"אלי הטוב, הרשה נא לנו לנסוע לארץ"

"אני משתוקקת להרעיד את הנפש של כולם!" (15.2.1941)

מתוך אופל השואה שכיסה את שמי פולין ומעומק אפילת הגלות, מתנוצצים כוכבים זוהרים שמאירים את חיינו באור יקרות בוהק. כך הם דבריה של הנערה, רותקה ליבליך:
"ארץ – אַתְּ בבחינת שיר מופלא של הלב היהודי. ארץ חלומותיי. אמנם אַתְּ לא מוכרת לי ורחוקה ממני ובכל זאת כה קרובה ללבי, אַתְּ מולדתי האהובה! האִם הגורל המתעתע יזרוק אותי לשם, לאן שלִבי כל כך משתוקק? האִם עיני המתגעגעות תראינה פעם את ארצי, את מולדתי האהובה? […] אם ייתן לי ה' אביא את כשרוני ואקדיש אותו על מזבח המולדת. אולי אצליח ואוּכל להעשיר במשהו את מולדתי. אשיר את יופיה של מולדתי האהובה!".

כך רשמה ביומנה רותקה ליבליך, ביום ח' בטבת תש"ב (26.12.1941). אהבתה הסוערת של רותקה לארץ ישראל – יסודה בחיבורה העמוק לעם ישראל: "אני בוערת כולי בשלהבת פנימית האש פרצה בתוכי כלבּה שחורה וחמה, בסומק כהה על לחיים. לבי מפרפר וקופץ מרוב שמחה: כמה טוב שאני יהודייה! אני רואה את עוצמתו, את כוחו ותקוותו של העם הזה […] כל כך הרבה רגשות בתוכי: אהבה, תחושת הכוח היהודי כל כך הרבה רוח יהודית בתוכי" (ח' באלול תש"א, 31.8.1941).

ידידתי, נילי בן ארי, אשת ספרות וחינוך, מדריכת פולין ופעילה ביד ושם התרשמה מהיומן: "זוהי יצירת מופת של ממש. איזו נערה! דימויים יוצאי דופן, מקוריים ועשירים. אמונה לוהטת ותקווה בתוך כאוס ואבדון. נראה שאבדה לעם ישראל נערה שיש בה מרוחם של ביאליק וטשרניחובסקי".

את היומן החלה לכתוב בהיותה בת 13, כשנה אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה. רשימתה האחרונה היא מיום כ"ח בכסלו תש"ג, (7.12.1942), סמוך ליום הולדתה ה-16. היומן נכתב בפולנית וקטעים אחדים בעברית, אוּתר אחרי המלחמה ונמסר לארכיון בית לוחמי הגיטאות. (פרקים נרחבים תורגמו ופורסמו בספר זיכרון לקהילות ודוביצה, אנדריכוב, קלווריה, מישלניץ, סוכא, בעריכת ד"ר דוד יעקובוביץ, רמת גן, 1967. היומן כולו נערך, תורגם ופורסם על ידי חנה ויהושע אייבשיץ, יומנה של רותקה ליבליך, האישה בשואה, ו, תשנ"א, 1990. לוקאס לוי, יליד אנדריכוב ואיש שגרירות פולין בישראל, העלה באחרונה בפולנית מהדורה מוארת וערוכה של היומן. אני מודה לו שהעמיד לרשותי עבודתו זו. תודתי לרבנית אסתר פרבשטין, ראש המרכז ללימודי השואה במכללה ירושלים, שהפנתה אותי ליומן זה).

מי הייתה רותקה ליבליך?
רותקה ליבליך, בת לז'ניה-יבגניה ועמנואל-מונדק, ילידת אנדריכוב שבדרום מערב פולין, א' בטבת תרפ"ז (6.12.1926). ערב מלחמת העולם השנייה חיו באנדריכוב כ-400 יהודים. הגרמנים כבשו אותה בפרוץ מלחמת העולם השנייה ומיד החלו התעללויות: שוד רכוש, החרמת מפעלים, בתי מלאכה וחנויות, שרפת שני בתי כנסת, הוצאת יהודים לעבודות כפייה ועוד. בעיר הוקם גטו ורותקה ומשפחתה גורשו אליו. הם נשלחו לאושוויץ ביום ט' במנחם-אב תש"ג (10.8.1943), ושם נרצחו.

הבית בו גדלה היה רווי מסורת יהודית, ללא אורח חיים דתי. באנדריכוב לא היה בית ספר יהודי ורותקה למדה בבית ספר פולני, אחת משלוש בנות שסירבו לכתוב בשבת. רותקה הושפעה מאד מהרב דוד אביגדור, רב העיר, שנטע בה להט ציוני וגעגועים לארץ ישראל. (על הרב דוד אביגדור, יוחנן בן יעקב, "דברו היה אחד, יהודים ברחו מכאן!", מוסף שבת, כ"ג בניסן תשפ"ג, 14.4.2023). רותקה סיימה שש כיתות בית ספר עממי, נאלצה להפסיק את לימודיה והצטרפה לבית ספר יהודי מחתרתי. מילדותה ניכר כישרונה הספרותי, היא קראה ספרים וכתבה הצגות ילדים למופעים בגטו, נובלות, שירים ויומן. תיארה את עצמה, את חייה, שאיפותיה וחלומותיה, את חבריה, רגשותיה הלאומיים, הטבע והנוף, השפה העברית, ארץ ישראל ועוד. למרות הסבל האמינה רותקה בעתיד טוב לאנושות, בערכי הנצח של האדם ובניצחון על הנאצים.

בחול המועד פסח תש"א, (16.4.1941), כתבה על מחשבות שמתרוצצות במוחה. היא מתבגרת ונרתעת מכך, היא כמהה לאהבה בוגרת ונוהגת כילדה. בליל חוויות, תחושות ומחשבות מעורר בה דאגה: "כאשר אהיה אדם קטן ואפור, איש לא ייזכר ברותקה ליבליך, שהייתה פעם חיה וסוערת, נערה בת שלוש עשרה. כעת אני אדם מלא חיים, אבל אי פעם יישאר ממני רק אבק עפר". ראויה רותקה ליבליך שנזכור ושנזכיר בת ישראל מופלאה ומאירה שעלתה בעשן כבשני אושוויץ. ברשימה זו אתמקד בנקודה אחת – ארץ ישראל כפי שהיא משתקפת ביומנה.

אהבת הארץ
שוב ושוב חזרה רותקה וכתבה: "אני מאד אוהבת את ארץ ישראל". היא חושבת רק על ארץ ישראל ומחשבה זו השתרשה עמוק בלבה (כ' בתמוז תש"א, 15.7.1941). לרגל יום הולדתה ה-14, כתבה: "ייתן ה' בשנה הבאה אקיים את יום ההולדת שלי בארץ ישראל". ביום הולדתה ה-15 כתבה בעברית: "לשנה הבאה בירושלים!!! להיות ביום הולדתי הבא בירושלים. אחרי המלחמה!". אהבתה לארץ נקשרה באהבתה לשפה העברית. בשנות המלחמה למדה עברית ואנגלית, כתבה גם בעברית וציינה זאת בגאווה ביומנה: "היום החלטתי לכתוב בעברית […] אני מתארת לי איך אכתוב הכל בעברית בארץ ישראל. ולארץ ישראל אני אעלה כי אני אוהבת אותה מאד, ואני יהודית. שם מולדתי ושם מקומי" (כ' באדר תש"א, 19.3.1941). בפרץ של געגוע שרטטה מפה של ארץ ישראל על גבי פיסת נייר קטנה. "כישפתי" לעצמי את הארץ כולה – ערים, מושבות, נהרות, הרים. היא ייחסה חשיבות וערך לכל נקודה, כל אחת מדברת אליה. כל מושבה נוצרה בעמל אחים, חלוצים יהודים. "כל רגב אדמה ספוג בדם ובזיעה של יהודים" ואלה מגבירים את אהבתה. פיעם בה חזון ליצור נקודות חדשות, עמדות יצירה לעבודה יהודית (ו' בחשוון תש"ב, 27.10.1941). תמונות שראתה מארץ ישראל הקסימו אותה ועוררו בה תשוקה עזה: "הנפש שלי קוראת לנסוע לארץ המולדת וללמוד ולעבוד בשבילה", כתבה בעברית (כ"ג באייר תש"א, 20.5.1941).

רותקה העריצה את ביאליק ובהשראתו כתבה: "אני אוהבת את עמי היהודי, את מולדתי, אני אוהבת יהודים גדולים. אני אוהבת כל מה שהינו יהודי" (כ' בתמוז תש"א, 15.7.1941). "אני יהודייה בדמי ובעצמותי. יהודייה לאומית […] כיצד זה לא אהיה גאה בהשתייכותי לעם היהודי, העם הנצחי". האומה קמה לתחייה על ידי נוער חלוצי, שתקווה ואמונה מניעים אותו. ארץ ישראל מושכת כמו מגנט, כמו אור זוהר בחשכה. היא עמוד אש למחשבותינו, היא חלום עתידנו" (כ' בתמוז תש"א, 15.7.1941). כיהודייה דואגת רותקה לכל היהודים:
"בחדר בהיר מתחת לתנור האש לוהטת, לוחשת, שורקת ומול עיניי ונשמתי עננה שחורה, מכוסה בגלימת כפור של החורף […] רק במרחקים אי שם מתנוצץ אור אמונה בחיים חדשים ותחת השמש של ארץ ישראל […] אולי קרניה יעזרו לנו באיתורם של בני ישראל המפוזרים. אלוהים הוא היודע היכן הם. קרני שמש אלו מגיעים לכל לב יהודי והם יובילו אותם למקום שם יש חופש ואושר, במולדת שלנו בארץ ישראל" (ח' בחשוון תש"ג, 19.10.1942).

בחול המועד פסח תרמה רותקה, בעברית, שאלה נוספת לארבע הקושיות: מדוע אנו בגולה, רחוקים מארץ אבותינו? – "אולי זה עונש על כך שהיהודים אינם טובים, אינם מאמינים בה'? – אינני יודעת. יהודים שוכחים את ארצם אם טוב להם, ורק אם רע להם מביטים הם למזרח וחפצים לנסוע לשם" (י"ז בניסן תש"א, 14.4.1941). היסטורית, צדקה רותקה באבחנה זו. האם הגיעה לכך בעקבות עיון היסטורי? – סביר שזו תובנה אינטואיטיבית עמוקה, בוגרת ומפתיעה שלה. לא לקטרג על בני עמה יצאה רותקה אלא לעודד ולהמריץ אותם. מול המון דגלים אדומים עם צלבי קרס שמילאו את העיר ואת בית משפחתה, יום לפני הגירוש מהבית לגטו, רשמה ביומנה שיר אהבה לעם, לשפה ולארץ:
"היהודים הם אחים, למרות המגרעות, להם סגולות שוות ומטרה משותפת: חירות וארץ ישראל! זו הארץ האהובה, החלומית, החופשית. אדמתנו היהודית המקודשת ומדושנת בדם בניה, היא המולדת. האם תִפְתח שערי גן העדן שלה בפנינו? האם תשמיע באוזנינו את סאון גלי הירדן והמיית גלי הכינרת. התצלצל בפינו מנגינת השפה העברית האהובה והיפה? התראינה אותנו אי פעם קרני השמש הארץ ישראלית כשאנו עובדים בשדה או בפרדס […] הוי אֵלי, אֵלי הטוב […] הרשה נא לנו לנסוע אל הארץ, אל האושר, תן לנו להגשים את כמיהתנו הלוהטת ביותר" (ח' באלול תש"א, 31.8.1941).

רותקה מייחלת לפרושֹ כנפיים ולעוף, לסייר בעולם ולהכיר אותו. היא אינה יכולה להיות כבולה תמיד רק לארץ ישראל. אבל, כנפיה כפותות, שמוטות, ארץ ישראל והעולם כולו נעולים בפניה (כ"ב בסיון תש"א, 17.6.1941). הגרמנים כבשו את רוב אירופה ומגמת פניהם אפריקה. "לנו, היהודים, רע כל כך. ובלבד שלא יגיעו לארץ ישראל כי אז כל תקוותנו הייתה אובדת, והאידיאלים שלנו היו הופכים לאבק. אז מר ועלוב היה עתידנו, שיעבוד מנוון היה מצפה לנו. אז מוטב לנו כבר למות" (י"ט בניסן תש"א, 16.4.1941). רותקה חפצת חיים, כמהה לעלות לארץ, מאמינה ומקווה שתעלה ושם תלמד ותשוחח בעברית האהובה, המתנגנת, מלאת השירה, רכה ומלאת עוז. ועוד היא מקווה לכתוב ספרים בעברית. חלומותיה נושאים אותה הרחק מעבר למלחמה שמשתוללת בעולם. היא חרדה מהמחשבה שלא תזכה לעלות לארץ ישראל: "ניפוץ הביטחון שאסע אליה ואעבוד למען ארצי, יהא הרס רוחני עבורי" (כ' בתמוז תש"א, 15.7.1941).

נופי הארץ
רותקה מעולם לא ראתה את ארץ ישראל. בדמיונה היא מתארת את נופי הארץ אליהם יוצאת נפשה, במידה רבה של דיוק ובאבחנות של משורר מוקסם, מאוהב. מכל מה שקראה, שמעה ולמדה, ומתמונות שראתה היא משרטטת ציורי נוף וטבע עשירים. חולמת על חוף רוגע לשפת הים התיכון, שמים כחולים בהירים. באופק אדמת מישור ועליה משתברים קרני שמש לוהטות. בשיפולי ההרים מתנשאים מגדלים, וביניהם שיזור צבעוני מופלא של מרבד ירק ופרחים מבושמים.
"ארזים תמירים מתנשאים בגאוותנות למרומי ההרים […] ריח לבלוב פריחת פרדסים מדיף ניחוח משכר למרחקים. זה הריח האופייני של אדמת המולדת שלנו, ריחה של האדמה המעובדת שחזרה לחיי יצירה ועבודה. ארץ מולדת ספוגה בזהב-אודם של אהבת-אֵם אדמה. ריח חזק ומגרה מְבַשֵֹּר משהו, אולי אפילו אושר… ריח ספוג רוח העבר, רוח הנביאים, רוח העַם. אדמה זאת היא יסודו של העַם וספוגה בלחלוחית של חיים. האדמה מסוגלת להחזיר לחיים את החלקים הרדומים בעַם […] את סמי-החיים ואת מחזור הדם בעורקים. היא מעוררת אותם לחיים ולתנועה" (כ"ה בטבת תש"ב, 14.1.1942).

רותקה מתארת את הריח המתפשט לעולם הרחב, חודר לכל הפינות הנידחות, לכל מקום שם דופק לב יהודי, שם נפש יהודית מתגעגעת. הריחות יונקים מִדַפִּים בלים וצהובים, מִסְפרים עתיקי יומין. הם חודרים לנחיריה של נפש צעירה, בת לעם הנצחי. מהמדבר באה רוח חמה, יבשה. מן הירדן בא משב רוח קריר וקליל. בארץ ישראל מתערבים החום היבש של ים המוות העתיק עם משבי הרוח הרעננים מן ההרים ומן הים הירוק-כחול. היא משתוקקת "למפגש בין הבת האהובה לבין האֵם האוהבת, אֵם-אדמה, מולדת" (כ"ה בטבת תש"ב, 14.1.1942)

בדמיונה היא רואה ארץ מבורכת שמש. אדמה שחורה מכוסה בירק בגוונים שונים, נהר זורם, המיית גלים. שדות מעובדים ועליהם שיבולי חיטה מרכינות את ראשי גבעוליהן מרוב כובדן. תל אביב – ארץ אביב תמידי, ארץ חייכנית, שמים בהירים וים כחול ושקט. בה מוסדות לימוד ותרבות, מכונים לשירה ולספרות. בה ריכוז יהודי גדול, עיר לאומית, עיר נאהבת על ידי היהודים. חיפה – עיר לבנה, וילות וגנים, שכונות פועלים עובדי נמל. ירושלים המַלְכוּתִית, בת ציון, האֵם של עַם ישראל. עיר חדישה נבנית ליד ירושלים העתיקה.
"הגליל – לבוש גלימה הדורה של הטבע. גאה וזקוף […] הכינרת הכחולה במעמקיה משתקפת השמש הלוהטת כמו אבן ספיר זוהר. במרחק, פסגות הרי הלבנון המושלגות, המתנוצצות כמו יהלומים על מרבד השלג הלבן במרום הרים של החרמון והלבנון. זהו נוף נהדר של הרים קדומים, אגדתיים" (ו' בטבת תש"ב, 26.12.1941).

בניין הארץ
ביום הזיכרון להרצל, כ' בתמוז תש"א, (15.7.1941), ייחדה רותקה דברים לדמותו: "את הרצל אני אוהבת. אני כולי פליאה והערצה להרצל על פעולותיו ואהבתו לאומה היהודית ולתרבותה. על כך שהוא יצק את היסודות לארץ ישראל, המולדת המתחדשת של העם היהודי הקמה לתחייה. על כך שחזון חיו הנהדר והנאצל, הרעיון הציוני, יוצא אל הפועל". עוד קודם לכן כתבה ביומנה על חזונו של הרצל אותו נגשים אנחנו – הנוער היהודי. מוכרחים כל היהודים לחפוץ במולדת שלהם, מקום מנוחה שקט אחרי תלאות הגלות" (א' בחשוון תש"א, 2.11.1940).

רותקה הייתה מודעת לאימה שפקדה את העם היהודי. היא לא דיכאה את רוחה, לא הפילה אותה לייאוש ולא כיבתה את דמיונה, את חזונה ואת תקוותה. זה מול זה היא התייצבה מול הרוע הנאצי המוחלט ונותרה איתנה, מאמינה וצופה לעתיד עמה האהוב והמיוסר בארץ מולדתו. אחרי גירושה מביתם אל הגיטו כתבה: "המטרה הנשגבת זוהרת בפנינו: 'גאולה, חירות, ארץ ישראל'. אף שנורא קשה לנו לחיות, למרות שהמוני מכשולים לפנינו, בעזרת ה' וברצון הנוער שלנו נלך קדימה, נילחם ונשיג בכוח את חפצנו. יש לנו כוח והיא אמונתנו. עלו אחים מארץ רחוקה שלנו. יחד נבנה את ארצנו. בואו לבנות, ציון מחכה" (י"ט בתשרי תש"ב, 10.10.1941). ועוד הוסיפה: "קדימה, הלאה, לכבוש, לבנות ולעבוד. עם נשק ביד לעבוד שם בארץ האהובה. במולדת בה אני מושרשת, בה דבקתי, עליה אני חולמת ולמענה אני רוצה לחיות ולעמול. […] להיאבק על האושר האישי ועל המולדת, אושר העם היהודי, על הטוב, האמת והצדק שהם אושרו של עולם" (ו' בחשוון תש"ב, 27.10.1941).

בניין הארץ על ידי חלוצים הסעיר את דמיונה של רותקה. אוזנה כרויה לקול פנימי אדיר, קולה של אמא-אדמה הקוראת לבניין המולדת. הקריאה עוררה לבבות, הרעידה נשמות, איחדה משאלות וחלומות של חלוצים שהניחו יסוד לבניין העתיד. "יש בנו רצון ותשוקה עזה לבנות את הבניין הנצחי. רצונו של שומר ישראל, האֵל הכל יכול, הוא הנותן בנו כוח, רוח ועוצמה. מתוך רגשי אהבה אנחנו נשתלב בעבודת בניין המולדת […] נקים בניין לתפארת!" בכך תם פרק ראשון בחזונה של רותקה ומכאן לפרק השני, מהפרטיקולרי אל האוניברסלי. בעקבות הרצל בספרו אלט-נוי-לנד, ואולי גם מכוח צו האֵל לאברהם "לֶךְ לְךָ …" (בראשית, י"ב א-ג) המשלב פרטיקולרי ואוניברסלי, תבעה רותקה: "האנושות חסרת בית, אין לה בניין בתוכו יכולים כולם להתאחד. בניין האנושות התמוטט ונהרס בעקבות רוחות המלחמה. על כתפינו הצעירים מוטלת החובה להקים את הבניין הזה מהריסותיו, במרום המולדת בשביל כולם. להקים אותו גבוה מתחת לפני השמים, שם בברק האמת והיופי, שם מצוי האושר, השלום ואלוהים!" (כ"ה בטבת תש"ב, 14.1.1942).

פעמים רבות הביעה רותקה תשוקה לאושר, אושרה האישי ואושר האומה. כמיהה טבעית, אנושית ופשוטה זו מוארת באור זוהר מול הייסורים והרוע שעטפו אותה. היא האמינה שהאושר לא יימצא בגולה אלא בארץ: "המולדת חייבת להיות השלמה לאושרו של האדם, כי האושר מתפתח הכי טוב על אדמת המולדת". רק במולדתו יכול אדם להשיג אושר מושלם ועוד הרבה אידיאלים יפים ונעלים" (ט"ז בסיון תש"א, 11.6.1941). רותקה חפצה לחיות ולעבוד בקיבוץ או במושב והאמינה שבקיבוץ תזכה באושר: "קיבוץ זה שחרור מהחיים הפשוטים, משעבוד הכסף. קיבוץ זה נשימה רעננה וחופשיה". הקיבוץ נראה לה מקום אידיאלי, אף כי לעיתים התעוררו בלבה ספקות: איך יכול להיות מקום אידיאלי בעולם שטוף בדם? רשמה בעברית (י"ז בשבט תש"א, 19.2.1941; כ"ז באדר תש"א, 6.3.1941; כ' בתמוז תש"א, 15.7.1941).

ביום השנה לנפילת טרומפלדור, י"א באדר תש"ב (28.2.1942), תקפה את רותקה עצבות. ביום זה היא בוחרת לרומם את הרוח ולהאיר את הגלום בריקוד 'הורה' סוער ורעשני בו זיהתה "ריקוד יהודי לאומי נהדר בו התגאינו שכולנו ביחד הננו יהודים ויש לנו ערכים משותפים ומטרות משותפות. ובעיקר 'ארץ' – היא משותפת לכולנו!!!". שנה קודם לכן כתבה באותה רוח: "הורה – זוהי שלהבת. זוהי אש המשקפת את הטמפרמט היהודי. הורה משחררת, מרוממת, מפנה את המחשבה לארץ ישראל. הורה מוסיפה כוח, תקווה, ביטחון עצמי וששון. היא מלכת הריקוד הארץ ישראלי" (כ"ב בשבט תש"א, 19.2.1941). במילים קצרות נתנה ביטוי ל'הורה' החלוצית שרקדו חניכי תנועות הנוער בקיבוצי ההכשרה בגולה ובהתיישבות העובדת בארץ ישראל. הורה סוערת, כובשת, משכרת חושים, ממנה שאבו החלוצים להט, עוצמה ודבקות. ועוד מקור יניקה מצאה רותקה בהִמנון הלאומי, באחת הרשימות האחרונות ביומנה: "לשּׁוּב לְאֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ / עִיר בָּהּ דָּוִד חָנָה" [כך רשמה על פי המקור, נפתלי הרץ אימבר, 'תקוותנו', 1884 …] יש ב'התקווה' כל כך הרבה חזיונות ואמונה בשיר הזה, על עתיד המולדת שלנו, זהו ההִמנון הנהדר שלנו. שיר על עַם חופשי אותו מקימים חלוצים בארצנו החופשית!" (כ"ו בחשון תש"ג, 6.11.1942).