בחורף 1965-1964 היינו, חברי גרעין עלומים של בני עקיבא, מגויסים ושירתנו כמחלקת נח"ל בקיבוץ סעד. באחד הימים הודיעו לכמה מחברינו שהם עולים להר הצופים. מאד רציתי להצטרף אליהם ועשיתי כל מאמץ לשכנע את המפקדים להוסיף אותי לרשימה, הסברתי כמה הדבר חשוב לי. מאז מלחמת העצמאות הר הצופים נותר מובלעת ישראלית בחלקה המזרחי של ירושלים שבשליטה ירדנית. רציתי להיות במקום בו היה אבא, יעקב נתן קְלַפְּהוֹלץ, לפני מלחמת העצמאות. אבא נשלח מכפר עציון ללמוד באוניברסיטה העברית בהר הצופים. בעקבות ההתקפה על שיירת העשרה בה נהרג גם אחיו, שלמה, הוזעק אבא הבייתה והשתלב במערך הביטחון. את ציודו האישי, כולל תפילין שירש מאביו, נאלץ להשאיר בהר הצופים. הציוד הורד מההר ונמסר לאמא, אלמנתו, אחרי כמה שנים. לימים ירשתי את התפילין שלו (https://yavin.co.il/?p=597). רציתי לפקוד את בית החולים הדסה הר הצופים בו נולדתי, ולצפות משם לעבר גוש עציון מזווית שלא ניתן היה לראותו באותן שנים.
הגענו למחנה הצבאי שנלר בלב ירושלים ועברנו הכנה לעלייה להר. על פי הסכמי שביתת הנשק עלו להר הצופים אזרחים ושוטרים. נדרשנו ללמוד התלבש ולהתנהג כשוטרים. הסוד היה גלוי, ילדים ערביים במעבר מנדלבאום שאלו אותנו אם אנחנו שוטרים מגולני או מהנח"ל. שמענו תדרוכים והרצאות על ירושלים משני עברי הגבול שחצה אותה. עלינו לגג כנסיית נוטר דאם, לאגף השמור לחיילים בלבד, משם תצפית נהדרת על העיר העתיקה, ועוד. בעוד אנו במִסדר עבר לידי בן דודי, משה אילן, ולחש: "כשישאלו, תגיד שאתה אופה!". אבל איני יודע לאפות, השבתי. והוא, בטון מצווה: "אל תשאל שאלות, תגיד שאתה אופה". לימים הודיתי לו על עצה נהדרת זו. הכל היה סודי, הורו לנו להודיע בבית שאנו יוצאים לאימון בשדה ולא נוכל ליצור קשר עם הבית כל החודש. נדרשנו לכתוב דיווחים סתמיים על גבי גלויות ממוענות להורינו ולהשאיר אותן בידי המפקדים שלא הצטרפו אלינו. הם שיגרו אותן בדואר אחת לשבוע לפי המועדים שציינו על הגלויות.
יום העלייה הגיע, הובילו אותנו למעבר מנדלבאום – המעבר בין ירדן לישראל (כאן עברו שבויי גוש עציון ששבו משביים). מולנו חיילים ירדנים חמושים וצלפים עוקבים אחרינו. המתנו שעות מורטות עצבים עד מִסְדר בדיקת הציוד האישי – חיילים ירדנים ואנשי או"ם פישפשו בתרמילים שלנו, הפכו וזרעו את כל שהיה בהם – חוויה מביכה ומשפילה. עלינו לשני משוריינים מאלה שנסעו בשיירות לירושלים ולגוש עציון במלחמת העצמאות. ליד כל דלת התייצבו אנשי האו"ם וחיילים ירדנים. חלונות המשוריין נסגרו ורק הנהג זכה לחרך ירי צר ומוגבל כדי לנהוג את המשוריין בכבישים הצרים. ישבנו בחושך, בצפיפות רבה, הנסיעה הייתה מתוחה ושקטה ונמשכה כעשרים דקות עד שהדלתות נפתחו ואחרי אנשי האו"ם והירדנים יכולנו לרדת. מצאנו עצמנו עוברים שער אבן מאסיבי ומגיעים לכיכר קטנה בכניסה לבית החולים הדסה (המקום כמעט ולא השתנה עד היום). התארגנות מהירה, קבלת נשק – רובים אנגליים ותת מקלעים מימי תש"ח – ופיזור למקומות המגורים והעבודה אליהם שובצנו.
שישה שבועות קשים ועמוסי חוויות בילינו בהר הצופים, בחורף 1965. קפאנו, הקור חדר לעצמות ולא היינו מצוידים בלבוש מתאים. עומס העבודות והשמירות היה רב ורבים התקשו לעמוד בו. בכל לילה שמרנו – שעתיים שמירה ושעתיים שינה במלונה עלובה לצד העמדה. לא פעם שובצתי לשמירה בעמדה בתוך שלולית, או מתחת מרזב דולף. אסור היה לזוז מהעמדה, ביקורות עברו כל הלילה ואוי למי שהפר את הפקודות. שמרנו רועדים מִקור – ה"שינלים" הצבאיים שסופקו לנו (מעיל צמר עבה וארוך שמקורו בחיילי נפוליאון שפלשו לרוסיה) ספגו כמויות אדירות של גשם והיו משא כבד מנשוא. כך גם הנעליים הצבאיות – שכמעט לא הייתה אפשרות ליבש אותן.
שמירה בעמדה מעל בית הקברות הבריטי הייתה סיוט, שמענו סיפורים על רוחות ושדים שמצויים שם ומתעוררים בלילות. שמירה מול הכפר עיסוויא – מקבץ של בתים ערביים עלובים (היום שכונה בירושלים ובה למעלה מ-20,000 תושבים) שהיה חלק מהמובלעת הישראלית לוותה בסיפורי אימה. חיילים ביצעו פטרולים בכפר ובגני שולמית הסמוכים, כמה מהם נרצחו והוחלט לא לחזור לשם. עמדת שמירה אחת, בה שמרנו למיטב זיכרוני במשמרות של 24 שעות, הייתה אהובה במיוחד – עמדת התצפית בכיפת בניין רוזנבלום, הספרייה הלאומית שבמרומי הר הצופים. התצפית הייתה מוגנת בחלונות זכוכית ומצוידת בתנורי נפט עליהם קלינו פרוסת לחם וייבשנו את בגדינו. במשקפות משוכללות צפינו על חלקה המזרחי של העיר ודווחנו על כל דבר חשוד. פעם הודענו שאיש עטור זקן לבן רוכב על חמור לבן ועולה מהקדרון, והוספנו שהוא חשוד כמשיח. לא יכולתי להיפרד מירושלים שנפרסה נגד עיני, במלוא הדרה – מארמון הנציב והקדרון בדרום ועד הגבעה הצרפתית ונבי סמואל בצפון. העיר החדשה והעיר העתיקה, הכנסיות והמסגדים, החומות והמגדלים. לא חדלתי לפזם "מעל פסגת הר הצופים, שלום לך ירושלים". לעיתים ויתרתי על שעות השינה כדי להמשיך לצפות, וחבריי הודו לי על כך. בדרום הבחנתי באזור גוש עציון, זיהיתי את אום אל טלע שממזרח לגוש עציון, את פסגת נבי דנִיאַל ועוד. הייתי מרותק ולא רציתי להתיק את עיניי מהמראות הקסומים שהפעימו אותי.
בעקבות עצתו של משה, השבתי לשאלה: מי יודע לאפות? שאני יודע. קולי בוודאי רעד באמרי דבר כה רחוק מהאמת. שובצתי לעבוד במאפייה עם האופה הוותיק והמקסים, אבלה'. מיד כשנכנסתי למאפייה הציע לי אבלה', ששמו כה יאה לו, לחלוץ נעליי, להסיר את המעיל ולהניחם לייבוש על התנור הלוהט, וכך זכיתי כל יום ובעיקר כל לילה ללבוש יבש. למדתי ללוש בצק בכמויות גדולות, לאפות לחם, חלות, פיתות ועוד מגוון מעדני מותרות בהר הצופים. הכנו מעדני מאפה למלך ולנעריו – מפקד ההר וחבורת הצעירים שאיתו (היו אלה חיילים ביחידת מצוף ששרתו שם). חלפו שלושה שבועות והועברתי לעבודה באוצרות הספרייה הלאומית שנותרו שם. עבדנו באולמות ענק לרוב קפואים מקור. מצאתי עניין רב בגילוי מסמכים שונים ומעניינים אותם נדרשנו לארוז לקראת העברה לאוניברסיטה בגבעת רם. נדמה לי שקראתי הרבה יותר מסמכים מאלה שהספקת לארוז. שם איש לא רדה ואיש ולא האיץ בנו.
בהר אסור היה לנוע בחופשיות. מי ששובץ לאזור האוניברסיטה היה מנוע לעבור לבית החולים, אלא בתפקיד. אסור היה ללכת לאורך הכביש הראשי שחצה את ההר בשל חשש מצלפים ירדנים. חויבנו ללכת דרך מעברים בין הבניינים, לעבור בגן הבוטני, ולחצות את הכביש במנהרות תת קרקעיות שנחצבו שם. (סמוך לאחר מלחמת ששת הימים יצאתי עם חבר מעלומים לסיור בירושלים. אזורים רבים בהר עדיין היו חסומים למבקרים. הכרתי את מעברי הסתר הללו ושוטטנו בכל ההר). באחד הימים קרא לי קצין ואמר – סיפרת שנולדת בהר הצופים, כך גם אני, בֹא נחפש את כרטיסי הלידה שלנו! סמכתי עליו שלא יאונה לנו כל רע. הגענו לבית החולים הדסה והסתובבנו במסדרונות הריקים והקודרים. ראינו שלט "חדר לידה", הדפנו את הדלת הרחבה מאד וציפינו למצוא את המשרד ובו תיעוד הלידות. בהפתעה מוחלטת ראינו ג'יפ תול"ר (תותח ללא רתע) מצוחצח ומוכן לפעולה! כיצד הגיע לכאן, מה הוא עושה כאן בחדר הלידה שלנו. שמנו לב שהמסדרונות והאולמות הוכשרו לנסיעה של כלי רכב. שתקנו ולא שיתפנו בתגלית זו איש מחברינו. מצאנו את משרדי מחלקת הילדות, אבל כרטיסי הלידה שלנו ועוד רבים הועברו כבר להדסה בירושלים.
בימי שהותנו בהר התחוללו תקריות אש שנפתחה לעבר פטרולים שערכנו סביב ההר. בנסיבות אלו נחשפו לפנינו כמה מהסודות הכמוסים, בהם שלכל אחד מאיתנו שמור באפסנאות נשק תקני וחדש. שיש בהר ג'יפים ועליהם תול"ר ועוד נשק כבד. התכוננו והתאמנו לכיבוש "בית התקרית", במדרון הפונה לעיר, בו שהו לעיתים חיילים ירדנים. נאמר לנו שנקבל כלי נשק מתאימים ולא רובים אנגלים שהיו הצמודים אלינו כל הזמן. באחד הלילות גייסו כמה מאיתנו לרדת לשער הצפוני של ההר, ליד בית החולים הדסה. אחרי המתנה מסוימת, נקראנו להוביל מהשער עגלה עמוסה ומכוסה ברזנט. לא ידענו מה יש בה וכיצד הגיעה לשם. סיפרו שלוחמי סיירת מטכ"ל מביאים לכאן בלילות ציוד צבאי ונשק כבד. המשוריינים בהם נסענו היו גבוהים מאד מבחוץ, בפנים התקרה הייתה נמוכה. ספרו שבחלל שבגג המשוריין היסליקו והעלו להר ציוד רב, חלקו מפורק לגורמים. שמעתי מאחד הקצינים שנאמר לו שבאחת העמדות הפונות לאוגוסטה ויקטוריה יש כפתור סודי ומוסווה. לחיצה עליו תפעיל מטען רב עוצמה שהוטמן מתחת לכביש המחבר את אוגוסטה ויקטוריה להר הצופים. זאת למקרה של ניסיון ירדני לחדור אל ההר מכיוון זה. אחרי מלחמת ששת הימים היה חשש שיתפוצץ ויסכן עוברים ושבים, חיפשו את הכפתור ולא איתרו אותו וגם לא את המטען מתחת לכביש. עד היום איני יודע מה מכל אלה היה נכון ומה בדותה. באחת השבתות הלכנו לסיור בבית ספר לרפואה, רטנוף שליד בית החולים, ובו מעבדות מחקר רפואי. רוב הציוד הרפואי הורד לעיר. במרתף הובלנו לחדר פוחלצים – עוּבּרים שלא זכו להיוולד, היו שמורים בצנצנות ענק מלאות בפורמלין. מראות מזוויעים שלא הרפו מאתנו ימים רבים. איני יודע מי הגה רעיון עיוועים לקחת אותנו לביקור שם, אולי גם זה היה חלק מההומור השחור שליווה את החיים בהר.
היינו אמורים לשהות בהר חודש עד שתבוא השיירה ובה המחליפים שלנו. השיירה לא הגיעה ונמסר לנו שהירדנים במעבר מנדלבאום לא אישרו לשיירה לעלות להר. הם הציגו לאנשי האו"ם ולקציני צה"ל במעבר הגבול, צילום של אחד השוטרים העולים בשיירה כשהוא במדי צה"ל, משמע חייל שאסור לו לעלות להר. רוב חבריי קטרו על שנדפקנו ועלינו לשהות בתנאים הקשים עוד שבועיים. אני דווקא בירכתי ושמחתי בליבי על שבועיים נוספים שניתנו לי לשהות בהר. מי יכול היה אז לדעת שתוך 30 חודשים תפרוץ מלחמת ששת הימים, ירושלים תשוחרר ותאוחד, ונוכל לבקר בה באופן חופשי. שבתי הבייתה עמוס חוויות ורשמים ואסור היה לנו לחלוק אותן אם אף אחד. הוחתמנו על טופס התחייבות לסודיות מוחלטת לחמש עשרה שנים. העזתי לומר לאמא בסוד רק שהייתי בהר הצופים. היא התרגשה מאד, בלי מילים הבינה את סערת הרגשות בה הייתי נתון בהר ואיתה שבתי משם.
