בעקבות ביקור בבית הקברות בקיילצה, פולין, ליד מצבת הילדים שנטבחו באכזריות.
כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ: כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב: וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם: – – – הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם ה': הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה דֶּרֶךְ הָלָכְתְּ שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה: (ירמיהו לא)
"קול ברמה נשמע" – הפסוק חקוק על מצבת הילדים בקיילצה.
רחל מבכה על בניה "כי איננו" – לשון יחיד. מי איננו? – בניה, בכי מר של אֵם על כל אחד ואחד מבניה. כולם אינם!
"כי איננו" – הזוהר מפרש: הקב"ה איננו!
"כי איננו – בגין דמלכא קדישא הוה סליק לעילא לעילא. ולא אשתכח בגוה, הדה הוא דכתיב 'כי איננו' ולא כתיב 'כי אינם'" (זוהר חלק ג דף כ/ב). "כי אינם מבעי ליה, אלא… כי איננו דבעלה לא אתשכח עמה. דאלמלא בעלה ישתכח עמה תתנחם עלייהו דהא כדין בנהא לא יהון בגלותא ובגין דאיננו לאו איהי מתנחמא על בנהא בגין דבנהא אתרחקו מנה על דאיננו עמה" (שם, א דף רי/א).
[תרגום חופשי: היה לו לכתוב "כי אינם", הבנים. מדוע "איננו" – לדברי הזוהר "איננו" = הקב"ה איננו!]
שלוש תשובות מנחמות משמיע הנביא על זעקתה הנוראה של רחל:
- "כה אמר ה'" – מענה, האל נוכח בהיסטוריה, מגיב לבכי ולזעקה.
- "יש שכר לפעולתך ושבו מארץ אויב" – שיבת הבנים מארצות הגולה.
- ג) "ושבו בנים לגבולם" – שיבת הבנים לגבול אבותיהם.
ראינו את הכאב, הבכי והזעקה וזכינו לראות את הנחמה הכפולה!
"נהי בכי תמרורים" – קינה, בכי מר, "לב יודע מרת נפשו".
"שימי לך תמרורים" – ציוני דרך בולטים נישאים כתומר, לשיבה הבייתה.
"שובי בתולת ישראל, שובי אל ערייך אלה".
ראינו, חווינו בכי תמרורים. זכינו לשוב, בזכות התמרורים, אל ערינו.
"הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם – – יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים – – זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ – – הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ".
הרבה המיית נפש יש למי שמוביל בנים ובנות יקרים, ילדי שעשועים, ישראליים בשבילי פולין החרבה והדוויה. הרבה רחמים על הצורך, הכורח לטבול אותם בים היגון והאימה, הדם והדמע – השואה. האמנם מותר כך לפגוע בתום הנעורים הישראליים שלהם?
אמיל פקנהיים 'קולה המצווה של אושביץ':
"היהודי של ימינו נאלץ לשוב וללכת בדרך שהובילה את אחיו לאושביץ. זו היא דרך של כאב ושל אֵבל, של השפלה, אשמה וייאוש. לשוב וללכת בה משמעו לחיות את המוות. כיצד סובלים מוות זה ובו בזמן בוחרים בחיים יהודיים שצריכים לכלול, כמו החיים בכלל, גם חדווה, צחוק ותום נעורים? איך אפשר ליישב זיכרון כזה עם החיים עצמם? כיצד יעז אב יהודי לנפץ את התום של ילדו ולהודיע לו שחייהם של דודו או של סבו נשללו מהם בגלל יהודיותם? וכיצד יעז שלא להעמיס עליו את עול הידיעה הזאת? אין מנוס מהתנגשות זו, שכן אסור לנו לשכוח את העבר למען החיים בהווה, ולא להרוס את חיי ההווה על ידי אבל בלי נחמה – ונחמה אין" (על אמונה והיסטוריה, עמ' 87).
