פורים מאופיין ב"ונהפוך הוא". מוצעת כאן "גישה מהפכנית", בחזקת "ונהפוך הוא" להבנת מגילת אסתר וימי הפורים. נאמנים עלינו דברי חז"ל: "הפוך בה והפוך בה דכולה בה".[1]
"אמר רבי לוי ואיתמר רבי יונתן:
דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה:
כל מקום שנאמר בו "ויהי" אינו אלא לשון צער.
'ויהי בימי אחשוורוש – היה המן".
(בבלי, מגילה י ב)
שבע תמיהות:
חג הפורים, חג השכרות וההוללות, ההתחפשות וההתפקרות – ההתפרקות. כמה תמיהות מזדקרות לעינינו במגילת אסתר ובימי הפורים:
א. קבלת תורה בכפייה – ברצון
"וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר" (שמות, יט יז), אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים את התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעה רבה לאורייתא. אמר רבא: אף על-פי-כן הדוּר קיבלוּהָ בימי אחשוורוש, דכתיב: "קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים" – קיימו מה שקיבלו כבר (בבלי, שבת, פח ע"א).
היכן מצינו כפייה על בני ישראל לקבל את התורה במעמד הר סיני? נראה שקיבלוּה מרצון: "וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה" (שמות, יט ח). "וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות, כד ז), ומה קיבלו בפורים וקיימו מרצון? – דווקא שם נראה הדבר כאונס וכפייה, סכנת השמדה ריחפה עליהם והביאה לצום ולתענית, לזעקה מקירות לב דואב, שהרי רק כך היה בידם להגיב לגזירה הנוראה.
ב. פורים ומגילת אסתר – הסיפור שיוותר לעתיד לבוא!
כל ספרי נביאים וכתובים עתידין להיבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר והרי היא קיימת כחמישה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל-פה, שאינן בטלין לעולם. ואף-על-פי שכל זיכרון הצרות יבטל שנאמר: "כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיני", ימי הפורים לא יבטלו שנאמר: "וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים". (רמב"ם, הלכות מגילה ב י"ח; ירושלמי, מגילה, א, ה)
שכל המועדים עתידין ליבטל וימי הפורים אינם בטלים לעולם. שנאמר: "וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם" (אסתר, ט כח). (מדרש משלי, ט ב)
משתמע, שמגילת אסתר וימי הפורים עולים בערכם לדורות על ספרי נביאים וכתובים והדבר תמוה: סיפור משונה זה, אשר שֵם ה' וארץ ישראל נעדרים ממנו;[2] עשרים פעם נזכר בו משתה; סיפוריו כעורים ושפלים, והוא נוגע באיסורי עריות (חמש שנים יושבת אסתר בחיק אחשוורוש, משנת שבע עד שנת שנים עשר למלכותו, בטרם הוטלה הגזרה על היהודים והצלתם [אסתר ב טז; ג ז]). עלילה שכולה הסתר שבאסתר במה זכתה לגדולה זו? דווקא סיפור זה ילווה את עם ישראל לאחר שמוּסר הנביאים וחכמת הכתובים יהיו בלתי רלוונטיים וייבטלו?!
רצף העלילה במגילה מסתבר כהתפתחות טבעית בחצר מלכות. מאבקי כוח ויוקרה בין שרים בכירים (מרדכי והמן) הם תופעה מקובלת. הדרך בה בחרה אסתר לגלגל את הצלת היהודים הולמת את אופי המלך ואת חצר מלכותו. אסתר פועלת במיטב טכסיסי הנשים על מנת לעורר את קנאת המלך, נוכח מה שאולי מתרקם בינה לבין המן. היא לא הותירה למלך הלהוט באהבתו אליה פרשנות אחרת אלא זו: נגד עיניו מתחולל רומן בין המן לאסתר. כך פירש רש"י, על פי חז"ל (בבלי, מגילה, טו ע"ב):
"יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן הַיּוֹם אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ". רבותינו אמרו טעמים הרבה בדבר מה ראתה אסתר שזִמנה את המן כדי לקנאו במלך ובשרים שהמלך יחשוב שהוא חושק אליה ויהרגנו" (אסתר, ה ד; לעיל, הערה 2).
עניין זה הוא שמעורר את קנאותו הבוערת של המלך. בשיא חמתו וזעמו: "וְהַמֶּלֶךְ שָׁב מִגִּנַּת הַבִּיתָן אֶל בֵּית מִשְׁתֵּה הַיַּיִן וְהָמָן נֹפֵל עַל הַמִּטָּה אֲשֶׁר אֶסְתֵּר עָלֶיהָ. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת" (ז ח). זה הדבר שמטריד אותו יותר מכל ורק בעקבותיו הוא מצווה לתלות את המן!
בדבריה עוררה אסתר את קנאת המלך: בהזמנה למשתה הראשון: "יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן הַיּוֹם אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ" (ה ד). למי? – למלך, להמן?! בהזמנתה למשתה השני שינתה אסתר: "יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לָהֶם" (ה ח). האמנם רמזה למלך כי שני הגברים הסובבים אותה, הסובאים אִתה, שווים בעיניה?!. מכאן נדודי השינה של המלך לאחר המשתה הראשון ובטרם המשתה השני, אלו המחשבות שטרפו את שנתו. כך מבאר רש"י, על פי רבי אלעזר המודעי (מגילה, טו ע"ב): "'בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ' – נס היה, ויש אומרים שֹם את לִבו על שזימנה אסתר את המן שמא נתנה עיניה בו ויהרגהו" (אסתר, ו א).[3] אסתר הצליחה להערים על המן ולהפילו בפח שטמנה לו באופן כה מוצלח עד שהוא כלל לא חש במלכודת. שהרי אין רמז במגילה שהמן לטש עיניו אל אסתר, ונראה שרעיון זה כלל לא עלה על דעתו, ואף על פי כן הצליחה אסתר לעורר את המלך לחשוד בו בכך.
נצרף לכך את ביקור המן בחצר המלך עם שחר לילה טְרוּף שינה, ואת רעיונותיו של המן להלבישו במדי המלך, לתת כתר מלכות בראשו ולהרכיבו על סוס המלך ברחובות העיר. המלך נבעת מהמחשבה כי לארק את המלכה מבקש המן לכבוש, אלא גם את המלכות. שאלת המלך להמן: "מַה לַעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ " (אסתר, ו ו) אינה תמימה כפי שניתן לייחס לשיכור טְרוּף שינה. המלך פורשׂ לרגליו רשת והמן נלכד בה, בחושפו את מגמתו האמיתית. מרדכי התריע בעבר על ניסיון התנקשות בחיי המלך, שמא גם המן קושר נגדו בבוקר זה? סביר שכך פירש המלך את הדברים, ולכן דאג מיד לבזות את המן ולהשפילו לעיני כל, וכך יתברר בפרהסיה מי כאן המלך. אחשוורוש מפעיל שיטת הפרד ומשול, הגבהה והשפלה של שריו במטרה לרסן את תאוותיהם המופרזות והמסוכנות בעיניו. מכירים אנו דרך זו המופעלת על ידי מלכים ושליטים עד ימינו. נראה שהמלך אחשוורוש שולט בחצר ומגן על כיסאו.[4] ביקור זה מהווה נקודת השבירה של המן, אותה זיהתה אסתר, ולכן מיד אחר מסע ההשפלה של המן ברחובות שושן העזה לומר, במשתה השני, בתוקף את אשר על לבה. וכך אמרה לו אשתו: "אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו לֹא תוּכַל לוֹ כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו" (שם, ו, יג).
ג. מרדכי היהודי – גבורה על-חשבון חיי הציבור?!
"וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה" (אסתר, ג ב). ליהודי בן דור התקומה עמידתו הזקופה של מרדכי מהווה נקודת אור במגילת הגלות, מקור גאווה ופתח תקווה. מול הגלותיות הכפופה והמתרפסת מתייצב מרדכי כצבר צעיר, גא ונעדר תסביכי גלות.האמנם כך הם פני הדברים?- כדי לחלץ את עם ישראל מגזירת ההשמדה נדרשה אסתר על ידי מרדכי: "לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ לְהִתְחַנֶּן לוֹ וּלְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו עַל עַמָּה" (ד ח). ואחרי נפילת המן, שוב נדרשה היא להתחנן בפני המלך וליפול לפניו (ח ג). חילוצו של עם ישראל מגזירת ההשמדה חייבה את אסתר המלכה: "וַתּוֹסֶף אֶסְתֵּר וַתְּדַבֵּר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַתִּפֹּל לִפְנֵי רַגְלָיו וַתֵּבְךְּ וַתִּתְחַנֶּן לוֹ לְהַעֲבִיר אֶת רָעַת הָמָן הָאֲגָגִי וְאֵת מַחֲשַׁבְתּוֹ אֲשֶׁר חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים" (ח, ג). זאת, אחר תליית המן ועליית מרדכי לגדולה. ראשית הפרשה בסירובו של מרדכי לכרוע ולהשתחוות ואחריתה בכריעה ובנפילה לפני המלך באופן שנראה כהתרפסות של אסתר.
המגילה מעידה בסופה: "מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ" (י, ג). קריאה רגישה מעלה את שאלת הגמרא: "'לרוב אחיו' ולא לכל אחיו? – מלמד שפירשו ממנו מקצת סנהדרין" (מגילה, טז ע"ב). מדוע פרשו ממרדכי כמה מחכמי הסנהדרין.[5] ר' יוסף קארו מפרש:
"וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו", ולא לכל אחיו – שהיו מלינים אחריו לאמור: מה עשה לנו מרדכי זה, שנתגרה בהמן ועל ידו נמכרנו להשמיד להרוג ולאבד, לולי ה' שהיה לנו (ע"פ הרב בכרך, כתבוני לדורות, תשל"ד, עמ' 171).
מה טיבה של "גבורה" זו מה שורשה? – האמנם אין זו גבורה על חשבון הציבור?
אמר הקב"ה; אני אמרתי לכם שתהיו מטמינים עצמכם ותתנו מקום לשעה […] מרדכי עמד כנגד השעה, והיה לו להחניף לרשע, ולפי שעמד כנגד המן הרשע קמעא, כבר היו ישראל כלים מן העולם (מדרש תנחומא, פרשת ויחי, סימן ו, נז ע"א – נח ע"ג).
דבריו מיוסדים על המדרש: "אמרו לו ישראל הווי יודע שאתה מפילנו בחרב של זה הרשע" (אגדת אסתר).
למדנו מההיסטוריה של עמנו עד כמה היה לפירושו של ר' יוסף קארו על מה שיסמוך. גם הגאים והזקופים שבילידי הארץ לא יוכלו להעלים עיניהם מדילמה קשה וחודרת זו.[6]
גטו וילנה – גבורה על חשבון הציבור?!
הבה נצא לסיור קצר במנהרת הזמן, משושן הבירה לווילנה המעטירה, ירושלים דליטא. נפנה אל הגטו בעיצומה של השואה, ביום י"ג בתמוז תש"ג (16 ביולי 1943), חודשיים אחרי חיסול גטו ורשה. מכונת הרצח הנאצית פועלת במלוא עוצמתה.
איציק ויטנברג – צעיר, חבר המפלגה הקומוניסטית, ומפקד הארגון המחתרתי הלוחם בגטו. ויטנברג הוסגר למשטרה הליטאית על ידי ראש היודנראט, גנס. השוטרים הליטאים הובילו אותו אל מפקדת הס"ס, בדרך שוחרר ויטנברג בפעולה מהירה של חבריו הלוחמים, נמלט והסתתר בגטו. הנאצים הציבו בפני ההנהגה היהודית תביעה להסגיר את ויטנברג, ואיימו כי אם לא יוסגר תוך שש שעות – הגטו כולו, כ-30.000 יהודים, יושמד! מתח רב שרר בגטו, גבר החשש ממלחמת אחים בין המחתרת לבין המון היהודים חפצי החיים, שפיעמה בהם תקווה להינצל. הם התפרצו נגד אנשי המחתרת שגוננו על מפקדם. בעליית גג נסתרת ישבו ראשי המחתרת עם ויטנברג, מפקדם הנערץ, ודנו במצב. המוני יהודים התקבצו לרחבת בית היודנראט ודרשו שאיציק ויטנברג יוסגר. ככל הנראה הסגיר עצמו ויטנברג לידי הגסטאפו והתאבד או שנרצח.[7]
מרד גטו ורשה – מרד מוצדק או סיכון מיותר?
שנים רבות אחרי מרדכי היהודי קם לנו מרדכי אנילביץ', שהניף את נס המרד נגד הנאצים בגטו ורשה. רוב הרבנים וראשי הציבור בגטו הסתייגו מהמרד. בודדים היו הרבנים מנחם זמבה (ורשה, תרמ"ג-תש"ג, 1943-1883) ויצחק ניסנבוים, מנהיג המזרחי (פולין, תשכ"ט-תש"ג, 1942/3-1868), שתמכו בלוחמים המורדים. עשרה חודשים לאחר המרד כתב הרב משה צבי נריה (תרע"ג-תשנ"ו, 1995-1913, פולין-ישראל):
נתפס גם ד"ר ולפסברג לשגרא של ההערצה המיוחדת של מלחמת הגטאות, כביכול עד פרוץ המלחמה בגטאות הייתה זו תקופה של מורך-לב ורפיון רוח, ואילו מאז התחילה התקופה ההרואית. סלף-רעיון זה הונח ביסודו של ספר הגבורה.[8] נימוק אחד יסודי מנע את קדושינו מבוא בדמים: לא לגרות את יצרי הרוצחים ולא לגרום לקורבנות נוספים. הבלגתם הנפלאה של דורותינו על סף המוות עולה בהרבה על גבורת "תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים". האחרונה היא גבורה, ואילו הראשונה, גבורה שבגבורה. אין כל ספק שאצל אחינו הקדושים בפולין פעל בעיקר הנימוק היסודי הזה. כל זמן שהיה קיים סדק תקווה אסרו על עצמם בתכלית האיסור לתת עילה כל שהיא להריגת יהודים. נוח היה להם להיהרג ובלבד שלא לגרום לרצח אחיהם […] משנתברר כי המתים לא יצילו את החיים פרצה המלחמה, באומץ, בגאון, בקוממיות, כמתאים לעם של קידוש השם […]. מלחמת ההבלגה שקדמה למלחמת התנופה, דווקא היא ראויה להערכה עמוקה שכן נתגלו בה כוחות החיים הגנוזים באומה ונחשף רצון קיומה בעומק רוממותו".[9]
ד"ר חוה אשכולי מוסיפה עדות אישית משיחתה עם הרב נריה, 1995, בה אמר לה הרב:
בעקבות הידיעות שהגיעו על ההישרדות בשואה, כגון הידיעה שאחד הבונקרים בקובנה החזיק מעמד עד שהגיעו הרוסים, נתחזקה דעתו שייתכן ובבונקרים היו יהודים מחזיקים מעמד גם בגטו ורשה, לולא המרד והשריפה. מכאן, שהימנעות ממרד הייתה מצילה חיים".[10]
כמו הרב נריה, גם הרב יהושע משה אהרונסון (תר"ע-תשנ"ד, 1994-1910, סאניק בפולין – פתח תקווה), ששרד את השואה וזכה לעלות ארצה, הסתייג ממרד גטו ורשה:
בגטו ורשה שרדו כחמישים אלף נפש, כולם הושמדו […] ייתכן כי לולא המרד היה חלק נכבד ניצל ושורד. האם יש זכות מוסרית להכריז על מרד תוך העמדתם בסכנת מוות. נכון הוא כי גם לולא המרד היו רובם של יהודי ורשה מוצאים את מותם בגטאות, במחנות העבודה ובמחנות המוות. 'רובם' אמרנו, אבל לא 'כולם'. האחריות הקולקטיבית של רועי ישראל, אנשי האמונה, אנסתם שלא לתמוך במבצעי הראווה, שמלבד ראוותנות אין בהם פתרון מוחשי ומעשי להצלת נפשות. הצלת נפש אחת מישראל שקולה הייתה בעיניהם יותר מכל מבצע אחר, ויהיה גדול ומפואר. על אחת כמה וכמה מבצע שאמור לסכן עם רב מישראל […] מבלי לנסות להאשים את קדושי השואה, ומבלי כל רצון לפגוע בזכרם הטהור, הם עשו את אשר עשו [מרדו]מתוך ראיית ההווה […] אין לנו כל זכות מוסרית לדונם. אבל בראייה לאחור, היום כארבעים שנה לאחר החורבן האיום, עולה ומזדקרת במִשְנה זוהר הגדלוּת המוסרית והראייה המפוקחת של אנשי החזון, אישי האמונה.[11]
מצעדו של יאנוש קורצ'אק והיתומים בגטו ורשה:
ביום כ"ב במנחם-אב תש"ב (5 באוגוסט 1942), יצא יאנוש קורצ'אק בראש מצעד מרשים של 93 ילדים מבית היתומים לכיכר השילוחים (האומשלגפלץ) בוורשה. שם עלו כולם על רכבת בדרכם למחנה ההשמדה טרבלינקה. בהיותם בקרון הוצע לקורצ'אק על ידי איש ס"ס להינצל, הוא סירב והצטרף לילדיו. כל הקבוצה הושמדה בטרבלינקה, איש לא ניצל. המצעד המסודר והמאורגן של הילדים אל מותם, לבושים בקפידה, צועדים זקופים ושרים, אינם משפילים עיניים ואינם בוכים – הותיר רושם עז בלב אנשי הגטו, אף הפולנים והנאצים ניצבו כמסומרים מול מחאה זו של הילדים כנגד ממלכת הרשע. יורק (דוד) פולונסקי ז"ל – ילד בגטו ורשה, שפעל בשירות הארגון היהודי הלוחם במערכת הביוב התת-קרקעית של העיר, שורד שואה, עלה לישראל והקים בית ומשפחה – ליווה אותנו בסיור בוורשה. בהיותנו בכיכר השילוחים, אחרי שהעליתי בפני החניכות את סיפור מצעדו של קורצ'אק והילדים, העלה בפניי את השאלה; האם לא ראוי היה שעם קבלת ההוראה להגיע לכיכר השילוחים, יקרא קורצ'אק לילדים – לברוח! לנוס על נפשם, ילד ילד לדרכו – לפחות חלק מהם היו ניצלים, כפי שניצל יורק עצמו. הצלה חלקית, סיכויי הישרדות של חלק מהילדים, הכרוכים בביזוי ובהשפלה נוראית, קפיצה למי מדמנה של הביוב, מול מצעד מחאה אדיר – מה עדיף?
נשוב לשושן הבירה, למרדכי היהודי שאינו כורע לפני המן. לכאורה, אלו מאבקי כוח ושררה אישיים בין פקידות בכירה בחצר המלך. "בַּיָּמִים הָהֵם, וּמָרְדֳּכַי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר-הַמֶּלֶךְ" (ב כא). מרדכי שר-שופט בחצר אחשוורוש (עמוס חכם, דעת מקרא על האתר). רבנו אברהם אבן-עזרא (1164-1089, ספרד) פירש: "היא מעלה גדולה, כי שם ישבו הדיינים והשופטים" (דניאל ב מט; אסתר ג ב). מכאן ברור כיצד נודע למרדכי על הקשר לרצוח את המלך ומדוע הזהיר אותו בעזרת אסתר. האם אין לפנינו עדות שמרדכי שקוע עמוק בחצר השליט הנוכרי וחותר להתקדם אל הצמרת, תוך עימות עם המן שזכה למלוא הגדולה בחצר המלך?
ד. אסתר ומרדכי; מי הם ומה טיב יהדותם?
ולמה נקראת אסתר – שהיו אומות העולם קורים אותה איסתהר (מגילה, יג ע"א).
אסתר ומרדכי נושאים שמות אליליים בבליים (אישתר-איסטאר, סטאר, STAR, כוכב; מרדוך). מדוע המירה את שמה העברי, הדסה, ומי אחראי לכך? מרדכי – האם הוריו העניקו לו את שמו של אל בבלי, ושמא אף הוא המיר את שמו היהודי שנעלם מאתנו? התנהגותם של אסתר ומרדכי מעוררת תהיות; מה פשר השמות האליליים, הסתרת הזהות, המעורבות בחצר המלכות. מרדכי היה אחד מעבדי המלך, "היושב בשער המלך" – נושא תפקיד בכיר בשלטון. התואר עבדי המלך חוזר בתנ"ך: "וְלֹא אָבוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ [שאול] לִשְׁלֹחַ אֶת יָדָם לִפְגֹעַ בְּכֹהֲנֵי ה'" (שמואל א, כב, יז); יואב עבד המלך דוד (שמואל ב, יח כט); ירבעם עבד לשלמה (מלכים א, יא כו). "אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה" (אסתר, ב ה). מתוקף תפקידו הממלכתי הבכיר של מרדכי, הוא ואסתר התגוררו בבירה של שושן – במצודה המלכותית של העיר, מקום מושב המלך, האצולה הגבוהה והפקידות הבכירה.[12] רק כך ניתן להבין כיצד הגיעה אסתר להיבחר בין הבתולות תוך הסתרת יהדותה. שהרי אילו נלקחה מלב לִבו של הגטו היהודי לא ניתן היה להסתיר מפני פקידי המלך את זהותה, וסביר שהם כלל לא היו מגיעים לשם לאתר בתולות למלך.
אסתר – הדסה
לֹא הִגִּידָה אֶסְתֵּר אֶת עַמָּהּ וְאֶת מוֹלַדְתָּהּ כִּי מָרְדֳּכַי צִוָּה עָלֶיהָ אֲשֶׁר לֹא תַגִּיד […] אֵין אֶסְתֵּר מַגֶּדֶת מוֹלַדְתָּהּ וְאֶת עַמָּהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה עָלֶיהָ מָרְדֳּכָי (אסתר, ב י, כ).
וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל-בֵּית הַמֶּלֶךְ אֶל-יַד הֵגַי שֹׁמֵר הַנָּשִׁים. וַתִּיטַב הַנַּעֲרָה בְעֵינָיו וַתִּשָּׂא חֶסֶד לְפָנָיו […] וַתְּהִי אֶסְתֵּר נֹשֵׂאת חֵן בְּעֵינֵי כָּל-רֹאֶיהָ […] וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל-הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶל-בֵּית מַלְכוּתוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי הוּא-חֹדֶשׁ טֵבֵת בִּשְׁנַת-שֶׁבַע לְמַלְכוּתוֹ. וַיֶּאֱהַב הַמֶּלֶךְ אֶת-אֶסְתֵּר מִכָּל-הַנָּשִׁים וַתִּשָּׂא-חֵן וָחֶסֶד לְפָנָיו מִכָּל-הַבְּתוּלוֹת וַיָּשֶׂם כֶּתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשָׁהּ (אסתר, ב ח-ט, טז-יז).
חז"ל פירשו שאסתר נלקחה לבית אחשוורוש בכפייה: "אסתר הייתה מטמנת עצמה ולא נראתה לכל אדם עד ארבע שנים משנת שלוש למלכותו […] עד שמצאו אותה כשהיא מטמנת עצמה ולקחוה בעל כורחה, שלא בטובתה" (אגדת אסתר). האמנם? – רבנו אבן עזרא העלה גם פירוש שונה:
יש אומרים כי מרדכי לא עשה נכונה שצִווה על אסתר שלא תגיד עמה, כי פחד שלא יקחנה המלך לאישה אם ידע שהיא מהגולה. והנכון בעיני כי עשה זה מרדכי בעבור תשמור תורת ה' בסתר […] כי אם ייוודע הדבר שמא יכריחנה או יהרגנה, כי בעל כורחה נתפשה (פירוש אברהם בן עזרא).
האם פקידי המלך שנשלחו להביא בתולות יפות היו מתעקשים להביא דווקא נערה המסרבת להם, נחבאת ומייללת בבכי, סתורת שיער ומוכת ייסורים? הדוחה את הכבוד אליו השתוקקו נערות רבות. הם היו ודאי מוּצפים יפיפיות שהתחננו להילקח אל הארמון. וכי נערה יהודייה צנועה וחסודה שנעקרה מביתה בכפייה והובלה כשה להרמון המלך הנוכרי הייתה "נֹשֵׂאת חֵן, בְּעֵינֵי כָּל-רֹאֶיהָ"? כובשת את לִבו של רודף נשים זה? אסתר המסרבת למלך, דוחה את חיזוריו וגילויי אהבתו, מתייצבת בפניו חמוצת-פנים מדוכאת ובוכייה – לא הייתה מסעירה את רגשותיו. סביר להניח שבעל המגילה מבקש להציג בפנינו דווקא נכונות של מרדכי ואסתר, היענות לחיזורים המלכותיים ולמנעמי השלטון. הגמרא מחריפה את הבעיה: "'וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי לוֹ לְבַת' (ב ז). תנא משום רבי מאיר: אל תקרי לבת אלא לבית. וכן הוא אומר: 'וְלָרָשׁ אֵין כֹּל כִּי אִם כִּבְשָׂה אַחַת קְטַנָּה […] מִכֹּסוֹ תִשְׁתֶּה וּבְחֵיקוֹ תִשְׁכָּב וַתְּהִי לוֹ כְּבַת' (שמואל ב, יב ג). 'כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בְאָמְנָה אִתּוֹ' (אסתר, ב כ), שהייתה עומדת מחיקו של אחשוורוש וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי" (מגילה, יג ע"א-ב). מההקבלה לדברי נתן הנביא במשל כבשת הרש לומד רבי מאיר שאסתר הייתה נשואה למרדכי, בִּיתו = אשתו.[13]
ואם יאמר המבקש לגונן על אסתר החסודה והמושכת, שריחפה עליה סכנת מוות אם תדחה את חיזורי המלך, הרי לכאורה כך בדיוק היה עליה לעשות ואף להסתכן במותה, מדין איסור גילוי עריות שהוא ב"יהרג ואל יעבור" (רמב"ם, הלכות יסודי התורה פ"ה, על פי הגמרא, סנהדרין עד). כמה נדחקה הגמרא למצוא היתר למעשה אסתר – "קרקע העולם". נראה שנוכח כל אלה דחה הרב שלמה גורן את הטענה כי אסתר נלקחה לבית המלך אחשוורוש בכפייה:
אחת הבעיות המוסריות הקשות בדרמה של המגילה היא עלייתה השקטה של אסתר, מרצון וללא התנגדות, על יצועו של אחשוורוש […] למה לא מסרה אסתר את נפשה שלא להיטמא לנוכרי, וכיצד זה מתוארת אסתר במסורת היהודית כצדקת? […] והרי גם נישואיה לאחשוורוש והכתרתה כמלכה למלך נוכרי נוגדים את כל תורת המוסר היהודי. אפשר להוכיח כי אסתר לא עשתה מה שעשתה מתוך חזות נבואית שהיא עומדת להציל על ידי כך את העם היהודי משמד וכליה, כפי שבאמת היה. שכן, בשעה שמרדכי ביקש ממנה להציל את העם היהודי אצל המלך, סירבה לעשות כן מפחד על חייה ומרדכי גער ונזף בה קשות (אסתר, ד יא-יד).
תשובת הרב גורן:
מצוות קידוש השם המחייבת במקרה של אונס לעבור על מצוות "יהרג ועל יעבור", תקפה רק כשמדובר בפרהסיה, כלומר בפני ציבור יהודי […] אם הנאנס לעבור על איסור המחייב "יהרג ואל יעבור" אינו מוכר כיהודי, אין בעברה זו משום חילול השם […] יהודי שכל האחרים אינם יודעים את זהותו אין עליו חובה ליהרג ולא לעבור ("נישואי אסתר והבעיה המוסרית", הארץ, פורים תשמ"ז. ראה גם, הרב שלמה גורן, תורת השבת והמועד).
משתמע מדברי הרב גורן שאסתר הטמינה עצמה מהיהודים, העלימה מהם את זהותה היהודית! וכי ניתן להניח כי זהותה היהודית נסתרה מעיני היהודים ואילו דודה-מאמצה-בעלה, מרדכי, היה מוכר וידוע להם בזהותו היהודית. שמא גם זהותו היהודית שלו הייתה נסתרת מעין כל? כך משתמע במפורש בפסוקים המתארים את ראשית העימות בין המן למרדכי:
וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה. וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר-בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ לְמָרְדֳּכָי: מַדּוּעַ אַתָּה עוֹבֵר אֵת מִצְוַת הַמֶּלֶךְ. וַיְהִי באמרם (כְּאָמְרָם) אֵלָיו יוֹם וָיוֹם, וְלֹא שָׁמַע אֲלֵיהֶם וַיַּגִּידוּ לְהָמָן לִרְאוֹת הֲיַעַמְדוּ דִּבְרֵי מָרְדֳּכַי כִּי הִגִּיד לָהֶם, אֲשֶׁר הוּא יְהוּדִי (אסתר, ג ב-ד).
עמוס חכם בפירושו למגילה, כותב: "מסתבר כשדחקו עליו גילה להם את נימוקו שהוא יהודי, אז הרפו ממנו עבדי המלך וגילו זאת להמן". נראה שפירש כך בעקבות חז"ל:
"אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים" (ו יג)כשייעצו לו לצלבו לא היינו סבורים שהיה מן המייחדים לקדוש ברוך הוא. אבל עכשיו שהוא מזרע היהודים […] לא תוכל לו (ילקוט שמעוני, אסתר תתרנח).
גם מרדכי העלים את זהותו היהודית לאורך זמן ולא השיב לחבריו, עבדי המלך, אנשי חצר המלכות. רק בנקודת זמן מסוימת גילה להם את המניע העמוק לסירובו להשתחוות להמן – יהדותו! זאת עשה כאשר נודעה ברבים גזרת ההשמדה: "וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר" (ד ב). כאשר נודע הדבר לאסתר: "וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה מְאֹד וַתִּשְׁלַח בְּגָדִים לְהַלְבִּישׁ אֶת מָרְדֳּכַי וּלְהָסִיר שַׂקּוֹ מֵעָלָיו וְלֹא קִבֵּל" (ד ד). מרדכי הסיר את בגדי השרד, עטה לבוש אֵבֶל יהודי ויצא לרחוב העיר. משמע, נטש את תפקידו המכובד בבירה, בשער המלך. האם ראה מרדכי בלבוש השרד המלכותי תחפושת? או שמא הזדהה עם תפקידו הרם בחצר המלך? נראה שמרדכי לא ראה עצמו מחופש, אלא עוטה גלימה בה חפץ.
מסתבר שמרדכי עבר מהפך דרמטי מהתבוללות להזדהות עִם עמו העומד בפני השמדה. ממה התחלחלה אסתר המלכה? – לא מגזרת ההשמדה, אלא ממעשהו המפתיע של מרדכי. הוא, שהורה לה להסתיר את זהותם היהודית, לעשות הכל על מנת לטפס במעלות השלטון, נוטש לפתע הכל ושב לזהותו – יהודי, עוטה שק! אסתר שולחת לו בגדים, בגדי שרד מהארמון. האם לא הבינה את מעשהו, האם חיה בתוך בועה מנותקת פיזית ונפשית מעמה וממולדתה? האם התנכרה לכל המתרחש מחוץ לבירה? מדברי גערתו של מרדכי באסתר: "אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים" (ד יג), משתמע שכך יש להבין. בשלהי המגילה שב מרדכי לתפקידו בארמון, ושוב עטה את בגדי השרד המלכותיים. האם שב להווייתו הקודמת ממנה יצא אל עמו? (ראה רש"י, ראש פרק ג).
ועוד למדנו על מרדכי היהודי:
"אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם" (אסתר, ב ו) אמר רבא שגלה מעצמו (מגילה, יג ע"א).
רש"י: "שלא היה כשאר ישראל שגלו על-כורחן והוא גלה מעצמו".
על הנסים לפורים ולחנוכה
השוואה בין תפילת על הנסים לחנוכה לזו הנאמרת בפורים, חושפת פער ביחס למתתיהו ולבניו, לעומת היחס למרדכי ולאסתר. הראשונים זוכים לתיאור נרחב, לציון מעשיהם החיוביים בהצלת העם. ואילו האחרונים נזכרים כמעט כבדרך אגב, "בימי מרדכי ואסתר" – ללא ציון יהדותם וללא כל רמז לחלקם בהצלת האומה. התפילה אינה מציינת רמז לישועה, גאולה, פדות של עם ישראל, אלא רק היחלצות נקודתית מסכנת השמדה.
המגילה מגלה לפנינו את עומק השתקעות היהודים בין הגויים בגלות, את ממדי ההתבוללות שפשו בעמנו ואף בקרב הבכירים שבאומה. תופעה זו אינה ייחודית למגילת אסתר, היא מוכרת היטב מדורות יהודים בני הגלות עד ימינו. (לא מכבר מונתה שרת חוץ בארה"ב, מדלן אולברייט. בטקס מינויה כמזכירת המדינה היא חשפה את מוצאה היהודי ואת העובדה שבני משפחתה נספו בשואה!) נראה שמרדכי ואסתר אינם מזוהים עם הנבואה: "עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן" (במדבר, כג ט) אלא עם נבואה: "וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן" (יחזקא,ל כ לב).
שיעור הדברים הוא, על פי הבנתי – בנקודת זמן מסוימת ומוגדרת מתעוררים מרדכי ואסתר משקיעה-התבוללות זו, מתעשתים ושבים לנהוג כיהודים. מתי התרחש הדבר, באלו נסיבות ומדוע? האם הייתה השיבה, החזרה בתשובה, שלמה ומלאה? – לא בהכרח, שהרי אסתר נותרה בבית המלך אחשוורוש כמלכה לאחר ההצלה, אף מרדכי לא נפרד ממנעמי השלטון הפרסי-אלילי. לא שמענו במגילה שהם עלו לארץ ישראל, נפרדו משמותם וכו'. "מרדכי ואסתר משונאיהם נגאלו, אך לא נגאלו מן המלכות" (ירושלמי, פסחים, י ו).
מרתקת ההקבלה בין שני גיבורים; מרדכי היהודי ויאנוש קורצ'אק, הוא צבי הנריק גולדשמיט. שניהם יהודים מלידה, בעלי שורשים יהודיים, נושאים שמות נוכריים, כנוכרים הם עולים לגדולה בחצר שלטון נוכרי ותורמים למלכות ממיטב כישוריהם. לצד כל אחד מהם עומדת אישה משמעותית מאד במפעלם. הם נזעקים ומתעשתים בעת צרה לעמם ושבים לכור מחצבתם היהודי. שניהם מגיבים בעמידה גאה ובשמירה על כבוד האדם מול אויב ארור שאינו מכבד אדם באשר הוא (ראו נספח 2).
ה. מגילת הגולה, ההשתקעות בין הגויים – דווקא היא תיוותר?!
בראשית סיפור המגילה:
שאלו תלמידיו של רשב"י: מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל([14]) שבאותו הדור כליה? – אמר להם: אִמרו אתם – אמרו לו: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע […] אמר להם (רשב"י): מפני שהשתחוו לצלם (מגילה, יב ע"א).
ובסיומו של הסיפור:
ביציאת מצרים אמרו "הַלְלוּ עַבְדֵי ה'" (תהלים קיג)ולא עבדי פרעה. אבל כאן [בפורים], אכתי עבדי אחשוורוש אנן [עדיין עבדי אחשוורוש אנו]. (מגילה, יד ע"א)
ועוד אקורד צורם לסיום המגילה בעיני חז"ל:
אמר רב שמואל בר יהודה; שלחה להם אסתר לחכמים: קבעוני לדורות. שלחו לה: קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות. שלחה להם: כבר כתובה אני על דברי הימים למלכי פרס ומדי (מגילה, ז ע"א).
רש"י: ד"ה "קנאה את מעוררת עלינו" – שיאמרו האומות שאנו שמחים להזכיר מפלתן.
השתקעות עמוקה בין הגויים נשקפת לעינינו. יהודים משתתפים במשתאות חצר המלכות הנוכרית. יהודים בחרו לציין את ההצלה מההשמדה ב"שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים מִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב" (ח יז). גם בכך אימצו מנהגי גויים המרבים במשתאות. הוויית גולה ושיעבוד, כניעה והתרפסות מרחפת במגילה. המגילה נכתבה, כנראה, על ידי מרדכי ואסתר בעת שהותם בחצר המלכות, בכהונתם בתפקידי שלטון בכירים. האם ייתכן שנמנעו מלהזכיר את שם ה' כדי לא לעורר קִצפו של המלך ואנשי הממלכה, כטענותיו של המן.
ו. מה ראה המן?
וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת כְּבוֹד עָשְׁרוֹ וְרֹב בָּנָיו וְאֵת כָּל אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ וְאֵת אֲשֶׁר נִשְּׂאוֹ עַל הַשָּׂרִים וְעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר הָמָן אַף לֹא הֵבִיאָה אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עִם הַמֶּלֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשָׂתָה כִּי אִם אוֹתִי וְגַם לְמָחָר אֲנִי קָרוּא לָהּ עִם הַמֶּלֶךְ. וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי בְּכָל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ. וַתֹּאמֶר לוֹ זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וְכָל אֹהֲבָיו יַעֲשׂוּ עֵץ גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה וּבַבֹּקֶר אֱמֹר לַמֶּלֶךְ וְיִתְלוּ אֶת מָרְדֳּכַי עָלָיו וּבֹא עִם הַמֶּלֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּה שָׂמֵחַ וַיִּיטַב הַדָּבָר לִפְנֵי הָמָן וַיַּעַשׂ הָעֵץ (אסתר, ה יג-יד).
מה ראה המן להתעקש על כבודו עד תום, כפי שעולה מדבריו לזרש, אשתו. הוא זכה לשבת במשתה מלכותי עם המלך והמלכה לבדם, זכה בטבעת המלך וכל השלטון בידו, הכל כורעים ומשתחווים לו. המן זכה לגדולה שאין למעלה הימנה, פרט למלך עצמו. מפתיע, לכאורה, שעניין פעוט ערך יחסית, התנהגות פקיד בחצר, מקעקע עליו את כל עולמו.[15] מה מייחד עימות זה בין השניים עד שהוא מקפיץ את המן ומשבש עליו את עולמו המשגשג, את חתירתו אל פסגת הצמרת?
ז. לשמחה מה זו עושה?
נוסיף לתמוה ולהקשות: "לְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה"? (קהלת, ב ב). מה טמון בסיפור זה שמעורר שמחה ועליזות, הילולה ושִכרוּת? מה עניינן של תחפושות, משלוח מנות ומתנות לאביונים בהילולה משונה זו? אין שמחת פורים כשאר שמחות חג, שונה היא באופייה ובדרכי הביטוי שלה. בפורים ההלכה פותחת פתח למעשים שאינם ראויים כל ימות השנה. התחושה המלווה את פורים היא התפרקות, השתחררות, פרץ הוללות שאין דומה לו בלוח השנה.[16]
"עמק הבכא" או "צלילי גאולה"?
אמר רב יהושע בן לוי: חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום, שנאמר: "אֱלֹהַי אֶקְרָא יוֹמָם וְלֹא תַעֲנֶה וְלַיְלָה וְלֹא דוּמִיָּה לִי" (תהלים, כב ג) – – – –
אמר רבי חלבו: חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום שנאמר: "לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם ה' אֱ-לֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ" (שם, ל יג; מגילה, ד ע"א).
הרב יוסף דב סולובייצ'יק מעיר כי לפנינו שתי גישות למגילה. רבי יהושע בן לוי רואה בה זעקה מעמק הבכא, קריאה מתוך הסתר פנים, קריאה ללא מענה. רבי חלבו שומע בה צלילי גאולה.[17] נפתח את עיוננו בדמותו של המן, השליט היהיר והמשוחץ. חז"ל ראו בו סמל עבודה זרה, אדם שעושה עצמו אֵל:
האדם-האל מול האדם הנברא בצלם האל:
אמרו לו ישראל [למרדכי]: הווי יודע שאתה מפילנו בחרב זה של הרשע. אמר להם מרדכי: אם כן אשתחווה לעבודה זרה? ולא קיבל עליו (אגדת אסתר).
מה עשה אותו המן? – עשה לו צלם מרוקם על בגדיו ועל לִבו, וכל מי שהיה משתחווה להמן היה משתחווה לעבודה זרה (אסתר רבה, ז ו).
"תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ" – הנעצוץ, המן הרשע שעשה עצמו עבודה זרה.
(מגילה, י ע"ב; פרקי דרבי אליעזר, נ)
"וְכָל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהָמָן" (אסתר, ג ב).
רש"י: שעשה עצמו אלוה, לפיכך: "וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה" (שם).
אדם שעושה עצמו אֵל אינו יכול לסבול כל התנגדות, כל הסתייגות. ערעור קל ביותר על מעמדו ממוטט את הווייתו, את תפיסתו העצמית ותפיסת הסובבים אותו את מעמדו.[18] תפיסה טוטאלית, מוחלטת וכוללנית זו של האדם את עצמו – העלאתו את עצמו לדרגת אֵל – היא המיצוי העליון של עבודה זרה.
המאבק בין המן למרדכי הוא בין מי שעושה עצמו אֵל לבין מי שרואה עצמו נברא בצלם האֵל, נזר הבריאה וכפוף לאֵל. הכרעתו הקשה והמסוכנת של מרדכי – לא לכרוע ולא להשתחוות להמן – בחירתו להתייצב יומיום בשער המלך ולהפגין את הסירוב התקיף לציית לפקודתו של המן, מהווה קריאת תגר פומבית וגלויה על התביעה של המן לציות ולכניעה מוחלטת. כך ניפץ מרדכי את כל עולמו של המן, חשף את היותו של המן אדם ולא אֵל. במעשה זה מילא מרדכי את ייעודו העיקרי של העם היהודי – מאבק בעבודה זרה, הכרה באֵל השולט בעולמנו ובאדם הכפוף לו (מונותיאיזם). המן מבין זאת היטב ולפיכך הגיב בקריאת תגר על מרדכי, ומייד התעשת וקרא תגר על העם היהודי כולו:
וַיַּרְא הָמָן כִּי אֵין מָרְדֳּכַי כֹּרֵעַ וּמִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ וַיִּמָּלֵא הָמָן חֵמָה. וַיִּבֶז בְּעֵינָיו לִשְׁלֹח יָד בְּמָרְדֳּכַי לְבַדּוֹ כִּי הִגִּידוּ לוֹ אֶת עַם מָרְדֳּכָי וַיְבַקֵּשׁ הָמָן לְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַם מָרְדֳּכָי (אסתר, ג ה-ו).
ואמאי קרי ליה [למה נקרא]יהודי? – על שום שכפר בעבודה זרה, שכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי (מגילה, יג ע"א).
מרדכי נחלץ מהווייתו הקודמת בשני שלבים – בשלב הראשון הזדקף מול המן וסירב להשתחוות. בשלב השני קרע את בגדי השרד ועטה שק ואפר, אז הזדהה הזדהות עמוקה עִם עמו הנתון באבל וביגון. כאן נעוצה הסיבה לכך שמרדכי הוא הראשון שזכה להיקרא "יהודי", אף שהיה משבט בנימין: "אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי" (ב, א). "וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ לְמָרְדֳּכָי: מַדּוּעַ אַתָּה עוֹבֵר אֵת מִצְוַת הַמֶּלֶךְ […] כִּי הִגִּיד לָהֶם אֲשֶׁר הוּא יְהוּדִי" (ג, ב-ה). בתשובה לשאלת עבדי המלך השיב מרדכי – אני יהודי! המלך אחשוורוש הכתיר את מרדכי בתואר "מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי" (ו, י), כאשר הורה להמן בבוקר טְרוּף השינה להרכיב את מרדכי ברחוב העיר ולקרוא לפניו "כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ" (ו, ט). קדם לו בכך המן באמרו לזרש אשתו ולכל אהביו: "וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי בְּכָל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ" (ה, יג).
בנקודה זו מתהפך הגלגל בסיפור המגילה, נחשף מרדכי היהודי.[19] כאן טמון ההסבר למהלכו המפתיע של מרדכי – אחרי פרסום גזירת ההשמדה ואחרי שהורה לאסתר ליפול לרגלי המלך ולהתחנן לו המשיך להתייצב בשער המלך ונמנע מלכרוע ולהשתחוות להמן: "וַיֵּצֵא הָמָן בַּיּוֹם הַהוּא שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב וְכִרְאוֹת הָמָן אֶת מָרְדֳּכַי בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְלֹא קָם וְלֹא זָע מִמֶּנּוּ וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל מָרְדֳּכַי חֵמָה" (ה ט).
מפליאה ההשוואה בין יהודי גרמניה במאות ה-20-18, לבין יהודי שושן הפרסית. יהדות גרמניה עברה תהליך התבוללות וטמיעה. התערותם בחברה הגרמנית ובתרבותה כללה נישואי תערובת, השמטת ציון וירושלים מהסידור, יהודים בני דת משה, יהודים ויהודיות בני בלי-דת (נספח 3). ובשושן הפרסית: יהודים השתלבו במשתאות המלך, בחצר המלכות ובחדרי המיטות. שני ניסיונות אלו לא הניבו את התוצאה המיוחלת – קבלת היהודים כשווים, כחלק אינטגראלי מהחֶברה ומהממלכה. אלה כאלה נותרו בשעת מבחן בעיני הגויים: "עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים" (ג, ח), בגרמניה הם נותקו מהחֶברה באמצעות חוקי נירנברג הגזעניים. בשני המקרים נועדו יהודים נאמנים למורשת עמם להשמדה.[20]
שלוש פעמים בתולדות עמנו מתעוררת כוונה להשמידנו, וכולן בעת שהעם היהודי מצוי ברובו בגולה וההתרחשות הדרמטית מתחוללת בהקשר לעליית העם לארצו. לראשונה בימי פרעה, מלך מצרים, סמוך להולדת משה שחילץ אותנו מהגולה והוביל אותנו לארץ ישראל. בפעם השנייה במגילת אסתר (ואין נפקא מינה לעניין זה אם היא התרחשה לפני הצהרת כורש או אחריה). בפעם השלישית באימי השואה שניחתה על עמנו בעיצומו של מהלך שיבה גדול של העם מהגולה לארץ ישראל, מהלך שהביא להקמתה של מדינה יהודית. הרושם העולה מהקבלה זו הוא מאמץ עליון של הגויים, שונאי ישראל, למנוע תקומת ישראל בארצו ולהכות בנו מכה ניצחת בטרם יעלה בידינו לגבש אומה ולייסד ממלכה בארצנו.
היטלר ימ"ש לא יכול היה להשלים עם קיומם של היהודים, עצם מציאותם בעולם הייתה קריאת תגר על עולמו המפלצתי. הנאצים ראו בנו, היהודים, את הניגוד העמוק והמסוכן ביותר לקיומם, את האיום המשמעותי ביותר לעולם הרִשעה אותו הם ביקשו לעצב ובו חפצו לשלוט.
המהות, היסודות והשאיפות של המפלגה הנאצית אין להגשים אותם כל עוד לא תינטל השפעתו ההרסנית של אותו חיידק המרעיל את דמנו: היהודי, בייחוד עם הרוח היהודית השופעת ממנו (אלפרד רוזנברג – אידיאולוג המפלגה הנאצית).
בשיחותיו של היטלר עם ידידו, איש המפלגה הנאצית, מבכירי האדמיניסטרציה הנאצית, הרמן ראושנינג, ביטא הצורר בחדות ובבהירות את מקומם של היהודים במהפכה העולמית שהוא ביקש לחולל. ראושנינג נחרד כאשר נחשף לעומק כוונותיו של ידידו, נמלט לשוויץ משם לארה"ב ופרסם את יומני שיחותיו עם היטלר, שאמר לו בין השאר:
אנו עומדים על סף מהפכה כבירה במושגי המוסר ובתפיסתו הרוחנית של האדם […] לוחות סיני איבדו את ערכם, המצפוּן – אך המצאה יהודית הנהו, כמוהו כברית מילה, להטיל מום באדם […] ההשגחה ייעדה אותי להיות משחררה הגדול ביותר של האנושיות, אני משחרר את בני האדם מכבלי הרוח […] מן העינויים הנאלחים והמשפילים של חִיזיון שווא הנקרא מצפון ומוסר ומן התביעות לחירות ולעצמאות אישית […] אני מעמיד בצלילות דעת קרה את העיקר הגואל בדבר אפסותו וחוסר ערכו של הפרט […] בִּמקום תיקון הנשמה על-ידי ייסורים ומוות של מושיע אלוהי, בא תיקון על ידי החיים והפעולה של המחוקק והמנהיג החדש, המשחרר את המון המאמינים מעול ההכרעה החופשית […]
היהודי הוא היפוכו הגמור של הגרמני מכל בחינה […] לא ייתכנו בעולם שני עמים נבחרים […] שני עולמות עומדים זה מול זה, איש האלוהים ואיש השטן! היהודי הוא יריב-האנושי, אויב האנושי, היהודי הוא בריאת אֵל אחר, אין זאת כי צמח משורש אחר של גזע האדם […] אם אעמיד אותם זה מול זה ואקרא לאחד אדם עלי לקרוא לאחר בשם אחר. הרי הם רחוקים זה מזה כרחוק החיה מן האדם […] היהודי […] רחוק הנהו מן החיה […] ברייה זרה לטבע ורחוקה מן הטבע […]
כהן קתולי [כומר]ורב יהודי נאלצים לנקות מחראות במחנה הריכוז, עומדים הם שקועים בצואה עד לירכיהם והמשגיח עליהם, איש ס"ס, מעליב בהם ושואל: איה אלוהיהם? – הכהן הקתולי עונה: "אין אנו יודעים, אלוהים איהו. רק מי אשר יבקש אותו – ימצאנו". הרב משיב: "אלוהים הוא כאן, גם כאן נמצא אלוהים". אבל איה האלוהים אשר אליו יפנה היטלר לעיתים קרובות בנאומיו, בקראו לו: "ההשגחה העליונה" ו"הכל יכול"? – האלוהים הוא האדם היפה, האדם-האל, אשר פסלו עומד במצודת האורדן [בתי האולפן לחינוך מנהיגים נאציים] האלוהים הוא היטלר בעצמו!" (הרמן ראושנינג, שיחותי עם היטלר, ינואר 1941, עמ' 210-193).[21]
הרמן ראושנינג הבין שהיטלר תפס את עצמו כאֵל. הוא ביקש לחולל מהפכה שמהותה סילוק הקב"ה ועשרת הדברות מהתרבות האנושית, שכן סבר כי הם משחיתים את האדם ומעוותים את דמותו. סדרת הכרעות ומעשים של היטלר ושל צמרת המפלגה הנאצית, מבססות טיעון זה: מבצע המתת חסד, במסגרתו נרצחו רבבות גרמנים שסבלו מליקוי גופני או נפשי; מבצע מעיינות החיים שנועד להביא לעולם המוני נאצים, בלונדיים כחולי עיניים, זקופים וחסונים; הניסויים הרפואיים באושוויץ שמטרתם העיקרית הייתה לאתר דרכי עיקור המוני שנועד לאוכלוסיית מזרח אירופה, אותם ביקשו הנאצים לעשות לעבדים ולצמצם את הילודה בקרבם; טקסי פולחן הערצה לפיהרר שנועדו לשוות למנהיג דמות אֵל, המופיע מתוך הילה זוהרת – חיקוי למעמד הר סיני. הנאצים פעלו בעולם שלכאורה האֵל סולק ממנו והיטלר נועד להחליפו, לפחות כך דימו ולכך חתרו במלוא העוצמה.[22]
מגילת אסתר – גרמניה תרצ"ח, 1938
כאשר הגענו למזימתו של המן, מיד חשבנו על היטלר. רבים באו לשאול אותי אם היטלר קרא אי פעם את סיפורו של המן […] כאשר נחשפת המזימה ("להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים") מיד נשמעו תרועות אדירות בבית הכנסת […] בכל פעם שנזכר המן, הציבור שמע היטלר והקים רעש מחריש אוזניים. הרעשנים הקטנים לא היו עוד צעצועים, הם נעשו כלים להפגנת התסכול (יואכים פרינץ, רבי תחת המשטר של היטלר).
הנאצים עלו לשלטון בבחירות דמוקרטיות וגרמניה התנהלה על-פי חוק וסדר. ממלכת הרשע הקפידה לבצע את התועבה הנוראה בתולדות אנוש תוך הקפדה על החוק אותו עיצבו שליטים רשעים אלו. כך גם חצר המלך אחשוורוש התנהלה על פי החוק והסדר הציבורי. המילה "דת", חוזרת במגילה שבע עשרה פעמים, משמעה בפרסית פקודה, חוק מלכות. יהודים שאזנם הייתה כרויה ולבם היה רגיש למציאות הנאצית בגרמניה עיצבו רעשן לפורים אשר במרכזו צלב קרס, עליו חרות "ארור המן" (נספח 5). באדר תש"ב, 1942, פורסם בגטו ורשה כרוז המחתרת החרדית שכותרתו: "מחיית עמלק" (נספח 6), ועיקרו השוואה בין עמלק והמן, במושג עמלק מכוון הכותב לנאצים. סולי גנור מתאר פורים-שפיל במחנה הריכוז דכאו בגרמניה, אותו חגגו יהודים מגטו לודז', בוגרי מחנה הרצח אשוויץ-בירקנאו, בימיה האחרונים של המלחמה (נספח 7). במגילה כמו בשואה, נותרנו "עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן" – "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" (בראשית, לב כד; בגרמנית עתיקה: אושוויץ – עלות השחר). אף אחת מאומות העולם לא נחלצה לעזרתנו (הרב ד"ר ברויאר, נספח 8).[23]
"יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת"
ההחלטה "לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד" (אסתר, ג יד) מלווה ב-"וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה" (שם, טו). ראשי המפלגה הנאצית התכנסו לוועידה מיוחדת בוואנזה (ברלין) ב-20 בינואר 1942, בה נדונו וסוכמו תהליכי ביצוע "הפתרון הסופי לבעיה היהודית" – השמדה טוטאלית של כל היהודים. בסיום הוועידה יצאו משתתפיה לשתות![24]
השלב הראשון של ביצוע הפתרון הסופי התנהל מיד עם כיבוש שטחי ברית המועצות על ידי הנאצים, מיוני 1941 ואילך. יחידות האיינזצגרופן של הס"ס נלוו לכוחות הצבא הגרמני והחלו בהשמדה, ירי על היהודים שהועמדו על פי בורות. תוך זמן קצר הגיעו למפקדות הדים לקשיים גוברים בביצוע ההרג המוני. חיילים נאצים התקשו לעמוד לאורך זמן במשימה. על מנת להקל עליהם הוזרמו לחזית משלוחים עצומים של וודקה שנועדה להפיג במשקה משכר את המעשה הנורא, להשכיח ולטשטש את התמונות והמעשים. אכן, גם בקרבם טמון היה ניצוץ מצלם אלוהים שבאדם, אף שכוסה מעטה עבה של טומאה. קשה לבן אנוש לעכל החלטה כה מפלצתית ונוראה, יש להטביעה ביין ולהשכיחה מן הדעת. כך מפרש המהר"ל מפראג:
מעשה כמו להמית אומה שלמה אין זה שמחה לאדם לפי הטבע ולפי הסדר של העולם, רק אֵבֶל וצער, בשביל להוציא זה מדעתם – ישבו לשתות (המהר"ל, אור חדש).
עולם האבסורד, החושך והטירוף
"וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו" (בראשית, יד יב). בעולם זה נתון העם היהודי, המצוי בכל עת בסכנת השמדה. די בנדידת שינה אחת, בחלום אחד, במצוקה קלה, בגאווה אווילית שנפגעה, והעם היהודי ניצב בפני סכנת השמדה. הוסף לכך את דרך בחירת המלכה אסתר, שחיה עם גוי שיכור ואת עיצוב בית המלוכה – והרי לנו העולם אותו מציגה מגילת אסתר – עולם שחור ואפל שהרשע שולט בו. מלך טיפש ושיכור ומשנהו מנופח ויהיר מפילים פור ומשלחים להשמדה אומה שלמה. סמל הטירוף והאימה, האבסורד והשִפלוּת. עולם המוכרע על-פי גורל שהפיל המן, מכאן שמו של החג. הפור מסמל יותר מכל את היעדר היגיון השולט בעולם. מתוך האימה בגלות בוקעת ומפציעה קרן אורה – נצח קיום האומה.
כזכור, זה הסיפור שייוותר רלוונטי לאחר שספרי נביאים וכתובים יעברו מן העולם. חג זה יישאר בתוקפו כאשר כל החגים ייבטלו! חוקרים חלוקים בשאלה: מתי התרחש סיפור המגילה, ומי הוא המלך אחשוורוש? נראה שלא בכדי העלימה המגילה את מיקומה היסטורי, היא מבקשת לומר שאין לכך משמעות, הרעיון המרכזי הגלום בה משקף את חיי העם בגלות. סיפורה הוא מעבר לזמן ולמקום בו התחוללה. היא מציגה אמת נצחית לאורה עלינו לחנך ולהתחנך, לשרך את דרכנו הנפתלת והמסובכת. זו תמונת הסתר פנים, חושך ואפלה, ספקות ופחדים, אי ודאות, מקריות ובלבול אופפים אותנו. עולם זה ילווה אותנו עד ימות המשיח ועד בכלל ובו עלינו לחפש משמעות וטעם. שהרי אם מציאות זו תיעלם המגילה תהא מיותרת ובלתי מובנת.
אחרית הסיפור אינה ורודה ושמחה כפי שמקובל לחשוב. לא שמענו שאסתר נחלצה מבית אחשוורוש. לא שמענו שהעם היהודי נחלץ מהגולה. הייתה אמנם הצלה מיידית מגזרת השמדה, אך פתרון לבעיית היהודים – אין! אין במגילה רמז לעלייה לארץ ישראל. אין התערבות אלוהית גלויה להבטחת עתידו של העם. הסתר הפנים נמשך, העם ממשיך לחיות בגלות, בחסדי גויים שיכורים, ולהיות: "מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים […] וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם" (ג ח). המגילה שייכת לשלהי ימי גלות בבל וראשית ימי הבית השני, ובכך מצטרפת לקובץ הספרים החותם את התנ"ך: עזרא ונחמיה, חגי ומלאכי. ייתכן שסיפור המגילה התחולל אחרי הצהרת כורש (539 לפני הספירה), בעת ששבי ציון מבבל נטו אוהלם בארץ. השיבה לארץ ישראל הייתה אפשרית ליהודים שחפצו בה. הרבה דם נשפך בכל מדינות המלך ובשושן, אך אין במרחץ דמים זה כדי להביא ארוכה ומרפא לשבר בת עמי. נוכל רק לשער את תגובת הגויים, גם אם בני ישראל לא שלחו את ידם בביזה, כפי שהורשו לעשות:
וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם […] וַיַּכּוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל אֹיְבֵיהֶם מַכַּת חֶרֶב וְהֶרֶג וְאַבְדָן וַיַּעֲשׂוּ בְשֹׂנְאֵיהֶם כִּרְצוֹנָם. וּבְשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן […] וַיִּקָּהֲלוּ היהודיים (הַיְּהוּדִים) אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן גַּם בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וַיַּהַרְגוּ בְשׁוּשָׁן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם. וּשְׁאָר הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל נַפְשָׁם וְנוֹחַ מֵאֹיְבֵיהֶם וְהָרֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אָלֶף וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם. בְּיוֹם שְׁלֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְנוֹחַ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ וְעָשֹׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה (ט א-כב).[25]
שבעים וחמישה אלף ושמונה מאות ועשר הרוגים (75,810)! "וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם" (אסתר, ח יז) פסוק זה מהווה רקע לקריקטורה אנטישמית חריפה שפורסמה בלונדון 1753, בעת העימות על חוק הנתינות ליהודים. הכל נעשה על פי החוק = הדת. המלך אינו מרשה התפרצות אלימה בממלכה, ואסתר אינה מתירה ליהודים לפעול באורח ספונטאני אלא רק בסמכות וברשות. הערה חשובה ומעדנת למדנו מבעל משך חכמה:
דבר שלדורות הוא להורות שלימות מצוותיו יתברך. כי כל העמים בדתותיהן הנימוסיות יעשו יום הניצחון יום מפלת אויביהם לחג, חג הניצחון. לא כן בישראל, המה לא ישמחו על מפלת אויביהם ולא יחוגו בשמחה על זה. וכמו שאמר "בִּנְפֹל אויביך (אוֹיִבְךָ) אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ […] פֶּן יִרְאֶה ה' וְרַע בְּעֵינָיו וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ" (משלי, כד יז-יח). הרי דאדם המעלה אינו שמח בנפול אויבו משום שהשמחה רע בעיני ה' […] בנס פורים לא עשו יום-טוב ביום שנתלה המן או ביום שהרגו בשונאיהם, כי זה אין שמחה לבני עמו ישראל. רק היום-טוב הוא בימים אשר נחו מאויביהם […] שאין השמחה רק על המנוחה ולא על יום ההרג בשונאיהם (הרב מאיר שמחה הכהן מדווינסק, משך חכמה, שמות, פרשת בֹא, ד"ה "הנה בפסח מצרים").
פרק י במגילה, הוא בן שלושה פסוקים, שולח אותנו חזרה לפרק א בה. הראשון פותח בתיאור עסיסי של חצר המלכות בפרס. האחרון מחזיר אותנו לאותה חצר עצמה. תמוהה הימצאותם של מרדכי ואסתר בחצר המלך אחשוורוש לאחר ההצלה. אסתר אינה נפרדת מיצועו של אחשוורוש. פרק י מזמין אותנו לשחזר בדמיון את המשך סיפור המגילה: המלך מקיים משתה ומצווה "להביא את המלכה (אסתר) לפני המלך בכתר מלכות להראות העמים והשרים את יופייה" המלכה מסרבת ודינה נגזר. אחד מעבדי המלך מסרב לכרוע ולהשתחוות למרדכי, העימות מחריף, וכן הלאה… הם מלמדים אותנו כי שינוי משמעותי ומהותי לא התחולל, לפחות ככל שהדבר מתואר במגילה שלפנינו. אמנם כן, אסתר יושבת על כסאה של ושתי ומרדכי על כיסאו של המן, אך העולה מחיתום המגילה הוא סיבוב נוסף של משתאות, מאבקים ותככים. ושוב העם היהודי הוא הקורבן הנצחי, העומד בסכנת קיום. זה המסר וממנו אסור לחמוק! תהא זו החמצה להבין את פרקי המסגרת כעטיפה בלבד בלא להעניק להם תוכן מהותי ומשמעותי.
עניין אחד חשוב בא על פתרונו, או לפחות התחולל בו שינוי ניכר. מרדכי ואסתר הוצגו תחילה כמי שנוטים להתבוללות. נוכח גזרת ההשמדה הם מתעשתים וחוזרים לנהוג כיהודים גאים, נאמנים ומסורים לעמם. גזרת המן, צורר היהודים, השיבה להם את התודעה והשייכות היהודית. ולמרות הכל הם לא יצאו מבית המלכות, לא ניתקו ממנעמי השלטון האלילי, לא עלו לארץ ישראל![26]
שכרות והוללות
מה לכל זאת ולשמחה והילולה, התבשמות ושכרות?
חכמי ישראל עמדו על עומק משמעותה של מגילת אסתר. הם הבינו שכמעט לא ניתן לעכל תחזית היסטורית כה אפילה וקודרת. הם ביקשו להתגבר על הסתר הפנים, על החשיכה. הם הבינו כי הידיעה מעמיקה וחודרת עד יסודות כוח העמידה, ומאיימת על כושר ההישרדות היהודי. לפיכך הם העניקו לעם ישראל, ובמיוחד לבני הגולה הדוויה, פתח להשתחרר לרגע קט מעולם זה. זאת, דווקא ברגע בו עולה זכר הטרגדיה ומגיע לשיא אימתו. ההיתול, המבט ההומוריסטי והמבודח, מצב של "עד דלא ידע", התבשמות ביין – אלה מהווים מענה שמאפשר לנו לשאת בנטל שמגילת אסתר טומנת בחובה בלא לקרוס אל התהום הפרושֹה לרגלינו.
ודוק, אין בפורים שמחה כמקובל בשאר החגים. יש בו הוללות, התפרצות, התפרקות מעול, ממתח. אלה שונים מאד מהשמחה המאופקת והמרוסנת בה אנו מציינים את החגים והמועדים. ביחידה צבאית הנתונה במאמץ רב, בסיכון ניכר, העומדת בפני פעילות המעוררת חשש כבד מתאפיינות בהרבה הומור שחור שממלא את האווירה. הוויה כזו ידועה מיחידות הפלמ"ח מימי הלחימה הקשים ומרובי החללים במלחמת העצמאות. זו דרך אנושית, פסיכולוגית, לשחרור ממתח מעיק ומשתק, היא מאפשרת לאנשים הנתונים במצוקה להידבר, לפרוק מועקה ולא לשקוע לתהומות.
"משנכנס אדר מרבין בשמחה". "וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת אֵין אֹנֵס" (אסתר, א ח).
"וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה" (אסתר, ג טו).
אציע בזהירות כי דברי המהר"ל הנ"ל: "בשביל להוציא זה מדעתם ישבו לשתות", משקפים את רגשותיהם של צוררים גויים, ולהבדיל אלפי הבדלות, רומזים דבר מה ביחס לשתייה שלנו, היהודים: "חייב איניש לבשומי בפוריא עד דלא ידע", עד שהאימה תצא מדעתנו? – אכן "ונהפוך-הוא"! ועוד:
לשמחה מה זו עושה? אדרבא, יישבר הלב […] מכל מקום מצווה לשמוח בשמחת הנס שכבר עשה ה' לנו, אבל קשה לאדם העומד בתוך הצרה לשמוח, ולכן תִקנו שישתכר בפורים, עד שייצא הדאגה והתוגה מלבו ובעת השכרות לא מרגיש כלל מעשיו וצרותיו בגלות המר […] בשביל שיוכל אדם מישראל לשמוח בפורים הוא אנוס להשתכר תחילה, כדי שיגרש מעליו את כל הדאגות וישכח באיזה עולם הוא שרוי. בשעה שהוא מפוכח כיצד יהיה שמח בשמחת פורים בשעה שהוא יודע "אכתי עבדי אחשוורוש אנן" – עדיין עבדי אחשוורוש אנו. ועדיין אנו מוקפים כל מיני המן וסובלים מגזירותיהם השונות? את המצווה הזאת יכול אדם לקיים אך ורק כשהוא שתוי (כתב סופר, פירוש למגילת אסתר, הרב משה סופר, בנו של החת"ם סופר, כיהן כרב בקרקוב).
וכך היא דרכו של השיכור:
מה מעשיך כאן? – שאל הנסיך הקטן בראותו כי השיכור יושב לו דומם לפני מערכת שלמה של בקבוקי יין ריקים ובקבוקים מלאים. אני שותה – השיב השיכור קדורנית. ולמה הנך שותה? – הוסיף הנסיך הקטן לשאול. אני שותה כדי לשכוח – ענה השיכור. מה לשכוח? – שאל הנסיך הקטן, כי נכמרו רחמיו על השיכור. לשכוח חרפתי – הודה השיכור והרכין את ראשו. וחרפתך מה היא? – חקרו הנסיך הקטן, שביקש לעזור לו. חרפת השתייה! – הפטיר השיכור ונשתתק" ("השיכור", אנטואן דה סנט אכזופרי, נסיך הקטן).
עניים ואביונים
מה עניין משלוח מנות ומתנות לאביונים למאורע זה?
כדי לעמוד איתן בעולם עלינו להתלכד בצוותא, בשיתוף ובאחדות. משלוח מנות מסמל את השולחן המשותף של כל ישראל יחדיו. יש לשלוח שתי מנות למאכל מיידי, ללא צורך בבישול ובהכנה. כדברי רש"י: "משפחה ומשפחה מתאספין יחד ואוכלים ושותים יחד". הרמב"ם פסק: "ומשלוח מנות […] וכל המרבה לשלוח לרעים הרי זה משובח. ואם אין לו, מחליף עם חברו, זה שולח לזה סעודתו וזה שולח לזה סעודתו, כדי לקיים משלוח מנות איש לרעהו" (הלכות מגילה, ב).[27]
ועוד ראוי בימים אלה לדאוג לאביונים. התמקדות באביונים בפורים נועדה להזכיר לעצמנו כי כולנו במידה מסוימת אביונים. במשלוח מנות ומתנות לאביונים אנו מבטאים את דאגתנו לעם ישראל כולו, את אחדות האומה. בדרך זו מבטיחים את כושר השרידות ויכולת העמידה הלאומי והאישי בעת קשה.
מאוחדים ומלוכדים – צורר היהודים
עד כמה משמעותי ומהותי לפורים רעיון אחדות האומה, ניתן להיווכח מתוך השוואת מצבו של עם ישראל בעת גזירת ההשמדה ובראשית ההצלה: המן פותח את דבריו לאחשוורוש בנימוק משכנע: "יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים […] אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם" (ג ח-ט). אסתר פותחת את דבריה למרדכי במענה לתביעתו שתיחלץ לעזרת העם הנתון בסכנת השמדה: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן" (ד טו-טז). התכנסות כל היהודים היא צעד ראשון להצלה מידי הצורר. בהמשך:
וַיִּקָּהֲלוּ היהודיים (הַיְּהוּדִים)אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן גַּם בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר [..[. וּשְׁאָר הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל נַפְשָׁם […[ והיהודיים (וְהַיְּהוּדִים)אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן נִקְהֲלוּ בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר בּוֹ וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ וְנוֹחַ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּו (ט טו-יח). (ע"פ ר' שלמה אלקבץ, מתנות הלוי).
המן האגגי מכונה במגילה: "הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא צֹרֵר הַיְּהוּדִים" (ט י). "הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צֹרֵר כָּל הַיְּהוּדִים" (כד). בפשטות הוא "אִישׁ צַר וְאוֹיֵב הָמָן הָרָע הַזֶּה" (ז ו). חסידים העירו כי המן עשה את עם ישראל צרור אחד, צרר אותנו יחד! סכנה מתרגשת על עמנו בעת שהוא מפוזר, מפורד ומפוצל. בשעה זו חש המן שהעם היהודי בשל להשמדה, העיתוי הולם. ואילו ההצלה מותנית בכינוס, באיחוד ובליכוד היהודים יחדיו! (ראו, המהר"ל מפרג, אור חדש, עמ' ריג).
"הדוּר קִבלוּהָ בימי אחשוורוש"
נשוב לתמיהתנו הראשונה: קבלת תורה בסיני בכפייה ובפורים מרצון. בסיני קיבלנו את התורה לאחר שרשרת נסים גלויים: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי בחזונו". "עולל מוטל על ברכי אמו ותינוק יונק משדי אמו כיוון שראו את השכינה עולל הגביה צווארו ותינוק שמט דד מפיו ואמרו: 'זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ'" (סוטה, ל ע"א). מי ששותף לכל הנסים והנפלאות הללו הוא כפוי להאמין בקב"ה ולקבל עול תורה, כפייה חיובית שאין מנוס ממנה. הכל ברור, מואר, גלוי וחשוף, אין מפלט מהכרה במציאות האל. וכי יכול בן אנוש לסרב למעמד כה נשגב? וכי יש כוח באנוש לעמוד כנגד גילוי שכינה כה מופלא? נשללה מבני ישראל הבחירה החופשית והם היו כפויים להאמין, כמלאכים ללא בחירה חופשית. כך מפרש בעל משך חכמה, רבנו מאיר שמחה הכהן מדווינסק, את הפסוק:
"וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר" (שמות, יט יז), מלמד שכפה עליהם הר כגיגית, פירוש: שהראה להם כבוד ה' בהקיץ ובהתגלות נפלאה עד כי ממש בטלה בחירתם הטבעי ויצאה נשמתם מהשגת כבוד ה'. והיו מוכרחים [להאמין]כמלאכים בלא הבדל, וראו כי כל הנבראים תלוי רק בקבלת התורה.[28]
בפורים הסתר פנים עמוק, חוסר ודאות והיעדר פשר. במציאות זו נקראו היהודים להאמין באֵל, לקבל על עצמם עול מלכות שמים. מלכות שאינה נראית, שהתערבותה בהיסטוריה אינה ניכרת. מי שמקבל על עצמו אמונה במציאות זו, מגלה עוצמה, עומק הכרה אלוהית. הוא משוחרר ואינו כפוי להאמין, כמעט מובל לניתוק מאמונה. ואף-על-פי-כן ולמרות הכל – הוא מאמין! כדרכם של אלו שאמונתם נצרפה בכבשני אושוויץ ועמדה במבחן נוראה זה. ואכן, "הדוּר קִבלוּהָ בימי אחשוורוש".
אמונה מתוך החושך, החורבן והייאוש, מצאנו כמה פעמים בדברי ימי עמנו:
מעשה ביהודי שברח מן האינקוויזיציה בספרד עם אשתו ובנו, נאבק לחצות בספינה קטנה את הים הסוער והגיע לאי טרשי, הבזיק ברק והִכה למוות באשתו. רוח סערה קמה והטילה את בנו הימה. בודד, ערירי, עירום ויחף, חבול מצליפות הסערה ומבועת מן הברק והרעם, שערו סתור וידיו מושטות השמיימה, המשיך היהודי בדרכו על סלעי האי השומם ובמילים אלה פנה אל אלוהיו: "אלוהי ישראל! נמלטתי לכאן כדי שאוכל לעובדך באין מפריע, לשמור מצוותיך ולקדש את שמך. אלא שאתה עושה הכל כדי שלא אמין בך […] הריני מודיעך, אלוהי ואלוהי אבותיי, שדבר מכל אלה לא יועיל לך במאום […] אתה יכול לייסר אותי עד מוות, אבל אני אאמין בך תמיד […] אפילו על אפך וחמתך". אלה מילותיי האחרונות אליך, אלוהי הזעם והחרון שלי: דבר מכל אלה לא יועיל לך במאום! עשית הכל כדי שאתאכזב ממך, כדי שלא אאמין בך. אבל אני מת בדיוק כפי שחייתי, מאמין בך באמונה שאין לערערה […] "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד".[29]
כאמור, הרמב"ם קבע בעקבות התלמוד: "כל ספרי נביאים וכתובים עתידין להיבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר והרי היא קיימת כחמישה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל-פה, שאינן בטלין לעולם" (הלכות מגילה ב יח; ירושלמי, מגילה א, ה). ייתכן כי פשר העניין נעוץ בתובנה שהמגילה מציעה חוויה דתית-אמונית שונה מזו שמוצגת בספרי נביאים וכתובים, ודווקא היא עתידה ללוות את עם ישראל לדורות. השוני הוא בכך שהקב"ה אינו נגלה לעמו גילוי ישיר, נוכחותו בהיסטוריה עלומה ונסתרת. פרופ' דוד הלבני – שורד שואה ומגדולי חוקרי התלמוד בדורנו – סבור שהקב"ה התרחק מאתנו:
השחיקה ההדרגתית של נוכחות האֵל בקרבנו מאז מעמד הר סיני. כך […] לא תיראה אושוויץ כליקוי מאורות פתאומי אלא תוצאה הכרחית של תהליך ארוך שהחל בתקופה הבתר מקראית […] אנו שחיים בעידן שלאחר אושוויץ ויש בידינו כל הסיבות להאמין כי המטוטלת נעה בחזרה וכי אלוהים שוב מתקרב אלינו. אני באופן אישי רואה ביטוי לכך בהקמת מדינת ישראל (שבירת הלוחות, תיאולוגיה יהודית לאחר השואה, ישראל, 2010, [תרגום דוד ענקי], עמ' 98, 106).
בשולי הדברים
אין בדברים משום מיעוט ערך התשועה, הצלה מהשמדה. עולים מהמגילה צלילים יקרים וראוי שנאזין להם ברוב קשב. אף בעת סכנה המצב אינו אבוד, אין ייאוש ואין כיליון. מובטחים אנו ש"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם" (הגדה של פסח). נצח קיומו של עם ישראל מצטלצל באוזנינו מהמגילה. כדברי ישעיה הנביא: "קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח. כִּי-הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה-אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה […] לֹא-יָבוֹא עוֹד שִׁמְשֵׁךְ וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף כִּי ה' יִהְיֶה-לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְשָׁלְמוּ יְמֵי אֶבְלֵךְ" (ישעיה, ס א-ב, כ).[30]
אנו, שראינו את עם ישראל נחלץ מציפורני הטרף של הצוררים המן, היטלר וסטלין וחבר מרעיהם, את דמנו מוקז ואפרנו פזור על פני נהרות ויערות, ערבות ומישורי עד של אירופה. אנו, שחווינו את תקומתו, התנערותו מעפר ואפר, והוא צועד קוממיות במדינתו העצמאית בארץ ישראל – עבורנו יש למגילת אסתר ולפורים, טעם מיוחד. גזירות ההשמדה והשמד לא יכלו לנו, אויבינו כשלו, נפלו ופינו את הבמה, ואנו וממשיכים לשאת בגאון, וגם ביגון, את בשורת הייחוד היהודי, את היעוד האלוהי. הישרדותנו אינה קיום פיזי בלבד, אינה רק ברית גורל, אלא גם ברית ייעוד, ועל כך יש לשמוח, להודות ולהלל לקב"ה. ביטוי מופלא לכך נתנה נערה יהודייה מבית מתבולל ביומנה שנכתב במחבוא בעליית גג בה הסתתרה מידם של הנאצים ועוזריהם שהשיגוה והובילוה להשמדה:
מי העמיד את היהודים מחוץ למחנה כל העמים? – אלוהים, הוא אשר עשה אותנו כך, ואלוהים הוא אשר ירימנו מן התהום ויגאלנו. אם נישא בכל הסבל הזה, ובכל זאת יהיו יהודים בעולם, יבוא יום ויהודים לא יהיו עוד נידונים לכליה אלא מופת לעולם. מי יודע, אולי תהיה זאת אמונתנו אשר תורה לנו את הטוב לעולם ולכל העמים, ולשם כך, לשם כך בלבד, עלינו לסבול. לעולם לא נוכל להיות הולנדים בלבד, או אנגלים בלבד, או בני עם אחר. תמיד נהיה מלבד זאת גם יהודים, ורוצים אנו להיות יהודים".[31]
נספחים
- סיור מודרך בשושן הבירה
בשוש, היא שושן, נערכו חפירות ארכיאולוגיות, 1852-1851. ארכיאולוג צרפתי, מרסל דיולאפוי, Marcel Dieulafoy, חשף ארמון מלכי פרס ומדי עיר מלכות עשירה, מקדש גדול, ארמונות מפוארים, כלי חרס עדינים. בספרו L'Art antique de la Perse תיאר את הארמון, המתאים להפליא למגילת אסתר.
שושן – אחת הערים העתיקות בעולם, בפרסית שוּש, סוּסה ביוונית, נזכרת בכתבים שוּמרים. בירת החורף של כמה ממלכות, בקיץ האקלים בה חם במיוחד. קרובה לסהר הפורה, כ-100 ק"מ מחופי המפרץ הפרסי (אירן על גבול עירק). שכנה על צומת דרכים מרכזית באימפריה הפרסית, "מהודו ועד כוש". העיר בנויה על ארבע גבעות. במרכזה, למרגלות הארמון, זורם הנהר אוּלַי. פילינסיוס הרומי כתב שהנהר אוּלַי מקיף את הארמון – שושן הבירה. שושן בנויה מעיר תחתית לפשוטי העם ועיר עילית – מבצר, ארמון, עיר מלכותית, היא הבירה, באכדית BIRTU, "שושן הבירה" = מבצר שושן. הבירה = הקרמלין במוסקבה; הוול בקרקוב; הראדישין בפראג; האקרופוליס באתונה; "מקדש מלך עיר מלוכה" בירושלים.
תכנית העיר בעיניי פרשני המגילה
ר' אברהם אבן עזרא (ספרד, 1164-1089, או 1167-1092), פירוש למגילת אסתר:
"שושן הבירה" (א, ב): שם ארמון … וזה הארמון היה בתוך עילם המדינה, ככתוב בספר דניאל (ח, ב): "וַאֲנִי בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה אֲשֶׁר בְּעֵילָם הַמְּדִינָה וָאֶרְאֶה בֶּחָזוֹן וַאֲנִי הָיִיתִי עַל אוּבַל אוּלָי" [רש"י: על הנהר ששמו אולי]. וכאשר תמצא במגילה הזאת שושן, הוא שֵם מדינה קרובה אל עילם ורוב המדינה – ישראל, כאשר אפרש. "וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירה – ששם היהודים – וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה" (ג, טו). כי מה תחוש הבירה, כולה היא משרתי המלך ואין שם יהודי רק מרדכי לבדו. "אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי" (ב, ה): בשער המלך היה קודם דבר אסתר, על כן הוא דר בארמון.
רבינו בחיי (רבינו בחיי בן אשר אבן חלואה, ספרד, 1340-1255), כד הקמח, פורים:
קודם שתבוא אסתר לבית המלך כבר היה מרדכי גדול בבית המלכות ודר בארמון המלך […] בכל מקום שתמצא במגילה זו "שושן הבירה", הכוונה על ארמון המלך ששם כיסא מלכותו […] לשון הבירה הוא ארמון […] וכשתמצא במגילה זו שושן סתם, או העיר שושן, הכוונה על שם מדינה [עיר מדינה] ששמה שושן, שהייתה קרובה לעילם […] רוב אנשי העיר שבשושן היו ישראל. אבל בשושן הבירה, הוא ארמון המלך, לא היו שם ישראל כלל אלא מרדכי. כן פירש החכם אבן עזרא ז"ל […] שהוא הפירוש הנכון.
ר' משה אלשיך (צפת, 1600-1507), פירוש למגילת אסתר, ב ה:
הנה שתי עיירות סמוכות זו לזו ועורקמא דמיא [תעלת מים] היה עובר ביניהם ומפרידן, אחת נקראת שושן הבירה, שם מושב המלך והשרים ואין רשות ליהודי לדור שם. והשנייה נקראת עיר שושן, ושם דרים יהודים רבים. רק למרדכי לבדו ניתנה הרשות להיות בשושן הבירה.
מלבי"ם (מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל וייזר, 1879-1809, רוסיה, פרוסיה רומניה), פירוש לאסתר, ט יג:
ואיך מלאה אסתר את לבבה […] לבקש לעשות גם ביום המחר יום הרג רב. מדוע בכל המגילה קראה שושן הבירה ופה, בסיפור מה שהרגו ביום ט"ו, קראה שושן סתם? – לפי דעתי היה בקשתה על שושן העיר, לא שושן הבירה. כי שושן נחלקת לשני חלקים, מקום הבירה ששם ישב המלך והשרים, והיא הייתה נקראת שושן הבירה, והעיר בפני עצמה הייתה נקראת שושן סתם. וביום י"ג הרגו בשושן הבירה ובִקשה אסתר שייתן רשות להרוג ביום י"ד האויבים שנשארו בשושן העיר.
"וַיַּעֲבֹר מָרְדֳּכָי וַיַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר" (ד, יז).
דעבר ערקומא דמיא" (מגילה טו, ע"א). מרדכי עבר תעלת מים. קריית המלוכה המכונה שושן הבירה הייתה מבודדת, הכניסה והיציאה ממנה הייתה רק דרך גשר שעבר מעל תעלת המים.
ראה:
- יעקב לאנדוי, "צורת עיר שושן ותכניתה על פי המגילה" (בדרך, גל' 9, 10, טו, כ"ג באדר תרצ"ד, עמ' 4).
- תמר עילם גינדין, מגילת אסתר מאחרי המסכה, תשע"ה, 2015.
- אנציקלופדיה מקראית, ערכים: "שושן", "בירה", "אוּלַי".
2. יאנוש קורצ'אק ומרדכי היהודי
- 3. ההתבוללות בברלין, גרמניה, שלהי המאה ה-18
ימים רבים היו בני ברלין שואפים לבוא בחברת היהודית היפה והחכמה הנריאטה הירץ […] האישה היפה הזאת עשתה את ביתה מרכז למבחר בני ברלין […] זה היה הטרקלין הראשון בברלין, אשר השפיע לבאים בו מטעמים רוחניים ממינים שונים ובמידה מרובה, היו שם נוצרים מתהלכים בחברים עם יהודים, בלי שים לב כלל למוצאם ולדתם. הראשונים בדבר הזה היו ידידי בן-מנחם [משה מנדלסון …] בייחוד משך הטרקלין אליו את הבחורים הנוצרים על ידי היהודיות היפות אשר שטו סביב לבעלת הבית היפה […]
הטרקלין של אשת הירץ היפה היה מן אוהל מדיני. שם היו על פי רוב יהודיות צעירות נאספות, בשעה שבעליהן היו עסוקים איש במשלוח ידו. באו הבית הנוצרים הזקנים […] הצעירים, אוהבי תענוגות החיים, והצעירים האלה היו נושאים ונותנים עם היהודיות שהיו רובן יפות וחכמות ומתהלכים עמהם בחירות בלתי מוגבלת ומרגילין אותן ללמוד ממנהגיהם הרעים. ראש המדברים שבחבורה זאת היה פרידריך פון-גינץ, אדם שאין לו בעולמו אלא אהבת עצמו ורדיפת תענוגים, תאוות ושרירות לב ופיתוי נשים היה לו לעסק תמידי. הנריאטה הוכתה ראשונה בסנוורים הייתה מלאה שיכרון מהמהללים אשר הביעו לה בגלל יופייה. היא הטתה אוזן לדברי האהבה עד שבאה לכלל קלות דעת ורוח עיוועים נמסך עליה ועל רעותיה […] רודפי הזימה מצעירי הנוצרים יסדו אגודה עם הנשים והעלמות יחד ויקראו לה "אגודת חסד", ומטרת האגודה הזאת הייתה שיהיו האנשים והנשים מתהלכים יחד בלי שים לב לכל סייג מסייגי דרך ארץ […] לאגודת החסד הזה נכנסו יחד עם הנריאטה הירץ אחותה היפה ברינה ושתי בנותיו של בן-מנחם.
רחל לווין […] דעותיה על מעמד הנישואים, הוא המוסד הקדוש אשר כל המשפחות והעמים עומדים עליו, היו כדעותיו של אחד הבחורים החופשיים והריקים אחרי שתות לשכרה […] רחל לווין, אשר דמי תלמידי חכמים נזלו בעורקיה […] היהודית המצוינת הזאת התנכרה למוצאה זה ולא חפצה לדעת ערכו. היא בזה לעם הזה כל כך, שחשבה לחרפה גדולה ולרעה נוראה להיות בת יהודה. רק בעת מותה, בשעה האחרונה, התרוצץ בקרבה הרעיון על אודות ערכם הרב של היהדות והיהודים. "בשמחה נשגבה אני זוכרת את מוצאי ואת הקשר ההיסטורי העובר בכל מרחק הזמנים והמקומות" (צבי גרץ, דברי ימי היהודים, ורשה, ט, עמ' 121-106).
- 4. מיומנו של סרן ויילם הויזנפלד, הוורמאכט במלחמת העולם השנייה
1 בספטמבר 1942, מדוע הייתה מלחמה זו צריכה להתרחש בכלל? משום שהאנושות הייתה צריכה לראות לאן מוביל אותה חוסר האמונה באֵל. תחילה נרצחו בשם הבולשוביזם מיליונים […] הבולשוביקים יכלו לפעול כפי שפעלו משום שהם הפנו עורף לאלוהים ולתורה הנוצרית, עתה עושה הנאציונאל-סוציאליזם אותו הדבר […] הצעירים גדלים ללא אלוהים […] אין יותר דִברות נגד גנבה, הרג או שקר […] ההתנכרות הזו לדִברות האלוהים מובילה לכל שאר ביטויי החמדנות […] שנאה, רמאות, מתירנות מינית… אלוהים מרשה לכל זה להתרחש, מאפשר לכוחות האלה לשלוט ולכל כך הרבה אנשים חפים מפשע להיכחד, כדי להראות למין האנושי כי בלעדיו אנו רק חיות במאבק, המאמינות כי עלינו להשמיד זו את זו. איננו מוכנים לשמוע בקול האלוהי "ואהבת לרעך כמוך" […] המבול […] מדוע הגיע הגזע אנושי הראשון לסיום טראגי כל-כך? משום שאנשיו זנחו את האלוהים ולכן היה עליהם למות, אשמים וחפים מפשע כאחד […] וגם היום כך הם פני הדברים.
6 ביולי 1943: מדוע אלוהים מאפשר את המלחמה הנוראית הזו על קורבנותיה האנושיים המזוויעים […] רצח מאות אלפי יהודים בידי הגרמנים. האם זו אשמתו של אלוהים? מדוע אין הוא מתערב, מדוע הוא מאפשר לכל זאת לקרות? אנחנו יכולים לשאול את השאלות אלו לא נזכה לשום תשובה […] אלוהים מאפשר לרוע להתרחש משום שהאנושות התמכרה לו. (ולאדיסלאב שפילמן, הפסנתרן, 2000, עמ' 173-177).
- 5. רעשן מגרמניה, שנות השלושים של המאה העשרים
6. קול במדבר – מחיית עמלק
מתוך עיתונות המחתרת בוורשה, יד ושם. נכתב ביידיש, כנראה על-ידי הרב זושא פרידמן הי"ד, פורסם ע"י אסתר פרבשטיין, בסתר רעם, ירושלים, תשס"ב, עמ' 391-389, וראה הפרק על פורים שם.
- 7. "פורים שפיל" בדכאו / סולי גנור
הם הגיעו מאושוויץ […] לא נראו כמו בני אדם אלא יותר כשלדים מהלכים […] הם כונו, בסלנג של מחנות הריכוז, מוזלמנים. לרוב היה זה השלב האחרון לפני המוות […] הם אמרו לנו שהגיעו מגטו לודז' והיו באושוויץ לפני שנשלחו למחנה שלנו […] אחרי אושוויץ המחנה שלנו נראה להם כמו גן עדן […] רק מעטים מהם נותרו בחיים בסביבות מאי 1945. אחד מהם נודע בכינויו רבי חיים […] הוא ידע את התאריכים בלוח העברי ואת כל התפילות בעל פה. מפעם לפעם, כשהגרמנים לא השגיחו, היה מזמין אותנו לתפילת ערבית […] סיפר לי באחד הימים, שאם ישרוד, יתחתן ויביא לעולם לפחות תריסר ילדים. בערך באמצע מרס, קיבלנו יום חופש. זה היה יום ראשון. המחנה היה מכוסה שלג, אבל פה ושם נראו כבר סימני אביב […] לאחר ארוחת הבוקר […] שמנו לב שרבי חיים עומד בשלג וצועק: "המן לגרדום! המן לגרדום!" על ראשו היה כתר נייר חום שנעשה מִשָק מלט ועל גופו עטה שמיכה שעליה הדביק גזירי כוכבים מאותו שק עצמו. קפאנו על עומדנו לפני המעמד המוזר ולא האמנו למראה עינינו. הוא רקד ריקוד מוזר בשלג ושר: "אני אחשוורוש, אחשוורוש, מלך הפַרסים". ואז נעמד, התיישר, זקר את סנטרו כנגד השמיים והושיט את ידו לפנים בתנוחה קיסרית: "המן לגרדום! המן לגרדום! וכשאני אומר 'המן לגרדום' כולנו יודעים על איזה המן אנחנו מדברים!" היינו בטוחים שהוא יצא מדעתו […] כחמישים מאיתנו עמדו פעורי פה אל מול הרבי, כשאמר: "יידן, ווס איז מי אייך?" [יהודים, מה קורה לכם?]. היום פורים, בואו נעלה פורים שפיל [מחזה לפורים]"! […] חיים חילק את התפקידים בין הצופים: אסתר המלכה, מרדכי, ושתי והמן. היה לי הכבוד לקבל את תפקיד מרדכי ובסופו של דבר, כולנו רקדנו בשלג. כך העלינו פורים שפיל בדכאו.
הרבי הבטיח לנו שנקבל היום גם משלוח מנות, מה שנראה לנו בלתי סביר בעליל. אך בדרך נס, באותו יום אחר הצהריים, הגיעה משלחת של הצלב האדום הבינלאומי למחנה. זו הייתה הפעם הראשונה, שהם טרחו לעשות משהו בענייננו. בכל זאת, קיבלנו אותם בזרועות פתוחות, משום שהם הביאו לנו את המשלוח מנות שהרבי הבטיח […] חודשיים לאחר מכן הובל המן/היטלר אל הגרדום, וירה בעצמו בברלין.
- 8. מלחמת הנאציות בעם ישראל / הרב ד"ר יצחק ברייער
הקדמה למלחמה העולמית השנייה שִמשה מלחמת הנאציות בעם ישראל. תחילת המלחמה העולמית הייתה בשנת 1939. תחילת המלחמה היהודית הייתה בשנת 1933, כאשר השתלטו הנאצים על גרמניה, הכריזו באופן רשמי מלחמה בעם ישראל, לא ביהודי גרמניה בלבד אלא בכל יהודי העולם […] גרמניה נלחמת בעם ישראל ומכירה דווקא על ידי כך במקומו של עם ישראל בהיסטוריה. מלחמה מוזרה […] לא צבא נגד צבא, לא כוח נגד כוח וזרוע נגד זרוע. אלא עצמה נגד צדק, חמס נגד משפט. ריבונות עריצית בעקביותה נגד חזון היסוד של האנושיות: בן אדם בצלם אלוהים. אף פעם במשך כל ההיסטוריה לא נתבלט אופיו האנושי של עם ישראל בבהירות כה גדולה כמו במלחמה זו. גורלו של עם ישראל בעולם, וגורלו של הצדק ושל חזון האנושיות עצמה וגם גורלו, כביכול, של קודשא בריך הוא בעולמו – אחד הוא. מעולם לא נתרומם עם ישראל בהיסטוריה עד כדי כך, אמנם שילם בעד זה מחיר נורא.
בטביעת עיין נפלאה הכירה הנאציות כי אויבה האיום ביותר בעולם הוא עם ישראל, עם התורה. אין מקום בעולם אחד לנאציות וליהדות, אחד משניהם צריך בהכרח לרדת, זה כבודו של עם ישראל. כי הנאציות היא המרד הקיצוני בה' ברוך הוא ובמשיחו […] לנאציות הגזע הוא יסוד האישיות וגם יסוד האומה. היא כופרת בכל תוקף באחדות האנושיות […] הנאציות היא ממש ייצור הסיטרא אחרא [השטן]. מלחמת הנאציות בעם ישראל היא מלחמת הסיטרא אחרא בקדושא בריך הוא.
"ויוותר יעקב לבדו" – בשנת 1933 פרצה מלחמת גרמניה הנאצית בעם ישראל […] חבר הלאומים שתק, כל המעצמות הדמוקרטיות שתקו […] בפרוץ המלחמה היהודית לא מצא עם ישראל בכל העולם אף בעל ברית אחד, כשהתנפלה גרמניה על עם ישראל התנפלה על הצדק והמשפט […] גם הצדק והמשפט לא מצאו אף בעל ברית אחד. 'ויוותר יעקב לבדו' כמו 'ונשגב ה' לבדו', 'לבדו' כאן ו'לבדו' שם. אין לעם ישראל בעל ברית אחר כי אם ה'. ואין לה' בעל ברית אחר בהיסטוריה כי אם עם ישראל […] אין לאסון היהודי באירופה דוגמה בכל המטה-היסטוריה היהודית והכללית […] כפירתה השטנית והגלויה בצדק ובמשפט ובצלם אלוהים שבאדם, בתכנית הבריאה ובבורא עצמו […] במלחמה היהודית אין לעם ישראל בעל ברית. עם הכופר בריבונות עומד בדד בהיסטוריה (הרב ד"ר יצחק ברייאר, מוריה – יסודות החינוך הלאומי התורתי, ארץ ישראל, תש"ה; לאור אמונה – אנטולוגיה של המחשבה הדתית, [עורך] משה פראגר, עמ' 338-329).
[1]. מאמר זה ראשיתו בתחילת שנות השבעים, עת נחשפתי לראשונה לחברים שהשתכרו כלוט בפורים, והתנהגותם ומעשיהם עוררו בי דחייה וסלידה. מאז חזרתי ותהיתי על פשרו של חג הפורים ועל פשרה של מגילת אסתר. פעמים רבות העברתי שיעור בנושא ובכל פעם התרחבה ראייתי והבנתי עוד מהטמון בסיפור זה. לימים התחלתי להדריך בפולין והתעמקתי בסיפורי השואה, והזדקרו נגד עיניי הקבלות בין פורים לשואה.
המאמר מבוסס על שיעורים ששמעתי ועל חומר רב שקראתי בנושא, רעיונות ופרשנויות שלמדתי מהם משוקעים בדברים. כדרכי, גרסה זו בוודאי אינה אחרונה, אני ממשיך לעיין במגילה ובפירושים שנכתבים עליה ולומד מהם, משכלל ומפתח את הבנתי אותה.
הדברים הבאים מבוססים על מקורותינו הקדומים, על ספרות בית המדרש ואין לראות בהם פרשנות חדשנית ופורצת את גדרי מסורת ישראל. ועם זאת, הם אינם פרשנות שיטתית על המגילה, רבים וטובים ממני עשו זאת. ההתבוננות שלי בימי הפורים ובמגילת אסתר, כמו בשלל נושאים נוספים מעולמה של תורה, היא חינוכית-ערכית. אני מבקש לברר מה עלינו ללמוד מסיפור זה, אילו תובנות הוא מגלה לנו, אילו רעיונות וערכים הוא מספר לנו, בימינו אלה ומה עלינו להפיק ממנו.
[2]. המהר"ל מפרג: "ירמזו כי השם המיוחד גם כן יבוא וילחם נגד המן שהוא מזרע עמלק". דבריו מיוסדים על ראשי תיבות הפסוק: "יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן הַיּוֹם" (אסתר, ה ד). מעניין המקום בו מצא המהר"ל רמז לשם ה' במגילה! ראה רש"י על האתר. וכדוגמתו ייחוס "המלך" במגילה ל"מלכו של עולם" כמדרש חז"ל: "בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ" (ו א), אמר רבי תנחום: "נדדה שנת מלכו של עולם" (ילקוט שמעוני, רמז תתרנז; בבלי, מגילה, טו ע"ב). פרשנות זו אינה פשט במגילה. כותב המגילה לא נתן ביטוי גלוי למעורבות הקב"ה בעלילה ונראה שבכוונת מכוון.
[3]. בתרבות הפולנית מוכר סיפורה של אסתרקה', פילגש המלך קאז'ימיש הגדול. הסיפור מבוסס על מגילת אסתר ונראה ששורשיו נעוצים בניסיון להסביר את הפריבילגיות שהעניק המלך קאז'ימיש הגדול ליהודים, בכוחה הנשי של פילגשו היהודייה, אסתרקה', שהטריפה את חושיו באהבתו אליה. סיפור זה מופיע לראשונה בכתבי היסטוריון פולני בן המאה ה-15 ובכתבי דוד גאנז, בן המאה ה-16, משם נפוץ במסורת הפולנית ובמסורת היהודית עד ימינו. ראה, חנא שמרוק, וסיכום ברשימה שערכתי. ביטוי מיוחד לאהבתו המטורפת של המלך לאסתרקה' מצוי בסיפורו של ש"י עגנון, "הלב והעיניים".
[4]. נטילת לבוש המלך יש בה ביטוי למעמד מלכות ללובש אותם. זאת למדנו מקרב דוד וגלית בעמק האלה. שאול המלך אינו יוצא נגד גלית הפלישתי לקרב ביניים. כאשר הגיע דוד והציע עצמו לקרב: "וַיַּלְבֵּשׁ שָׁאוּל אֶת דָּוִד מַדָּיו" (שמואל א, יז לח). דוד סרב לצאת לקרב במדים אלו: "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל לֹא אוּכַל לָלֶכֶת בָּאֵלֶּה כִּי לֹא נִסִּיתִי וַיְסִרֵם דָּוִד מֵעָלָיו" (שם, לט). דוד בחר לצאת לקרב חמוש בנשק מתאים ביותר להכות את גלית, נשק קל המאפשר פגיעה ישירה וקטלנית ממרחק, ובו היה דוד מנוסה (ראה, משה דיין "מלחמת הנועזים"). חז"ל תפסו כי דוד ביטא בכך את עמדתו העקבית שלא לפגוע בשאול כל עוד הוא מלך ישראל: "וַיֹּאמֶר לַאֲנָשָׁיו חָלִילָה לִּי מֵה' אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לַאדֹונִי, לִמְשִׁיחַ ה' לִשְׁלֹוחַ יָדִי בּוֹ כִּי מְשִׁיחַ ה' הוּא" (שם, כד ו, י, ועוד). הופעה במדי המלך הרי היא כירושת המלכות.
[5]. רש"י על אתר משיב: "לפי שבטל מדברי תורה ונכנס לשררה". ראה להלן על דמותו של מרדכי.
[6]. יש מי שמציעים להבחין בדברי חז"ל ביחס למרדכי וכן גם לאסתר, בין גישת חכמי ארץ ישראל לגישת חכמי בבל. חכמי ארץ ישראל נוטים להצדיק את מרדכי וכן את אסתר, לעומת חכמי בבל שחיו בחסות שלטון נוכרי וביקרו את מרדכי.
[7]. אבא קובנר, עדות במשפט אייכמן, (עדויות א, ירושלים, 1974, עמ' 349-351). גרסה שונה במקצת: ישראל גוטמן, "ויטנברג איציק", אנציקלופדיה של השואה, יד ושם, 1990, כרך ב, עמ' 405.
[8]. ספר הגבורה, אנתולוגיה, (עורך) ישראל היילפרין, תל-אביב, ת"ש.
[9]. הרב משה צבי נריה, "בשולי הבעיות ב'ארשת'", נתיבה, גיליון ח (רע"ה), שנה יט, א' באדר תש"ד.
[10]. חוה אשכולי, "הציונות הדתית בארץ ישראל לנוכח מרד גטו ורשה", יהדות זמננו, ירושלים, חיפה, תשנ"ח, עמ' 153-127. (תודתי לד"ר חוה אשכולי שהפנתה תשומת לבי למאמרה זה). הרב נריה חזר על עמדתו בבירור הלכתי בעניין מצדה, שם כתב ביחס לפסיקתו של הרב שלמה גורן שקבע שמעשה הגבורה של לוחמי מצדה היה בהתאם להלכה. בסיום בירור הלכתי קבע הרב נריה: "אחינו שהיו נתונים בצרה ובשביה בגטאות ובמחנות המוות והיו צפויים לייסורים ולהתעללויות ולהעברה על הדת – אילו היו נוהגים כפסק דינו של הרב גורן לא היה נשאר מהם שריד ופליט. זהו איפוא פסק דין מוטעה ומסוכן ויש להסתייג ממנו, כי נותן התורה ציווה עלינו את החיים 'וחי בהם – ולא שימות בהם'" (התאבדות אנשי מצדה בהלכה", קונטרס בהוצאת יב"ע כפר הרא"ה, תשכ"א, 1961).
[11]. "לא בחיל ולא בכוח", הרב יהושע משה אהרונסון, עלי מרורות, ירושלים, תשע"ד, עמ' 278-277; ראו גם, הרב יעקב אביגדור, מבוא לספרו חלק יעקב, ניו יורק, תש"י, עמ' 12, 14. בדיון בגטו וילנה, 31.12.1941, (כשנתיים לפני פרשת ויטנברג הנ"ל) אמר אבא קובנר שהוביל את המורדים: "איך נעמיס על עצמנו אחריות למעשים שסופם להביא קורבנות לאלפים? אכן תהא האחריות הקולקטיבית בחיינו אחת הבעיות הקשות ביותר. בסיכום אחרון, מה משמעותה? פעולתנו ייתכן שתדחק את הקץ, תביאו בטרם מועד בואו בלאו הכי". (הרחבתי בסוגיה זו במאמרי, "הצלה מול הגנה – השומר הדתי ובני עקיבא בפולין בימי השואה", תשפ"ג, https://yavin.co.il/?p=2167).
[12]. עמוס חכם, דעת מקרא, אסתר, א, ב: "הבירה, היא מבצר, מצודה, וכאן הכוונה לאזור המבוצר (מוקף חומה) שבו היו ארמונות הממלכה ומושבת המלך והשרים. הכתוב מבחין בין 'שושן הבירה' מקום מושב המלך לבין 'העיר שושן' מקום מושב העם: 'והדת ניתנה בשושן הבירה […] והעיר שושן נבוכה' (ג טו)". ראה נספח 1, סיור בשושן.
[13]. ראה עוד אור חדש, למהר"ל מפרג; ביטוי לטראגיות בדמותה של אסתר מצאתי בשירה של שרה פרידלנדר בן ארזה, "שתוקית", אנא בשם, תשס"ו. נראה שלא במקרה בחר רבי מאיר לסמוך את דבריו באשר למעמדם של אסתר ומרדכי למשל כבשת הרש, אותו העלה נתן הנביא בפני דוד המלך, במחאתו החריפה על מעשה דוד בבת-שבע, אשת אוריה החתי (שמואל ב, יב).
[14]. "שונאיהם של ישראל" לשון נקייה, הכוונה לישראל עצמם.
[15]. המחשה לתופעה זו ראינו עם הגיעו של חומייני לטהרן, 1 בפברואר 1979, המונים קדמו את פניו בהשתחוויה. אחד העיתונים פרסם צילום גדול של המונים המשתחווים ובקצה ניצבת דמותו של חומייני.
[16]. על כוחו של ההומור, ראו הרב יונתן זקס, לרפא עולם שבור, ירושלים 2017, עמ' 228.
[17]. רעיון דומה במחלוקת בדבר ימי הפורים בשנה מעוברת (מגילה, ו ע"ב), האם עיקר המגילה נעוץ בגאולה או באימה.
[18]. עניין זה ניצב במוקד סיפור חנה ושבעת בניה (גיטין, נז ע"ב; איכה רבתי א'; ילקוט שמעוני איכה א). המלך כשל במאמציו להביא שישה אחים להשתחוות לצלם. בהיחבא ובלחש מבקש המלך מהבן הצעיר האחרון שנותר, להרים עבורו טבעת, בכך יחסוך מהילד השתחוות לצלם, ויציל את כבודו האבוד בעיני הציבור. הילד מסרב וחושף את קלונו של המלך.
[19]. לראשונה בהיסטוריה זכינו להיקרא "עם ישראל" בנסיבות דומות, בפי פרעה: "הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ" (שמות, א, ח-ט). פעמים שאויבינו המרים מזהים נכונה את שנעלם מעיניהם של יהודים רבים, בכל הדורות ועד ימינו.
[20]. הנאצים השמידו גם את המומרים. בגטו ורשה היו כ-6,000 מומרים ושתי כנסיות ששרתו אותם.
[21]. תרגום לעברית, מ"ז וולפובסקי. מחנות ריכוז הוקמו בגרמניה סמוך לעליית הנאצים לשלטון ב-1933. ראו מאמרי "מלחמת האלים", סגולה – מגזין ישראלי להיסטוריה, 12, (מאי 2011), עמ' 61-54. גרסה מורחבת, "מדוע היטלר בחר בנו מכל העמים", https://yavin.co.il/?p=1330.
[22]. ראה נספח 4, מיומנו של קצין נאצי, הויזנפלד, מי שהציל ממוות את הפסנתרן היהודי הפולני, שפילמן.
[23]. מקיץ 1941 ואילך היה בידי המודיעים הבריטי, שפיצח את האניגמה, מידע רב ומדויק על רצח המוני של יהודים בבורות הריגה, באוקראינה, בליטא ובבלורוס. מידע זה לא הועבר לדרגים הבכירים, כי אנשי המודיעין לא ייחסו לו ערך וחשיבות! במחצית השנייה של 1944 היה בידי צבא בנות הברית מידע מדויק וצילומי אוויר של מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. מטוסיהם הפציצו מפעלי תעשייה נאציים בסביבת אושוויץ אך לא פגעו במסילות הרכבת ובמתקני ההשמדה, חרף תחינות והפצרות של מנהיגי יהדות ארה"ב. באותם ימים נרצחו באושוויץ-בירקנאו שש מאות אלף יהודי הונגריה.
[24]. שנים רבות אחרי שהעליתי השוואה זו, ראיתי כי הרב סלובייצ'יק עמד על כך במאמרו: "המגילה והיעוד האנושי", על התשועות, 2011, עמ' 40, וברוך שכיוונתי לדעת שר התורה.
[25]. שני פסוקים במגילה נהוג שהקורא חוזר עליהם פעמיים, בשינויי קל: "אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל עִיר וָעִיר לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם טַף וְנָשִׁים וּשְׁלָלָם לָבוֹז" (ח, יא); "נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֳחַשְׁוֵרוֹשׁ לִשְׁלֹחַ יָד בִּמְבַקְשֵׁי רָעָתָם וְאִישׁ לֹא עָמַד לִפְנֵיהֶם [בפניהם] כִּי נָפַל פַּחְדָּם עַל כָּל הָעַמִּים" (ט, ב), ראה דעת מקרא. מעניין מה עלינו לשמוע פעמיים!
[26]. אגב כך למדנו משמעו של מושג עברי נפוץ: "לֹא הִגִּידָה אֶסְתֵּר אֶת עַמָּהּ וְאֶת מוֹלַדְתָּהּ" (אסתר, ב י). "אֵין אֶסְתֵּר מַגֶּדֶת מוֹלַדְתָּהּ וְאֶת עַמָּהּ" (ב יט). מקובל שמולדת היא ארץ ישראל ולא כך הוא. שהרי נאמר: "אֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בָּרָעָה אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת עַמִּי וְאֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בְּאָבְדַן מוֹלַדְתִּי" (ח ו). ארץ ישראל לא עמדה בפני אבדן ואסתר לא ביקשה להגן עליה. לפנינו פסוק בעל שתי צלעות מקבילות, מולדתי = עמי. המושג מולדת שורשו י.ל.ד. ועניינו המשפחה המורחבת, החמולה המזרחית. כך אין לטעות בציווי הראשון של הקב"ה לאברהם: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ" (בראשית, יב, א).
[27]. בחנוכה תש"ח, בימים הראשונים של מלחמת העצמאות, תקפו הערבים שיירה בדרכה הביתה לגוש עציון. עשרה מגינים נפלו בקרב. שאול רז, חבר כפר עציון, תיאר את שהתרחש בקיבוץ עם היוודע הבשורה המרה: "בינתיים התחיל הרדיו למנות את ההרוגים, אבוי איזה רצח! המהלומה הייתה אכזרית ובלתי צפויה. באופן אינסטינקטיבי רץ כל אחד לחדר האוכל, התיישב על ספסל ונדם. זה היה מְקום ההתייחדות הציבורית בשמחות ובאבל, את הרגשות המסעירים ביותר חלקנו בו בצוותא… מאה אנשים ישבו דומם באבל" (שאול רז, ההר הקדוש, תל אביב, תשי"א, עמ' 36).
[28]. ראו, האדמו"ר מסלונים, רבי ש"נ ברזובסקי, מאמרי פורים, נתיבות שלום, עמ' מב.
[29]. צבי קוליץ, יוסל רקובר מדבר אל אלוהים, תש"ס, 2000, עמ' 24. סיפור זה נכתב ב-1945 בארגנטינה, מבוסס בחלקו האחרון המצוטט לעיל, על שבט יהודה לר' שלמה אבן-ווירגא, שנתחבר לאחר גירוש ספרד, בראשית המאה ה-16.
[30]. כך מבאר האדמו"ר מסלונים את המגילה, (לעיל, הערה 28).
[31]. יומנה של אנה פרנק, 1961, [תרגום שמואל שניצר], עמ' 173, מיום 11.4.1944; פרופ' דינה פורת, הארץ, 3.9.2004.
