"תפילין שהניח לי אבי אבא" (בבלי, סנהדרין צב, ע"ב) – בין גולה לתקומה
כאשר הגעתי לבר מצווה, בשנת תשי"ט, אמרה לי אִמא שלא תִקנה לי תפילין, אקבל את התפילין של אבא, יעקב נתן קְלַפְּהוֹלְץ, הי"ד. אבא נולד למשפחה חרדית בדרום פולין. יחד עם אחיו ואחותו, שלמה ונֶלי, בחרו בדרך הציונות הדתית, הצטרפו לקן תנועת הנוער כנסת השומר הדתי. אבא ושלמה הגשימו את דרכה של תנועת הנוער, יצאו לקיבוץ הכשרה ועלייה, עובדיה בסְלַבְקוֹב. שניהם עלו בנפרד ארצה כמעפילים, הצטרפו לקבוצת אברהם, ועם חבריה עלו להתיישבות בכפר עציון, בניסן תש"ג, 1943. האֵם, רחל-דינה, האחות, נֶלי (נחמה), ורבים מבני משפחתם נספו בשואה.
בכפר עציון הוחלט להקים מפעל למכניקה עדינה, ואבא נשלח ללמוד את המקצוע באוניברסיטה העברית בהר הצופים. עם פרוץ מלחמת העצמאות בגוש עציון, חנוכה תש"ח, דצמבר 1947, נפל בקרב שיירת העשרה אחיו הצעיר, שלמה. ראשון הנופלים במערכה בגוש עציון. "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ" (בראשית לב כה), אבא נותר לבדו, אחרון מבני המשפחה הגדולה. הוא שב מיד לכפר עציון, הצטרף למגינים ונשא בתפקיד פיקודי. את ציודו האישי הותיר בהר הצופים ובכפר עציון מצא תחליף. אבא, יעקב נתן, נהרג בקרב האחרון בכפר עציון, ד' באייר תש"ח, יחד עם רבים מחבריו לתנועה ולקיבוץ.
בתום מלחמת העצמאות נותר הר הצופים מובלעת ישראלית באיזור הירדני. הציוד הרב שנותר בהר הצופים הועבר במשך השנים למדינת ישראל. אמא קבלה את הציוד האישי של אבא – התפילין, פמוטים לשבת שהכין לה ועוד. כחלוף עשר שנים, כשהגעתי לבר מצווה ירשתי אותן. ערב ראש השנה תשכ"ח, 1967, שבנו לכפר עציון ואיתי התפילין שירשתי מאבא. אבא התייתם, כמוני, בגיל שלוש לערך. אביו, משה, ככל הנראה נרצח בתרע"ט, 1919, בגל פרעות בפולין. כאשר הגיע אבא למצוות אמרה לו אִמו, סבתא רחל דינה, שהוא הבן הבכור ויירש את התפילין של אביו, משה – סבא שלי. עשר שנים נותרו התפילין מיותמות, בשקית קטיפה שחורה עליה נרשם ביידיש: "יעקב נתן קלאפּפהֹאָלץ, תר"צ" [קְלַפְּהוֹלְץ]. בשנת תשי"ט, 1959, זכיתי להוציא אותן מהשקית ולהניח אותן.
אנטיגונה – חוק האל מול חוק המדינה
בהיותי תלמיד בכיתה י, בבית הספר התיכון הדתי, בית וגן, בבת ים, למדנו את הטרגדיה היוונית, אנטיגונה. תמציתה: לאחר מות מלך העיר תבאי נאבקו שני בניו על הירושה. האחד עלה על העיר בכוח צבאי במטרה לכבוש אותה מידי אחיו ששלט בה. בקרב נהרגו שני האחים, ודודם הוכתר למלך. הוא הורה לקבור בטקס מלכותי את האח ששלט בעיר ועל גופת האח שתקף אותה הטיל צו מלכותי שלא תיקבר, ותישאר מאכל לעוף השמים ולחית הארץ. אנטיגונה, אחותם של שני האחים, אינה יכולה לשאת את הגזירה שנוגדת את צו האלים וקוברת בהסתר את אחיה. היא נתפסת והמלך, דודה, גזר עליה מוות, חרף הביקורת. הסיום טרגי, אנטיגונה התאבדה בכלאה ועמה אהוּבהּ, בן המלך. אשת המלך אף היא שלחה יד בנפשה.
הפרשנות שהעניקה המורָה הייתה: אנטיגונה צודקת, היא נשמעה לצו האלים שגובר על צו המלך (לכאורה, כך גם על פי ההלכה). העזתי לחלוק עליה וטענתי שבנסיבות אלו המלך היה חייב לייצב את השלטון שהתערער לחלוטין. דעתי הייתה חריגה, בוודאי בבית ספר דתי. למיטב זכורני, הדיון בינינו נמשך כמה שיעורים. כשבגרתי הבנתי שהצגתי עמדה בוסרית, שהטרימה את השקפתי הדתית, לפיה, לא בכל מקרה מה שמוצג כ"הלכה" מעניק לגיטימציה ואף חובה להפר את חוק המדינה, ולפעול בשם מה שמוגדר "רצון האל". לדוגמה, חלקתי על פסק דינם של רבנים גדולים שקראו לחיילים לסרב פקודה לפנות יישוב שקם בניגוד לחוק. "רצון האל", "ההלכה", הם במקרים רבים עמומים ושנויים במחלוקת. בהתנגשות בין גורל העם והמדינה לבין מה שמוצג לפנינו כ"הלכה", פעמים שקיום המדינה, שנושאת ערך דתי, קודם.
סיור בהרי ירושלים
באחד מימי הלימודים בכיתה י' או י"א, בתיכון בית וגן בבת ים, הופיע המורה הצעיר והכריזמטי שלנו למתמטיקה, אברהם יצחק שמיר, ומסר לנו הנחיות: מחר בבוקר על כולם לבוא לבית הספר בשעה 07:00, הפעם אחרי שתתפללו בבית. קחו אתכם ילקוט בית הספר וגם, כובע, מימייה, נעליים לטיול, כריכים ליום שלם ומעט כסף. אִמרו להורים שמחר תשובו מבית הספר מאוחר, בערב. איש מאיתנו לא ידע מה פשר הדברים, אהבנו אותו ובאנו כמצוותו בבוקר. את הילקוטים הכנסנו לכיתה שלנו והוא נעל אותה. את הציוד לטיול נטלנו עמנו, ירדנו לתחנת האוטובוס ועלינו על קו אגד לתל אביב. בזריזות הגענו לתחנת הרכבת במרכז העיר, רכשנו כרטיסים ועלינו כולנו על הרכבת לירושלים וירדנו בבית שמש.
מבית שמש הוביל אותו המורה, שהיה סייר ואיש ידיעת הארץ נפלא, במסע חד יומי בהרי ירושלים. טיפסנו לפסגת דיר אל הַוּאַ (הר יעלה), ושם לאורך הכביש, חלפנו ליד נס הרים ובר גיורא. בדרך לימד אותנו שמיר מעט על הגיאולוגיה של האזור, הנוף, שמות צמחי הבר שפרחו, ציפורים שחגו מעלינו, היסטוריה של האזור מימי התנ"ך ועד מלחמת העצמאות, ועוד. ליד משטרת בר גיורא, הסמוכה לגבול, העמיד המורה שמיר את כל הכיתה, קרא לי ואמר: הנה שם רחוק, רואים עץ גדול בין שתי גבעות. יוחנן יספר לנו על הבית בו נולד, בכפר עציון, שם ליד עץ האלון הבודד. המקום והנוף היו מוכרים לי מסיורים קודמים שערכנו, שרידי כפר עציון, בכל יום זיכרון לחללי צה"ל, ביום ד' באייר, אחרי האזכרה לחללי גוש עציון, בהר הרצל בירושלים. נדמה לי שההתרגשות גברה עלי ולא אמרתי אלא מילים ספורות בלבד, והמורה, שמיר, השלים את הסיפור. המשכנו במסע, ירדנו בנחל קטלב, התוודענו לצמחיית ההר המרשימה, הגענו לערוץ נחל רפאים, השמש שקעה ואט אט ירדה חשכה. שמיר ניצל זאת ללמד אותנו כיצד לאתר את כוכב הצפון, את שתי העגלות ועוד. לתחנת הרכבת ספקנו להגיע במועד. שבנו ברכבת לתל אביב ובאוטובוס לבת ים, שם התפזרנו כרגיל, כל תלמיד לביתו.
סיור זה נותר חקוק בזיכרוני, ואולי הוא שדחף אותי להצטרף לצוות ההקמה של בית ספר שדה כפר עציון, במסגרתו הדרכתי כמה שנים, ובו אני קשור עד היום.
פוסקי הלכה וזוג צעיר במצוקה
באמצע תשל"ב היינו זוג צעיר ונקלענו לדילמה אכזרית עקב בעיה רפואית דחופה. כל הרופאים בהם בכירים ומומחים, הציעו דרך טיפול מסוימת. הם הזהירו אותנו שאם לא ננהג כך אנו עלולים לחולל פגיעה אנושה במשפחתנו. פוסקי ההלכה הגדולים דחו את המלצת הרופאים והורו לנהוג באופן אחר. מנכ"ל שערי צדק העמיד לרשותנו את לשכתו כדי שננסה להשיג היתר הלכתי. שוחחתי עם כמה מגדולי הפוסקים. בקשתי מכל אחד מהם שנבוא להיפגש אתו. כולם, ללא יוצא מהכלל, דחו בתוקף את עמדת הרופאים וסירבו בתוקף להיפגש אתנו. חשתי שהם מסרבים להביט לנו בעיניים ולהורות הלכה.
נקלענו למצוקה איומה. לא יכולנו לנהוג בניגוד להשקפת עולמנו הדתית ולדרכנו החינוכית. הדבר נודע לרב חיים דרוקמן (אז טרם היכרנו). הרב עזב את כל עיסוקיו ובאותו יום התייצב בביתנו בכפר עציון. ישב אתנו כמה שעות, הקשיב לנו, חיזק אותנו וניסה למצוא סדק בין פוסקי ההלכה. למחרת קבע לנו פגישה דחופה עם אחד מגדולי הרבנים הפוסקים הציוניים שעסק בסוגיה זו. הפגישה הנחילה לנו אכזבה קשה. הפוסק הציוני אמר לנו: מדוע עלי להכניס את ראשי בבעיה קשה זו. יש רב ראשי פנו אליו, וצייד אותנו בפתק המלצה לרב הראשי. אחרי דחיות ועיכובים הצלחתי לשוחח טלפונית עם הרב הראשי. גם הוא הגיב באותה צורה: ה' ירחם, ישועת ה' כהרף עין, אבל סירב בתוקף לקבל אותנו לפגישה. באותו ערב שוב חזר הרב דרוקמן לביתנו, לחזק ולעודד. הוא היחיד מהעולם הרבני שהביט לנו בעיניים, גילה אכפתיות ואמפתיה, ותמך בנו לאורך כל הדרך. בזכותו ובזכות עמידתה האיתנה של חנה, הכרענו לנהוג כפי שהורו הפוסקים ולדחות את עמדת הרופאים. לשמחת כולנו הבעיה באה על פתרונה. הראשון אליו התקשרתי לבשר על כך היה הרב דרוקמן שכמובן הגיע שוב לכפר עציון לבקר אותנו.
סיפורה של כתובת מבית הכנסת בסוסיא
בראשית שנות ה-70 של המאה ה-20, יצאנו – צוות מדריכי בית ספר שדה כפר עציון – לסיור באתר סוסיה עם שמריה גוטמן. ארכיאולוג ידוע, חבר קיבוץ נען, שהוביל סקר ארכיאולוגי בדרום הר חברון. שמריה התלהב, דילג בקלילות בין החורבות, ותיאר לפנינו בית כנסת יהודי מרהיב. אנו – לפחות אני – ראינו קוצים ודרדרים, ברחשים ושמש קופחת על גבעת טרשים חשופה. בחפירה שקיימנו שם התגלה בית כנסת מרשים ביופיו. באחד ימים חפרנו בחצר בית הכנסת, הסרנו שכבה עבה של אדמה. גילינו פסיפס מרהיב ובו הכתובת:
"זכור לטובה, קדושת מרי רבי איסי המכובד בירבי שעשה הפסיפוס הזה וטח את כותליו בסיד מה שנתנדב במשתה [החתונה של] רבי יוחנו בנו. שלום על ישראל אמן".
קראנו אותה בהתרגשות כמכתב שנשלח אלינו לפני כאלף שנים ועתה הגיע. לימים, יצאנו, חנה ואני עם ילדינו, מורית ונתאי, לטיול יום העצמאות בדרום הר חברון. הגענו לחצר בית הכנסת בסוסיא. מורית הייתה בכיתה א', ביקשתי ממנה לקרוא את הכתובת והיא קראה. האותיות העבריות ורוב המילים היו מובנות לה היטב: כהן, סופר, רבי, קדושת, שלום על ישראל, יוחנן, ועוד. אילו היה ניצב שם רבי יוחנן הנזכר בכתובת, היה מסביר את תפקידו של בית הכנסת בוודאי טוב ממני, והיא הייתה מבינה ומשווה לבית הכנסת שהיא מכירה בכפר עציון.
אין לכך תקדים בעולמנו, אין באומות העולם ילד שיכול לקרוא ולהבין כתובת שנכתבה לפני כאלף שנים. הרב ד"ר יעקב הרצוג ז"ל, בנו של הרב הראשי לארץ ישראל ולמדינת ישראל, הרב ד"ר יצחק איזיק הלוי הרצוג, עמד על תופעה חסרת תקדים זו (יעקב הרצוג, עם לבדד ישכון, 1975, עמ' 18-17).
עם יצחק רבין בכפר עציון
ביום ד' בתשרי תשל"ד, 30 בספטמבר 1973, שבעה ימים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, ביקר יצחק רבין בכפר עציון, הוא הוזמן להרצות בערב לצעירי הקיבוץ הדתי, והחליט להקדים ולהגיע בשעות הצהרים. רבין הסביר לי כי גוש עציון נחרת עמוק בתודעתו. במלחמת העצמאות הוא היה מפקד הפלמ"ח במרחב ירושלים כולל גוש עציון, מיד אחרי מלחמת ששת הימים סיים את תפקידו כרמטכ"ל ומונה לשגריר ישראל בארצות הברית. הוא לא הספיק לבקר בגוש עציון וחש חובה לפקוד את שדות הקטל בהם נפלו לוחמים רבים שהיו נתונים לפיקודו. נפגשנו בשבילי הכפר ושמחתי על ההזדמנות לשמוע ממנו על הימים ההם בגוש עציון, נושא בו אני עוסק שנים רבות.
סיירנו שנינו יחד כשמונה שעות בגוש עציון, ביקרנו בשדות הקרב, במשלטים, בשדה הנחיתה המאולתר ובשרידי הקיבוצים. למדתי ממנו הרבה, חשתי את רגישותו לחיילים ולמתיישבים שנפלו בקרבות. הגענו לתערוכת ההנצחה ועמדנו מול מפת הקרב האחרון בגוש עציון – מפה סכמתית ופשוטה, עליה סומנו היישובים, המשלטים וצירי ההתקדמות של האוייב בקרב האחרון. רבין נתקע ולא זז ממנה. כחלוף דקות ארוכות שיתף אותי בסערת הרגשות בה היה נתון: במלחמת העצמאות היה רבין מפקד הגדוד השישי של הפלמ"ח, שהיה פרוס בחזית ירושלים, כולל גוש עציון. ביום חמישי, ד' באייר תש"ח, 13 במאי 1948 נפל כפר עציון ורוב מגיניו נהרגו בקרב. למחרת, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, יצאו שאר מגיני גוש עציון בשבי הלגיון. בשעות הצהריים המאוחרות ניצב רבין יחד עם צמרת הפיקוד על גג המפקדה במעלה החמישה. הם צפו לעבר גוש עציון וראו כיצד יוצאים חברי הקיבוצים בשבי, הערבים שוללים ובוזזים את היישובים ומציתים אותם באש. היה זה בערב שבת, ארבע שלהבות אדומות – נרות שבת נראו על במת הר חברון. התמונה הייתה קשה מנשוא – לוחמים רבים נפלו בקרב; יישובים ראשונים נפלו במערכה; שבויים רבים יוצאים אל הלא נודע; הכביש מחברון לירושלים נפתח לתנועה חופשית של האויב. לפתע הגיח הקַשָּר וצעק: "מזל טוב". רבין השתיק אותו מיד. וכך כמה פעמים עד שעלה בידי הקשר להשלים משפט: "בן גוריון הכריז על מדינה יהודית – הודיעו בקֶשֶר"! תמונה זו – אמר רבין – לא יישכח עד יומו האחרון. ואכן, נפשתי אתו מאז כמה פעמים, ובכל פעם חזר והזכיר לי חוויה מכוננת זו בחייו.
המאבק על קולנוע היכל בפתח תקווה
בחורף תשמ"ד, 1984, בעת שכיהנתי כמזכ"ל תנועת בני עקיבא, נקראתי על ידי הרב שמעון סלומון, רבה הראשי האשכנזי של פתח תקווה, לרתום את חניכי התנועה למאבק בליל שבת למען השבת. בפגישה לילית הבהיר לי הרב סלומון כי קולנוע היכל, שעומד להיפתח בליל שבת בניגוד לחוק, הוא קו-חזית. לדעתו, ראשי העיר החילוניים מתכוונים לפרוץ את הגדר ובהמשך לאשר פתיחת חנויות בשבת, להפעיל תחבורה ציבורית בשבת וכן הלאה. לדחוק את היהודים שומרי המצוות מהעיר, שנוסדה בידי יהודים חרדיים, חלוצים יוצאי היישוב הישן בירושלים. הבעתי הסתייגות מהמאבק והטלתי ספק בתרומתו לעמת הנזק שיגרום לדמותה ולצביונה היהודי של העיר, הרב נותר איתן בעמדתו. לא הסכמתי להורות לחברי בני עקיבא לצאת בליל שבת להפגנה ברחובה של העיר.
בתמימותי, הערכתי שאמצא אוזן קשבת ואנצל את מעמדי, ובאותו לילה פניתי לראש העיר, מר דב תבורי, בשאלה מדוע החליט לגבות עבירה על החוק, בפתיחת קולנוע היכל בשבת. תבורי הבהיר לי כי הרבנים מבקשים להטיל על העיר עוד ועוד איסורים ומגבלות הלכתיות – סגירת רחובות לתחבורה פרטית בשבת, חומרות בענייני כשרות וכן הלאה, עד שיהודי שאינו שומר מצוות יידחק מהעיר. לדידו, קולנוע היכל הוא קו-החזית, שהפעלתו בליל שבת תבטיח שמירה על עיר פתוחה לכל יושביה. נגד עיני נחשפה תמונת ראי מוזרה. לכאורה, שניהם מבקשים לשמור על סטטוס קוו, אלא שהם חשים שכל צד חותר להפר אותו ולפרוץ את גדר. ניסיונות להפגיש ביניהם ולהביא להרגעת הרוחות ולשימור הסטטוס קוו, לא צלחו. אף אחד משני היריבים לא היה מוכן לוותר עקב המטען הכבד שהעמיס כל אחד על אולם הקולנוע העלוב שעמד במוקד העימות.
עשרות שבתות התחולל המאבק. מודעות בִּשרו על הקרנת סרטים בלילות שבת, ומודעות בִּשרו על הפגנות המוניות למנוע את חילול השבת. הציבור הדתי בהמוניו יצא בכל ליל שבת אחרי התפילה מבתי הכנסת, ובמקום לבוא הבייתה לסעודת שבת "יצא לקולנוע". המאבק הציבורי היה כרוך למרבה הצער בהרבה מאד פגיעה בקדושת השבת ואף בחילול שבת, כביכול, כדי לשמור על צביונה היהודי של העיר. המאבק נמשך ואני יזמתי בהנהלה ארצית של בני עקיבא עצרת המונים בכיכר הראשית בפתח תקווה, במוצאי שבת, בנוכחות הרב דרוקמן, חברי כנסת ואישי ציבור. כולם קראו להרגיע את הרוחות, לחזור ולשמור על הסטטוס קוו שנשמר בעיר שנים רבות. אט אט נמוגו ההפגנות. קולנוע היכל שהיה תחילה אולם עלוב ומיושן, שופץ והיה למכלול אולמות מפוארים, בעליו הרוויחו לא מעט מהפרשה, לעומתו השבת נותרה מבוישת. מסכת היחסים בין הציבור הדתי לציבור החילוני בפתח תקווה ספגה מהלומה כואבת. חוויה זו הייתה אחד המניעים שהובילו אותי למאמץ לגבש אמנה יהודית-חברתית בענייני דת ומדינה. ובעקבותיה נבחרתי לרכז צוות מכובד של חברי הקיבוץ הדתי ששקד על המשימה, בשנים 1991-1990.
הדלקת משואה בליל יום העצמאות בהר הרצל
אני, יוחנן בן יעקב (קְלַפְּהוֹלְץ), בן סימה ויעקב נתן הי"ד, בן וחבר כפר עציון, יושב ראש מועצת תנועות הנוער בישראל, מתכבד להדליק משואה זו של יום העצמאות ה-ל"ח למדינת ישראל. לכבוד תנועות הנוער המחנכות לדמוקרטיה בעצם פעילותן.
לכבוד ההתנדבות וההיחלצות לכל משימה, בכל עת.
לכבוד החיבה לכל אדם שנברא בצלם והסובלנות כלפי כל הדעות וכל העמים.
ולתפארת מדינת ישראל!
זכיתי לומר דברים אלו, בטקס השאת המשואות בליל יום העצמאות, במרומי הר הרצל. ליד קברו של מייסד התנועה הציונית וחוזה המדינה, בנימין זאב הרצל. לצידי עמדו: השופט משה לנדוי, נשיא בית המשפט העליון; הד"ר זורח ורהפטיג, חבר כנסת ושר; פרופ' אליס שלווי, מנהלת בית הספר פלך; טדי קולק, ראש עיריית ירושלים, ונבחרים נוספים. המכנה המשותף לכולנו היה אישים שתרמו לקידום הדמוקרטיה בישראל. בנימוקי הוועדה שבחרה בי, והעניקה לי את הכבוד הרב להצטרף לחבורת אישים דגולים אלו, נכתב:
"בשנים האחרונות מרבה יוחנן בן יעקב לעסוק בנושא הדמוקרטיה ובסוגיית ישראל – ישמעאל. העלה נושאים אלו בפרסומי התנועה וביום עיון לראשי תנועות הנוער בישראל, פרסם חוברת 'חביב אדם שנברא בצלם – לבירור היחס לנוכרי ומעמדו בארץ' … נקט יוזמה משותפת על מזכ"ל השומר הצעיר לסדרת פעולות משותפות בין התנועות …".
שעות ספורות קודם לכן עמדתי עם בני משפחתי במורד הר הרצל, בבית הקברות הצבאי, על קבר חללי גוש עציון, בהם אבי, יעקב נתן, וחבריו שנפלו ביום ד' באייר תש"ח. לימים קבעה הכנסת את יום נפילתם בקרב כיום הזיכרון הכללי לחללי מערכות ישראל, ולמחרתו, ה' באייר, יום העצמאות. חשתי באותו מעמד שאם יש רגעי קדושה במדינת ישראל, הרי טקס זה הוא הביטוי המרומם ונשגב ביותר שלה. טקס המעבר בו נמסכים היגון והזיכרון, מגש הכסף עליו נתנה לנו מדינת ישראל.
"תקע בשופר גדול לחירותנו"
לקראת פסח תש"ן, אפריל 1990, יצאתי במשלחת ישראלית ראשונה אחרי נפילת מסך הברזל, לערוך סדרי פסח בקהילות יהודיות בברית המועצות. שובצתי לערוך את הסדר במוֹזֵיר, עיר קטנה בדרום בלורוס. הגעתי לשם ימים ספורים לפני פסח ואיתרתי יהודי קשיש וחביב, יוסף מלכין, שזכר מעט מאורחות החיים היהודיים. בליל הסדר נכחו כמאתיים יהודים, כמעט לכולם היה זה ליל הסדר הראשון בחייהם. בזכות ציוד רב ששוגר מהארץ עיצבנו את האולם ברוח ישראלית, השולחנות היו ערוכים ועליהם כל שדרוש לסדר פסח כהלכתו. הכל שידר חגיגיות הדר והותיר רושם עז. כיבדתי את יוסף מלכין ב'קידוש'. התרגשותו הייתה אדירה, גביע הכסף גדול, מלא יין אדום רעד בידיו, דמעות זלגו מעיניו. להערכתי, איש מהנוכחים לא הבין מה היה לו, הם נותקו באכזריות מהמורשת היהודית ומהזיכרון שמכונן את זהותנו ההודית. יוסף מלכין נזכר בליל הסדר בילדותו, מאז חלפו שבעים שנה. היה זה ליל הסדר המרגש, המרשים והמופלא בחיי.
ביום הראשון של חול המועד הוזמנתי למפגש בדירתם הקטנה של משפחת מלכין, שם נאספו בנותיו, חתניו ונכדיו. הם הרבו להתעניין בארץ ישראל ובמדינת ישראל והשיחה התארכה. בשעת לילה מאוחרת ניגש הזקן לפינה חבויה במרומי הקיר, הסיר מסווה, נפער פתח ממנו שלף שקית בד מאובקת שהציפה את החדר בענן מעופש. מתוכה שלף יוסף שופר! הוא הגיש לי את השופר וציטט מהתפילה במבטא יידישאי כבד: "תקע בשוֹיֵפר גֹדֶל לחֵירוּסֵיני". שאלתי: מי מבני המשפחה יודע מה זה? – איש לא ידע. שאלתי את יוסף מלכין: מדוע הסתיר? – הזקן השיב בשקט, כמתיק סוד: גם אשתי לא יודעת. אִם מי מהם היה יודע שאני מחביא שופר היה מלשין עלי והסוף היה מר. רעייתו הקשישה, שכל הערב לא פצתה פה, אמרה: אני ידעתי! היא חששה לגלות לבעלה שהיא יודעת, פן ילשין הוא עליה! הסוד הכמוס נחשף. הקשישים דמעו וכולנו עמם. שבעים שנה שמר יוסף מלכין את השופר, אולי אף עשה בו שימוש פעם. לרעייתו, אשת חיקו, לא יכול היה לגלות את הסוד. כך, באמצעות טרור אכזר ורצחני, ניתק השלטון את יהודיי ברית המועצות מכל זיכרון יהודי. יוסף ביקש ממני שאקח את השופר לארץ ישראל, כיבדתי את בקשתו, למרות הסיכון הרב שהיה בכך. בראש השנה תקענו בשופר זה בבית הכנסת בכפר עציון. שופר זה ועוד שפע חוויות דומות שחוויתי בביקורי הראשון בברית המועצות שינו את מסלול חיי לשנים רבות, בהן התגייסתי למען אחים ואחיות שהתגלו לי בערבות רוסיה, "יהודי הדממה" שהשממה היהודית הכפויה קרעה אותם מאיתנו.
סיפורה של סוויטה קאגן
ליל שבת, שבט תשנ"א, פברואר 1991, נזדמנתי לבית הכנסת הגדול והמפואר בלנינגרד. העיר עוטה שלג כבד, הטמפרטורה 25 מעלות מתחת לאפס. יהודים מתקבצים לתפילת קבלת שבת. מניין מוזר – קיבוץ גלויות, יהודים מקומיים, שני צעירים מהולנד, שני יהודים מארצות הברית ושתי נשים קשישות בעזרת נשים. ר' מישה קוריץ, שליח אגודת שמי"ר (חב"ד) מישראל מנסה לחדש חיים יהודיים בעירו של לנין, המהפכן שביקש לבטל את הלאומיות והדת בכלל והיהודיות בפרט.
לפתע נכנסת נערה צעירה בלבוש חול, עטופת שלג. ניצבת בעיבורו של האולם ומתבוננת בפליאה, עיניה מביעות השתוממות ומבוכה. איש אינו שם לִבו אליה, הכל שקועים בתפילה: "לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה" התנגנו מילות השיר. נגשתי לברר מה חפצה? עברית אינה יודעת, למדה מעט אנגלית. שאלתיה: את מי את מחפשת, מה את מבקשת? – אינה יודעת, אינה מכירה איש מבאי המקום, אינה יודעת דבר על המבנה ועל הנעשה בו, על הסמלים והחפצים המשונים המעטרים אותו. אין לה מושג במה עסוקים קומץ האנשים שהתכנסו כאן לעת ערב. כיצד הגעת לכאן ומדוע? – שאלתי. חברים מהאוניברסיטה שלחו אותה לכאן, לרחוב לרמנטובסקי מספר 2, על יד תיאטרון מרינסקי.
ניסיתי לברר את פשר בואה למקום אך היא לא ידעה להסביר זאת. הצגתי עצמי ושאלתי לשמה – סווייטה קאגן! השיבה, ואני הגבתי במשיכת כתף עזה, בפליאה. מדוע קפצתי, שאלה – ניסיתי להסביר לה את מהות שמה ומשמעותו, סוויט ברוסית = אור; קאגן = כהן (ברוסית 'ה' מוחלפת ב'ג'). לפני נצבה אורית כהן. אמרתי לה שהיא בת למשפחה מיוחדת שמתכנסת כאן במועדון שלנו. לפתע עיניה התערפלו. כחלוף דקה או שתים נעורה וסיפרה: כילדה קטנה היא זוכרת את המשפט האחרון שאמרה לה סבתהּ מצד אמהּ, על ערש דווי: "סוויטה, שמרי על שמך ואל תחליפי אותו לעולם!" ועצמה עיניה לנצח. סוויטה לא הבינה פשר הצוואה. הוריה וקרובי משפחתה לא ידעו לפענח את דברי סבתא. נראה שלכך כיוונה הסבתא, לשמור מכל משמר על חוט זיכרון יהודי דקיק.
התפילה הסתיימה ואנו עדיין עומדים ומשוחחים, קומץ המתפללים עוברים ומברכים 'שבת שלום'. בלבי הִדהדו מילות הפיוט ששרנו בעת כניסתה לבית הכנסת: "קומי צאי מתוך ההפכה / רב לך שבת בעמק הבכא / והוא יחמול עליך חמלה / התנערי מעפר קומי / לבשי בגדי תפארתך". לצערי סווייטה לא חידשה איתי את הקשר, למרות שהצעתי לה לעשות זאת אחרי שבת.
מסע למחוזות הנעורים של הורינו – מייסדי כפר עציון
בשלהי שנות ה-90 הצטרפתי למסע בפולין בהדרכת נילי בן ארי. שבתי טעון רשמים עמוקים, ונחשפתי לכך שהציונות הדתית, תנועת תורה-ועבודה ותנועת הנוער כנסת השומר הדתי כמעט נשכחו. הצטרפתי לקורס מדריכי פולין כדי להכיר את פולין ואת וסיפורה היהודי, ומתוך כך לחשוף את העולם הציוני דתי שנולד ופרח בה. יצאתי להדרכות ראשונות וכאשר חשתי שאני מוכן, יזמתי מסע של בני כפר עציון בעקבות הורינו. רובם עלו מפולין, שם חונכו בתנועת הנוער הציונית דתית, ואת הערכים והרוח שספגו שם העלו ארצה לקבוצת אברהם ולכפר עציון.
בקיץ תשס"ב, 2002, יצאנו חבורה של כ-50 בני כפר עציון וכמה מצטרפים, לפולין. התחלנו בווילנה ליד הבית בו התקבצו חברי השומר הדתי ובני עקיבא שנמלטו מפולין עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, במבצע חילוץ תנועתי. בהם חברים שעלו והצטרפו לכפר עציון. משם עברנו לפולין, פקדנו אתרים, כתובות ומקומות בהם התגוררו ופעלו הורינו וחבריהם בימי נעוריהם. המסע היה עמוס חוויות אישיות מרגשות, אציין אחת לדוגמה: בנסיעה מביאליסטוק דרומה עיינתי בספרון קטן שקיבלתי מחנה, "מן המפולת", זיכרונות שכתב אביה, שלמה רוזן. שם הופיעה כתובת בעירו, שדלץ, בה חווה את ההפצצות וההרס שגרמו הגרמנים בערי פולין בראשית המלחמה. מסלול הנסיעה עבר בעיר שדלץ. בלי לידע איש, ביקשתי מהנהג הפולני לנסות לאתר ולהגיע לכתובת זו, והוא עשה זאת. עצרנו ליד הבית והודעתי לכולם היכן אנו נמצאים. חנה הייתה מופתעת לחלוטין, עיניה הנדהמות אמרו הכל. היא ירדה התבוננה בבית ומצאה מאחוריו גינה, שגם עליה כתב אביה. הייתה זו חוויה אישית וקבוצתית אחת מרבות שחווינו באותו מסע. שבנו נרגשים וטעונים וקיימנו מפגשים של משתתפי המסע עם שאר בני כפר עציון. כמה מאיתנו התעוררו בעקבות המסע והחלו לגלות עניין בקורות הורינו ובסיפורו של כפר עציון. אחד התוצרים שנולד בעקבות מסע זה וההתעוררות שהביא, הוא מחקרה וספרה של עמיה ליבליך, ילדי כפר עציון (חיפה, 2007).
"טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" (תהלים קמה ט)
סוגיית השואה והאמונה טורדת את מנוחתו של כל יהודי מאמין. הדרכת מסעות פולין וחשיפה לאימי השואה העצימו את השאלות שמתרוצצות במוחי והגבירו את התהיות שמלוות אותי. באחד המסעות שהובלתי בפולין, הדרכתי קבוצת תלמידות תיכון תורני מגוש דן. הצטרף אלינו מדריך נוסף, כמקובל במסעות רבים, בהתאם לגודל קבוצת החניכים במסע. הוא הציע לפתוח את יום ההדרכה במחנה הרצח וההשמדה אושוויץ-בירקנאו, בתפילת שחרית מיוחדת אותה נקיים כולנו יחד, השכם בבוקר, בראש מגדל השמירה הנאצי שניצב בפתח המחנה. המדריך שאיתי הוביל את התפילה בכישרון רב, הוא אמר פסוק וכולנו חזרנו אחריו, וכך אמרנו את תפילת שחרית כולה פסוק בפסוק. תפילה ארוכה מאד שנישאה בעודנו עומדים בצפיפות בעמדת התצפית הנאצית שבראש מגדל השמירה.
נשאתי עיני אל המחנה שהשתרע מתחתינו, אט אט החלו להגיע לביקור קבוצות רבות, בהן גם תלמידים מישראל, שבלטו בדגלי כחול לבן שעטפו אותם. מראש המגדל הנישא הם נראו כהמוני נמלים זעירות על פני השדה. כך בדיוק ראו אותם הנאצים, מכאן הם צפו בהם ואולי אף ניהלו את הזוועה שאין דומה לה בתולדות האדם. כאשר הגענו לפסוק: "טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו", בפרק "אשרי" שבפסוקי דזִמרה, נתקעתי! חשתי שאינני יכול לומר פסוק זה, שהרי למדנו: "דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי" (תהלים קא ז). כיצד יכול אדם מאמין לומר טוב ה' כאשר נגד עיניו הנורא מכל עלי אדמות – מקום בו הושמדו למעלה ממיליון אחינו בני ישראל ועוד בני אדם רבים. מרחב בו שלט בלא מיצרים הרוע המוחלט, הרשע האנושי שהדרדר עד תהום. מראה הרבים שבאו לביקור במחנה, שנראו ממרומי המגדל כרמשים, והידיעה שכך בדיוק ראו אותם הנאצים היכה בי בעוצמה. כאן אי אפשר לומר: "טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" – טובו ורחמיו הסתלקו מכאן והותירו את החיה הטורפת שבאדם להשתולל באין מונע.
כפיתי על עצמי להמשיך ולעמוד שם, להאזין לתפילה הנרגשת, שאת חלקה נשא הציבור שסביב בניגונים, אך לא יכולתי להיות שותף לה. החוויה הייתה עוצמתית מכל שחווית בעולמי האמוני. לימים, מצאתי לעצמי מפלט מהמבוכה הדתית ופירשתי לעצמי שפסוקי תפילה אלו ועוד רבים אינם מבטים מציאות קיימת או מבט את העבר, אלא הם ייחול, תפילה שכך יהיה בעתיד. שנזכה לחוות עולם שיאה לתאר אותו במילים: "טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו". מי ייתן ונזכה!
מפגש מפתיע עם "אליהו הנביא"
ערב יום כיפור תש"פ, 2019, נהגתי בשעות הצהרים מכפר סבא בדרכי הביתה לכפר עציון. באמצע כביש 6 התפוצץ צמיג קדמי, בקושי הצלחתי להגיע לשולי הכביש ולחנות בנקודה די מסוכנת. התארגנתי להחלפת הצמיג. בעבר עשיתי זאת פעמים רבות במיומנות ובמהירות, עתה הייתה זו מטלה פיזית שלמעלה מכוחותיי. חלפה דקה אולי שתיים, לפני נעצרה מכונית, נהג צעיר יצא ממנה, הודיע לי שהוא יחליף את הגלגל והגיש לי בקבוק מים קרים, בשמש הקופחת. במיומנות רבה השתלט על המשימה, ניסיונותיי לסייע בידו נדחו באדיבות. לקראת סיום המלאכה הצעתי לו תשלום, הוא סירב בכל תוקף. הצעתי שייתן את שטר הכסף שיקבל ממני לכל מטרה שיבחר, הוא דחה באדיבות ובתוקף את הצעתי. שאלתי, מה שמו ומהיכן הוא, כל שנאות להשיב היה שהוא בדווי מרהט, שב אל רכבו ודהר דרומה. אין צורך להרחיק עד נינווה, זכיתי לחוויה מרגשת ומשמעותית לקראת יום הדין.
