במלאת ע"ג שנים לעליית הורינו לכפר עציון וחנוכת מרכז המבקרים והמיצג החדש
השנה, ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל ופעולות האיבה – בהם 240 מתיישבים ולוחמים שנפלו בקרבות גוש עציון במלחמת העצמאות – נחנך מרכז המבקרים המחודש בכפר עציון ובו מיצג אור-קולי חדש שמחליף את המיצג הוותיק שפעל 28 שנים. במוקד מפעל ההנצחה נמצא אתר "הבונקר" בו נפלו בקרב אחרוני המגינים. ב"חווה הגרמנית" שמעליו השתכנו הורינו, שעלו לכפר עציון לפני ע"ג שנים. זו הזדמנות להעלות על הכתב את סיפורו של ה"בונקר".
חוות הנזירים הבנדיקטים הגרמניים נבנתה בשלהי שנות העשרים של המאה הקודמת, על גבעה שכונתה בפי הערבים "דאהר אל קדיס", ההר הקדוש. מתחת המבנה המרכזי הגדול הם חצבו מרתף שייעודו היה אִכסון מזון בימי הקיץ. במלחמת העולם השנייה פינו הבריטים את הנזירים הגרמנים והעבירום לירושלים. "החווה הגרמנית" הוחכרה לערבי נוצרי מבית לחם ובתהליך משפטי מסובך נרכשה על ידי קק"ל. ב-כ"ה בניסן תש"ג, 30.4.1943, עלו לכפר עציון ראשוני החברים מקבוצת אברהם והשתכנו במבני החווה, בתחילה לצד החוכר הערבי, אבו צאדק והחזירים שגידל. מקום ההתיישבות נבחר, בין השאר, בזכות המבנים, שהיו בסיס לשיכון חברי הקיבוץ.
מבני החווה המשיכו לשרת את חברי הקיבוץ גם כאשר זכו הורינו לפתח ולבסס את כפר עציון, להקים בתי מגורים ומוסדות ציבור, ולכונן על ההר הקדוש חיי עמל ויצירה, חיי קדושה וטהרה, חיי תורה ועבודה. אלה נגדעו באחת עם פרוץ המערכה בחורף תש"ח. לקראת הקרב האחרון, הוחלט להעביר את הפצועים והמפקדה אל המרתף המוגן והשמור, שהפך ל"בונקר". ביום שישי, ד' באייר תש"ח, 13.5.1948, ערב הכרזת המדינה, נפל כפר עציון בקרב. ב"בונקר" היו כארבעים מגינים, בהם רוב הבחורות. שש צעירות מתוכם היו נצר אחרון למשפחותיהן, שנִספו בשואה. האויב ניסה לפרוץ ל"בונקר", אך נתקל באש המגינים. אז השליכו אל הבונקר רימונים ולאחר מכן פוצצו את המבנה שקרסה אל תוך ה"בונקר". כל המגינים שהיו בו נפלו בקרב.
בראשית חשוון תש"י, אוקטובר-נובמבר 1949, התקיים מבצע ליקוט עצמות הנופלים בקרבות גוש עציון, שנוהל על ידי הרב הצבאי הראשי, הרב גורן, ולצִדו חבר כפר עציון, דוד בן דוד. במהלכו ליקטו גם את כל השרידים הרבים שנמצאו ב"בונקר", אחרי שפונה מההריסות. ביום כ"ה בחשוון תש"י, 17.11.1949, הובאו חללי גוש עציון לקבורה בקבר אחים בהר הרצל בירושלים.
י"ט שנים עמד גוש עציון בחורבנו, בשבי האויב. על חורבות כפר עציון הוקם מחנה צבא הלגיון הירדני, שבנה כאן עשרות מבני פח וכמה מבני אבן. רחבת "החווה הגרמנית" ההרוסה נותרה פנויה. כחודש אחר מלחמת ששת הימים, עלינו – שרידי כפר עציון – לבקר בביתנו החרב. המבוגרים לא התקשו לזהות את בית המגורים שנותר על תלו, את בריכת המים ואת מקום "החווה הגרמנית". לימים כתב חנן פורת:
שלמה [חיימוביץ, מוותיקי כפר עציון], דפק כמטורף במכוש שהיה מושלך בסמוך, על גגו של הבונקר … ביקש כביכול לאותת למישהו שם למטה. איזה הד עמום, חלל של אשליה ענה: 'עוֹדֵנִי חַי! אַיֶכָּה רֵע? / עָנֵנִי, תֵן לִי אוֹת' [רחל]. "מאוחר", נגע מישהו בכתפו בנגיעה אבהית, "מאוחר מדי" (י' בן יעקב [עורך], גוש עציון – חמישים שנות מאבק ויצירה, מהדורה שלישית, יד שפירא, תשמ"ג, עמ' 342-341).
על חורבות הבונקר קיימנו אזכרה. דב קנוהל, אף הוא מוותיקי כפר עציון, אמר דברים קצרים ופשוטים – בקשה לאפשר לנו לשוב הביתה.
ב-כ"ב באלול תשכ"ז, 27.9.1967, זכינו לייסד מחדש את ביתנו שחרב. בשלב ראשון השתכנּוּ במבנים הירדנים שעל פסגת הגבעה. הוחלט לבנות את כפר עציון המחודש במורדות הצפוניים של הגבעה, ואת הפסגה – עליה שכן הקיבוץ המקורי – להותיר להנצחה ולגן זיכרון. תוך זמן קצר נבנו על ההר הקדוש קיבוץ חדש, בתי מגורים ומבני ציבור, ענפי משק ושירות. בעזרת קק"ל נעשה פיתוח נוף ראשוני של פסגת הגבעה, תוך מתן ביטוי לשרידים המעטים שנותרו. הגבעה הלכה והתכסתה במעטה פריחה ושגשוג, חיים מתחדשים. שרידי 'החווה הגרמנית' נותרו כפצע פעור בתווך. חברי הנהלת אגודת בני גוש עציון המבוגרים, בני דור ההורים שלנו, חששו לגעת בשרידים אלו ונמנעו מכל טיפול בהם. איש לא ידע בדיוק מה יימצא שם, איזה פצעים ייפתחו שוב. החשש והרתיעה היו כבדים מאוד.
ביום כ"ה בחשוון תשל"ח חזרתי והעליתי בישיבת ועד האגודה הצעה לפתוח את ה"בונקר", לנקותו ולחשוף את שרידיו. חברים נוספים העלו את ההצעה ותמכו בה. הפעם עלה הדבר בידי – הוועד החליט לאשר את חשיפת ה"בונקר" אחרי התייעצות עם הרב יהודה עמיטל. נפגשתי עם הרב והצגתי בפניו את כל הידוע לנו על ה"בונקר" ומה עשוי להתגלות בו. תשובתו הייתה ברורה: ראוי לפתוח את ה"בונקר" ולחשוף אותו. אם יימצאו שרידים, חובה להביאם לקבר ישראל. שלמה חיימוביץ, מוותיקי כפר עציון, שרטט על פי הזיכרון את קווי המִתאר והחלוקה הפנימית של מבנה החווה. דוד בן דוד תרם מזיכרונו כמה פרטים חשובים למיקום ה"בונקר". על פי שרטוט זה, ניגשנו לחשיפה.
ביום ב' בטבת, ח' דחנוכה תשל"ח, 12.12.1977, אחר הצהריים, התחלנו בעבודה, שנעשתה בצנעה ובידיעת בודדים בלבד. חיפשנו את קירות ה"בונקר", על פי השרטוט שבידינו. איתרנו חלק מיסודות המבנה אך לא את מקום ה"בונקר".
לאחר בדיקות ובירורים נוספים, המשכנו במלאכה ביום רביעי, י"ח בטבת תשל"ח, 28.12.1977. הזמנתי את דוד בן דוד להיות נוכח במקום. בעזרת טרקטור-כף קטן גרפנו שכבת עפר דקה בחלקו המערבי-דרומי של המבנה. מיד עם הסרתה, נחשף שטח מלא שפכים, תָּחוּם בארבע קירות – הבונקר אותר.
באותו שלב ניגש אלינו פועל בניין ערבי שעבד בסמוך, ושאל מה אנחנו מחפשים. דוד השיב לו בערבית שכאן היה בונקר בו נהרגו לוחמים ב-1948. הערבי ציין כי היה כאן באותו קרב והוא יכול לספר מה אירע. הוא החל לתאר את מוח'תאר כפר עציון: יהודי נמוך, רוכב על סוסה אצילית ולמותניו אקדח גדול. הוא התבונן על דוד ואמר: המוח'תאר היה בדיוק בגובה שלך. כלל לא העלה על דעתו שלפניו עומד אותו מוח'תאר עצמו. השיחה לא נמשכה כי חבריו של הפועל הערבי קראו לו עם תום יום העבודה, והוא הלך. לצערי, לא ציין את שמו ומאז לא שב עוד לכפר עציון. כנראה הבין שחשף עצמו יותר מדי, וחשש.
בערב עִדכנתי את שלמה חיימוביץ ואת הרב עמיטל, שהורה להרחיק את הכהנים ולהמשיך בחשיפה. שלמה יצר קשר עם הרבנות הצבאית הראשית. נציגהּ הגיע למקום והנחה אותנו בהמשך העבודה. גייסנו קבוצה מחברי הקיבוץ, בני כפר עציון, והתחלנו בפינוי ה"בונקר" מהשפכים, אותם ריכזנו בצד. כל העבודה בוצעה בידיים במעדר ובטורייה, ללא כלים כבדים. המלאכה הסתיימה ביום שני, כ"ג בטבת – ה"בונקר" נוקה. בצד מערב התגלה פתח שהוביל אל מחוץ למבנה, ממנו נזרקו הרימונים בקרב האחרון. הרִצפה והקירות נותרו שלמים, למעט פגיעה מול הפתח המערבי, שם התגלו סימני שריפה ופיצוץ. בקיר הצפוני התגלה מקום בו ניצב סולם לירידה מתוך המבנה אל ה"בונקר". במהלך העבודה סיננו את כל העפר ומצאנו כמה חפצים, בהם: חלקי מכשיר קשר גדול, שרשרת זהב, שני תליונים ושעון, קליע תותח, קליעי רובים וחלקי רימונים, שברי כלים ועוד. בתום המלאכה הובהר שמבצע ליקוט עצמות נעשה בצורה יסודית ביותר, בהתאם לנסיבות שהיו אז.
בהתייעצות עם חברי ועד אגודת בני גוש עציון שהגיעו למקום, סוכם להצניע את החשיפה ולא לתת לה פרסום תקשורתי-ציבורי. הטיפול בעפר שהוצאנו נמסר, כעצת הרב עמיטל, לרבנות הצבאית. חוליה של הרבנות הצבאית הגיעה לכפר עציון והחלה באיסוף כל העפר מה"בונקר" אל שקי חול. אלה הועברו להר הרצל ונטמנו לצד קבר האחים של חללי גוש עציון.
חלפו כמה שנים. ה"בונקר" נותר כפצע פעור באדמת ההר הקדוש, עד שהוחלט באגודת בני גוש עציון להקים אוהל "יזכור" מעליו. האדריכל חנוך אחימן, מוותיקי כפר עציון, תכנן מבנה דמוי מזבח שקירו המערבי בזלת ועל גג עיצוב דמוי מנורה. חזית 'החווה הגרמנית' שוחזרה וכן מעקה הגג המשונן. קווי המבנה החיצוניים והחלוקה הפנימית שלו סומנו בקירות בטון נמוכים מאוד. לאחר השלמת המבנה, אישרה האגודה את הצעתי להקים במקום חיזיון שינציח את ההתיישבות ואת הנופלים במערכה בגוש עציון.
ביום ירושלים תשמ"ח, 5.5.1988, נחנך ברוב-עם ובמעמד נשיא המדינה המיצג 'אנשי ההר', אותו זכיתי לכתוב על בסיס ניסיון רב-שנים בלימוד פרשת גוש עציון ובהדרכה בגוש עציון. המיצג הופק בכישרון רב על ידי יעקב שיין ואודי ארמוני. חלקו העיקרי הסתיים בסיפור נפילת כפר עציון בקרב. עם הרמת המסך מתקבצים הצופים סביב ה"בונקר", למעמד "יזכור", ולאחריו הם רואים שומעים תמצית מסיפור לוויית חללי גוש עציון והשיבה לגוש עציון מיד אחרי מלחמת ששת הימים. בימים אלה נחנך מרכז המבקרים המחודש והמורחב, ובו המיצג החדש והמשוכלל שגם במרכזו ניצב ה"בונקר".
