"אינני יכול לשפוט את העם היהודי על פי הכללים המקובלים של ההיסטוריה האנושית. העם היהודי הוא משהו שמעבר לזמן. ולכן אינני יכול לחרוץ משפט על הדילמה של יחסי ישראל ערב מבלי להביא בחשבון נקודה זו".[1]
מרד בר כוכבא היה אחד ממקורות ההשראה הבולטים ביותר של ההתעוררות הלאומית הציונית. בשער ספר הגבורה כתב ברל כצנלסון, ממנהיגי תנועת העבודה:
"רק עם בשורת הציונות האיר אור חדש על הגבורה היהודית המנוצחת והנידחת. בני מצדה השכוחים נגאלו משפת לועז. רבי עקיבא נגלה אלינו לא רק כזקן ויושב בישיבה כי אם גם כנביא המרד, ובר כוזיבא חזר והיה בהכרת העם לבר כוכבא. דמויות הענקים של רבי עקיבא ובר כוכבא מסמלות את שני האפיקים של הגבורה הישראלית שלאחר החורבן, גבורת הרוח המקודשת וגבורת הזרוע הנידחת… גבורת ישראל צרורה בצרור החיים של האומה וגם כשאינה רשומה בספרים היא חרוטה בעמקי הנפש. יסוד הגבורה הוא עצם מעצמו של סוד הקיום הישראלי".[2]
ואכן, מראשית ההתעוררות הציונית, בשלהי המאה ה-19, מתרפקים יהודים על דמותו של בר כוכבא ומעלים על נס את גבורתו, גבורת המורדים ברומאים. ארגוני סטודנטים יהודיים וספורט בשם אגודות בר כוכבא קמו משלהי המאה ה-19 בערים רבות באירופה ובארצות המזרח. בחלק מהמקומות אלו היו ניצנים ראשונים של התארגנות יהודית-ציונית. שירו של לווין קיפניס, "איש היה בישראל, בר כוכבא שמו… כל העם אהב אותו בר כוכבא הידד", 1930, היה נחלתו של כל ילד ציוני. רחל ינאית בן צבי, מנשות "העלייה השנייה" הבולטות, מורה בגימנסיה העברית, ייחדה מקום מרכזי למרד בר כוכבא:
"רוח המרד של הגליל מתחיה בליבנו וגיבורי יהודה כמו חיים לנגד עינינו. בכל שעה פנויה מן ההוראה אני הולכת לספריות ומשתדלת לדלות מהמקורות ידיעות על בר גיורא, יוחנן מגוש חלב ויותר מכל על בר כוכבא. אני יוצאת עם החברים אל חורבות ביתר ואנו מחפשים אחרי שרידי המבצר. פרשת אותה גבורה מוארת באור חדש, באור גבורת חברינו שנפלו על אדמת הגליל. באזני חניכיי בגימנסיה אני מספרת על ימי בר כוכבא. הם נלהבים מהדברים, להוטים לשמוע על סיורנו בביתר… אני סבורה שעלינו להעלות את פרשת בר כוכבא באור הגליל השב לתחייה… אני כותבת על בר כוכבא ולאמיתו של דבר הייתי רוצה לכתוב על כל אחד מן החבריא שלנו. בעיניי הם מבשרים את ראשית המרד… דבריי על השמירה מעורבים בקטעי דברים על מרד בר כוכבא… לדידי סמיכות הפרשיות כה ברורה עד שאינה זקוקה להסברים".[3]
בעיצומה של מלחמת ששת הימים, יוני 1967, עם היוודע שחרורה של ירושלים, פרסם חיים חפר, מקאמה בחרוזים "היינו כחולמים": "ויקרב הרמטכ"ל [יצחק רבין] אל המלך [דוד] ויאמר: לא אנחנו לבד שחררנו את ההר… לוחמינו הסתערו כאריות… איתם צעדה חטיבה שלמה של לוחמי מצדה ואנשי בר כוכבא הגיבורים והאמיצים, נלחמו לצדם בקשת ובחיצים".[4] בר כוכבא היה מופת וסמל ליהודי הציוני החדש, המתנער מהגולה ושב לארצו, לבנותה ולהיאבק על תקומת ישראל בארץ מולדתו. ואל יטענו שהם לא היו מודעים לתוצאותיו של מרד בר כוכבא (להלן, הע' 6), שהרי מחוללי התנועה הציונית והחלוצים שעלו ארצה ובנו אותה, רובם התחנכו בתלמודי התורה ובחדרים המסורתיים על חז"ל הרבו לתאר את החורבן הנורא שהביאו הרומאים על העם היושב בציון בעקבות המרד ומקורותינו הקדומים עמוסים באלו.
והנה בראשית שנות השמונים של המאה ה-20 התחולל מהפך, בדור של "שחיטת פרות קדושות" וניפוץ מיתוסים מכוננים, יצא האלוף במיל', פרופ' יהושפט הרכבי בהתקפה חריפה ביותר נגד מרד בר כוכבא והנהגתו: "אנו קיימים לא הודות לבר כוכבא אלא חרף בר כוכבא … אנו קיימים הודות ליהודי הגליל ויהודי התפוצות שלא נתנו ידם למרד".[5] לדבריו, המרד היה שיגעון, טירוף, התעלמות מהמציאות, מדיניות רהב שכישלונה מועד מראש, חסרת סיכוי שהביאה אסון.הרכבי הרחיק לכת ואפיין את תוצאות המרד כ"שואה לאומית" (ביטוי ששמור לשואת יהודי אירופה מידי הנאצים!) מכאן גזר הרכבי מסקנות אופרטיביות – תביעה לנסיגה מחבלי ארץ ישראל ששוחררו במלחמת ששת הימים. נראה שהתהליך היה הפוך, הרכבי גיבש את מסקנתו הפוליטית וניסה לגייס את ההיסטוריה היהודית ובעיקר את מרד בר כוכבא לבסס את עמדתו זו.
בעקבות פרסום המאמרים שוחחתי עם פרופ' אפרים אלימלך אורבך, מגדולי חוקרי היהדות בדורות האחרונים. אורבך סיפר לי שהרכבי העביר לעיונו טיוטה של המאמרים וביקש חוות דעתו. לאחר שעיין בהם השיב אורבך להרכבי שהוא מסכים עם המסר הפוליטי, אבל ציין שזו איננה ההיסטוריה של מרד בר כוכבא. מאמרים אלו אינם משקפים את הידוע לנו על מרד בר כוכבא. הרכבי התעלם מכך, ופרסם את המאמרים (לעיל, הע' 5). הרב ד"ר בני לאו, הצטרף להרכבי: "מאמרו [של הרכבי] מלמד שהמרד נבע מראייה בלתי מציאותית של הנסיבות ושתוצאות המרד מלמדות על הגבולות אותם אסור לעבור בשיקולים לאומיים. מחקרו של הרכבי מבקש לתקן נטיות של קנאות מדינית היונקת ממורשתו של בר כוכבא".[6]
הערה מעניינת וחשובה הוסיף הרכבי לקראת סיום דבריו:
"אינני מתיימר להיות הוגה דיעות בענייני דת, אינני תלמיד חכם ביהדות ואינני היסטוריון. ודאי שאינני מומחה לתקופת בית שני או לזו שלאחריה. לא אכניס ראשי למחלוקת בין ההיסטוריונים לגבי תקופה שדלוּת המקורות ששרדו ממנה מאפשרת פרשנויות שונות ומותירה חידות… אין גם חיבורִי מחקר אקדמי היסטורי אלא סיכום השקפה… אבקש מהקורא לשים לב למסר הכללי, שכן חומרת המסקנות של הדיון לגבי עניינים שבהשקפת עולם ומדיניות עלולה להביא אדם להיאחז באיזה פרט שבעיניו חוטא לדיוק ההיסטורי כמוצא שלל רב וכעדות להפרכת התפיסה בכללה".[7]
הסתייגות זו לא מנעה מהרכבי לנסח מסקנות חריפות ביותר, כפי שראינו לעיל בראשית המאמר. הוא מאשר שדבריו אינם תיאור היסטורי אלא ביטוי להשקפת עולם פוליטית. אין לו הכשרה מקצועית בתחומים הרלוונטיים אף שהמאמרים שכתב מוקדשים לניתוח היסטורי שממנו הוא מסיק מסקנה פוליטית לימינו. הרכבי מבקש להתעלם מאי דיוק היסטורי אף שהוא מבסס את טיעוניו על מחקר היסטורי. הגינות ויושרה, גישה מקצועית וכבוד מינימאלי לחוקרי התקופה הרבים, מחייבת לנקוט משנה זהירות ולהעלות את הדברים בהסתייגות ניכרת. לא כך נהג הרכבי, אי הדיוק ההיסטורי בדבריו מגמתי, שיטתי ומלווה את כל הניתוח שהציע ולא פרט בודד, ואת המסקנות הנחרצות שהוא מסיק.
האלוף במיל', המדינאי והארכיאולוג, שחשף את מצדה ואת הממצאים ממרד בר כוכבא במערות מדבר יהודה,יגאל ידין, ערער בחריפות על המתודה בה נקט הרכבי: "השוואה בין המצב בימי מרד בר כוכבא לבין המצב כיום היא שגיאה מבחינת המתודה ההיסטורית… בוודאי שאין להשוות את המצב הגיאו-פוליטי והבין מעצמתי במאה ה-20… למצב בימי בר כוכבא, שאיננו יודעים עליו דיינו ושבו המניע העיקרי להתקוממות לא היה רציונאלי בלבד".[8] ידין חידד את עמדתו בשיחה עם זרובבל גלעד:
"כאשר מנסים להגיד: 'כמו שהיה אז – גם עכשיו אנחנו עלולים להגיע לידי אבדון', זוהי שגיאה תהומית מבחינה מתודית… קשה לי להאמין שהיסטוריון רציני יעז לעשות השוואה כזאת. ואינני מאמין שגם מדינאי אמיתי היה חושב בכיוון זה... לא נכון לבוא עכשיו ולהגיד שהחורבן שהביא בר כוכבא על עמנו היה החורבן הגדול ביותר. אין בכך הגינות היסטורית".[9]
במאמר זה אני מבקש לערער על הנחות היסוד ההיסטוריות של הרכבי בנושא מרד בר כוכבא ומתוך כך גם על יסודות השקפת העולם שהציג. אני רואה בכך חשיבות רבה שכן לא מעטים הולכים שולל אחרי הכשל העמוק של הרכבי, הן בהבנת מרד בר כוכבא והן במסקנות הפוליטיות לימינו. המחקר בסוגיות אלו עשיר ולא ציינתי כאן אלא מקצת מקורות. אכן, יש חוקרים שסבורים כמו הרכבי בניתוח המרד. מכל האמור להלן עולה לפחות שהנושאים הללו שנויים במחלוקת עמוקה ושיש בסיס איתן במחקר להפרכת הניתוח של הרכבי ומתוך כך גם מסקנותיו.
ראשית נבחן כמה מהנחות היסוד ההיסטוריות עליו משתית הרכבי את טיעוניו. לאחר מכן אנסה לבחון את היחס למרד מנקודת מוצא ערכית מהותית. לא אתייחס במאמר זה למסקנותיו הפוליטיות לימינו.
האם תושבי הגליל לא מרדו ובזכותם אנו קיימים?
הרכבי השתית את טיעוניו על שתי הנחות. אחת, שתושבי הגליל לא מרדו ואנו צאצאי היהודים בגליל. חוקרי התקופה סבורים שתושבי הגליל השתתפו במרד, אף כי לא באותה עוצמה כמו ביהודה, והממצא הארכאולוגי מאשר זאת:[10] גדליה אלון, ("מלחמת בר כוכבא", עמ' 56-23); שמואל ספראי, ("סיקריקון", עמ' 296-287). אופנהיימר, ("מרד בר כוכבא – ייחודו ומחקרו", עמ' 21-9). למסקנה דומה הגיע גם הארכיאולוג שמואל ייבין.[11]
איסור ברית מילה והפיכת ירושלים לאיליה קפיטולינה – האם נגזרו כתוצאה מהמרד?
הנחתו השנייה של הרכבי שאיסור ברית מילה והפיכת ירושלים לעיר אלילית נחתו על ישראל כתוצאה מהמרד. גם הנחה זו נסתרת על ידי חוקרי התקופה שמוכיחים שגזרות אלה קדמו למרד:
איסור המילה: א' מרי סמולוור, "החקיקה של אדריאנוס ושל אנטונינוס פיוס לאיסור המילה", (שם, עמ' 84-71); שמואל ספראי, (שם, עמ' 296-287).
הקמת אליה קפיטולינה קדמה למרד: כך קובע פרופ' מרדכי גיחון;[12] יעקב משורר שערך חפירה ראשונה במערכת המסתור בערוב (להלן) והעלה ממצא מטבעות עשיר, מסכם: "בכל המטמונים האלה נתגלו גם מטבעות של אדריאנוס שנטבעו באיליה קפיטולינה… ברור לגמרי שאיליה קפיטולינה נוסדה לפני פרוץ מרד בר כוכבא".[13] באוקטובר 2014 פורסמה בתקשורת כתובת על גבי אבן שנמצאה בחפירות שער שכם ועליה הקדשה לקיסר אדריאנוס מאת הלגיון הרומי העשירי, בשנת 130/129 לספירה. ממצא זה תומך בטענה שהקמת איליה קפיטולינה קדמה לפרוץ המרד.
כמה חוקרים ציינו ששתי הגזרות קדמו למרד והיו מניעים למרד, בהם: גדליה אלון, ("מלחמת בר כוכבא", לעיל, הע' 8, עמ' 56-23); משה דוד הר, ("סיבותיו של מרד בר כוכבא", שם, עמ' 68-57); אופנהיימר, (שם, עמ' 21-9); ההיסטוריון פרופ' דוד רוקח: "יש הטוענים שגרמה לכך [למרד] גזירת המילה, שאף קדמה למרד. אחרים… תולים את התלקחות המרד בהחלטתו של אדריאנוס לשקם את ירושלים מהריסותיה אבל כעיר אלילית… שתי הגזירות הללו היה בהן משום פגיעה בלתי נסבלת ביסודות היהדות ובאמונתה".[14] כך גם ההיסטוריון חיים דב מנטל, "המניעים של מרד בר כוכבא".[15] פרופ' יוסף קלאוזנר, הצטרף אף הוא לעמדה זו:
"עלה במחשבתו של אדרינוס, כשביקר בירושלים בשנת 130 שכדאי לבנותה… כעיר יוונית-רומית. אולי תשמש מגן בפני התנפלות של הפרתים שהיהודים מרובים בגבולם… בשביל היהודים הייתה מחשבתו של אדריאנוס אסון ממש. ירושלים הקדושה… תיהפך לעיר יוונית… לא יקום ולא יהיה!… הפקודה הקיסרית להרים את קרנה של ירושלים הפכה גזירה רעה ליהודים שאי אפשר היה שלא להשיב עליה במרד… הסיבה השנייה… ברית המילה… נאסרה והוטל עונש חמור על עושיה… היהודים ראו בזה גזירה קשה על אחד מעיקרי דתם. וכך פגע אדרינוס בלי משים בשני יסודות עיקריים ביהדות, בירושלים ובבית המקדש… ובמצוות המילה (שבאה להבדיל ין ישראל לעמים) והמרד התלקח".[16]
הרב ד"ר בני לאו הגיע אף הוא למסקנה ששתי הגזירות קדמו למרד והיו מניע לו:
"לאחר גזירת המילה והפיכתה של ירושלים לאיליה קפיטולינה, כבר אי אפשר היה לעצור את הזעם העצור בעם ישראל… גזירת המילה הכתה את היהודים המתונים והפכה גם אותם לשונאי רומא. הפיכתה של ירושלים לאיליה קפיטולינה סתמה את הגולל על האפשרות של חיים תחת השלטון הרומי".[17]
האם המרד היה מעשה טירוף נעדר שיקול דעת?
פרופ' מרדכי גיחון הקדיש מחקר גדול לנושא ומסקנתו:
"על סמך הערכת הנתונים ובחשיבה הגיונית יכלו המורדים להגיע למסקנה שקולה כי מצב המדיני ויחסי הכוחות נותנים בידי הנהגה יהודית נבונה סיכוי סביר להצליח ולהקנות ליהודה עצמאות או לפחות מעמד כמדינת חסות רומית… ברור שמתכנני המרד האמינו כי מלחמתם היא מלחמת קודש כי מדובר במאבק על המשך קיום העם ודתו, וכי יעזרו מן השמים. די בכך כדי לנקות את המורדים מאשמת הרפתקנות או אופורטוניזם לשמו".[18]
באותה עת התקיימו כמה מוקדי אי שקט שהיו עלולים להוביל למלחמות נוספות. עם יציאת הכוח הצבאי מבריטניה התחדשו שם המהומות נגד הרומאים שגרמו ללחימה מוגברת ולאבדות ניכרות.[19] פרופ' דוד רוקח סבור שמרד בר כוכבא לא היה מנותק משיקולים מדיניים. מציאות מעצמת-על עוינת לרומאים סמוך ליהודה, הפרתים, והסיכוי להתערבותה לטובת היהודים משנים את מאזן הכוחות ומעניקים ממד ריאלי למרידות. הפרתים לא נמנעו במקרים קודמים מלהתערב לטובת כוחות זרים נגד רומא ואף נחלו הצלחות צבאיות.[20] פרופ' יגאל ידין: "בתקופת מרד בר כוכבא הייתה, כנראה, קוניוקטורה פוליטית מתאימה, לא היה זה סתם… שהיהודים החליטו דווקא באותו זמן לצאת ולהילחם בצבאו של אדריאנוס. לא הייתה זו החלטה של 'ירייה מהמותן'".[21] וכן: "המרד פרץ בשעה שהייתה קונסטלציה מסוימת אשר רצתה לנצל את החולשה האסטרטגית והפוליטית של האימפריה הרומית".[22]
בשונה ממרד החורבן, בימי מרד בר כוכבא ולפניו התאפיין עם ישראל במידה רבה של אחדות, לא שמענו על פילוגים ומחלוקות סוערות בעם. נראה שגם בין החכמים, מנהיגי האומה הייתה תמימות דעים רחבה ביחס למרד. ביישובים רבים נערכו יהודים למרד זמן רב מראש, חפרו מחילות מסתור שמעידות על מאמץ מרוכז שנמשך זמן רב. ממעט המקורות שבידינו אנו יודעים שהישגי המורדים בשלבים הראשונים של המרד היו ניכרים ביותר: מלחמת הגרילה שניהל בר כוכבא העמידה בפני הרומאים אתגר צבאי שהם התקשו להתמודד איתו. הלגיון הרומי ה-22 שהוזעק ממצרים למערכה בארץ הושמד על ידי המורדים ונמחק ממצבת הלגיונות הרומים. הרומאים נאלצו לרכז בארץ קרוב למחצית מכוחם הצבאי. הם הביאו את אחד מגדולי המצביאים שלהם, יוליוס סוורוס, בראש גדוד מבריטניה לארץ ישראל, מסע ארוך ומורכב ביותר באותם ימים. החוקרים חלוקים בשאלה האם עלה בידי בר כוכבא לכבוש את ירושלים. כדי להכניע את המורדים בחרו הרומאים בחיסול אוכלוסייה אזרחית ובהרס היישובים.[23] דיו קסיוס, היסטוריון החצר של הקיסר הרומי, כתב על דיכוי המרד: "ברם אף לרומאים נפלו חללים רבים במלחמה זו". כאשר דיווח אדריאנוס קיסר לסינט הרומי על סיום המערכה ומיגור המרד, לא חתם את הדיווח בנוסח שהיה מקובל על הקיסרים שדווחו על ניצחון במערכה: "אם שלום לכם ולבניכם מוטב. לי ולצבאי שלום".[24] מההדגשה של דיו קסיוס ברור שהקיסר לא יכול היה לומר זאת שכן צבאו הוכה קשות על ידי המורדים.
מאפר שריפת ביתר צמחה תרבות יהודית פורחת ומשגשגת בארץ ובתפוצות, שחיוניותה לא נמוגה ולא עומעמה עד ימינו. זמן קצר אחרי המרד בוטלו גזרות השמד שגזר אדריאנוס על היהודים. חוקרים מציינים התאוששות מהירה ומפתיעה של האומה אחרי דיכוי מרד בר כוכבא. המהלומה הייתה קשה מאד, אבל לא הכריעה את עם ישראל ולא מנעה שיקום מהיר סמוך לאחר המרד. מציאות זו ניכרת היטב בעולם החומר ובעולם הרוח של עם ישראל במרחב הגליל. בסקר ארכיאולוגי שנערך מיד אחרי מלחמת ששת הימים באזור דרום הר חברון נמצאו עדויות ל-68 יישובים יהודיים שהוקמו שם, רבים מהם זמן קצר לאחר המרד.[25] לפחות חלק מיישובים יהודיים אלו נשארו במרחב זה עד ימי הכיבוש הערבי ויש חוקרים שסבורים שעוד שנים רבות. אכן, האזור בו התחולל עיקר המרד, ארץ יהודה, נותר שומם מיהודים שנים רבות. אבל החיוניות והעוצמה של העם אחרי המרד ודיכויו האכזר באו לביטוי גם בדרום הר חברון ולא רק בגליל.
ריאליזם מול אידאליזם
"מרד בר כוכבא שלא היה בדומה לו לעוצמה ולמשך בכל תולדות הקיסרות הרומאית… התגובה הרומאית לאותה הסתגרות ואחדות יהודית… הקיסרים גברו על היישות היהודית… הלגיונות יכלו לחומותיה של ירושלים, אך לא יכלו לה, ליהדות עצמה".[26]
יגאל ידין כיהן בפועל כרמטכ"ל מלחמת העצמאות והיה שותף לדיונים שקיים בן גוריון זמן קצר לפני הכרזת המדינה. הוא סבר שההחלטה של בן גוריון להכריז על המדינה, בנתונים שהיו לפניו, הייתה נועזת ושקולה מבחינה הסיכוי הריאלי להחזיק מעמד מול צבאות ערב. ובתגובה פוליטית להרכבי טען:
"המניע העיקרי להתקוממות לא היה רציונאלי בלבד… מי שטוען, כדרכו של הפרופ' יהושפט הרכבי, היה צריך להצביע בתש"ח נגד הקמת המדינה… האם הדוגלים [כיום] באיחוד ירושלים לוקים כולם ב'חשיבה לא ריאליסטית'? – או שמא מעל לריאליזם מסוימים יש גם אידיאלים אשר מחזיקים עם כעם?".[27]
בהתייחס לימינו טען ידין שאם נידרש לבינאום ירושלים: "אני הולך להילחם. בשבילי לחיות בישראל כעַם בלי ירושלים אין אלה חיים ועל כך אני מוכן לתת את נפשי… בשבילי זאת שאלת חיים ומוות" גם כאן עמדה השאלה על מה אנו מוכנים להילחם: "עמנו לא יוכל להתקיים אם יפסיק להאמין במשהו שהוא ייחודי שלו… בר כוכבא ורבי עקיבא… האמינו כי מלחמתם היא מלחמת מצווה וחובה, שהרי הרומאים באו עליהם כדי לכלותם כעם – חובה הייתה עליהם לצאת כנגדם למלחמה".[28] לדעתו, יש באידיאולוגיה יסוד שמחייב נכונות למסירות נפש, בבחינת "יהרג ואל יעבור". רבי עקיבא ורוב העם היו מוכנים להילחם בידיעה שהם עלולים גם ליפול ולא לחיות בתנאים שאדריאנוס ניסה לכפות עליהם.
עתיד האומה עמד בסכנה
"טעות בידי הרכבי כשהוא סובר שהמורדים נטלו על עצמם סיכונים בלתי מחושבים ובלתי מציאותיים… יש מקרים שבהם ההנהגה רואה עצמה אנוסה להרים את נס המרד, או לצאת למלחמה, מבלי לדקדק עד בלי סוף בשיקולים מעשיים, כלומר בשאלת התנאים והאפשרויות, הסיכויים והסיכונים. המורדים והחכמים ראו שסכנה נשקפת ליסודות הרוחניים של העם. ערעור היסודות הללו היה בו כדי לבטל את ייחודו ועל ידי כך את קיומו העצמאי… בדין קמו המורדים בישראל בכל הדורות להילחם על החירות הדתית והלאומית".[29]
הרומאים אבחנו נכון את שורשי הקיום היהודי. הקיסר הרומי אדריאנוס חתר להקמת עולם הלניסטי-רומי במזרח, תוך עקירת גילויים חריגים שאינם משתלבים בעולם זה. גדליה אלון: "יש כאן, בשתי הגזירות הללו [איסור המילה והקמת איליה קפיטולינה] איגנורציה [בוּרוּת, בערוּת] של היהדות ושל האומה בארץ במתכוון… שלילת זכויותיה של היהדות שמלפנים ונטילת אופיה היהודי של ארץ ישראל והגברת האלמנט הנוכרי הרומי-יווני בארץ".[30]
מבחינה יהודית משמע כיליון לאומי ששזור בלא אפשרות להפרדה בעולם הדתי שלנו. ההנהגה של מרד בר כוכבא הבינה שזו מלחמת אין ברירה, מלחמת איתנים על קיומו של עם ישראל כאומה נושאת בשורה. במציאות זאת נדרשה מסירות נפש אישית ולאומית, כדברי חז"ל: "כל דבר ודבר שנתנו ישראל נפשם עליו נתקיים בידם, וכל דבר ודבר שלא נתנו ישראל נפשם עליו – לא נתקיים בידם. כגון השבת והמילה ותלמוד תורה".[31] כך לימדנו רבי עקיבא במותו על קידוש השם, עת המשיל את משל השועל והדגים,[32] שעיקרו: החיים אינם ערך עליון. טעם החיים נעוץ במערכת ערכים, עקרונות ואמיתות המהווה עבור האדם את מרחב הקיום האנושי. למענם ראוי למסור את הגוף ואת הנפש, אם וכאשר האדם נכפה לוותר עליהם. תיאור הוצאתו להורג של רבי עקיבא, מהרוגי מלכות רומי בעקבות מרד בר כוכבא, עשוי ללמדנו על תפיסת העולם הרחבה שהובילה את הנהגת המרד. הם ראו בו מאבק על הקיום היהודי, על טעם החיים ובהיעדר טעם זה מאבדים החיים את משמעותם וערכם. כך ברמה אישית וכך ברמה לאומית. במובן זה המרד היווה עבורם את מיצוי החיים עד כלות. היטב לבטא זאת שלום קרניאל, ביחס לארץ ישראל, על אחת כמה וכמה שהדברים נכונים ביחס לעצם קיום עם ישראל:
"למען שחרור מולדתנו לא יקר לנו כל קורבן. החיים יקרים לנו ואנו רוצים לשמור עליהם משמרת מעולה, אולם יש ערכים אשר הם יקרים מכל ואשר למענם כדאיים החיים ובלעדם אין חיינו חיים, אלא התנוונות ושפלות. מולדת, זהו הערך שבלעדיו צפויים אנו לכיליון ולהשפלה מתמדת… על מולדת זו לא נוותר בשום פנים ובשום תנאי, אף כי נשלם עבורה כופר רב".[33]
תפיסה זו שבה ועלתה בתולדות ישראל והייתה כוח מניע לתקומת ישראל בארצו. פעמים שהשיקולים הריאליים תבעו נסיגות, ויתורים, כניעה והשלמה. לעומתם, שיקולים לאומיים, ערכיים, שנראו לעיתים מופרכים וחסרי תוחלת, דווקא הם הוכיחו עצמם בטווח יותר ארוך, כנכונים וצודקים הרבה יותר. בדיון בוועד הצירים, על גורל ההתיישבות בתל חי, יפו, 1920, אמר ברל כצנלסון, מראשי תנועת העבודה:
״אנו עומדים בוויכוח הישן. ויכוח שהטענות ההגיוניות אינן מכריעות בו יש 'מעשיות' שעושה את החשבון למפרע – לעזוב. ויש מעשיות אחרת המתעקשת שלא לעזוב עד הרגע האחרון. ואז יש שהדבר הבלתי אפשרי נעשה לאפשרי. בימי הגירוש של ג'מאל פחה היה מי שאמר כי לא צריך לעזוב אה המקום, אבל מספרם היה רק מאתיים איש. מובן שגם אז היו מוכרחים לעזוב. איני יודע בבירור אם לא היו נוספים על ידי ההישארות הזאת עוד קורבנות, אבל הינו מניחים את היסוד לשיטה אחרת – לא עזיבה!".[34]
בעיון היסטורי אסור לשאול: "מה היה אילו". כיוון שהרכבי הרשה לעצמו לעשות זאת, אשיב באותה מטבע. מה היה קורה אילו חלילה ריאליזם פוליטי בנוסח הרכבי היה מוביל את העם היושב בציון לכוף את ראשו ולהשלים עם גזירות הרומאים ולא להזדקף ולצאת למערכה מול, מתוך ניתוח פוליטי קר של עוצמת האימפריה הרומית מול כוחם של ישראל? – ספק אם היינו קיימים היום כאומה. קשה להעלות על הדעת קיום עם ישראל בלא שני עמודי יסוד אלו, ולא בכדי בחרו הרומאים להכות אותנו דווקא בהם. הלא דבר הוא ששני הרכיבים היחידים שנותרו כיום משותפים לכל היהודים בעולם (פרט ליוצאים מן הכלל שוליים), מתוקף בחירה חופשית, הם ברית מילה והזיקה לירושלים. ביטולם עלול חלילה לפרק את החישוקים הרופפים שמאחדים אותנו. כניעה לגזירות הרומאים בארץ סביר שהייתה ממריצה את הרומאים להרחיב את האיסורים הללו גם ליהודי הגולה, שהרי ייחודו של עם ישראל היה לצנינים בעיניה. ייתכן מאד שיהודי הגולה היו מאמצים את דרכם של היהודים בארץ. ההנהגה בארץ הייתה חייבת להביא במכלול שיקוליה גם אפשרות זו ומשמעויותיה.
הדרכה במערת ערביה
סמוך לכפר עציון, בפאתי מחנה הפליטים אל-ערוב, צמוד לכביש 60, גילה צוות בית ספר שדה כפר עציון ב-1968 מחילת מסתור מסועפת של לוחמי בר כוכבא – ערביא. נערכה במקום חפירת הצלה בראשות יעקב משורר, התגלתה מערכת מסתור תת קרקעית מסועפת, ונמצאו מטבעות בר כוכבא וחפצים אחרים מאותה תקופה.[35] מחילת המסתור נחפרה על ידי צוות בית ספר שדה כפר עציון, בהנחיית הארכיאולוג, יורם צפריר, בשנת 1973.[36] בתום החפירה נהפכה המערה לאתר סיור ולימוד. עם גילוי זה נפתחה הדרך לחקר מערכות מסתור רבות ברחבי הארץ, ובעיקר בשפלת יהודה, ונחשפו עוד ועוד מחילות מסתור. במקביל, חזרנו לעיין במקורות ולגלות שפע התייחסויות למחילות מסתור בהן נחבאו המורדים. למדנו שאיזכור המחילות איננו מתייחס רק למורדים שנחבאו במערות מצוקי מדבר יהודה, אלא גם ובעיקר במוקדי המרד, בהר חברון ובשפלת יהודה. מחילות מסתור מימי בר כוכבא נמצאו מאז גם בשומרון ובצפון, ללמדך שהמרד לא הצטמצם רק למרחב יהודה.
הדרכתי במבוכי מערכת המסתור ערביא ובמחילות בר כוכבא בבטן ההרודיון אלפי בני נוער ושוחחתי אתם על המרד. בסיור במחילות המסתור בערביא עם תלמידי כיתה ז', לאורם הקלוש של נרות מהבהבים במעבה המחילה המפותלת, דיברנו על המרד. המחנכת, שהושפעה מהרכבי, אמרה שהמרד היה כישלון נורא. אחד התלמידים הגיב: מי ניצח במערכה זו? מי יושבים עתה במחילה, ילדי אדריאנוס וטיטוס או ילדי רבי עקיבא ובר כוכבא. איפוא אנחנו ואיפה הם. מי משוטט עתה במערה! איני מכיר מענה חכם ואמיתי מזה. בתגובה זו טמון, לעניות דעתי, עומק ההבנה של מרד בר כוכבא. רעיון זה מומחש לעיננו בעומדנו מול פסלו של אדריאנוס, שהתגלה באדמות טירת צבי ומוצב כיום במוזיאון ישראל בירושלים, בירת ישראל.[37] אכן, עם ישראל הפסיד בקרב ושילמנו מחיר כבד מנשוא, אבל במערכה על קיום עם ישראל ניצחו רבי עקיבא ובר כוכבא ולוחמיהם את האימפריה הרומית, הם שהצילו את קיומנו הלאומי. מאפר שרפת ביתר צמחה תרבות יהודית עשירה ומפוארת.
הקרב בתל חי, 1.3.1920; מרד גטו ורשה, 4-5.1943; נפילת הל"ה, 1.1948; נפילת גוש עציון, 5.1948, כל אלה ועוד מערכות בהן נחלנו כישלון צבאי נקודתי, אבל הן סמלים ומופת מחנך לדורות, פרקים מכוננים בתקומת ישראל. זאת, בזכות הנכונות להיאבק מעטים מול רבים, מעשי הגבורה ומסירות הנפש, דבקות בתקווה ולא בייאוש שמוביל לכישלון. מופת לכל מי שנצח קיומו של העם היהודי וחזון תחייתו בארצו, ארץ ישראל, מהווים יסודות איתנים להווייתו היהודית-ציונית. מרד בר כוכבא היה פרק במערכה על קיומו של עם ישראל, הרומאים נצחו בקרב ואנחנו ניצחנו במערכה כולה. וכך אמר הרמטכ"ל, דוד אלעזר, דודו:
"אנחנו עם אשר האנדרטאות שהקים לא היו אף פעם אנדרטאות ניצחון. על האנדרטאות שלנו חקוקים שמות הנופלים. אצל עמים אחרים תמצאו שערי ניצחון ואילו סמלי הגבורה שלנו הם דווקא מצדה, תל חי וגטו ורשא מקומות בהם אמנם הפסדנו בקרב אבל נצחנו במלחמת קיומו של העם. שרשרת היסטורית רצופה של עמידה יהודית על הנפש נמשכת מנאומו של אלעזר בן יאיר במצדה, דרך פסוקו האחרון של טרומפלדור, ועד פקודת היום האחרונה של מרדכי אנילביץ. כשם שעמדו לוחמי מצדה כאחרונים בחומה, כך עמדו מורדי הגטאות על חומותיו ההרוסות של העם היהודי באירופה".[38]
רבי עקיבא, בר כוכבא והמשיח
ניסיתי לבסס את הטענה שמרד בר כוכבא היה מוצדק ונכון, אף כי שילמנו בו מחיר כבד למען קיומנו הלאומי. בנקודה זו נדרשת אבחנה חשובה שהעליתי לפני שנים רבות, ורבים לא נתנו עליה את דעתם: צידוקו של מרד בר כוכבא נובע, כאמור, מאיום קיומי על עם ישראל. בתודעה הדתית והלאומית נצרב מרד בר כוכבא כגילוי שאיפות משיחיות שבאו לביטוי בדברי רבי עקיבא. "רבי עקיבא כשהיה רואה בר כוכבא היה אומר: זה מלך המשיח. אמר לו רבי יוחנן בן תורתא: עקיבא, יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא בא (נ"א יבוא)".[39] יש להבחין בין המרד המוצדק לבין השאיפה המשיחית שנקשרה בו. שאלת המשיחיות ולא עצם היציאה למרד ברומאים היא שעמדה במחלוקת בין רבי עקיבא לבין יוחנן בן תורתא, תנא שכמעט ואינו מוכר. הדיון ביניהם לא נסוב על המרד אלא על משיחיותו של בר כוכבא. ודוק, שאיפות משיחיות וחזון גאולה היו בין מחוללי המרד, יש בהם אנרגיות עצומות להניע אומה למעשים נועזים. אבל לא הם בלבד, חפץ הקיום הריאלי, הלאומי-הדתי, היה מניע משמעותי לפרוץ המרד והוא שהצדיק את המהלך הנועז. המפעל הציוני כולו הונע משיקולים רציונאליים ידועים, אבל היה טעון מטען משיחי גאולתי רב. כפי שהראיתי בפתח המאמר, דמותו של בר כוכבא ניצבה במוקד ההתעוררות הציונית. במובן זה, ניתן להצביע על התאמה מסוימת בין רבי עקיבא ובר כוכבא לבין דוד בן גוריון, מייסד המדינה. שני המהלכים, מרד בר כוכבא וייסודה של מדינת ישראל, היו משולבים ממערכת שיקולים ריאליים, רציונאליים, שכללו נטילת סיכונים מחושבים, יחד עם אנרגיות משיחיות גאוליות שהעניקו להם עוצמה רבה. היכולת לזהות נכונה את המציאות וגם את הכוחות הגלומים באומה, היא אחד מסודותיה של הנהגה לאומית ראויה.
סוגיית המשיחיות מוצגת בציבור בדורות האחרונים כמיסטיקה שמביאה אנשים למעשים אי-רציונאליים, חסרי אחריות, רבי סיכונים ובלתי מחושבים. יהושפט הרכבי מציג (שם), את המשיחיות כרעה חולה, גורם מסוכן ומאיים. ידידי, האלוף במיל' גרשון הכהן, חתם את מאמרו "משיחיות והמאבק נגדה" בקביעה: "הקיום של מדינת ישראל ללא הרעיון המשיחי מותיר אותה ללא יותר מכמיהה למדינה שכיף לחיות בה. ללא הותרת מקום לכמיהת דורות של יהודים למשהו נשגב, משמעותי פי כמה מעוד מדינה מתוקנת. לדור המייסדים של הציונות היה ברור שללא חזון משיחי לקיבוץ גלויות, לשיבת ציון ולגאולה, אין במפעל הציוני יותר מבשורת אוגנדה או בירוביג'אן".[40] הכהן מבסס את דבריו על דוד בן גוריון: "תקומתה של מדינת היהודים היא בלי ספק פרי אחדות העם היהודי, אחדות הנשענת על מורשת היסטורית משותפת, על שותפות גורל ועל תוחלת משיחית… חזון גאולה משיחי של עם מפוזר בעולם הקים מדינת ישראל".[41]
המשיחיות, כיסוד דתי עמוק וכהשקפה פוליטית, זכתה למחקרים רבים. הרמב"ם העניק למשיחיות פרשנות ראליסטית: "אל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו, אין הדבר כך… אמרו חכמים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד".[42] לדעת הרמב"ם בימות המשיח עולם כמנהגו נוהג. החידוש הגדול יהיה שעם ישראל יזכה להגשים את ההמנון הלאומי שלנו, התקווה: "להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים". ובאשר למשיחיותו של בר כוכבא ציין הרמב"ם: "רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעונות, כיון שנהרג נודע להם שאינו, ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת" (שם). בעקבות הרמב"ם הדגישו שורה של גדולי ישראל את הכשל של רבי עקיבא באבחנת בר כוכבא כמשיח, ביניהם: הרב מאיר שמחה הכהן מדווינסק בפירושו לתורה: "כאשר ראו כי בביתר לא נושעו על ידי מלכות בר כוכבא, שגדולי עולם היו מוטעים בו" [=טעו באבחנתו כמשיח].[43] הראי"ה קוק, במכתבו לתנועת בני עקיבא: "יקירי לבבי, בני עקיבא… מידת רבי עקיבא המיוחדה שהיא מתעוררת עכשיו בזמן צמיחת הישועה להיות לנו לאור עולם, התלהבות ומסירות לחזק כל חזון של גאולה ותחייה לישראל וארצו. ודווקא מפני שהחזון בשעתו נכשל ובר כוכבא נפל ועמו נפל ישראל בבחינת חירותו הלאומית, בטוחים אנו כי תורת אמת אשר בפה קדוש יבוא תור לה והתור הזה הולך ובא".[44]
מפתיע שהרמב"ם בחר דווקא בכישלון המשיחי הגדול ביותר עד ימיו ללמוד ממנו הלכות משיח! בפשטות, הרמב"ם בא ללמדנו כי "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות" (שם), זאת הסיק מזיהויו של בר כוכבא כמשיח על ידי רבי עקיבא, גדול התנאים. לעניות דעתי, הרמב"ם ביקש ללמדנו דבר מה נוסף: אפילו הענק שבענקים בכל הדורות, רבי עקיבא טעה באבחנת משיח!.[45] ומכאן לכל הדורות – חכמים היזהרו, שכולנו מועדים לטעות בעניין זה. ולכך ציין הרמב"ם בעניין המשיח והגאולה: "כל אלה הדברים לא נדע איך יהיו עד שיהיו", ומי שסבור שהוא יודע שכבר הִנם עלול חלילה להתבדות כרבי עקיבא!.[46]
חזון הגאולה המשיחי הוא כוח רב עוצמה בבניין האומה ובתקומתה בארצה, טמונה בו גם סכנה גדולה. אסור לה להשקפה המשיחית לעוור את עיני ההנהגה למציאות. אין לנו צורך בחידושיו של יהושפט הרכבי לגילוי אבחנה זו, היא מעוגנת במקורות ישראל לדורותיהם. הנהגת מרד בר כוכבא לא הייתה עיוורת למציאות ולא פעלה על יסוד כמיהה משיחית מיסטית בלבד, בדיוק כמו הנהגתו של דוד בן גוריון בהקמת המדינה. אמת, טעה רבי עקיבא באבחנת משיח וכשל בהטלת עומס משיחי על כתפי בר כוכבא. יש סבורים שמלכתחילה היה בבר כוכבא פוטנציאל משיחי אבל הוא הוחמץ, ולעולם לא נדע זאת בוודאות. ועם כל זאת, חלילה לנו לוותר על הכוח העוצמתי האדיר שגלום בחזון המשיחיות והגאולה. כפי שראינו הוא היה מהכוחות המעוררים והדוחפים את תקומת ישראל מראשית הציונות, ואף לפניה, בגלי העלייה לציון שקדמו לה. וכך לימדנו יצחק למדן:
"אכן, הוא לא יבוא כל עוד לעג בן-תורתא כאיזמל חלוד ננעץ בפצעי עקיבאים; לא רומי תעכבו (אף היא זאת לא תוכל!) – הוא לא יבוא הלום כי אתם פה נמצאים, אתם, התורתאים, ואלת פיכם קוטלת בעצם מעופן להקות יוני-תוחלת! … אך הוא ישנו כל עוד עיניים עקיבאיות מדי לילה בשמינו מבקשות את כוכבו. ובראש כל אשמורת פה יש מציץ בעד אשנב, ומטה אוזנו בקשב: 'הנשמע כבר פעמיו?'… אך בעוד על פצעי אוהב ויגון גלויי-עיניים לשון שׂתומי-הרֹאי דולפת לעגה – לא יבוא ולא יופיע! הוא יוסיף עוד לחכות עד כוכב תמורה גדול על מחבואו יגּהּ; עד שעתו על סגורו תדפוק, תביא לו בשורתה: "הִגלה! גבר סוף סוף עקיבא על בן-תורתא!".[47]
רשימות שפרסמתי בנושא:
- "מרד בר כוכבא בויכוח אקטואלי", מעריב, דעות, ט' בכסלו תשמ"א, 17.11.1980, עמ' 5.
- · "משיחיות מובילה לשיתוק", נקודה, 13 י"ט במנחם אב תש"ם
- "מרד בר כוכבא, פרשנות אקטואלית", ט' במנחם-אב תשס"ה, 14.8.2005, בעקבות דברי הרב ד"ר בני לאו, "אמת תורת בר-כוכבא גם בנפול ביתר?"
- "מרד בר כוכבא: סיפור הצלחה", מקור ראשון, 1140, י״ז בסיון ה׳תשע״ט 20/6/2019, https://www.makorrishon.co.il/opinion/146401/
- חגי הוברמן, "מרד בר כוכבא", מצב הרוח, 534, 17.5.2019, י"ב באייר תשע"ט, עמ' 39-36.
[1]. ז'אן פול סארטר, פילוסוף צרפתי שאינו אוהב ישראל. מצוטט על ידי יעקב הרצוג, "עשרים שנה למדינת ישראל" דברים בפני חברי הקיבוץ הדתי, יוני 1968, הנ"ל, הן עם לבדד ישכון, 1975, עמ' 58; ד"ר יעקב הרצוג, "הן עם לבדד ישכון", עיון היסטורי-יהודי במצב הבין-לאומי של מדינת ישראל, בעריכת דוד שמש, משרד החינוך והתרבות, ירושלים, תשל"ד, עמ' 11.
[2]. ברל כצנלסון, "עם הספר", ספר הגבורה – אנתולוגיה היסטורית ספרותית, (ליקט וערך) ישראל היילפרין, חלק א, תל אביב, תש"י, עמ' ט-יב.
[3], רחל ינאית בן צבי, אנו עולים, תל אביב, 1967, עמ' 103-102. רחל ינאית בן צבי, ילידת רוסיה, 1886, פעילה בתנועת הפועלים בגולה ובארץ, עלתה ארצה ב-1908, חברת ארגון בר גיורא וארגון השומר, ממייסדי ארגון ההגנה. לימים, אשת נשיא המדינה יצחק בן צבי וכלת פרס ישראל, נפטרה ב-1979; שורדי השואה הציוניים דתיים בפולין אחרי מלחמת העולם השנייה ייחסו למרד בר כוכבא מקום חשוב בחינוך שהעניקו לצעירים ולילדים השורדים. וכך כתב שלמה זנוויל כהנא, בעלון הציוני דתי: "הימים האלה הם זכר לימי מרד בר כוכבא, למלחמת החירות האחרונה. בימים אלה מביאים אנו לידי ביטוי את זכרון … המלחמה הפרטיזנית שנלחמו גבורי עמנו עם כובשי ארצו ומחריביה … לא אפר אנו שמים לראשינו אלא קשת אנו נוטלים בידינו … לעורר את רגש הגאון הלאומי ורגש הגבורה … להגן על כבוד האומה. המורים והמדריכים צריכים … להכניס רוח גבורה ומסירות נפש בעד בנין הארץ ההולכת ונבנית בימינו ובה מתגשמת שוב הגבורה הלאומית והגאון הלאומי שהלך ונרמס בימי גלותנו… קשתנו דרוכה עדיין ונכונים אנו, כתלמידי רבי עקיבא, לצאת להגן על ארצנו נגד מתקוממינו, ואם אפילו מספרם פי שבעים ושבעה ממספרנו אנו, ואל להתיאש" (אליעזר רובינשטיין עורך, ביולעטין, 15-14, פולין-לודז', ל"ג בעומר, תש"ו, 19.5.1946). כך גם לפני מלחמת העולם השנייה, ראו: "לג בעומר", יוחנן בן יעקב, השומר הדתי – תנועת הנוער הציונית-דתית בפולין, תר"פ-תרצ"ט, דוקטורט, בר אילן, רמת גן, תשע"ח, 2017, עמ' 349-346; הנ"ל, התחיות – השומר הדתי בפולין, 1950-1920, עמ' 117-114.
[4]. חיים חפר, היינו כחולמים, ידיעות אחרונות, 9.6.1967, (היום החמישי של מלחמת ששת הימים), עמ' 1.
[5]. יהושפט הרכבי, בתוקף המציאות, ירושלים, תשמ"א. בטרם ראתה אור חוברת זו הקדים הרכבי ופרסם את עיקרי דבריו בשני מאמרים: "פרט לשואה המיט בר כוכבא את האסון הכבד ביותר על העם היהודי", מעריב, י"ד בתשרי תשמ"א, 24.9.1980, עמ' 25; "גזרות השמד והרוגי מלכות היו תוצאה של מרד בר כוכבא ולא סיבתו", מעריב, ט"ז בתשרי תשמ"א, 26.9.1980, עמ' 16; ועוד קודם לכן, יהושפט הרכבי, "ירמיהו ובר כוכבא, לקחים אקטואליים", מעריב, ה' בסיון תש"מ, 20.5.1980, עמ' 24, 32; ד"ר יואל רפל, טען שבר כוכבא הוא "מפקד המרד הכושל ביותר בתולדות ישראל", "המסע מתחיל ביום ההולדת", מקור ראשון, מוסף שבת, פרשת נשא תשע"ט, 7.6.2019.
[6]. הרב ד"ר בני לאו, "אמת תורת בר כוכבא גם בנפל ביתר?" (מקור הכותרת: אורי צבי גרינברג, "סיקריקין", דן מירון [עורך], כל כתבי אצ"ג, כרך ב', שירים, חלק שני, אזור מגן ונאום בן הדם, תשנ"א; ראובן אבינועם ושלמה שפאן [מלקטים ועורכים], שירת מלחמה וגבורה בישראל, צה"ל, תל אביב, תשי"ח, עמ' 199-198). הצֹפה, סופרים וספרים, ז' באב תשס"ה, 12.8.2005, עמ' 11, 14; עיקרי הדברים, בנימין לאו, חכמים, כרך ב, ימי יבנה עד מרד בר כוכבא, ירושלים, 2008, עמ' 376. הרב בני מעיר שהרכבי זכה למנה גדושה של ביקורת, אך בדבריו שלו אין רמז לביקורת זו. את ביקורתו מפנה הרב בני נגד המבקרים את הרכבי מהאגף הרביזיוניסטי. אני תמה ומשתומם על קביעתו של הרב בני, שבילדותו ובבגרותו לא נתקל אף פעם בתוצאות המרד. בני גילו, ילידי 1961, חניכי בני עקיבא כמוהו, שמעו מאתנו פעמים רבות גם על התוצאות האיומות של המרד. ומעבר לכך, מי שחונך על ברכי מקורות חז"ל נחשף בעיקר לתיאורי החורבן, ההרג וההרס שחוללו הרומאים בארץ.
[7]. הרכבי, בתוקף המציאות (לעיל, הע' 5) , עמ' 104-103.
[8]. צבי לביא, "בר כוכבא: יגאל ידין משיב ליהושפט הרכבי", מעריב, ז' בחשוון תשמ"א, 17.10.1980, עמ' 14.
[9]. זרובבל גלעד, "היש להמשיך ולחנך על ערכי הגבורה", שיח עם פרופ' יגאל ידין ופרופ' נתן רוטנשטרייך, מבפנים, התנועה הקיבוצית המאוחדת, כרך מו 1-2, דצמבר 1983, עמ' 139-125; פורסם, מצדה במבט היסטורי – לקט מאמרים לכנס "עם שמריהו גוטמן במצדה", מרץ 1985, המדור לידיעת הארץ בתנועה הקיבוצי, עמ' 18-4.
[10]. המקורות הנזכרים לעניינים אלו פורסמו בקובץ מחקרים בעריכת אהרן אופנהיימר, מרד בר כוכבא, ירושלים תש"מ, שם ההפניות לפרסום הראשון של כל אחד מהמאמרים, כאן נסתפק בציון על פי מקור זה.
[11]. שמואל ייבין, מלחמת בר כוכבא, ירושלים, 1957, עמ' 74-72.
[12]. מרדכי גיחון, דרך כוכב מיעקב, בן שמן, 2016, עמ' 91, 116.
[13]. יעקב משורר, "מטמון המטבעות באיזור הר חברון", שם (לעיל, הע' 10), עמ' 70-69.
[14]. דוד רוקח, "המרידות בפרספקטיבה היסטורית", עיון היסטורי, ישראל אלדד, פולמוס: החורבן ולקחיו, כיצד נתייחס לחורבן הבית ולמרד בר כוכבא, ירושלים, תשמ"ב, עמ' 94; דוד רוקח, "מרד בר כוכבא לאור הממצאים ממערות המפלט", האומה – במה למחשב לאומית, 136, קיץ תשנ"ט, עמ' 443-428.
[15]. מלחמת קודש ומרטירולוגיה – קובץ הרצאות, ירושלים, תשכ"ח, עמ' 60-35.
[16]. פרופ' יוסף קלאוזנר, "הגורמים למרד בר כוכבא", יום טוב לוינסקי (עורך), ספר המועדים, כרך ו, ומי מועד וזכרון, תל אביב, תשט"ז, עמ' 387-386).
[17]. בנימין לאו, חכמים, חלק ב, עמ' 267-268, 291-290 297, 299.
[18]. מרדכי גיחון, דרך כוכב מיעקב, (לעיל, הע' 12), עמ' 390-383.
[19]. מסקנתו של גיחון היא שבר כוכבא לא העריך נכונה את החשיבות שייחסו הרומאים לארץ ישראל כגשר בין שלוש יבשות. זו טעות בהערכה שאיננה גורעת מהיותו של בר כוכבא: "מנהיג לאומי ומצביא משכמו ומעלה… עלינו להסיר מעל לזכרו של בר כוכבא את העיוותים והטשטוש" (שם).
[20]. רוקח, "המרידות בפרספקטיבה היסטורית", (לעיל, הע' 14) עמ' 107; הנ"ל, "בימים ההם בזמן הזה", נתיב, גיליון 91, (אדר ב תשס"ג), עמ' 55.
[21]. זרובבל גלעד, "היש להמשך ולחנך על ערכי הגבורה?", (לעיל, הע' 9).
[22]. צבי לביא, "בר כוכבא: יגאל ידין משיב ליהושפט הרכבי", (לעיל, הע' 8).
[23]. יש מכנה משותף בין המערכה הרומית נגד המורדים בהנהגת בר כוכבא לבין הדרך בה דכאו הנאצים את מרד גטו ורשה וחיסלו את הגטו, 4-5.1943.
[24]. דיו קאסיוס, ההיסטוריה של רומא, LXIX, 14-12. מתורגם ומצוטט פעמים רבות, ראה אופנהיימר, "מרד בר כוכבא – ייחודו ומחקרו", (לעיל הע' 10), עמ' 19; יגאל ידין, החיפושים אחר בר כוכבא, ירושלים, תשל"א, עמ' 257.
[25]. הארכיאולוג שמריה גוטמן, סקר אתרים יהודיים בהר חברון דו"ח ראשון לסיכום עבודת השדה – 1969, (שמור בספריית יד בן צבי. תודתי לפרופ' בועז זיסו שהפנה אותי לחוברת זו); שמריה גוטמן, "הרצאה בכנס הר חברון בפני החוגים לידיעת הארץ", שמעון דר (ליקט וערך), הר חברון – לקט מאמרים ומקורות, תל אביב, תש"ל, עמ' ג-כ.
[26]. תיאודור מומסן, דברי ימי רומא, ספר 6, פרק 11, מצוטט אצל ישראל אלדד, פולמוס החורבן ולקחיו, עמ' 27. מומסן, מחשובי ההיסטוריונים של רומא העתיקה וחתן פרס נובל.
[27]. צבי לביא, "בר כוכבא: יגאל ידין משיב ליהושפט הרכבי", (לעיל הע' 8).
[28]. זרובבל גלעד, "היש להמשך ולחנך על ערכי הגבורה?", (לעיל, הע' 9).
[29]. רוקח, "המרידות בפרספקטיבה היסטורית", (לעיל, הע' 14), עמ' 121.
[30]. גדליה אלון, תולדות היהודים בארץ ישראל, ב, תל אביב, תשל"א, עמ' 14.
[31]. מכילתא, כי תישא, ל"א, י"ז; בבלי, שבת, ק"ל ע"א.
[32]. בבלי, ברכות, סא ע"ב; ירושלמי, ברכות, פט יד ע"ב; שמואל ספראי, ר' עקיבא בן יוסף, חייו ומשנתו, ירושלים, 1970, עמ' 113.
[33]. שלום קרניאל, "לזכר נפתלי ואילה", יונה ברמן (עורכת), שלום קרניאל חייו ומשנתו, מהדורה שנייה, מורחבת, כפר עציון, תשע"ג, עמ' 381. שלום קרניאל, יליד קרקוב, עמד בראש תנועת הנוער כנסת השומר הדתי בפולין (ראו הע' 3), חבר קבוצת אברהם וקיבוץ כפר עציון, נפל בקרב שיירת העשרה בדרכו לכפר עציון, כ"ח בכסלו תש"ח, 11.12.1947.
[34]. ברל כצנלסון, בוויכוח בוועד הצירים, מורשת תל חי, מבלה"ד גרשון ריבלין, תש"ח – תשי"ב – תש"ל, עמ' 81-80.
[35]. חדשות ארכאולוגיות, תמוז תשכ"ח, יולי 1968, עמ' 19.
[36]. יורם צפריר, "מערה מימי בר-כוכבא ליד עין ערוב", קדמוניות, שנה ח, חוברת 1, [29], תשל"ה, 1975.
[37]. בדירתם של יהושע ונחמה כהן בשדה בוקר, הייתה תלויה על הקיר תמונה גדולה – פסלו של אדריאנוס. יהושע נהג להתייצב מולה ולומר: אדריאנוס, אדריאנוס, היכן אתה והיכן אנחנו?! יהושע כהן ז"ל, מייסד בית ספר שדה כפר עציון וממעצבי דרכו.
[38]. דדו, רב אלוף דוד אלעזר, עצרת זיכרון במלאת שלושים שנה למרד גטו ורשה, קיבוץ לוחמי הגיטאות, אפריל 1973, חנוך ברטוב, דדו, כרך א, תל אביב, 1978, עמ' 262-260; יהושע כהן, אזכרה לנופלים, כפר עציון, ערב יום הזיכרון תש"ם.
[39]. ירושלמי, תעניות פ"ד, סח, ע"ד.
[40]. האומה, גיליון 2016, עמ' 18-8; פנחס יחזקאלי (2018), מלחמת ששת הימים באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 5/6/18.
[41]. דוד בן גוריון, "ישראל והתפוצה", כוכבים ועפר, מאמרים מתוך שנתון הממשלה בהוצאת מרכז ההסברה, רמת גן. 1976, עמ' 183, 186; בן גוריון חזר והעלה טיעון זה בדבריו, והתייחס גם למתח בין ריאליות למיסטיקה, במערכה, כרך א, תל אביב, 1971, עמ' 242. ראו במאמרו הנ"ל של גרשון הכהן (לעיל, הע' 40).
[42]. רמב"ם, משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמותיהם, יא ג.
[43], פירוש משך חכמה לפסוק "ואכלת ושבעת" (דברים ח י). מגדולי ישראל בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20.
[44]. הרב אברהם יצחק הכהן קוק, "ליקירי לבבי, בני עקיבא…", י"א בניסן תרצ"ד, [27 במרץ 1934], (עורכים), מרדכי בר לב, ידידיה כהן, שלמה רוזנר, במשוך היובל, חמישים שנות תנועת בני עקיבא בישראל, תרפ"ט-תשל"ט, תל אביב, תשמ"ז, עמ' 42. הראי"ה קוק היה מגדולי ישראל, הרב הראשי לארץ ישראל ומייסד הרבנות הראשית בארץ ישראל.
[45]. האגדה התלמודית מעמידה את רבי עקיבא בגדולתו מול משה רבינו שהגיע ב"מנהרת הזמן" לבית מדרשו של רבי עקיבא ולא הבין את שיעורו של רבי עקיבא, בבלי, מנחות, כט ע"ב.
[46]. יוחנן בן יעקב, "משיחיות מובילה לשיתוק", נקודה, 13 י"ט במנחם אב תש"ם; יוחנן בן יעקב, "ראשית צמיחת גאולתנו", נתיבים, אסופה בענייני אמונות ודעות לזכר אהרון פרידמן הי"ד, ירושלים, תשמ"ח, עמ' 73-61.
[47]. יצחק למדן, "הוא ישנו", 1939, ספר המועדים, (לעיל, הע' 16) עמ' 396.
