישובה הייתה גורם מכריע במהפך זה,[16] שנקשר גם להמרת השקפת עולם סוציאליסטית בהשקפת עולם קפיטליסטית. כריאקציה התארגן ציבור ציוני-דתי מצומצם בהיקפו, ליברלי, מתון, בתנועת נאמני תורה-ועבודה ובמפלגת מימד בראשות הרב יהודה עמיטל.
הפלג החרד"לי מתאפיין במנהיגות רבנית סמכותית ומחייבת, במסירות נפש ובתחושת שליחות עמוקה – חינוכית ופוליטית – להנחלת תורתו. מכאן הצלחתו של פלג קטן יחסית להשתלט על מערכות החינוך הציוני-דתי. בכמה שלבים השתלט פלג זה גם על המפלגה הדתית לאומית, והקימו מפלגה פוליטית שאימצה באחרונה, לא בדין ולא בצדק, את השם "מפלגת הציונות הדתית", חרף העובדה שהיא חרדית לאומית. אנשי פלג זה תוקפים באגרסיביות ציונים-דתיים ואחרים שחולקים עליהם. שיתוף הפעולה בממשלה הנוכחית בין המפלגה המתקראת "מפלגת הציונות הדתית" למפלגות החרדיות, אינו רק פוליטי-מפלגתי, אלא גם אידאולוגי-ערכי.
החוג הציוני-דתי מתאפיין בהיעדר הנהגה ציבורית ותורנית בעלת תוקף וסמכות מחייבת. תפיסתו המורכבת והשניוּת הטבועה בו מובילות לנקיטת עמדות מתונות ומורכבות. חוג זה רובו ציבור בורגני ונושא עמו פחות להט אידאולוגי ומעשי. לאורך שנים אימצה הציונות-הדתית המקורית מסר חינוכי-ערכי מאחד ומשלב בחֶברה הכללית. הצלחתה הביאה, באופן פרדוכסלי, להשתלבות רבים מבניה במערכות המדינה והחֶברה, תוך התרחקות והסתייגות מזיהוי מגזרי. לכל אלה השלכות על מעמדו ועל נוכחותו הציבורית-פוליטית הדלה בעת האחרונה.
ו. שיקום הציונות-הדתית המקורית
לקראת מלאות 120 שנה לציונות-הדתית העניק לנו הרב יונתן זקס (2020-1948), אבחנה מעניינת:
"וּמֹשֶׁה בֶּן־מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא־כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא־נָס לֵחֹה" (דברים, ל"ד ז) … מה היה סוד שימור האנרגיה שלו … הוא לא איבד את החזון הנשגב שהלהיט אותו תחילה. הוא היה אידיאליסט נלהב באחרית ימיו ממש כפי שהיה בראשיתם … אם רצונכם להישאר צעירים אל תתפשרו על האידיאלים שלכם … האידיאלים אשר נוסכים חיוּת ברוח האנושית … המנהיגים הגדולים אינם מוותרים, הם ממשיכים ללכת, מתודלקים בחזון שהם מסרבים לאבד … אל תיכנעו אף פעם לתבוסה ולייאוש. לעולם אל תעצרו במסע רק מפני שהדרך קשה וארוכה. הדרך כזו תמיד ("צעיר לנצח", שיג ושיח, ב, ירושלים, 2018, חומש דברים, פרשת וזאת הברכה, עמ' 393-390).
הרב זקס זיהה את אחד ממקורות הכשל של התנועה הציוניות-דתית. עצתו לנו – לשוב לערכינו המקוריים, לשורשים שלנו, לדרך הציונות-הדתית. בימינו ובנסיבות הקיימות נדרשת התארגנות מחודשת של נשים ואנשים, תנועות ומוסדות ציוניים-דתיים, נאמנים לערכים המקוריים. האתגר המרכזי שהציונות-הדתית נדרשת להתמודד אתו בימינו הוא המתח בין עולם התורה, ההלכה והמחשבה היהודית, לבין המודרנה והפוסט-מודרנה, הקִדמה והפרוגרס. התמודדות אמת עם מתח חריף ומחריף זה מחייבת גיוס טובי אנשי התורה, המדע, החינוך, התרבות והרוח הציוניים-דתיים. מענים הולמים יבטיחו את עתידה של הציונות-הדתית, ותרומתה לעם, לתורה ולארץ. עלינו להקים תנועה ציונית-דתית מתחדשת, לנסח עקרונות ולגבש דרך בסוגיות הציבוריות שעומדות לפתחנו. זה תהליך מורכב וקשה, שיחייב לחתור להסכמות בנושאים שנויים במחלוקת ולקבוע גבולות גזרה מוסכמים. התנועה תשמיע קול ציוני-דתי צלול ובהיר ותפתח צינורות השפעה על המערכת הפוליטית. לתנועות ציבוריות חוץ פרלמנטריות יש יכולת השפעה על המדיניות הלאומית, כדוגמת גוש אמונים ושלום עכשיו. (לא כאן המקום לדון בשאלת קיומה של מפלגה דתית. לעניות דעתי ראוי להימנע מכך ולפעול כתנועה חוץ פרלמנטרית). נראה שציבור ציוני-דתי גדול ועִמו רבים בחֶברה בישראל כמהים למהלך כזה ומייחלים לו.
"המקום החם ביותר בגיהנום שמור לאלה שבתקופה של משבר מוּסרי שומרים על הנייטרליות שלהם" (הנשיא קנדי, אוצר הציטטות, בעריכת איתן בן נתן, ירושלים, תשס"ח, עמ' 48). "כל מי שיש בידו למחות … ולא מחה, נתפס (=נענש)" (בבלי, שבת, נד ע"ב). ציוניים-דתיים רבים עומדים מהצד ומחאתם אינה נשמעת, בשעה שנדרשת עמידה לצד התנועה הציונית-דתית המפוארת שעלינו לחדש נעוריה כקדם!
הערות:
[1]. וריאציות ראשונות של הצירוף 'תורה-עם-ארץ' מופיעות: בקול קורא לוועידת המזרחי העולמית הראשונה, פרשבורג, אלול תרס"ד, 1904: "העבודה בעד אומתנו הרצוצה והעשוקה, בעד תורתנו המהוללה שירד כבודה ובעד ארצנו החרבה והשוממה". ושוב בהצעת הפרוגרמה למזרחי שאושרה בדיוני הוועידה: "המזרחי רואה את אפשרות קיומו של עם ישראל, בשמירת התורה והמסורה בקיום מצוות ובשיבה אל ארץ האבות", הרב יהודה לייב הכהן פישמן (עורך), ספר המזרחי – קובץ לזכר הגאון רבי יצחק יעקב ריינס זצ"ל, ירושלים, תש"ו, עמ' קלה, קמד; הסיסמה: "ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל", בנוסח זה, מופיעה כנראה לראשונה בחוברת, שכתב הרב פישמן [יהודה לייב מימון], תולדות המזרחי, ירושלים, תרפ"ז, עמ' סח. לדברי הרב פישמן, שם, מנסח הסיסמה היה הרב מאיר ברלין [בר-אילן]. מאוחר יותר ייחס הרב בן ציון עוזיאל חי את הסיסמה לרב יעקב יצחק ריינס, "המזרחי", ספר המזרחי, הנ"ל, עמ' 133. נראה שסיסמת המזרחי בניסוח זה הייתה מוכרת כבר בימי מלחמת העולם הראשונה, ספר המזרחי, הנ"ל, עמ' קצח. תודתי לפרופ' דב שוורץ על תרומתו לבירור זה.
[2]. חיים שורר (עורך), הפוגרום בקישינוב, ניסן תרס"ג, אפריל 1903, תל אביב, אפריל 1963; יעקב גורן (עורך), עדויות נפגעי קישינוב, 1903, כפי שנגבו על ידי ח"נ ביאליק וחבריו, תל אביב, תשנ"א; עמוס אילון, הרצל, 1975, עמ' 427-410; אהוד לוז, מקבילים נפגשים, תל אביב, 1985, עמ' עמ' 367-336; גאולה בת יהודה, איש המאורות – רבי יצחק יעקב ריינס, ירושלים, 1985, עמ' 217-191; אליעזר דון יחיא, "אידאולוגיה ומדיניות: תפיסת הציונות של הרב ריינס ועמדת המזרחי בשאלת אוגנדה", אניטה שפירא (עורכת), סוגיות בתולדות הציונות והישוב, תל אביב, תשמ"ג, עמ' 68-55.
[3]. יוחנן בן יעקב, "הרב יצחק ניסנבוים – נאמן תורה-ועבודה", באר מים חיים – הגשמת תורה-ועבודה בהתיישבות, (עורכת) שרית אוקון, מרכז מורשת והדרכה בארות בנגב, 2014, עמ' 59-3; https://yavin.co.il/?p=1491
[4]. לא מכבר פרסם יאיר שלג את ספרו: החוט המשולש – קיצור תולדות הציונות הדתית, תל אביב, 2024, בראש הספר הציב חלק מפסקה זו. בחתימת הספר קורא שלג לציונות-הדתית לאזן בין שלושה רכיבים שהציג הראי"ה קוק: הדתי (הקודש), האומה (הלאומי) והאוניברסלי-ליברלי (האנושי). עמדה זו הוצגה בבהירות ב"קריאת כיוון – מִשנת הציונות הדתית ברוח הקיבוץ הדתי", כנס הציונות-הדתית בקיבוץ סעד, כ"ו בתמוז תשפ"ד, 1.8.2024. (חוברת סיכום פורסמה ללא תאריך, נספח למקור ראשון, כ"ו במנחם-אב תשפ"ה, 30.8.2024). כותרת הפרק המתווה את מִשנת הציונות הדתית, שגובש על ידי צוות בראשו עמד יאיר שלג, היא: "עדכון 'שלושת הכוחות'". תמצית המִשנה המעודכנת של הציונות הדתית ברוח הקיבוץ הדתי, לפי פרסום זה, היא המרת שלושת היסודות המכוננים: עם ישראל – ארץ ישראל – תורת ישראל, בשלושה הכוחות הנ"ל. "משולש ערכי חלופי שצריך, לדעתנו, לשמש מצפן רעיוני בעבור הציונות הדתית… הקוטב הדתי, הקוטב הלאומי, שכולל את כל מרכיבי הלאומיות – העם הארץ והריבונות – והקוטב האנושי-אוניברסלי". רכיב ארץ ישראל במשולש המסורתי המכונן, נכלל בלאומיות, ואת מקומה של ארץ ישראל כיסוד נפרד יתפוס, לפי הצעה זו, האוניברסלי. אני מקווה שהצעה זו לא תתקבל על דעת רוב מניין ובניין של הציבור הציוני-דתי.
[5]. "תנו רבנן: 'וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ' (דברים, י"א יד) – מה תלמוד לומר – לפי שנאמר: (יהושע, א' ח) 'לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה', יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: 'וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ' – הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל; רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום – מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר: (ישעיהו, ס"א ה) 'וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וּבְנֵי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם וְכֹרְמֵיכֶם'. ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום – מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר: (דברים, י"א יד) 'וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ', ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר: (דברים, כ"ח מח) 'וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ וגו'. אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל – ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי – ולא עלתה בידן" (בבלי, ברכות, לה ע"ב). שתי דרכים מוצעות בגמרא: רבי ישמעאל אומר: "הנהג בהם מנהג דרך ארץ", משמע שילוב בין חיי תורה לחיי עבודה, במובן הרחב של שני המושגים, הקודש והחול. רבי שמעון בר יוחאי ממוקד בחיי תורה ואת העבודה יעשו זרים. מסקנת הגמרא ברורה, דרכו של רבי ישמעאל היא דרך הרבים. במקום אחר הוכחתי שהגמרא דנה בסוגיה זו בדרך חיים מומלצת לרבנן, לתלמידי חכמים. דרכו של רשב"י מוקשה וטעונה בירור, ונראה שהוא מכוון לעם שיוצא לגלות. ראו, יוחנן בן יעקב, "אידיאל או כורח מציאות, עיון בגמרא ברכות לה ע"ב", תורה ועבודה – לקט מקורות ומאמרים, בעריכת הנ"ל, תנועת בני עקיבא בישראל – ההנהלה הארצית, ניסן תשל"ט (מהדורה שנייה, תשמ"ג), עמ' 45-49.
[6]. הרב ריינס, "סולו סולו", המליץ, גיליון 75, ו' בניסן תרס"ב, 13.4.1902, עמ' 3; הצפירה, ו' בניסן תרס"ב, גיליון 76, עמ' 303-302. נוסח זה מופיע בקול קורא ראשון שפרסמה המזרחי, אדר א' תרס"ב, אותו חיבר זאב יעבץ: "לחזק ולהרחיב את הרגש הדתי בתוך הציונות, ולהפיץ את הרוח הציונית בכל גבולות אחינו היראים" [יראים = חרדים, אז כל הדתיים נקראו חרדים] … ציון ותורה הן שתי קדושות המשלימות זו את זו", ספר המזרחי, (לעיל, הע' 1), עמ' ק-קא.
[7]. המעלות ממעמקים, ראה אור מיד אחרי מלחמת יום הכיפורים והיה מקור השראה למייסדי גוש אמונים. לימים, שינה הרב עמיטל את דעתו, הציג עמדה מורכבת הרבה יותר, יסד את תנועת מימד ועמד בראשה.
[8]. לעיל, הראי"ה קוק, "שלושה כוחות מתאבקים במחנה", ומקומו של הקודש העליון מעל כולם; יהודה מירסקי, הרב קוק – מבט חדש, 2021; פרופ' דב שוורץ, הכתיר את הפרק בו דן בראי"ה קוק ובציונות-הדתית בכותרת: "אלטרנטיבה 'חרדית לאומית' לציונות הדתית: הרב קוק", הציונות הדתית – תולדות ופרקי אידאולוגיה, תשס"ג, 2003, עמ' 47-40; "גישה המנוגדת לתפיסת הרב ריינס טופחה מאוחר יותר על ידי הרב קוק … זוהי תפיסה המנוגדת בתכלית לתפיסתו של הרב ריינס וחבריו", אליעזר דון יחיא, "אידאולוגיה ומדיניות …" (לעיל, הע' 2), עמ' 61; מיכאל צבי נהוראי, "למהותה של הציונות הדתית – עיון במשנותיהם של הרב ריינס והרב קוק", מרדכי אליאב (עורך), בשבילי התחייה – מחקרים בציונות הדתית, ג, רמת גן, 1988, עמ' 38-25.
[9]. עד כמה עמוק חדרה המחשבה המוטעית שהראי"ה קוק הוא אבי הציונות-הדתית, מייסדה ומעצב דרכה, למדנו בכנס "תחת כיפה אחת – כנס מעלה – המרכז לציונות הדתית", לוד, י"ג בחשוון תשפ"ה, 14.11.2024. המנחה פתחה את הכנס בקביעה שהציונות הדתית הוקמה על ידי הראי"ה קוק לפני מאה שנים, עם ייסוד ישיבת מרכז הרב, והוא שהטביע בה את השילוש: עם ישראל – ארץ ישראל – תורת ישראל! הדברים נאמרו בתמימות של מי שחונכה במערכת החינוך הדתית, וזו 'האמת' ההיסטורית והרעיונית המוכרת לה. במובן ידוע זו הנדסת תודעה, שהשתרשה בציבור ותוצאותיה קשות, כפי שאראה בהמשך.
[10]. לעומת דברים אלו, הראי"ה קוק במאמרו הנ"ל על שלושת הכוחות, ציין ששניים משלושת הכוחות מקורם בעולם הנוכרי הסובב אותנו, ומשם נטלנו אותם: הלאומיות היא הציונות, וההשכלה היא הליברליזם, שתיהן תנועות מודרניות.
[11]. הרב נריה חזר ואמר: "עשבים יצמחו על כף ידִי ולימודי חול לא ייכנסו לישיבתנו הקדושה", וכך פעלה הישיבה בשנותיה הראשונות. לימים, שולבו לימודי חול בתוכנית הלימוד בישיבה, הרב נריה ראה זאת בדיעבד ולא לכתחילה. יוחנן בן יעקב, "דמותו האחרת", עמודים, אדר תשנ"ו, עמ' 136-134, https://yavin.co.il/?p=1025 ; פולמוס רחב התפתח סביב מאמר זה; על דרכה של הישיבה: עפרה אלעד, מ"תורה ועבודה" ל"תורה" מול "עבודה": תנועת "בני עקיבא" בארץ ישראל מהקמתה של ישיבת כפר הרא"ה ב-1939 ועד אמצע שנות ה-60, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת תל אביב, מרץ 2004; מרדכי סער מרמורשטיין, עיצוב אתוס ציוני דתי – הגותו ופעלו של הרב משה צבי נריה, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת בר אילן, סיון תשע"א.
[12]. ישיבת עלומה קמה בירושלים ב-1936 ביוזמת רבי בנימין רדלר-פלדמן ונסגרה כחלוף זמן קצר. ישיבת היישוב החדש, נוסדה בתל אביב בתרצ"ח, 1938, ביוזמת המרכז העולמי של המזרחי, על ידי הרב משה אביגדור עמיאל, מראשי המזרחי. היא קמה כישיבה תיכונית שמשלבת לימוד תורה והשכלה כללית. באלול תש"ה, 1945, קמה בפרדס חנה מדרשיית נוע"ם (נוער המזרחי), על ידי הרב יהושע יגל וישראל סדן, ברוח הרש"ר הירש – תורה עם דרך ארץ.
[13]. יוחנן בן יעקב, "לא בבית ספרנו", מוסף שבת, מקור ראשון, ב' בתמוז תשע"ה, 19.6.2015, עמ' 4. תגובתו של יו"ר הנהלת החמ"ד, "חזון חינוכי ולא מניפסט פולמוסי", שם, ט' בתמוז תשע"ה, 26.6.2015, עמ' 16.
[14]. הציבור הדתי לאומי, פרט לחריגים מעטים, עמד במבחנים ששום ציבור בישראל לא עמד בהם וגילה אחריות רבה לעם ולמדינה. ייתכן שניתן לייחס זאת למורכבות שנעוצה בשורש הציונות-הדתית. הרב צבי יהודה – ראש ישיבת מרכז הרב, המנהיג הרוחני של גוש אמונים ושל הציבור האמוני – דייק בדבריו: "קבועה לנו הוראה ברורה של חז"ל כי 'גאולתם של ישראל בתחילה היא קמעה קמעה' (ירושלמי, ברכות, פ"א, ה"א) … היא קובעת את מהלך גאולתם של ישראל לכל צדדיה המעשיים והרוחניים, הלא היא כוללת בתוכה גם את כל ההפסקים והעיכובים, גם את כל הנסיגות והכִּשלונות, גם את כל העיכובים והסיבוכים, אשר לכל פרשת המהלך הזה", "המדינה כהתקיימות חזון הגאולה", הצפה, כ"ט בסיון תשי"ג, 12.6.1953; הרב צבי יהודה הכהן קוק, לנתיבות ישראל, ירושלים, תשכ"ז, עמ' 195-188.
[15]. קולמוסים רבים נשברו בסוגיה זו. ראו לדוגמה מאמרו של ידידי המנוח, אמנון שפירא, "הציונות הדתית – במתח משברי שבין דתיות להתחרדות", יובל המאה של המזרחי – מאמרים ומחקרים במלאת מאה שנה ליסוד המזרחי, תרס"ב-תשס"ב, בעריכת יצחק אלפסי וגאולה בת-יהודה, ירושלים, תשס"ב, 2002, עמ' רלד-רמא.
[16]. דוגמה לכך הם דברי הרב יעקב משה חרל"פ, תלמיד חבר לראי"ה קוק, ראש ישיבת מרכז הרב: "בכל תקופה ותקופה ישנה נקודה מיוחדת שדרך הנקודה ההיא מאיר כל הטוב ומתוכה מתנוצצים כל קיומי התורה והמצוות … בעקבתא דמשיחא הנקודה העיקרית היא ארץ ישראל וממנה נובע הכל ומבלעדי ההתאחזות בה אין שום השפעה של קדושה בעולם", מי מרום, מעייני הישועה, עמוד קצ"ו. דברים אלו היו ביטוי להתמקדות הציבור הדתי לאומי בסוגיית ארץ ישראל כנושא מרכזי שדוחה כמעט כל יסוד אחר. מפנה זה בציבור הדתי לאומי זכה להתייחסויות רבות ולניתוחים לרוב.
