גחלים לוחשות באפר – פרק ב – יהדות ברית המועצות

יהדות הדממה

כצבר יליד הארץ, גדלתי  על המושג אותו טבע הסופר אלי ויזל "יהדות הדממה". כאשר נפגשתי עם היהודים בברה"מ מצאתי את יהדות השממה. ציפיתי למצוא גחלים לוחשות כדברי השירה של  ביאליק: "עוד יש ערים נכחדות בתפוצות הגולה / בהן יעשן במסתר נרנו הישן. עוד הותיר אלוהינו לפליטה גדולה / גחלת לוחשת בערמת הדשן. כאודים מוצלים" (המתמיד). מצאתי שכבת אפר, יהודים שנקרעו באכזריות על כורחם מיהדות ומציונות. כאשר זכינו לגרוף את האפר ולהפיח רוח בגחלים הן שבו לבעור בחום ולהפיץ סביבן אור. העולם היהודי שנרותיו כובו שב אט אט והתעורר, גילה סימני חיים מעודדים. מי שזכה ליטול חלק בתהליך זה היה שותף למאורע כביר, נקודת מפנה בתולדות ישראל.

גן העדן האבוד

בניסן תש"ן (4.1990), הגעתי למוזיר, עיירה בלורוסית קטנה ובה כמה אלפי יהודים. בדרך התעכבנו בעיירה קטנה, קלינקוביצ'י. עצרנו בסמטה צרה ולא סלולה בה מתגוררים יהודים ובה מצוי מקום התפילה, המניין המקומי. השמועה על בואו של יהודי מארץ ישראל עשתה לה כנפיים ותוך דקות התקבצו סביבנו עשרות יהודים. פגישתי הראשונה עם יהודי הגלות הדוויה, שרידי תחום המושב, קשישים למודי סבל ומכאוב. מראה פניהם חרושי הקמטים העיד על שעבר עליהם ועל מצבם הקשה והמיוסר. ההתרגשות הייתה רבה, המילים נעתקו מפי. מפגש מבטים בוחנים ביטא את הקשר היהודי בינינו, את איחוד המשפחה המחודש יותר מכל המילים שניתנו להיאמר. הבחנתי בקהל שהתאסף סביבי באישה בוכייה. לשאלתי מה אירע לה? השיבה כי שני בניה יוצאים ברגעים אלו מהבית בדרכם לישראל. הם ישבו ברכב דהוי ומיושן שניצב לידנו. אל לך לבכות, אמרתי, יכולה את לשמוח כי בנייך עולים לישראל, ולקוות שגם את תעלי בעקבותיהם. מסרתי לה את כרטיס הביקור שלי בהבטחה לסייע להם אם יתקשרו עם משפחתי בארץ. היא טרם נרגעה, הפחד נשקף מעיניה, לא מהפרידה מבניה היא בוכה אלא מכך שהם יוצאים לארץ חרבה שאין בה כלום, מדבר שממה ללא מזון ומים, וכיצד יחיו שם בניה היקרים לה מאד?!

הדברים הממו אותי. אישה זו חיה בדלות נוראה, כל שהיא יודעת על מדינת ישראל שזו ארץ שממה, אין בה מים ואין בה מזון. כיצד ארגיע אותה בלא שפה משותפת, בזמן הקצר העומד לרשותי, ערב שבת קודש ראשונה בברה"מ, וסביבנו יהודים רבים המצפים למוצא פי, ודאי כולם ניזונים מאותם מקורות מידע על ישראל. נזכרתי בעצתו המצוינת של אריה קדם שתידרך אותי ערב הנסיעה ודאג שאהיה מצויד במענה הולם ומשכנע. שלפתי סדרת צילומים של בני ביתי; בבית, בבית הספר, במקום העבודה ובחנות הסופרמרקט הסמוכה לנו באפרת. מדפי הפירות והירקות הצבעוניים והעסיסיים, שולחן האוכל המשפחתי בביתנו ועוד. הראיתי לה צילומים אישיים אלו שניכר בהם שאינם צילומי תעמולה. שפע הפירות והירקות, עוצמת הצבעים והצורות פעלו עליה כבמטה קסם. דמעות הבכי התחלפו בעיניה בדמעות שמחה ואושר. היא אחזה בצילומים, מיששה אותם, ביקשה להריח אותם, התבוננה בהם כלא מאמינה. האם באמת זו היא ארץ ישראל? שבה ושאלה. האם בניה העולים לישראל יורשו להיכנס לחנות זו?!

נרות שבת

לאחר מסע רצוף בן כעשרים וארבע שעות ממוסקבה למוזיר הגענו לבית משפחת סוסטין, המארחים החביבים שלי, והם פינו עבורי את חדרן של שתי הבנות. בטרם שקיעת החמה הספקתי להניח תפילין של שחרית שלא התאפשר קודם לכן. על הפסנתר ניצב פמוט שבת גדול מכסף, בדיוק כמו זוג הפמוטים בבית סבי ע"ה, שהובאו ממזרח אירופה. הנה, חשבתי בליבי, מארחיי הכינו עבורי פמוטים לשבת ביודעם כי אני שומר מצוות. לפתע התנפצה הידיעה בדבר נתק מוחלט מיהדות בקרב היהודים. בתמימות פניתי לאנייטה, הבת הגדולה במשפחה, בת 14 לערך, דוברת מעט מאד אנגלית – בעזרתה עלה בידי לשוחח עם בני המשפחה – ובקשתי כי אימהּ תביא גם את הפמוט השני, בן זוגו של זה, על מנת שנוכל להדליק יחד נרות שבת. האֵם לא הבינה במה אני מעוניין, היא אינה יודעת מהו החפץ המוזר הניצב על הפסנתר. כל שידעה היה כי הוא ניצב שם שנים, דבר מה שקיבלה מהוריה ואין בו שימוש. תוך כדי הדלקת נרות שבת, נר אחד בפמוט עתיק זה, הסברתי לבני הבית מה משמעות נרות שבת, מה הם מסמלים. היה זה שיעור ראשון ביהדות, מפגש ראשון חווייתי ומוחשי עם מורשת ישראל. עבורי היה זה שיעור ראשון, חווייתי ומרשים במושג יהדות ברה"מ – יהדות השממה.

מספר ימים לאחר מכן הגיעה הסבתא לביקור. האימא, אָלַה, הציגה בפניה את הפמוט ושאלה היכן בן הזוג השני? הסבתא לא ידעה להשיב ולא זכרה מה טיבו של חפץ עתיק זה. משהו עמום ומעורפל נותר בזיכרונה; חפץ זה קשור בילדותה, בבית בו נולדה, באימהּ שלה. כחלוף מספר ימים תפסה אותי הסבתא בהתרגשות רבה, מהיכן ידעתי כי יש לפמוט זה בן זוג, שאלה? היא נזכרה לפתע כי בבית בִּתה השנייה, ניצב על הפסנתר פמוט זהה, אף הוא הגיע מבית נעוריה של האֵם. אור נרות השבת שהפציע בבית, החום שבקע משתי השלהבות המיס את הקרח בינינו, האיר את אפלת הניתוק בן שבעים השנה. פרשייה זו הייתה בבחינת גילוי משותף של קשר משפחתי, סולידריות יהודית עמוקה קושרת אותנו בעבותות נצח. בהינף אחד פוענח הסוד; מה לו לצבר יהודי מישראל העוזב את משפחתו וביתו החם ובא לו אצל משפחה סובייטית בעיירה נידחת. משפחה אחת אנו, מורשת משותפת לנו, ערבות הדדית מפעמת בנו, "ישראל ערבים זה בזה". אין כמו פסח חג החירות, היציאה מן הגלות, חג המשפחה היהודית המתאחדת עם כל בניה, תפאורה חיה ומרגשת למפגש זה.

"לשנה הבאה בירושלים"

במוזיר חיים 5000-3000 יהודים. אין מניין לתפילה, אין מקום תפילה, אין מורים לעברית, אין מועדון תרבות יהודי ואין מסגרת קהילתית יהודית. מצאתי שני ספרי לימוד עברית שהובאו לכאן לפני בואי. יהודי קשיש, יוסף מלכין, זכר מעט מילים בעברית, נסע לפעמים בשבת ובמועד להתפלל במניין זקנים בעיירה הסמוכה קלינקוביצ'י. הוא היה גיבור ליל הסדר הראשון במוזיר. את אולם המסעדה המקומית הדהוי והמאובק, עיטרנו לקראת סדר ליל הפסח בתמונות ארצישראליות צבעוניות ומרהיבות ביופיין. דגלי כחול לבן התנוססו בכל פינה, צילומי שבעת המינים ונופי ארץ ישראל, הקיפו את הציבור היהודי הרב שהתקבץ עם ערב לאולם והאפילו על חיטובי העץ של דמויות בלורוסיות סִמליות, שהיו חקוקות על גבי קירות האולם. מפות ארץ ישראל אשר תליתי בפינות האולם נעלמו כולן. היה זה אחד המצרכים המבוקשים ביותר בקרב יהודים בברה"מ, מצרך הנמכר כמו ספרי לימוד עברית בשוק המכירות היהודי שליד הקונסוליה הישראלית במוסקבה, ועובר בין היהודים מיד ליד ביראת כבוד וקדושה. מארגני הסדר רטנו על העלמות המפות ואני בירכתי על כך. שוב ושוב תליתי מפות על הקיר, לבסוף הנחתי חבילה גדולה של  מפות ארץ ישראל ברוסית והן נחטפו. "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן", מפות ארץ ישראל היו תחליף לאפיקומן.

השולחנות הערוכים, מפות לבנות ועליהן כל צרכי ליל הסדר המסורתיים: מצות ויין, הגדות מאוירות מתורגמות עברית – רוסית, גביעי יין, קערות סדר צבעוניות, חרוסת ומרור, כרפס ומי מלח כהלכה, כלי אוכל חדשים ומבהיקים. כל אלה שיוו למעמד אווירה חגיגית של התעלות וקדושה. צר היה המקום מהכיל את כל המתכנסים למאורע המרגש. שלושה דורות התכנסו יחדיו, רבים המתינו בחוץ או נדחקו בשולי האולם ולא זכו במקומות ישיבה. פתחתי בתיאור "כס אל דומי" המוצב ברגע זה ממש בסדר ליל הפסח בביתי בכפר עציון וברבבות בתים יהודים בישראל, המתכנסים כמונו לחוג את הפסח. כיסא פנוי ליד שולחן הסדר ממתין להם, ליושבים עמנו עתה. באמירת הקידוש כיבדתי את יוסף מלכין הקשיש שהופיע מעוטר בשפע אותות הצטיינות מימי היותו לוחם בצבא האדום. מלכין היה היהודי היחיד במוזיר שזכר מעט מאורחות החיים היהודיים מימי ילדותו. בידיים רועדות נטל את גביע הכסף הגדול, המלא על גדותיו יין אדום מישראל, ואת ההגדה והחל לקרוא בעברית, בהברה אשכנזית כבדה, את מילות הקידוש. קולו נשנק מהתרגשות שגאתה והציפה את עיניו בדמעות חמות. ידיו רעדו, קילוחי יין נשפכו מהגביע על המפה הצחורה. הציבור סביבנו לא הבין את עוצמת הרגשות שפרצה מליבו, אני הבנתי. מי יודע אלו תמונות עברו במוחו של זקן יהודי זה שבילדותו הכיר עולם יהודי עשיר ומלא חיים יהודיים תוססים. קהילות יהודיות ותיקות, ישיבות ובתי מדרש, חסידות משגשגת, תנועה ציונית מתעוררת. את אלה הכיר בילדותו במרחב מגוריו, בוולוז'ין ובמינסק, בבוברויסק ובפינסק, בוויטבסק ובגרודנו, בבריסק ובווילנא, בדווינסק ובדובנה. פרט לו ולי איש באולם הגדוש והמשתאה אינו יודע דבר על כל אלה. הם לא הבינו את פשר הדמעות, את סערת הרגשות שניכרה על פניו, ודאי גם על פני. לרבים מהם אין מושג מאין באו אך יודעים הם היטב לאן הם מבקשים ללכת – לארץ ישראל!

הקידוש תם, אחת הילדות שאלה ברוסית "מה נשתנה?" במנגינה המסורתית אותה למדנו יחד עם שירים נוספים לקראת ליל הסדר. סדר הפסח התנהל כהלכתו בשילוב פרקים מקורות עמנו בניכר ובארץ. קטעי מקרא ברוסית שהוכנו מראש הושמעו על ידי אחדים מהמשתתפים. אלה הביאו בפני הקהל זיכרונות מליל הסדר בסיביר בימי סטלין, אפיית מצות באושוויץ, סדר פסח בימי האנוסים בספרד ועוד. חוט הזיכרון ההיסטורי הנמשך מאברהם אבינו והלך ונמתח עד אלינו. חוליות חוליות נשזרה שרשרת הדורות, רצף הקיום של עמנו, ואנו חוליה נוספת שלא נותקה חרף המאמצים לרופף אותה. בעת הסעודה החגיגית והטעימה שהוכנה בכלים מיוחדים ממזון כשר שהובא מישראל, הרבו המשתתפים בשאלות על מדינת ישראל. לאמירת פסוקי "שפוך חמתך" הקדמתי הסבר על עלילות הדם. חתמנו בשירת "לשנה הבאה בירושלים" ו"התקווה".

מבצע ראשון מסוגו – 34 סדרי ליל פסח ברחבי ברית המועצות – היה יוזמה של מנכ"ל הג׳וינט לשעבר, מר מייקל שניידר ז״ל, ורוברט זינגר, מראשי נתיב. המבצע מומן על ידי הג'וינט ואורגן היטב בשיתוף הג'וינט,  משרד הדתות ונתיב. הציוד נשלח מישראל והגיע לאתרים שנקבעו מראש. היינו חבורה מכובדת מאד של עשרות שליחים ישראליים, רובם עם בני/בנות זוג וחלקנו בודדים. משלחת ישראלית ראשונה בהיקף כזה שנפרסה ברחבי ברה"מ, מלבוב ועד בירוביז'אן, מטאלין ועד טשקנט. כולנו יצאנו במידה מרובה אל הבלתי נודע ונדרשנו לנקוט אמצעי זהירות בכל פעולותינו. ראויים המארגנים, המממנים, חבריי השליחים והשליחות, וכל השותפים לברכת יישר כוח גדולה. פסח תש"ן, 1990, היה פריצת דרך של מדינת ישראל במסכת פעילות ענפה בקרב היהודים בברה"מ. פעילות שהתנהלה שנים רבות בהיחבא ובמסירות נפש רבה. עתה, עם קריסת מסך הברזל והפשרת הקרח ביחסי ישראל – ברה"מ, ניתן היה ליזום ולקיים פעילות יהודית ציונית גלויה.

"תקע בשופר גדול לחירותנו"

בחול המועד הזמינני יוסף מלכין לביתו לפגישה עם בני המשפחה. עשרות בני משפחתו מנער ועד זקן הצטופפו בדירה הקטנה. הזקן סיפר כי כמה פעמים בעשרות השנים החולפות זכה לטעום בפסח מעט מצה שהגיעה בסודי סודות. כרגיל במפגשים אלו שוחחנו על העלייה לארץ ועל התנאים המצפים לעולים. בשעת לילה מאוחרת טיפס הזקן על הספה, ניגש לפינה חבויה בחיבור בין הקיר לתקרה והסיר כיסוי דק שהיה מוסווה כחלק כטיח הקיר. נפער חור ממנו שלף הזקן בלויי סחבות מאובקים, עננת עשן אפפה את החדר וריח מעופש התפשט. הזקן גילה שקית בד קטנה ומוכתמת, מתוכה חלץ שופר! במבטא יידישאי כבד אמר: "תקע בשופר גדול לחירותנו". התדהמה הייתה עצומה. שאלתי האם מישהו יודע מהו חפץ מוזר זה? – איש לא השיב, איש לא ידע. ביקשתי ממנו להסביר לבני משפחתו הנדהמים מה החפץ שהוא אוחז בידו. יוסף ידע והסביר להם את מהות השופר. שאלתי בהיסוס: מדוע הסתיר זאת מהם, מדוע אף אחד מבני משפחתו אינו יודע דבר על השופר? – הזקן השיב בלחש כמו מבקש להמתיק סוד, אם היו יודעים ודאי היה מי מהם מלשין עליו וסופו היה מר. לכן, אמר, גם אשתו אינה יודעת על כך. רעייתו הקשישה, שישבה לצדי כל הערב בדממה, לחשה: אני ידעתי על השופר שנתגלתה לי באקראי. היא חששה לגלות זאת לבעלה פן ילשין עליה! דמעות חמות פרצו מעיניהם וגם מעיניי שלי. בני המשפחה ההמומים לא הבינו המתרחש. הם לא היו מודעים עד כמה עמוקות הצלקות שחרצו אימי משטר הטרור של סטלין בנשמותיהם של זוג קשישים חביבים אלה.

יוסף מלכין העניק לי את השופר וביקשני בדמעות כי אטול אותו לארץ ישראל, שיתקעו בו שם בימים הנוראים. ציטטתי ופירשתי את הפסוקים: "תקע בשופר גדול לחירותנו ושא נס לקבץ גלויותינו וקבצנו יחד מהרה מארבע כנפות הארץ לארצנו"! בראש השנה תשנ"א ובשנים הבאות תקענו בשופר זה בבית הכנסת בכפר עציון. לימים עלו יוסף מלכין ובני משפחתו ארצה.

הגדות שנחטפו כאפיקומן

ליל סדר פסח ביום טוב שני של גלויות היה עבורי חוויה ראשונה בחיי. הכל התנהל כאמש, האוּלם הוכן היטב, ציבור המתכנסים בשני הערבים היה כפול מהמתוכנן. לא שמעתי תרעומות וביקורת על כמויות המזון, שלא היו מרובות בשל הרצון להעניק לכל הבאים: "כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח". והרי פה כולם בבחינת "דכפין" – רעבים, כולם בגדר "דיצריך" – זקוקים לחוויה יהודית זו. מצרך אחד כמעט נעדר בערב השני – הגדות של פסח. בערב הראשון חילקנו למסובים את כל ההגדות שהבאתי וביקשתי שיותירו אותן על השולחנות למחר. עם סיום הסדר גיליתי שלא נותרו הגדות על השולחנות. קיבלתי עובדה זאת בחיוך, קורטוב של סיפוק, הנה הצלחתי לעורר בהם עניין בספרון יהודי מסורתי זה. כמו מפת ארץ ישראל כך גם ההגדה הינה מצרך מבוקש בין היהודים וטוב שכך.

הקהל התקבץ, תפס מקומות ועמדנו לפתוח את הסדר. לפתע נכנס בסערה יהודי מבוגר וקרא בקול בעברית צחה: מי הוא זה שהגיע לכאן מארץ ישראל? מי פה דובר עברית? – ניצבתי מופתע, האם שלחו עורך סדר נוסף ללא ידיעתי? האם ארגון יהודי נוסף מבקש להשתתף בערב חגיגי זה? לא מיניה ולא מקצתיה. היהודי המבוגר ניגש אלי בצעד מהיר ובוטח והציג עצמו בעברית שוטפת, לשון גבוהה, פיוטית. גירשל (הירשל, צבי) ויינגר שמו, הוא בא מעיירה סמוכה, קלינקוביצ'י. שמע שעורכים סדר פסח והגיע עם בני משפחתו לחוג עמנו. שמח על ההזדמנות שנִתנה לו וביקש רשותי להצטרף למסובים. העיף מבט על קערת הסדר, שאל לזיהוי המאכלים שעליה תוך שהוא מפגין ידע ובקיאות במנהגי הסדר. הזמנתי אותו לשבת עימנו בראש השולחן ולתרגם מעברית לרוסית, הוא הפגין ידע ואף הוסיף הסברים משלו. תרומתו הייתה רבה, שוב ושוב זירז את היהודים לנהוג כיוצאי מצרים, למהר לצאת מכאן ולעלות לישראל.

צבי הזמין אותי לבקר שוב בקלינקוביצ'י ולסייר עימו שם. באחד מימי חול המועד פסח יצאנו אליו ושמעתי את סיפורו המרתק. יליד פולין שהתגלגל לאזור זה במלחמת העולם השנייה והשתקע פה. בצעירותו היה רוויזיוניסט פעיל, התלווה לזאב ז'בוטינסקי וזכר היטב את נאומיו המזהירים. עברית כפי שדיבר איתי לא זכה לדבר חמישים שנה, אך היא נותרה שגורה בפיו וגם זיכרונות וידע רב בעניינים יהודיים וציוניים. בסתר ובהיחבא שמע את שידורי קול ציון לגולה ושמר על זיקה עמוקה ליהדות ולציונות. ידיעת העברית שבפיו הייתה סוד כמוס וחתום עמו, אף בני משפחתו לא ידעו על כך עד ערב חגיגי זה בו העז לראשונה לחשוף את הסוד. קלינקוביצ'י הייתה לפני המהפכה בעלת רוב יהודי, בשואה הושמדו רבים מיהודי קלינקוביצ'י, כיום נותרו בה כמה אלפי יהודים. יצאנו לסיור בפאתי העיירה באתר בו הוציאו הנאצים להורג המוני יהודים. המקום שמור, מוקף גדר בטון ובחזיתו שלט הנצחה: "מקום הריגת אזרחים שנרצחו על ידי הפשיסטים, 9.1941". למרגלות השלט זר פרחים טרי. צבי קרא פתק שהוצמד לזר ובו כתבו היהודים מבני העיירה שהניחו את הזר דברי פרידה עם עלותם זה עתה לארץ ישראל. ייתכן ואלו אותם בנים של האם הבוכייה שפגשתי ביום הראשון כאן. לקראת פרידתנו מסר לי צבי ספר בכתב יד על גבי כמה מחברות, שכתב ברוסית ידידו הטוב ובו תולדות גיטו ברנוביץ. ביקש שאמסור אותו ליד ושם. מילאתי את בקשתו חרף החששות שמא ימנעו ממני בביקורת המכס להוציא כתב יד זה. לימים עלה צבי ויינגר עם בני משפחתו לישראל והם התיישבו בנצרת עילית.

"והיא שעמדה לאבותינו ולנו"

בליל שבת, התכנסו עשרות יהודים בדירה קטנה במוזיר. רבים זרמו לדירה וגדשו אותה עד אפס מקום. הצפיפות רבה והצפייה גדולה. ביקשתי לברר האם כל המתכנסים יהודים, האם נוכל לשוחח בחופשיות, ללא מגבלות וסייגים שהוזהרנו מפניהם מאד. נאמר לי: הפעם אתה חופשי לגמרי, אמור כל מה שתמצא לנכון, היושבים עִמנו פה – כולם משלנו. בדירה הצטופפו קשישים שעול הגלות ניכר היטב על פניהם המיוסרות, ועימם צעירים בשנות העשרים והשלושים. הרבה חום ואהבה זרמו אלי מעיניהם הגדולות הבוחנות אותי בהשתאות. במפגשים מסוג זה פתחו היהודים בשאלות על התנאים החומריים בישראל, אפשרויות ודרכי הקליטה של העולים. בחרתי לפתוח בשאלה: הגעתם לכאן בליל שבת בקור ואפלה לפגוש יהודי מארץ ישראל. אני הגעתי אליכם בשליחות מדינת היהודים. מה משמעות המושג "יהודי" לדידכם? איזה זיכרון יהודי אתם נושאים בליבכם? כיצד אתם מסבירים לבניכם עובדה זו? לא הייתה זו חלילה שאלה מתריסה אלא ניסיון כן ואולי תמים ואפילו חצוף שלי להבין את עולמם.

שתיקה גדולה עמדה בחלל. סברתי כי השאלה לא הובנה ושאלתי בנוסח שונה ושוב נותרה דממה מעיקה. על מנת להפיג את המועקה ולקדם את השיחה חשבתי להעלות מושג מוכר שוודאי ידוע לכמה מהם. שאלתי מי מכיר את "התקווה"? וניסיתי לפזם את המנגינה, איש מהנוכחים לא ידע על השיר ולא הכיר את מילותיו. מי שמע על אברהם אבינו? – שאלתי. ניסיתי לרענן זיכרונות עמומים, להזכיר מושגים יהודיים: יום כיפור, מזוזה, פסח, סוכות, נרות שבת, הכותל המערבי, תל חי, חומה ומגדל, יוסף טרומפלדור, הבילויי"ם, ברל כצנלסון, הפלמ"ח, אסירי ציון, ועוד ועוד. אף לא אחד מהם הכיר מושג אחד מכל אלה. בין המתכנסים היה זוג הורים לצעירה שהתרועעה עם גוי. ההורים עשו מאמצים לנתק ביניהם, להרחיק את הבת למוסקבה ומשם לישראל בשל רתיעתם מנישואי תערובת. עובדת היותם יהודים ידועה להם היטב. ראו, אמרתי, האימפריה הסובייטית-הקומוניסטית, האכזרית והדורסנית, קמה במלוא כוחה ועוצמתה להכחיד את העולם היהודי, לעקור מכם את יהדותכם ולמנוע מאיתנו מפגש זה. ראו היכן היא והיכן אתם?! מה אירע לאימפריה הסובייטית ומה קורה לנו, לכם בני העם היהודי. היא קורסת ואתם ניצחתם, אתם שבים לחיק האומה היהודית.

בשנת 1897 יסד לנין את המפלגה הקומוניסטית, הבולשוביקית, ובאותה שנה יסד הרצל את התנועה הציונית המאורגנת. ראו מה מעוללים עתה בחוצות לדמותו של לנין בכיכרות, וכיצד מקבלים את שליחי המדינה הציונית כאן בברה"מ. אין כמפגש זה להעיד על הפער בין שתי התנועות, שתי המהפכות הגדולות שחוללו. שוחחנו על הפלא שברצף הקיום היהודי בתנאים ובנסיבות אלו. הם מהווים עדות ניצחת לכישלון המאמץ האדיר להכחיד את העם היהודי מעל פני האדמה, כמה גאווה וכבוד יש בכך. חזרתי וביארתי את הקטע מן ההגדה: "והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו". משהו ניצת בעיניהם היהודיות, הנוגות, זיק תקווה ואמונה. לראשונה שמעו הערכה והוקרה על היותם יהודים. לראשונה הבינו עד כמה הסבל והייסורים, הדיכוי וההשפלה, העלבון והכלימה, היו מערכה ממושכת בין כוחות בלתי שווים, שגבתה קורבנות אין ספור, שהקיזה נהרות דם ודמעות. התמודדות שהסתיימה בניצחון ניני המקבים, ניצחון היהדות על מבקשי הכחדתה.

"כל עוד בלבב פנימה, נפש יהודי הומייה… עוד לא אבדה תקוותנו". מילות ההמנון הלאומי קיבלו משמעות מוחשית, חיה. גאווה יהודית פנימית נעורה בקרבם. האם יעמוד להם הכוח, האם יעלה בידם לגייס את משאבי גוף ונפש הדרושים על מנת לממש את הניצחון. האם יטלו עצמם ובני משפחותיהם ויעקרו מכאן ויעלו לארץ ישראל. קשיי העלייה רבים, האם יצליחו להשלים את המאבק, "להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים". מאוחר בלילה, כתום שאלות ותשובות בנושאי עלייה וקליטה, דחקה בי קשישה מופלגת שישבה כל הערב לצידי בדממה, ושאלה בהיסוס במבטא גלותי – יידישאי משובש: "מזכירים נשמות?!" לאחר שעלה בידי לפענח את דבריה, שאלתי; מי מהנוכחים יודע מה היא שואלת? קשישה אחת השיבה שהיא זוכרת משהו כזה. בעת שביארתי להם את העניין וציינתי שמזכירים נשמות בתפילת יזכור בבית הכנסת ראיתי דמעות בעיני הזקנים. לפתע צפו ועלו מתהום הנשייה קרעי זיכרונות מעורפלים. מישהו מבין הנוכחים נזכר מימי ילדותו בחג בו היו הסבתות מצחצחות ומנקות את הכלים במטבח.

"לך כנוס את כל היהודים"

חול המועד פסח – כינוס יהודי גדול באולם עירוני במוזיר. לראשונה מעיזים יהודים להתארגן ולקיים אירוע יהודי גלוי ופומבי. אלמלא העידוד והדחיפה שלי ספק אם היו מגיעים לכך. האולם מלא ודחוס, המעברים והיציעים, המרפסות והמדרגות עמוסים יהודים שבאו לשמוע על ישראל. המארגנים ביקשוני להתמקד בנושאים חשובים; נהלי העלייה והקליטה, דיור ועבודה, לימודים, רפואה וכספים וכיוצא באלה. ביקשו להימנע מכל אמירה שעלולה חלילה לפגוע בפעילות, להרגיז את השלטון. לאחר הקרנת סרט וידיאו – שירים על רקע נופי ישראל, הצגתי עצמי וסיפרתי מעט על ישראל, על הציפייה והרצון לראות בארץ את היהודים מברה"מ. ישראל היא בית לאומי יחיד ליהודים, מדינה שהוקמה על מנת לקלוט את כל היהודים. מדינה קטנה המתמודדת עם בעיות גדולות ויש בה די מקום ולב יהודי רחב לקלוט את כולם.

חתמתי את הכינוס בדברים קצרים; לימדתי שיעור ראשון – מילה אחת בעברית – "עלייה" ומשמעותה הנבדלת מ"הגירה". הדגשתי שאנו רואים בהם עולים ולא מהגרים. אנו רואים בהם שותפים עימנו לבניינה של מדינת ישראל ולעיצובה. ביקשתי שיבואו כמילות השיר: "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה", כפי שהגיעו ראשוני העולים מרוסיה בעליות "הראשונה והשנייה". הציבור היהודי בברה"מ מהווה עילית מדעית, משכילה ומוכשרת ובכוחם לתרום למדינת ישראל, להיות שותפים בבניינה. לראשונה קטעו את דברי מחיאות כפים סוערות, חיוכים עלו על פני היהודים. פעם ראשונה שמעו כי מישהו רוצה בהם, מעריך אותם ומצפה מהם. בעיניהם ניצת שביב אור ואמונה. "עוד לא אבדה תקוותינו"!

פרחים בשממה

בבוברויסק התאפשר לי לשהות יום אחד בלבד, בשל מגבלות תנועה מטעם השלטון. דינה לויקומוביץ, נערה בת 15, תלמידת תיכון מתמקדת בלימודי כימיה ופיזיקה, הייתה המארחת שלי בעיר, יחד  עם איגור (יצחק) פורמן – צעיר בן 20, מורה לעברית, חוזר בתשובה, הוא נתון עתה בעיצומן של הכנות אחרונות לעלייתו ארצה עם בני משפחתו, מיד לאחר פסח. לדבריה של דינה, בוברויסק היא עיירה יהודית. נערה צעירה נושאת על כתפיה את עיקר הפעילות היהודית בעיירה בת כמה אלפי יהודים. דינה הכינה עבורי והעניקה לי כיפה סרוגה מעשה ידיה, שי יקר ומרגש!

זכתה בוברויסק לביקורם של שליחים מישראל, שהציתו את הלהבה היהודית, הניחו יסוד לפעילות יהודית-ציונית בה. ראויה עיירה זו ששליחים ישראליים הקדימו ופקדוה. מורשת יהודית ציונית חשובה טמונה בקורותיה, ממנה באו מנהיגים ציוניים ידועי שֵם ועתירי מעש, בהם: ברל כצנלסון, אב"א אחימאיר, קדיש לוז, הרב יצחק ניסנבוים, יחיאל מיכל אפשטיין, דוד שמעוני, ועוד רבים. קהילה יהודית-ציונית תוססת, פעילה ויוצרת התקיימה כאן במאה הי"ט ובראשית המאה הכ', קהילה שהרימה תרומה נכבדה לתנועה הציונית ולעם היהודי. כאן זכיתי לבקר בבית משפחה שהצליחה לשמר זיכרונות יהודיים, בביתם ניצבו זוג פמוטים עתיקי יומין. זקנים אלו ידעו מה טיבם ויעודם של כלים אלו ומה הם מסמלים. פה ושם המשיכו גחלים לוחשות ללהוט תחת מעטה הקרח ולא נתנו לדגל האדום לצנן אותם ולכבותן.

את דינה פגשנו מיד לאחר שסיימה את הלימודים. היא נפרדה מאתנו מוקדם, הייתה חייבת להגיע לשיעור העברית, היא מורה לעברית למבוגרים ולצעירים. מפעילה קבוצת ילדים הלומדים מפיה עברית, רוקדים ושרים, שומעים סיפורים ומטילים. תנועת נוער פעילה ותוססת, ועוד מפעילים היא וקומץ הצעירים שאיתה,  מועדון תרבות יהודי, בשולי בית חרושת על שם לנין. מתקיימות בו הרצאות, קונצרטים, שיעורים ופעילות הילדים. תשומת לב מרובה מוקדשת לשואה בעזרת ניצולת שואה פעילה מאד. דינה שמחה כמוצאת שלל רב על החומר שהבאתי מהארץ, במיוחד נשאו חן בעיניה קלטות השירים העבריים. ביקשה לשלוח קלטות נוספות ובהן שירים ביידיש, בהם היא מוצאת עניין רב ואותם היא שרה בהופעות עם חניכיה. יחד עם דינה ואיגור סיירנו בעיר. באוטובוס וברחוב עשתה דינה הכל על מנת להבליט את העובדה שאנו יהודים. התנהגה כצעירה עליזה שמרשה לעצמה מעשי קונדס שובבניים, כגון הסרת הכובע מראשו של איגור פורמן וחשיפת הכיפה הסרוגה שלראשו, משיכה בחוטי הציצית שהשתלשלו מבעד למעילו של איגור, תוך צחוק קולני ומתגלגל. התנהגות מפתיעה, חריגה ומעוררת תשומת לב באוטובוס סובייטי. נוסעי האוטובוס שלחו מבטים משתאים לעבר צעירה זו. בהתנהגותה היתה חוצפה צברית רעננה מלווה הרבה צחוק צעיר ובריא, הפגנת גאווה יהודית מול הגויים.

ביקרנו בבית הקברות המקומי בו חלקת קברים יהודיים ומצבה גדולה לזכר קורבנות הנאצים – הפשיסטים. עד לפני חודשיים היה המקום שמור ומוחזק כראוי, כמעט ללא פגע. כיום (ניסן תש"ן 5.1990), עם התגברות גל האנטישמיות, רוב המצבות היהודיות מנופצות והרוסות. בין המצבות המנופצות רבות נושאות את השם כצנלסון – משפחה גדולה וענפה שאחד מבניה הידועים היה ברל. מראה קודר ומדכא שהצטרף לשורת מעשי אלימות וגילויי האנטישמיות בהן נתקלתי.

פעילי מועדון הצעירים אִתרו בסיוע זקנים את מבני הציבור בהם פעלה הקהילה בבוברויסק קודם המהפכה הקומוניסטית. הגענו לשלושה מבנים, בתי כנסת, על שניים מהם ניכרים סימני זיהוי מובהקים – מגן דוד חקוק בטיח בראש המבנה. כיום הם משמשים מפעל תעשייה וחנות ממכר גדולה. בית הכנסת השלישי והמרשים, שרידיו מלמדים על עיצוב פנים מסורתי, הרוס למדי ולא נראה כל סיכוי לשקמו. העירייה נאותה להעמיד מבנה זה לרשות היהודים… דינה וחבריה מטפחים בקרבם אשליה מתוקה, לשפץ אותו ולהחזיר עטרה ליושנה. הם עסוקים בליקוט מידע על הקהילה היהודית בבוברויסק, עברה ואישיה הבולטים. זאת כדרך לקרוב יהודים ובעיקר הצעירים לעמם ולמולדתם. דינה סיפרה לי בעברית, כי כמעט כל יהודי העיר והמחוז רוצים להגר לישראל, אבל רק מיעוט קטן רוצים "לעלות ארצה". הרוב המכריע בורח והיה מעדיף להגר לארה"ב. לדעתה, הם אינם יהודים, הם לא רוצים להיות יהודים, אין בכוונתם לממש את יהדותם בכל דרך שהיא, אלא לנצל עובדה זו הרשומה במסמכים הרשמיים, למנוסה מברה"מ אל החופש והחיים הטובים. היא וקומץ חבריה מנסים לפתח חיים יהודיים, חינוך יהודי. כמה מאות יהודים נוטלים חלק בפעילות. בקולה שמעתי אכזבה על חוסר מוטיבציה יהודית-ציונית בקרב היהודים.

דינה לויקומוביץ היא הראשונה שראיתי מיהודי ברה"מ שיש בה שמחת חיים, נערה מחייכת, צוחקת עליזה ותוססת. לא מכבר עלה בידה לשכנע את הוריה לעלות ארצה ועתה הם בישראל, המשפחה מתגוררת בקריית ארבע. שלוש שנים לאחר פגישתנו הראשונה, פגשתיה שוב, חיילת במדי צה"ל, חניכה בקורס הכשרת מורות חיילות להוראת עברית לעולים חדשים. לימים קִדמה דינה את פני כשליחת נוער של הסוכנות היהודית בעיר רוסטוב – המעגל נסגר! מפגש זה עם דינה המורה חיילת היה ביטוי למשק כנפי ההיסטוריה שאנו חווים. 

בשממה יהודית זו צמחה ופרחה לה נערה יהודייה, צברית אמיתית, פרח אדום, לוהט במדבר הצחיח. פגשתי עוד ועוד פרחים כאלה הפזורים על פני ברה"מ. פריחה נפלאה זו יסודה בפקעות שהיו גנוזות, טמונות בקרקע שנים הרבה. פעמים שהן מגלות כוח חיות עצמי פורצות ובוקעות על פני השדה, פעמים שהן זקוקות לגורם חיצוני מעורר, למים חיים. למדתי עד כמה בכוחנו לעורר פקעות רדומות אלו ולהביא אותן לפריחה באמצעות מעט מים חיים ממעיינות התרבות היהודית, ממקורות הציונות בארצנו.

"על משכבי בלילות"

מפגשים רבים זומנו לי עם יהודים במוזיר; זוגות צעירים התעניינו מאד בנושאי החינוך, קשישים התעניינו בפנסיה ובפיצויים, פעילים יהודיים ביקשו לארגן את אגודת התרבות המקומית, משפחות שקרוביהן עלו זה מכבר לישראל בקשו להעביר פריסות שלום, משפחות בקשו לשלוח את ילדיהן לישראל במסגרת ילדי צ'רנוביל, ועוד. מכלל שפע השאלות במפגשים אלו נחרתו אחדות בזיכרוני מהן שחזרו על עצמן במרבית המפגשים ומהן בעלות עוצמה מיוחדת. האִם יש בישראל מקום לכל היהודים החיים פה? – שבו ושאלו. ממדיה הקטנים של מדינת ישראל מול המרחבים האדירים של ברה"מ אינה מרפה מהם. מפת ישראל חושפת את הנגב הריק סייעה לי במתן מענה לשואלים. בתשובה לשאלת קשישה השבתי כי מזג האוויר בישראל נוח מהמוכר להם. המבוגרים יותר ודאי יעדיפו לגור בצפון, אולי בכרמיאל שהתפרסמה בין היהודים שם, בגליל הקריר. הצעירים יכולים לפנות גם לדרום, לבאר שבע או לאחת העיירות בנגב. נראה שעתיד הנגב להתפתח עם בואם של יהודים רבים מברה"מ לישראל.

נמנעתי מהתייחסות לבעיות פוליטיות שנויות במחלוקת ציבורית בישראל. כשליח המדינה כולה חזרתי והדגשתי כי איני מוכן לחשוף את עמדותיי הפוליטיות בשאלות חוץ ובטחון, תחומי התיישבות היהודית ויעדיה. לא הסתרתי את מקום מגורי ואת סיפורו של גוש עציון. לחץ הופעל עלי לומר את דעותיי, לשתף אותם בזהותי הפוליטית, אלו שאלות היחידות להן סירבתי להשיב. פעם אחר פעם הצעתי לבני שיחי, בואו לישראל, היו אזרחים נאמנים במדינתנו ואז ננהל דיונים פוליטיים כשווים בזכויות ובחובות, באחריות משותפת למדינת ישראל ולעם היהודי.

צעירה נאה ומשכילה ציינה כי היא מופתעת מהדרך העדינה והרגישה בה הצגתי את בעיית איכלוס הנגב בכלל ובאר שבע בפרט. לא ירדתי לעומק מחשבתה וכאשר נותרנו במעגל מצומצם גילתה את הסוד: היא יודעת כי בבאר שבע הטמפרטורה מגיעה בקיץ ל-48⁰ (ארבעים ושמונה מעלות חום!). תוחלת החיים נמוכה, רוב האנשים חיים עד גיל 50. טוב, אמרה, שנמנעתי מלפרט עובדות אלו בפני הציבור, הדבר היה מרתיע אותם מלעלות לישראל. ביקשתי לברר את מקורות המידע שלה והיא הציגה בפני קטע עיתון מקומי ובו דו"ח מחקר מדעי על החיים בבאר שבע. הטמפרטורות גבוהות, תוחלת החיים נמוכה, לכן יש שם שפע דירות ריקות, לכן הוקם שם בית חולים מודרני ופועלת שם אוניברסיטה החוקרת את התופעות והתהליכים המיוחדים. לדעתה, זו הסיבה שממשלת ישראל מפנה את העולים לאזור זה! ניצבתי המום ונדהם. כיצד אשכנע אותה כמה רב הסילוף ועמוק הזיוף בדברים אלו. למדתי כמה ארסית ואכזרית היא התעמולה הסובייטית וכמה נוטים יהודים ליפול ברשתה בהעדר מקורות מידע אמינים. ספק אם מכלול הטיעונים, העובדות, הסיפורים האישיים שהעליתי בפניה להפריך "מידע" כוזב זה שִכנע אותה.

חבורה של משפחות צעירות ביקשו לבדוק אפשרות שילדיהם, בגילאי 16-14 ייקלטו ללימודים במכונים אקדמאיים בישראל. הערתי כי רוב החינוך האקדמאי בישראל מתנהל באוניברסיטאות, מכללות ומכונים אקדמאיים אינם נפוצים, פניהם נפלו והביעו צער. בברה"מ המכונים – INSTITUT – נפוצים ביותר. יהודים שדרכם לאוניברסיטה נחסמה בשל יהדותם פונים ללימודים אקדמאים במכונים ובמכללות. אמרתי לבני שיחי: ראו, במהלך השנים הבאות צפויה מדינת ישראל לקלוט כמיליון יהודים מברה"מ. כל אדם רביעי ברחוב יהיה אחד מכם. אם אתם סבורים כי השיטה הסובייטית לחינוך אקדמאי טובה ומוצלחת איש לא ימנע בעדכם להפעיל אותה גם בישראל. אישית אברך על כל תרומה, כל מעורבות של עולים המביאים מברה"מ לישראל הישגים גדולים באומנות ובמדע. שוב ראיתי זיק של אושר, גאווה ניצתה בעיניהם. אחת הצעירות העירה: זו הפעם הראשונה שאני שומעת מנציג ממשלה כי אני יכולה להשפיע, כי יש ערך לדעותיי ולמחשבותיי, כי נוכל לפעול על פי הבנתנו. רק בשל כך כדאי לעלות לישראל!

קשה ומביכה הייתה השאלה בה נתקלנו, שליחים רבים: האם באמת מדינת ישראל רוצה אותנו? האם העם בישראל חפץ בנו? – חשתי כי כל מענה מילולי אין בכוחו לשכנע, לחדור מבעד לתודעה הסובייטית המשוקעת בנפשם, לפיה אין המדינה מעוניינת באזרחים ואינה דואגת להם. נזכרתי בפתרון שהציעה לנו ריבה ערב צאתנו לשליחות: שלפתי מכיסי שטר כסף ישראלי בן עשרה שקלים חדשים. הסתכנתי, שכן הכנסת שטרות כאלה לברה"מ בלא לדווח הינה עבירה על חוקי המטבע. שטר מיוחד זה ושטרות אחדים נוספים, שימשו עבורי חומר לימוד והסברה, ללא מגמות כלכליות. עשרים ש"ח – משה שרת מניף את דגל ישראל באו"ם. חמישים ש"ח – ירושלים, עיר הקודש בירת ישראל, ש"י עגנון. מאה ש"ח – יצחק בן צבי. כמה פעמים אוחזים אנו שטרות אלו ומי מאיתנו שם לב לאיורים הללו. על פני השטר בן עשרה ש"ח, מופיעה הכתובת "שלח את עמי" ותמונה של גולדה מאיר, שגרירת ישראל הראשונה בברה"מ, ניצבת בין היהודים במוסקבה, למרגלות עמודי הענק של בית הכנסת הגדול, ארכיפובה. יהודי ברה"מ יודעים היטב כמה משמעותית התמונה אותה בוחר השלטון להציב באנדרטאות, בכיכרות הערים, בלוחות המודעות, בשטרות הכסף ובבולים. ממשלת ישראל בחרה להציב אותם, את אחינו היהודים הכלואים ונמקים בברה"מ, על פני השטר הראשון משטרות השקלים החדשים שהונפק. הנה המקום שהם תופסים בתודעתנו, זו החשיבות שממשלת ישראל מייחסת למימוש חזון "שלח את עמי". אכן שטר זה עשה את שלו, שוויו האמיתי עולה לאין ערוך על עשרה שקלים חדשים.

פעמים נקלעתי לדילמות קשות בשיחותיי עם יהודים שהביעו התעניינות בעלייה. משפחת נאפרין העניקה לי אירוח נפלא בלנינגרד, כולל סיור מודרך במוזיאון הארמיטאז', ביקור בהופעה באופירה, סיור מרתק בעיר היפה ושופעת הארמונות ועוד. רחיל נאפרין – במאית תיאטרון ובעלה – זמר אופרה ידוע, פתחו בפני צוהר לעולם התרבות העשיר של לנינגרד. באחת משיחותנו עלתה האפשרות שהמשפחה תעלה לישראל, מה יהיה גורלם בישראל? נשאלתי שאלה תמימה אך קשה. מעמדם כאן, בקהיליית האמנים, מוצק ואיתן, אף שרחיל רמזה מידי פעם על הערות אנטישמיות כלפיה ועל חששה פן יתנכלו לה עקב מוצאה היהודי. האם יזכו בישראל לעסוק במקצועם? האם יש להם סיכוי להיקלט בקרב האמנים, אנשי הבמה בארץ? האם יש בישראל תעסוקה לזמר אופרה ברמה גבוהה? לא בהתרסה עלו השאלות אלא בכנות מתעניינים באפשרות שנפתחה בפניהם. שאלתי את עצמי: האם רשאי אני בלב שלם לייעץ להם לנטוש הכל ולעלות לישראל? מה מצפה להם בארץ? עלתה נגד עיני תמונתו של זמר אופרה בודד, עולה חדש ניצב יום אחר יום בפינת מדררחוב בן יהודה בירושלים ושר בקול עמוק וחזק להנאת העוברים ושבים. בודדים משליכים מטבע לעברו, רבים אינם נותנים דעתם עליו במרוצתם. מצד שני, האם רשאים הם להישאר פה, בגלות. גילויי האנטישמיות גוברים, השלטון והחברה מתערערים, והיהודים – כמיטב המסורת – עתידים לשלם את המחיר ולהיות ראשוני הנפגעים. דילמה אמיתית וקשה בה ניצבים אלה מול אלה שיקולי היגיון קר ותחושות הבטן, עמדה יהודית ציונית מוצקה, מול תחושה אנושית, ספקות ותחזיות. לימים התבשרתי שמשפחת נפארין עלתה לישראל ונתבקשתי לסייע בקליטתם במסגרת האופירה הישראלית.

כמה משפחות נקרעות בין הרצון לעלות ובהקדם לבין חובה להישאר סמוך לאב ולאם זקנים שאינם יכולים לעלות, החובה להישאר צמוד לבן משפחה שמנוע מלעלות בשל סיווג ביטחוני או תעסוקה במפעל ביטחוני וכיוצא באלה. מה אוכל לייעץ לאב המבקש לשלוח את ביתו לישראל משום שהוא אינו יכול לעלות, אלא אם ייפרד מאשתו שאינה יהודייה והיא מסרבת לעלות עימו. הבת טעונה גיור, תהליך לא פשוט. האם מותר להציע ניתוק, קריעת בני משפחה אלו מאלו? שאלות אלו הדירו שינה ממני לילות רבים. יש מי מהם שבקשו לראות בי יועץ נאמן ואף לתלות בעמדתי את הכרעתם. הרי אני זכיתי להכיר את שני הצדדים, את החיים בברה"מ ובישראל. תשובותיי כללו תמיד ניסיון כן להציג את המציאות כמות שהיא, בלא ליפות ולאפר אותה. בכל ליבי חפצי לסייע בידם בהכרעה הקשה אך תמיד תוך הקפדה כי ההכרעה חייבת להיות שלהם. לא פעם חשתי בסיומו של ערב מרתק כי ההכרעה נותרה מיותמת, מושלכת ביני לבין בני שיחי. הם ציפו שאטול את הסמכות ואקל עליהם ואני ידעתי שאסור לנו הישראלים ליפול בפח זה, כולנו עלולים לשלם מחיר כבד ולשאת בנטל כישלון עמוק אם לא נותיר בידיהם את ההחלטה.

בהוראת ראש הקג"ב באזור שזימן אותי ואת מארחיי לבירור ולנזיפה על שהפרנו את הנחייתו, נאלצתי לעבור לחדר שנשכר עבורי בבית המלון המקומי. ראש הקג"ב טען שאני זר שנקלע בלא אישור לעיר ורק במלון הוא יוכל לערוב לשלומי ולביטחוני. ליל חג שביעי של פסח נותרתי לבד במלון, ערב חיוני להרהורים ולמחשבות, לעיבוד ראשוני של החוויות הרבות שצברתי עד כה. לאחר תפילת חג ביחידות ישבתי על אדן החלון, צופה פני הנהר פריפט ומהרהר ארוכות בכאב, בייסורים באימה שעוללה לנו ארץ נוראה זו. לא רק השמים קודרים פה, כהים ועוטים כובד, אלא גם הלב, גם הנשמה. הלילה רד ואני שקוע במחשבות, מנסה לדמיין את שעבר על עמנו כאן, כמה דם ודמעות ניגרו אל מימי הפריפט השלו והרגוע. כמה יגון ועצב נשטפו במורד העיירה אל הנהר. ודאי גם ימים טובים, ימי שמחה ואושר ידעו היהודים כאן, משפחות הוקמו, ילדים נולדו, תלמידי חכמים למדו, מוסדות צדקה וחסד פעלו בקרב הקהילה, חיים יהודיים תוססים ומלאים פרחו כאן – חיים בחותם הגלות. בונדאים נאבקו בציוניים ורוב בני הקהילה נותרו דבקים באורחות החיים היהודיים המסורתיים, ולא נענו לרוחות החדשות. בבית המדרש נותרו התריסים מוגפים, קרני השמש הציונית וזו המהפכנית טרם חדרו אליו. עד שנקרעו קירות בית המדרש באכזריות בידי קלגסי הבולשוביקים והחיה הנאצית שהשמידה את הבית על יושביו. בכפר עציון שמחת שירת הים ואני שקוע במחשבות קודרות עד כי דמעות מתגלגלות מעיני. דמעות של חמלה והזדהות עם אחי בני עמי, למודי סבל ומכאוב, הרוגים וטבוחים, מיוסרים ונמקים. האם נזכה לגאול אותם מעל פני אדמה ארורה זו? אין לנו יעוד גדול מזה בימינו!

יום השואה בעיר יסוד השומר

גומל הייתה היעד האחרון בביקורי הראשון בברה"מ. התרגשות מיוחדת אפפה אותי לקראת ביקור זה. מלימוד ההיסטוריה בבית הספר נחרת בזיכרוני שמה של העיר הומל (היא גומל בפי הרוסים), כמקום רב חשיבות בתולדות התנועה הציונית. כאן קם ארגון הגנה יהודי ראשון; יהודים צעירים, בהנהגתם של יחזקאל חנקין ו"רוזה האדומה" – היא אמו של יצחק רבין – נטלו מקלות ואבנים ועמדו על נפשם תוך התגוננות פיזית, מול הפורעים בפרעות 1903 ביהודי קישנייב וז'יטומיר. לאחר הפרעות עלו הצעירים מהומל לארץ ישראל ויסדו את ארגון השומר, גרעין ראשון להגנה ולצה"ל. אף לא אחד מהיהודים עימם נפגשתי ידע על ההיסטוריה המפוארת של הקהילה היהודית בעיר. פגשתי קבוצות יהודים לומדים עברית בעזרת שתי מורות מקומיות אֵלַה אסטרין ולינה מינס, מרגולינה. אֵלַה – מתכנתת מחשבים צעירה, לינה – וטרינארית בכירה במפעל מזון גדול. שתיהן עשו את צעדיהן הראשונים בלימוד השפה העברית באמצעות הספר הידוע והנפוץ בקרב היהודים בברה"מ "עברית חיה".

שתיהן התגלגלו לסמינר יהודי-חרדי ביורמולה, שם קיבלו מושגים ראשונים ביהדות, בסגנון חזרה בתשובה חרדי. לינה מגדירה עצמה חוזרת בתשובה. את בנה בן 12 לערך פגשתי בבית, חובש כיפה גדולה, עוטה על גופו ציצית ובבית מעט ספרי קודש מתורגמים לרוסית. לינה ובנה יודעים כה מעט על היהדות, הלבוש הינו מעטה חיצוני בלבד. מי ייתן וברבות הימים יזכו ללמוד ולהבין גם פרטי לבוש אלו, אותם קיבלו בסמינר. היא משוכנעת כי המטבח בביתה כשר אף כי טרם זכתה להכיר את יסודות המטבח הכשר. חלילה, אין בכוונתי לבקר את לינה, אלא לציין דרך מיוחדת זו לקירוב לבבות אותה מפעילים גורמים יהודיים ברחבי ברה"מ. מעטים נכבשים לדרך זו, הרוב דוחים אותה לפי שאינה משתלבת עם עולמם התרבותי – ערכי.

הומל (גומל) – יום השואה,  כ"ז בניסן תש"ן – חשבנו לארגן בגומל עצרת גדולה לציון יום השואה, אלא שמגבלות התנועה שהוטלו עלי – הביקור במקום בלא אישור רשמי ובניגוד להנחיית הקג"ב  – והזמן הקצר מאד ששהיתי בעיר, מנעו אפשרות זו. עשרות יהודים התכנסו בדירתה הצפופה של לינה לציין את היום. צפינו יחד בסרט דובר רוסית "שתי דקות דומייה": צפירת דומייה לזכר קורבנות השואה ברחובות ירושלים, מראות השואה, מעפילים, הקמת המדינה, מלחמות ישראל והישגי החברה בישראל – משואה לתקומה. סיפרתי על ראשית ארגון ההגנה היהודית, כאן בהומל על ידי קומץ צעירים יהודים. שוב ניצת משהו בעיניים, גאווה יהודית. פתחנו את המפגש לשאלות ותשובות. לראשונה נשאלתי גם בתחומים ערכיים-רוחניים: מה אני יכול לספר על יום העצמאות? מה משמעות ברית המילה ומדוע חייבים יהודים בכך? – שאלות אלו העניקו לי הזדמנות להשיב בהרחבה, לפרוס יריעה בענייני העם היהודי ומדינת ישראל, היהדות והציונות. בהמשך הרבו לשאול על תנאי החיים, סדרי הקליטה והיחס לעולים בישראל.

בעיצומה של מלחמת המפרץ פגשתי את לינה מרגולינה – שבביתה בגומל התקיים מפגש יום השואה – בסמינר למורים במוסקבה, בו השתתפה כתלמידה. היא שמחה לפגשני ועָטָה עלי כמוצאת שלל רב. סיפרה כי בעקבות הפגישה בביתה בגומל החליטו רבים מהנוכחים להקדים ולעלות לישראל והיא ביניהם. את בִּיתה הגדולה שלחה לישראל במסגרת פרוייקט "ילדי צ'רנוביל" שאורגן על ידי חב"ד, עתה היא עם הבן בדרכם לישראל. דרכם לארץ המולדת נחסמה. "ילדי צ'רנוביל" יוצאים לישראל כתיירים, רובם נשארים בישראל. על פי החוק הסובייטי יציאה של בן משפחה כתייר לוכדת את שאר בני משפחתו ללא אפשרות יציאה, עד שובו של התייר למקומו. בדרך זו מנעו הסובייטים כל השנים עריקות למערב מקרב אנשי משלחות שיצאו לחו"ל. לינה מרגולינה נדרשה להביא לאוביר את הבת שיצאה כתיירת כתנאי לקבלת אישור יציאה. כל פניותיה למנהלי התוכנית בכפר חב"ד נדחו בטענה שהיא חתמה על מסמך הפוטר אותם מלהחזיר את הבת. היא חתמה על כך כשביקשה לצרף את הבת לתוכנית בלא שהבינה את המשמעות.

באותו לילה יצרתי קשר טלפוני עם ידידי, המשנה למנכ"ל משרד החינוך, בן ציון דל, שקיים קשרים אישיים עם אנשי חב"ד והודעתי לו כי למחרת אמתין לילדה בשדה התעופה במוסקבה ועליו לדאוג להעלות אותה על המטוס היוצא מישראל. ידעתי שאני יכול לסמוך עליו בעיניים עצומות. למחרת בשעת לילה מאוחרת שבה הילדה למוסקבה וזכיתי להיות עד לשמחת הפגישה המרגשת בשדה התעופה. בדרכנו חזרה למרכז העיר הרהרתי בכך שתנועת חב"ד מקיימת פרוייקט ייחודי זה בעוד שמדינת ישראל אינה נענית לאתגר העצום שנפתח לפניה – הזדמנות להביא לישראל אלפי בני נוער ללימודים במגמה לקלטם בישראל. באותו לילה נולדה בי תוכנית נעל"ה (נוער עולה ללא הורים), לה הקדשתי מאמצים מיוחדים עם שובי מאותו ביקור (להלן).

"אם יש את נפשך לדעת את המעיין"

בגומל התפללתי שחרית ומוסף של שבת בבית הכנסת, השטיבל. המראה הקודר והעלוב מעורר עצב עמוק. דמותה של הגלות החרבה והמושפלת ניצב נגד עיני במלֹא עוצמתו. קומץ זקנים שייסורי שאול חרטו על פניהם חריצים וצלקות בל יימחו, מתכנסים בחדרון צר בשולי צריף מט ליפול. כמה סידורים בלויים ועתיקי יומין פזורים במקום, קִרעי טליתות ורצועות תפילין מושלכים בפינה. יותר מכל עלב בי מראה "עצי חיים" (מוטות העץ עליהם מגוללים את יריעות הקלף של ספר התורה) ערומים ופגועים, מושלכים ככלי אין חפץ בו. מי יודע אילו יהודים נשאו בהם את ספרי התורה בשמחת תורה, בשבתות ובחגי ישראל. כמה ילדים בני מצווה אחזו בהם בהתרגשות עת נקראו לעלות לתורה לראשונה בחייהם, ומי נשאו ספרים אלו בתפילת "כל נדרי" בליל יום הכיפורים. בעת התפילה חתולים מסתובבים בחופשיות בין המתפללים ואחד מצא לו מקום מנוחה בארון הקודש! – המראה לא הרפה ממני, לא יכולתי להתרכז בתפילה. רוב הקשישים חלושים מכדי לקום פעם אחר פעם ולגרש את החתול הסורר כפי שעשיתי בביקורי.

אווירה כבדה ודחוסה בחדר מחניק ודל. צעירים אינם מגיעים לכאן, מעט נשים קשישות באות לאזכרת נשמות כמה פעמים בשנה. מרבית המתפללים אינם יודעים לקרוא בסידור ואינם מכירים את נוסח התפילה ומנהגיה. פה ושם נמצא קשיש, דוגמת יוסף מלכין ממוזיר, שיודע לעבור לפני התיבה ולקרוא בתורה. ספק אם בבית כנסת בישראל היו הרבנים מכשירים קריאה זו, מספר תורה מיושן ומשווע ליד סופר סת"ם. פה ושם יהודי זוכר מעט מילים בעברית, לרוב עברית מליצית, תנ"כית, אחדים דוברי יידיש. רוב המתכנסים לתפילה מופיעים בלבוש חגיגי וחזותיהם עטורים מדליות ואותות הצבא האדום שמלמדים על ימים יפים שידעו קשישים אלו בצעירותם. לפתע קיבלו שירי בית המדרש של ביאליק משמעות ריאלית, המשורר הלאומי שחזה בעיניו בצעירותו ימים יפים יותר של עולם יהודי שהושפל ונרמס עד עפר:

"מקדש אל נעורי, בית מדרשי הישן! סיפך אשר רקב שנית עלי נקרא / אראה שנית כתליך הנמלחים כעשן / את סחי קרקעך, את פיח התקרה / משנה חרבה חרבת מבלי באי מועד / עלה חציר במסילתך ושביליך דשאו / ארג עכביש על סיפונך רועד / על גגך הנקרע בני עורבים יקראו / אבן אבן תישמט ותוכה רסיסים / עמודיך יתפלצון, כולך עומד בניסים. בעפרך יתפלש ארון מאין תורה / גווילין בלים וירוקים ירקבו בחבית / נוגות בפרצות תצצנה קרני אורה / ואבלה כל פינה ובכתה כל זווית / כותלי בית המדרש, קירות הקדשים! / מחבא רוח איתן, מקלט עם עולמים / למה כה תעמדו דוּמָם וכנואשים / תטו צללים שחורים, צללים נאלמים? / כאבלים אילמים חרש תתאבלו / וביגונכם קפאתם קודרים, נעזבים… האבך לחרבנך, אם אבך לחורבני / ואם לשניהם יחדו אבך ואספודה? / … לא תמוט אוהל שֵם! עוד אבנך ונבנית / מערמות עפרך אחיה הכתלים / … והדף האור חשכת צילו הפרוש / ובהעלות הענן ירד כבוד אדוני / וראו כל בשר למקטנם ועד גדולם / כי יבש חציר, נבל ציץ – וה' לעולם!" (ח"נ ביאליק, על סף בית המדרש, תשעה באב תרנ"ד).

לתפילת יזכור במניינים אלו מתקבצים מלבד הזקנים הקבועים שנים שלושה גברים בגיל העמידה וכמה נשים קשישות. כולם נדחסים לחדרון התפילה הקטן, הגבאי מכריז על אמירת יזכור. איש איש  מהזקנים מוציא מחיקו דף נייר מהוהה ובלוי, פתק ישן ומקומט עליו רשימת שמות קרוביו, בני משפחתו ואחרים. כל אחד חוזר על תפילת "אל מלא רחמים" בינו לבין עצמו, פעמים רבות, אחת עבור כל אחד מהנפטרים הרשומים אצלו. רוב הנוכחים אינם יודעים לקרוא עברית ואינם יודעים את תפילת "אל מלא רחמים". לפיכך הם ממתינים עד שיסיים אחד מאלה היודעים, והם חוזרים על התפילה עבורם, תוך ציון שמות הנפטרים ברשימתם. ים של דמעות נשפך על הפתקים הצרורים עימם בחרדת קודש ונשלפים באמירת יזכור. כתום החלק האישי של התפילה, שליח הציבור אומר יזכור לחללי השואה, לרבנים ולאישי ציבור בקהילה שנפטרו. מרבית הבאים לא הכירו אותם כלל. פעם אחת התכבדתי לומר "אל מלא רחמים" לחללי צה"ל.

"שיבלים בודדות, כצל ממה שאבד, יהודים קודרים, פנים צומקים ומצוררים, יהודים בני הגלות מושכי כובד עולה … רק זיק מוצל הוא, רק ניצוץ פליטה קטן, אשר בנס התמלט מן האש הגדולה האירו אבותיך על מזבחם תמיד. ומי יודע אם לא נחלי דמעותיהם העבירונו ויביאונו עד הלום, ובתפילתם מאת אדני שאלונו; ובמותם ציוו לנו את החיים" (אם יש את נפשך לדעת, ח"נ ביאליק תרנ"ח).

בית הכנסת הגדול במוסקבה שוכן ברחוב ארכיפובה במרכז מוסקבה, הוקם לפני כמאה ועשרים שנה ידע ימים טובים מאלה. עמודי האבן האדירים המתנשאים מעל גרם מדרגות הכניסה נושאים על גבם את כרכוב הבית – עליו חקוק: "אין זה כי אם בית אלהים". אדריכל שעיצב מבנה זה בוודאי לא הכיר את תוכנית בית הכנסת הקדום בחרבת סוסיה שבדרום הר חברון ואולי גם לא את תיאטרון הבימה המקורי, שחזיתות שניהם מעוצבות באופן דומה. המונים התכנסו כאן בשמחת תורה, שליחים מישראל התגנבו אל בין ההמון ונתקבלו בדמעות על ידי זקנים וצעירים. עמודי ענק אלו מפארים את השטר בן עשרה שקלים חדשים שלנו, כשלמרגלותיהם המוני יהודים סביב גולדה מאיר, השגרירה הראשונה של מדינת ישראל במוסקבה. מאומה מכל אלה לא קבלו את פני, פרט לעמודים האילמים. המראה הקודר והמדכא, ענייה מרודה לבושה בלויי סחבות, מקבצת נדבות, היה קשה. בפרוזדור אפלולי ומעופש כמה יהודים. האולם הגדול נותר בהדרו המקורי, אף אם הקדרות והשנים הרבות בהן הוזנח מאפילים על הזוהר וההדר המבצבצים מבעד לקירות ולריהוט הכבד. בקיר המזרח לוח "תפילה לשלום המדינה": "הנותן תשועה למלכים… הוא יברך וישמור וינצור ויעזור וירומם ויגדל וינשא למעלה למעלה את נשיא ס.ס.ס.ר… ממשלתה ושריה". השלטון הרוסי כפה תפילה זו והבטיח שתאמר בקול רם בציבור. יהודים מקרב נאמני השלטון ושליחיו הגלויים והסמויים נהגו להדר במצוות תפילה זו שלא תישמט חלילה. הרהרתי בליבי, כיצד נהגו מתפללי בית הכנסת בתפילתם האישית, בלחש. מה עבר במוחם בעת שהחזן השמיע מילים אלה בשחרית של שבת? האם קיבלו על עצמם לשאת תפילה לשלומה של ממשלת ס.ס.ס.ר. האם היו פיהם וליבם שווים?

לימים, זכיתי לבקר את הרב פנחס גולדשמידט, הרב הראשי של מוסקבה, ובפועל רב ראשי ליהודי ברה"מ, בלשכתו המשופצת בבית הכנסת. הרב גולדמשידט, קנה תורה בשוויץ ובארץ גם בישיבת מרכז הרב, הראה לי פרקים ממחקרו המעניין על דמויות ששרתו בקודש לפניו, כרבני העיר מוסקבה ורוסיה כולה. הרב גולדשמידט מנסה להחזיר עטרה ליושנה, לשוות לבית הכנסת ולתפילה בו צביון מכובד ומהודר כראוי למקדש מעט. חלפו שנתיים מביקורי הראשון במקום, ונכרו בו שינויים רבים. מקהלה מקצועית ליוותה את התפילה בשירת אופרה מרשימה. הזמרים אינם מבאי בית הכנסת הקבועים, אולי 'מתוך שלא לשמה יבוא לשמה'. רובם יודעים לאחוז בספרי תווים ולא בסידור תפילה. הם ליוו חזן מקצועי מלנינגרד שהתארח בעיר, הרעים בקולו והרעיד את אמות הסיפים של הבית.

"לכל איש יש שם"

יוליה פרצה אל פני השדה היהודי מכוח עצמה עוד בטרם הוסרו מחיצות הברזל שכלאו את היהודים בברה"מ. בהיותה בכיתה ג' בבית ספר מוסקבאי, לִמדה המורה שיעור בנושא הלאומים בברה"מ. לאחר השיעור גידפה אותה חברתה לכיתה בכינוי ג'ידובסקה – כינוי גנאי מקובל שיסודו ג'יד – יהודי. הילדה הקטנה נפגעה, פרצה בבכי ופנתה לאימה בבקשת ניחומים. יוליה לא ידעה אותה שעה כי ילדה נוכרייה זו שהתכוונה לגדף אותה פגעה בנקודה רגישה ואמיתית. הוריה הסתירו ממנה את עובדת היותם יהודים, כפי שנהגו רבים בברה"מ. תקרית ילדותית זו גררה את ההורים לחשוף בפני ביתם הקטנה את יהדותם. מכאן התעוררה בלבם ההכרה בצורך לממש יהדות זו. חלפו עשר שנים ובני המשפחה עלו לישראל ונקלטו בה.

ליל שבת קודש הזדמנתי לבית הכנסת הגדול והמפואר בלינגרד, בחוץ שרר קור מקפיא, קרוב ל-30⁰ מעלות מתחת לאפס. שנים הרבה היה המקום נעול ולא מכבר נפתח מחדש. יהודים מתקבצים לתפילת קבלת שבת. מניין מוזר – כמה יהודים מקומיים בהם חוזרים בתשובה שחלקם אינם יודעים דבר ביהדות פרט ללבוש חסידי, שני צעירים חרדים מהולנד שבאו ללמד תורה בשליחות קהילתם. שני יהודים מארה"ב שנקלעו לעיר בענייני עסקים. מישה קוריץ, שליח אגודת שמי"ר (חב"ד) – שומרי מצוות יוצאי רוסיה – מישראל, מפעיל את המניין, את בית המדרש, הישיבה ובית הספר יהודי. שתי נשים קשישות ניצבו למעלה בעזרת הנשים והתבוננו במתרחש. אילו ביקשנו להעביר במקום שיעור בפרשת שבוע היינו זקוקים לתרגום לכמה שפות. קיבוץ גלויות יהודי בעירו של לנין, המהפכן שביקש לבטל את הלאומיות בכלל וזו היהודית בפרט.

לפתע נכנסת לאולם נערה צעירה בלבוש חול. ניצבת בעיבורו של האולם ומתבוננת בפליאה, עיניה מביעות השתוממות ומבוכה, הכל זר ומוזר. חלפו דקות, הנערה נותרה כמסומרת למקום, מופתעת ומבולבלת. איש אינו שם לִבו אליה, הכל שקועים בתפילה:  "לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה… בואי כלה, בואי כלה…" התנגנו מילות השיר שחובר על ידי המקובלים בצפת. נגשתי לברר מה חפצה? עברית אינה יודעת, למדה מעט אנגלית וכך שוחחנו. שאלתיה, את מי את מחפשת, מה את מבקשת? – אינה יודעת, אינה מכירה איש מבאי המקום, אינה יודעת דבר על המקום ועל המתרחש בו, על הסמלים והחפצים המצויים בו. אין לה מושג במה עסוקים קומץ האנשים שהתכנסו כאן לעת ערב. כיצד אם כן הגעת לכאן ומדוע? – שאלתי. חברים סטודנטים באוניברסיטה שלחוה לכאן, לרחוב לרמנטובסקי מספר 2, על יד תיאטרון מארינסקי.

ניסיונותיי לברר את פשר בואה למקום עלו בתוהו, היא לא ידעה להסביר. הצגתי עצמי ושאלתי: מה שמך? השיבה, סוויטה קאגן! ואני הגבתי בהפתעה במשיכת כתף עזה. סווייטה שאלה מדוע הגבתי כך, מה פגם מצאתי בשמה. לא פגם חלילה אלא אולי הסבר לפשר התעלומה. היא נושאת שם יהודי, היא בוודאי נערה יהודייה – אורית כהן (ברוסית לא קיימת האות 'ה' – היא מוחלפת ב'ג'). חבריה שלחו אותה לבית הכנסת, מוקד החיים היהודיים המתפתח בלנינגרד. לא עלה בידי לברר האם היו אלה ידידי אמת או עוד גילוי עוינות אנטישמי. לפתע מבט עיניה הצטעף, חשתי שהיא בוהה ומאבדת קשר עין איתי. תוך שניות התאוששה, חזרה לעצמה, וספרה שכילדה קטנה היא זוכרת את סבתה שוכבת בביתה על ערש דווי, וסוויטה עומדת לידה. סבתא אזרה כוח ואמרה: סוויטה, עליך לשמור את שמך ולא להחליפו לעולם, ומיד עצמה את עיניה לנצח. סוויטה לא הבינה פשר הצוואה ואף הוריה לא ידעו לפענח את הבקשה של סבתא. והנה אולי בשיחה איתי מתבהרת התעלומה שמלווה אותה מילדות. אולי מתברר מה ביקשה סבתא ומה טרד את מנוחתה ברגעיה האחרונים. שאלתי, האם הייתה זו אמא של אבא שלה? לא, השיבה סוויטה, זו הייתה אמא של אמא שלי. לא היה בלבי כל ספק שלפניי נערה יהודייה שסבתה היהודייה הוטרדה ברגעיה האחרונים מהנתק המוחלט שבין צאצאיה לבין אבותיה, נתק מזהותם היהודית.

חיפשתי מילים להסביר לה את הקשר שלה למקום ולאנשים. אמרתי שאנחנו בנים למשפחה אחת, משפחה שנושאת מסורת ארוכת שנים ואנחנו מתכנסים במועדון שלנו לפעילות משפחתית משותפת. והנה היא, בת משפחתנו, מצטרפת אלינו למפגש זה. התפילה נמשכה ושנינו עומדים ומנסים לקשור את חוטי הזיכרון היהודי שנגדעו. התמונה המורכבת החלה להתברר לה ואז אמרה: השכנים שלהם אורזים את חפציהם והם בדרכם לישראל. סוויטה ובני משפחתה מאד כועסים עליהם על שבחרו לעזוב את רוסיה בשעתה הקשה, ואילו לבני משפחתה אין אפשרות כזו. והנה היא שומעת ממני שמסלול זה פתוח גם בפניה ובפני בני משפחתה, ששכנים אלו הם חלק מהמשפחה הגדולה שסוויטה נחשפת עתה אליה.

יד הגורל ואולי כוונת מכוון הובילה אותה לבית הכנסת, וכאן היא מגלה נימים סמויים שקושרים אותה לעולם זר ורחוק, מרתק ושובה אותה כמגנט. יותר משהיא שואלת בפיה עיניה מביעות תשוקה להצטרף לאותו משהו לא מוכר. שורש עמוק בנשמתה מתעורר ומבקש להיצמד למקורו. התפילה הסתיימה ואנו עדיין משוחחים. המתפללים עוברים ומברכים שבת שלום. בטרם נפרדנו הצגתי בפניה בסידור התפילה את מילות השיר "לכה דודי" – אותו שרנו כשהיא נכנסה לאולם:

"קומי צאי מתוך ההפכה / רב לך שבת בעמק הבכא / והוא יחמול עליך חמלה. התנערי מעפר קומי / לבשי בגדי תפארתך עמי / על יד בן ישי בית הלחמי / קרבה אל נפשי גאלה. התעוררי התעוררי / כי בא אורך קומי אורי / עורי עורי  שיר דברי / כבוד ה' עליך נגלה".

מסרתי לה את כתובתנו במלון והזמנתי אותה להיפגש שוב. לצערי, סוויטה כאגן לא שבה.

בני עקיבא בחסות לנין

בחרקוב שאוקראינה הונחו היסודות לפעילות תנועת בני עקיבא בברה"מ, בעקבות ביקור של אריה וישעיהו – שליחי קרן ילדים, מפעל חינוכי לזכר ילדי ישראל שנִספו בשואה, ביוזמתו ובראשותו של יוסקה' שפירא. זאב אלקין, צעיר יהודי מחרקוב, קיבל על עצמו לרכז את הפעילות ולייסד סניף בני עקיבא ראשון. את זאב פגשתי לראשונה ביום בו הגעתי לברה"מ, בישיבת מקור חיים, אותה ייסד הרב עדין שטיינזלץ במוסקבה. בזכות חזונו המבורך וקשריו האישיים של הרב שטיינזלץ הוא ייסד מסגרת ממוסדת ומוכרת לפעילות תורנית מחודשת בברה"מ, עם קריסת מסך הברזל. הישיבה הייתה מוקד התכנסות ופעילות, ושִמשה לכולנו אכסניה נאמנה, בית חם ומכניס אורחים בתנאים הקשים של ברה"מ. מקום בו ניתן היה לשבות שבת יהודית מלאה.

בראשית ניסן התכנס בישיבה ציבור חוגגים קטן לרגל נישואיו של זוג יהודי, זאב ורינה אלקין. שניהם שבו זה עתה מבודפשט, ממפגש פעילי בני עקיבא באירופה. רינה, הכלה מיריבאן, הגיעה לחופה בחולצת בני עקיבא. את החופה ניהל הרב ד"ר זאב דשבסקי, ראש הארגון הציוני דתי מחניים, הפועל במקביל, מחנה אחד בברה"מ והשני בישראל. את הדרך הארוכה אליה יצאתי מיד לאחר החופה, ברכבת לילה ממוסקבה לאזור מוזיר, עשיתי לבד בארץ זרה ומעוררת אימה, עמוס ציוד לעייפה, טרוד ומסוקרן. החום והעידוד ששאבתי מחתונת הזוג הצעיר עמדו לנגד עיני ברגעים הארוכים והקשים של הנסיעה.

בצהרי יום א', שבט תשנ"א, הגעתי הישר לפעילות בני עקיבא בחרקוב. עשרות ילדים קידמו את פנינו בשירה ובריקודים משירי ארץ ישראל בעברית. לאחר התכנסות באולם לדברי ברכה מפי הנציגים מישראל ולימוד שירים שבו הילדים לכיתות הלימוד. רוב השיעורים הוקדשו ללימודי עברית וניתנו על ידי שליחים צעירים מישראל וצעירים מקומיים דוברי עברית. צעירים יהודים בחולצות בני עקיבא, תלמידי תיכון מקומי שנרתמו לפעילות בלהט חלוצים ראשונים. הפעילות התנהלה בטבעיות רבה, לא ניתן היה לנחש שמסגרת זו היא חדשה, מתכונת שאינה מוכרת בברה"מ. המדריכים הצעירים קיבלו את המציאות באורח טבעי, ולא שמו ליבם לממד מחוייך שעולה מתמונת נערה יהודייה, יוליה, עוטה חולצת בני עקיבא ומלמדת ילדים יהודיים עברית, בכיתה בבית ספר סובייטי (ביום החופשה), מעל ראשה מתנוססת תמונתו של לנין וציטוט מדבריו ברוסית: "אני אוהב את מולדתי ואת שפת אימי"! קבלת הפנים התקיימה באולם בית הספר, התפאורה על הבמה הייתה תמונת ענק של לנין! חיוך עלה על פני נוכח תמונה זו בזכרי את דברי הגידוף וההתקפה הבוטה שלו נגד בתי ספר לאומיים, פיתוח תרבות לאומית במדינה הקומוניסטית – שוביניזם, קלריקליזם, המאה השחורה ועוד ועוד (להלן, חפציב"ה).

בית הכנסת בחרקוב הושב לאחרונה לידי הקהילה היהודית. המבנה בן שלוש קומות, אולמות וחדרים לרוב, שימש בשנים האחרונות כגימנסיון, אולם ספורט עירוני. הקומה השלישית הוקצתה לפעילות בני עקיבא. כמה צעירים לומדים שם תורה בהנחיה של שליחים צעירים מישראל. האולם הראשי משמש שוב כמקום תפילה, ובקומה נוספת הקימה תנועת חב"ד ישיבה. קול תורה ואמונה, ניגונים של בית המדרש והתפילה, שבו לבקוע מבין הקירות האילמים.

קבוצת בנות צעירות – תלמידות תיכון – שהפעילו את סניף בני עקיבא בלנינגרד, בראשותה של דבורה גייסינה, עשו עבודה נפלאה. שמו דגש רב על פעילות יוצרת, הכנת קישוטים ותחפושות לפורים מחומרים צבעוניים ובעזרת כלים שרובם הובאו מישראל. הכינו מופע של הילדים: סיפור מגילת אסתר באוריינטציה מקומית-אקטואלית. הילדים נסחפו באווירת היצירה וגילו מעורבות והשתתפות מפתיעה. להט, חום, מסירות ואינטואיציה בריאה, ממלאים לעיתים את מקומם של השכלה חינוכית מעמיקה ומלומדת. לימים עלתה דבורה גיסינה לישראל נקלטה בכפר עציון והייתה למדריכה בבית ספר שדה בכפר עציון. מדריכה שעיקר תפקידה להדריך בני נוער ומבוגרים עולים, להעמיק בהם את אהבת הארץ ולטפח את זיקתם אליה. נפגשנו עם קבוצת בנות זו, שופעות, חינניות ומלאות שמחת חיים – לשיחה שהתנהלה רובה בעברית. הבנות בִקשו עזרתנו במצוקתן עקב היות הסניף כדור משחק בין ארגונים יהודיים. נזכרתי בדיונים דומים בסניפי בני עקיבא בישראל, ראיתי עצמי לפני שנים מדריך צעיר בסניף נתון במצבים דומים. הבנות העלו בעיה: ההורים של אחת המדריכות מתכוונים להגר לארצות הברית ועומדים על כך שהבת תבוא עימם. הבת, פעילה בבני עקיבא, אינה מוכנה להצטרף להורים ודורשת לעלות לישראל. הבנות מבקשות שנציל את המצב, שנדאג למדריכה. כל שנוכל הוא לנסות לשכנע אותם ולהבטיח שאם תעלה לישראל נקלוט אותה בארץ.

סניף בני עקיבא במינסק פועל בסיוע קהילה יהודית משוויץ, מקיים פעילות בבית הכנסת המקומי, צריף דל ועלוב שאינו דומה לבתי הכנסת הגדולים בערים אחרות בברה"מ. לעומת קדרוּת המראה מבחוץ והאפלולית השוררת באולם התפילה המיושן, אורו עיני כאשר נכנסנו לחדר הקטן של בני עקיבא. חדר מואר, מעוטר סמלי המדינה – דגל כחול לבן, מנורת שבעה הקנים, סמלי בני עקיבא, צילומים מישראל ועוד. נורית וחנה צעירות חינניות לובשות חולצות בני עקיבא קיבלו את פנינו במאור פנים צוחקות ובעברית רהוטה. במבט ראשון הייתי משוכנע שהן שליחות מישראל. תוך כדי שיחה למדתי כי הן בנות מינסק, תלמידות תיכון שנרתמו לפעילות. את הצברִיוּת השראלית ספגו מהשליחות הישראליות ששהו בעיר בחודשים האחרונים. "לפני שנה הייתי אחרת לגמרי" – אמרה נורית – "הכל בזכות תהילה וענת, ועוד כמה בנות". הן היו עסוקות בארגון, במיון ובסידור הספרייה ובה כמה מאות ספרים יהודיים-ציוניים מהם בעברית מהם מתורגמים לרוסית.

בשעות הערב התכנסו בדירת שליחי בני עקיבא מישראל צעירים מקומיים שהתארגנו יחדיו, לקיים סוף שבוע לחניכיהם. הם ניסו בצוותא לגבש תוכנית פעולה סביב חג החנוכה והשבת. שוב עלו לנגד עיני תמונות מוכרות, מפגשי מדריכים בתנועת הנוער בישראל. כמקובל בתנועות הנוער בישראל, הציעו השליחים הישראליים לקיים בפתח המחנה מִפקד כללי – טקס פתיחה מרשים, הנפת דגל, שירת הימנון ותרגילי סדר פשוטים ואחריהם תפילת קבלת שבת. ניכר היה על פניהם של הצעירים המקומיים שהצעה זו מעוררת בהם רתיעה. אחד מהם הסביר: המִפקד, הטקס הרשמי מעורר זיכרונות מרים של הקומסומול, אחד במאי – מכל אלה הם מבקשים לברוח. במהלך הערב נתגלעה מחלוקת נוספת: הצעירים המקומיים דרשו להקצות זמן בערבים לפעילות דיסקו. הצעה שנראתה מוזרה ולא מתאימה בעיני חברי בני עקיבא מישראל.

בני מינסק חִפשו חופש, חירות, פעילות משוחררת, בילוי קל ובידורי. הצוות הישראלי ביקש לנצל את המחנה הקצר להנחלת מורשת השבת וחג החנוכה, לעצב אווירה תנועתית המוכרת להם. הישראלים נדרשו למאמץ ניכר כדי להגיע לשיתוף פעולה עם המקומיים כשווים בידע ובנסיון, חרף העובדה שאלה צמחו וגדלו בתנועה ואלה נפגשים עימה לראשונה. הצעירים המקומיים הם חברי התנועה במינסק, הפעילות היא שלהם ובעבורם, השליחים מישראל תפקידם לסייע, להדריך, להנחות. נדרש תמרון עדין ורגיש על מנת ליישב פערים אלו ולהגיע לתוכנית מוסכמת. בסיומו של הערב הסוער והמעניין גובשה תוכנית. המחנה המשותף היה מוצלח, והיווה פתח לפעילות המשך עשירה.

בסמרקנד שבאוזבקיסטאן הופעל מועדון צעירים ששימש מוקד לפעילות חברתית משולבת עם היכרות עם מושגים תרבותיים-יהודיים, מפגש עם מדינת ישראל, עם ישראל ומפת הארץ. הגענו למועדון בעת שהתקיים בו ערב פעילות ראשון. חדר צר למספר המתכנסים מקושט במפות ארץ ישראל, צילומי נוף והווי מישראל, סִמלי המדינה ודִגלה. במועדון מכונסת קבוצה רב-גילית, ילדים בשנות העשרה המוקדמות, סטודנטים וזוגות צעירים בשנות העשרים המאוחרות. כולם יחד שקועים במשחק חברתי מאורגן על ידי שליחי בני עקיבא מישראל, בסיוע פעילים מקומיים. אווירה חמימה ומיוחדת שרתה בחדר וניכר היה על פני הכל שהם נהנים מהאירוע, מחייכים ונסחפים בהתלהבות הצעירים מישראל.

הדירות בהן השתכנו השליחים היו מוקד פעילות והווי בקרב צעירים מקומיים. בלילות שבת וחג נערכו בדירות סעודות חגיגיות. שפע המזון הטעים והריחני, בליווי אווירה חברתית חמה, והזדמנות להתקשר למשהו חדש, שונה, יהודי ומערבי, כל אלה משכו את הצעירים המקומיים שהוקסמו מהרעננות, משובבות הנעורים הצברית-הישראלית. כאן נקשרו חברויות חדשות, הצעירים המקומיים העמיקו את ידיעותיהם בעברית ובהווי חיים יהודי וקלטו את המסרים היהודיים ציוניים שהובילו רבים מהם לעלייה לארץ. רבים, אך לא כולם, כצפוי. באחד מלילות שבת בקייב ליוו אותי חזרה מדירת השליחים זוג אחים סטודנטים יהודיים בני קייב. לשאלתי, מה מושך אותם לדירה זו, מה מביא אותם אליה בלילות שבת, השיבו השניים: אחת השליחוֹת היא ילידת ארצות הברית, האנגלית שבפיה מצויינת ורוסית אינה יודעת, לפיכך אנו משוחחים באנגלית וזו מטרת בואנו למפגש. אנו בדרכנו לארה"ב וחשוב לנו מאד לשפר את האנגלית שבפינו על מנת להיקלט שם! מתוך שלא לשמה הם באים גם לשמה, לומדים מושגים יהודיים ראשוניים, לו לפחות יתרום הדבר להמשך זיקתם לעם-היהודי.

ידידי, רוברט, איש נתיב, הבחין נכון – צעירי בני עקיבא מוצאים סיפוקם בשליחות לברה"מ כתחליף למסעות צעירים הרפתקניים בדרום אמריקה, במזרח אסיה ובג'ונגלים באפריקה. מסעות מקובלים מאד בקרב צעירים בוגרי צבא בישראל בשנים האחרונות. אבחנה מעניינת, מחמאה גדולה לחינוך התנועתי המוענק בבני עקיבא שמכוון אותם להרפתקאות יהודיות ציוניות אלו. אחרים ציינו ששליחות זו היא מפעל השידוכים הגדול ביותר של הצעירים הדתיים לאומיים. עשרות זוגות של שליחים שהכירו במשליחות שם, נישאו והקמו בתים לתפארת בישראל, ובכמה מקרים אף נוצרו זוגות "מעורבים", בין שליח/ה ישראלי/ת לבן/בת זוג מקומי/ת.

"חדש ימינו כקדם" נחזיר עטרה ליושנה

בלנינגרד נקלעתי לביקור בבית ספר ייחודי בעת שהילדים עסקו בציור קטעים מההגדה של פסח. בהנחיית צוות חינוכי מנוסה ובוגר, בעל גישה חינוכית יצירתית מרשימה. העבודות שהכינו הילדים ראויות להתפרסם כ'אגדת לנינגרד מצויירת'. לימים למדתי להכיר את איליה דבורקין, מייסד בית הספר, יהודי בעל חזות נזירית, עטור שיער שחור שופע, ממנו מבצבץ זוג עיניים בורקות, שצעד פעם חמש-שמונה שעות בשלג כבד כדי להגיע לתפילה במניין בשבת בישיבת שטיינזלץ במוסקבה. הוא שופע רעיונות ותוכניות חינוכיות-לימודיות, מהן שעלה בידו לממשן בסיוע גורמים יהודיים מישראל ומארה"ב. שבעים שנה חסם השלטון חשיבה יצירתית, פיתוח רעיונות ויוזמות. עתה השתחרר האטם, נפרץ הסכר ושפע הרעיונות והיוזמות שוטף ונובע כמעיין המתגבר. הרבה רעיונות בוסר, הרבה תוכניות חסרות סיכוי להתממש, בצד יוזמות מבורכות ומעשיות ראויות לכל עידוד וסיוע. כמו רבים אחרים נקלע אף דבורקין לדילמה הכרוכה בפיתוח הקהילה היהודית בברה"מ, מול פעילות המכוונת לעלייה לישראל. עוד מצא עצמו איליה דבורקין מוקף גורמים יהודיים מכל העולם המציעים את עזרתם החומרית והרוחנית ומבקשים מעורבות בעשייה היהודית המתחדשת.

אֹולה, מזכירת יו"ר אגודת התרבות היהודית באוקראינה ובעיר קייב, קידמה את פני בבואי למשרד האגודה. בחיוך שאלתיה: שמך אולה, ומתי את עולה? היא השיבה ביובש: אני לא עולה! נתקלתי לראשונה בתהליך התפתחות גולה מחודשת ואף נוכחתי ברמזים לאידיאליזציה של הגולה. קייב הינה מהגדולות בערי ברה"מ, בירת אוקראינה, בירת רוס המקורית, העיר היפה טובלת בירק ובצמחייה, משתרעת משני עברי נהר הדנייפר, תערובת מעניינית של עיר עתיקה ומודרנית. שניים וחצי מיליון תושבים בעיר וקהילה יהודית בת כ-200,000 נפש, זיכרונות רבים מתולדות עמנו קשורים בה, אישים ידועי שם ואירועים חשובים התחוללו בה. במשרדי אגודת התרבות היהודית ציפתה לי הפתעה; תור יהודים מקומיים המתינו בדריכות לפגישה אישית עימי, איש איש ובקשתו. הראשון ביקש שאספק לו מכונת דפוס, או לפחות אותיות עופרת להדפסת עיתון מקומי, השני מבקש מצלמת וידאו משוכללת להפקת סרט על תולדות היהודים באוקראינה, השלישי חפץ במכונת צילום חדישה למשרד יהודי, הרביעי מעוניין במחשב ובתוכנות ועוד ועוד. כאשר תמו הבקשות התפניתי לפגישה עם יו"ר אגודת התרבות, מר איליה לוויטאס, המארח שלי בקייב, שפרש בפני את תוכניותיו ופעילותו באגודת התרבות.

הנחת היסוד המדריכה אותו היא; שיקום הקהילה היהודית בקייב על בסיס תרבות היידיש שאיפיינה את הקהילה לפני שנים רבות. ציר מרכזי של החיים היהודים סובב סביב אתר באבי-יאר, שדה הקטל הנאצי הנורא, בו הושמדו רבבות יהודים בשואה. אגודה מיוחדת פועלת לאיתור רשימת הנִספים, בשיתוף יד ושם. בכוונתם להקים אנדרטה יהודית במקום האוטנטי בו התרחשה ההשמדה. כיום מוצבת אנדרטה גדולה בבאבי-יאר, מרוחקת כשני קילומטר משדה הקטל. הביקור באתר היה קשה, אתר זה שאמור להקרין תביעה לעלייה לישראל מהווה מוקד משיכה להתבססות יהודית בעיר. יבטושנקו, המשורר הרוסי התריס בשירו הידוע "באבי-יאר": "בבאבי-יאר אין מצבה ואין ציון". הרהרתי בעמדי למרגלות האנדרטה: עדיף שלא תהא מצבה אם הקמתה מספקת ליהודים עילה להיצמד לארץ נוראה זו.

מר לוויטס חותר לייסד בעיר בית ספר יהודי ומכון להכשרת מורים בו יטפחו את לימודי היידיש, כשיקום מורשת העבר. צעדים ראשונים בכיוון זה מתבצעים בקרב היהודים והשלטונות העירוניים. כהמחשה להישגים הניכרים הוזמנתי להופעה של להקת "אורה" – להקת זמר של ילדים יהודים הפועלת ביוזמה ובסיוע אגודת התרבות.  קבוצת הילדים, רובם בכיתות בית ספר יסודי, הופיעה בפני ובפני הוריהם במחרוזת שירים וריקודים. העינים הגדולות של הילדים הרכים, הקולות היפים והעדינים שלהם המיסו את שארית ההתנגדות שקיננה בי לעובדה שהם שרים ביידיש. הרהרתי על חמלניצקי, היטלר וסטאלין, על התנועה הציונית שהחלה לצמוח לפני כמאה שנה באזור זה, על "שלום עליכם" – איש קייב – והעיירה שתיאר בסיפוריו, הנה אלה  מתרפקים על עבר מפואר ועגום זה. את רצף המחשבות קטעה הסולנית, ילדה בת חמש, שהופיעה בשני שירים ישראליים אותם שרה בישראל הזמרת עפרה חזה.

להקות מחול של צעירים ובעיקר ילדים, מקהלות ילדים וכיוצא באלה קמו כפטריות אחר הגשם. כישרונות מדהימים נתגלו לעיני הצופים במופעים אלו, בנוסף להתרגשות מכך ששוב זוכים ילדים יהודיים לבטא כישוריהם בשירה ובריקוד, בגלוי, כיהודים, ובנושאים יהודיים. בעיירה בלצי, שבמערב מולדבה, סמוך לגבול הרומני, הקים אלכסנדר וויינשטיין, פעיל יהודי חם ומלבב, להקת ריקוד וזמר של בני נוער וילדים יהודיים בעיירה. צפיתי במופע שנערך לכבודי כמתוך חלום, שוב ושוב עולים ההרהורים על מה שאבד לעמנו בשנות האופל, כמה כשרונות צעירים איבדנו ועם זאת כמה עוצמה וכושר חיות גלומים בעם הזה שכל הקלגסים והצוררים לא יכלו לו. מדריכה ישראלית צעירה בשליחות במחנה קיץ יהודי, משרתת בארץ כמורה חיילת ועוסקת בעבודה חינוכית עם תלמידים עולים. לשאלתי מה למדת כאן על היהודיים העולים לארץ, עם מה את שבה לישראל השיבה: גיליתי כאן איזה מצבור עצום של כישרונות אומנותיים גלום בילדים אלה. ודאי גם אלו שהקדימו אותם ועלו לארץ נושאים מטען זה. אני כועסת על עצמי, המשיכה ואמרה, שבמהלך עבודתי עם התלמידים בישראל כלל לא גילית עובדה מדהימה זו! לא ידענו לנצל זאת ולהפיק מכישרונות אלו את המירב והמיטב.

שבעים שנות דיכוי והרס חיסלו את הממסד הקהילתי היהודי בברה"מ. עם פרוץ הגלסנוסט והפרסטרואיקה החלו להתבלט דמויות מרכזיות בקרב הציבור היהודי. באופן טבעי עלו לגדולה מתוך החלל המנהיגותי מי שזכו בחסדי השלטון המקומי. יש בינהם המונעים באידיאולוגיה גלותית. במחנה חורף לנוער יהודי בעיר סמרה (קויבישב פגשתי) קבוצת סטודנטים מקומיים בראשם צעיר יהודי מרשים וכריזמאטי, אדיק. הוא פרש בפניי את משנתו היהודית: כל האומות שעלו על במת ההיסטוריה עברו וחלפו מן העולם פרט לעם ישראל שהשכיל לשרוד. מה סוד קיומו? – העובדה שהקפיד לקיים יותר ממרכז אחד, תמיד קיים במקביל לפחות שני מרכזים, בבל וירושלים. גם היום אסור לרכז את כל היהודים בישראל, זה מתכון מסוכן לעם חפץ קיום. הלכי רוח אלה כובשים מקום משמעותי בקרב צעירים יהודיים בגולה חשוכה זו.

הרב יעקב בלייך, איש חסידות קרלין-סטולין שהגיע לקייב ובונה בה מערכת חינוך יהודית ענפה ופורחת, זוּמן לפגישה עם זִקני הקהילה היהודיים בעיר. בפגישה נדונו הצעות לפנות לשלטונות אוקראינה ולתבוע בשם הנציגות היהודית כי תיפסק יציאת נערים יהודיים במסגרת תוכנית נעל"ה לישראל, וכי בתי הספר היהודיים יחוייבו בהוראת השפה היידית כשפתו הרשמית של העם היהודית. ביתו של הרב בלייך הוא כנראה היחיד בו מדברים ההורים עם הילדים יידיש. הוא הודיע שבתוקף מעמדו הרבני כראש הקהילה היהודית באוקראינה יפעל במלוא כוחו נגד רעיונות מסוכנים ופגומים אלו. ואכן עלה בידו לבטל את כוונת זקני הקהילה.  

כחול – לבן – אדום

כינוס רשמי של יהודים בקייב בו נטלו חלק עשרות רבות של יהודים בני כל הגילים, זימן לי חוויה יהודית-ציונית מעניינת. מגמת פעילותה של אגודת התרבות לא הניעה את היהודים משאיפתם העזה לעלות לישראל. שיקום הקהילה היהודית בקייב אינה משאת נפשם. עיקר דאגתם: כיצד להימלט מברה"מ ולהיקלט בעולם המערבי. דגש מרכזי בשאלותיהם של היהודים שהתכנסו עימנו בערב זה הושם על חינוך הילדים ועל מערכת הבריאות. פעם אחר פעם למדתי עד כמה היהודים בברה"מ מוטרדים משאלות חינוך ילדיהם, כמה חשיבות הם מייחסים לכך שבניהם יזכו לרכוש השכלה אקדמית מערבית. כן חזרו והעלו שאלות מתחום הבריאות ובעיקר הטיפול בישראל בנפגעי הקרינה ההרסנית השוררת באזור מאז אסון צ'רנוביל. הם אינם נותנים אימון במערכת הבריאות המקומית ובצדק. האווירה בשיחה הייתה מאופקת, התרוממות רוח לא שררה בין היהודים שם, הלבטים והספקות מכרסמים בהם. ההדים על הקליטה בישראל אינם מחמיאים. כל שמועה מתנפחת למימדי ענק, כל מכתב מקרובי משפחה בישראל הופך למקור מידע למעגלים גדולים של יהודים, מבני המשפחה הקרובים, אל הרחוקים, ידידים וחברים. המכתבים – כך עולה משיחות עם היהודים בברה"מ – אינם מבשרים טוב, אינם משדרים מערכת קליטה משומנת המעניקה פתרון מהיר לכל מצוקה, לקשיי הדיור והפרנסה, השפה והתרבות. אם כי לא הכל שחור, יש במכתבים גם בשורות טובות ודברי עידוד לבני המשפחות לעלות לישראל.

ניכר בדברי היהודים המכונסים בערב חורפי זה שהציפיות המוגזמות של העולים בגל הראשון פינו מקומם למבט ריאליסטי יותר. שאלותיהם מפוכחות מבעבר, והן מלמדות על הכרה בקשיי העלייה ובצפוי להם בישראל. עוד למדו כי בישראל מותר למתוח ביקורת על השלטון ואינך צפוי לפגיעה. בצער וכאב למדתי משמעות המושג: "אני את נפשי הצלתי" – יש מן העולים בגל הראשון הממליצים לקרוביהם לעכב עלייתם, משום שכל עולה נוסף מכביד על כושרה של מדינת ישראל לקלוט את אלה שכבר הגיעו! לפיכך הם משחירים את תמונת הקליטה בישראל. השלטון הסובייטי מסייע למגמות אלו, במקרה אחד הופיע ראש הקג"ב בשידור טלוויזיה וקרא לבלום את ההגירה. טובי המוחות המדעיים של ברה"מ, העילית של המעצמה האדירה, בורחים לישראל.

חיפשתי דרך לרומם את רוחם של היהודים המכונסים באולם, לעודד אותם ולנטוע בהם גאווה ותקווה, אמונה וביטחון. בחרתי להציג בפניהם שתי עובדות שהיו עבורם חידוש מעניין: קייב הינה בירתה ההיסטורית המקורית של רוס, ראשיתה של רוסיה הגדולה, מהמאה העשירית לספירה. עובדה זו הייתה ידועה לרבים והיא מקור גאווה ליושבי קייב. שאלתי: מי יודע באיזה שלב בתולדותיו היה עם ישראל בתקופה שקייב החלה לשמש כעיר הבירה? לא נמצא בין הקהל מי שידע להשיב על כך. פרשתי בפניהם בתמצית, בהילוך לאחור כמסע במנהרת הזמן, את תולדות עם ישראל מימי הגאונים במאה העשירית לספירה ועד אברהם אבינו, העברי הראשון, פרק זמן של למעלה מאלפיים שנה. לפתע נתחוור ליהודים אלו כמה ארוכה השרשרת ההיסטורית שהם חוליה בתוכה, כמה עשירה ומכובדת האומה אליה הם שייכים. בעולמם הרוחני – תרבותי של היהודים בברה"מ עובדה זו תופסת מקום חשוב ומשמעותי. והנה בחוליה המודרנית של עמנו, התרחש בקייב מאורע מעניין ורב משמעות: כאן הונף לראשונה דגל כחול לבן, בי"ג במרחשוון תרמ"ה (1884), בחגיגה במלאות מאה שנה למשה מונטיפיורי: "בפעם הראשונה גילינו בפני הקהל את צבעינו הלאומיים – כי רבים, רבים לא ידעו כי תכלת לבן הם צבעי עמנו" (מרדכי בן-הלל הכהן, עולמי ב'). כאן החלה להתרקם התנועה הציונית שהביאה לתקומת מדינת ישראל. ראויים איפוא היהודים בקייב להתברך בעירם ולהתגאות בעברה היהודי ציוני. המסע היהודי לארץ ישראל שהחל במרחבים אלו טרם תם, בכוחם להשלים את שהחלו בני קייב לפני מאה שנים. חשתי כי עלה בידי לעורר בהם זיק של אמונה ותקווה, להפיח בקרבם מעט גאווה יהודית.

בקייב הוקמה מסגרת פעילה של תנועת בית"ר. קבוצת צעירים יהודיים פתחה, בסיוע תנועת בית"ר העולמית, מועדון צעירים – בסיס לפעילות תנועת נוער יהודית. המועדון מקושט היטב, מכיל ספרייה בסיסית והרבה מידע על ישראל. צעירים יהודיים מתכנסים בו לעיתים מזומנות ומבלים בצותא. כאשר הגעתי למועדון נוכחתי כי הוא שוקק חיים. במקביל פועל במקום "מרכז מידע" על ישראל, עלייה וקליטה בה, סיוע ליהודים העולים לישראל. טיפול בהובלת הציוד האישי, משלוחים לארץ, ואבטחת העולים עד צאתם את העיר. דוד ויחיאל מפעילים בצוותא שתי מערכות אלו, בעזרת צעירים נוספים חברי בית"ר, ומבצעים פעילות יהודית ציונית חשובה ומבורכת. חבל שלא ראיתי פעילות דומה בערים נוספות בברה"מ.

בקומת המרתף של בית הכנסת היהודי בקייב פועלת ישיבת חב"ד ובה מספר לומדים צעירים העושים צעדים ראשונים במפגש עם עולם התורה. בקומה העליונה ישיבת קרלין-סטולין, אף בה לא יותר מקומץ לומדים בעלי ידע דומה. המוטיבציה של מירב הצעירים הללו היא הארוחות החמות המוגשות להם, ולעיתים תשלום המוענק מטעם הגורם המפעיל את הישיבה. מדוע שתי ישיבות באותו מבנה, אף שלעיתים קרובות מאד בשתיהן יחד מניין אין לתפילה? – מסתבר שתחילה פעלה ישיבה אחת וחל פילוג על רקע מחלוקת האם ללמד תניא – ספרו של האדמו"ר הזקן מייסד חב"ד. אנשי חסידות קרלין סירבו ואנשי חב"ד לא נאותו לוותר. והלומדים, אלה עדין מגששים באפילת הא'-ב' ובהכרות ראשונה עם השמות: אברהם, יצחק, יעקב. בעזרת הנשים פגשתי קבוצת נערות בגיל תיכון משננות רשימת ל"ט אבות מלאכה האסורים בשבת. המורה הציגה עצמה בפני: "שמי בְּרוֹכה" (בצליל יידישאי). "שלום ברכה" השבתי בהדגשה עברית. היא התרעמה על שיבוש שמה והעירה לי על כך. היא ובעלה נשלחו לפרק זמן קצר מארה"ב לסייע בידי הרב בלייך בהקמת מוסדות חינוך יהודיים חרדיים. שוחחתי עם הבנות ולמדתי כי אינן מבינות עדיין את מרבית המושגים שהן משננות בעל פה. אף הן עושות צעדים ראשונים בעולם התורה. המורה ברוֹכה רואה חשיבות יהודית רבה בשינון זה.

מאוחר יותר פגשתי ברב בלייך, צעיר יהודי אמריקאי מרשים, איש ציבור כריזמתי, שריכז סביבו צעירים ומבוגרים מקומיים, הוא מפעיל בית ספר לבנות ובית ספר לבנים, ישיבה ובית כנסת מרכזי בקייב. דובר רוסית ועברית, אהוד על היהודים בקייב. שליחותו ממוקדת בהנחלת יהדות,  ציונות כמשמעה המקובל אינה בראש מעייניו. סביב הרב קמה קהילה יהודית קטנה ותוססת, בית הכנסת היה למוקד יהודי, מפעל אפיית מצות לפסח, מחלקת כשרות מקומית, פעילות קהילתית מגוונת ועוד. דרושה מידה רבה של מסירות על מנת ליטול משפחה צעירה לקייב. מדינת ישראל מרבה לשגר לברה"מ שליחים. מעטים מהם אנשי רוח ואמונה, בעלי עוצמת השפעה כדוגמת שליחי התנועות הדתיות חרדיות.

שוק מזרחי

סיור ברחובות טשקנט – בירת אוזבקיסטאן – מלמד על מגוון התרבויות והאוכלוסיות הרחב שכללה האימפריה הסובייטית. טשקנט הינה עיר מזרחית, מוסלמית, בהשפעה אירנית. השוק המזרחי במרכז העיר ולצידו המסגד הגדול ממחישים את אופיה של העיר. המבנה העגול והבולט של השוק, גדוש מאכלים מזרחיים שפע פיצוחים, חמוצים וסביבם הרבה דוכנים לממכר דלעות ענק. ברחבה הסובבת את השוק וברחובות הסמוכים עושר בדים צבעוניים, חפצי אומנות מזרחית – גילופי עץ מרהיבים, כלי עישון טבק מקוריים, תכשיטי נשים ושלל כיפות בוכריות ארוגות, רקומות ומצויירות. כל אלה מלוּוים המוני אדם רועש וגועש, שאגות הסוחרים ומוזיקה מזרחית מפלחות את האוויר. כה שונה מהשווקים בחלקה האירופאי, מערבי של ברה"מ. בהיסוס מה החלטתי להיכנס למסגד המרכזי ולבחון את המתרחש בו. בחביבות קיבל את פני מורה מוסלמי. המקום הקדוש היה סגור שנים ובאחרונה נפתח לפעילות דתית בהסכמת השלטון. הקהילה המוסלמית מפעילה את המסגד המשמש אבן שואבת למוסלמים רבים. לדבריו, ניכרת בציבור המוסלמי בעיר וסביבותיה התעוררות דתית. הסובייטים ניסו לכבוש אותה שבעים שנה אך הדבר לא עלה בידם. האמונה הדתית והזהות האיסלאמית נותרה חיה ופועמת בליבות התושבים. כיום הם חשים עצמם חופשיים לפעול כמיטב המסורת. במקום הוקם מוסד חינוכי דתי בו לומדים ילדים רבים כתחליף לבית הספר הממשלתי. כאשר הצגתי עצמי בפני בן שיחי, תייר יהודי מישראל, חלף על פניו מבע של הפתעה. הוסיף כמה מילות נימוסין בדבר התקווה לשלום וחמק מן המקום. מאן-דהוא ניגש אלינו וביקש באדיבות אך בתקיפות שנצא מהמקום במהירות.

את פרופ' ראביץ' – יושב ראש אגודת התרבות היהודית בטשקנט, פגשנו בביתו עמוס הספרים. פרופ' ראביץ' הוא היסטוריון שעסק גם בהיסטוריה יהודית, אף שזה אינו נושא התמחותו. שיחתנו נסובה על הפעילות היהודית בעיר, ועל העלייה לישראל. הערתי לפרופ' ראביץ' כי אני חש השפעה מוסלמית-איראנית-חומיניסטית חריפה בעיר. נשים עוטות רעלות על פניהן, זקנים עוטרים את פני הגברים וכיפות בוכריות על ראשיהם, מוזיקה מזרחית, הפעילות במסגד ועוד. פרופ' ראביץ' אישר את הערכתי, והוסיף מיד כשהבין להיכן אני חותר: המוסלמים כאן הם סוּנים ולא שיעים. הם אינם דומים למוסלמים במזרח התיכון המוּכרים בישראל. אנו חיים ביניהם היטב, אין חשש להתפרצות אנטישמית. הייחסים טובים, האווירה בריאה, כאן לא יתרחשו פוגרומים! בזהירות העזתי להעיר כי כהיסטוריון ודאי יודע הפרופסור מה אירע ליהודי גרמניה ערב השואה, עת הפגינו ביטחון כי  לא יאונה להם כל רע. פרופ' ראביץ' אישר באזני כי הוא מכיר תקופה זו, לדעתו אין להשוות את המצב בברלין בשנת 1938, למצב היהודים בטשקנט בשנת 1991. דבריו נאמרו בכנות, בשקט נפשי ומתוך ביטחון בצדקתם. אינני היחיד שחש כי יהודים בברה"מ נתונים במצבם של יהודי ברלין בשנת 1938, אינם קולטים את מצבם החמור והמסוכן.     

ביקשנו לברר האם פרופ' רביץ' רואה עניין בהקמת בית ספר יהודי בעיר. הוא הסתייג וסבר כי די לחזק את בית הספר הפועל בימי א', ואת ההרצאות לציבור המבוגר בנושאים היסטורים-יהודיים. לדבריו, בטשקנט פועלות, זו לצד זו, שתי קהילות יהודיות נפרדות; האשכנזים המונים כ-4.000 יהודים, והבוכרים המונים כ-8.000 יהודים. למדתי עד כמה ניכר החייץ בין היהודים הבוכרים, הוותיקים במרחב המזרחי, שמייחסים מוצאם ליהודים שהגיעו לאזור לפני אלפי שנים, לבין האשכנזים – שהגיעו ממזרח אירופה במנוסתם מצבאות גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. כבוד ושיתוף פעולה שוררים בין הקהילות, אך מתחת לפני השטח ניכרים מתחים. הבוכרים שמרו על מסורת אבות דתית ואף בשנות השלטון הקשות ביותר לא ויתרו. רובם אינם אנשי אקדמיה ותרבות סובייטית. האשכנזים, אנשי השכלה אקדמית, תרבות גבוהה, אך דלי שורשים יהודיים, תרבות דתית יהודית. קשה לחבר בין ציבורים אלו, לדבריהם אף נישואי תערובת בין העדות נדירים.

לאחר תפילת מנחה הזמין אותנו יצחק שמעונוב, ראש העדה הבוכרית בעיר לביתו הסמוך. בית מוקף חצר נטועה עצי פרי וצמחי תבלין ריחניים. בעבר גידלו בה גם עופות להטלת ביצים ולשחיטה. החום בו התקבלנו על ידי הרעיה הנאמנה ובני המשפחה הצעירים, שפע התקרובת, החיוכים וההתרגשות, השכיחו ממני לרגע קט את העובדה עד כמה רחוק אני מביתי וממשפחתי. את המאפה הביתי המיוחד בו נתכבדנו – לחם דקיק דמוי מצה – טעים להפליא, לא אשכח. הפיצוחים הרבים, הפירות העסיסיים שהונחו על השולחן, הזכירו במשהו את הבית בישראל. מר שמעונוב תאר את דהרך בה שמרו היהודים הבוכרים על תרבותם ודתם. הם נמנעו מנישואי תערובת, שמרו בקפידה על המשפחה היהודית, מעמדה וסמכותה. גאה היה להציג בפנינו את בִּיתו הגדולה הנשואה לרופא ונכדו שזה עתה נולד. לא נעלמו מעיניו תהליכי המודרנה וההתרחקות מהדת בקרב הצעירים. כמובן שהוא מעוניין לפתוח בטשקנט בית ספר יהודי יומי.  עולמם היהודי עשיר בלא השוואה ליהודים במערב ברה"מ. השליטים הקומוניסטיים באוזבקיסטאן ובשאר רפובליקות מוסלמיות, היו בני העדה המוסלמית ונשענו על פקידות מוסלמית מקומית. אלה לא היו חדורים איבה כה עמוקה לתרבות דתית ולאומית כפי שהיו הקומוניסטיים במערב ברה"מ. הם לא הקפידו להשליט את הקומוניזם הצרוף באותו להט ונאמנות כמו ברפובליקות האירופאיות של ברה"מ.

בשעת בוקר מוקדמת מאד, בתפילת שחרית של שבת בבית הכנסת בסמרקנד כיבדוני לשבת סמוך לארון הקודש. התפילה בסגנון ונוסח מזרחי אינה שגורה על פי. לידי ישב יהודי מבוגר שפתח עימי בשיחה חרישית ביידיש, וסיפר שהוא יהודי אשכנזי שנמלט בימי המלחמה והוא מתפלל עם יהודים בוכרים אלו ארבעים שנה. אשכנזי יחיד בין בוכרים רבים, חמים וטובי לב, שאִמצו אותו אל חיקם בחיבה ובכבוד. הוא לא חסך דברי התפעלות מהיהודים הבוכרים שהקפידו על תפילות במניין בתקופות שלטון הטרור המסוכנות ביותר. אמנם לא עמדו לרשותם מבנים לבתי כנסת כמו עתה, והם התכנסו בדירות פרטיות וקימו תפילה בהסתר וכך חינכו את בניהם ובנותיהם.

תעלת הימים בעברית

יהודים בטשקנט באים בהמוניהם לשיעורי העברית באולפן המרכזי בעיר. הגענו לאולפן מעט לפני התחלת הלימודים, במקום המתינו המורים המקומיים יחד עם השליחים מישראל. בשיחה חופשית ניסיתי לעמוד על הלכי הרוח של היהודים בעיר, על מניעיהם ללמוד עברית, מאפייני האוכלוסייה וכו'. בלטה בשיחה וויקה – צעירה דוברת עברית רהוטה, שהיטיבה לבטא את הלכי הרוח בקרב הצעירים המקומיים. היא ציינה פעילות בביתה הסמוך ופעילות נוספת בקרב חבריה ללימודים. הופתעתי, שכן הייתי משוכנע שהיא אחת השליחות הצעירות מישראל, השפה שבפיה, כולל ביטויי סלנג אופייניים, הייתה ישראלית. מתברר שהיא ילידת טשקנט, גדלה בעיר וכיום סטודנטית באוניברסיטה המקומית. את העברית קלטה ממורות ישראליות ששהו בעיר אליהן נצמדה שעות רבות והשלימה בקריאה רבה. עוד פרח חמד בשממה הסובייטית.

הצטרפתי לשיעור עברית למתקדמים באולפן, המורה – שליחה מישראל, בעלת נסיון בהוראת עברית לעולים באולפן בארץ, העבירה שיעור מרתק בנושא המים בישראל, והעלתה פרטים מהווי החיים בישראל. ציבור התלמידים הרציני קשוב וקולט כל מילה, מרבה לרשום ומגלה התעניינות רבה. המורה שילבה בשיעור את תוכנית תעלת הימים, ושלבה מבט על מפת ארץ ישראל, והיכרות עם אזורים רלוונטיים בה – ים התיכון, ים המלח, הנגב הצפוני ועוד. אחד התלמידים, איש משכיל ונבון, העיר כי הרצל העלה את הרעיון לחפור תעלה שתוביל מים מִיָם התיכון לים המלח, תוך ניצול הפרש הגובה הניכר. המורה עברה על הערה בביטול מה, לדבריה הוא טועה, אך ציינה לשבח העברית בה נאמרו דבריו. כתום השיעור ניגש אליה התלמיד ואמר כי המידע שבידו בדוק ואמין, הרצל העלה תוכנית זו והוא ישמח להביא בפניה את מלוא המידע על כך. כמובן שהתלמיד צדק בדבריו! פעמים רבות פגשתי יהודיים שצברו ידע רב ביותר על מדינת ישראל, העם היהודי, התנועה הציונית ועוד. אלה הרבו לקרוא בספרות יהודית ציונית שהועברה אליהם, להקשיב לשידורי קול ציון לגולה, וללקט פירורי מידע מכל מקור אפשרי.

בתום השיעור ביקשנו לברר מגמת פני הלומדים. רובם אמרו כי המניע העיקרי להצטרפותם ללאולפן נעוץ בעובדה שהם בתהליכי עלייה לישראל. העולים שהקדימו ועלו לישראל ממליצים בפניהם, במכתבים ובשיחות טלפון, להרבות בלימוד עברית בטרם העלייה. העולים לישראל נתונים בתקופה הראשונה במציאות קשה; דאגות דיור ופרנסה, חינוך ילדים והעתיד מטרידות ומקשות על קליטת השפה, הראש אינו פנוי ללימודים. לעומת זאת טרם העלייה לרוב היהודים פנויים יותר, לאחר שהשלימו את ההתארגנות, לפיכך הם קולטים טוב ומהר יותר את השפה. ייתכן, שהמורים המקומיים מכירים טוב יותר את דרכי הלימוד ההולמות את היהודים בברה"מ.

אביב העמים המודרני

בשורש המהפכה הבולשוביקית שהוביל לנין בשנת 1917, ניצב הרעיון הקומוניסטי מבית מדרשו של קארל מארכס: "… את הקומוניסטים האשימו בכך שהם מבקשים לבטל את המולדת, את הלאומיות. הפועלים אין להם מולדת. אין ליטול מהם את שאין להם… הייחודים והניגודים הלאומיים של העמים מתבטלים והולכים… שלטונו של הפרולטריון יוסיף לבטלם" (המניפסט הקומוניסטי, קארל מארכס ופרידריך אנגלס, 1848 – תרגום מנחם דורמן, תשמ"ה). מארכס דגל במהפכה אלימה של הפרולטריון שתוביל לחיסול המדינה המבוססת על הלאום והמרתה במשטר אינטרנציונאלי. לנין: "כל הרוצה לשרת את הפרולטריון חייב לאחד את פועלי כל האומות, להיאבק ללא רתיעה נגד הנציונאליזם הבורגני… הנציונאליזם הבורגני והאינטרנציונאליזם הפרולטרי – אלו שתי סיסמאות עוינות זו את זו ללא פשרה… אין השלמה בין המרכסיזם לנציונאליזם, ויהא 'הצודק' ו'הטהור', המעודן והמתורבת ביותר. המרכסיזם מעלה במקומו של כל נציונאליזם את האינטרנציונאליזם, את התמזגות כל האומות באחדות עליונה" (על השאלה הלאומית, הערות ביקורת בשאלה הלאומית, תל אביב, דצמבר 1972).

ביחס ליהודים טען לנין: "אותו דבר עצמו נוגע לאומה המדוכאת ביותר והנרדפת ביותר, לאומה היהודית. התרבות הלאומית היהודית – זוהי סיסמת הרבנים והבורגנים, סיסמת צרינו… מי שמעלה במישרין או בעקיפין את סיסמת ה'תרבות הלאומית' היהודית הוא אוייב הפרולטריון, חסיד הישן והכיתתי" (לנין, על השאלה הלאומית, שם). לנין טען כי מבחן הביקורת המדעית שולל את קיום הלאום היהודי, רעיון זה הינו ראקציוני ויש להיאבק בכל הגורמים הנותנים לו ביטוי, במטרה להביא לטמיעתם של היהודים. עמדה דומה ביטא סטלין בחיבורו "המרכסיזם והשאלה הלאומית" (1913). סטלין, יורשו של לנין, דגל ב"סוציאליזם של ארץ אחת", תוך זניחת החזון המהפכני הטהור ומיקוד המאמצים בהגשמת הקומוניזם באימפריה הרוסית-הסובייטית. בשנות השלושים והארבעים של המאה ה-20, עם התחזקות גרמניה הנאצית ובעיקר במהלך מלחמת העולם השנייה, בה נדרשה האימפריה הסובייטית לגייס את מלוא משאביה לעמוד בפרץ הנאצי שאיים לכבוש את כל אירופה גברה בברה"מ התפיסה שטיפחה את הלאומיות הרוסית. עם זאת בלימת גילויי לאומיות בקרב הלאומים הרבים באימפריה, פרט לזו הרוסית (ראו, ז'אן דניאל, הפרדוכס הרוסי – קומוניזם ולאומיות, 1984). לדעת פרופ' מיכאל אגורסקי, ביקש לנין לכבוש את ההגמוניה בקרב הצעירים היהודיים. זאת מתוך שהם עשויים לספק קדרים של תומכים נלהבים שיסייעו בהתפשטות הרעיון הבולשוביקי והפצתו על פני תבל. מכאן עוינותו הרבה לתנועה הציונית ולבונד שהיו גורמים משמרים את הזהות היהודית.

המדיניות הסובייטית בשאלת הלאומים עברה תנודות רבות והיטלטלה בין האידיאה לפרקטיקה, בין הראוי למצוי. המוסלמים ששמרו על לשונם המסורתית נדרשו לכתוב אותה באותיות קיריליות. בשנות ה-60 בלטה מגמה לייצר בסיס דמוגרפי חדש – עם סובייטי, על ידי מיזוג העמים בברה"מ. היהודים נפלו קורבן למדיניות ששללה את זהותם הלאומית ואת תרבותם המסורתית. המפלגה הקומוניסטית, נוסדה על ידי לנין ברוסיה בשנת 1897. באותה שנה יסד בנימין זאב הרצל את ההסתדרות הציונית וכינס את הקונגרס היהודי הראשון. כחלוף עשרים שנה; ביום 7 בנובמבר 1917 לפי הלוח הגריגוריאני – (הוא 25.10.1917 ללוח הכללי) חולל לנין את המהפכה הבולשוביקית ברוסיה. חמישה ימים קודם למהפכה, ב-2 בנובמבר 1917, העניק הלורד בלפור את הצהרתו הנודעת: "יסוד בית לאומי לעם ישראל בארץ ישראל". עידן חדש נפתח בו זמנית בתולדות העם היהודי והאימפריה הרוסית. בעיתון TIMES מיום שישי, 9 בנובמבר 1917, מופיעות זו לצד זו שתי ידיעות בשני טורים צמודים: האחת טור שמשתרע לאורך כל העמוד – המהפכה הקומוניסטית; השנייה, טור קצר – הכרזת בלפור. שתי תנועות אידאולוגיות ופוליטיות אלו הציבו בפני מיליוני היהודים במזרח אירופה מסלולים קוטביים: הזדהות לאומית יהודית = ציונות שפניה לישראל, מול הצטרפות לבולשוביקים, ביטול ההוויה היהודית והמרתה בתורה המרכסיסיתית-לניניסטית. גזיר עיתון זה נטלתי עמי בנסיעותיי לברית המועצות, ובהזדמנויות שונות הצגתי אותו לפני היהודים, כשתי אופציות שעמדו בפניהם באותן שנים. עתה, בשנות ה-90 של המאה ה-20 הם מוזמנים להשוות את גורל שתי התנועות הללו ושתי המהפכות שחוללו. בעשרים השנים שבין 1917-1897 היגרו למעלה משני מיליון יהודים ממזרח אירופה למערבה ובעיקר לארה"ב.

השאיפות המשיחיות, הצפייה לתיקון העולם, התסיסה הרוחנית, העדר שקט נפשי פנימי  וחיפושי הדרך, עם החילון שפקד את עמנו מימי ההשכלה והאמנציפציה, הובילו יהודים רבים להזדהות פעילה עם החזון המהפכני והקוסם ששבה את ליבם והסעיר את דמיונם. "סופות בנגב" 1884-1881 ופרעות קישנייב, 1903, שפגעו קשה ביהודים, התחוללו בעידוד שלטון צאר המתמוטט ותרמו ללהט המהפכני שפיעם בליבות יהודים רבים. לימים, עם הכרזת הפרסטרואיקה וקריסת האימפריה  הקומוניסטית  שמעו יהודים שניצבו בתורים הארוכים לרכישת מעט מזון, במוסקבה ובקייב בלנינגרד ובמינסק, משכניהם הגויים: אתם היהודים הבאתם עלינו את המהפכה האומללה הזו ועתה כאשר אנו נאנקים וסובלים את תוצאותיה, אתם נוטשים את הספינה ומהגרים לישראל! יש לתחושה זו יסוד. בנאומו אמר מולוטוב, שר החוץ של ברה"מ:

"רגשות האחווה שלנו כלפי העם היהודי מקורם בזה שהוא, העם היהודי, הוליד את יוצרם הגאוני של הרעיונות לשיחרורה הקומוניסטי של האנושות… קארל מארכס. העם היהודי… נתן מתוכו גיבורים רבים של המאבק המהפכני נגד מדכאי העמלים, ובארצנו נתן העם היהודי ומוסיף ליתן עוד ועוד מנהיגים ומארגנים מצויינים ומוכשרים בכל שִטחי הבנייה וההגנה של הסוציאליזם" ("פרבדה" הסובייטי, ב-­30 לנובמבר 1936; האנטישמיות בברה"מ, סולומון מ' שווארץ, תל אביב, תשי"ג).

סטלין זיהה בלאום היהודי אוייב מר ופעל למגר אותו מתחת שמי מוסקבה האפורים. לדברי פרופ' מיכאל אגורסקי (בספרו הנ"ל) תִכנן סטלין באחרית ימיו "פתרון רדיקאלי של הבעיה היהודית". הוצאות להורג, עידוד גל פרעות המוני וגירוש טוטאלי של היהודים שיוותרו לסיביר ולאסיה התיכונה. הכנות ראשונות לביצוע תוכנית שטנית זו נערכו ברחבי ברה"מ, מותו של סטלין ב­5.3.1953 קטע את התוכנית. באופן דומה זיהה היטלר את היהודים והיהדות כקוטב הנגדי של הנאצים והנאציות המרושעת, ולפיכך הורה להשמידם. שניהם חרטו צלקות נוראות בגופה המיוסר של האומה היהודית, השמידו מיליונים מבני עמנו ושניהם כשלו במשימה, חלפו מן העולם, והותירו את העם היהודי חי וקיים, "נצח ישראל לא ישקר".

בדיוק כמו התעוררות התנועה הציונית במאה ה-19 באירופה, כך גם ההתעוררות היהודית בברה"מ בעת האחרונה קשורה וכרוכה בתסיסה לאומית במזרח אירופה. התעוררות האוקראינים, הגרוזינים, הארמנים, האוזבקים, המולדבים ואחרים, על רקע הגלסנוסט והפרסטרויקה (פתיחות והתחדשות, תחייה). "אביב עמים" חדש פורח ברחבי ברה"מ וניכר באורחות החיים ובפוליטיקה. השתחררות המדינות הבלטיות מחבר המדינות העצמאיות, המלחמות בין הלאומים שפרצו בכמה מוקדים בברה"מ בעת האחרונה, תביעות השטחים של רוסיה מאוקראינה, המאבק על השליטה בים השחור, המלחמה בין אוקראינה למולדבה על גדות הדנייסטר, ועוד ועוד. בסיורי באוקראינה היפנו את תשומת ליבי לשפע שלטים בשפה האוקראינית המתנוססים ברחובות. ברכבת התחתית מכריזים על התחנות בשפה האוקראינית. בבתי הספר חייבים ללמוד לצד הרוסית גם אוקראינית. בגומל שבבלורוס רשמו צעירים כתובות קיר בשפה הבלורוסית, מחאה על הניסיון להשכיחה מלב. ראש מחלקת החינוך בקישנייב, מולדבה, ואישי ציבור עימם נפגשנו חזרו והדגישו בפנינו את עצמאותם המוחלטת. אין הם תלויים או קשורים במוסקבה או בקייב, הם פונים דווקא לכיוון בוקרשט, רומניה. תופעות זהות בעוצמה רבה ראיתי בטשקנט האוזבקית ובריגה הלטבית.

הניסיון לדכא את הלאומיות ולייחס משקל מועט ביותר לזהות הלאומית הטבועה באדם ובעם – כשלו, קרסו. בימינו נחשפת הטעות הנוראה של הקומוניסטים בייחסם משקל מכריע למעמד החברתי-כלכלי על פני הלאומיות. טעות עמוקה זו הייתה אחד הגורמים לקריסת האימפריה. שלטון טרור אלים ודורסני נדרש מהסובייטים באמצעותו ביקשו להשליט רעיון חברתי מנוגד להוויה אנושית, טבעית ושורשית. בהקשרים אלה מחפשים יהודים את שורשיהם ומורשתם הלאומית. ניכר דמיון מפתיע בין תהליכים שהביאו לפני כמאה וארבעים שנה לצמיחת הציונות באירופה, לבין המתרחש ברוסיה כיום. התפוררות האימפריה, משבר כלכלי, התעוררות לאומית, פתיחת אופקים ותקוות חדשות – כל אלה חוזרים על עצמם כאז כן עתה.

האוקראינים, הגרוזינים, הארמנים, המולדבים וכל שאר הלאומים המתעוררים לחיים, מחדשים את הוויית חייהם הלאומיים על בסיסים מסורתיים קיימים. האתרים העתיקים, המורשת התרבותית, הספרות והאומנות – כל אלה נותרו באופן זה או אחר וניתנים לחידוש. כל שעליהם לעשות הוא להסיר את המעטה, לנגב את שכבת האבק העבה המכסה את סִמלי התרבות הלאומית שלהם. שהרי הם חיים על הקרקע בו היא נוצרה ועוצבה. רק היהודים מתעוררים לחלל עמוק, תהום פעורה בתודעתם הלאומית. סִמלי התרבות והמסורת היהודית נמחקו באכזריות, נעקרו ביד ברזל ונותרו שרידים קלושים בלבד.

קביעתו של מארכס "הדת הינה אופיום להמונים" – הותירה משקע בלב האדם הסובייטי. הנהירה לכנסיות והתעוררות הדתית המחודשת הינה גילוי נוסף של הניגודים והסתירות המאפיינים את האימפריה הסובייטית. בולטת כיום בברה"מ חזרה לדת, המונים צובאים על פתחי הכנסיות בימי א' ובימי החג. במוסקבה הוחלט לא מכבר על חידוש לימודי הדת הנוצרית בבתי ספר. במוזיר הייתה הכנסייה נעולה שנים רבות, עתה הוצפה בהמוני תושבים בחג הפסחא. מארחיי הופתעו מעצמת הנהירה לכנסייה, דבר מה חדש ומעורר חשש. ביום שניים במאי יצאנו לסיור בזגורסק – הוותיקן של מוסקבה – אתר כנסיות מרכזי ומקודש לנוצרים. האתר המה אדם, צעירים ובוגרים רבים מספור מילאו את הכנסיות והרחבה המקודשת. רבים באו כמונו, לביקור תיירות, אך רבים רבים באו כמאמינים לתפילה. רבים מבקשים עוגן, נקודת אחיזה איתנה בים הסוער המטלטל אותם ובו הם נסחפים ללא משען. ברפובליקות המוסלמיות ניכרת חזרה לאיסלם, חידוש פעילות המסגדים כמוקדי תפילה וחינוך, בהשפעה אירנית.

ציבור יהודי גדול בברה"מ מחפש את שורשיו האנושיים-לאומיים, מבקש להכיר ולהתחבר אל מקורות היניקה הקדומים של עמנו. בדרך זאת לפענח את חידת זהותו האנושית-יהודית, לאתר מוקד זהות והזדהות, כדרך הלאומים הסובבים אותו. מכאן העניין שמגלים יהודים בתולדות עם ישראל. לצד לימוד עברית, ניכרת מוטיבציה ללמוד את תולדות העם היהודי ובמיוחד פרקי ההיסטוריה של הדורות האחרונים. מושג מפתח בעל משמעות מכרעת בעולם היהודי המתעורר ברחבי ברה"מ הוא הזיכרון. זהותו האנושית של האדם מבוססת על הזיכרון שהוא נושא עימו, והוא הדין לחֶברה, לציבור אנושי, לאומה. היטיב להגדיר זאת יגאל אלון ז"ל: אומה שאינה מכירה את עברה, ההוה שלה דל ועתידה לוּט בערפל. המאמץ הקומוניסטי לקרוע את חבל הזיכרון ההיסטורי היהודי היה כביר. עלה בידו לפורר חבל זה, לנתק את רובו, אך נותר לפליטה גיד אחד דקיק ועדין. שומה עלינו לשזור סביבו את קרעי החבל המעובה והארוך יותר מכל אומה בתבל.

ק.ד.ם – פמיאט

נס האנטישמיות החדשה הונף בברה"מ בידי תנועה בשם פמיאט. ראשיה שילבו אנטישמיות נוצרית עתיקת יומין עִם עמדות גזעניות, שנאת זרים והאשמתם בכל מצוקות החֶברה וקשייה. קשה שלא להזדעזע משילוב זה, שהיה הבסיס לתפיסה הנאצית. משהו ציני טמון בשם התנועה פמיאט, שמשמעו ברוסית זיכרון! הזיכרון בונה את התודעה היהודית. הזיכרון מתעורר בקרב היהודים עם מיגור המשטר הקומוניסטי. אלה מעוררים זיכרונות יהודיים עמוקים ורחוקים ואלה מעוררים זיכרונות גזעניים שפלים ומתועבים. בדברי הברכה שנשאתי בפני כמאה ועשרים מורים, פעורי עיניים ותאבי דעת, עמדתי על הזיכרון, מושג עמוק ומהותי ביותר בעולם היהודי. מועדי ישראל נובעים מהזיכרון הקולקטיבי. לוח השנה היהודי פותח בראש השנה, המכונה בתורה "יום-זיכרון". תודעת הזיכרון היא המקשרת המתווכת בין האירועים ההיסטוריים לבינינו ומעניקה לאירועים אלו משמעות עבורנו. אל צרור הזיכרונות אותו אנו נושאים עימנו מצאו דרכם אירועים משמעותיים ורבי עניין ולקח שמעצבים את זהותנו האנושית והיהודית. מכאן הדגש הרב באורח החיים היהודי על מצוות הזיכרון ושפע הסמלים המקיפים אותנו שנועדו להעמיק ולהחיות אותו בקרבנו. טול מן היהודי את הזיכרון, שמטת את השטיח תחת רגליו, נטלת את תשתית קיומו כיהודי והותרת אותו כנווד נעדר מצפן במדבר העמים.

בפתיחה לשיעורי עברית ובמפגשים שקיימתי לימדתי את השורש ק.ד.מ. ממנו נובעים המושגים: קדמון, קדום; קידמה, קדימה. העתיד נובע מן העבר, ההתקדמות מושתתת על הקדמון. הלשון העברית הציבה בפנינו את תמצית רעיון הזיכרון. רצונך לצעוד קדימה, צפה לעבר הקדם. בכל רחבי תבל יהודים נושאים תפילה לירושלים, אליה מכוונים בתי הכנסת. יהודים בגולת אירופה פנו אל ה"מזרח" שם מצויה ירושלים, כדבר המשורר "ליבי במזרח ואני בסוף מערב" (ריה"ל). ה"מזרח" – ירושלים, ארץ ישראל –  היה מוקד הכיסופים והשאיפות, יעד רחוק ונכסף. העובדה שהמזרח בלשון המקרא הוא "קדם" – אינה מקרית, היא נובעת מהשורש ק.ד.ם. העבר היהודי אינו מה שהיה ואיננו עוד, אלא מורה דרך המעצב את עתידנו. בדרך דומה לימדתי את שלושת המושגים הנבדלים המייחדים אותנו מכל עם: עברי – ישראל – יהודי, שלושתם משמשים בלשון הדיבור שלנו יומיום. עברי – הוא אברהם העברי "שכל העולם מעבר אחד והוא מעבר אחד" (חז"ל) ומכאן השפה העברית. ישראל – הוא יעקב, אבי האומה, אביהם  של תריסר השבטים המרכיבים את עמנו. יהודי – הוא יהודה בן יעקב, כינוי לעם ישראל מימי גולת בבל אליה גלו בני שבט יהודה ובנימין, לאחר שנעלמו עשרת השבטים. מרדכי היהודי (מגילת אסתר), הוא הראשון לשאת תואר זה ככינוי לבן העם היהודי. חידוש התודעה היהודית, טיפוח הזיכרון ההיסטורי יהודי הוא המשימה החשובה ביותר הניצבת בפנינו בתחום החינוכי-ערכי בקרב היהודים בברה"מ. ככל שיעלה בידנו לעמוד במשימה זו כן נזכה להפוך את גל העלייה מברה"מ מהגירת מנוסה שמניעיה כלכליים-קיומיים, לעלייה כמשמעה היהודי העמוק. יכולתנו להוביל למהפך מחשבתי ותודעתי זה היא המפתח לקליטתם המלאה של היהודים מברה"מ בישראל.

עלילת דם מודרנית

בצד היתרון שמעניקה ליהודים המהפכה הלאומית המחודשת בברה"מ המאפשרת להם לשוב אל עמם ומולדתם, נפרץ סכר שהציב השלטון הקומוניסטי כנגד האנטישמיות. שהרי עקרון ביטול הלאומיות, חייב מניעת גילויי אנטישמיות המהווים ביטוי אנטי לאומי מובהק. ב-27 ביולי 1918, פורסם צו מיוחד של הממשלה הבולשוביקית, מועצת הקומיסאריים העממיים הקובע:

"לפי ידיעות המגיעות למועצת הקומיסארים העממיים, מנהלים הקונטרה-רבולוציונרים  בערים רבות… תעמולה פוגרומית שעוררה התפרצויות מקומיות נגד האוכלוסייה היהודית העובדת… כל הסתה נגד כל אומה שהיא, פשע היא וחרפה ואין לסבלה. מועצת הקומיסארים העממיים מכריזה שהתנועה האנטישמית והפוגרומים נגד יהודים מסכנים את המהפכה הפועלית והאיכרית… על הסובייטים בכל מקום ומקום, לנקוט אמצעים נמרצים לעקור משורש את התנועה האנטישמית ואת פורעי הפרעות ומפיצי תעמולת הפרעות יש להוציא אל מחוץ לחוק" (האנטישמיות בברה"מ, שווארץ, תל אביב תשי"ג)

שר החינוך הסובייטי דאז סיפר כי המשפט האחרון האופרטיבי במסמך זה, נכתב על ידי לנין, כתוספת לנוסח המקורי שהוגש לו לחתימה. בינואר 1931 השיב סטלין פומבית מעל דפי העיתונות העולמית: "הקומוניסטים כאינטרנציונאליסטים עקביים אינם יכולים שלא להיות שונאיה המושבעים והבלתי מתפשרים של האנטישמיות. בברית המועצות האנטישמיות נענשת באופן החמור ביותר, כתופעה אוייבת בנפש למשטר הסובייטי. האנטישמים הפעילים נענשים לפי חוקי ס.ס.ס.ר. בעונש מוות" (שם).

האנטישמיות נתפסה כביטוי קונטרה מהפכני משום שהבליטה את העניין הלאומי הדחוי. בשנות השלטון הבולשוביקי נבלמה האנטישמיות הגלויה, הפרועה והאלימה שהייתה נחלת היהודים ברוסיה בעבר. האנטישמיות המסורתית טבועה עמוק בנפשם של הרוסים, אותה לא עקרו השלטונות. אפליית יהודים הייתה בברה"מ הקומוניסטית, הגבלות בהשתלבותם במערכות החינוך, המדע, הביטחון והמפלגה. השלטון הסובייטי הפעיל מדיניות אנטי-ציונית אכזרית. בימי השואה ועם הקמת מדינת ישראל נפרצו הסכרים, האנטישמיות והאנטי-ציונות היו למדיניות מוכרת, רשמית, גלויה ואכזרית בברה"מ. עתה בעקבות מהפכת הפרסטרואיקה והגלסנוסט הוסרו "המכשולים האידיאולוגיים המוצהרים" ושוב ניתן פתח למעשים אנטישמיים עממיים גלויים. בבוברויסק, הרסו אנטישמים, בחורף תש"ן (1990), את המצבות היהודיות בחלקה היהודית בבית הקברות המקומי. בוקר אחד נוכחתי לראות כי תיבת הדואר של משפחת סוסטין, שם התגוררתי, במוזיר נמרחה בשחור. סימן אזהרה לי או למארחים אותי. בין היהודים התהלכה שמועה שבחרקוב נרצחה צעירה יהודיה. בדקתי את הדבר עם השליח בחרקוב והדבר הוכחש. שמועות כאלה מופצות במכוון בקרב היהודים ומעוררות פחדים וחרדות לרוב.

במינסק צוירו צלבי קרס על דלת הדירה של שליחי בני עקיבא הצעירים. בבישקק, בירת קירגיזיה, נעצרו ארבע בני משפחה יהודית, אב ושלושת בניו, ימים ספורים לפני ליל הסדר והואשמו ברצח ילדה מקומית ושימוש בדמה לאפיית מצות הפסח! המשפחה שוחררה בתום חקירה, האב מת שלושה ימים לאחר מכן. הדים מפרשייה זו שמעתי ממורה לעברית, יהודי מבישקק, בסמינר למורים. הדיווחים הרשמיים כוללים מספר ניכר של פעילויות אנטישמיות, כולל ניסיונות פיגוע אלימים, השלכת בקבוקי תבערה למוקדי פעילות יהודיים ופגיעות רבות ביהודים. בעת בלימת המהפכה הקומוניסטית, תשנ"א (8.1991), בה נעשה ניסיון להדיח את גורבצ'וב, נהרגו שלושה מפגינים בחזית הבית הלבן במוסקבה. אחד מהם היה צעיר יהודי – קריצ'בסקי. הלוויית השלושה נערכה בטקס שזכה לפרסום בכל כלי התקשורת. קריצ'בסקי ז"ל, הובל לקבורה עטוף טלית, בטקס נאמר קדיש על יד ראש הוועד היהודי. בעיתוני מוסקבה פורסמה כותרת מאירת עינים: "העם הרוסי עשה דבר טהור, בלם את המהפכה. מדוע גם מעשה זה זוהם בדם יהודי?"! הגברת רעיתו של המדען הרוסי אלכסנדר סחרוב, הופיעה במרכז מוסקבה בנאום דרמטי בו התריעה על האנטישמיות שנחשפה בכותרת זו ובהלכי הרוח שהיא משקפת.

בישראל ממעטים לדווח על הלכי רוח וגילויים אנטישמיים המתרחשים ברחבי חבר המדינות העצמאיות. מפעם לפעם נמסר דיווח קצר על אירועים אלה; בלבוב התפרצו אנטישמים לאות אהדה עם דמייניוק, אוקראיני שהוסגר לישראל ונדון למוות על חלקו בהשמדת יהודים במחנות ההשמדה הנאציים. בקיץ תשנ"ג ניפצו אנטישמים את חלונות בית הכנסת הגדול – ארכיפובה בלב מוסקבה, והתנכלו למתפללים בו. המשטרה נותרה מנגד וסרבה לאבטח את המבנה ואת הציבור המתכנס בו. העיתון הסובייטי "פרבדה" פירסם מאמר ובו עלילת דם נגד יהודים העושים שימוש בדמם של ילדים נוצרים לצרכים דתיים. לימים פירסם העיתון התנצלות על כך, ועוד ועוד.

התעוררות לאומית-יהודית ממוסדת

זבולון המר, בתפקידו כשר הדתות, זכה להיות השר הישראלי הראשון שיצא לביקור רשמי בן ימים ספורים בברה"מ, 1990, נלווה אליו רוברט זינגר, מראשי נתיב. בעקבות רשמיו מסיור זה ועם שובו לתפקיד שר החינוך והתרבות, הגה רעיון לייסד בברה"מ מערכת חינוך יהודית ציונית. זאת, במקביל לקליטת גל העולים המבורך במערכת החינוך בישראל. למטרה זו הוקמה במשרד החינוך רשות לקליטת עלייה. זכיתי להתמנות כיועץ השר והממונה על הרשות, ובכלל זה מופקד על מערכת החינוך היהודי בברה"מ מטעם ממשלת ישראל. בראש הרשות עמד ידידי, מר בן-ציון דל, המשנה למנכ"ל משרד החינוך והתרבות. מכלול הפעילות הענפה של הרשות, במערכת החינוך בארץ ובבברה"מ, נעשה על ידינו בשיתוף פעולה הדוק ובתמיכה מלאה של מנכ"ל משרד החינוך, ידידי, מר זבולון אורלב. בשלב ראשון הפעלנו בברה"מ, ביוזמת ראשי נתיב ובהפעלת נבית, מערכת סמינרים להכשרת המורים המקומיים שלימדו עברית במאות כיתות לימוד שנפתחו בכל רחבי ברה"מ בעיקר למבוגרים. ובמקביל, בעשרות בתי ספר יום א', מכינה, לילדים עבריים. בשלב השני הקמנו את תוכנית חפציב"ה:

סמינרים למורים לעברית

בחודש שבט תשנ"א (2.1991) התקיים במוסקבה סמינר למורים, למעלה משלוש מאות מורים לעברית נטלו חלק בלימודים סדירים שהתקיימו יום יום, שלושה שבועות רצופים. המשלחת שאמורה הייתה לצאת מישראל להורות בסמינר לא יצאה עקב פרוץ מלחמת המפרץ. המשימה הוטלה על כתפי "המשוגעים לדבר" שנאותו לצאת בתקופה זו. ברור שביטול הסמינר יזרע מבוכה ואכזבה קשה בקרב מאות המורים. היה זה בשיאו של גל עלייה מבורך והמוני מברה"מ לישראל, וחששנו מההד השלילי שמהלך כזה ייצור באשר לישראל. נחתתתי במוסקבה בט"ו בשבט תשנ"א (30.1.1991), בעיצומה של מתקפת סקאדים נוספת על גוש דן. מוסקבה קיבלה פני בקור עז, 39⁰– (שלושים ותשע מעלות צלסיוס מתחת לאפס!). שלוש מאות מורים לעברית התייצבו כל בוקר חרף הקור ששרר בעיר שבוע ימים ברציפות. עבורם הייתה זו משימה קשה, אין להשוותה למה שעבר עלינו, צוות המורים השליחים מהארץ.

ערב אחד התארחנו במשפחה יהודית מוסקבאית. הטלוויזיה הרוסית הקרינה צלומים שמשכו את תשומת הלב. הרס נורא בעיר מיושבת בצפיפות, הקריין הסביר שאלו צילומים של תל אביב לאחר מתקפת טילי סקאד עירקיים נוספת ומוצלחת. המראות היו מחרידים, והדאגה על פניהם של מארחינו ניכרה היטב. חלפו שעות עד שעלה בידי לברר את הנושא: הסובייטים הקרינו צילומי העיר בגדד שנהרסה מפגיעות טילים של ארה"ב, בצרוף קריינות המייחסת מציאות זו לתל אביב. בעיצומה של שיחת טלפון לילית מהמלון בלנינגרד עם רעייתי בישראל, שמעתי לפתע צפירת אזעקה בוקעת מהרדיו הקטן שלי, שהיה מכוון לשידורי ישראל. בבית בכפר עציון היו הרדיו והטלוויזיה סגורים בשעה מאוחרת זו. כך עלה בידי להתריע לפניהם מלנינגרד על הצורך להיכנס לחדר האטום!

סמינרים למורים לעברית מהווים מוקד משיכה ראשון במעלה ליהודים. זכיתי לנהל סמינריונים למורים מכל רחבי ברה"מ, המלמדים עברית, היסטוריה ומסורת בבתי ספר יומיים ובבתי ספר יום א', באולפנים ובשיעורים פרטיים וקבוצתיים. הם הגיעו מערים ראשיות ומעיירות נידחות, בהם מי שנסעו ברכבות שלוש יממות רצופות בתנאים קשים. הכמיהה ללמוד עברית כבסיס ראשוני לקליטה בישראל וכפתח למפגש עם התרבות והמסורת היהודית הייתה גדולה, כל מי שלמד כמה מילים שימש מורה לאלו היודעים מעט פחות ממנו. צוות ישראלי: תחיה ויעקב, שמעון ויהודית, רחלה ונעמי, ורה, טובה ועידית שקדו יום ולילה על הנחלת השפה, המסורת, התרבות, ידיעת העם והארץ, היסטוריה וגיאוגרפיה של ישראל למאות מורים. תשוקת הלימוד, הצימאון לדעת, הסיפורים האישיים של המורים המקומיים שהעלו זיכרונות ילדוּת ומי שנחשפו לראשונה לעולם החדש, שיווּ לסמינרים אלו אופי מיוחד, אווירה של התרוממות רוח, חום אנושי הבוקע ועולה ממפגש משפחתי מחודש אחרי שנות ניתוק הכפוי.

שעות הסיום של הסמינרים, מסיבות הסיום, קטעי הפרידה האישית והקבוצתית, היו מלווים בסערת רגשות לכולנו. הברכות והתודות החמות והלבביות להן זכינו חרגו מכל שהכרתי. שוב ושוב שמענו שהענקנו להם  מפגש תרבותי, כלי עבודה ויותר מכך ימים של אור באפילה הרוסית. ימים של חום ואהבה בכפור הסובייטי, על כך ידעו להודות ולברך. ארבע שעות של הכנה מאולתרת הספיקו למורים אלו להכין מסיבת סיום מרשימה. הופעות שחושפות צעירים ומבוגרים ברוכי כישרונות בתחום השירה והריקוד, הכתיבה והנגינה. האחד שר סרנדה למורות מישראל, השני הכין רישומי דיוקן של כל אחד מצוות המורים, אחרים הציגו את המורים מישראל ועוד. קטעים שלמים הוצגו על הבמה בעברית על ידי מי שאך שבועיים קודם לכן עשו את צעדיהם הראשונים בשפה החדשה. קבוצת מורים צעירים מהעיר סמרה (קויבישב), ניגשה אל תחיה, הוותיקה והמנוסה במורות העברית, והתחננה שבוא לעירם ללמד כמה ימים. אין שם מורה אחד היודע את השפה, המסורת והתרבות היהודית. בסמינר נתגלה להם לראשונה קצה קצהו של עולם עשיר ומלא חן ויופי ממנו נותקו. לפתע התעורר בהם זיק מאיר את שמי האופל, הושלך לעברם קצה חוט הזיכרון היהודי והם נאחזים בו בעיקשות ואינם מרפים. הלב נשבר מול עינים מביעות משאלה כה כנה, אמיתית וצודקת. תחיה כדרכה, נמסה מולם ואינה מוצאת מענה, שהרי אין לנו כל אפשרות, בתנאים הנוכחיים, להענות לבקשה זו ורבות כמותה. ומי מלאו ליבו לסרב ליהודים אלו ביודעו להיכן הם שבים ומה מצפה להם בעירם הרחוקה. לימים, הגעתי לסמרה ופגשתי אחד מתלמידנו באותו סמינר, פעיל יהודי ומלמד עברית באולפן המקומי. מכל משתתפי הסמינר הוא היחיד שנותר בעיר, השאר עלו לישראל וגם הוא מתכנן לעלות בעתיד.

בתי ספר מכינה

בתי ספר יום א' צצו בברה"מ כפטריות אחר הגשם. אלה מהווים מענה ראשוני למאוויים של יהודים רבים. הקמתם והפעלתם קלה ופשוטה ואינה דורשת תקציבים ניכרים. בתי כנסת, אגודות תרבות, איגוד המורים, ארגונים יהודיים מקומיים וגורמים מערביים, פתחו בתי ספר יום א'. יום א' בשפה הרוסית הוא VOCKRISENIY, שמשמעו התחייה הנוצרית, תחייתו של אותו האיש. לא סביר להעניק שם זה למוסד יהודי, מכאן צמחו שמות מגוונים, הבולט שבהם "בתי ספר מכינה", המשקף את יעודו העקרי: הכנה לקראת עלייה לישראל. יותר מכל הרשימו אותי זוגות העינים הגדולות, הסקרניות, החוששות, הניבטות מבעד לקלסתר פניהם הרכות והענוגות של הילדים והילדות בכיתות הלימוד בהן ביקרתי. זוגות עינים תוהות ונבוכות, המבקשות לבלוע הכל, תאבות דעת, חושקות ללמוד, מייחלות לקלוט עוד ועוד. עינים אלו נפערו מולי בבית ספר מכינה במוסקבה ובקייב, בלנינגרד ובמינסק, בטשקנט ובסמרקנד, בחרקוב ובקישנייב ועוד ועוד. לא שמעתי על בעיות משמעת וקשיי מוטיבציה בקרב הילדים. פעמים הרבה: "יותר משרוצה הפרה להיניק רוצה העגל לינוק".

לראשונה ראיתי כיצד מתפתחת מערכת החינוך תוך אימוץ דרכי הוראה ולימוד חדשות, שילוב הפעלות ורעיונות החורגים מהקובל בחינוך הפורמלי בברה"מ. בחרקוב נהגו ההורים להביא את ילדיהם לבית הספר בבוקר יום א', ולהמתין בפרוזדור עד תום הלימודים. ראשית, הסבירו לי האימהות, כי הן חוששות לגורל ילדיהן, בית הספר הופעל על ידי מדריכי בני עקיבא צעירים, שאינם מנוסים עדיין. משך הנסיעה הביתה ארוך ועד שיגיעו ידרשו לצאת שוב על מנת ליטול את הילד חזרה. ההמתנה של האמהות בפרוזדור הקר והאפור העיקה על המדריכים הצעירים ואלה הזמינו אותן לאחת הכיתות. מכאן קצרה הדרך להציע לאימהות לנצל את הזמן וללמוד אף הן עברית, כמו ילדיהן. מרבית ההורים שבחרו לשלב את בניהם בלימודים אלה מגמת פניהם עלייה לישראל. כך הונח יסוד לכיתות הורים שלמדו בצד כיתות הילדים. במוסקבה נזדמתי ביום א' לפעילות בית ספר בו מלמדים תלמידינו שהוכשרו בסמינר המורים. בכיתה אחת הצטופפו ההורים בשולי החדר בו למדו ילדיהם וניצבו בצד שעה ארוכה, מתבוננים בילדים הלומדים בשקיקה את השפה הקשה. מפעם לפעם יזמה המורה מעורבות הורים במהלך השיעור ואלה שמחו מאד על ההזדמנות שנקרתה לפניהם. ב"בית ספר מכינה" הוזמנו ההורים באופן מתוכנן ומובנה ליטול חלק פעיל יחד עם ילדיהם בלימוד. המורה הצעיר הושיב את תלמידיו במעגל סביבו, כאשר ההורים יושבים במעגל חיצוני סביב בניהם, או יחד עם הילדים במשותף. השיעור בתורה ניתן לכולם יחדיו, מבחינת הידע הבסיסי כל התלמידים שווים חרף פער הגילים.

בלנינגרד ניתנו לילדים ניירות צבעוניים וציוד בסיסי ופשוט שהובאו מישראל, והילדים שילבו לימוד פרקי מסורת ולוח השנה היהודי, עם הפקת עבודות יד. הכנת חנוּכיות גזורות מנייר, תחפושות לפורים, סמל מדינת ישראל ועוד. במקומות שונים שולבו בלימודים שיעורי שירה וריקוד, ספורט ואף הגנה עצמית! מנהל בית הספר נתן נימוק כפול לכך, הדבר מושך תלמידים, ובעירו מתגברת העוינות האנטישמית וההתנכלות ליהודים. ראוי להכין את הילדים היהודיים לאפשרות שיותקפו ועליהם להתגונן, להשיב מלחמה שערה ולהכות את תוקפיהם.

בית הספר ברובע העתיק של סמרקנד, אוזבקיסטאן, הינו תערובת של בית ספר יומי ובית ספר מכינה. הילדים לומדים בו כל יום אחר הצהרים כארבע שעות, לאחר שסיימו לימודיהם בבית הספר המקומי. בנוסף לכך לומדים שם יום מלא בימי א' בשבוע, בהן סגורים בתי הספר הסוביטיים. הגענו אליו בנסיעה מפותלת ברחובות ובסמטאות צרות ועקלקלות, בין בתים מיושנים של הרובע העתיק בעיר. מרכז העיר סמרקנד זכה למגע יד המודרנה, שוליה נותר בדמות המיושנת בת ימי הבינים. בית הספר ממוקם במערכת מבנים סביב חצר מרכזית אליה ניתן להיכנס דרך פתח צר ושמור היטב. היהודים חוששים לביטחונם ומבקשים לשמור היטב על ילדיהם. מיד הקיפוני עשרות ילדים חמודים, בני העדה הבוכרית, והתעניינו מי אני ומהיכן הגעתי? שמחו מאד לשמוע כי באתי מישראל. ביקשתי לשמוע מה הם לומדים? לראשונה שמעתי מפי תלמידים, בעברית כי הם לומדים  פרקי אבות. זה עתה למדו את המשנה: "ארבע מידות באדם; האומר שלי שלי, ושלך שלך – זו מידה בינונית" (ה יג). הילדים למדו על פה את המשניות, וכאשר ביקשתי לבחון את ידיעותיהם פתחתי: "הלל אומר, הוי מתלמידיו של אהרון…" רבים ידעו לסיים את המשנה: "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (שם, א יב).

הסיור בכיתות חשף בפנינו את משמעות האמור בפרקי אבות: "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל, מים במשורה תשתה… חיי צער תחיה ובתורה אתה עמל" (שם, ו ד). התנאים קשים וירודים, הציוד מיושן ובלוי, הכיתות דחוסות, קרות ומשרות נכאים. אך הרוח השורה בהן מחממת את הלב ומשמחת את העין. בכיתות הגבוהות עלה בידי לשוחח עם הבנים והבנות, הלומדים בכיתות נפרדות, על המשנה שציטטו לפני בחצר: "ארבע מידות באדם…" משנה אותה הרביתי ללמד בסמינרים ובימי עיון בישראל, והיא ראויה היא להילמד בהשוואה לתורה הכלכלית הקומוניסטית. השיחה התנהלה ברובה בעברית, התלמידים הטובים סייעו לחבריהם המתקשים בתרגום משפטים ומילים קשות.

בני העדה הבוכרית שמרו על מרכיבים רבים בעולמם היהודי, קיום מצוות וחינוך הבנים והבנות להמשיך בדרך הוריהם. הניתוק שעבר על מרבית היהודים בברה"מ לא חדר באותו רוחב ועומק אליהם. הם עברו שנים קשות ומרות, סבל וייסורים, התנכלויות מצד שכניהם המוסלמים, אך נותרו דבקים במסורת היהודית. בהסתר ובמסירות נפש קיימו אורחות חיים מסורתי יהודי, תפילה במניין, חגים ומועדים, חינוך ועוד. המרחק ממוקדי השלטון הבולשוביקי המרכזיים, נתונים לחסדי הקהילה המוסלמית, שאף היא לא ויתרה על תרבותה המסורתית ושימרה אותה בחלקה, סייעה ליהודים במאמץ לא להינתק ממורשת אבותם. הגעתי לביקור בבוכרה, חשתי עצמי מהלך ברובע יהודי, בין יהודים אחים. הרובע העתיק נותר בדמותו כמעט ללא שינוי, לכאן טרם חדר המודרנה. גם הקומוניזם לא חדר לעומק החיים. בית הכנסת המרכזי של הקהילה המה אדם בתפילות השבת. מקום יחיד בו ראיתי בית כנסת גדוש בבני כל הדורות, מזקנים מופלגים ועד תינוקות רכים. כולם נטלו חלק בתפילה. זו הסיבה שבבוכרה הצליחו שליחים צעירים של בני עקיבא לייסד סניף של ממש, כולל הגינונים המקובלים בסניף תנועה ישראלי ותיק. ישיבת מדריכים, מיפקד כללי ופעילות התנהלו כמקובל בישראל. אווירה ישראלית איפיינה את המקום הצנוע מאד בתנאיו החיצוניים אך מלא רוח יהודית המרוממת את הלב.

תוכנית חפציב"ה

כל עוד נמשך גל העלייה המואץ וההמוני לישראל, סברנו שאין לנקוט מהלך שעלול להתפרש כרמז שאנו צופים התפתחות קהילה יהודית קבועה וממוסדת שם. הלבטים והקשיים במימוש זכותם לעלות עלולים להיות מוכרעים כנגד עלייה, על יסוד העובדה שמדינת ישראל מבססת בברה"מ מערכת חינוך יהודית. מכאן ההסתייגות הראשונית מהקמת בתי ספר יהודיים, שהרי אין לך דבר המלמד על קביעות, רצף והתבססות ממערכת חינוך ממוסדת ומובנית. האטה ניכרת בתנופת העלייה לישראל מחורף תשנ"א ותנופת הפיתוח של מוסדות חינוך יהודיים שאינם ציוניים הביאו אותי לתמיכה בהקמת בתי ספר יהודיים בברה"מ. עמדה זו נתמכה על ידי שר החינוך והתרבות ועל ידי אנשי נתיב, עימם פעלתי בעצה אחת ובשיתוף פעולה מבורך. כך נולדה תוכנית חפציב"ה – חינוך פורמלי ציוני יהודי בברית המועצות. לא רק ראשי התיבות מבטאים את מהות התוכנית, אלא גם ובעיקר תוכנו של המושג "חפציבה". מושג שמביע את שעלינו לחוש ביחס ליהודים. ביטוי נפלא לכך בדברי הנביא: "לא יאמר לך עוד עזובה ולארצך לא יאמר עוד שממה, כי לך יקרא חפציבה וארצך תבעל" (ישעיה ס"ב).

אחד הגילויים המעניינים והחשובים של המהפכה בברה"מ הוא הנכונות לאפשר הקמת מערכות חינוך ותרבות לאומיות, מוכרות ורשמיות. בכל עיר בה נפגשתי עם גורמי החינוך הבכירים, הציגו בפני את העניין שלהם בפיתוח בית ספר יהודי, במסגרת הפתיחות לחינוך לאומי. ודאי מסתתרת גם כוונה לרתום את מדינות האֵם לשיפור כלכלתה של העיר וציפייה להנות ממשאבים שיוזרמו בעקבות בית ספר לאומי. החינוך המערבי זוכה בברה"מ להערכה יתירה, הורים שואפים שבניהם יזכו בחינוך שיכשיר אותם להיקלט במערב. במאמרו "הערות ביקורת בשאלה הלאומית" התייחס לנין למאמר שפרסם אהרון שמואל ליברמן, איש הבונד, בעיתון היהודי "צייט" (הזמן), בספטמבר 1913 במוסקבה. ליברמן תבע "אוטונומיה תרבותית לאומית". לנין הגיב:

"סיסמת התרבות הלאומית הינה רמאות בורגנית… מאבק בעד התפתחות לאומית, בעד תרבות לאומית – בהחלט לא!… התרבות הלאומית … כלומר בתי ספר וכו', נתונה כיום להשפעתם המכרעת של הקלריקלים והשוביניסטים הבורגנים בכל ארצות תבל… מאבק מעמדי רציני בכל חֶברה קפיטליסטית מתנהל קודם כל בתחום הכלכלי והמדיני. להוציא מכאן את שטח בית הספר זוהי, ראשית כל, אוטופיה אווילית, שכן לא ייתכן לנתק את בית הספר מהכלכלה והמדיניות… הפרדת ענייני בית הספר ועניינים דומים עשויה דוקא לשמר, להחריף ולהגביר את הקלריקליזם הטהור ואת השוביניזם הבורגני… פרוגרמה משלו בבית הספר הלאומי שלו!… להוציא מסמכות המדינה את שטח החינוך ולמוסרו לאומות, יוצא שאנחנו הפועלים, נתיר לאומות במדינתנו הדמוקרטית לבזבז את כספי העם על בתי ספר קלריקליים!" (על השאלה הלאומית, הערות ביקורת בשאלה הלאומית).

עד כמה קרסה תפיסה זו למדתי בפגישה עם ד"ר אלכסנדר אסמולוב סגן שר החינוך הרוסי. פסיכולוג יהודי חביב ומרשים, שרעיתו ובנו עלו לא מכבר לישראל, שהציג בפנינו בישיבה רשמית את העניין הרב שיש לגורמי החינוך ברוסיה בפיתוח מערכות חינוך לאומיות. נלוו אליו בדיון עוזרים וראשי אגפים במשרדו, שפרשו בהרחבה את תוכניותיהם בחחום החינוך הפורמלי והבלתי פורמלי, בהקשר ללאומיות המתעוררת ברוסיה. דברים דומים שמענו מראשי מחלקות חינוך שאינם יהודים, בערים מרכזיות בברה"מ. כפסיכולוג, עמד ד"ר אסמולוב על החשיבות הרבה בהכנת התלמידים היהודיים לקראת עלייתם ארצה, תהליך בעל משמעות רגשית עמוקה, המחייב הכנה נאותה. הדברים הפתיעו בפתיחות ובנועזות. מי יגלה עפר מעיניהם של רבבות יהודים, בהם בני משפחתו של אסמולוב, שנמקו ועולמם היהודי נמחץ בידי הסובייטים.

ככל הנראה, בית הספר היהודי היומי הראשון שפעל לאורך כל השבוע, בניהולו של מר גרגורי ליפמן, הוקם במוסקבה על ידי ארגון התחיה, בשיתוף האקדמיה הרוסית למדעים, מיד כאשר הדבר התאפשר על ידי השלטונות. חסידי חב"ד פתחו בית ספר יהודי בבית הכנסת הגדול, ארכיפובה, במוסקבה. אגודת שמי"ר-חב"ד יסדה בית ספר יהודי "תפארת בחורים" בבית הכנסת הגדול בלנינגרד. חסידי קרלין-סטולין הקימו בית ספר יהודי לבנים ובית ספר מקביל לבנות בקייב. בדנייפרופטרובסק, הוקם בית ספר יהודי על ידי אנשי חב"ד, לימים, אור אבנר. כל אלה עסקו, מלבד תוכנית הלימודים הרשמית, בעיקר בהנחלת הלשון העברית ומושגים ביהדות על פי רוח המייסדים. חלקם זכו להכרה פורמלית של שלטונות החינוך, שביטויה הענקת מספר רשמי לבית הספר. בוילנה פעל בית ספר יהודי מקומי, בריגה הוקם בית ספר יהודי גדול. בקישנייב, מולדבה, נוסד בית ספר יהודי שמייסדיו ביקשו להנחיל מסורת ותרבות יהודית ברוח מודרנית ופתוחה. בצ'רנוביץ נפתח בית ספר יהודי בכוחות מקומיים. מייסדיו קשרו עצמם עם התנועה ליהדות מסורתית (הקונסרבטיביים) וזכו לסיוע ממנה. תהליך הקמתם של בתי ספר יהודיים בעיצומו והוא מצוי בתנופה מתמדת.

ביקורים שערכתי בבתי ספר אלה עוררו בי התפעלות, התרגשות פנימית לנוכח התופעה מרנינת הלב. כמו קרני שמש ראשונות מפציעות במזרח דמתה בעיני תמונה מרהיבה זו. העולם היהודי בברה"מ מתעורר לחיים חדשים. להקות זמר בהן מופיעות ילדות יהודיות חמודות בשירים ישראליים, מסדרונות וכיתות מעוטרים בנופי הארץ, אירועים מתולדות התנועה הציונית, כרזות פתגמים ופסוקים מן המקרא. תלמידים משננים לוחות פעלים, נטיית שמות, מילים ומשפטים, והכל בעברית. מורים מלמדים תורה, פרשיות מתולדות עם ישראל ומדינת ישראל, לוח השנה היהודי שהחגים והמועדים המשובצים בו, ועוד. המרתק והחביב היה בית ספר יהודי זעיר, אהבת ישראל, בדנייפרופטרובסק. כעשרים וחמישה תלמידים מרוכזים בשתי כיתות רב גיליות. מייסדו, צעיר יהודי – נתן מילר ואשתו מרים, הקימו בית ספר מעבר, מיועד לילדים עולים. דגש הושם על לימודי עברית, מסורת והיסטוריה. בית הספר פעל במועדון פינג פונג באווירה פתוחה וחמה. מיעוט התלמידים הוסבר בכך שהרוב עלו כבר, מגיעים אליו רק תלמידים המצויים לקראת עלייה. בתעודה שהנפיק בית הספר ציונים במקצועות הבאים: "חומש עם פירושים, תנ"ך, מצוות, חגי ישראל, עברית, אנגלית, כימיה, פיסיקה, מתמטיקה, ביולוגיה, התקדמות בהיגיון, והערה בשוליים: בבית הספר סדר שומות הבא: 100% שומה מכסימלית". כל זאת בעברית וברוסית. מנהל בית הספר ביקשני לבחון אפשרות שתעודה זו תוכר על ידי בתי הספר בישראל בהם ייקלטו העולים שהחלו לימודיהם כאן. ביקור זה עורר אותי למחשבות בדבר כיווני פעולה של מערכת החינוך היהודי הרצויה בברה"מ. בית ספר ייחודי זה נסגר עם הקמת בית ספר גדול ומצליח של חב"ד בדנייפרופטרובסק.

ארגונים יהודיים חותרים לחזקה בלעדית, למונופול על החינוך והתרבות היהודית ולמונעים חדירת גורמים יהודיים נוספים. תופעה זו מצערת בעיקר משום  שכל הגורמים הללו יחדיו לא זכו להגיע אלא למיעוט זעיר מקרב כלל היהודים בברה"מ. באחת הערים הגדולות נקטה קבוצת שליחים חרדיים צעד מרחיק לכת, כינסו את זקני הקהילה היהודית וראשי הפעילים בה, והודיעו כי אם לא ימונה בעיר רב מסוים שליח חצר חסידית ידועה ורבת זכויות, יגרום הדבר אסון נורא לאחד מגדולי ישראל בדורנו, העומד בראש אותו זרם חסידי. יהודים תמימים אלו נבהלו ומילאו במהרה את שציפו מהם, בלא שהבינו כלל עד כמה הם ככלי משחק בידי קבוצות מחו"ל, המבקשות שליטה בעיר. מאמץ ניכר נדרש לתקן עיוות זה, ספק את יש בו כדי למנוע את המשקע שנותר בלבבות היהודים המקומיים.

המציאות החינוכית ניזונה משבעים שנות שלטון סובייטי. קריסת האימפריה והרעיונות שעמדו ביסודה, הובילה לחיפוש אחר שורשים לאומיים וזיקות היסטוריות שעשויות להוות מצע לגיבוש זהות אישית-לאומית חדשה. זאת בלא להינתק מהמודרנה, מהמדע, מהתרבות ומהאומנות. אלה הובילו אותי למחשבה שדרך הציונות הדתית המשלבת שורשים היסטוריים-לאומיים עם פתיחות למדע ולתרבות מודרנית, מתוך עולם של תורה ואמונה המושתת על גישה רציונאלית – עשויה להתאים לציפיות רבים מבני העם היהודי החיים בברה"מ.

יחד עם בנצי גיבשתי את תוכנית חפציב"ה אותה הגשנו לשר החינוך והתרבות, ולראשי נתיב בכסלו תשנ"ב (15.11.91). התוכנית אושרה והתחלנו בביצועה המלא בשנת תשנ"ג. חלקים ממנה, הכשרת המורים המקומיים והפעלת בתי ספר "מכינה". הופעלו על ידינו עוד קודם לכן. וכך רשמנו בתוכנית זו:

1.   הנחות יסוד:

• בברית המועצות למעלה ממיליון יהודים בעלי דרישות עלייה לישראל, אלה מהווים פוטנציאל עלייה ריאלי בשנים הבאות.
• הלכי הרוח בקרב היהודים: נסיגה בדימוי של ישראל, טיפוח פרספקטיבות חדשות להישארות בברה"מ, ו/או להגר למערב, אי ודאות פוליטית וכלכלית, אנטישמיות גואה.
• מערך הפעילות היהודית המאורגנת בברה"מ, עובר התפוררות המבנה הוולונטארי הקודם, מיסוד מערך פעילות חדש שבחלקו אינו ציוני, אימוץ אידיאולוגיה של הישארות בברה"מ, הקמת מסגרות קהילתיות כאנטיתיזה לציונית ולעלייה.
• פריצת שערי ברה"מ גורמת להצפת הקהילות בניסיונות חדירה, אחיזה והשפעה של תנועות, ארגונים ומוסדות יהודיים מכל העולם.
• מערכת חינוך היהודי בברה"מ מורכבת כיום מכ-15 בתי ספר יומיים. תהליך הקמת בתי ספר נוספים בעיצומו. רוב המוסדות הללו פועלים בשליטת גורמים שאינם ציוניים. אלה עושים עבודה חשובה וראויה להערכה, על פי השקפת עולמם. אף לא אחד מהם פועל בהשראה והכונה ישראלית מובהקת!
• ברחבי ברה"מ פועלים כ-100 בתי ספר יום א' (מכינה), המעניקים חינוך יהודי משלים. חלקם פועל גם בשעות אחה"צ בחלק מימי השבוע. פעולה זו מתרחבת ומספקת צורך חשוב.
• מערך הוראת עברית למבוגרים מושתת על מורים מקומיים ומתוגבר על ידי שליחים וחומרי לימוד מישראל.
• המניע העיקרי, אם גם לא היחיד, להפניית ילדים למוסדות חינוך יהודיים ולהצטרפות מבוגרים לאולפני העברית – הוא ראיית העלייה לישראל כאופציה ריאלית בטווח הנראה לעין. הרצון להכין כלי עזר חיוני לקליטה בישראל – שפה ותרבות יהודית. הדבר עלה מכל המפגשים והשיחות שניהלתי עם יהודים בברה"מ. אין להתעלם מאלה המבקשים שיבה לשורשי התרבות הלאומית, שלא בהקשר עלייה, ולא מהיהודים הרבים שלדאבון לב כנראה יישארו ברה"מ עוד שנים רבות (בתקווה שלא תתרחש קטסרופה).

2. עיקרי התוכנית המוצעת:

היעד אליו מכוונת התוכנית: קידום הליכי הקליטה בתחומי החינוך והחברה, הקלת תהליך הקליטה, חיסכון כספי בתחום החינוך בישראל, בצד שיפור הישגי הקליטה. עידוד והמרצת המוטיבציה בקרב היהודים לעלות לישראל חרף הקשיים בתחומי התעסוקה והדיור.

• הקמת רשת בתי ספר יהודיים יומיים, בעלי אוריינטציה ציונית יהודית, הנחיה ופיקוח ישראלי, במרכזים היהודיים הגדולים בברה"מ.
• פריסת רשת בתי ספר יום א' (מכינה לעלייה) בכל מקום בו קיים בסיס ארגוני יהודי מקומי. הכוון לימודי וחינוכי ציוני יהודי.
• הקמת מערך הוראת עברית למבוגרים תוך ניצול מירבי של כוחות ההוראה המקומיים. מיסוד הכשרת השליחים והמורים המקומיים, בחירת חומרי הלימוד וקביעת התכנים והמסגרות.
• הקמת מרכז פדגוגי במוסקבה ושלוחות במרכזים יהודיים גדולים. הפעלת צוות ייעוץ והכוון חינוכי, בראשו שליח מרכזי מישראל ולצידו פעילים מקומיים. ריכוז, פיתוח והפקת חומרים.
• הקמת מדרשה מרכזית ציונית יהודית במתכוננת מכון לחינוך יהודי ציוני, תקיים סמינרים לאוכלוסיות היהודים מגונות בברה"מ.
• פתיחת מסלול הכשרת מורים שליחים לבתי הספר היהודיים בברה"מ, במסגרת לימודי השנה האחרונה במכונים להכשרת מורים בישראל.
• הקמת מוקד מרכז להפעלת התוכנית בעל כושר חינוכי וארגוני הולם. בסיס המוקד בירושלים, שלוחה מרכזית במוסקבה.
• נעל"ה – (נוער עולה ללא הורים) איתור והבאת ילדים יהודיים וקליטתם במוסדות חינוך בישראל.

התוכנית ויישומה

במסגרת תוכנית חפציב"ה – הופעלו ברחבי ברה"מ בשלהי תשנ"ב ואילך כמאה  בתי ספר מכינה. מרבית המורים השתלמו בסמינרים שערכנו ולימדו על פי תוכנית לימודים בסיסית שהוכנה על ידי מטה חפציב"ה. ראינו במערכת החינוך היהודית בברה"מ שלב מעבר בדרך לעלייה והשתלבות במסגרת הלימודים בישראל. לכן נמנענו מפיתוח ספרי לימוד מיוחדים לברה"מ והעדפנו להתאים את חומרי הלימוד שפותחו בישראל עבור התלמידים העולים לצרכים המיוחדים בברה"מ. הניסיון הרב שנצבר בתחום זה בישראל והעובדה שהתלמידים העולים בשלבי קליטתם הראשוניים דומים לחבריהם שטרם עלו הקלו את המשימה.

חמישה בתי ספר יומיים נכללו בשנת הלימודים תשנ"ג במסגרת תוכנית זו. עקרונות היסוד להפעלתם היו: בית ספר מוכר ורשמי, מופעל וממומן בעיקרו על ידי השלטונות המקומיים. זאת על מנת להבטיח כי באם חלילה לא נוכל להמשיך בפעולה חינוכית זו בעתיד, יימצאו התלמידים היהודיים שהצטרפו לתוכנית במסגרת לימודים מוסדרת. מטה חפציב"ה הקצה זוג מורים שליחים מישראל להוראת המקצועות העבריים; עברית, מסורת ישראל, תולדות העם וידיעת הארץ. תוכנית הלימודים נקבעה על ידי מטה חפציב"ה והיא בעלת גוון יהודי-ציוני. שלושה בתי ספר הינם יהודיים בלבד (מוסקבה, ריגה, קישנייב) ושניים בתי ספר מקומיים בהם פתחנו אגף יהודי נפרד (קייב ולנינגרד), כנסיון לחדירה אל מערכות החינוך בערים מרכזיות, בדרך תואמת את האפשרי בנתונים הקיימים. למעלה מ-1400 תלמידים מכיתה א'-י"א, נכללו בתוכנית ראשונית וניסויית זו. המורים השליחים נבחרו בקפידה על פי התאמתם למטרות התוכנית ולרוח החינוכית שבבסיסה. היה זה צעד ראשון לקראת התרחבות ניכרת בעתיד הקרוב על בסיס הלקחים שהתכוונו להפיק.

נעל"ה (נוער עולה ללא הורים)

חוויית המפגש עם אינה מרגולינה בסמינר המורים במוסקבה בפברואר 1991, הניעה אותי ליוזמה אותה הצעתי לשר החינוך והתרבות, זבולון המר, סמוך לשובי מסיורי הראשון בתפקידי כיועץ שר החינוך והממונה על העלייה והקליטה במשרד החינוך. העליתי בפני השר את המציאות לפיה הורים בברה"מ מבקשים משליחים ישראליים לאפשר לילדיהם ללמוד במסגרות החינוך בישראל, בלא קשר ישיר לעליית ההורים. הם מתפעלים מרמת החינוך בארץ כפי שהיא משתקפת במידע שזורם אליהם מישראל ומעריכים כי תעודת בגרות מערבית תסייע לילדיהם. על בסיס זה הצעתי לשר ליזום תוכנית במסגרתה נביא לארץ ילדים יהודיים מברה"מ ללימודי תיכון. זבולון המר גילה עניין רב בהצעה אך טען כי זה תפקידה של עליית הנוער והפנה אותי למנכ"ל עליית הנוער, מר דוד הגואל. תשובתו של דוד הגואל לפנייתי, אחרי התייעצות עם מנכ"ל הסוכנות, מר משה נתיב, הייתה שהסוכנות היהודית לא מתכוונת להיכנס לנושא זה, אין לה תקציב לכך. הצגתי בפני השר את תגובת עליית הנוער ואת החשיבות שאני רואה בקידום התוכנית דווקא עתה, כתשובה לדיווחים קשים בתקשורת הסובייטית על מלחמת המפרץ והתחזיות לצמצום היקף העלייה. עוד טענתי בפניו כי חב"ד מקיימת תוכנית ילדי צ'רנוביל, ומפתיע שמדינת ישראל והעם היהודי אינם מסוגלים להציע תוכנית כזו ואף טובה ומשופרת ממנה. להפתעתי, השיב המר: אתה צודק, יש לקדם את התוכנית, בדיוק היום שוחח אתי על כך ראש הממשלה, יצחק שמיר, הוא ביקש להכין תוכנית לקליטה 20,000 ילדים מברה"מ!

לימים, למדתי כי היו אלו אנשי נתיב שהעלו בפני ראש הממשלה את ההצעה והוא העביר אותה לשר החינוך באותו יום. במקביל, העלה הצעה דומה יוסקה' שפירא, יו"ר תהילה וקרן ילדים, בעבר ראש עליית הנוער. כולנו נחשפנו למציאות ששררה בקרב היהודים בברה"מ והאפשרות שהיא פתחה בפנינו. שר החינוך ומנכ"ל המשרד, זבולון אורלב, הטילו עלי ריכוז צוות גדול שנועד לגבש תוכנית. בראש הצוות עמד ידידי, מר בן-ציון דל, המשנה למנכ"ל המשרד וראש הרשות לעלייה וקליטה. תוכנית אדירת מימדים כזו טעונה הערכוּת בהיקף גדול ומחייבת לימוד יסודי של הנושא על מכלול היבטיו. הצוות קם והחל לדון בתוכנית הגדולה.

על פי הצעתי אישרו השר והמנכ"ל ביצוע מיידי של תוכנית ניסיונית בהיקף עד 500 ילדים, שיבואו לישראל במסגרת מיוחדת, כפיילוט לקראת תכנון רחב מימדים. את הבשורה על האישור העקרוני קיבלתי בשיחת טלפון אישית משר החינוך והתרבות ביום שישי אחה"צ זמן קצר לפני כניסת השבת. התרגשותי הייתה רבה, בראשי החלו להתגלגל הצעות לשם יאה לתוכנית ייחודית כזו. בתפילת מוסף של שבת גמלה בליבי ההחלטה להציע את השם "נעל"ה" – נוער עולה ללא הורים. בבוקר יום א' נפגשתי כהרגלנו עם בן-ציון דל, שידע כבר על האישור שהעניק השר להפעלת התוכנית. מסרתי לבנצי כי יש לי שם מצוין וגם תוכנית הפעלה ראשונית, הוא השיב כי גם לו יש הצעה מעולה. רשמנו שנינו כל אחד על פתק קטן את הצעתו ולמרבה ההפתעה שנינו רשמנו אותו שם! מאותו רגע פעלנו יחדיו לקידומה של תוכנית נעל"ה זו, שתרשם בדפי ההיסטוריה של עמנו כמפעל מיוחד. המתכונת הניסויית אותה הצעתי נועדה להוות מודל לקראת הערכוּת להפעלת עליית נוער בהיקף רחב. המטרה העיקרית הייתה ללמוד את הנושא, לעמוד על הבעיות והקשיים הצפויים והבלתי צפויים, ולהיערך נכון לביצוע השלבים הבאים בהיקפים גדולים. הנתונים והנחות היסוד לתכנית נעל"ה היו:

• ירידה בהיקף העלייה מברה"מ לאחר מלחמת המפרץ.
• מצוקה גוברת בברה"מ לנוכח קריסת המערכות שם וגילויי אנטישמיות מתגברים.
• כמיהה של יהודים להעניק לבניהם חינוך טוב אשר יבטיח את עתידם, ובמודגש חינוך מערבי, תעודת בגרות מערבית.
• נכונות ההורים לשלוח את בניהם ובנותיהם לישראל אף קודם עליית ההורים ובמנותק ממנה, הן למען הילדים והן כחלוצים לפני המשפחה.
• סיכוי כי קליטת הילדים בישראל תעודד את ההורים לעלות בעקבותיהם, כאשר הילדים יקלטו את ההורים בארץ.
• עלויות נמוכות באופן משמעותי של קליטת ילדים עולים ביחס לקליטת משפחות שלמות.
• אפשרות למיין ילדים מתאימים מבחינת רמתם הלימודית, ובעיקר בעלי כושר התמודדות עם הפרידה מהמשפחה והסביבה הטבעית בה נולדו וגדלו.
• כושרה של מערכת החינוך בישראל לקלוט אלפי נערים עולים בגילאי התיכון ולהתמודד עם המשימה של הבאתם לרמת בחינות בגרות ישראליות. הניסיון לימדנו כי נערים עולים עומדים יפה במטלה לימודית זו.

על יסוד הניסיון שנצטבר בישראל בקליטת נערים עולים, בחרנו להתמקד במסגרת נעל"ה בנערים שיגיעו לישראל ללימודים בכיתה י'. גיל זה נראה אופטימאלי מבחינת הבגרות האישית של הנער והנערה להינתק מהמשפחה, ומאפשר שלוש שנות לימוד בישראל עד הגעה לבחינות הבגרות. היה ברור כי על מנת לממש את הניסיון באופן מלא, חיוני לשבץ חלק גדול מהנערים במוסדות פנימייתיים וחלק נוסף במשפחות מאמצות בקהילות מתאימות (למרבה הצער, מסלול קליטה זה שיש בו פוטנציאל רב, לא הופעל במסגרת נעל"ה). בדרך זו נאפשר לנערים חיים חברתיים משלהם בצד חיים במשפחה ישראלית. החברה הציונית דתית מורגלת בהפניית טובי בניה ובנותיה למוסדות פנימייתיים – ישיבות ואולפנות. מוסדות החינוך הכללי הפנימייתיים קולטים על פי רוב נערים ונערות הזקוקים למסגרת זו בשל חסכים שונים. המושג חינוך פנימייתי INTERNAT)) הינו בעל מטען שלילי בברה"מ, ניכרת רתיעה ממסגרת פנימייה. על מנת להבטיח הצלחת התוכנית הניסויית, החלטנו להביא במסגרת ראשונית זו, נערים מתאימים ברמה לימודית וחברתית גבוהה יחסית. עוד טרם הושלמו ההכנות, הגיעו לבית הספר הקיבוצי המשותף בניהולו של נחמיה רפל, בקבוצת יבנה, קבוצת תלמידים יהודיים מהמדינות הבלטיות. הניסיון הקצר שנצבר שם הוכיח כי למתכונת זו פוטנציאל רב, אם נשכיל להפעילה באופן נכון והולם את הצרכים הייחודיים של בני נוער מברה"מ. קבוצת תלמידים זו בבית הספר בקבוצת יבנה חיזקה בכולנו את ההכרה בצדקת היוזמה וסיכויי הצלחתה.

לביצוע התוכנית הניסויית; מיון התלמידים והכנתם בברה"מ, השמתם והשתלבותם במוסדות חינוך בישראל, הצעתי לרתום חברים בעלי ותק וניסיון בפעילות חינוכית במזרח אירופה, שפעלו במסגרת קרן ילדים ובמרכז יעקב הרצוג. ההצעה נידונה במוסדות הקיבוץ הדתי ובין ראשי מרכז יעקב הרצוג שבעין צורים, היו תומכים נלהבים בצד מסתייגים ומהססים. במקביל, בחנּו אותה במשרד החינוך והתרבות, מנכ"ל המשרד, זבולון אורלב, החליט להפעיל את התוכנית במסגרת האגודה לקידום החינוך – זרוע של המשרד לחינוך פנימייתי לילדים מהפריפריה. המנכ"ל קיבל את עמדתי שיש להקים, במסגרת האגודה לקידום החינוך, יחידה מיוחדת – מינהלת, כבר בשלבי הניסוי, שתתמחה בטיפול בילדי נעל"ה, וכן שיש לגייס את קרן ילדים למשימה זו. על יסוד הסכמה זו ובעקבות שיחה עם אריה קרול – איש הקיבוץ הדתי, שפעל שנים רבות במסגרת נתיב וצבר ניסיון רב עם יהודי ברה"מ – הצעתי לישעיהו יחיאלי, אותו הכרתי מעבודתנו המשותפת במחלקת ההדרכה של בני עקיבא בישראל, לקבל על עצמו את ריכוז התוכנית. (בנצי דל, סבר שעלי לרכז אותה בעצמי ועמד על כך. השבתי לו שאני מעדיף להמשיך ולהוביל את חפציב"ה ואת קליטת העולים במשרד, ולא אוכל לנהל את כל התוכניות הללו יחד. נעל"ה מחייבת התמסרות).

מינהלת נעל"ה קמה ופעלה במסגרת האגודה לקידום החינוך, נוהלה על ידי ישעיהו יחיאלי, שגיבש תוכנית מפורטת, יחד עם חברים אותם גייס למשימה. התוכנית אושרה על ידינו וכן גם התקציב המיועד לנעל"ה. נעל"ה יצאה לדרך! פעולות הכנה בברה"מ כללו: בחינה ראשונית של נכונות מצד הורים, פרסום, מיון מקצועי של המועמדים הרבים שפנו, מחנה הכנה בברה"מ בו התקיימה תוכנית לימוד עברית ומושגים כללים לקראת ההגעה לארץ, חוויות ישראליות ועוד. על מנת להבטיח את המעמד הממלכתי של התוכנית, הוחלט על פי הנחיית מנכ"ל משרד החינוך מר זבולון אורלב, לאפשר להורים לבחור עבור ילדיהם את הזרם החינוכי בו ישובץ ילדם – ממלכתי, ממלכתי דתי, מוכר שאינו רשמי. צוותים מיוחדים של מסבירים דוברי רוסית יצאו למפגשי הסברה עם ההורים והחתימו את ההורים על טופס רשמי, על פי בחירת ההורים.

בעיצומן של ההכנות זומנתי לדיון בוועדת השרים לעלייה וקליטה, בראשות השר אריאל שרון. קיימנו הכנה לדיון בלשכתו של סמנכ"ל משרד הקליטה, מר חנוך צמיר, שהיה שותף מלא ובעל ניסיון בניסוח הצעת "מחליטים", לקראת ועדת השרים. הדיון בוועדה היה קשה ומפתיע. העליתי בפני הנוכחים את ההצעה מתוך התלהבות ניכרת וביטחון שהכל יברכו על הרעיון. להפתעתי הרבה ראשי עליית הנוער, שפעלה במסגרת הסוכנות היהודית והוזמנו לדיון, שפכו עלינו קיטון של צוננים. עליית הנוער התמקדה בשנים האחרונות בקליטת נוער ישראלי מהפריפריה. ראשי עליית הנוער חששו כי הבאת אלפי נערים ונערות ברמה גבוהה מברה"מ יציפו את הפנימיות וידחקו את בני הנוער החלשים. העובדה שהצעתי את התוכנית למנכ"ל עליית הנוער לא הוכחשה בדיון. לראשונה נתקלתי במתח כבוש שהתפרץ בין עולי שנות החמישים מארצות האִסלאם לבין עולי שנות התשעים, שרובם מאירופה. הטונים בדיון היו רמים והאמירות קשות וכואבות. לבסוף, אושרה תוכנית נעל"ה גם בוועדת השרים, בתוקף של החלטת ממשלה! מעמדם הרשמי של הילדים הוגדר באופן משפטי.

כתום פעולות הכנה ממושכות הגיעו לישראל במרחשוון תשנ"ג 350 תלמידים מברה"מ. אלה נקלטו בכיתות י' במוסדות חינוך פנימייתיים בישראל, על פי תוכנית שהוכנה במינהלת נעל"ה. טקס הנחיתה של התלמידים בשדה התעופה נתב"ג וקבלת הפנים החמה והלבבית בה התקבלו על ידי תלמידים ישראליים, היה ססגוני ומרגש. ניצבתי בשולי הקהל הרב שליווה את הנערים והנערות היורדים מן המטוס בשירה ובריקודים והרהרתי ביני לבין עצמי: הנה מתגשם שלב נוסף בתוכנית חפציב"ה. רבים מבין אלה שהתקבצו לכאן אינם מודעים לקשיים ולבעיות הצפויים לפנינו עד שנזכה לראות בקליטתם המלאה והשלמה של ילדים יהודיים-סובייטיים אלו בישראל. הבאים נושאים בקרבם את צלקות העולם הבולשוביקי, את חשכת הגלות הארוכה. לא קלה ההתמודדות הצפויה לנו ולהם יחדיו, משברים ואכזבות ילוו אותנו עם תום ימי ההתלהבות הראשונים, ירח הדבש המתוק עתיד להסתיים והחיים האפורים ייכנסו למסלולם. נזכרתי בדוד בן-גוריון, שרשם ביומנו בליל החלטת החלוקה: העם שמח ורוקד ברחובות והוא – בן-גוריון – צופה קדימה ורואה ייסורים, מלחמה בפתח, קשיים ותלאות המצפים לעם החוגג. לא היה בכל אלה כדי להשבית את השמחה העמוקה והסיפוק הרב על שזכיתי להיות בין היוזמים ולהתייצב על האֹבניים של יצירה יהודית-ציונית חלוצית זו. בבבוקר אותו יום התבשרתי על ידי שרת החינוך החדשה וסגנה שהם החליטו לסיים את עבודתי במשרד. הבשורה האיבה על שמחתי האישית, ידעתי כי לא אזכה לקצור את פרי המאמץ הרב שהשקעתי במפעל זה.

"חזון העצמות היבשות"

בשבת חול המועד פסח תש"ן הייתי בעיר מוזיר, שבת ראשונה עבורי בברה"מ. ימים ספורים לאחר ליל הסדר החגיגי. בליל שבת נפגשתי עם קבוצה גדולה של יהודיים, לשיחה ממושכת אל תוך הלילה. עמדתי לראשונה בעוצמה רבה על הנתק בינם לבין התרבות והמסורת היהודית. נחשפה בפני במלוא בהירותה הזהות היהודית האבודה של יהודים אלו. דומים היו הם בעיני לגחלים כבויות באפר אפור וקר. לימים גיליתי כי טמונות בערמת הדשן גחלים לוחשות שחומם טרם פג ואישם לא כבתה. זיקים של אש  פנימית בוערים בקרבם ובכוחם להבעיר בערה גדולה, להפיץ חום רב אם נדע להפיח בהם רוח חיים. למחרת בתפילת השבת, אותה נאלצתי לשאת בבדידות רבה בחדר ללא מניין וללא סממני חג, נזדקרו לנגד עיני פסוקי ההפטרה והיו לבשורה מרנינת לב. מעולם לא חשתי בקראי פרק זה כמה עוצמה ושייכות טמונים בפסוקים אלה מדברי יחזקאל נביא הגולה:

"הָיְתָה עָלַי יַד ה' וַיּוֹצִאֵנִי בְרוּחַ יְהוָה וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה וְהִיא מְלֵאָה עֲצָמוֹת. וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם סָבִיב סָבִיב וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל פְּנֵי הַבִּקְעָה וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד. וַיֹּאמֶראֵלַי בֶּן אָדָם הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וָאֹמַר אֲדֹנָי ה' אַתָּה יָדָעְתָּ. וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא עַל הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת שִׁמְעוּ דְּבַר ה' כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם. נָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּדִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'. וְנִבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי וַיְהִי קוֹל כְּהִנָּבְאִי וְהִנֵּה רַעַשׁ וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ. וְרָאִיתִי וְהִנֵּה עֲלֵיהֶם גִּדִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה וְרוּחַ אֵין בָּהֶם. וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ הִנָּבֵא בֶן אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ. וְהִנַּבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד.

וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ. לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל. וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי. וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי נְאֻם ה'" (יחזקאל לז א-יד).

מכאן ואילך אני נושא תחושת משפחה מתאחדת, עצמות אדם ואומה מיוסרת נקשרות עצם אל עצמו, אחרי עשרות שנות ניתוק כפוי. התרגשות שבפגישה עם אחים אבודים שעמידתם בתלאות ובייסורים מעוררת השתאות ופליאה, גאווה על היותך שייך לאומה מופלאה. מתעוררת מחוייבות עמוקה לגשר על פני שיבעים שנות האימה והיגון, לחבוש באהבה ולרפא בחיבה את פצעי הקרע המכאיב בגופנו, את הצלקות שחרט השלטון הסובייטי בנשמותיהם של אחים יקרים. לחדש את הבשר, הגידים, השרירים והעור על עצמות עמנו הקמות לתחייה. לעטות עליהם שׂלמת שבת קודש, משובצץ זר פרחים מאדמת ארץ ישראל.

שבתי מברה"מ ומצאתי עצמי מתבונן על חיינו מפרספקטיבה שונה מזו שהיכרתי קודם לכן. הבעיות והאתגרים הניצבים לפנינו, סדרי העדיפויות והקדימויות קיבלו בעיני תפנית חדה. נתונים אנו בעיצומו של גל נוסף ומכריע בתחיית האומה, אשר בכוחו לרומם אותנו אל על, להניף את מפעל התחייה היהודי ציוני גבוה הרבה מהישגנו עד היום. מדינת ישראל, העם היהודי והתנועה הציונית אינם רשאים לסרב למהלך זה הנושא בקרבו מימוש חזון קיבוץ גלויות אליו נושאים אנו עיניים ולקראתו פועם הלב היהודי במלוא עוזו. יש יהודים שכבר התעוררו, שנפשם נגאלת מתהום השכחה והאופל, והם מתחברים ומצטרפים למהלך השיבה המופלא. רבים רבים טרם זכו לראות באור פני מלך, לחזות בקרן אור שתבליח באפילת חייהם. הם מצפים לנו ויש מהם שבשורת ההתעוררות הלאומית, חזון העצמות היבשות, טרם הגיע עדיהם. כולם ממתינים ביודעין ובלא יודעין לבשורה הנישאת מכאן, ממדינת ישראל היהודית, הציונית, המתחדשת.

ניצבים אנו בפני אתגר גדול – צירוף מיליון יהודים חסרי זיקה ושורשים יהודיים ציוניים ודמוקרטיים לישראל. הדבר עלול חלילה וחס להפוך את ישראל למדינה שהיהדות, הציונות, ערכי הדמוקרטיה והחברה יידחקו בה לקרן זווית. אם נשכיל להפיח בהם להט אמונה, הזדהות ותקווה, הם עשויים להוות מנוף לחידוש פני התנועה הציונית והיהדות בישראל. בידינו להכריע בכך ועלינו מוטלת החובה הקדושה לממש חזון יהודי ציוני אדיר זה! עם ראשית גל העלייה הגדול מברה"מ זכינו לפריצת דרך בהוויה היהודית ציונית בישראל. חודשים ארוכים ויקרים חלפו עד שראשי העם והמדינה קלטו את עוצמת ההתרחשות וממדיה ואת הברכה שהיא צופנת בחובה. שנים ספורות עומדות לרשותנו. מעלינו מרחפת סכנת ההתפוררות בברה"מ וחשש לאשר יתהווה שם בעתיד. מומחים חוזים תסריטים שהאחד גרוע ממשנהו – מלחמת אזרחים, התפרקות מוחלטת, גל אנטישמיות, שיבה כפויה לשלטון טוטאליטרי, ועד תהליך דמוקרטי ופיתוח מערכת כלכלית מערבית. מה מכל אלה יתרחש ובאיזה קצב, מה תוחלת החיים של השלטון הנוכחי, כל אלה נעלמים ואין איתנו נביא ויודע.

בקרב היהודים מתרוצצות עמדות שונות, כיווני מחשבה והלכי רוח מגוונים. ההתבוללות מכרסמת בהם בכל פה, ורב החשש שהיא תיגבר דווקא עם הפתיחות והדמוקרטיזציה, כפי שהדבר מתרחש בארצות המערב. על פני השטח צומחת מנהיגות יהודית מקומית שיש בה מסממני הגולה, בשילוב שאריות החברה והשלטון הסובייטי. בהיעדר שורשים וזיקה יהודית ציונית אין היהודים שם נושאים פניהם דווקא לישראל אלא למערב המבטיח רמת חיים, חירות אישית, חינוך ובריאות ברמה גבוהה. כל עוד שערי ארצות המערב כמעט נעולים הם מגיעים לישראל. דבר זה עלול להשתנות בנסיבות שאין לנו שליטה עליהן. היהודים שיוותרו שם יפתחו לעצמם מערכות קהילתיות שייוותרו בהם סממני הגלות. לפנינו זמן קצר למצות את האפשר, לעלות לישראל את מירב היהודים שניתן להעלות, ולהעמיק ולבסס את זהותם היהודית ציונית. העם היהודי על כל זרועותיו הציוניות, ממשלת ישראל וההסתדרות הציונית – הסוכנות היהודית, מחוייבים להירתם יחדיו תוך שיתוף פעולה, לגייס את כל שניתן למען המטרה הראשונה במעלה הניצבת בפנינו. לדחות למועד רגוע יותר נימוקים, שיקולים וטיעונים הזרים, שאינם ממין העניין.

עלינו לפעול כמי שביתו עולה בלהבות ובבית מצויים רבים מבני משפחתו. בעת כזאת אין בודקים ואין בוחנים את השותפים לדבר הצלה, אלא מחלקים משימות ופורצים אל הבית מכל עבר במטרה להציל את כל שניתן. בדברים אלו של הרצל, משנת תרס"ג (1903), פתחתי חיבור זה. חלפו מאה שנים מאז ושוב אנו במציאות דומה המחייבת מעשים דומים. זאת תוך הכרה בחידוש הגדול בו זכינו מאז – מדינת ישראל הריבונית. מדינה עצמאית וחזקה אשר בכוחה להתגייס ולמלא את אחת המשימות העיקריות למענה קמה, למענה נתנו את חייהם רבים רבים מבניה, קיבוץ גלויות שהוא יעד מרכזי במגילת העצמאות. כה כתב משוררנו הלאומי:

"לעזרת העם! לעזרת העם! / במה? אל תשאלו – באשר נמצאה! / במי? אל תבדקו – כל ליבו ידבנו! / מי צרת האומה בלבבו נגעה – / המחנה יאסף, אל נא נבדילנו! / כל קרבן – ירצה, כל מתת – נאמנה: / אין בודקין בשעת הסכנה! … חִשפו האור! גלו אור! / אם הרי נשף עלינו נערמו – / לא דעכו כל הניצוצות, לא תמו: / מהרי הנשף עוד נחצוב להבה,…  על קרקע העם ובתחתיות נשמתו – / עוד תגה ותנוצץ שכינתו. / הוי, הבו נא יחדיו לעבודה הגדולה! / נגולה נא הרי נשף נגולה! / נחשפה נא שכבות האורים הרבים! / הוי, בני המכבים! / העמידו את עמכם, הקימו הדור! / חשפו אור, חשפו אור! (חיים נחמן ביאליק, אודסה, תשרי תר"ס, 1899).

בשולי הדברים

"כשם שפרצופיהם שונים, כן דעותיהן שונות" אמרו חז"ל. כל הכללה ביחס לבני אדם יש בה סיכון ובוודאי אינה משקפת אלא חלק מן האמת. העליתי את שראו עיני וקלטו חושי, כמיטב הבנתי וכושר אבחנתי. הרבה מעוצמת החוויה המרגשת אין בכוחי לתרגם לשפת המילים. חלילה לי לפגוע או לעוות את דמותם ואורחות חייהם. אם נכשלתי בכל אלה, מבקש אני כי יסולח לי שהרי לא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא, אלא לכבודם ולמענם העליתי כל זאת על הכתב.

שלמי תודה רבים אני חב לכל מי שזיכו אותי להיות שותף בחוויה נפלאה זו ואף ליטול חלק פעיל בהגשמת חזון העצמות היבשות, חזון קיבוץ גלויות. רק חלקם אוכל למנות, ויתרם ישאו מכאן ברכת אחים ותודה נאמנה:

ראשונים חביבים, היהודים הרבים ברחבי ברה"מ שארחו אותי ועמדו לימיני בעזרה ובסיוע, עשו כמיטב יכולתם להנעים לי את שהותי במחיצתם, אף למלא את משימתי. אנשי נתיב עלומי השם, החיילים האלמונים; אריה, דוד, יעקב, רוברט וכל העושים עימם במלאכת הקודש, הכא והתם. תודה מיוחדת לרוברט זינגר שעבר על הטויוטה והעיר הערות חשובות. מר זבולון המר, השר לענייני דתות, במסגרת משרדו יצאתי ראשונה לברה"מ, ולימים שר החינוך והתרבות שזיכה אותי לעמוד במשימה נכבדה זו. ידידיי במשרד החינוך, מר זבולון אורלב – המנכ"ל, והמשנה למנכ"ל מר בן ציון דל, ועוד רבים מעובדי המשרד המסורים והנאמנים שנשאו עימי במשימה בארץ ואף יצאו בשליחות ממלכתית לברה"מ. צוות החברים שליוו אותי בפעילות המיוחדת: תחיה, יעקב, שמעון, טובה, יהודית, נעמי, עידית, ועוד רבים. פעילי קרן החינוך ילדים, בראשות היו"ר מר יוסקה' שפירא. אריה קרול איש קבוצת סעד, ממנו שמעתי לראשונה שמעם של היהודים בברה"מ, עת שב מביקורו הראשון שם בשנת תשכ"ג, 1963. רשמי ביקורו העזים אותם הביא בפנינו, חברי גרעין הנח"ל עלומים בסעד, בהתרגשות רבה, נותרו עמי שנים ארוכות. ואחרונים חביבים, בני משפחתי, חנה והילדים שאפשרו לי לעמוד במשימה חשובה זו, אף כשהדבר היה כרוך בניתוק ממושך מהמשפחה לאורך שנים ובעיקר בליל סדר הפסח, ובימים הקשים של מלחמת המפרץ, רבת המתח והחרדה.