גחלים לוחשות באפר – פרק א – ברית המועצות

מבט חטוף על ברית המועצות בעיני צעיר ישראלי

חזון העצמות  היבשות – רשמי ביקור בברית המועצות

ניסן תש"ן – 4.1990 – בלורוס

שבט-אדר תשנ"א – 3.1991 – רוסיה, אוקראינה

מרחשון תשנ"ב – 10-11.1991 – מוסקבה, ריגה, אוזבקיסטאן

אייר תשנ"ב – 5.1992 – מוסקבה, קייב, קישנייב

תשנ"ה – תשנ"ו (1995-1996) שליחות מרכזית בברה"מ לשעבר

חיבור זה מסכם מבט אישי שלי, אוסף תמונות, רשמים ותובנות של צעיר ישראלי יליד הארץ שנחשף לראשונה לגולה בכלל ובפרט לעולם שמעבר למסך הברזל בשני ממדיו – הכללי והיהודי. דברים אלו אינם פרי מחקר ואינם מתיימרים להציג תמונה שלמה ומקיפה. כל עניינם הוא האופן בו נחשפה לפניי גולת ברית המועצות בסדרת ביקורים שערכתי שם, החל משנת תש"ן, 1990. זמן קצר אחרי נפילת מסך הברזל ותהליכי הפרסטרואיקה והגלסטנוס שהובילו לפירוקה של אִמפריית הרשע הסובייטית. הייתה זו תקופה של כאוס, אנומיה חריפה בטרם ניתן היה להעריך בוודאות את ההתפתחות בעתיד, את תהליכי ההבניה מחדש של החברה הפוסט סובייטית ושל המדינות שאוחדו תחת רוסיה הסובייטית ועתה הן יוצאות לעצמאות. צפוי להם תהליך ארוך ומורכב שעתיד לגבות מחירים משמעותיים.

המפגש הראשון שלי עם יהודי ברית המועצות, בחודש ניסן תש"ן, 1990, היה אירוע מכונן ששינה את מסלול חיי לעשרות שנים. שם הבנתי לראשונה מהי גולה, ומהו עומק הקשר בינינו הישראלים לבין יהודי הגולה. ידעתי על הגולה ובתפקידיי הציבוריים אף הייתי מעורב בפעילות למען יהודיי הגולה, אבל הייתה זו מעורבות חלקית מאד. עולמי היה ממוקד בארץ ישראל ובמדינת ישראל, יהודי הגולה היו רחוקים ממני ותפסו מקום די שולי בעולמי היהודי והציוני. עתה הכל התהפך.

העליתי את הרשמים הללו על הכתב, הן כזיכרון אישי ובעיקר כאשר לנגד עיניי ציבור העולים הגדול מברית המועצות לישראל, בגל העלייה שהחל בספטמבר 1989. ציבור שמביא עִמו תרבות, אורחות חיים, מושגים וערכים שהם חדשים ולעיתים קרובות מוזרים ובלתי מובנים לישראלי הצעיר, שאין לו מושג מה עבר על העולים הללו שם, בארץ מולדתם. הכרת עולמם והבנה מאין באו, על ידי הציבור הישראלי הקולט, עשויות לשפר, ולוּ במעט, את תהליכי הקליטה, להקל על העולים ולהבהיר לקולטים מי הם ואיזה עולם הם נושאים עמם. בתפקידי במשרד החינוך השקעתי רבות במאמצי הסברה אלו, ולא הייתה זו אלא טיפה בים מול אתגר הקליטה האדיר שהחברה הישראלית ניצבת בפניו. אתגר כפול – קליטה פיזית, בתחומי הדיור והתעסוקה, השפה והחינוך, האקדמיה והרפואה, הממשל והמשפחה. וקליטה רוחנית-ערכית בתחומי התרבות, היהדות והציונות.

"נציל את אלה שניתן"

בפתח הקונגרס הציוני השישי, קיץ תרס"ג, 1903, אמר הרצל: "רבים מאיתנו האמינו כי לא ייתכן שהמצב יחמיר, אבל המצב החמיר עוד יותר. שטפו הייסורים את היהדות … קישניוב היא כל מקום ששם יהודים מיוסרים מבוזים, מדולדלים בגוף או ברוח, על יהדותם. נציל נא את אלה שעוד ניתן להציל". ההכרעה להביא בפני הקוננגרס את הצעת אוגנדה, גמלה בלִבו כתום סיור קצר ומזעזע ברוסיה, מפגש מרגש ומדכא עם היהודים שם. הוא נפרד מהם בוילנה באמרו: "רבותי, אל תתיאשו! יבואו ימים טובים יותר! לשם כך אנו פועלים!" (הרצל, עמוס אילון). בפסח אותה שנה התרחש הפוגרום בקישנייב. בהומל (גומל) ארגן יחזקאל חנקין באביב זה ארגון הגנה יהודי ראשון בתקופה המודרנית – יהודים צעירים עמדו על נפשם ובלמו המון פרוע. בבוברויסק הסמוכה, עירם של הרב יצחק ניסנבוים, אבא אחימאיר, קדיש לוז, דוד שמעוני ואחרים, התרפק ילד בן שש שנים על אגדה עממית בדבר צדיק יהודי בארץ ישראל, בחברון. ברל כצנלסון היה שֵם הילד. בעיירה מוזיר, על גדות נהר הפריפט הנשפך לדנייפר, חיו כ-5,600 יהודים. הבונד היה הארגון היהודי החזק והפעיל במוזיר.

הגעתי למשולש ערים אלו: מוזיר, בוברויסק, הומל (גומל) הסמוכות לכור הגרעיני שהתפוצץ בצ'רנוביל, ערב פסח תש"ן (4.1990) בשליחות הג'וינט, משרד הדתות ונתיב, ושהיתי בו כשלושה שבועות. מוזיר הייתה היעד העיקרי. בסיכומו אני חש הבנה רבה למצוקתו של הרצל ולהכרעתו: "נציל נא את אלה שעוד ניתן להציל"! תחושה זו הלכה והחריפה בקרבי והייתה לבערה גדולה, בעקבות שלושה סיורים נוספים ברחבי ברית המועצות, שהתפרקה בתקופה זו והייתה לחבר המדינות העצמאיות (חמ"ע), ממנו פרשו המדינות הבלטיות: ליטא, לטביה ואסטוניה. ביקורי עבודה נוספים ערכתי במרחב זה במסגרת הסוכנות היהודית בשנת תשנ"ה. בשנת תשנ"ו (1996-1995) יצאתי למוסקבה בשליחות הסוכנות היהודית כשליח מרכזי לענייני נוער וסטודנטים, נציג מחלקת הנוער והחלוץ והמחלקה לסטודנטים בחמ"ע.

מימדי ענק לברית המועצות, במיוחד בעיניו של צבר, יליד ארצנו הקטנטונת. מגרודנו שעל גבול פולין במערב בלורוסיה, ולבוב שמעל גבול אוקראינה-פולין, עד ולדיווסטוק שבמזרח על גבול יפן, לחוף האוקיינוס השקט: "ענקית ונהדרת היא מולדתנו … השמש איננה שוקעת בארצנו: כאשר עולה השחר בגבולנו המזרחי כבר מחשיך בגבולנו המערבי" נכתב בפתחו של ספר עזר למדריכים בקומסומול (הפרדוקס הלאומי, ז'אן דניאל, עמ' 72). למעלה מתריסר שעות טיסה רצופות נדרשות על מנת להגיע מקצה אחד למשנהו. שלוש מאות מליון בני אדם חיים במרחבים עצומים, מהם בעלי מורשת אירופאית-מערבית-נוצרית, מהם אסיתיים-מזרחיים-מוסלמיים ומהם מחוזות המזרח הרחוק על גבולות סין. בליל שפות ותרבויות, גזעים וצבעים, מגוון מסורות ואורחות חיים.

"רק שלוש שעות טיסה – שם ביתי מולדתי", שלוש שעות טיסה ישירה ממוסקבה לירושלים, שרו יהודים מוסקבאים בשנות השִבעים, על פי תקליטו של תיאודור בייקל, ועיניהם כלות. "אותן שלוש השעות שוות ערך הן, בעצם, לאלפיים שנה לפחות" כתב דוד מרקיש בפתח ספרו "רק שלוש שעות טיסה". עם שובי מביקור ראשון ירדתי לעומק דבריו של מרקיש, הן במימד האנושי הכללי והן במימד היהודי ציוני.

"ויהי חושך אפילה"

מוסקבה קיבלה את פנינו באפור קודר, אפלולי ומעיק. מבעד לחלונות המטוס שהמריא מוינה המוארת והזוהרת, ניבטה אלינו עיר אפלה ועגמומית. ודאי נמהלו המראות ברגשות, בתחושות זעם, על ארץ זו ועל מה שעוללה להמוני אחינו היהודים. המפגש הראשון עם העולם הסובייטי; קבלת הפנים בשדה התעופה הבין לאומי, שרימייטבו 2 במוסקבה, הקודר, האפלולי והחשוך. הציוד מיושן ופשוט, פרימיטיבי, הביורוקרטיה הסובייטית כבדה ומסורבלת, מבטים קפואים של העובדים בשדה. תורים ארוכים בהמתנה לביקורת הדרכונים, קבלת הציוד האישי ובדיקות המכס.

משדה התעופה יצאנו בלווית מלווינו הנאמנים למלון סאלוט, מבנה ענק. התכנסנו באחד החדרים שהוקצו לנו לתדרוך ראשוני. אחת הנשים ביקשה להדליק את האור. חיפוש קצר העלה, שאין בחדר, אלא מנורה אחת קטנה, שאר בתי המנורה ריקים: "שמתם לב בנסיעה לכאן עד כמה אפלים הרחובות, חלונות הדירות הפונים לרחוב מוארים באור כֹה חלש" העירה חנה. התארחתי פעם בבית המלון הענק הצמוד לקרמלין במרכז מוסקבה – רוסיה. ביקשתי ממנהלת הקומה נורה לחדר, היא ביקשה שאביא את הנורה השרופה ואקבל אחרת תחתיה.

אפלה זו ליוותה אותי לאורך ביקוריי בברה"מ. מעטים הרחובות, האולמות, המקומות המוארים. רוב הדירות מוארות באור עמום, הדיירים ממעטים להדליק אור בבתיהם. את אַלָה פגשתי יושבת על יד החלון בשעת אחר הצהרים מאוחרת, קוראת לאור דימדומי חושך היורד על העיר גומל. לשאלתי, מדוע אינה מדליקה אור בחדר? השיבה כי עדיין אין צורך בכך, יש די אור בחוץ. לטעמי, הערב ירד זה מכבר על העיר. הרחוב היחיד המואר שפגשתי בברה"מ הוא שדרות נייבסקי בלנינגרד. שדרה רחבה ומודרנית, מרכז החיים של העיר הצפונית היפהפיה, עיר ארמונות ומוזיאונים שספגה הרבה מתרבות אירופה המערבית.

בליל שבת חורפית יצאנו לאחר התפילה מבית הכנסת היהודי הבוכרי בסמרקנד, אוזבקיסטן, לארוחת שבת בביתם של רפי ואסנת, זוג שליחים צעירים מישראל. צעדנו בשדרות קרל מרכס, הרחוב הראשי בעיר בת מאות אלפי תושבים. שום פנס לא האיר את הרחוב החשוך. חשתי כאילו אנו בעיצומה של האפלה במלחמה. נתקלנו בתעלות חפורות ופתוחות, שחצו את המדרכה ואת שולי הרחוב – עבודות שיפור מערכת המים. על מנת להפיג את המתח שבהליכה בחשכה, ברחוב זרוע מהמורות ובורות שרק לעיתים חלפה בו מכונית וסינוורה אתנו באורותיה המבליחים, סיפר דניאל – מורה לעברית בבית הספר היהודי המקומי – בדיחה רוסית:

תייר מערבי הגיע לביקור בברה"מ, במהלך סיור בעיר נפל לתעלה חפורה ברחוב החשוך, נחבל ובגדיו נקרעו. כולו זועם ופגוע יצא מהתעלה, ניער בגדיו ואמר בכעס: בכל העולם כאשר חופרים תעלה בדרך ציבורית מציינים זאת בגדר אזהרה לעוברים ושבים, מציבים שלט 'סכנה', מניפים דגל, פה אין כלום! השיבו המארחים בחיוך נבוך: כאשר הגעת מחו"ל לשדה התעופה של מוסקבה, ראית דגל מתנוסס על ראש התורן. נכון השיב האורח, הדגל האדום של ברית המועצות מונף שם. זה דגל אדום, זו האזהרה המתנוססת על פני ברה"מ כולה! אמר המארח. לימים למדתי עד כמה משקפת בדיחה זו אמת חיים (באותם ימים ניתן היה להיכנס לברה"מ בטיסה רק משדה התעופה הבין לאומי היחיד, שפעל במוסקבה, שרימייטבו 2).

האפלולית אינה מִקרית כפי שמרבית הדברים בעולם הסובייטי אינם מִקריים אלא מכוונים ומודרכים. האימפריה הסובייטית משופעת במקורות אנרגיה, אוצרות טבע עשירים, נפט ופחם, מקורות מים אדירים, מהם ניתן להפיק אנרגיה הרבה מעבר לדרוש. התרשמתי כי העולם האפל, החשוך וקודר, מכוון היטב מלמעלה, מהשלטון. הוא משקף את יחסו של השלטון לאזרח הפשוט, ויותר מכך את תבנית החיים אותה ביקש השלטון לעצב עבור האזרחים. הקדרות ניבטת בעיני האנשים, משהו עמום וחלול נשקף מהן. האזרח הסובייטי נועד לחיות בצילה של האימפריה האדירה. הזרקור מופנה אל מדינת הטרור האכזרית, הקומוניסטית. האזרח הפשוט נותר באפלה, הוא נועד לשרת את המדינה, את הרעיון. המדינה אינה חייבת לו דבר ואף לא להכיר בקיומו.

לימים, זכתה מוסקבה לראש עיר, לושקוב, שהאיר את העיר האפלה. מנהיג מרשים שעלה בידו לנקות את העיר, לחדש ימיה כקדם ומעל הכל להאיר את רחובותיה.

ברוכים הבאים לברה"מ

ביקורת הגבולות בשדה התעופה מזמנת לתייר חוויה מטרידה, דקות של מתח מערער את ביטחונו העצמי, מרתיעו מפני העין הפקוחה של השלטונות. אתה ניצב לבדך בתא ביקורת, מאחרי גבך ראי, מלפנים גבוה מעליך, מעבר לדלפק ולמחיצת הזכוכית, איש ביקורת הגבולות. פנים חתומות של נער צעיר, הבוחן אותך היטב היטב, מביט בראי שבגבך, חוזר ובוחן את התעודות שהגשת, שוב מתבונן ומשווה את תמונתך במסמכים לקלסתר פניך. תור הממתינים לביקורת מתארך. דקות ארוכות ארוכות חולפות עד שכניסתך לברה"מ זוכה לאישור פורמלי, בדמות החותמת אותה מטביע איש שירות הביטחון על טופס הוויזה שלך. בלבך פנימה אתה חש הקלה רבה, המתח מתפוגג עם הישמע הלמות החותמת הכבדה ולאחריה הושטת המסמכים בחזרה דרך חריר בזכוכית המשוריינת. כל זאת בלא להחליף עמך מילה, לא ברכה, לא חיוך. כך היא קבלת הפנים, מבט חתום, רציני ומאיים. סוף סוף אנו בברה"מ!

התדרוך שקיבלתי ערב יציאתי הוכיח עצמו כחיוני ורב ערך. שוב ושוב חזר אריה קדם והזכיר לכולנו: אל תשכחו להצטייד בחפיסות סיגריות, MARLBORO, מפתח הכניסה לברה"מ ולתנועה בה. לאחר שעברנו בשלום את ביקורת הגבולות ביקשנו ליטול את שפע הכבודה שנשאנו עימנו, לביקורת המכס. כאן ציפתה לנו פגישה עם תמצית השיטה הסובייטית בהתגלמותה. על מנת לקבל עגלת מזוודות, על הנוסע לשלם רובל אחד (כך היה עד שנת 1992). החוק הסובייטי הנוקשה והחמור בענייני כספים, קובע כי אין להוציא מברה"מ מטבע מקומי – רובלים, ואין להכניס רובלים. לפיכך כל עוד לא עברת את בדיקת המכס והגעת לדלפק הבנק המקומי – הנראה כקופה מיושנת למכירת כרטיסי אוטובוס בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב – להחלפת מטבע זר למטבע מקומי, אסור שיימצא ברשותך אף לא רובל אחד. אם הצטיידת ברובל הרי שאתה עלול להיות מואשם בעבירה על חוקי המטבע. כיצד איפוא אוכל לקבל עגלה לפרוק מהמסוע את הציוד שהבאתי ולהעבירו לבדיקת המכס?

השיטה הסובייטית מזמנת פתרון קסם: הגש לעובד המופקד על העגלות חפיסת סיגריות מערביות ותקבל עגלה. ערכה של חפיסת סיגריות זו בשוק השחור מאות רובלים ובחנויות כלל לא ניתן להשיגה. בעת שאתה מבקש לקבל את הציוד היקר שנשאת עמך אין לכך כל משמעות. כיצד מדווח העובד הממונה על העגלות על ההכנסות הכספיות ממתן שירות העגלות לנוסעים? מה נעשה בעשרות חפיסות סיגריות שהוא גובה? ומהי הדרך הנאותה לקבלת עגלה, בלא תשלום שוחד אישי זה? – שאלות מוזרות, מיותרות וחסרות מענה. מי שממשיך לשאול זאת, מסתמא טרם הבין את העולם ההוא, עדין לא חדר לאורחות החשיבה וההתנהגות בו.

חפיסת סיגריות MARLBORO נתגלתה כמצרך יקר ערך במוסקבה. אחת המשימות הקשות שניצבה בפנינו הייתה התנועה בעיר גדולה זו בלא ידיעת השפה ובלא היכרות מינימלית עם מבנה העיר ושכונותיה. קריאת השלטים, הכתובים כולם באותיות קיריליות, אינה פשוטה למי שלא הורגל באלה. ההמונים הנוהרים בתחנות הרכבת התחתית, שפע המסלולים והתחנות בה מקשים מאד על התמצאות בעיר. מוניות כמעט ואינן עוצרות לתיירים אלא אם אתה נכון לשלם במטבע זר, דבר שאסור בתכלית על פי חוקי המטבע הסוביטיים. הפתרון טמון בחפיסת הסיגריות התמימה. נהגי המוניות ובעלי רכב פרטי נאותו לעצור ולהסיע אותי לכל פינה בעיר תמורת חפיסת סיגריות מערבית. ברבות הימים עלה המחיר, חלה אינפלציה חמורה בהיקף של מאות אחוזים, נדרשתי לשלם שתים, שלוש וארבע חפיסות תמורת אותו מסלול נסיעה. עדיין היה מחיר הנסיעה זול ביחס לעלות נסיעה מקבילה בירושלים.

חופש תנועה?!

על פי החוק הסובייטי אינך יכול לנוע בחופשיות ברחבי ברה"מ אלא באותם מקומות המצוינים באשרה (הויזה) שברשותך. למחרת בואי, התברר במפתיע כי אשרת הכניסה שלי כוללת אישור לביקור במוסקבה בלבד, טעות או שגגה מקרית. כדי לאפשר לי להגיע ליעד – עריכת סדר פסח ומפגש עם היהודים בעיר מוזיר שבדרום בלורוסיה, הוחלט בנציגות הישראלית לציידני במכתב רשמי מטעם שגרירות  הולנד, המייצגת את האינטרסים של מדינת ישראל – בטרם כוננו יחסים דיפלומטיים בין ברה"מ לישראל. אין למסמך כזה מעמד רשמי, אלא המלצה לשלטונות שלא למנוע בעדי מלמלא את משימתי. אין כל מניעה מאנשי החוק, להורידני מהרכבת ממוסקבה למוזיר ולטפל בי כזר שאינו מציית לחוק הסובייטי. למרבה המזל תחזית מרנינת לב זו לא התגשמה.

עם הגיענו למוזיר פנינו למשרדי האוביר – משרד הפנים – להסדיר אישור שהות בעיר. אנג'ליקה – צעירה יהודיה דוברת מעט אנגלית – הצטרפה כמתורגמנית. פקידת האוביר הייתה נבוכה; כיצד הגיע לעיר זר שאין ברשותו אשרה מתאימה. היא שלחה אותי אחר כבוד, לממונה עליה – מפקד המשטרה – המשטרה ממונה על משרד הפנים (אצלנו המשטרה הייתה כפופה לשר הפנים).

המסע במסדרונות בניין המשטרה – המיליציה, האימה שניבטה מעיניהם המבוהלות של מארחיי שלא העלו בדעתם להיקלע למקום זה, לימד אותי פרק בהווי הסובייטי. מפקד המשטרה קיבל אותנו בקרירות בחדרו הגדול, האפל, ספון עץ, אשר דיוקנו של לנין והדגל הסובייטי הם העיטורים היחידים בו. הוא דיבר בקשיחות אל מארחיי והורה להם לשכן אותי בבית המלון המקומי. אלה פירשו את הוראתו כענין פרוצדורלי בלבד. נרשמתי בבית המלון ובפועל התגוררתי בבית משפחת סוסטין, מארחי הנדיבים.

כחלוף שבוע ימים זומנתי למפקד המשטרה. מארחיי נכנסו לחרדה, קשרנו זאת בפנייתי לאשר לי ביקור בערים הסמוכות, בוברויסק וגומל. נתקבלנו על ידי מפקד המשטרה בפנים זועפות ובדברים קשים. הוא הורה לי לשכון בבית המלון, מקום בו הוא יכול לערוב לביטחוני ולבטיחותי, כזר שנקלע לתחום אחריותו בלא אישור. חששתי כי בכוונתו לפגוע במארחיי שחרגו מהוראותיו. בסתר ליבי הודיתי להם על שאִפשרו לי לגור עם המשפחה, להתוודע מקרוב לאורחות החיים הסוביטיים ולבית יהודי-סובייטי, מפגש שהיה עבורי חשוב ומרתק.

המפקד הורה להעבירני מיידית לבית המלון ולא אישר ביקור בבוברויסק ובגומל. כך יכול היה מפקד המשטרה לעקוב אחריי ביתר קלות. המעבר לחדר גדול ונוח במלון הקל על כולנו נוכח הצפיפות בדירה הקטנה. על הביקורים בערים הסמוכות לא ויתרתי. מעבר למלון הגביל את המפגש שלי עם היהודים בעיר, שכן אזרחים סובייטים מנועים מכניסה למלונות הזרים. בפתח  המלון שמירה קבוע המונעת מהם כניסה. בפתח כל קומה ניצבת מנהלת הקומה, "דְז'וּרנה", 24 שעות ביממה, שעוקבת אחר המתרחש ומדווחת לממונים עליה על צאתם ובואם של האורחים. סיפורים רבים מהלכים על היקף הידע ועומקו הנצברים ומועברים על ידי נשים אלו.

האמנם מצא לנכון לעקוב אחרי? – איני יודע. באחד מימי חול המועד פסח הידפק על דלת חדרי אדם לא מוכר וביקש דבר מה. אינו דובר עברית ולא אנגלית. הבנתי שהוא מעוניין בספרים ללימוד יהדות. הענקתי לו ספר תולדות עם ישראל ברוסית, אך הדבר לא סיפק אותו. האם ביקש לבחון את הנעשה בחדרי? אולי, אך אין צורך בכך, בעת הניקיון ובהעדרי ניתן לבחון זאת ביתר יעילות. האם ניסה לטמון לי פח? נראה כי היה זה יהודי תמים, אם כן כיצד עלה בידו לחדור לחדרי במלון? – שמא שיחד את השוער בכניסה וכל מעייניו היו נתונים לספרי לימוד עברית. השהות בברה"מ סיפקה שפע הזדמנויות לחשוד שמא עוקבים אחריי. דומני, כי הדמיון והחשדות גברו בהרבה על המציאות האפורה.

העיר באפור

חלקים רבים של מוסקבה – שנראתה לי כפר גדול המאוכלס בעשרה מיליון בני אדם ועוד כחמישה מיליון בפרברים ובעיירות הצמודות לה – בנויים בתי מידות ענקיים, מעוצבים בפשטות רבה ומכילים כל אחד מאות ואלפי בני אדם. דירות קטנות, חדרי מדרגות צפופים ואפלים, מרביתם לא זכו לניקוי ולחידוש שנים רבות. בתים מוזנחים ואפרוריים מוצבים כקוביות ענק במרחקים ניכרים זה מזה וביניהם שִטחי בור. "במוסקבה היו פועלי בניין, אך לא ארכיטקטים", שמעתי מאיש מוסקבה, ששיקף נאמנה חלקים גדולים של העיר.

מרבית הרחובות רחבים מאד, חזותם מיושנת. מוסקבה ניבטת אליך מגלויות נוף מרשימה ביופיה, גינות הנוי הרבות, פרחי הצבעוני האדומים לוהטים, שדרותיה, פסליה, שערי הנצחון ואנדרטאות הזיכרון הרבות בה. אפשר שכך היו פני העיר בעבר, כיום המראה שונה לבלי הכר. אלונה, ילידת מוסקבה בה עברו עליה שנות ילדותה ונעוריה, עלתה ארצה בתשמ"א (1981), יצאה  ל"ביקור מולדת" במוסקבה בתשנ"ב (1992), ממנו שבה המומה וכואבת. לדבריה: הרסו את עיר נעוריה, השחיתו את מוסקבה היפה שלה. הלכלוך וההזנחה, עמדו בניגוד לזכרונות הנעורים שלה.

יש בעיר פינות חמד; אנדרטאות, שערי ניצחון, פסלי אישים ידועים, פאר העיצוב של תחנות הרכבת התחתית, מרשימים ביותר. המתבונן ב"פרטים הקטנים", בחיי היומיום של מיליוני התושבים מגלה עזובה והזנחה, כיעור ושפל, פיגור של שנות דור ויותר מהמקובל במערב. התמרורים, כלי הרכב, התחבורה הציבורית, המדרכות, חזיתות הבתים, חלונות הראווה בחנויות הגדולות, שלטי החוצות, דומים להפליא לזיכרונות הילדות שלי משנות החמישים הראשונות בישראל. כל הזוהר, אורות הכרך, תאורת הרחובות וחלונות הראווה, שלטי הפרסומת המוארים המרצדים לנגד העין, הברק, המודרנה – חסרים ברוב חלקי העיר. מעט  מכל זה ניתן לפגוש במרכז מוסקבה. הכוכב האדום הזוהר מעל הקרמלין, בולט בחריגותו על רקע העיר המיושנת והדהויה.

עשן ארובות מפעלי התעשייה וזיקוק הנפט הניצבים בעיבורה של העיר, תורם לחזות האפורה. עשן כבד וסמיך מרחף כענן קודר מעל העיר ונושא מטען זיהום אוויר מעיק ומזיק. פעמים אחדות עמדתי בחדרי בקומה גבוהה של בית מלון, ביום בהיר, אך נבצר ממני לראות את העיר הפרוסה למרגלותי בשל עשן הארובות הסמיך. בקיץ מעיק החום הכבד בהעדר מערכות מיזוג אוויר.

לעומת תמונה קודרת זו בראשית שנות התשעים, במחצית השנייה של העשור שונו פניה של העיר. העולם המערבי שטף אותה בזרם אדיר וחדר למרכזה ואף לפינותיה הרחוקות. כל שהיה חסר בביקוריי הראשונים ושיקף את העולם הסובייטי הישן, הופיע מהר מכפי שניתן לצפות. מרכזי קניות מערביים, סופרמרקטים מפוארים, בנקים משוכללים, חלונות ראווה נוצצים, מרכזי בילוי ותענוגות, חפצי מותרות וטכנולוגיה מודרניים, הציפו את העיר בגל גואה של תרבות המערב, על יתרונותיה וחסרונותיה. בני העילית של מוסקבה למדו מהר מאד את אורח החיים החדש והם משתלבים בו היטב. המונים נדחו אל השוליים ומצוקתם גברה שבעתיים.

המחשב הסובייטי

אימפריה של ניגודים וסתירות היא ברה"מ. בתוך ההמון הגודש את הרחובות, הניצב שעות ארוכות בתורים אין סופיים, הממלא את קרונות הרכבת התחתית ומעבריה התת קרקעיים, ניתן להבחין בנערות בנשים יפהפיות ועדינות, לצד קשישות כעורות שבלו מזוקן בעבודות מייסרות. השלמות המהממת בהופעות הקרקס המוסקבאי הנודע בביצועיו, הופעות האופרה, המקהלה והמחול הסלאביים הנפלאים, מול רמת החיים, הטכנולוגיה הירודה מאחרי הקלעים, בדירות ובמשרדים. בלנינגרד זכיתי לחזות בהופעת אופרה, כאורח הזמר הראשי ורעייתו הבמאית, משפחת נאפארין. בהפסקה הוזמתי אל מאחרי הקלעים לשתות קפה עם השחקנים. קשה לדמיין פער כה גדול בין הפאר, השלמוּת והמקצועיות המרשימה על הבמה, לפשטות, לרמה הנמוכה של אחרי הקלעים. הכיבוד הדל המוגש לשחקנים, בכלים עלובים ובתנאים בלתי הולמים להחריד.

ההמחשה הטובה ביותר לניגודיות זו היא ה"סט'ציוט" (SCHYOTE  C ETbI) "המחשב" הסובייטי המשוכלל הניצב בכל דוכן מכירות ובכל חנות. הזבניות מפעילות "מחשב" זה – חשבונייה פשוטה מורכבת חרוזי עץ או פלסטיק – בזריזות ידים מפתיעה, ומסכמות באמצעותה את ערך הקנייה. זאת בשלהי המאה העשרים, בבירת האימפריה שהייתה ראשונה לשגר לוויין לחלל – הספוטניק. אימפריה שזכתה להישגים טכנולוגיים מדעיים ראשונים במעלה בעולם כולו. חשבונייה זו היא בעיני הסמל המאפיין יותר מכל את ברה"מ.

"הסתירות באופי הרוסי הן אחד הדברים המפתיעים ביותר בפסיכולוגיה הלאומית – כתב אלכסיי סולטיקוב בשנת 1922 – יש רוסיה שוחרת שלום ושלווה… אבל יש רוסיה שנייה פרועה, חסרת מצפון, שואפת דמים. גם זאת רוסיה, אבל רוסיה של תוהו ובוהו ופרימיטיביות… רוסיה של שוד, שיכרות רדיפות בצע. ביזנטיון עד לשד העצמות, מושחתת ורודפת אי צדק. זאת רוסיה של טבח בזמנו של איוואן האיום וטרור בזמנו של לנין. רוסיה חלשה ומתפשרת מזה, משתוללת ומחללת את הקדוש מזה… שני פרצופים לאומה אחת. הרוסי אוהב דברים פרימיטיביים ומכאניים, הוא שונא סובלנות" (Rosen Roman Fforty Years of Dipolomacy' London 1922; רומא השלישית, מיכאל אגורסקי, תל אביב, 1988).

העמלים ועמלם

הישגי המדע והטכנולוגיה פותחו בהשקעות כספיות ואנושיות אדירות, במגמה לחזק את האימפריה הסובייטית, לחשל את כוחה הצבאי מול המערב הקפיטליסטי, המאיים. אפשר שהישגים ניכרים אלה תרמו גם לרווחת חייהם של ראשי האימפריה, מנהיגי המפלגה. עובדות אלו נעלמו במכוון מעיניהם של ההמונים הסובייטיים. מערכת השיקולים של המנהיגות הסובייטית מתעלמת מרווחת התושבים. שלוש מאות מיליוני האזרחים הסובייטים, "העמלים" בלשון מנהיגי המפלגה הקומוניסטית, אינם זוכים לטיפוח ולדאגה. תנאי החיים בהם נתון האזרח הסובייטי, רווחתו האישית, צרכיו האנושיים הבסיסיים ביותר – אינם מעניינם של השלטון. הישגי המדע והטכנולוגיה אינם מתורגמים, אינם מנוצלים לשיפור חיי האזרחים, להקלה על מצוקת הקיום, לטיפוח מערכות שירותים בסיסיות.

במבואות קייב, בירת אוקראינה, מתנשאת מעל גדת נהר הדנייפר אנדרטה ענקית לציון הניצחון הסובייטי על צבאות גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. על ראש גבעה מטופחת בכניסה לעיר מתנשא גוש בטון אדיר לגובה כמאה וארבעים מטר, עוטה מתכת בוהקת – אישה נושאת מגן ומניפה חרב בידה. מאות מדרגות מובילות לאתר המרשים והמטופח אותו פוקדים תיירים לרוב. סביב האנדרטה מוזיאון צבאי מרשים. האנדרטה נצפית ממרחק על ידי כל מי שקרב לעיר מכיוון שדה התעופה. נהג יהודי מקומי העיר בלעג מר: ראה, פניה של האישה הלוחמת מכוונים לצפון מזרח, לרוסיה, למוסקבה ולא מערבה לעבר גרמניה הכובשת. היא מניפה בשמנו חרב נגד מוסקבה ומתגוננת במגן נגד הקרמלין. הנהג עצר את הרכב בשולי הכביש, אִפשר לי להתבונן באנדרטת הניצחון המרשימה ואמר בכאב עצור: ראה באיזו מדינה אנו חיים, היו לה מיליוני טונות בטון, תקציב וכוח אדם להקים מפלצת אימתנית זו, אך לא היה לה די בטון לבנות עבורי דירה קטנה, וכמוני רבים רבים בקייב. הכאב שבדבריו לא הרפה ממני בעברי פעמים אחדות למרגלות גוש בטון מונומנטאלי זה.

במערב אירופה ראיתי מדרסי רגלים לבידוד סוליות הנעל, מצרך חיוני בקור האירופאי החודר לעצמות בחורף הקשה. אלה עשויים שכבת אלומיניום דקיקה וקלה, חומר מעולה התורם להקלת חיי האזרח. מקור הפטנט באלומיניום מבודד וקל במיוחד שפותח בתעשיית הלוויינים, שם נדרש בידוד מעולה, ושימוש בחומרים קלים ככל האפשר. ברה"מ הייתה ראשונה לשגר לוויין לחלל, ה"ספוטניק" וחללית מאויישת. מדעניה פיתחו חומרים כאלו ועשו בהם שימוש מוצלח להישגים טכנולוגיים מרשימים. אופייני שאין מי שחושב על ניצול חומרים אלו להקלת חיי האזרחים בארצות הקור המקפיא. כנראה, אין שם חשיבה בכיוון זה, אין מניע כלכלי אישי הממריץ פיתוחים כאלה, בהם ניתן לגרוף רווחים מסחריים נאים.

העיקר הבריאות

ביקרתי בבית חולים בעיר מוזיר הסמוכה לצ'רנוביל, נדהמתי מרמת השירות הרפואי. אילינה, רופאת ילדים העובדת בבית החולים, שהשתתפה בשיעורי עברית שלימדתי במוזיר, תיארה בפני את תנאי עבודתה. אין בבית החולים מזרקים חד פעמיים, המיכשור הרפואי דל ומיושן, רמת הטיפול הרפואי נמוכה ביותר בהשוואה למערב. בשעות הערב נסגר בית החולים, ונותר בו רק צוות חירום מזערי. אילינה נאלצת להתייצב שעות רבות בכל שבוע בתורים ארוכים לקניית מצרכי יסוד לביתה. הדבר נעשה בהכרח על חשבון עבודתה בבית החולים, בטיפול בילדים חולי סרטן, נפגעי קרינת צ'רנוביל. כיצד היא מתייחסת להפקרת הטיפול בחולים? – אין לה ברירה, אין דרך אחרת להשיג מזון לבית. סמינר הכשרת מורים מקומיים להוראת עברית, קיימנו בבית ספר לאחיות וניתנה לי הזדמנות להתרשם מציוד ההוראה ומהמעבדות. די בהתרשמות שטחית על מנת להבין את הקשיים בקליטת רופאים עולים מברה"מ בישראל. הבנתי מדוע חזרו והנחו אותנו שוב ושוב להמנע ככל האפשר מקבלת טיפול רפואי בברה"מ. כמה מאמצים ומשאבים השקיעה מדינת ישראל בחילוץ שליחים שנפגעו בברה"מ ונזקקו לטיפול רפואי מקצועי.

ושאבתם מים בקלון

בעיר גומל בדרום בלורוסיה, בה מתגוררים כשבע מאות אלף איש, ניצבים בתי מגורים ישנים עשויים עץ, אין בהם מים זורמים. בני הבית נאלצים לצאת לרחוב מצוידים בדליים ולשאוב מים במשאבת יד ארכאית המוצבת על המדרכה. תופעה דומה ראיתי במוזיר ובבוברויסק. דינה מבוברויסק גרה עם הוריה בבית מודרני יחסית, בו אין מים זורמים. במלונות, נאלצתי פעמים רבות להמנע משימוש אישי במים זורמים. מים חומים כהים זרמו מהברז, ולא הרהבתי עוז  לשתות אותם או להתרחץ בהם. לעיתים מזומנות מושבתת מערכת המים ברבעים שלמים בערים הגדולות לשעות או לימים אחדים. מערכת ההסקה האזורית מופסקת מפעם לפעם, בלא הודעה מראש לתושבים. זאת אף בעיצומו של חורף, בימים בהם הטמפרטורות יורדות הרבה מתחת ל-20⁰ מעלות מתחת לאפס. הנימוק הרשמי – ניקוי מערכת הצנרת העירונית.

במוזיר התארחתי מספר ימים בבית מודרני, רב קומות ומצויד במעליות. שנים גרים בני הבית בדירה בה אין מים זורמים בשירותים. אין לאל ידם של בני המשפחה לפתור בעיה מעיקה זו, אליה התרגלו ועימה השלימו. בימי שהותי בקרב בני משפחה חביבה ומכניסת אורחים זו, הרהרתי ביני לבין עצמי, כמה השפלה אנושית יש במציאות זו, בה נדרשים כולם לטלטל דליי מים להדחת האסלה בשירותים. האם הורגלו לכך עד כי אינם חשים בהשפלה?!

טילים וכלי בית

נהגים רבים מתקנים את כלי רכבם במו ידיהם בעזרת כלים מאולתרים המצויים דרך קבע במכונית, כך בתיקונים בבית. רמת הציוד ירודה ואחזקתו נמוכה, חובבנית ובלתי מקצועית. בשיעורי עברית ובהכנות לליל סדר הפסח, ביקשתי להיעזר במכשיר הקלטה ובמקרן שקופיות. המכשירים המקומיים שהועמדו לרשותי מקבילים באיכותם וברמתם לאלו שהיו בשימוש בישראל לפני שנות דור, הם יקרים ואינם בהישג יד של אזרח. זאת, במעצמת על המובילה בתחומים טכנולוגיים בעולם כולו. מערך שירותי העזר האלמנטריים; שרברבות, חשמל, מוסכי רכב וכדומה כמעט ואינם בנמצא. תחנות הדלק העמוסות, המאופינות דרך קבע בתור ענק של כלי רכב  הממתינים לרכוש מעט דלק, מסמלות ברמתן הירודה, באיכותן המיושנת, בטכנולוגיה הארכאית, ובפרוצדורה המוזרה לרכישת הדלק, את מקומו הירוד והנמוך של האזרח הפשוט במבנה האימפריה הסובייטית.

זמן רב לאחר שעמדתי על תופעות אלו מצאתי אישור להתרשמותי בספרו של מיכאיל גורבצ'וב:

"ברית המועצות, היצרנית הגדולה בעולם של פלדה, חומרי גלם, דלק ואנרגיה, סבלה מחסורים בדברים האלה בגלל שימוש בזבזני או בלתי יעיל. אף שהיא אחת היצרניות הגדולות ביותר של גרעינים למאכל, בכל זאת היא צריכה לקנות מיליוני טונות של גרעינים למספוא מידי שנה. מספר הרופאים והמיטות בבתי החולים לאלף אוכלוסין אצלנו הוא הגדול ביותר, בעת ובעונה אחת יש ליקויים משוועים בשירותי הבריאות שלנו. הטילים שלנו יכולים למצוא בדייקנות מדהימה את כוכב השביט היילי ולטוס לכוכב נוגה. אבל בד בבד עם הניצחונות המופלאים האלה בשדה המדע והטכנולוגיה, יש חוסר יעילות מפורש בניצולם של הישגי המדע לצרכים כלכליים והרבה כלי בית חשמליים מתוצרת סובייטית הם ירודים באיכותם" (פרסטרויקה, 1988, עמ' 19).

הסוציאליזם בסכנה

התדרוך המצוין שקיבלנו מאריה קדם ערב צאתנו לשליחות כלל הנחיה מוזרה ומביכה: להכין צילומים של בני ביתנו; בבית, בבית הספר, בעבודה ובסופרמרקט. לא במסרים אלו ביקשתי לבוא אל היהודים בברה"מ. נופי ילדותי ובחרותי בגוש עציון, שורשינו היהודיים-ציוניים, פסח – סמל החירות הלאומית, מדינת ישראל הנבנית ומתפתחת – אלה חשובים בעיניי מחנויות לבוש ומזון. כבשתי את המבוכה ויצאתי לצלם את רעייתי, חנה, עורכת קניות ב"סופר" באפרת, בין מדפי הפירות והירקות הצבעוניים והעסיסיים; ליד שולחן האוכל המשפחתי בארוחת הערב בביתנו ובחדר האוכל הקיבוצי בכפר עציון. צילומים אישיים, ניכר בהם כי אינם תעמולה ופרסומת. תמונות משפחתיות אלו היו להיט, מצרך מבוקש ביותר מכל שהבאתי עימדי. פעם אחר פעם הצגתי אותם בפני בני שיחי, עד אשר נשחקו מרוב מישוש. שפע הפירות והירקות, הצבעים והצורות פעלו כבמטה קסם. בימים הראשונים לא ירדתי לעומקה של התופעה, לכוחם האדיר של צילומים פשוטים אלו. כאשר נתפניתי מעט מעומס הפעילות, ביקשתי לצאת לסיור בעיר, להתרשם מהרחוב.

במוזיר, עיירה בת כ-70.000 תושבים, חנות כלבו גדולה בניין בן ארבע קומות. נכנסנו ופנינו למדור כלי כתיבה החביב עלי. עשרות מטרים של מדפי עץ ארוכים לאורך הקירות, לפניהם דלפק ארוך וכמה זבניות עוטות חלוקים לבנים ניצבות לאורכו, לשרת את הלקוחות הרבים בחנות. כל שניתן לרכוש במדור זה היו מחברות פשוטות, עפרונות ומחקים אחדים וכמה כלי כתיבה פשוטים. לימים נזדמנתי לחנויות במוסקבה, במינסק, בטשקנט שם ההיצע גדול ומרשים יותר. אך ללא השוואה למצוי בחנות כלי כתיבה בירושלים. תמונה דומה ראיתי במדור הנעליים, סוג אחד של נעליים בכמה גדלים, וכן במדורים נוספים, מזון, ביגוד, כלי בית וכדומה. חנות כלבו זו צמודה לכיכר העיר המרכזית בה מתנוסס פסלו של לנין, מייסד האימפריה. כך כתב יורשו, מיכאיל גורבצ'וב, בשנת 1987:

"לנין לא האמין מעולם, שהדרך לסוציאליזם תהיה ישרה. הוא ידע להחליף סיסמאות כשהחיים דרשו זאת. מעולם לא השתעבד להחלטות משעה שנתקבלו. הוא לא פחד להמריץ את עבודתו של הפרט כשהמדינה והמגזר הציבורי היו חלשים. וכיום, במהלך המאמץ של ההערכות החדשה, יש אנשים שחוששים מן הצעדים המיושמים לפיתוח קואופרטיבים ולקידום עבודתו של הפרט, חוזים ומימון עצמי: הם חוששים שאנו מרופפים את היסודות ומגדלים בעלי נכסים זעירים. נראה להם שעל ידי הנהגת צורות שונות של חוזים אולי נערער את אחוות השותפויות. אבל מה בדבר העובדה שבחנויות חסרות הרבה סחורות? על כך עלינו להתריע ולא לזעוק בבהלה: 'הצילו, הסוציאליזם בסכנה!'" (פרסטרואיקה, עמ' 88-89).

כאשר יצאנו מהחנות, עמוסת האנשים ומעוטת הסחורה שמתי לב להתקהלות גדולה מן העבר השני של הכביש, סמוך לאנדרטה הענקית של לנין. ביקשתי לצלם אך מארחיי מנעו זאת ממני. התקרבנו וראיתי כי אין זה אלא תור ממתינים לקנות מעט בצל יבש שהובא על ידי איכרה מן השדה ונמכר בכיכר העיר. מחלון ביתה של משפחת סוסטין הניצב סמוך מאד לכיכר, צפיתי באנשים שניצבו שעתיים-שלוש, ממתינים בדומייה לרכישת חצי קילוגרם בצל. מראות דומים ניתן לראות ברוב עריה של ברה"מ. לפתע צלצל הטלפון בדירה, חברה של אַלָה – עקרת הבית – הודיעה כי בקצה השני של העיר הוצב דוכן לממכר בשר. סלבה – בעל הבית – מיהר למקום ושב כעבור מספר שעות עם נתח בשר נאה. המושג המרכזי במערכת חיים זו, הסבירה לי אַלָה, הוא "דפיציט" = גרעון, מחסור. כל הזדמנות כגון זו חייבים לנצל מי יודע מתי תשוב. במרץ 1991 נותרו מיליוני תושבים במוסקבה שלושה ימים בלא לחם, המונים צבאו על פתחי החנויות בתקווה להשיג מעט לחם לבני משפחתם אך תקווה זו נכזבה. ב-1990, היה בעיר דפיציט חמור של גפרורים. כיוון שרבים מתושבי ברה"מ מעשנים כבדים, מחסור זה פגע בתפקודם באופן אנוש.

הביקור בשוק העירוני מאזן במעט את התמונה, בשוק ניתן להשיג יותר מאשר בחנויות. שוק ססגוני ומרשים במיוחד ראיתי בעיר טשקנט, אוזבקיסטן. שם מוצף השוק פירות וירקות, חמוצים, תבלינים ופיצוחים למיניהם, בדים צבעוניים ועוד. דא עקא, מחירי השוק גבוהים לאין שיעור מהמחירים בחנויות. זוג מגפיים לנערה בת 16, באיכות בינונית, אותם קנתה זינה לבִּיתה, סוויטה, עלו בשוק במוזיר באותו יום כ-400 רובל, שווה ערך לשכר חודשי של מורה מנוסה.

מראה החנויות הריקות שב ועלה בראשית שנות התשעים. העדר אפשרות להשיג מצרכים בסיסיים בתחומי המזון, הלבוש וצרכי הבית – היו לשם דבר בברה"מ. את המעט שניתן להשיג רוכש האדם הסובייטי הממוצע לאחר שניצב בתור ארוך וממושך. שעות רבות בכל שבוע יש לעמוד בתור, פעמים רבות עמידה בחוץ ללא כל מגן ומחסה בקור מקפיא, בתקווה כי עד שיגיע לראש התור ייוותר דבר מה. אין איש חושב על הקמת מחסה לעומדים בתור הארוך. בדיחה נפוצה מהלכת בברה"מ: אדם צועד ברחוב וחש ברע, ניגש לשולי המדרכה ונשען על קיר סמוך לנוח, להתאושש מעט. תוך דקות מזדנב מאחריו תור ארוך של עוברים ושבים. אלה משוכנעים כי הוא ממתין לרכוש דבר מה, ודאי יודע על כוונה להציב במקום דוכן מכירה כל שהוא. מדוע לא שאלו העוברים ושבים את האיש לפשר עמידתו כך סתם ברחוב, שאלה כזו אינה מקובלת בברה"מ. אנשים ממעטים לשוחח ברחוב, באוטובוס, ברכבת התחתית, בתורים הארוכים. נמנעים מלדבר עם מי שאינם מכירים היטב ואינם משוכנעים כי ניתן לבטוח בו, לסמוך עליו.

חכמת חיים

אזרחי ברה"מ פיתחו כושר מדהים להתמודד עם מצוקות החיים. החנויות ריקות, מחירי המוצרים בשווקים מרקיעי שחקים – מעט מוצרי יסוד בסיסיים לארוחת ערב פשוטה לשני אנשים, קנינו בפברואר 1991, בשוק בלנינגרד, בלמעלה ממאתיים רובל, שכר חודשי של פועל! חרף זאת בבתים רבים ניתן למצוא מזון מתקבל על הדעת על פי מדדים סובייטים. כך בנושא הביגוד, אנשים לבושים באופן מכובד אף שחנויות הבגדים ריקות והמעט שניתן לרכוש הינו ברמה ירודה. הקשיים ברכישת מלבושים ובהשגת מזון אינם באים לכלל ביטוי בהופעתם החיצונית של בני האדם, במקרים רבים אף לא בהרכב הסעודות המשפחתיות. באופן פרדוכסאלי, קיים נתק בין המחסור, המצוקה במערכת אספקת השירותיים הבסיסיים לאזרח, לבין המצב בבתי האזרחים, שאינו משקף מחסור כה חמור כפי שניתן להעריך. הסוד נעוץ בסגנון החיים הסובייטי, בכושר המופלא של האזרחים להתמודד עם מצוקות החיים, לפתור בהצלחה את בעיות הקיום הקשות. באמצעות יחסים אישיים, סחר חליפין גלוי וסמוי, שוחד ועוד דרכי הערמה שונות, משיגים התושבים את מבוקשם החיוני. כל אלה הפכו לאומנות, לחכמת חיים בסיסית.

זכינו לארח בכפר עציון קבוצת סטודנטים יהודיים מברה"מ, שבאו לארץ כתיירים בקיץ 1990. למדתי מהם רבות על עומק השפעת המציאות הסובייטית על האזרחים החיים בה. צעירים אלו שהו עימנו חודשיים ולא התרגלו לשפע המזון העומד לרשותם במערך ההגשה העצמית בחדר האוכל. סיור בחדריהם גילה כי הם צוברים כמויות אדירות של מזון, אותו הם נוטלים עימם בתום כל ארוחה. לרוב התקלקל המזון בחדרים בהיעדר איכסון הולם. התברר לי כי צעירים אלו חוששים שמא מחר לא יהיה מזון חופשי בחדר האוכל. היעדר הביטחון בעתיד, הצורך הכפייתי להבטיח אוכל למחר, חוסר האֵמון בכושרה של המערכת לדאוג לעתיד – אלה אפיינו את יחסם לחדר האוכל שלנו. חברים אחדים בכפר עציון רטנו והעירו על גילויים בלתי מקובלים אלו. היו חברים שהופתעו במיוחד, שהרי הסטודנטים באו מארץ הקומוניזם, המקור ממנו שאב הקיבוץ את רעיונות השיתוף והשוויון! לדידי הייתה זו תופעה מובנת, על רקע מציאות החיים ממנה באו. לימים למדתי כי היא חזרה על עצמה בקיבוצים נוספים שאירחו קבוצות דומות. אלה שזכו כמוני לבקר בברה"מ השכילו להבין את מניעיה והתייחסו אליה באורח סלחני ומתחשב.

"אסובבה בעיר בשווקים וברחובות"

אזרחי ברה"מ סיגלו לעצמם דרכים שונות להתמודד עם המחסור הכרוני ולהתגבר עליו. לצד החנויות והשוק הממוסד, פועלים שווקים נוספים בסגנונות מגוונים. בגן ציבורי במוסקבה מתגודדים מאות, אלפי בני אדם ושקיות בידיהם בשוק מאולתר "תן וקח". איש איש אוחז דבר מה למכירה בשקית שבידו, המוני עוברים ושבים מתבוננים בשקיות, בני המזל רוכשים 'מציאות'. פעמים מתבצע סחר חליפין ישיר. לפתע הופיע איש מיליציה. הקהל התפזר במהירות ברחבי הגן. תוך דקות נוצרו התקהלויות בפינות מרוחקות מאיש החוק המאיים בהופעתו. בכל פינה בה התקרב לקהל המציעים את מרכולתם למכירה, מיהרו הכל לשלשל לידיו שטרות של עשרה רובל, "דמי לא יחרץ". "מס" זה, אותו גובה "איש החוק והסדר" בריש גלי, עתיד להצטרף להכנסותיו האישיות. קשישה אחת ביקשה למכור בשוק 'קח ותן' זה, זוג כפפות תינוק סרוגות צמר שמחירן כשלושה-חמישה רובל. היא סרבה בתוקף לשלם את "המס". איש החוק, הגברתן הצעיר והחמוש, נראה צעיר מנכדיה של האישה, לא היסס להניף את אלתו ולחבוט בה לעיני כל. איש מהנוכחים הרבים סביב לא התערב להגנתה של אותה עלובה. אנשים התרחקו מעט והמשיכו במסחר הסואן, כמו התרחשות זו כלל אינה מעניינם.

בפינות שונות מתפתחים שווקים עממיים בהם מציגים סוחרים וסתם עמך את מרכולתם הדלה על פני המדרכה. כאן ניתן למצוא הכל; כפתורים וציוד חשמלי, כלי בית ורכיבים אלקטרוניים, כלי עבודה ופרטי לבוש, חלקי חילוף לרכב ומכשירים רפואיים. תערובת מוזרה וצבעונית של ישן וחדש, תוצרת מקומית ותוצרת חוץ, ציוד חדיש באריזה מערבית מקורית וציוד משומש, בלוי ושחוק שראה ימים טובים מאלה. מיכשור בית מודרני וכלים מסורתיים עתיקי יומין שמקומם במוזיאונים לפולקלור ישן. המוני אנשים גודשים את המעברים הצרים בין הדוכנים השרועים על פני הקרקע בשווקים אלו. רבים חולפים על פני הדוכנים בבקשם 'מציאות', מיעוטם יוצאים לחפש דבר מה מוגדר, לו הם זקוקים. איכרים באים בשעות הבוקר מן השדה ומציבים בשולי הרחוב דוכן מאולתר לממכר תוצרת טרייה. תוך דקות עושה לה השמועה כנפיים וסביב הדוכן מתקבץ תור של קונים. הפרסום המהיר עובר מפה לאוזן, 'חברא חברא אית ליה' כלשון חז"ל.

אזרחים רבים מקפידים לצאת מהבית כאשר שקית ניילון מקופלת שמורה עימהם לעת הצורך, שמא ייקרה על דרכם דוכן ממכר. בדוכנים אין כלי אריזה לתוצרת, פעמים הרבה נתקלתי בקושי להשיג שקית ניילון לאריזה, האחריות להצטייד במיכל אריזה מוטלת על הקונה. בשווקים הגדולים והממוסדים ניתן כיום לרכוש תמורת סכום זעום שקיות ניילון שבלעדיהן אין אפשרות לרכוש מוצרי מזון בשוק. פעמים קיים דפיציט חמור בשקיות, והדבר מקשה על המסחר! העמידה הממושכת בתור הינה דבר מה מקובל בברה"מ, הציבור משלִים עם המצב ומקבל אותו בשוויון נפש. בתקופות ידועות הגיעו הדברים לידי כך שאנשים עמדו בתור עשר עד חמש עשרה שעות בשבוע. שאלתי את מארחיי: כיצד מגיב מנהל העבודה במפעל על העדרויות ממושכות אלו של העובדים? – תשובתם: אין בעיה, המנהל עומד איתנו בתור! וכי יש דרך אחרת להשיג מצרכים בסיסיים לקיומנו? מערכת קשרים אישיים ענפה פועלת בשיטת 'שמור לי ואשמור לך', מסייעת להתגבר על המצוקה. זינה ספרה לי שכאשר מגיע לחנות הבגדים בגד חדש שהיא זקוקה לו, המוכר יניח אותו בצד, הרחק מעיני הקונים, ויודיע לה על כך, הבגד החדש שמור עבורה. תמורת זאת היא מסייעת לבעל החנות בסידור ענייניו הקשורים במקום עבודתה ועבודת בעלה.

החלום ושברו

בשנים האחרונות, עם חדירת רעיונות הפרסטרויקה לאורחות החיים רבים התעשרו. הם נאלצים לשמור את כספם שלא במסגרות ציבוריות רשמיות – בבנק הממלכתי. השיטה הכלכלית אינה מאפשרת זאת בלא להפסיד את רוב כספם. האזרח אינו חופשי לנהל את חשבונות הבנק שלו כפי הבנתו, למשוך סכומי כסף על פי הכרעתו. עקב האינפלציה המשתוללת וצבירת כמויות אדירות של "כסף שחור" נקטו השלטונות דרכים קשות ואכזריות. יום בהיר בחורף 1991, פורסם במוסקבה כי כל שטרות הכסף בערך של 100 רובל – בטלים! איבדו את ערכם. מדובר בהפסד אדיר לרבים מעשירי ברה"מ ששמרו מזוודות מלאות שטרי כסף מקומי.

במוסקבה ארחה אותי משפחה יהודית במסעדת יוקרה מפוארת בה שילמו למעלה מחמש מאות רובל לארוחה! הייתה זו מסיבת פרידה לחלק מבני המשפחה לקראת עלייתם לישראל. הרחק מעיני ההמון המתייסר במצוקתו החומרית מתנהלים חיי עושר ורווחה העומדים בניגוד משווע למתרחש ברחוב. מעמד הנומנקולטורה היה מסודר היטב – בכירי המפלגה, ראשי השלטון, העילית הממלכתית זכתה לרמת חיים גבוהה שכללה מלונות מפוארים, כדוגמת אוקטברסקיה במוסקבה, בתי חולים מעולים, דאצ'ות מפוארות ועוד. במחלף הכבישים קוטוזובסקי – רובלבסקוי במוסקבה ניתנת עד היום זכות קדימה לרכב היורד מהמחלף והפונה ימינה, על פני רכב הממשיך ישר בנתיב התנועה ראשי. זאת, זכר לתקופה בה נסעו בדרך זו ראשי האימפריה בדרכם אל הדאצ'ות שמחוץ לעיר, ולהם זכות קדימה בלתי מעורערת.

מלחמת הקיום הקשה והאכזרית לימדה את האנשים הסובייטים פרק חשוב בהסתגלות, ביכולת הישרדות, מיקוד המשאבים האנושיים בהישרדות החומרית. רק מי שראה במו עיניו מציאות זו מסוגל להבין את הלהיטות לשיפור תנאי החיים החומריים בקרב רבים מהאזרחים הסובייטים. להיטות המושפעת מהחרדה לעתיד המעורפל שאין איש יודע לחזותו מראש. המאמץ המתיש להבטיח את העתיד הקרוב והרחוק מטביע חותם עמוק על האזרחים שרבים מהם חרדים מיום המחר, האם יוכלו להשיג את צרכי החיים הבסיסיים. המציאות המעורערת, ההתפוררות הכללית, אובדן נקודות האחיזה הקיומיות הבסיסיות, נותנים אותות ברורים בחיים. עניין זה בא לביטוי מגוון בהתנהגותם של העולים מברה"מ לישראל, במיוחד בתקופה הראשונה לשהותם בארץ.

שחרור האשה

היבט קשה של חזון הצדק החברתי מתגלה בקלסתר פניהן של נשים סובייטיות. המהלך ברחובות מוסקבה, לנינגרד, קייב ומינסק, אינו יכול שלא להתפעל  ממראה הנערות הצעירות, היופי נשקף מעיני רבות מהן. בהביטך על הבוגרות והקשישות ניכר שעמל השנים ותלאות החיים מחקו את העדנה והרוך, מיגרו את הפאר והנועם ושיוו להן מראה כבד, מיוסר, אטום ומקומט, יופי שנגוז. הזִקנה קפצה בטרם עת והיא משווה לפניהן מראה עצי זית עתיקים.

בפברואר 1991 ירדה הטמפרטורה במוסקבה עד 39⁰– (מינוס שלושים ותשע מעלות צלסיוס!). בעיר נוצרו פקקי תנועה כבדים, הקרח כיסה את הדרכים וקפא בתוך מסילות החשמלית (הטרומבייל), שותקה תנועת החשמליות. עשרות נשים עבדו בחוץ, בקור מקפיא, במאמץ לנפץ את גלידי הקרח במסילות באמצעות מוטות ברזל כבדים. הלב נחמץ, כמה ייסורים עוברים על נשים אלו וכיצד מגיעות הן לביתן בתום יום עבודה נוראי זה. בחרקוב ניצבו נשים על סולמות גבוהים ועסקו בניסור ענפי עצים בגן הציבורי, אף זאת בקור מקפיא. עבודות שירותים קשות ומפרכות, עבודות בניין וכדומה, מבוצעות בעיקר בידי נשים. בכל קרון רכבת בברה"מ מוצבת קונדוקטורית – מנהלת הקרון. אלה מנותקות מבתיהן ומשפחותיהן ימים ובעיקר לילות רבים. מעטים מאד הגברים העוסקים בכל אלה.

גורבצ'וב נתן את דעתו לבעיית הנשים והמשפחה:

"המדינה הסובייטית שמה קץ לאפלייה לרעת הנשים שהייתה טיפוסית כל כך לרוסיה הצארית, והיא עשתה זאת בעוז החלטה וללא פשרה. הנשים רכשו להן מעמד חברתי מובטח על פי חוק ושווה לגברים. אנו גאים במה שנתן השלטון הסובייטי לנשים: אותה זכות לעבוד כמו לגברים… אבל במרוצת ההיסטוריה שלנו הקשה ואפופת הגבורה, לא שמנו לב לזכויותיהן ולצרכיהן הספציפיים של הנשים, הנובעים מתפקידן כאימהות ועקרות-בית ומשליחותן החינוכית… גילינו שרבות מן הבעיות שלנו – בהתנהגותם של ילדים ובני נוער, במוסר שלנו, בתרבות ובייצור – מופיעות בחלקן בגלל התרופפות הקשרים המשפחתיים ויחס רשלני לאחריות המשפחתית… בעיה נוספת היא העסקתן של נשים בעבודות מפרכות שמסכנות את בריאותן. זוהי ירושה מן המלחמה שבה אבדו לנו גברים רבים כל כך ואשר אחריה סבלנו מחסור חריף בעובדים" (שם, עמ' 108-109).

בימים אלה מציין העולם חמישים שנה לקרבות סטלינגרד, בו זכה הצבא האדום לניצחון כביר על צבאות גרמניה הנאצית. האימפריה הסובייטית מקפידה לכבד ולהוקיר את גיבוריה, ולהנציח את נופליה בקרבות אלו. היא הנציחה גם את מורשת התעסוקה המחפירה של מיליוני נשים. היקף המשפחות המתפרקות, פירוד, נישואין שניים ושלישיים, משפחות חד הוריות, הוא מדהים. ילדים עוברים בין משפחות מתפרקות וקמות בהרכב חדש. כל אלה הם ביטוי נוסף לחלום ושברו, לכשלון הנורא של הרעיון הקומוניסטי בהתגלמותו הסוביטיית – ריסוק האדם והמשפחה. אחד המשברים המאפיינים משפחות עולים מברה"מ הוא הניתוק מהסבא וסבתא, במקרה שאלה נותרו מאחור ולא עלו. בברה"מ מקובל שעיקר הטיפול בילדים מוטל על הסבתא המבוגרת, האֵם עובדת בחוץ ואינה פנויה לכך. לפתע נדרשת כאן האֵם לעסוק בדבר מה שלא הורגלה לו.

האמנם המהפכה?

במובנים מסוימים השלטון הסובייטי-בולשוביקי מהווה המשך שלטון הצאר הרוסי בן 500 שנה. מאז סילוק הטאטארים והמונגולים מרוסיה בשנת 1480, הייתה רוסיה  מדינה בעלת אוריינטציה צבאית-כוחנית הנאבקת תדיר עם שכנותיה. תחת שלטון הצארים התרחשו גלי התפשטות האדירים שסיפחו לרוסיה את ערבות סיביר עד חופי האוקיאנוס השקט, מדבריות אסיה המרכזית עד שלוחות ההימלאיה, רוכסי הקווקאז בדרום, אוקראינה, בלורוסיה וחלקים מפולין במערב. מאמצע המאה הי"ח, אִימצו לעצמם הצארים מדיניות גירושים המוניים לערבות סיביר, כעונש על עבירות רבות. בדרך זו ביקשו לנצל את המשאבים ואוצרות הטבע הגנוזים במרחבים אלו. משטר צנטרליסטי השולט בכוח טרור-אישי, דיכוי אלים וצנזורה חריפה, אינו חידוש של המהפכה הקומוניסטית. מאות שנים נחסמה ברוסיה אפשרות להתפתחות מוקדי כוח אלטרנטיביים לשלטון המרכזי. הכנסייה הנוצרית והאוניברסיטאות היו באירופה גורם בעל משקל נגד לשלטון האזרחי. היה בידיהם כוח לרסן, לאזן, להגן על התושבים מול עריצות השלטון. ברוסיה היו הכנסייה והאקדמיה כפופות לשלטון האוטוקראטי ולא היה בכוחן לרכך, לאזן ולבקר.

"המשטר האבטוקראטי האכזרי של הצארים היה מורשה גם מן החאנים המונגולים, גם מן הקיסרות הביזנטית ששכנה מדרום. במשך יובלות נתממש משטר זה בבעלי אחוזות רודניים, גובי מיסים מושחתים, קציני גיוס ברוטאליים, כמרים אורטודוכסיים צבועים, והביורוקרטיה הנרחבת, מפלצת שהגשימה את החוקים אשר הצמידו את האיכרים אל הקרקע, כצמיתים או כעבדים לכל דבר…" (רוסיה, צ' תייאר, ספרית לייף, 1961).

התפרצויות מרדניות ואלימות של האיכרים המדולדלים שחיו בעוני ובמחסור, בדלות ובשפלות, כנגד הצארים ובעלי האחוזות, הקולאקים העשירים, התרחשו ברוסיה לעיתים מזומנות, במאות הי"ח והי"ט. אלה דוכאו ביד ברזל קשה ואכזרית והניבו המוני קורבנות בנפש ומגורשים.

ביקור בארמון הצארים בלנינגרד, הוא מוזיאון הארמיטאז' כיום, ממחיש יותר מכל את מימדי העושר האגדי בו טבלה משפחת הצאר. בין החלקים של הארמון – המוזיאון  המפואר – בולטים חדרי הצאר המקוריים, ספונים בעושר, בפאר ובהדר ומלמדים על רמת החיים של משפחת השליטים. בעת סיור במוזיאון חזרה וניצבה לנגד עיני מצוקת הקיום הנוראה של המוני האיכרים, שכלל לא זכו לחזות בארמון זה. במקביל, ניכר  דגש חזק על הבלטת דמויותיהם של מצביאים וגיבורי הצבא הרוסי לדורותיו. משפחת השלטון חיה בארמון אותו מעטרים גיבורי האומה וכלי נשקם. אלה היו מופת לאורו חינכו את יורשי העצר ובהם מתפארים הרוסים המבקרים שם כיום.

עד כמה המשיכו המנהיגים הבולשוביקים את שלטון הצארים ניתן היה להיווכח במלון "אוקטאברסקיה" הקטן במוסקבה. מלון ששימש את ראשי השלטון הקומוניסטי, והיה חתום ונעול בפני האזרחים העמלים. פאר והדר, שירות ברמה גבוהה עשרות מונים מכל מה שיכול להעלות בדמיונו האזרח הפשוט במוסקבה. המחשה נוראה למציאות זו קיבלנו כולנו עת נפל ניקולאי צ'אוצשקו – רודן רומניה הקומוניסטית. ארמון הפאר המדהים שלו בבוקרשט נפתח-נפרץ בפני הקהל והתקשורת. פער במימדי שנות אור נגלה לעין כל, בין רמת החיים של האוכלוסייה בעיר לבין שׂכיות החמדה והעושר המסנוור בביתו של הרודן. המשטר הסובייטי הבולשוביקי שאב מקודמו מרכיבים רבים ומהל אותם באידיאולוגיה מרכסיסטית-קומוניסטית שהוגשמה תוך מאבק מתמיד על עצם קיומו ועל שמירת האימפריה האדירה עליה שלט. נוצרה מדינת משטרה, המתקיימת מכוח טרור אלים המופעל בידי שלטון, המוּנע בכוח אידיאולוגיה עמוקה והרסנית. כל אלה הביאו על מליוני "העמלים" בברה"מ, מכה אנושית, חברתית וכלכלית איומה ונוראה.

חיי אדם

האדם הינו דבר מה מיותר בעולם זה, הוא האחרון שיש לדאוג לו, לרווחתו ולהקל עליו את החיים. החיים הסובייטיים, כפי שהם נצפים מנקודת ראות של מבקר המתארח בקרב העם הפשוט, נראים כמשוללי עניין וחפים מהערכה וייחוס חשיבות וערך לאדם – לאזרח הפשוט. אופן הנהיגה ברחובות משקף גישה המתעלמת מסיכון חיי אדם. המושג "קדושת חיי אדם" שהוא מושרש ומופנם בחברה היהודית, אינו מהווה מרכיב משמעותי בחיים בברה"מ. הגענו לכיכר העיר המרכזית בגומל, בחזיתו האנדרטה הגדולה למנהיג הנערץ לנין. גומל, עיר בת כשבע מאות אלף תושבים, מרוחקת עשרות קילומטרים בלבד מהכור הגרעיני בצ'רנוביל. עמדנו בעיבורה של הכיכר הענקית. בוריס תיאר את מפגן אחד במאי שהתקיים בכיכר מידי שנה, במעמד כל תושבי העיר. על הבמה ניצבו מנהיגי המפלגה המקומיים, ראשי העיר ונכבדיה. הכור האטומי בצ'רנוביל התפוצץ בליל ה-27 באפריל 1986, ימים ספורים לפני אחד במאי. השלטונות נמנעו מפרסום התקלה הגרעינית החמורה והנוראה, בין השאר מתוך מטרה להבטיח השתתפות המונים בעצרות אחד במאי, ולמנוע בהלה במרחבים שנחשפו לקרינה קטלנית. בוריס סיפר לי כי שמועות עברו מפה לאוזן, נודע להם שדבר מה איום התרחש שם. ניצבתי תמה ושאלתי: מדוע יצאתם להשתתף בעצרת אחד במאי? למה לא נחבאת יחד עם רעיתך ובּיתך בבית. בוריס התבונן בי במבט נוגה, עצוב, והשיב כי איני מבין מה היא ברה"מ, מה טיבו של השלטון הקומוניסטי השורר בה למעלה משִבעים שנה. אילו נעדר מהטקס, אמר, היה מוזמן למחרת היום לחדרו של מנהל המפעל בו הוא עובד ונדרש להסביר את היעדרותו. פרשייה כזו בימי שלטון סטלין היתה מסתיימת בחיסול המשפחה עוד באותו לילה. בראשית ימי הפרסטוריקה, תחת שלטונו של גורבצ'וב, התוצאות היו חמורות פחות, אך נקי לא היה יוצא מזה. וכיצד הייתה מתגלה היעדרותכם? – שאלתי. "יש בינינו מלשינים רבים, כולם מלשינים" השיב בוריס. "כל תנועה מדווחת לשלטונות. אינך יכול לפעול בברה"מ בחופשיות, לנהוג כרצונך, בלא שמעשיך ידווחו לאח הגדול הצופה על הכל".

תהיתי על התנהגות השלטונות, מדוע בחרו לחשוף את המוני האזרחים לקרינה קטלנית, בעת שטרם היה בידם מידע מדויק על עצמת האסון וסכנת הפגיעה באוכלוסייה. השאלה פגעה בנקודה רגישה וכואבת לבוריס והוא השיב; "חיי אדם אינם שווים פה מאומה. לנין שלט בברה"מ שש שנים  והספיק לחסל שישה מיליון בני אדם מאזרחי ברה"מ. סטלין שלט שלושים שנה וחיסל שלושים מיליון בני אדם"! מרביתם בטרור ממוסד שביצע השלטון נגד אזרחי האימפריה האדירה שהוקמה במהפכה הקומוניסטית, ונועדה ליצור משטר סוציאליסטי חדש, שחרת על דגלו צדק חברתי. לדבריו, נתונים מבהילים אלו מעוגנים בדיווחי ועדות האו"ם שבדקו את העניין.

פגשתי יהודי מארמניה שהעלה זיכרונות מרעידת האדמה הקשה שפקדה את האזור בשנת 1988 וגרמה הרס רב וקורבנות אדם. מדינת ישראל שלחה צוות מיוחד של צה"ל, מצוייד במיטב ציוד החילוץ שפותח בארץ. לדבריו, הארמנים שראו קציני צה"ל בכירים מחלצים במסירות אדם בודד שנקבר מתחת הריסות מבנה, היו המומים ומופתעים. המאמץ הרב להציל אדם, תהא אשר תהא זהותו, אינה מובנת לאזרח הסובייטי, זו תופעה שלא הורגל בה ולא חונך אליה. מורה שנטלה חלק בשיחה אמרה: כאשר מתרחשת אצלנו מפולת שלגים או אסון טבע אחר הקובר תחתיו כפר בן אלפי תושבים, אין האסון זוכה לדיווח באמצעי התקשורת. אין מייחסים חשיבות יתר לאירועים מסוג זה באימפריה הסובייטית.

"חביב אדם שנברא בצלם אל…"

בעת שנפרדתי ממארחנו המסור, לב קזרנובסקי, על מדרגות הכניסה למלון סאלוט במוסקבה, ביקשתי לאמת מציאות קשה אליה נחשפתי. שאלתי: האם נכון לומר כי במהלך שִבעים שנות האימפריה הקומוניסטית נעשה על ידי השלטון הסובייטי מאמץ מכוון לדכא את נפש האדם, לעקור את האנושי שבבן אנוש, למחוק את החיוך מהפנים, לכבות את האור בעינים, לרסק את הנפש, להרוס את הנשמות ולהותיר את הגוף ריק וחלול?! – שאלה קשה ונוקבת, אמירה חריפה ובוטה, השיב לב, אך יש בה הרבה אמת! לימים שמעתי מעולה חדש מברה"מ, איש תרבות משכיל, שעלינו להתייחס לכל מי שבא משם כאדם שבשחר ילדותו עבר על נפשו מכבש כבישים כבד ופגע בה פגיעה אנושה. "עליכם להבין את שעבר עלינו, על מנת להבין אותנו" הוסיף.

באחד מערבי חול המועד פסח תש"ן (4.1990), התכנסנו בבית משפחת גולדברג במוזיר, לצפות בסרטי ווידאו מישראל. פתחתי ב'שירים עם גבי ברלין', הכולל מלבד הזמר והמקהלה צילום נופי הארץ, חוף הים, רחובות תל אביב, ירושלים ועוד. לפתע שאלה צעירה מבנות המשפחה: מדוע כולם צוחקים שם בישראל, מה כל כך מצחיק אותם? – נערה זו הסבה תשומת ליבי לעובדה שמאז בואי לברה"מ, טרם ראיתי אנשים צוחקים, מאושרים, מביעים שמחת חיים. מאותה שעה הרביתי להתבונן בעיניהם של אנשים ברחוב, בקלסתר פניהם של העוברים ושבים. על פני רוב האנשים נסוך מבע קודר, עמום, כבד ורציני. כמעט ואינך פוגש שמחה, צחוק מתפרץ ומתגלגל, חיוך משתפך המבטא עולם פנימי של עונג ואושר, קורת רוח והנאה.

נחמן רז, חבר קיבוץ גבע, שכיהן כיו"ר ועדת החינוך של הכנסת, נשלח להורות עברית בקייב. בשובו, הִפנה אותי לספר חשוב ומעניין, הפותח צוהר להבנת עולמם של האנשים הסובייטיים, ספרה של נדייז'דה מנדלשטם, 'תקוות השיר' (עם עובד, אופקים, תשל"ח). הספר מתאר את קורות בעלה, הסופר היהודי הנודע אוסיפ מנדלשטם, בשלהי שנות השלושים, שנות האימה הטרוריסטית של סטלין. הספר נכתב בהיחבא בשנות השישים והוברח למערב. הוא משקף מרכיבים עמוקים שהוטבעו באנשים על ידי השלטונות והם ניכרים עד היום. שינויים מפליגים חלו במדינה הסובייטית מימי סטלין ועד ימינו, עם זאת מצאתי מענה לתהיות רבות שליווה אותי בברה"מ, בקראי ספר זה.

"אנשים מתמיהים אלה שפכו דם כאילו היה רק מים. לכל אדם יש תחליף פרט לשליט המנצח. משמעותו של אדם נמדדת בתועלת שהוא מביא לשליט ולחבר מרעיו… שיריו של מנדלשטם היו פשע של ממש – הסגת גבולם של האוחזים בשלטון וערעור על זכותם הבלעדית להתבטאות ולמחשבה. זכות הבעת הדעה שמורה ותישמר גם להבא רק לבעלי המעמד המשפטי, התואר והדרגה הגבוהים" (תקוות השיר, עמ' 91).

"לדידנו היה טוּב הלב דבר שאבד עליו הכלח. סגולה שבטלה מן העולם. אדם טוב לב נראה כיצור אגדי… ההומניזם בגירסתו ההפוכה היה נחלת כל בני דורנו" (שם, עמ' 146).

"משנודע לה על מות בנה שנאסר במקרה געתה האשה בבכי וביללה… סביב הפרקליט הצועק והאישה המיללת התאספו אנשים מן התור. הם לא הצדיקו את היללנית. 'מה יש כאן לבכות' סיכמה אישה סבלנית… 'עכשו כבר לא תקימי אותו לתחייה… את סתם מעכבת אותנו'. הוציאו את מחוללת השערוריה החוצה ושוב חזר הסדר על כנו. האזרח הסוביטי פיתח יחס של כבוד מיוחד למוסדות הממשלתיים… המשמעת הפנימית אינה מתירה להקים רעש במקומות פומביים" (שם, עמ' 305).

"מי חזה את התוצאות הנוראות של ההסתלקות מרצון מן ההומניזם, בשמה של מטרה כלשהי. מי ידע שעלינו על דרך האבדון?" (שם, עמ' 346).

"מנדלשטם [אוסיפ] טען תמיד שאצלנו אוסרים שלא באקראי; המטרה היא לא רק להשמיד את האדם אלא גם את המחשבה" (שם, עמ' 383).

בנסיעה במוסקבה ברכב פרטי של מארחיי, עצר את הנהגת שוטר תנועה משום שעברה על חוקי התנועה בנסיונה לעקוף פקק תנועה ארוך. בלא הרהור שלפה מארנקה שטר בן 10 רובל והושיטה לשוטר. זה נטל את הכסף, והיא המשיכה בנסיעה כאילו דבר לא אירע. שאלתי: האם לא חששת כי השוטר יאשים אותך בשוחד? – השאלה הייתה כה מוזרה בעיניה עד שפרצה בצחוק רם ופרוע, כמעט גרמתי לתאונה. כשנרגעה מעט אמרה: וכי אינך מבין שכולנו חיים כך? זה סגנון החיים פה, ואין כל מקום לשאלתך. עִרעור האימון ההדדי בין בני האדם לבין עצמם ובינם לבין השלטון, הרס הסולידריות החברתית, ניכרים היטב. אנשים מתקשים להאמין איש לרעהו, לבטוח זה בזה. אינם סומכים על הדיווחים והמידע המופץ. משהו עמוק ובסיסי במבנה החברה ובמערכת הזיקות הפנימיות בין מרכיביה עורער ונופץ. טכניקה של "הפרד ומשול" הייתה נחוצה מאד לשלטון על מנת למנוע התארגנות והתגבשות קבוצות כוח כנגדו. ואכן, עלה בידו לשקע הווייה אנושית זו בליבות מרבית האזרחים.

"מימי ילדותנו נטעו בנו את ההרגשה כי השקר והצביעות שולטים בכל מקום. אִלמלא שיקרתי לא הייתי נשארת בחיים … ואכן שיקרתי כל חיי – לסטודנטים, במקום עבודתי, למכירים טובים שלא נתתי בהם אימון מלא, ואלה היו הרוב. ואגב, איש לא האמין לי, שכן היה זה שקר רגיל ומקובל בזמניו, משהו בדומה לאדיבות שִגרתית… כלום יכולתי שלא לשקר?" (תקוות השיר, עמ' 28).

התרשמתי כי היהודים, הנִמנים בחלקם הגדול על השכבה הגבוהה בחברה מבחינת השכלה, משלח יד ומעמד חברתי, השכילו לעמוד בפני מכבש סובייטי אימתני זה ביתר הצלחה וכבוד מהאחרים. הוא פגע בכולם – ביהודים פחות מהאחרים. לא פעם התקשיתי לשכנע יהודים כי מדינת ישראל באמת מצפה להם, מעוניינת שיבואו. אלו מושגים זרים ומוזרים לעולם הסובייטי.

סטוקאטצ' – STUKATCH

סיור ברחובות הערים בברה"מ, עמידה בתחנת רכבת גדושה נוסעים ממתינים, מעבר בתחנות הרכבת התחתית המוצפות בני אדם, הפתיעו אותי כל פעם מחדש בשקט השורר בהם. המוני האנשים שומרים על שקט מפתיע. אנשים ניצבים שעות ארוכות בתור, כמעט שאינם מדברים זה עם זה. נוסעי האוטובוס והרכבת, כמעט אינם מחליפים מילה ביניהם. בני משפחה וידידים משוחחים בשקט, כמו מלחשים סוד זה לזה. ערכנו במוזיר כינוס יהודי פומבי ראשון, כל היהודים הוזמנו, בדרכי תקשורת פנימיות, להשתתף בו. בעת שהגעתי עם מארחיי לאוּלם, ראינו בין הקהל הרב שכן קרוב של המשפחה בביתה התארחתי מספר ימים. מארחי, ושכנו  סימיון, ניצבו מופתעים זה מול זה, מהמפגש המוזר. סלבה לחש לי כי אינו מבין מה עושה פה סימיון, הרי הם הקפידו להזמין לכינוס יהודים! שניים אלה חיים זה בצד זה באותו בית כעשר שנים, נפגשים הרבה במעלית ביתם המשותף. כמעט לא דיברו ביניהם, אינם מכירים כלל זה את זה. הקשר היהודי ביניהם היה בגדר גילוי הדדי מפתיע עבור שניהם.

בני הדור המבוגר שעברו על בשרם את תקופת סטלין אינם יכולים להשתחרר מסיוטי האימה של השלטון הרודף את האזרח. מהידיעה כי השלטון יודע הכל, עוקב אחר כל צעד וכל מילה, כל הרהור ומחשבה של האזרח. הם חיים במודעות מלאה שהאזרח הסובייטי חשוף ושקוף בפני השלטון, המפלגה. מתוקף ידיעה זו התייצבו בוריס ובני משפחתו בכיכר העיר גומל בעצרת ה'אחד במאי', חרף החשיפה לקרינה. הצעירים שלא חוו ימים אלו רגישים לכך פחות אך אינם משוחררים לחלוטין, משהו מאווירה זו נספג בהם. יהודייה מבוגרת העלתה זכרונות מימי ילדותה, בשנות הארבעים. בכיתה א' וב' נהגה המורה לבקש כל פעם מתלמיד אחר להישאר עם המורה בהפסקה או לאחר תום הלימודים. הקורבן התורן נִדרש לספר לה על התנהגות חבריו לכיתה, מי מכין שעורים ומי לא, מי מעתיק מחבריו וכו'. התלמיד אולץ למסור למורה על המתרחש בביתו, על מה משוחחים ההורים בבית, מה יחסם לבית הספר, למקום עבודתם, לשלטון, למפלגה וכו'. היו ילדים שסירבו למלא את תפקיד המלשין והועמדו בפני דילמה חריפה. הם ידעו כי סירוב זה ירשם ביומן ויעלה להם ביוקר רב, בשלב כל שהוא בחייהם בעתיד. איש לא ידע מתי והיכן יוצג סירוב זה כעילה למנוע מהם דבר מה בעל ערך; הרשמה לאוניברסיטה, קידום בעבודה, חופש, דירה וכיוצא באלה. דמעות כאב ובושה עמדו בעיניה בעת שהעלתה זיכרון קשה זה.

בברה"מ התנקז כל המידע למוקד אחד, ובו התקבלו כל ההחלטות; המפלגה, המשטרה הגלויה והחשאית, משרדי הממשלה, העירייה, מוסדות המשפט, הנהלת המפעל ובית הספר, האוניברסיטה והאופרה, החנות והשוק, כולם פעלו והופעלו ממוקד אחד השולט ומכוון הכל. המשטר ריכז בידו עוצמה אדירה, משך בכל החוטים הגלויים והסמויים. שלטון האימה שבר את הסולידריות החברתית והמיר אותה בכפיית נאמנות ללא גבול לשלטון. עד היום טרם פגה החשדנות, אנשים נמנעים מלשוחח עם מי שאינם מכירים מקרוב, אף עם שכניהם בבית המשותף. חשדנות זו הינה פרי עולם של הלשנות שטופח בשקידה ובהצלחה מדהימה. המושג "סטוקאטצ'" – מלשין, מעורר חיוך מריר בין העולים מברה"מ. מהכיתות הנמוכות בבית הספר ועד מפעלי התעשייה ומועדוני התרבות, מקומות העבודה והבילוי, אסיפות ציבור ופגישות פרטיות, ידעו כולם כי הסטוקאטצ' בשטח, רואה, שומע ומדווח. פירוש המילה "סטוקאטצ'" – לדפוק, להקיש. בהשאלה הוא משמש ככינוי למלשין. הוא הגורם שבני אדם יישלחו לכלא שם משוחחים האסירים זה עם זה באמצעות הקשת סימנים מוסכמים על הקירות המפרידים בין התאים. האם כאן שורש המושג הישראלי בסלנג "לדפוק אותו"?

"היו לנו סיבות רבות מִספור ללקות בחולי זה: תמיד היינו כחשופים לקרני רנטגן. בילוש הדדי – זה היה העיקרון הבסיסי שלפיו נהגו בנו… הפקידים היו מביאים את מִנחתם למנהל, למזכיר התא המפלגתי, או למחלקת כוח אדם; בעזרת ההנהלה העצמית של הכיתה – נציגי האיגוד המקצועי ומדריכי הקומסומול – יכלו המורים לסחוט מכל תלמיד אשר רצו. על הסטודנטים הוטל לעקוב אחר המרצים. החדירה של המשטרה החשאית לתוך העולם שמחוץ לבית הסוהר נעשתה בקנה מידה רחב מאד… נשמר הקשר גם בעזרת המודיעים אשר מתערבים בקהל הפקידים ואי אפשר להבחין בהם, והם מהווים את הסכנה הגדולה ביותר. ברצונם לעלות בדרגה הם מסוגלים למעשי פרובוקציה… כאלה הם חיי היומיום שלנו; כל זה נעשה באורח המוני… כל משפחה הייתה בוחנת את מכריה ומחפשת ביניהם פרובוקטורים, מודיעים ומלשינים. אחרי 1937 חדלו אנשים להיפגש איש עם רעהו. בדרך זו הושגו מטרותיהם מרחיקות הלכת של המוסדות. פרט לאיסוף ידיעות הם הצליחו להחליש את הקשר בין אדם לחברו, פוררו את החברה ואף משכו לצִדם אנשים רבים… המוני ה'מוזמנים' חיו בפחד מתמיד שמא יתגלה פרצופם…" (תקוות השיר, עמ' 41).

אובלומוב – כור היתוך לאזרח אדיש ומנוכר

"היה איזה טיפוס בחיים הרוסיים – אובלומוב. הוא שכב כל הזמן במיטה ושגה בדמיונות. מאז חלפו ימים רבים. רוסיה עברה שלוש מהפכות, אבל האובלומובים נשארו, כיוון שאובלומוב לא היה רק בעל אחוזה, הוא היה גם איכר, ולא רק איכר אלא גם אינטליגנט, ולא רק אינטליגנט אלא גם פועל וקומוניסט. בואו נסתכל על עצמנו… אותו אובלומוב חי עדיין, יש לטלטלו טלטלה עזה" (לנין, Collected Works, מצוטט על ידי פרופ' אגורסקי, "רומא השלישית" (1988). אובלומוב הוא גיבור סִפרו של איוואן גונצ'רוב, בעל אחוזה צעיר אך פאסיבי, שקוע בעצמו ושוגה בחלומות. הסתכלתי סביב סביב בסיורי בברה"מ, ומצאתי כי אובלומוב חי עדיין, האתגר לטלטלו טלטלה עזה נותר בעינו והצורך החיוני בכך החריף בעקבות המהפכה הקומוניסטית. לא עלה בידו של לנין לטלטל את אובלומוב הרוסי והוא יצר עבורו הוויית חיים אנושית מעוותת ומשובשת. לנין ביקש לשנות אופי זה, אך תוצאות המהפכה היו דווקא העמקתו והשרשתו.

משרדי חברת התעופה אירופלוט בקייב, מחלקת התיירים המופקדת על הטיפול בטיסות הזרים, ואלה משלמים עבור טיסה במטבע זר. ביקשתי מהדיילת הצעירה והיפה, דוברת אנגלית, לרכוש כרטיס טיסה ללנינגרד, כרטיס עלה 84 דולר והגשתי שטר בן מאה דולר. הדיילת השיבה כי אין לה עודף, עלי לפרוט את השטר ולשלם סכום מדויק. כל נסיונותי לשכנע אותה כי חמישה אנשים לפני שילמו לה בדולרים, ויש לה בקופה דולרים רבים, עלו בתוהו. (השירות לזרים המשלמים במטבע זר טוב לאין שיעור מהשירות לאזרח הסובייטי). הסתובבנו בעיר כמה שעות בנסיונות סרק, עד שנמצא פתרון – רכישת דבר מה פעוט בחנות ה'סטקאן' לתיירים, בה מוכרים באורח רשמי במטבע זר. שבתי לקופת אירופלוט ובידי הסכום המדויק, ביקשתי להבין את סירובה הקודם, מדינתכם משוועת למטבע זר, מדוע סירבת אף שהיו לך השטרות הדרושים?. הצעירה התבוננה בי כתרנגול בבן אדם, שאלה מוזרה כזו לא שמעה מעודה. וכי איזה אינטרס יש לה לסייע למדינה? מה תועלת תצמח לה מכך שבקופת המדינה יהיו דולרים?

במוסקבה מסעדת יוקרה מפוארת מסעדת פקין, שהיתה סגורה מספר חדשים, ללא סיבה נראית לעין. מנהל המסעדה וצוות העובדים החליטו לסגור את המסעדה וליטול לעצמם את כמויות המזון העצומות שסופקו על ידי השלטון. המזון הגולמי נמכר על ידי הצוות בשוק השחור, לאחר שהפרישו מעשר הגון לבתיהם ואת הפדיון נטלו כמובן לעצמם. איש מהממונים בהיררכיה  השלטונית, לא טרח לברר פשר תופעה מוזרה זו ולא להעמיד לדין את העבריינים הללו. כאשר סיפרתי בכינוס יהודי גדול כי ביתי הבכורה התנדבה לשרת בצבא הגנה לישראל, וראינו בכך מילוי חוב וגם כבוד וגאווה, סברו השומעים כי לפניהם ניצב איש מוזר, שלא לומר משוגע. התקשיתי להסביר איזה עניין יש לי בצבא של המדינה, מדוע אני רואה חובה לשרת בו ולחנך את בניי ברוח זו. ודאי יחסם זה נובע גם מאופיו הקשה של הצבא הסובייטי, ותנאי השירות בו. משתתפי הכינוס הביעו תמיהה גדולה על עצם התחושה שביטאתי – אחריות ומחויבות שלי למדינה.

לא מצאתי מוטיבציה אמיתית לעבוד, מוסר עבודה ונאמנות למדינה. מרבית התופעות בהן נתקלתי משקפות יחס הפוך של האזרח. הוא אינו חש שהמדינה היא שלו, אין לו אינטרס בקיומה, ברווחתה ובשגשוגה. לא חשתי כי הפועלים הסובייטיים מגלים יוזמה אישית, אחריות, שאיפה לקדם את מערכת השירות בה הם עובדים. מקום העבודה מרכזי וחשוב ביותר בהווייה האנושית הסובייטית. בשל עקירת מרכיבים רבים של הזהות האנושית, הלאומית, תרבותית, נותרה העבודה, נותר המקצוע מרכיב חשוב בזהותו של האדם הסובייטי. יחד עם זאת ניכרת אדישות רבה ביחס למקום העבודה ולהישגי המערכת בה הוא מועסק. המערכת מנוכרת ביחסה לאזרח, לעובד.

הסופר הרוסי הנודע, בן המאה העשרים, מקסים גורקי ייחס תכונות אופי שליליות לאיכרים הרוסיים שמקורן קודם לשלטון הסובייטי ובסיסי יותר:

"המישור האינסופי שעליו מצטופפים כפרים על ביקתות העץ וגגות הקש שלהם מפתח תכונה המרעילה את האדם, מרוקנת אותו ומדכאה את כל תשוקותיו. יוצא האיכר מעבר לכפרו, בוהה בחלל, ומתחיל להרגיש איך מפעפעת הריקנות אל תוכו.  לא תבחין ולוּ בסימן של עמל ועבודה יצרנית… האדם נעשה אדיש ומאבד את היכולת לחשוב, לקלוט רעיונות ולפתח רעיונות משלו" (Gorky Maxim, On the Russian Peasantry; מצוטט מרומא השלישית, מ. אגורסקי, 1988).

מיכאיל גורבצ'ב הבהיר את מניעים שהביאוהו ליזום את הפרסטרויקה:

"אנשים על כל השוני בכוחות היצירה שלהם הם עושי ההיסטוריה. לכן המשימה הראשונה בהיערכות החדשה – תנאי בל יעבור וערובה להצלחה – היא 'להעיר' אותם אנשים 'שנרדמו' ולהניעם לפעילות ודאגה של אמת, להביא לידי כך שכל אחד יראה את עצמו כאילו הוא אדון לארץ, למפעלו, למשרדו, או למכון שלו. לשתף את היחיד בכל התהליכים – זה הצד החשוב ביותר בכל מה שאנו עושים. הפרסטרויקה צריכה לספק 'כור היתוך' לחברה ועל הכל ליחיד עצמו. תהיה זו חברה מחודשת" (פרסטרויקה, עמ' 26- 27).

"מעט מעט מנעו את הרכוש הציבורי מבעליו האמיתי – האדם העובד. לעיתים קרובות סבל רכוש זה ממידור ומקומיות, ונעשה שטח הפקר שאין לו בעלים אמיתיים. הלכו ורבו הסימנים לניכורו של האדם מרכושו של העם כולו, לחוסר תיאום בין האינטרס הציבורי לאינטרסים האישיים של האדם העובד… מנגנון הבלימה במשק, על כל תוצאותיו החברתיות והאידיאולוגיות, הביא לידי מבנים מוכי ביורוקרטיה, להתרחבות הביורוקרטיה בכל הדרגים… מותר לומר שרעיונותיו החשובים של לנין על ניהול וניהול עצמי, על חשבונאות של רווח והפסד, ועל קישורם של האינטרסים הציבוריים והאישיים, יושמו בתנאים האלה ולא פותחו כראוי. זו רק דוגמא אחת לחשיבה חברתית מאובנת, המנותקת מן המציאות" (שם, עמ' 44).

בחירה חופשית – אחריות אישית

החיים הסובייטיים שללו מהאזרח את יכולתו לבחור את דרכו בחיים. מרבית ההכרעות החשובות והמשמעותיות מתקבלות על ידי השלטון. ההחלטות בתחום הדיור, התעסוקה, החינוך – אינן נתונות בידיו. מקום המגורים, הדירה ומספר הנפשות בה, קידומו האישי, רמת השכר שיקבל, מעמדו האקדמי אינם נקבעים על פי בחירתו, כישוריו וההשקעה האישית שלו. המדדים לאלה שונים מאד מהמקובל במערב. התקדמות אקדמאית אינה פרי עבודות, מחקרים והצלחה מקצועית. בקיץ תש"ן (7.1990) הגיעה ארצה קבוצת סטודנטים מלנינגרד לביקור בן חדשיים. מיד כאשר נחתו עלינו לירושלים, לרחבת 'הכותל המערבי' ולסיור חופשי במרכז העיר הסואן. הצעירים היו המומים מהמפגש עם מרכז ירושלים בשעות הערב המוקדמות. הצענו לכולם גלידה ישראלית. מדריכת הקבוצה, מאשה – מורה לשפה ולספרות רוסית, אֵם לילד בן 14 – הייתה המומה משפע הצבעים והאפשרויות לבחור גלידה בצבעים ובטעמים שונים. היא ניצבה לפני הדוכן מבולבלת ונבוכה, מעולם לא ראתה שפע כזה, צבעוניות כזו, היא אינה יודעת מה היא מעדיפה, מה טוב ומתאים לה, ביקשה ממני שאבחר עבורה. המוכרת הצעירה, עולה חדשה מברה"מ, סיפרה כי היא מבינה  תגובה זו, היא עצמה עברה חווייה דומה בימיה הראשונים בישראל. עולים חדשים שהגיעו לארץ נהגו לסייר שעות בחנויות ובשווקים, להתבונן בשפע המהמם. ככל שגברה מצוקתם הכלכלית, כן הפכה התופעה למעיקה וכואבת יותר. עולה חדש, סטודנט צעיר שהיה פעיל בהוראת עברית, הגיע יום אחד לפגישה וביקש כי אמליץ לפניו על הקורסים המתאימים לו בלימודי כלכלה לתואר שני באוניברסיטה העברית, אף שאיני יודע דבר בכלכלה. לדבריו, ברוסיה לא אִפשרו לו בחירה במגוון כה רחב, מעולם לא התנסה בכך ואינו יודע מה להעדיף.

גם תופעה זו היטיב לתאר גורבצ'וב:

"יש גם בעיה של עצלות, של אינרציה. המנהג לחכות להוראות מלמעלה בכל עניין, לסמוך על החלטות בדרג העליון, עדיין לא נעקר מן השורש. אין זה מפתיע כי כך היה מקובל מן הסדנאות עד המיניסטריונים, והשפעתו של הרגל זה עדיין ניכרת כיום, אפילו בדרגים העליונים של המינהל. העניין הוא שאנשים נגמלו מלחשוב ומלפעול בצורה אחראית ועצמאית. כאן טמונה בעיה גדולה" (שם, עמ' 59).

משפחות רבות, בעיקר בקרב בעלי הממון ורבים היהודים ביניהם, היו בורחות מאזור צ'רנוביל, ומעדיפות לגור באזור אחר, הם מנועים מלנקוט צעד זה. האזרח הסובייטי אינו בוחר את מקום מגוריו ואין ביכולתו לרכוש דירה על פי בחירתו. הוא מקבל את הדירה מהעירייה על פי נוהל ביורוקרטי ממושך. פגשתי משפחות רבות בהן הזוגות הצעירים, מהם בני שלושים ומעלה עם ילדים, מתגוררים בדירת ההורים הצפופה והדחוסה וממתינים לדירה שתוקצה להם על ידי העירייה. דבר זה עשוי להתרחש בעוד מספר שנים רב. בשלב זה הם רשומים בתור לקבלת דירה ונאלצים להסתפק במועט. בעת האחרונה חל מפנה רב משמעות בעניין זה – תהליך הפרטה. השלטון מאפשר, באופן מבוקר, רכישת דירות על ידי הדיירים. מפנה שעשוי להפוך אזרחים רבים לעשירים במושגים סובייטיים. תקווה זו גרמה עיכוב בלתי מבוטל בעלייתן של משפחות רבות לארץ, אלה ממתינות לאפשרות מימוש ערכה הכספי של הדירה שתעבור לבעלות המשפחה. זינה סיפרה לי כי אביה המתין לרכישת רכב פרטי כעשרים שנה. סמוך למועד בו הגיע תורו לזכות ברכב, נפטר האב. השלטון לא אִפשר לה להכנס בנעליו ולממש את זכותו של האב. לפיכך היא ובעלה נאלצים להמתין בתור הארוך לרכב, למרות שיש ברשותם הממון הדרוש לרכישתו.

מושגי החופש, הבחירה, הפתיחות והאמון – אינם מופנמים ואינם מפותחים בברה"מ. ניכר ובולט  נסיון עקבי של השלטון לייצר אדם צייתן, שקט וממושמע, נעדר שאיפות אישיות, חסר מוטיבציה, מרוסן ומוגבל ביצירתיות ובדמיון. אזרח המשרת בנאמנות את השלטון ונכון לשיתוף פעולה עם המוסדות. "הבנים שלי אוהבים יותר מכל את סטלין ורק אחר כך אותי, הסבירה לי זינאידה ניקוליבנה… הילדים גדלו והצטרפו לקהל המהופנטים. 'העם הרוסי חולה', אמרה לי פוליה, 'יש לרפאו'" (תקוות השיר, עמ' 52).

"בעיני קהל החסידים הנלהבים בטלו כבר כל הערכים, האמיתות והחוקים, חוץ מאלה שהיו נחוצים ונתכנו לשם הנוחות, 'מעמדיים'. המוסר הנוצרי זוהה עם המוסר הבורגני וכללו בו גם את הדיבר העתיק 'לא תרצח'. הכל נראה כמחזה תעתועים. חירות? – והיכן זה ראיתם חירות… החירות לא הייתה ולא נבראה… האמנות והספרות לא כל שכן, עסקו רק במילוי הזמנותיו של המעמד אשר אותו שרתו" (שם, עמ' 178).

"חנוך לנער על פי דרכו"

יצאתי עם אינגה, ילדה בת שש, לחוג ריקודי בלט. הילדות כירכרו ופיזזו בלבוש בלט על פני האוּלם הגדול והריק. לפתע נכנסה לאולם המורה, הבנות קפצו לעמידת דום מתוחה וזקופה, המתינו בדומייה עד אשר סיימה המורה את הכנותיה האישיות לקראת השיעור. אז סימנה לילדות בתנועת יד קלה להתקרב אליה, כחיילים במסדר נעו הילדות הרכות והממושמעות לעבר המורה. מושג המפתח הסובייטי להבנת ההווייה החינוכית הוא VOSPITANIE = משמעת, צייתנות, קבלת הסמכות. במערכת החינוך מקפידים המורים והתלמידים על מעמדו וכבודו של המורה וחולקים לו גינוני כבוד, מעמד וסמכות. ההיררכיה המעמדית, הדיסטאנס בין המורה לתלמיד מודגשים מאד. בין המורה והכיתה משולב תלמיד נבחר הממלא תפקיד של מנהיג ZVEN'EVOY (ראש חוליה), העוקב ומדווח למורה על תפקוד התלמידים והתנהגותם. כך נשברת הסולידריות בין התלמידים ומתפתחים חוסר אמון וחשדנות.

גיסיה קמייסקי, עלתה ארצה בשנות השִבעים מריגה, לאחר פעילות ציונית מחתרתית עניפה, והיא מחנכת ותיקה בעליית הנוער:

"רגעים רבים בתהליך החינוך הסובייטי מלווים חרדה. המשמעת שהושגה הייתה מזוייפת. התביעה הסובייטית למשמעת מוחלטת גרמה לא פעם להרגשה שאין מכבדים את אישיות התלמיד. מותר לפגוע בתלמיד לעיני כל הכיתה. מותר להציג את צדדיהם השליליים של אישיות החניך ושל משפחתו בשיחת כיתה ובאסיפות בית הספר, באזני תלמידים והוריהם. מותר להעלות בעיות אינטימיות של משפחת התלמיד באסיפה כללית של העובדים. הגורם השלילי ביותר בשיטה הוא החינוך לשקר, לחוסר אימון באנשים, פיתוח חשדות וטיפוח הלשנה. חלק גדול מהילדים יודע שהמורים משקרים כאשר הם מדברים על ההישגים הגדולים של הסוציאליזם הכביר ועל השפע השורר בארץ. בבית וברחוב הם רואים ושומעים את ההיפך. כל אלה מעוררים רגשות סלידה וחוסר אימון. ילדים לומדים מגיל צעיר לומר דברים שונים מאשר הם חושבים. במשך עשרות שנים טפחו את הרגשת אי האימון אפילו באנשים הקרובים. דורות אחדים של ילדים חונכו על הסיפור אודות הפיוניר פאבליק מרוזוב, גיבור ברה"מ, אשר הלשין על אביו בתקופת הקולקטיביזציה (בבתי ספר רבים היו פינות שהוקדשו לפאבליק מרוזוב). בכל אוכלוסיית מורים ותלמידים מצויים מלשינים אחדים" (מתוך מאמרה: "בית הספר בברית המועצות").

בשיחה שקיימנו עם הגב' לינה בוילין סוקולובה, מרכזת הוראת השפות במכון החדש לפיתוח טכנולוגיה חינוכית במוסקבה I.N.T התרשמנו עד כמה היא מודעת לבעיות החינוך בברה"מ וכמה התעניינות היא מגלה במערכת החינוך בישראל והישגיה. לינה ציינה בחיוב רב כי מערכת החינוך בברה"מ נפתחת לרעיונות חדשים ודרכי מחשבה מודרניות, לאחר שנים ארוכות של קיפאון. היא מודעת היטב למגבלות דרכי ההוראה הפרונטלית הסובייטית, להעדר יצירתיות ודמיון בעבודה החינוכית, לבעיה בטיפוח עילית על חשבון הזנחת הרוב. הציפייה שהביעה בפנינו, בעקבות דבריו של ראש המכון הפרופ' סמיונוב, לשיתוף פעולה עִם ישראל, להזדמנות שתינתן להם ללמוד מישראל, החמיאה לנו מאד. סוף סוף מדובר במעצמת על אדירה.

בשיחותי עם מורים יהודיים חזרה ועלתה על ידי היהודים הציפייה שבתי ספר יהיו פתוחים ומשוחררים ממערכת היחסים הנוקשה והמאיימת אותה הם חוו על בשרם בהיותם תלמידים. היו ביניהם מי שטענו כי רק בדרך זו ניתן להגיע להישגים לימודיים משמעותיים. והרי בית ספר יהודי חייב להצטיין בהישגים לימודיים. ההורים, מערכת החינוך והחברה הסובייטית הצליחו להנחיל ליהודים שאיפה עמוקה וחזקה להצטיינות, להישגיות, תביעה חמורה לעלות על האחרים, להוכיח עצמם. מרבית השיעורים מתנהלים באופן פרונטלי על ידי המורה, המרצה את חומר הלימוד, התלמידים רושמים ומשננים בבית. שיעורי בית ומבחנים תופסים מקום מרכזי ביותר. מכיתות היסוד ועד סיום לימודיו, התלמיד הסובייטי עסוק שעות רבות ביום בהכנת שיעורי הבית. לפיכך, כמעט שאינו פנוי לבילויים והוריו אינם מוטרדים יתר על המידה מתעסוקתו בשעות הפנאי. (עניין זה מבאר את הטענות של הורים עולים כלפי מיעוט שיעורי הבית המקובל בישראל. דבר המותיר לילדיהם שעות פנאי רבות, ומסוכנות לטעמם).

מערכת ההוראה בברה"מ אינה מפתחת ואינה מנצלת טכניקות הפעלה, גילוי עצמי, עידוד החשיבה וטיפוח עניין בחומר הלימוד. מערכת לימודים פתוחה ויוצרת, בה משלבים המורים את התלמידים, מקיימים דו שיח פורה כמעט שאינה קיימת. קבוצת מורים סובייטים ששהתה בישראל וביקרה במוסדות חינוך, סיכמה את הביקור במסקנה מרתקת: המורים בישראל אינם יודעים את החומר! – כיצד הגיעו לכך המורים הסובייטיים שאינם דוברי עברית? – הם נוכחו לדעת כי מרבית הזמן המורה הישראלי שואל שאלות, והתלמידים משיבים! יום סיור במוסקבה בלוויית סגן שר החינוך הרוסי, ד"ר אלכסנדר אסמולוב – יהודי שמשפחתו עלתה זה מכבר ארצה – אִפשר לנו להכיר מרכיבים מעניינים של מערכת החינוך הסובייטית. השלטון דאג לפתח ולטפח בתי ספר יוקרתיים למדעים, לאומנויות ולשפות. לאלה מתקבלים תלמידים בעלי הישגים לימודיים בולטים. בדרך זו הגיעה ברה"מ להישגים ניכרים ביותר בתחומים אותם בחרה לטפח. לעומתם כ – 40% מכלל התלמידים במוסקבה נחשבים לטעוני טיפוח, השרויים בשפל עמוק. אלה אינם זוכים להתייחסות השלטונות, השואפים לטפח את המצויינים ולקדמם לצרכי המדינה.

ביקור מרתק זומן לנו בבית ספר מספר 109 במוסקבה, סמוך למלון "סאלוט". בית ספר ייצוגי, שאינו משקף את הכלל. בית הספר נושא את שמו של יאנוש קורצ'אק, מאמץ את תורתו החינוכית של קורצ'אק ותמונתו מתנוססת בחדר המנהל. בית ספר גדול בו כ-60 כיתות, מצטיין בפעילות חינוך בלתי פורמלי; שייט בנהרות, טיפוח פולקלור מסורתי, פעילות בחיק הטבע ועוד. צוות חינוך מרשים מציג ניסיון לאינטגרציה בין תלמידים חזקים וחלשים, קולט תלמידים מאיזור המגורים הקרוב ותלמידים מצטיינים מאיזורים אחרים של מוסקבה. יש בו מעורבות הורים פעילה, כולל שותפות במועצה חינוכית יחד עם המורים ונציגות של התלמידים.

אנשי המכון לטכנולוגיה חינוכית חדשה, I.N.T, הציגו בפנינו מועדון נוער שמטפל גם בילדים ממשפחות הרוסות, ובו מתקיימת פעילות חינוך בלתי פורמאלי בשעות אחר הצהרים ובחופשות. מועדון נקי ומצוחצח, שפע חדרים מוקדשים למגוון פעולות חינוכיות-לימודיות; טבע, גיאולוגיה, אסטרונומיה, מחשבים ואומנות. המועדון ממוקם הרחק ממרכז העיר בעיבורה של שכונת יוקרה. מנהל את המועדון צעיר יהודי מלבב בעל ניסיון וגישה חינוכית מעוררת התפעלות. לדברי ראשי המכון, זה ניסיון חדש יחסית לפתח חשיבה ופעילות חינוכית מודרנית ויצירתית. מובן שאין מועדונים רבים באיכות וברמה כזו. מנהל המועדון הסביר כי מקורות המימון העיקריים מגיעים ממפעל גדול המאמץ את המועדון וילדי הפועלים העובדים בו – הם חניכיו. שיטה זו מקובלת בברה"מ – מפעלי תעשייה גדולים מחזיקים מועדוני ילדים, נוער ומבוגרים בשיתוף המפלגה הקומוניסטית, המעניקה את הצביון החינוכי- עיוני לפעילות. בעיירה בבוברויסק פעל בשנת 1990 מועדון התרבות היהודי בבית חרושת הגדול על שם לנין, שהקצה מקום ותנאים לפעילות יהודית-ציונית ענפה ומרשימה בחסות המנהיג הנערץ – לנין!

בסמינרים למורים יהודיים שיבצנו פרק בתחום היצירה במטרה לעודד את המורים המקומיים להנחיל דרכי עבודה אלו לתלמידיהם בבתי ספר יהודיים. תגובת המורים, מהם בשנות השישים והשבעים לחייהם, לשפע החומרים, לציוד ולדרכי העבודה שהוצגו על ידי המורות מישראל, נעמי ויהודית, עוררו השתאות והתרגשות. מורים אלו זכו לראשונה בחייהם להזדמנות לתת ביטוי פלסטי לכישרונותיהם בתחום היצירה. הם נצמדו לחומרים, לעבודות שהפיקו בשקיקה כתינוקות לחיק אימם. היה קשה לנתק אותם בתום השיעור ולשכנע אותם לעבור לשיעור הבא. מתן החופש לדמיון היוצר בצרוף שפע החומרים והציוד, הצבעים והצורות שהועמדו לרשותם, והדרכת המורות המנוסות מישראל, הניבו יצירה נפלאה ביופיה. המורים התרגשו מעצם הכישרון שנתגלה להם, בבחינת גילוי עצמי חדש ומרתק. כאשר סיימנו את הסמינר חולקו עודפי הציוד בין המשתתפים. אלה נאבקו בכל דרך אפשרית על פיסת נייר צבעוני נוספת, זוג מספריים, מעט דבק או מיכל ריסוס צבע. אחד המורים ניגש אלי ודמעות בעיניו: ראה מה עוללת לנו – אמר. לעולם לא נוכל להעניק חווייה כה נפלאה לתלמידים שלנו, אין לנו אפשרות להשיג כאן ציוד כזה, ולכן אנו מתנפלים על כל פיסה שנותרה. לעולם לא יעמדו לרשותנו פה שפע ואיכות כאלו.

ביני לבין עצמי הרהרתי; שמא שגינו כשחשפנו בפניהם דרך עבודה זו שהיא מרתקת אך חסומה בפניהם. שמא התסכול שעוררנו גובר על התרומה החינוכית שהענקנו להם. ומעל לכל, כמה איומה ונוראה המחשבה על מה שעולל שלטון זה למליוני אנשים ובהם רבבות רבבות מבני עמנו, אחינו ואחיותנו, ברוכי כִּשרונות שנחסמו ודוכאו עד עפר. השלטונות הסובייטים עיצבו מדיניות המכוונת לפיתוח ולטיפוח לימוד מדעים מדויקים, אומנות וטכנולוגיה, והגבלת לימוד מדעי הרוח והחברה. האומנות הפלסטית, היצירה הספרותית, פיתוח ההגות, הפילוסופיה, עלולים להוביל לחשיבה חופשית. זה שלב ראשון להתפתחות מגמות אופוזיציוניות לשלטון.

החינוך הסובייטי הצליח להנחיל לאזרחים גאווה אמיתית על היותם בני האומה הרוסית, אֵם הסוציאליזם העולמי. חרף כל הקשיים, המצוקה, הקדרות והאופל – שלא נעלמו מעיני התושבים – רובם מביעים גאווה לאומית-רוסית עמוקה, אמיתית. אמת, הם בושים בגילויי המצוקה ומבקשים שלא להבליטה. פעמים רבות נתבקשתי על ידי מארחיי והאנשים הניצבים בתור להימנע מלצלם אותם במצב זה. כאשר ביקשתי הסבר, נאמר לי אלו אינם פניה היפים של מולדתם, הם מתביישים במציאות כעורה זו, אך היא אינה משקפת בעיניהם את ברה"מ האמיתית. רבים גאים בעמם ובמולדתם, רואים את ההישגים המדעיים, התרבותיים והצבאיים הגדולים. חרף כל מה שעולל השלטון רובם מאמינים ב"אמא רוסיה", אוהבים אותה ומתגאים בה. בתחום זה נחלה מערכת החינוך והתעמולה הסובייטית הישגים בלתי רגילים.

"עם הספר"

מול מחסור כרוני במוצרי צריכה ניכר שפע רב בחנויות הספרים. שפע ספרים ושפע קונים וסתם סקרנים המבקרים בחנות ובוחנים את המצאי על המדפים. למדתי להעריך את משמעות המושג "עם הספר". תרבות הקריאה נפוצה ורווחת בברה"מ, בלא השוואה לנעשה אצלנו בתחום זה, אף שדווקא אנו קרויים "עם הספר". לאור ההישגים הרבים והמבורכים בתחום זה בברה"מ, עלו בי הרהורים; האמנם זכאים אנו, בני העם היהודי, לתואר נכבד זה? אזרחי ברה"מ מרבים לקרוא, בכל מקום ובכל זמן. בבתים ספריות מכובדות בהן מבחר ספרות העולם, לרוב סופרים רוסיים מפורסמים, אנציקלופדיות וספרי מידע שונים. רבים מנצלים את זמן הנסיעה ברכבת, ברכבת התחתית והעמידה בתור לקריאת ספרים, ספרות יפה, ספרי לימוד, מדע, אומנות וכו'. יותר מכל הרשימו אותי האנשים הקוראים בעת התנועה על גבי המדרגות הנעות בתחנות הרכבת התחתית. במוסקבה יש תחנות המצויות בעומק רב. התנועה על גבי המדרגות הנעות עד לתחנה התת קרקעית נמשכת דקות ארוכות. מראש המסילה אינך רואה את תחתיתה העמוקה. התחנות גדושות עוברים ושבים, המדרגות הנעות עמוסות אלפי נוסעים עולים ויורדים, אלה מול אלה. באחת הנסיעות ספרתי, מבין הנעים מולי, בתוך קבוצה של כמאה נוסעים, 27 איש קוראים ספר בעת התנועה על גבי המדרגות הנעות.

תחנות הרכבת התחתית במוסקבה יפות ונקיות, רובן מעוטרות כמוזיאונים מרשימים. זר שייקלע למערכת הרכבת התחתית במוסקבה, בלא להכיר את פני העיר ממעל עלול לטעות ולסבור שהגיע לעיר מודרנית, מרשימה ביופיה ובתרבותה, בדיוקה ובשִכלולה. תמונה זו, אף היא מעוללות הניגודים והסתירות המאפיינות את ברה"מ. איכות הספרים על פי רוב ירודה, הנייר מיושן, רמת הצילומים מזכירה ספרים שהודפסו בארץ בשנות החמישים. המאבק הקשה אותו נדרש לנהל אזרח סובייטי להשגת מצרכי היסוד לקיומו אינו פוגם בתרבות הקריאה הנפוצה בברה"מ. שורשה נעוץ במערכת החינוך שעמלה רבות ובהצלחה על טיפוח תרבות הקריאה. התלמידים נדרשים לקרוא הרבה, הם עומדים במבחנים וחייבים להוכיח שקראו.

אור באפלה

בלנינגרד ביקרתי במוזיאון העצום, ה"ארמיטאז'". המוני אדם גודשים אותו ומלמדים על רמת התרבות הגבוהה. תמונה דומה במוזיאונים נוספים וכאלה יש בשפע בערי ברה"מ. בוודאי יש בביקורים אלו טיפוח הגאווה הרוסית-הסובייטית. יותר מכל מרשימות קבוצות הילדים והנוער הרבות המסיירות במוזיאונים. תלמידים עם מוריהם מסיירים באולמות מוזיאון ה"ארמיטאז'", ניכר על פני הילדים שהסיור במוזיאון מעניין אותם ומושך את תשומת לִבם, אף שההדרכה מילולית-פרונטלית בלבד. אין שימוש בטכניקות הפעלה של התלמידים ושאר דרכים לעורר מוטיבציה בקרב הילדים. מערכת החינוך הסובייטית לא נזקקה לטכניקות אלה, הילדים מגלים עניין ומתנהגים כהלכה במוזיאון. כמו ה"ארמיטאז'", כך גם מוזיאונים אחרים מלאים ילדים בלוויית הוריהם, או בסיורים מאורגנים. ביקור במוזיאון הינו חלק אינטגראלי מתוכנית הלימודים בבתי הספר הסובייטיים. לא נעדרים כמובן הסיורים הלימודיים במוזיאונים בעלי מגמה אידאית – תולדות הקומוניזם, מוזיאונים לזכר אישים קומוניסטים ומנהיגים רוסיים ידועים. טיפוח הגאווה הסובייטית-הרוסית בקרב הנוער והנחלת מורשת הקומוניזם והלאומיות הרוסית, תופסים מקום חשוב ומרכזי במערכת החינוך והתרבות. בהופעת אופרה למבוגרים בלנינגרד הייתה נוכחות ילדים בהיקף שלמעלה מרבע הקהל. התנהגות הילדים בעת ההופעה הייתה למופת. עלוּת כרטיס להופעת האופרה נמוכה מאד, רובלים בודדים. צפייה בהופעות כאלה הינה חלק מחיי משפחות סובייטיות רבות בערים הגדולות – ילדים ובוגרים כאחד, ודאי בקרב האינטלגנציה שהיא מרכיב ניכר באוכלוסיה.

כשני שלישים מהמתאספים בקבוצה מקרית שהתכנסה להכנת סדר פסח ידעו לשיר על פי תווים. מספר הילדים הלומדים מוזיקה ונגינה, הנערות הלומדות ריקודי בלט – מרשים ביותר. ככל שעוסקים באמנות מופשטת יותר, שמסריה חבויים כן זוכה היא לתמיכה ניכרת ולעידוד רב יותר. לפיכך מוזיקה ובלט זוכים לתפוס מקום מרכזי בהווי החיים הסובייטי, בעידוד ניכר של השלטון. באוזבקיסטן פגשתי יצירה אומנותית רבת היקף בתחום העיטורים המזרחיים המסורתיים. בדים מאוירים, גילופי עץ ואבן יקרה, חיטובי טיח קירות מאויירים ומוזיקה מזרחית בשווקים ההומים. מחד גיסא, אין בהם מסרים אידיאיים, אלא עיטורים בעלי דגמים גיאומטריים יפים לעין. מאידך גיסא, הם משקפים ניסיון מקומי לשימור מסורת התרבות המזרחית מול לחץ התרבות הרוסית המערבית, המופעל עליהם אף בלא יודעין.

בחרקוב סיירנו בהדרכת מאשה פולק, צעירה מדריכת בני עקיבא בעיר (לימים עלתה ארצה, נישאה לאחד השליחים הצעירים והיא ממלאת תפקיד בכיר ביד ושם). עם מאשה ביקרנו בתערוכת ציורי מחאה, נודדת בין עריה המרכזיות של ברה"מ, והוצגה לראשונה במוסקבה בשנת 1989. ציורים בהם גלומה ביקורת נוקבת על השלטון הסובייטי בימי לנין וסטלין. התערוכה מושכת קהל מבקרים רב, הצגתה מבטאת מפנה דרמטי בעולם הסובייטי. אפשר שזה ביטוי לקריסת המשטר הסובייטי בחסות הפרסטרויקה והגלסנוסט. על רקע עולם תרבותי אומנותי עשיר זה, שמוענק לאזרחים כמעט בחינם, מובנת טענתם של מקצת העולים החדשים לישראל. בעיניהם ישראל היא מדינה וחברה פרובינציאלית, חסרת תרבות ואומנות. האם נשכיל למצות מקרב אוכלוסיית העולים את משאבי התרבות והאומנות שהביאו עימם ולהטמיען באורחות החיים בישראל? מהלכים כאלה עשויים לשפר את הקליטה, לרומם את רוחם של העולים החדשים ולתרום תרומה ניכרת לחברה ולתרבות בישראל. הוא הדין במדענים ובמורים העולים, המייצגים את עילית המדע, הוראת המדעים, חינוך והאומנויות בברה"מ. בכוחם להרים תרומה ניכרת להוראת תחומים אלו בישראל.

השליחים באים

יותר מכל מפתיע ומרגש האירוח החם, הלבבי והאוהב לו זוכים שליחים יהודים. בכל מקום בו התארחתי נתקלתי באהבה ובחום, ביחס אנושי יוצא מן הכלל. פעמים הרבה חשנו כי מארחינו מחבקים אותנו חיבוק דוב, מרוב טוּב-לב ונכונות להעניק לנו עוד ועוד. יחס אנושי כן ועמוק, בצד תחושות של משפחה מתאחדת אחרי פיצול ממושך שנכפה באכזריות, כל אלה פרצו ועלו מתהומות נפשם של אחינו היהודים. שנים של דיכוי וריסון תחושות ורגשות אלו, של כבישת האנושיות החמה והלבבית השתחררו וקידמו אותנו בכל אתר. רק מי שהיה שם, שחווה על בשרו את כל אלה, מסוגל להבין את עולמם של היהודים, להאריך את ההווייה ממנה בהם באים. להוקיר את עמידת הגבורה האנושית המופלאה שלהם מול משטר אימה דורסני תחתיו בערו  בהחבא גחלי אנושיות יהודית לוחשת. רק הוא יודע להעריך את כוחות הנפש שנדרשו על מנת לשמר משהו, מעט מזעיר מעולם הצדקה והחסד, האהבה ואחווה, שלום ורעות. תרבות יהודית עשירה שפרחה במרחבים אלו בטרם כיסה הקומוניזם את  עין הארץ ושטף את החיים היהודיים.

וידוי אישי

שנים רבות שמורה הייתה בלִבי פינה חמה לברית המועצות. ידעתי כי מעצמת על זו מגלה עוינות רבה ליהודים, לציונות ולישראל. מיליוני אחינו, אסירי ציון, הנמקים בכלא הסובייטי האדיר, לא נעלמו מעיניי. עם זאת: הצבא האדום הוא שבלם והביס את גרמניה הנאצית. רוסיה העויינת תמכה בהצבעה באו"ם בהקמת מדינת ישראל, אִפשרה להזרים אלינו נשק בימי מלחמת העצמאות, בעוד מדינות המערב ואמריקה בראש הטילו עלינו אמברגו. רוסיה כוננה עימנו קשרים דיפלומטיים, עד שנותקו. הערכים הסוציאליסטיים, הצדק החברתי, השיתוף והשויון, מעמדו של האדם העובד, הייחס לרכוש ולממון – כל אלה ערכים שהועלו על נס בפי הקומוניסטים. והרי אלו קרובים לתורת ישראל, אף שתורתנו אינה דוגלת בקומוניזם ולא בסוציאליזם, היא בוודאי רחוקה מהקפיטליזם המערבי. לא בכדי נקלטו רעיונות המהפכה הקומוניסטית בלבבות חלוצי העליות "השנייה והשלישית", שהניחו את היסודות לתנועה הקיבוצית. לא מקרה הוא שרק בישראל, בקרב היהודים, צמחה תנועה קיבוצית מצליחה ומשגשגת.

ברה"מ הצטיירה בעיני כמעצמה בה משחק השח-מט תופס את מקום תעלולי הבילוי הזול והרדוד במערב, בארה"ב. בעת שצעירים במדינות המערב מבלים במועדוני זמר צרחני, משתעשעים במתירנות בלתי מרוסנת, מין וסמים, מקדישים צעירים בברה"מ את זמנם לשח-מט, שעיקרו מיקוד מאמץ, כוחות ואמצעים על מנת לנצח את היריב במאבק הקיום. ברה"מ בלמה את חדירת הג'ינס והקוקה קולה שהיו במערב ל"טעם החיים". במקום אופנות חולפות וצרכנות פרועה הציבה במוקד ערכים חשובים. ידעתי שיש לה פנים נוספות וזועפות, אבל אלו משכו את לבי. הרהרתי בכך שברית המועצות גוברת על ארצות הברית במאבקים המדיניים, בספורט ובמדע. מדוע בחרה ישראל להצטרף לגוש המערבי, לחשוף עצמה לתרבות המערב, הצרכנית והצרחנית, שהיא כה רחוקה וזרה לתרבות ישראל המקורית? דומה היה עלי כי דבר מה חיובי ובעל ערך חבוי מעבר ל"מסך הברזל" האטום.

אודה ולא אבוש, המפגש עם המציאות העגומה, האפורה והמדכאת ברחבי ברה"מ, ניפץ לרסיסים את התמונה האוטופית שהצטיירה בדמיוני. השח-מט אינו המשחק הלאומי הנפוץ שם. אמנם כן, בשוק המזכרות במרכז מוסקבה, ברחוב הארבאט, ניתן לרכוש מאות דגמים של מערכות כלי שח-מט מעוצבים ומעוטרים, בשפע דגמים וצורות. אלה, כמו ה"בבושקות", ה"מטרושקות" הרוסיות אינם אלא מזכרות פולקלור מסורתי שחלף ועבר מן העולם. בחרקוב שבאוקראינה ראיתי פעם אחת שולחנות אבן מוצבים בגן ציבורי ועליהם חקוק לוח שח-מט. קבוצת זקנים ניצבה שם בקור מקפיא ובילתה במשחק שח-מט סוער. מועדון שח-מט לילדים צעירים פעל בשכונת אובלון בקייב. הייתה זו תמונה מרהיבה בעוצמתה – עשרות רבות של ילדים וילדות בכיתות היסוד ישובים אלה מול אלה וביניהם לוח השח-מט וקרבות סוערים נטושים עליו. הריכוז הרב שגילו הילדים, ההתלהבות והכוחות שהשקיעו במשחק התחרותי הרשימו אותי. הורים באו עם בניהם ובנותיהם הצעירים מאד והמתינו בשקידה עד שאלה יסיימו את החוג.

האמנם החלום ושברו, כפי שהוא נגלה לעיני, מבטא כשלון הערכים, האידיאות הנשגבות, או שאין זאת אלא כשלונה של המפלגה הבולשוביקית, כשלונה של האומה הרוסית ביישום רעיונות אלו? המשבר העמוק שמוטט את ברה"מ, נתפס כאות ומופת לכישלון הרעיון, הדרך החברתית, לעומת ניצחון מוחץ של ערכי המערב הקפיטליסטי. ניצחון האינדיבידואליזם על הערבות ההדדית, על הסולידריות האנושית. המציאות שנחשפה בברה"מ מלמדת על סטייה קיצונית מהערכים היפים שניצבו, לכאורה בלבד, בייסוד המהפכה הבולשוביקית. מהפכות נוטות לרוצץ את עצמן בטווח קצר. המהפכה החשמונאית הייתה בית יוצר לשלטון הלניסטי מושחת שצמח מקרב משפחת החשמונאים, שני דורות אחריה. המהפכה הקומוניסטית כלל לא החלה ביישום ערכי היסוד שהוצבו בבסיסה והביאה לצמיחת "אימפריה של רשע" כפי שהגדיר אותה נשיא ארה"ב. לא הצדק החברתי והסולידריות האנושית כשלו – אלה כלל לא עמדו להגשמה!