אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ עֲשֵׂה לְמַעַן הֲרוּגִים עַל שֵׁם קָדְשֶׁךָ.
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ עֲשֵׂה לְמַעַן טְבוּחִים עַל יִחוּדֶךָ.
הערות מקדימות:
- בקְרָב האחרון בכפר עציון אִבדתי את אבי, יעקב קְלָפְּהוֹלְץ. אחיו, דוֹדי, שלמה היה ראשון ההרוגים בקרבות גוש עציון בתש"ח. איני יכול להתייצב כחוקר ניטרלי ואובייקטיבי של אירועים קשים ומרים אלו. כל מה שאוכל הוא לשתף במה שלמדתי מכל המקורות שבידינו על הקְרָב האחרון.
- יהושע כהן ז"ל ייסד את בית ספר שדה בכפר עציון לאחר ששבנו הביתה בעקבות מלחמת ששת הימים. זכיתי להיות איש הצוות הראשון מכפר עציון שהצטרף ליהושע להקמת בי"ס שדה, אליו אני קשור מאז ועד היום. יהושע הגדיר את יעוד בי"ס שדה: "לפרוע חוב לאומי וחברי לנופלים בקרבות". מטרתנו בלימוד ובהדרכה בנושא מורשת גוש עציון הייתה והינה גם כיום חינוכית-ערכית ולא אקדמית-צבאית-מחקרית. בעניין זה ובהקשר זה אני רואה עצמי חניך נאמן של יהושע וממשיך ללכת בדרך בה חינך והנחה אותנו.
- קרבות גוש עציון ממתינים לחוקר שינתח אותם בהיבטים צבאיים ואזרחיים. הקְרָב האחרון מחייב מחקר יסודי, כולל תהיות ושאלות שמרחפות בחלל ולא זכו להתייחסות מחקרית.
על רקע הקדמה זו אני מבקש להציג את שהעליתי לגבי סיומו של הקְרָב האחרון בכפר עציון, מאותו רגע נורא בו פרצו שִריוני האויב את שער הקיבוץ ועד ששככו היריות האחרונות בכפר עציון – "מלכה נפלה". אנסה לברר באיזה מפסוקי תפילת אבינו מלכנו, שהצבתי בראש הדברים, אנו מזכירים את חללי הקְרָב האחרון בכפר עציון: "הרוגים על שם קדשך" או "טבוחים על ייחודך"?
הסיפור המקובל והרווח
בשעות הצהריים, יום חמישי, ד באייר תש"ח, 13.5.1948, פרצו שִריוני הלִגיון הערבי לכפר עציון ועִמם חילי לִגיון רגליים והמוני בלתי סדירים – אנשי הכנופיות. המגינים הניפו דגל לבן, הניחו את נשקם והתרכזו במרכז הכפר. הורו להם להתייצב לצילום ואז פתחו עליהם באש, רובם נרצחו שם בטבח. אחרוני המגינים נהרגו בבונקר אליו הושלכו רימונים ואחר כך פוּצץ המבנה וקרס אל הבונקר. כך נהגתי להציג את סיומו של הקְרָב האחרון בכפר עציון. הוספתי כי 'הטבח' בוצע בעיקר על ידי הכנופיות.
[1] חיילי הלגיון קִבלו פקודה ממלך ירדן להביא שבויים רבים למצעד ניצחון ברבת עמון. איני זוכר מהיכן שאבתי מידע שגוי זה.
יצה – יעקב יצחק, לימים תת-אלוף מבכירי מערכת הביטחון הישראלית, היה אחד ממפקדי הפלמ"ח בגוש עציון והועבר מהגוש לתפקיד אחר זמן מה לפני הקְרָב האחרון – סיכם את הדברים בעבודת מחקר לענף היסטוריה בצה"ל שהכין באמצע שנות ה-50. תחת הכותרת: "הכניעה והטבח בכפר עציון", כתב:
"מלחמתם של אנשי העמדות הדרומיות גם אחרי הכניעה והטענה (המוצדקת, ייתכן) שהכניעה הייתה בלתי מסודרת עלולה לסבר את אזנו של מי שהִלכות הערבים ובייחוד החברונים זרים לו. אולם אין ספק שהטבח בכפר עציון נבע בראש ובראשונה ממנטליות פראית, צימאון לנקמה ולדם יהודי, והיה המשך ישיר לטבח בחברון בשנת 1929 ולהתעללות בגוויות הל"ה" (יצה: ג"ע).
לוויצה, לוי יצחק, קצין הש"י במרחב ירושלים:
"מפקד הכפר, יעקב אלטמן פקד … להניף דגל לבן … פקודה זו הגיעה רק לעמדות הצפוניות. העמדות האחרות המשיכו להחליף אש עם המוני ערבים שנהרו מכל העברים … חילי הלִגיון נשמעו אמנם לפקודתו של [עבדאללה]אל תַּל, שהורה לקבל את הכניעה, אולם הבלתי סדירים בחלק המערבי והדרומי המשיכו בירי …
אברהם פישגרונד שהיה מוּכר לערביי הסביבה יצא מבניין המפקדה בידיים מורמות כדי לנהל משא ומתן על כניעה, אך נורה מיד ונהרג.
המגינים התרכזו ברובם ליד בית הספר, שם הניחו את נשקם וחיכו למפקדים הערבים, כאשר דגלים לבנים מונפים על הבניינים מסביב … הגיע צלם אשר צילם את הנכנעים. מיד לאחר הצילום הגיע משוריין ופתח עליהם באש. הערבים שעמדו מן הצד הצטרפו מיָד לירי והשליכו רימונים. רוב העומדים נפגעו במקום. אחדים ניסו לברוח אולם נתפסו והומתו. המון ערבי התנפל על הפצועים ועל הנותרים ושחט אותם. כ-50 איש נמלטו למרתף המנזר הגרמני. היה להם נשק והם הפעילו אותו. הערבים השליכו פנימה רימונים לרוב וכולם נפגעו. אחר כך פוּצץ הבניין וקבר את כולם תחתיו" (לוויצה, תשמ"ו: 110).[2]
פרטים אחדים שציין לוויצה כעובדות אינם נזכרים במקורות אותם ציין. חלק מהעובדות שציין לא תואמות את המידע שבידינו: מפקד הכפר היה אברהם פישגרונד, יעקב אלטמן היה סגן מפקד גוש עציון לעניינים משקיים. אברהם פישגרונד יצא אל הערבים בתוקף תפקידו כמפקד כפר עציון. לא הונפו דגלים לבנים על הבניינים מסביב. על היקף המתכנסים ליד בית הספר ועל היקף הנפגעים ברחבה, להלן. רוב המגינים שהיו במרתף (הבונקר) נמצאו שם משעות הבוקר (בחורות, פצועים, צוות רפואי, אנשי קשר ומִפקדה). רק מעטים נמלטו לשם אחרי פריצת האויב לכפר. אין בידינו כל עדוּת על התנפלות ההמון על הפצועים ושחיטה שלהם. מתקבל הרושם שלוויצה בחר להשלים פערי מידע חסר מדִמיונו.
התמונה שעולה מכל אלה קשה מאד – עשרות רבות של לוחמים-מגינים נרצחו – נטבחו לאחר שהניחו את נשקם ונכנעו. יש לה משמעויות ערכיות וחינוכיות. אבקש לבחון את המידע שבידינו באשר למה שהתרחש בכפר עציון בצהרי יום ה, ד באייר תש"ח, ולבדוק עד כמה הנרטיב המקובל תואם את העובדות הידועות.
בכפר עציון היו בבוקר אותו יום מר 131 לוחמים, 82 חברי הקיבוץ ואִתם לוחמים מהיחידות המגויסות, חי"ש ופלמ"ח. כפר עציון נפל בקרב בפני כוחות הלגיון הערבי, צבא סדיר חמוש במשוריינים, תותחים וחיילים מאומנים. רק אחרי שכוחות הלגיון הערבי כבשו את הכפר, פרצו לתוכו המוני בלתי סדירים – אנשי הכנופיות. בקְרָב בכפר עציון נהרגו 127 מגינים, ארבעה בלבד שרדו – 3 חברי הקיבוץ: נחום ז', יצחק ז', יעקב א' והלוחמת עליזה פ'.
המקורות שעומדים לרשותנו
- ארבעה אנשי כפר עציון ששרדו העידו את שראו עיניהם. חברי כפר עציון הפצועים שפונו יום קודם לכן למשואות יצחק. בהם מי שהיכרו היטב את מערך ההגנה ופריסת החברים בעמדות. הדברים פורסמו בכמה במות:
- הקרב האחרון על כפר עציון. עדות בעל פה מפי ניצולי כפר עציון כפי שנמסרה על ידיהם בדו"ח פנימי לקבוצה.[3]
- מעוז עציון, תש"ט, במלאת שנה לקרב האחרון. נכתב על ידי: אברהם תמיר (אברשה טריינין), מפקד פלוגת החי"ש וסגן מפקד גוש עציון, לימים אלוף בצה"ל ומנכ"ל משרד ראה"מ, ואוריאל אופק, חובש ביחידת הפלמ"ח בגוש עציון. שניהם לחמו בגוש עציון והיו בין השבויים בעבר הירדן. מבוסס על זיכרונות אישיים ושיחות עם הניצלים מהקְרָב האחרון בכפר עציון.
- יזכור לכפר עציון, ד באייר תש"ט, חוברת בהוצאת הקיבוץ הדתי ושרידי כפר עציון, נערכה כנראה על ידי שאול רז.
- גוש עציון במלחמתו, משגב ב (עורך) ד' קנוהל, ירושלים, תשי"ז, תשי"ז, תשס"ט.
- קציני הלגיון הערבי וערבים שהשתתפו בקְרָב:
- זִכרונות עבדאללה אל-תל, מערכות, אלול תשכ"ד.
- עדות קצין לִגיון ערבי שהשתתף בקְרָב, תש"י.
התעודות בערבית מתקופה זו שנפלו שלל ונמצאות בארכיון המדינה ובארכיון צה"ל הן ספורדיות ולא נמצא בהן מידע רלוונטי. העיתונות הערבית בארץ, שמרכזה היה ביפו, חדלה להופיע בשבוע האחרון של אפריל וממילא לא סיקרה גם את נפילת כפר עציון.[4]
- מחקרים מאוחרים – בנוסף לאלו שצוינו לעיל (יצה ולוויצה), כתב היסטוריון פלסטיני, אל-עארף, אל-נכבה.
- פרסומים ומאמרים רבים מספור ראו אור על פרשת גוש עציון במהלך השנים מאז נפילת גוש עציון בקְרָב ועד עתה. מהם בעלי אופי היסטורי, יצירות ספרותיות, שירה, סִיפורת ועוד. עם כל חשיבותם וערכם אין בהם כדי לתרום להנהרת מה שאירע בכפר עציון בשעות הצהרים של יום ד באייר תש"ח. זיכרונות מאוחרים, יצירות ספרותיות, פרסומים שמסתמכים על המקורות הראשוניים הנ"ל וכיוצא באלה, מושפעים ממגמות שונות ואינם מהווים מקור היסטורי כשהם עומדים מול עדויות מכלי ראשון שנמסרו סמוך לאירועים. לפיכך לא נוכל להסתמך עליהם במאמר זו.
התמונה שעולה מהעדויות:
הלִגיון פרץ לכפר עציון במשוריינים מכיוון צפון, מכביש הכניסה, דרך השער הראשי. המגינים בעמדות הצפוניות, חלקם נפלו בקְרָב מול האויב שפרץ לכפר וחלקם נסוג לעמדות חלופיות ולמרכז הכפר. הלוחמים בעמדות במזרח, בדרום וכנראה גם במערב כפר עציון המשיכו בקְרָב, למנוע כניסת האויב מכיוון ההר הרוסי, האוכף המוכתר ועמק הברכה. עשרות מגינים בהם רוב הבחורות, הפצועים, אנשי הקשר והמפקדה היו באותה שעה בבונקר שבמנזר הגרמני.
אברהם פישגרונד, מפקד כפר עציון, יצא לעבר משורייני האויב על הדרך הראשית העולה מהשער כשהוא מניף דגל לבן (עדות נחום ז', טריינין, אופק:72). לפי גִרסה אחרת יצא והרים ידיו לאות כניעה (הקרב האחרון על כ"ע:12; עדויות ניצולים, קנוהל:476). לִגיונר ממשוריין, או ערבי אִתו ניסה אברהם לשוחח, ירה בו והרגו.
- "במרכז הכפר, ברחבה ליד המטה הפיקודי, התרכזו … כ-15 מגינים שניהלו כנראה משא ומתן עם הלִגיון" (טריינין, אופק:73).
- "בקבוצה שנאספה ליד בית הספר היו … בין 30-25 איש וביניהם יותר מ-10 מחברי המשק" (הקרב האחרון על כ"ע:14).[5]
משמע, כ-100 מגינים לא היו ברחבת התכנסות אלא בעמדות ובבונקר.
במרכז הכפר נשמעו בשעות הצהריים, לאחר שהמשוריינים פרצו לכפר, צעקות "הפסק אש". "דגל לבן נתלה על מגדל המים שליד בית המנזר … היריות לא נפסקו … הרושם היה שתהיה כניעה מסודרת … לפתע הופיעו ערבים רבים מכל העברים ובמיוחד רצה אחד מתוכם לפתוח באש לקבוצה העומדת יחד, השאר עצרו בעדו. שני רצה לזרוק רימון וגם אותו עצרו. הופיע ערבי בלבוש אירופאי עם כפייה לבנה לראשו ומצלמה גדולה בידו", הוא צילם את האנשים שהתרכזו ברחבה.[6] בעת הצילום הופיע ליד הרחבה משוריין, משני צִדיו מקלעים. "לפתע נפתחה אש לאנשים" [!] "התלקח קְרָב בנקודה". חלק מהאנשים הצליחו להימלט, בהם: עליזה, נחום, יצחק ויעקב (מכאן ואילך גם הם לא ראו את שהתרחש במרכז הכפר!). "אש נפתחה על הקבוצה מכל הצדדים. חלק [מהמגינים] פרץ לו דרך לחורשת שיר השירים … עם חושך השֹתרר שקט … בשעת הפתיחה באש על האנשים שעמדו יחד ליד בית הספר צעקו הערבים 'דיר יאסין' … ערבים ולגיונרים עם נשק ביד התנפלו על מספר בחורות חסרי מגן [!]. מפי אחת הנמלטות (עליזה פ'), נודע שרחל ז' התאבקה עם הרוצחים לבדה ונפלה כגיבורה" (הקרב האחרון על כ"ע:14-13; קנוהל:477, הגרסה שם ערוכה ומעט שונה).
"עדות של הפליט" (נחום ז'): "אנשינו ברחבה נדרשו להניח את נשקם בערימה ואחר כך לעמוד בשורה כדי שיצלמום … הגיע ערבי נושא תת-מקלע … והריק צרור ארוך לתוך שורת המגנים, חלקם נפלו במקום ויִתרם קפצו על הנשק המוּערם וניסו לפרוץ בכיוון לעמדותינו" (טריינין, אופק, תש"ט:73).
עליזה פ', הקשרית: "גזרתי מסדין דגל לבן ועליתי … על גג המנזר כדי לתלותו. כשהייתי על הגג שמעתי פתאום שהקְרָב מתלקח מחדש … ירדתי אל קבוצת האנשים שהתרכזה ליד בית הספר לאחר שצִלמו אותנו והערבים פתחו באש התפזרו האנשים. קפצתי לתוך התעלה שליד בית הספר". גם עליזה נמלטה מרחבת בית הספר. קצין לִגיון חילץ אותה מידיהם של שני ערבים שהתנפלו עליה. "כשוך הקרבות החזירני הקצין למשק … עברנו ליד פתח המקלט … לבסוף לקח הקצין את הרימון וזרקו לתוך המרתף … בחצר הבחנתי בהרבה הרוגים, גוססים ופצועים משני המחנות. אותו קצין ירה בכל אחד שגילה אות חיים" (קנוהל, תשי"ז:479-478).
יזכור לכפר עציון: "משוריין שלנו (שנלקח כנראה בנבי דניאל), הופיע בשעת הצילום ונעצר לפני האנשים. התלקח קְרָב בנקודה. אש נפתחה על הקבוצה מכל הצדדים. חלק [מהאנשים]פרץ לו דרך … לחורשת שיר השירים … רחל ז' התאבקה עם הרוצחים לבדה ונפלה בגבורה. כמו כן סיפר לִגיונר אחד שמאחד החלונות מבית המנזר נורתה אש מאקדח על ידי בחורה" (יזכור, תש"ט:52).[7]
העולה מכל אלה:
- ברחבה היו בין 30-15 מגינים. כל השאר, לפחות 100 מגינים, היו בעמדות וחלקם בבונקר. הם המשיכו להילחם עד שנפלו.
- כמעט כל הזמן המשיכו להתנהל חילופי יריות בין הלוחמים בעמדות לערבים שניסו לפרוץ לכפר עציון. לרגעים קצרים מאד סערת היריות שככה.
- ארבעה שנִצלו מהקְרָב הצליחו להימלט מהרחבה. הניצולים העידו על מגינים נוספים שהצליחו להימלט מהרחבה חלקם לכיוון חורשת שיר השירים.
- לא ניתן להכריע בשאלה מי פתח באש על המגינים שהתאספו ברחבה, חייל לִגיון או ערבי מהכנופיות. דבר זה אינו מעלה ואינו מוריד מבחינת התוצאה.
- מיָד כשנפתחה אש על המגינים ברחבה התלקח מחדש הקְרָב בו נטלו חלק אלה שהיו ברחבה והאחרים בעמדות. שקט השתרר בכפר רק עם חשכה.
- בצילום היחיד שנותר מאותן שעות נראים פחות מעשרה חברים שוכבים על הארץ כנראה הרוגים, לצד בניין בית הספר. על פי הלבוש רובם חברי הקיבוץ, לא ניתן לזהותם אישית, פניהם כבושות באדמה. צילום זה צולם אחרי שנפתחה אש על המגינים שהתרכזו ברחבה.
יצחק ז' ויעקב א' נמלטו מרחבת בית הספר לחורשת שיר השירים, נתפסו והובאו למשלט הרוסי, שם נִצבו משוריינים של הלִגיון ולידם מפקדי כוחות הלִגיון. "ליד המשוריינים פגשו את הקפיטן חיכמת בק ועוד מייג'ור מהלִגיון, אחד ממפקדי ההתקפה … יצחק שאל, באמצעות מתורגמן, את הקצינים: 'אנשינו נכנעו, למה אתם יורים בהם?'. התשובה הייתה: 'אנשיכם ממשיכים ללחום'" (הקרב האחרון על כ"ע; קנוהל, תשי"ז:479).
לטענת קצין לִגיון, היהודים המשיכו להילחם מהעמדות המזרחיות והדרומיות. גם המגינים בכפר לא חדלו לירות לעבר ערבים שחדרו לתוכו. לפיכך סברו אנשי הלִגיון שהיה זה בִּיוּם כניעה שנועד להטעות אותם. אש המגינים לא פסקה (טריינין, אופק:73).
עדות קצין לִגיון ערבי שהשתתף בקְרָב בכפר עציון נמסרה בעת המו"מ על הסכמי שביתת הנשק ברודוס: "משראינו יהודי מרים מטפחת לבנה ומודיע לאחד מאנשי הלִגיון כי החליטו להיכנע (כנראה א' פישגרונד) … כמה קצינים מִהרו לתוך הכפר, אני הייתי ביניהם. יהודים הרוגים היו מוטלים בין הבתים … למעשה לא הייתה כניעה פורמלית … לא היה כל הסדר כניעה במקום … בחלון אחד ראיתי ראש של בחורה שירתה עלינו עד שנהרגה מרימון שנזרק לתוך החלון … הפליאתני ביותר מלחמתן של הנערות, הן נלחמו בגבורה רבה והדהימו אותנו … בסכמנו את הפעולה … באנו לידי מסקנה … כי הפעולה לא הייתה כדאית וכי היינו מיטיבים לעשות אילו השתקנו את העמדות היהודיות שירו על הכביש בלבד". כוונתו למנזר הרוסי ולחר' סאוויר, מהן שלטו מגיני גוש עציון על כביש ירושלים-חברון ושִתקו את התחבורה הערבית לאורכו. פעולה זו נעשתה בהוראת הפיקוד העליון (עדות קצין לִגיון ערבי; קנוהל, תשי"ז;482).
בעדות זו ניכרת מגמה להטיל את האחריות להריגתם של רוב המגינים על אנשי הכנופיות. לעומת זאת עבדאללה אל תל וההיסטוריון הערבי, עארף אל עארף, מייחסים את עיקר ההרג דווקא ללגיון הערבי:
עבדאללה אל-תל – מפקד הגדוד השישי של הלגיון, נשלח מיריחו לכפר עציון באשמורת הבוקר של יום הקְרָב השני: "הלוחמים היהודיים שנותרו המשיכו להתגונן מעמדה מבוצרת. דבר זה אילץ את חיילינו להרוג את כולם. לא לקחנו בשבי אלא שלושה אנשים. כל הלוחמים היהודיים נהרגו" (אל-תל, תשכ"ד:40). אל תל לא ידע על נחום ז' (בן סירא) שנמלט מכפר עציון רגלית למשואות יצחק.
ההיסטוריון הפלסטיני עארף אל-עארף, כתב: "כאשר הונף הדגל פעם נוספת זכרו הלוחמים כי 'המאמין אינו נכשל באבן פעמיים' ולכן התקדמו לעבר העמדה (כנראה הבונקר) ופוצצו אותה על יושביה, ואת אלו שנמלטו ממנה הרגו ביריות רוביהם. מי שעשו זאת היו הקצין מולאזם אול נואף ג'בר וארבעה מאנשיו".[8]
עדויות קציני הלִגיון הערבי תואמות במידה רבה את עדויות הניצולים מכפר עציון. לפיכך אין סיבה חזקה להניח שעדותם עִוותה את המציאות כדי להטיל אחריות להרג המגינים הרבים על המשך הלחימה מצד המגינים, אחרי ניסיונות הכניעה. ככל שידוע לנו הלחימה אכן נמשכה.
דו"ח מבצע ליקוט עצמות
בחשוון תש"י, אוקטובר-נובמבר 1949, נערך מבצע ליקוט עצמות הנופלים. דו"ח המבצע, כולל גם עדויות של ערבים שהשתתפו בקְרָב וסייעו באיתור הגוויות ובליקוטן (שמור באכ"ע ואינו ניתן לפרסום). מהדו"ח עולה התמונה הבאה:
- ביום ח בחשוון תש"י, 31.10.1949, לוקטו בחלקו הצפוני של כפר עציון כ-30 גוויות הרוגים. המלקטים התרשמו שהם נהרגו בעת הפריצה של חיילי הלִגיון ואנשי הכנופיות לכפר עציון.
- קבוצת חברים נִסתה לפרוץ מכפר עציון למשואות יצחק, כולם נהרגו במדרון גבעת הסלעים תוך כדי קְרָב, כך דִווחו ערבים שהשתתפו בקְרָב.
- רוב המגינים שלחמו בעמדות הדרומיות נהרגו בעמדות וגוויותיהם נמצאו בעמדות או לידן.
- ערבי שהיה בין התוקפים שניסו לפרוץ לכפר עציון מדרום והשתתף בליקוט העצמות מסר כי הם נתקלו באש חזקה של המגינים. זאת בשעה שהמשוריינים של הלִגיון כבר היו במרכז הכפר וכנראה שניסיון הכניעה במרכזו כבר נעשה.
- באיזור המערבי של הכפר נמצאו עמדות בהן לוחמים נהרגו כשהם פונים אל מרכז הכפר. המלקטים טענו שהלוחמים הללו ניהלו קְרָב מהעמדות שסביב הגדר עם האויב שהיה במרכז הכפר.
- בחורשה ליד מחסן הנשק והתחמושת, בין נווה עובדיה למקום ריכוז המגינים, נמצאה קבוצה של גוויות. כנראה שהם היו בקבוצת המגינים ליד בית הספר. אחרי שנפתחה עליהם אש הם נמלטו לחורשה בניסיון לחלץ את עצמם.
- בחורשה מזרחית למנזר הגרמני, מתחת לנגרייה, נמצאה קבוצת גוויות בתעלת הקשר המובילה לעמדה מספר 4. ייתכן שהם נמלטו מהרחבה וניסו לפרוץ לכיוון שיר השירים. באותו אזור נמצאו עוד גוויות בתעלת הקשר ובחורשה.
- קבוצת גוויות נמצאה בחורשת שיר השירים.
- ערבים מסרו בעת ליקוט עצמות בבונקר, כי המגינים לחמו מתוכו ולא אִפשרו לכוח הערבי לפרוץ לבונקר. לכן נזרקו אליו רימונים ואחר כך פוּצץ המבנה כולו וקרס אל תוך הבונקר.
- במרתף – הבונקר אותרו קרוב ל-50 גוויות. מהם גם לוחמים שהיו בקבוצת המגינים שהתאספו ליד הרחבה ועם הפתיחה באש נסוגו לעבר הבונקר.
דוד בן דוד, חבר כפר עציון שנפצע בקְרָב האחרון ופונה בלילה האחרון עם הפצועים למשואות יצחק ומשם הובל לשבי, הצטרף לצוות הרבנות הצבאית הראשית שעסק בליקוט העצמות בהנחיית הרב גורן. דוד היה מוח'תאר כפר עציון, דיבר ערבית ועמד בקשרים עם הערבים שחלקם הִכירוהו בעת שבא לליקוט העצמות. בדו"ח שמסר לשרידי קבוצת כפר עציון והתפרסם גם בעיתון, סיפר דוד בן דוד את ששמע מערבי שהתלווה אליהם בליקוט העצמות והעיד כי השתתף בקְרָב האחרון בכפר עציון. כך מסר פכרי:
"כאשר חדרנו למשק [כפר עציון], נִתכה עלינו אש קטלנית מעמדות היהודים. הרבה חללים נפלו מבין הערבים. צעד אחרי צעד העמקנו חדור לתוך המשק. כאן נתערבו שני הצדדים הלוחמים. מבול של יריות ללא עמדות וללא כיוונים. ערימות חללים. זעקות פצועים. בתים עולים באש. צעקות איומות. מהומה מחרידה … לבסוף התרכזו היהודים בעמדה מספר חמש [5], שם לחמה באומץ לב מפליא בחורה בלונדינית שהחזיקה מקלע והמטירה אש ועשתה שמות בשורות הערבים. שעתיים, מאחת ועד שלוש [15:00-13:00], נמשך הקְרָב בתוך המשק. הבחורה נפלה במקום וכן נפלו טובי המגינים. השרידים ניסו לפרוץ את טבעת המצור ולנסוג [לסגת]לעבר משואות [יצחק]. הם הוקפו ליד גבעת הסלעים ונהרגו עד האחרון. הערבי סיים: הריני מלוא [!] הערצה לאנשיכם שלחמו כגיבורים מפליאים באומץ-לבם".
הקרב בפתח המנזר: אחרי הכניעה המשיכו הערבים להמטיר אש לעבר היהודים. אלה ששרדו בחיים התרכזו במרתף וקְרָב רימונים עז התפתח בפתחו. היהודים לחמו באומץ רב. הכפר בער. חלליו התגלגלו על פני כל השטח. אלפי ערבים השתערו [הִסתערו] על כל עמדה. והשרידים המשיכו להילחם. משראו הערבים שלא יכבשו את המרתף בקְרָב ישיר, שלחו חבלנים למנזר, שמו במקום מטען גדול של חומר נפץ ופצצו את המנזר על מרתפו" (ליקוט עצמות, דו"ח פנימי, תש"י).[9]
המסקנות העולות מדו"ח זה, בצירוף שאר המקורות שהבאנו:
- האש והלחימה לא פסקו לאורך כמעט כל היום.
- לא הייתה כניעה מסודרת, למרות שני ניסיונות כניעה.
- רוב המגינים נהרגו בעמדות ובתעלות הקשר, תוך כדי קְרָב הגנה נואש.
- מעטים נהרגו ברחבת בית הספר, בה התרכזו בין 15 ל-30 מגינים, מתוך 131 מגינים. משם הצליחו להימלט ארבע הניצולים היחידים מהקְרָב ועוד אחרים.
- מגינים רבים עשו מאמץ אישי לחלץ את עצמם בגבורה מהכפר שנכבש.
- לא ניתן לקבוע בוודאות מה חלקם של חיילי הלִגיון ומה חלקם של אנשי הכנופיות בשלבים האחרונים של הקְרָב בכפר עציון. מסתבר שחיילי הלִגיון לקחו חלק פעיל גם בשלב האחרון של הקְרָב בו נהרגו רוב המגינים.[10]
על כל אלה, בידינו מקור נוסף שתורם להארת הנושא, לכאורה הוא היה אמור להיות הראשון, משום מה לא ניתנה למקור זה תשומת הלב הראויה. בסיום ספרו של ד' קנוהל, גע"ב, מופיעה רשימת הנופלים בקרבות עציון, תש"ח. לכל נופל מוקדשת פסקה בה תיאר קנוהל בקצרה את קורות חייו ואת נסיבות נפילתו בקרב (קנוהל, תשי"ז:616-572). קנוהל השתדל כמיטב יכולתו לדייק בפרטים המובאים בפרק זה, התייחס לרשימת הנופלים בקְרָב בחרדת קודש, הקפיד לדייק ככל האפשר ונמנע מכתיבת דברים שאינם בדוקים ומבוררים. בחינת הרשימה מעלה נתון מפתיע: בהתייחסו לנופלים בכפר עציון בקרב האחרון, ד באייר תש"ח, 13.5.1948, הקפיד לציין לגבי כל חלל את שהיה ידוע לו על נסיבות נפילתו, על בסיס העדויות והמידע שריכז לקראת הופעת המהדורה הראשונה של הספר, תשי"ד, 1954. כאמור, 127 לוחמים ולוחמות נהרגו בכפר עציון בסיומו של הקרב האחרון, לגבי רבים מהם כתב קנוהל: "נפל בקרב האחרון בכפר עציון ב-ד באייר תש"ח". לגבי חלקם ציין כי נפלו "בפרוץ שריוני האויב לכפר עציון", לגבי חלקם כתב: "נפל בעמדתו / בעמדה", "נפל במקלט תחת הריסות המנזר הגרמני". לגבי כמה לוחמים ולוחמות ציין קנוהל: "מצאה את מותה תוך מאבק גבורה עם הפורעים". "התנפל על אחד מאנשי האויב ובידיים ריקות הפילו, הוציא מידיו את התת-מקלע והחל לפעול". קנוהל הצליח לאסוף עדויות רק לגבי תשעה (9) לוחמים ולוחמות שהתרכזו ברחבת המנזר הגרמני ושם נפלו. לגבי שני (2) לוחמים נוספים ציין שהם נמלטו לחורשת שיר השירים (במזרח הכפר), אחד מהם נמלט ככל הנראה מרחבת המנזר הגרמני. נתונים בדוקים אלו מאשרים ומאששים את שהעלינו מכל המקורות הנוספים – מספר הלוחמים והלוחמות שהתרכזו ברחבה ליד המנזר הגרמני היה קטן למדי.
חיילי הלִגיון ואנשי הכנופיות לא פעלו בכפר עציון באותן שעות על פי כללי טוהר הנשק ומוסר הלוחמים המאפיינים את חיילי צה"ל. תוך כדי הלחימה נהרגו המגינים שחלקם נותרו ללא תחמושת וחלקם אף הניחו את נשקם בתקווה לכניעה מסודרת. אילו נהגו הלוחמים הערבים בקְרָב האחרון בכפר עציון כפי שצה"ל מחנך את לוחמינו, היו חלק מהמגינים נותר בחיים. כל שנכתב לעיל אינו מכוון ליפות את המציאות המרה ובוודאי לא לעוות אותה מכל סיבה שהיא. נפילת כפר עציון היא מהדברים הקשים, המרים והנוראיים ביותר במלחמות ישראל, במיוחד לנו, שרידי כפר עציון. אין כל סיבה לעטוף את הנפילה במעטפת שמגבירה את הזוועה. אין כל הצדקה ליטול מהלוחמים, מגיני כפר עציון, את הילת הגבורה של הנופלים בקְרָב. הם ראויים להילה זו בדין ובצדק.
בעדויות ובזִכרונות של שרידי כפר עציון אין שימוש בביטויים "טבח", "רצח", לתיאור הקְרָב האחרון, אלא קְרָב גבורה. המושגים "טבח" ורצח", מעלים קונוטציות של הרג אנשים חסרי ישע. אנשים שאינם יכולים לגונן על עצמם, אינם יודעים את הצפוי להם, או שאִבדו את רצון החיים והם מוּבלים לטבח כבהמות. הפעלים "רצח" "טבח" מעלים בתודעתנו פעילות של רוצח, טובח, בלא שהקרבנות מגיבים למעשה, קֹרבן פסיבי פושט צוואר למאכלת. כל מי שנחשף לאימי השואה, מכיר את תמונות יהודים ניצבים על פי בורות ירי והנאצים יורים בהם למוות. ברוב מכריע של המקרים לא הייתה שם התנגדות יהודית פיזית, מאמץ של הקרבנות לחלץ את עצמם מהצפוי להם ו/או לפגוע ברוצחים. על רקע זה נולדה קריאתו הידועה של אבא קובנר בגיטו וילנה, 1 בינואר 1942: "אל נלך כצאן לטבח". קריאה זו ודומות לה היוו מניע להתארגנות המורדים בגיטאות בימי השואה. חלילה לנו לשפוט אותם ואין לנו זכות לבקר אותם. איש מאיתנו אינו יודע איך היה נוהג במקומם, כל שנותר לנו הוא לכבד ולהוקיר את זכרם הקדוש.
לטעמי, חשוב להבחין בין מי שנפלו בקְרָב גבורה נואש לבין מי שנרצחו ונטבחו בבורות ירי ובמחנות הרצח. אבחנה זו אין בה כדי לפגוע חלילה בזכר כל הקרבנות, היא מתארת מציאות ואינה שיפוטית מכל בחינה שהיא.
מגיני כפר עציון נפלו בקְרָב גבורה נואש, כך ראוי שנזכור אותם ונחקוק אותם בתודעתנו ובזיכרון הלאומי שלנו.
אחתום בדברים שכתב דב קנוהל, "לסיכומו של הקרב האחרון": "כך נסתיימה פרשת גוש עציון. תחילתה בהעפלה חלוצית של 'קבוצת אברהם' בניסן תש"ג – וסופה בקְרָב המר של חברי אותה קבוצה וחיילים שנלוו אליהם – על כפר עציון. פרשה של חמש שנים רצופות עמל חלוצי, מאמצי יצירה ובניין. חמש שנים שהצטיינו בנכונות חלוצית להיענות לכל צו ולכל קריאה לטובת בניין הארץ ושחרור העם. שנים שהוקדשו לבניין חֶבְרָה המבוססת על אורחות התורה ומצווה, החותרת לקראת חיי יושר וטוהר – נסתיימו סיום טראגי והֵרואי שאין דוגמתו גם במלחמת השחרור של עמנו, העטורה בשיאים של הקרבה עצמית, מלחמה נואשת ומעללי גבורה" (קנוהל, תשי"ז:519).
רשימה בביליוגרפית:
- אל-עארף, אל-נכבה. מחקר היסטורי פורסם בשנות החמישים.
- אל-תל, תשכ"ד. זִכרונות עבדאללה אל-תל, מערכות, אלול תשכ"ד.
- הקרב האחרון על כ"ע. הקרב האחרון על כפר עציון, עדות בעל פה מפי ניצולי כפר עציון כפי שנמסרה בדו"ח פנימי לקבוצה, ללא ציון תאריך ומחבר / עורך. העדויות נאספו בימי השבי סמוך לאחר הקְרָב. חוברת משוכפלת, 24 עמודים, ללא תאריך, נערכה כנראה על ידי דב קנוהל ושאול רז.
- טריינין, אופק, תש"ט. א' טריינין, א' אופק, מעוז עציון, תש"ט, במלאת שנה לקרב האחרון.
- יזכור, תש"ט. יזכור לכפר עציון, ד באייר תש"ט, חוברת בהוצאת הקיבוץ הדתי ושרידי כפר עציון, נערכה כנראה על ידי שאול רז.
- יצה, ג"ע. יעקב יצחק, גוש עציון במלחמת העצמאות, ארכיון צה"ל, 922/75/283 (ללא תאריך ומספור עמודים).
- לוויצה; תשמ"ו. לוי יצחק, תשעה קבין, תשמ"ו.
- ליקוט עצמות, דו"ח פנימי, תש"י. דו"ח פנימי לשרידי כפר עציון, שמור בארכיון כ"ע; פרסום חלקי, הצפה, כו בחשוון תש"י, 18.11.1949, עמ' 6.
- עדות קצין לִגיון ערבי שהשתתף בקְרָב, תש"ט. העדות נמסרה בעת המשא ומתן על הסכמי שביתת הנשק ברודוס, פורסמה בהצֹפה, ניסן תש"ט, 8.4.1949 עמ' 4; 15.4.1949 עמ' 3; פורסמה שוב, קנוהל, תשי"ז:483-480.
- קנוהל,תשי"ז.ד' קנוהל, (עורך) גוש עציון במלחמתו, משגב ב, ירושלים, תשי"ד, תשי"ז, תשס"ט.
[1]. אני מודה ומתוודה, לפחות פעם אחת ואולי אף יותר, כשלתי בתיאור הקרב האחרון בכתב ועשיתי שימוש במושג שלא היה ראוי, כפי שאבהיר להלן. עשיתי זאת בשגרת לשון, כפי שהיה מקובל לתאר את שאירע, בלא שבדקתי את הדברים לעומק. עתה אני מבקש לתקן זאת.
[2]. המקורות שציין לוויצה: קנוהל, תשי"ז:477-476. אל תל, תשכ"ד. אל תל היה המפקד הבכיר של הלִגיון הערבי שהשתתף ביום השני של הקרב האחרון.
[3]. בסיום החוברת נכתב: "אנו יודעים כי נכתבו מספר תיאורים בעיקר על התפתחות הדברים בכפר עציון ביום חמישי שהסילוף והשינויים רבים בהם. הדו"ח הזה נכתב על פי עדותם של אנשים שנמצאו במקום עד לזמן קצר לפני השתתק הקרב לגמרי … אחריהם לא היה בכפר עציון איש. מה שקרה בעציון אחרי שהניצולים נמלטו ממנה יִשאר לעת עתה ואולי לתמיד סוד" (עמ' 24). על חוברת זו כתב ד' קנוהל: "חלק מהעדויות נרשם בימי השבי הראשונים ביומנו של אוריאל אופק ובעדויות על הקרב האחרון שרכזו שרידי כפר עציון" (קנוהל, תשי"ז:417).
[4]. תודתי לדר' איתמר רדאי על מידע חשוב זה בכל הקשור למקורות הערביים.
[5]. בעדות מאוחרת אמר יצחק בן סירא: "התאספו שם אני חושב שלמעלה מ-30 איש". יצחק נמלט מנקודת הריכוז והמשיך להיאבק על חייו. מראיין א' רוטנברג, יח באלול תשנ"ח, 7.9.1998, אכ"ע. גם אחיו, נחום בן סירא, זכר כ-30 איש שהתכנסו ברחבה, בהמשך העדות ציין בערך 40 איש, עדות נ' בן סירא, מראיין א' רוטנברג, יז באלול תשנ"ח, 8.9.1998, אכ"ע, עמ' 59, 64. עדויות מאוחרות עלולות ללקות בשיבושי זיכרון ובהטיה.
[6]. פרשת הצלם מחייבת בדיקה נפרדת. לפני שנים נפגשתי עם ישראל נתח, יהודי ממוצא סורי שחי בתל אביב וטען כי הוא היה הצלם שהושתל על ידי הש"י ושימש צלם אישי של עבד-אל קאדר אל חוסייני, עד שזה נהרג בקסטל, 4.4.1948. הוא סיפר שהיה בכפר עציון בעת נפילתו בקרב. נתח נשאר בין הכנופיות עד ליל הכרזת המדינה ואז חצה את הקווים חזרה ליד רמת רחל. ראיתי את אלבום הצילומים שלו, לא היה שם צילום של מגינים עומדים כנועים בכפר עציון ולא של קבוצה גדולה של חברים הרוגים. לדבריו, כאשר חצה את הקווים חזרה חיילים שלנו לא זיהו אותו, חשדו בו, הוציאו את הנגטיב מהמצלמה והוא נשרף. עד היום אין בידינו אף לא צילום אחד של האנשים שהתרכזו ברחבה. (להלן אתייחס לצילום ההרוגים באזור הרחבה). במהלך השנים קיבלנו תמונות רבות ממקורות ערביים ובריטיים מפרשת הל"ה, נבי דניאל ועוד. למיטב הערכתי אילו היה בנמצא צילום מהרחבה בה התכנסו המגינים הוא היה מגיע אלינו.
[7]. יצחק ז' (בן סירא) נמלט מנקודת הריכוז והמשיך להיאבק על חייו. לדבריו אחד הערבים פתח באש על הקבוצה שהתרכזה ליד בית הספר ואחריו ירו עוד ערבים. יצחק היה שם וראה רק חבר אחד שנפל מהירי, מראיין א' רוטנברג, [ללא תאריך], אכ"ע, עמ' 10.
[8]. איתמר רדאי: "כלומר, גם לפי דברי עארף האחראי להרג לוחמי כפר עציון, שאותו הוא מציג כפעולה מלחמתית, היה הלִגיון. מכיוון שהלִגיון אִרגן והוביל את ההתקפה זה מתקבל ביותר על הדעת, בין אם מדובר ביוזמה של הקצין ג'בר שאחר כך אושרה ע"י מפקדו תל, או בפקודה מפורשת של תל עצמו. יש לציין שעארף נוטה בד"כ להבליט את חלקם של הפלסטינים לעומת הלוחמים מארצות ערב, בניגוד לתיאור כאן".
[9]. לצורך זיהוי המקומות בכפר עציון שנזכרו במקורות השונים, ראו מפת כפר עציון בימי הקרב האחרון, קנוהל, תשי"ז:432, שם מופיעים רוב המקומות.
[10]. איתמר רדאי: "אין בכוונתי להמעיט מחומרת השתתפותם של הפלסטינים בטבח או ממעשי זוועה אחרים שעשו ב-1948, אבל במקרה זה נראה כי האחריות העיקרית צריכה להיות מוטלת על הלִגיון הירדני ורק לאחר מכן על הערבים הפלסטינים תושבי האזור. יותר מכך כנראה כבר לא נדע על פרשה נוראה זו".
