הרשימה מתייחסת לספר דרך האבות, שיצא לאור לפני מספר חודשים, תשע"ח,
לזכרם של זוג ממייסדי כפר עציון – שלמה ורחל רוזן ז"ל.
הספר דרך האבות מספר סיפור מאד אישי. הוא כתוב בלשון קצרה בלי לגלוש לרגשנות יתר. סיפור אישי זה הוא בו זמנית גם סיפור דור ההורים שלנו. הוריה של חנה, רחל ושלמה, שחונכו בתנועת הנוער השומר הדתי, הפנימו את ערכיה וזכו להגשים את חזונה – הקמת קיבוץ דתי בארץ ישראל. תוך כדי הקריאה צפו ועלו בי סיפורים דומים של עוד חברים שחוו חוויות דומות, שעברו מסלול חיים דומה והותירו אחריהם מורשת מפוארת. חלק ניכר בסיפורם של שלמה ורחל משותף לרבים מחבריהם לתנועת הנוער ולחבורת החלוצים הדתיים.
הדור שלנו, ילידי הארץ בשנות ה-40 של המאה הקודמת, ספג את רעיון שלילת הגולה והפנים אותו. עליו חונכנו ולאורו בגרנו. על רעיון זה חונכו חברי תנועת הנוער הציונית דתית בפולין – השומר הדתי – בני עקיבא (השמה"ד, בנ"ע). ביקורת רבה נמתחה על הנהגת תנועת הנוער הדתית בגין תפיסה זו. דור ההורים שלל את שלילת הגולה בתוקף רב. הצעירים זיהו נכון את התהליכים שעברו על הציבור היהודי בפולין, ולכן חידדו את המסר החינוכי-ערכי שהציב כיעד מרכזי את העלייה ארצה ואת ההצטרפות לקיבוץ דתי בארץ. שלילת הגולה הייתה חלק ממרד הנעורים שעמד ביסוד תנועת הנוער הציונית-חלוצית. בלשונו של שלמה רוזן: "הרבה מלחמות נלחמו [חברי השמה"ד] במורים, בבית הספר, בהורים, בבית, ובחברים ברחוב – הכל, כי האמינו בכל לבם שיגיעו למחוז חפצם – לארץ" (מתוך המפולת, עמ' 4; דרך האבות, עמ' 54). לנוער היהודי בגולה, שלילת הגולה הייתה רכיב חיוני. לגבינו, ילידי הארץ, תפיסה זו חוללה נזק רב – נתק בין ימי התנ"ך לימי הפלמ"ח. הגלות נתפסה כחור שחור והעניין של רבים מאתנו בה היה מועט. הנתק יצר פער רחב בתודעת רצף הקיום היהודי שהוא יסוד חשוב בבניין הזהות היהודית.
בשנות השישים של המאה הקודמת התקיימו מפגשים של בני כפר עציון בהם שמענו מהמבוגרים, שרידי הכפר, על הבית בו נולדנו ועל חברת המופת שהקימו הורינו. באחת השיחות אמר חבר ותיק: אם אתם מעוניינים להבין את היצירה שהקימו ההורים שלכם בכפר עציון, סעו לפולין, לסְלַבְקוֹב, שם היה קיבוץ עובדיה ממנו עלו רבים לכפר עציון. אישית הבנתי את דבריו, רק כאשר התחלתי להדריך קבוצות בפולין. היה זה חלק ממפנה עמוק שהתחולל בי מאז נחשפתי לראשונה לעולמה של הגלות במזרח אירופה. נדמה לי שעבור חלק מבני כפר עציון (תש"ג-תש"ח), נקודת המפנה הייתה בקיץ תשס"ב, 2002. יצאנו אז לסיור בפולין ובליטא בעקבות הורינו, חברי קבוצת אברהם וכפר עציון. כיוזם וכמדריך הסיור דאגתי שנבקר ברוב האתרים בהם היה למי מאיתנו סיפור אישי של הוריו.
את המסע פתחנו ברחוב קיובסקה 4 בוילנה, בו שכן קיבוץ דתי שהורכב מחברי תנועת השמה"ד – בנ"ע שנמלטו מפולין עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. ביניהם היו גם שלמה ורחל, הוריה של חנה. יציאתם מפולין יחד עם עוד רבים מחברי התנועה התאפשר בזכות מבצע חילוץ רחב היקף שהתארגן על ידי חברי השמה"ד ובנ"ע, 1940-1939. באחת הנסיעות הארוכות בין האתרים בפולין, הראתה לי חנה נוסבוים (רוזן) ספרון קטן, מתוך המפולת, שכתב אביה, שלמה רוזן. לא הכרתי את הספרון שמספר על קורותיו בפולין בימים הסמוכים לפרוץ מלחמת העולם השנייה ובשבועות הראשונים למלחמה. מיד צדה עיניי כתובת, רחוב שנקביץ 44 שדלץ. בדיוק אז עמדנו לחצות את העיר שדלץ. ביקשתי מהנהג שיוביל אותנו ישירות לכתובת הנ"ל. תוך זמן קצר עצרנו ליד מקום הבית אודותיו מספר שלמה כיצד קרס עליו באחת ההפצצות הגרמניות על העיר. הצעתי לחנה וליוסי, בעלה, לרדת ולראות את הבית החדש שנבנה על הריסות הקודם לו. ההפתעה הייתה רבה וההתרגשות כפל כפליים. חנה מצאה לא רק את המקום המדויק של ההתרחשות, אלא גם את הגינה הציבורית שמאחוריו, בה ישן אביה כשביתו עלה באש ההפצצות. כולנו התרגשנו יחד עם חנה בביקור הקצר במקום. במסע הגענו לעוד אתרים בהם התחוללו סיפורים אישיים וקיבוציים של הורינו. בתום המסע שבנו ארצה ושיתפנו בחוויות וברשמים את בני כפר עציון שלא השתתפו במסע. המפגש עורר בכמה מאיתנו עניין מחודש בסיפור המשותף שלנו ובשורשים של הורינו בפולין. בעקבות זאת בחרו כמה מבני כפר עציון לשתף ציבור רחב בסיפור האישי והקיבוצי שלנו. נדמה לי שגם ספרה של חברתנו, חנה נוסבוים (רוזן), דרך האבות, הוא אחת התוצאות של המסע לפולין. חנה תיארה חוויה זו בספרה, עמ' 109-108.
רוב חברי כפר עציון וחלק מחברותיו, נפלו בקרב האחרון בכפר עציון, ד' באייר תש"ח, 13.5.1948. אנו, ילדיהם, היינו אז רכים בשנים ולא זכינו להתחנך ולגדול על ידי אבא. המידע שנותר בידינו על האבות מועט. בחלק ניכר מהבתים כמעט ולא סיפרו על כפר עציון ועל האבות שנפלו בקרב. האלמנות התקשו לעשות זאת, חלקן נישאו בשנית ובנו בית חדש. דומני שעיקרון שלילת הגולה הוטמע בהם באופן שסיפורם האישי בגולה כמעט נגוז. רבים מהם לא סיפרו בארץ את סיפור נעוריהם בגולה. חלק מהנשים האלמנות ידעו מעט על פרק זה בחיי בן זוגן. סִפְרה של חנה מאפשר להשלים פערים, למלא חללים עמומים בתולדותיהם של האבות והאימהות שלנו.
אדגים זאת: חנה משׂרטטת קווים לקורות חייהם של הוריה, שניהם ילידי שדלץ וחברים בתנועת הנוער הדתית. לכל אחד מהם לפחות קרוב משפחה אחד שהצטרף לשומר הצעיר. זו אינה תקלה חינוכית, תופעה זו הייתה רווחת בקרב הנוער הדתי בפולין בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. למספר ניכר של ילדי כפר עציון היו קרובי משפחה בקיבוצי השומר הצעיר. הורינו קיימו חֶבְרה משותפת לבנים ובנות, סגפנית וצנועה. מפי אמהּ, רחל, תיארה חנה את הידידות שבין הוריה בהיותם זוג חברים בתנועה ובהכשרה לקראת העלייה: "הרעיון הציוני והחלומות לעלות לארץ ישראל היו הנושא החשוב והמשותף ביניהם" (שם, עמ' 14). המחויבות האידאולוגית העמוקה, להט ההגשמה החלוצית והחינוך המסורתי השמרני לו זכו רבים מהם, מִלאו גם את עולם הזוגיות שביניהם (לא כאן המקום להרחיב בהסברים היסטוריים-חברתיים לתופעות אלו. הרחבתי על כך בעבודת המחקר שכתבתי על תנועת הנוער הציונית-דתית – השומר הדתי בפולין, אוניברסיטת בר אילן, חשוון תשע"ח).
סיפורם של שלמה ורחל, כמו סיפורם של רבים מחברי כפר עציון, תש"ג-תש"ח, 1948-1943, יכול לשמש ספר לימוד מצוין לקורות עמנו במזרח אירופה ובארץ, ממלחמת העולם הראשונה ועד עתה. החוויות שחוו, המכשולים שצצו בדרכם והיו לאתגרים קשים ומרים, תבעו מהם התמודדויות מורכבות בשלבי העקירה מהגלות ובניין הארץ. הם נדרשו להכרעות גורליות בחייהם הצעירים: עזיבת הבית, המשפחה ויציאה לתנועת נוער שחינכה למרד בעולם המבוגרים; העלייה לארץ ישראל בה התמודד היישוב היהודי באותן שנים עם גלי טרור אכזרי (אז כינו זאת מאורעות); ההעפלה החלוצית הנועזת לכפר עציון בידיעה שתנאי החיים במקום קשים ביותר – מצוקת מים, קרקע, אקלים, מרחב עוין, בדידות וניתוק. הם ידעו שהאתגר ההתיישבותי הצפוי להם יתבע את כול כוחות הגוף והנפש. למרות הכול בחרו להעפיל להר בדיוק בימים בהם לחמו מורדי גיטו ורשה בנאצים בעיצומה של שואת יהודי אירופה, שם נותרו רוב בני משפחותיהם.
במהלך המלחמה, כשהם פליטים שבורחים לעומק שטח ברית המועצות, נפרדו דרכיהם של שלמה ורחל. כל אחד מהם הגיע ארצה במסלול שונה ובעיתוי שונה. בארץ זכו להתאחד ולהקים בכפר עציון בית. כחלוף חמש שנים, שוב נקלעו לעין הסערה במלחמת העצמאות. ושוב נדרשו להיפרד, שכן תנאי המערכה בגוש עציון חייבו פינוי הנשים והילדים לירושלים. הייתה זו פרידה קשה ומיוסרת. ציפורה, אחת האימהות, חברות כפר עציון, עברה מסלול דומה ובחרה שלא להיפרד מאישהּ, יחיאל, והיא נפלה יחד אתו בקרב האחרון. פעם נוספת נדרשו הגברים בכפר עציון, בגיבוי הנשים, להכרעה גורלית ואכזרית בדיון על הצעת מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית. בעיצומה של המערכה הוצע להם לפנות מכפר עציון את הגברים הנשואים בעלי משפחות. אחד מאחרוני הדוברים בדיון המתוח היה שלמה רוזן שדחה את ההצעה בתוקף, בנימוקים מעולם השכל והרגש, הניסיון ההיסטורי, המחויבות הציונית ואהבת הבית החם שהקימו בזיעה ובדם (שם, עמ' 27). דבריו הם ביטוי תמציתי ומדויק לעולמם הנפשי של רבים מחברי כפר עציון. לאחר נפילת כפר עציון בקרב נאלצו האלמנות הצעירות לשקם את חייהן ולגדל אותנו – ילדיהן. מסִפְרה של חנה ניתן ללמוד עד כמה הייתה ההתמודדות קשה וכמה גבורה ועוצמה נדרשו מהאימהות האלמנות. הן עמדו בכך בכבוד רב והן ראויות לכל שבח והוקרה.
הספר מורכב משלוש יחידות: הראשונה – תולדות שתי משפחות ההורים, רוזן ופרייליך, ששׂורטטו על ידי חנה ברגישות ובאהבה רבה; השנייה – ספרו של שלמה רוזן מתוך המפולת, בו תיאר את שעבר עליו בראשית המלחמה בעירו, שדלץ; השלישית – מעל 50 ממכתבי שלמה רוזן מכפר עציון בימי המצור והמערכה בתש"ח, 1948. שלמה ניחן בכושר אבחנה דק ומדויק ובכושר ביטוי מרשים. על אלה הוסיפה חנה "דפים אישיים", בהם פרשׂה בפנינו תמונות מעולמה האישי והמשפחתי, בזיקה ישירה להוריה. הספר ערוך בטעם רב, מעוצב ומעוטר בציורים רבים של חנה, נופי גוש עציון ובצילומים מאותם ימים התורמים רבות להשרות על המעיין בספר אווירה שנשקפת מבין דפיו.
ההיסטוריון שבי מבקש להעיר: בשולי חלק מהמכתבים רשמה חנה הערות הבהרה וזיהוי האישים והאירועים הנזכרים. לטעמי, ראוי היה להוסיף הערות גם במקומות בהם שלמה רוזן לא דייק בתיאור הנעשה בגוש עציון בימי המערכה. זאת בעיקר למען הקוראים שאינם מצויים בקורות גוש עציון. הצורך בעדכון ובדיוק בפרטים שנמסרים בעדויות ובמכתבים אישיים מוכר וידוע היטב לכל העוסקים בתחום. אנשים שהיו קרובים מאד למאורעות מסוימים לעיתים קרובות שוגים בפרטים, מחוסר ידע ועדכון. לדוגמה, הל"ה יצאו מהר טוּב ולא ממעלה החמישה והם לא טעו בדרך. כנראה, חברי כפר עציון לא ידעו זאת באותם ימים.
בחתימת הספר כתבה חנה דברים ממצים בהם ראוי לחתום סקירה זו:
אני מודָה לקב"ה על מה שירשתי מאבא. אשריי שזכיתי לאב שהיה אדם נפלא ואהוב. אשריי שהכרתי אותו, אשריי שהוא הכיר אותי, נתן לי את שמי, שמח בי מאד והתנחם בי על אובדניו. נהנה לגדל אותי בשנים בהן זכינו לכך. אשריי שזכיתי להכירו יותר ויותר בשנים שאחרי נפילתו, דרך מכתביו, ספרו וצילומיו (דרך האבות, עמ' 225).
ועל כך אוסיף: אשרינו שחנה זיכתה אותנו בזכות גדולה להכיר בדרך זו אותה ואת הוריה!
לא נותר לנו אלא למליץ לחברי הקיבוץ הדתי ולקוראי עמודים לקרוא ולהתבשם! הספר ראה אור בשיתוף בי"ס שדה כפר עציון
