"'יענך ה' ביום צרה'. משל לאב ובנו שהיו מהלכים בדרך, נתייגע הבן ואמר לאביו: אבא, היכן היא המדינה? אמר לו: בני, סימן זה יהא בידך; אם ראית בית-הקברות לפניך, דע לך שהמדינה קרובה לך" (ילקוט שמעוני, תהלים כ).
בצהרי יום חמישי, ד' באייר תש"ח, 13 במאי 1948, פרץ טור משורייני האויב את שער כפר עציון, בעקבותיו נהרו לכפר חיילי הלגיון והמוני פורעים. מולם ניצבו חברי כפר עציון ואנשי התגבורת – קומץ מגינים מותשים, נשקם דל, תחמושתם אזלה. הקרב בכפר היה סוער, המגינים לחמו ורובם נפלו בעמדות. בודדים התרכזו ברחבה והניחו את נשקם מרוקן הכדורים. אש נפתחה לעברם, מי שיכול נמלט ואחז בנשק. כפר עציון נכבש, 127 מגינים, בהם 22 נשים, נפלו בקרב. חלום דורות שנשאו בלבם נגוז. בחודש חשוון תש"י, אוקטובר 1949, לוקטו עצמותיהם והובאו לקבורה בהר הרצל בירושלים.
למחרת, ערב שבת, ה' באייר תש"ח, ניצב יצחק רבין, מפקד חטיבת הראל, על גג המפקדה במעלה החמישה צופה לעבר גוש עציון. נגד עיניו הובלו המגינים שנותרו בשבי הלגיון. הפורעים בזזו את היישובים והעלום באש. ארבע שלהבות אדומות עלו השמיימה, נרות שבת בערו על פסגות הר חברון. ובאותם רגעים נוראי הוד התבשר יצחק רבין: "מדינה עברית קמה"! באותו יום, באותה שעה, הכריז דוד בן גוריון "על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". ביומנו כתב דב קנוהל, ממייסדי כפר עציון וממגיניו: "העם שוחרר מעול זרים ולוחמי כפר עציון לא זכו להגיע ליום זה, מדינה עברית קמה וחברי כפר עציון לא יזכו להשתתף בבניינה. מה טראגי הדבר! היבין העם המשוחרר, התדע המדינה להעריך את שנתנו לה אנשים פשוטים ובלתי ידועים אלה?".
בין הנופלים בקרב היה אבא, יעקב-נתן קְלַפְּהוֹלְץ, מוותיקי כפר עציון, מפקד הקטע הדרום-מערבי. אותנו, הילדים והאמהות, פינו בראשית המצור לירושלים. מכפר עציון הנצור כתב אבא לאמא:
האם אנו חיילים ממש? … האם זה חלום? … על אף האבל הכבד … הפעמון מצלצל. אוכלים, שומרים, מקווים ואף צוחקים מידי פעם. כנראה שאנו חזקים מאד … ימים קשים מחכים לנו, אבל נתגבר ונראה עוד את ילדינו מטיילים כאן בין עצים אלה, מקום בו אורבת לנו הסכנה מאחרי כל עץ וסלע.
אל לך להתייאש. קורבנותינו אינם לשוא, עלינו להתגבר, להיות חזקים ולהאמין, ובכוח האמונה ננצח … נסי פעם לתאר לך איך תראה מדינתנו אחרי חמש שנות קיום … איני יכול להשתחרר מהרגשת האושר שנותנת בי התקווה שבננו יוחנן יגדל במדינה עברית.
"וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" (בראשית לב כה). מכל משפחתו נותר אבא לבדו ונאבק עד עלות שחרה של המדינה, עדיה לא זכה להגיע. בנופלו נגדע בית-אב יהודי מפולין, משפחה אחת מני רבות ששתתה את קובעת כוס התרעלה עד תום.
שני אחים, יעקב-נתן ושלמה, נולדו לרחל-דינה ומשה קְלַפְּהוֹלץ, בעיר ביילסקו ביאלה שבדרום מערב פולין. אחותם, נחמה (נֶלי) נולדה בשנת תר"פ (1919), בעת שבני המשפחה ישבו שִבעה על אביהם, סבא משה. באותה עת הרימה האנטישמיות ראש בפולין ורבים נהרגו בפרעות, ייתכן כי גם משה נרצח בגל עכור זה. באחרונה למדנו כי בצעירותו נשא משה לאישה את גיטל שיינדל, בת ביילסקו ביאלה ונולדו להם ארבע בנות ובן. אשת נעוריו נפטרה, הילדים פוזרו בין בני המשפחה. חמשת האחים נישאו ולחלקם נולדו ילדים. כולם הושמדו בשואה, זכרם אבד לנצח!
בהגיעו למצוות ירש אבא, יעקב-נתן, תפילין שהותיר אביו. שקית חדשה נרקמה לו ועילה מתנוסס שמו: "יעקב נתן קלאפפהאלץ, תר"ץ". יעקב סייע לאמו בניהול הבית הדל, שפרנסתו על חנות דברי חלב ומתיקה. בית חסידי חרדי, חסידות בובוב. לעולם לא נדע כיצד בחרו שלושת הילדים הצעירים בני משפחה חרדית להיות ציוניים דתיים ולהצטרף לקן השומר הדתי. נפשם נקשרה בתנועת הנוער ואת ערכיה חתרו להגשים. אבא, יעקב הדריך קבוצת בנים, נֶלי הדריכה קבוצת בנות, ושלמה היה חבר הנהגת הקן. האֵם האלמנה ספגה ביקורת נוקבת מהדודים – כיצד מרשה היא לבניו של ר' משה להיות ציונים! עוד נודע כי מנחם בגין, ראש בית"ר, נהג לפקוד את ביתם בביקוריו בביילסקו ביאלה.
כנסת השומר הדתי תבעה מחבריה להגשים את ערכי תורה-ועבודה. לערך בגיל 18 הצטרף יעקב לקיבוץ הכשרה ועלייה עובדיה בסְלַבְקוֹב, ממנו עלו מייסדי טירת צבי וכפר עציון. כחלוף שנה הצטרף גם שלמה לקיבוץ עובדיה. אחותם, נֶלי, באה לבקרם, הצטלמו יחדיו ביום שלג ואף יצאו לסקי משותף באווירה משפחתית שלווה ורוגעת, מפגש אחרון בין שלושת האחים (ראו – https://yavin.co.il/?p=1358).
ערב פסח תרצ"ט, 1 באפריל 1939, עלה יעקב על אניית המעפילים אסימי, שהבקיעה את שערי הארץ ערב השואה. טלטולים רבים בדרכי הים עברו על נוסעיה עד שפרצו את מחסומי הרשע הבריטיים וירדו לחוף הארץ. עם השחרור ממחנה המעצר בעתלית הצטרף יעקב לקבוצת אברהם, שליד כפר פינס, שם התרכזו חבריו לתנועת הנוער מפולין. שלמה נותר בגולה עת פרצה המלחמה העולמית, אלול תרצ"ט, 1 בספטמבר 1939. הוא שב מהקיבוץ הבייתה וכנראה בהסכמת האֵם, רחל-דינה, הצטרף לחבריו לתנועה שנמלטו מפולין הכבושה לליטא העצמאית. הם התארגנו בקיבוצים תנועתיים, ושלמה נחלץ להצלת חברים ולחינוך ילדים יהודים, פליטים מגרמניה. בעיר הולדתם, ביילסקו ביאלה (ביליץ), הותירו אֵם ואחות.
מליטא כתב שלמה ליעקב, י"ב באייר ת"ש, 20 במאי 1940: "הייתי רוצה להעביר לך את המכתבים הנהדרים של אמנו, בהם היא מנחמת אותנו כי עוד ניפגש יחד, הלוואי שזה יתקיים". אות חיים אחרון, חם, אוהב ומלא תקווה מהאֵם, רחל-דינה. נֶלי יצאה, כנראה יחד עם שלמה לווילנה, בדרכם עברו לבוב, משם שבה נֶלי לסוכך על האֵם, האלמנה. שתיהן נספו בשואה בנסיבות שאינן ידועות. ועוד כתב שלמה מליטא לאחיו, יעקב:
ישנם רגעים שאיני יכול לשכוח ואלה הם הפרידה מהקבוצה (קיבוץ עובדיה בסלבקוב), ואחר כך מהבית. אלה הרגעים הכאובים והטרגיים ביותר שבעברי. מצודות שבנינו בדם ובזיעה חרבו … אחרי כל כך הרבה אכזבות שנחלתי התחזק ביטחוני עוד יותר במחר יותר טוב.
בשנת 1941 יצא שלמה מליטא לרוסיה – במבצע חילוץ שיזם ואירגון זרח ורהפטיג – הגיע ארצה והשתלב, כאחיו הבכור בקבוצת אברהם. משאת נפשם התגשמה! יחד עלו שני האחים התמירים, מקורזלי הבלוריות, אנשי עמל צנועים וישרי דרך, עם חבריהם מנוער, חברי קבוצת אברהם, לכפר עציון ובנוּ בהר הקסום את ביתם, נישאו והיו אבות לבנים – נצרים רכים לגזע הגדוע. שני שתילים שנקלטו באדמת ההר.
נפשו של אבא, יעקב, יצאה למרחבי שדות מוריקים, חזון עליו חונך בתנועה. עם העלייה להרי עציון נגוז חלומו להיות פלח, איש שדה. בגוש עציון נערכו להקמת מפעל תעשייתי. יעקב נשלח ללמוד מכניקה עדינה באוניברסיטה העברית בהר הצופים. בי"ז בכסלו תש"ח, 29 בנובמבר 1947, אושרה באו"ם תוכנית החלוקה והקמת מדינה יהודית. הערבים דחו את ההצעה והחלו לתקוף יישובים עבריים. מכפר עציון כתב שלמה:
אנו חרדים לעתיד, מה עוד נכון לנו? האם כבר התמלאה כוס התעלה? האם כבר בא קץ לצרותינו? שתבוא גאולה שלמה במהרה בימינו … אין נחמה ואין פיצויים לאבדותינו … אסור לנו להתייאש … אנו חיבים להגביר את מאמצינו כדי למלא את החוסר של היקרים שנפלו על קידוש השם.
חלפו ימים ספורים, בנר רביעי דחנוכה, כ"ח בכסלו תש"ח, 11 בדצמבר 1947, הותקפה לראשונה שיירה מירושלים לכפר עציון. שלמה נהג במשאית הראשונה. צרור כדורים ראשון פגע בו והרגו. שלמה הותיר אחריו אלמנה צעירה, שולמית, ובן רך, הנושא שם אביהם, משה. יעקב הוזעק הבייתה, השתלב במערך ההגנה ופרס את כנפיו על גיסתו האלמנה ובנה. ציודו האישי של יעקב, והתפילין שירש מאביו, נותרו באוניברסיטה העברית בהר הצופים. כשוך הקרבות נותר הר הצופים מובלעת ישראלית שנותרה בשלטון ירדן. לימים, נאסף הציוד משם ונמסר למשפחה השכולה. שוב נותרו התפילין עשר שנים מיותמות ומבויישות. בהגיעי [יוחנן בן יעקב] למצוות ירשתי את תפילין.
ערב ראש השנה תשכ"ח (1967), עם חידוש היישוב היהודי בכפר עציון, שבתי והתפילין עִמי לביתי שבהר. בית אחד נותר על תילו מכפר עציון שחרב. באחד מחדריו התגוררו אבא ואמא, יעקב ורעייתו סימה, ובאחד מחדריו זכיתי להקים את משפחתנו ובו נולדה בתנו הבכורה. יחד שבנו לכפר עציון המחודש בניהם של יעקב ושלמה, נצרים אחרונים למשפחה ענפה שהייתה ואיננה עוד. על פסגות הרי עציון מטיילים נכדים ונינים כחזונו של יעקב: "נתגבר ונראה עוד את ילדינו מטיילים כאן בין עצים אלה, מקום בו אורבת לנו הסכנה מאחרי כל עץ וסלע". אמונת האבות, תקוותם, תפילתם ומסירותם פועמות בלבבות – "בְּדָמַיִךְ חֲיִי"!
