במבחן הנאמנות – כיצד הגיבו חברי כפר עציון להצעת הפינוי

לִבטי הפינוי מגוש עציון בימי קרבות תש"ח[1]

ביום י"ז בכסלו תש"ח (כ"ט בנובמבר 1947), התקבלה באו"ם תכנית החלוקה. שמחה עצומה פקדה את מתיישבי גוש עציון, בתוך כל עם ישראל, ועמה דאגה גדולה. חלקה המערבי של ארץ ישראל המנדטורית חולק לשניים, ושתי מדינות עתידות היו לקום במרחב זה – יהודית וערבית. ל"ב יישובים עבריים עתידים היו להיוותר בגבולות המדינה הערבית. מצבם של ארבעת הקיבוצים בגוש עציון היה חמור מכולם, שכן רובם מצויים היו במרחק קטן יחסית מהגבול המתוכנן. יישובי גוש עציון מצויים היו בעומק השטח שנועד למדינה ערבית, בלא כל סיכוי נראה לעין לצרפם למדינה היהודית. מאותה עת ריחף ענן קודר על שמיהם של מתיישבי גוש עציון ומגיניו. הספק המכרסם בדבר עתידם בחבל ארץ זה, לא הִרפה. סימן השאלה החריף והעמיק ככל שחלף הזמן ורבו הקורבנות.

"החלטת האו"ם עוררה מבוכה", כתב מזכיר כפר עציון ב-כ"ז בכסלו תש"ח, 10.12.1948. פגישה זומנה לנציגי היישובים החקלאיים שנותרו מחוץ לגבולות המדינה העתידה לקום. אברהם הרצפלד, איש המרכז החקלאי, העלה את השאלה: "האם עלינו לקיים את הנקודות במקומותיהן, או לפנותן ולהעבירן לשטח המדינה העברית?" – תשובתו: "כרגע אין חושבים על פינוי נקודות". נציגי כל היישובים שללו את רעיון הפינוי.[2] שישה ימים קודם לכן כתב דוד בן גוריון, יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, למרכז החקלאי, על מצבם של גושי יישובים אלה: "עניין דחוף שאינו סובל דיחוי … שאלת הביטחון בכל הישובים האלה היא קודם כל הגדלת הישוב, הכפלה והשלשה – עד קצה היכולת". הוא הורה להכין מיד תכנית להגדלת היישובים.[3] חשוב לציין כי עד שלב מתקדם במלחמת העצמאות סברו רבים שבתום המערכה תקומנה שתי מדינות, על פי גבולות "החלוקה". בעלון כפר עציון, פרסם חבר הקבוצה, שאול רז רשימה בה שרטט קווים לחיזוק היישובים וביצורם בחומר וברוח. בפתח הדברים כתב: "לדעתי, אין אפשרות של קיום לנקודות קטנות בים ערבי".[4] קריאות ראשונות להיערכות לקראת פינוי אפשרי בעתיד, החלו להישמע בקרב ציבור החברים.

ב-כ"ח בכסלו, נר רביעי של חנוכה, נפלו עשרת הקורבנות הראשונים במערכה על הדרך מירושלים לגוש עציון. שני יתומים ושתי אלמנות הִלכו בשבילי עציון. במורד המערבי של כפר עציון נחנך בית קברות. המצור התהדק. הפיקוד העליון שיגר לגוש עציון יחידות תגבורת מגויסות. מלאכת הביצורים, הגברת השמירה והאימונים הצבאיים תפסו את מרכז העשייה ותשומת הלב. האווירה וקצב החיים השתנו באחת, מגוש יישובים פורח למוצבים צבאיים נצורים. משטר מלחמתי הוחל ביישובי גוש עציון.

בעקבות האירועים הקשים העלו כמה מהחברות בכפר עציון הצעה לפנות את הילדים. ההצעה עוררה ויכוחים רבים והסתייגות נחרצת. מוסדות הקבוצה התכנסו לדיונים נוקבים, בסיומם הוחלט להעביר את הילדים והאמהות לירושלים. ארבע נימוקים היו להחלטה:

א. אחזקת הילדים והדאגה לכל צרכיהם מהווים נטל על כוח המגן המועט בגוש עציון.

ב. החרדה לגורל הילדים והחשש שמי מהם ייפגע.

ג. מחסור במים, באספקה ובדלק, חייבו צמצום האוכלוסייה הצרכנית.

ד. הצורך בפינוי מִבנים לשיכון יחידות התגבורת, במיוחד בחורף.

בשלב ראשון תוכנן שרק מעט אמהות תצאנה עם הילדים לירושלים. תוך כדי בירור התנאים הצפויים לילדים בירושלים הנצורה והלוחמת, הובהר שחייבים לאפשר לכל האִמהות לצאת עם ילדיהן.

62 ילדי כפר עציון ו-11 ילדי משואות יצחק יצאו מגוש עציון ב-כ"ג בטבת תש"ח, 5.1.1948, ואיתם יצאו רוב האמהות וכמה חולים והורי חברים.[5] הצבא הבריטי ליווה את השיירה בדרכה לירושלים. כאמור, פינוי הנשים והילדים מגוש עציון היה יוזמה מקומית של אימהות בכפר עציון, וגוּבה בהחלטה של מוסדות הקבוצה. הוא התבצע בהסכמה של הנהגת היישוב ובתיאום עם הצבא הבריטי. "יציאת הילדים השאירה חלל ריק בכפר. התרוקנו בתי הילדים ונשתתק הרעש החביב על כולנו", כתב חבר כפר עציון.[6] ימים ספורים קודם לכן הורה יגאל ידין, קצין המבצעים במטה ההגנה, שכיהן בפועל כרמטכ"ל, לפנות את האוכלוסייה הבלתי-לוחמת מהמושבה המבודדת הרטוב, אך הפינוי היה חלקי בלבד.[7] ב-כ' בשבט תש"ח, 31 בינואר 1948, הורה בן גוריון למפקד מחוז ירושלים, דוד שאלתיאל: "לקיים כל נקודה ונקודה ולחזק ביטחונה, אבל לעשות תוכנית של פנוי לילדים ונשים לשעת הצורך".[8]

מכתבי ילדים לאבותיהם ואבות לילדיהם בתקופת המצור משקפים געגוע עמוק וכמיהה עזה לשובם של הילדים לביתם שבהר. ילדי כפר עציון ואימהותיהם שוכנו במרתף מנזר רטיסבון, בשולי שכונת רחביה בירושלים. אנשי המנזר התייחסו למפונים בהבנה רבה, וקלטו אותם ללא כל תשלום. המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית ממינה חלקית את אחזקתם בירושלים. חלק מהאמהות מצאו עבודה בעיר הנצורה שסבלה מקשיי אספקה ומפעולות טרור. תנאי החיים הקשים, הניתוק מהבית והדאגה לחברים שנותרו בכפר עציון הנצור השרו על החבורה אווירה קודרת. מפעם לפעם נקבעה שעת קשר בין שוכני המנזר בירושלים לחברים בבית. מילות הקוד של קשר זה היו: "תלם – שמיר – בועז". מכתבים ששִיגרו חברים לרעיותיהם, מלמדים על מאמץ רב לצבוע את החיים בכפר עציון בצבעים ורוּדים ומעודדים, כדי למנוע דאגה וחרדה מהאמהות,[9] שהידיעות על הנעשה בגוש עציון שהתפרסמו בעיתונות לא הקלו עליהן. האירועים הקשים לא מנעו מהחברות בירושלים לחזק את ידי החברים המגינים, במכתבים ששוגרו לכפר עציון. אחת מהן כתבה:

חברים יקרים, אנו מעריכות את עמידתכם העזה והנאה, את שיווי המשקל ואת הפעולה התרבותית העניפה … אנו מאמינות כי הכוח הזה יעמוד לכם בשעה של ניסיונות קשים. בוא יבוא היום ונספר על כך מתוך סיפוק וגאווה. אנו מתפללות לה' ומאמינות שהימים האלה יבואו במהרה".[10]

גם במאמר זה אנו מספרים על כך בגאווה.

בראשית שבט, אמצע ינואר, התחולל בגוש עציון מִקבץ אירועים קשים:

בימים א'-ב' בשבט, 12-13.1.1948, הותקפה שיירה שיצאה מירושלים לגוש עציון ושבה לירושלים. שני נוטרים נהרגו, כלי הרכב נפלו בידי הערבים, הבריטים השתהו מאוד בחילוץ הנוסעים.

ב-ג' בשבט, 14.1.1948, הותקף גוש עציון על ידי כוח ערבי גדול ומאורגן, הייתה זו ההתקפה הגדולה הראשונה במלחמת העצמאות, שנועדה לעקור יישוב יהודי. ההתקפה נהדפה, שלושה לוחמים-מגינים נהרגו ותשעה נפצעו. באותו לילה יצאה לראשונה מירושלים לגוש עציון מחלקת ההר. למחרת יצאה המחלקה פעם נוספת מהמושבה המבודדת הר-טוב, במסע רגלי לגוש עציון. עם שחר התגלתה, התפתח קרב שהסתיים עם ערב. כל ל"ה הלוחמים נפלו בקרב.[11]

בעקבות כל אלה נשמעו קולות קוראים לפינוי היישובים בגוש עציון. שני מאמרים פורסמו בעיתון "הארץ", ביום ז' בשבט תש"ח, 18.1.1948. בסקירה כללית נכתב, בין השאר: "מבחינה צבאית אינה מוצדקת החזקת נקודות מבודדות, המוקפות על ידי האויב. הנימוק להחזקתן יכול להיות רק פסיכולוגי-לאומי". העיתון קרא למוסדות הלאומיים להחליט האם מוצדק לשלם את המחיר היקר שתובעת החזקת הנקודות הללו. באותו יום כתב ד"ר אלסטון באותו עיתון:

אילו הייתה זו מלחמה רגילה היה מתבקש יישור קוויו של היישוב, שהיה מביא לידי חיסכון כוח אדם ונשק. היה צורך לפנות יישובים בקצה הצפון, בתחום כפר עציון ובנגב … זו אינה מלחמה רגילה … אין שום נימוקים חזקים ליציאה מכפר עציון. קודם כל גוש זה יחד עם גוש מוצא קריית ענבים הוא למעשה קו המגן החיצון של ירושלים היהודית.

הורי החברים הצעירים בעין צורים שלחו מכתב לילדיהם ובו קריאה לצעירים לשוב הביתה. חברי עין צורים נקלעו למבחן קשה – העורף תובע מהם להתפנות. נפתלי, חבר עין צורים, השיב להורים במכתב המבטא את תחושתם החלוצית ואת החוסן הפנימי שלהם:

לא מובן לנו מה הפאניקה הזאת? מהי אסיפת ההורים שאתם עורכים שם? היישוב נמצא במבחן האש ואתם מכינים שם תכניות נסיגה. וכי בשביל זה שאני בנם של הורים אלו ולא של הורים אלמונים אחרים הִנכם עורכים כל זאת? … יהא ברור לכם, לא בנים יחידים אנו ליישוב, לא טובים אנו מהמגינים על אנשי העיר העתיקה, לא טובים אנו מאלה המגינים על שכונת מנשייה, למען תוכלו אתם האזרחים להמשיך באורח חיים נורמאלי. לכל אחד יש תפקיד, אנו נמלא את תפקידנו כאן. שיהא ברור לכל ההורים – לא נזוז מפה! הננו מוגנים היטב, נשיב מלחמה שערה.

הפסיקו את אסיפות ההורים שלכם! שנו את תוכן מכתביכם, שִלחו מכתבים בעלי תוכן אחר, שנרגיש שהורים עבריים כותבים אותם. זִכרו אב ואם יקרים! הננו מלאי זעם על נפילת חברינו וניקום את דמם. איתנים אנו ברוחנו.[12]

בתגובה לכל אלה, דרש מפקד הפלמ"ח במחוז ירושלים מאנשי כפר עציון כי יחליטו להחזיק בגוש עציון, והבטיח עזרה של הפלמ"ח. במענה לדרישה זו, תבע כפר עציון להכיר בחברי הקיבוצים כחיילים ובכך להקל על המצוקה התקציבית הקשה, עקב אובדן מקורות ההכנסה של הקיבוצים. כמו כן העלו המתיישבים בפני המוסדות דרישה להקים עוד שני יישובים בגוש עציון! תביעה לביצורו של גוש עציון העלו נציגי הקיבוצים גם בפני דוד בן גוריון בפגישתם איתו בירושלים.

ב-ח' בשבט, הגיע לכפר עציון חבר הקבוצה, יוסף שפריצר )פורת(, שהיה נציג כפר עציון ליד המוסדות בירושלים ("קונסול"). לדבריו, בירושלים רבו התהיות האם נכון להחזיק בגוש עציון המבודד, התובע מספר גדול של קורבנות, והן מתחזקות "בייחוד לאור העובדה כי בסופו של דבר נצטרך לפנות את הגוש בגלל נימוקים פוליטיים". בשלב זה לא התקבלה דעה זו במוסדות הביטחון בירושלים. הוא סיפר כי דיונים אלו הגבירו את החרדה של הנשים במנזר רטיסבון. היו ביניהן מי שהציעו לתבוע פינוי אך רבות מהחברות התנגדו לכך. כאשר הובא מידע זה לחברים הנצורים בכפר עציון, "עוררו הידיעות האלה תדהמה. לא יכולנו להעלות על דעתנו, כי אכן חמור המצב עד כדי כך שנצטרך לתבוע פינוי הגוש". יוסף התבקש למסור לחברות בירושלים כי "אין אנו מוכנים לתבוע דבר".

הדברים גרמו בלבול והִשרו דיכאון על חברים בכפר עציון. אחד מהם כתב:

הרעיון הזה מפתיע ביותר, מסקנותיו איומות, עד כי קשה לחשוב עליו. ההצעה הורסת את כל מערכת המושגים שנתנו לנו את הכוח לעמוד במערכה.

רוב החברים היו בדעה שנושא הפינוי הוא בסמכותם של המוסדות הלאומיים העליונים. הנושא עלה לדיון במועצה של כפר עציון,[13] נקבע כי: "אין לנו כל זכות להציע למוסדות לפנות את כפר עציון", והוחלט להעביר למוסדות תזכיר מקיף על המצב בכפר עציון.[14] בכך גילו חברי כפר עציון עִקביות רבה, נאמנות לשליחותם החלוצית על פי התפיסה אותה טיפחו עוד בהיותם בתנועת הנוער הציונית דתית בפולין ובקיבוצי ההכשרה לקראת עלייה.[15]

התזכיר, מיום ט"ו בשבט תש"ח, 26.1.1948, והמכתב הנלווה לו, שניסוחם אושר על ידי מועצת הקיבוץ, מציגים את המציאות ללא כחל ושרק, וחושפים את הבעיות והקשיים בקיום היישובים בגוש עציון. אך אין בהם כל רמז לדרישה לפנות את כפר עציון. הנחת היסוד היא שהערבים ישתפו בסופו של דבר פעולה עם החלטת החלוקה והקמת שתי מדינות. התזכיר חותם בדרישה לזרז את הגורמים המוסמכים לקיים דיון יסודי "ולנקיטת האמצעים הדרושים לשם הבטחת קיומה של הנקודה בהווה וקביעת תכנית ברורה לעתיד".[16]

שאלת עתידו של כפר עציון לא ירדה מהפרק. ב-כ"ד בשבט, 4.2.1948, העלה נציג כפר עציון ליד ההנהגה הלאומית בתל אביב ("הקונסול") את השאלה במלוא חריפותה:

או או! אם מחליטים להחזיק במקום צריך תיכף ומיד להוסיף אנשים וציוד ובמידה ניכרת. באין אפשרות לכך, צריך תיכף ומיד להסתלק! איננו מניחים אף לרגע שיקבלו את ההנחה השנייה.

הנושא עלה לדיון גם במוסדות התנועתיים – מזכירות הקיבוץ הדתי והוועד הפועל של הפועל המזרחי.[17]

הקשיים התקציביים הלכו והחריפו. מקורות ההכנסה ביישובי גוש עציון נסתתמו, ענפי המשק חדלו לפעול. גזבר הסוכנות היהודית, אליעזר קפלן, העלה הצעה:

הואיל וגוש עציון הפך למחנה צבאי … אין להחזיק במקום חברים שיש לתמוך בהחזקת משפחותיהם בעיר. לכן הוא מציע להוציא מגוש עציון את כל בעלי המשפחות ולהעבירם למשקים אחרים שבהם ירוויחו לקיום משפחותיהם.

חברי כפר עציון העריכו כי משמעות העברה זו היא פירוק הקבוצה. באסיפת החברים החליטו להתנגד להצעה בכל תוקף. לנציגיהם בתל אביב הודיעו כי אינם מוכנים לדון בהצעתו של קפלן, שנועדה לעקוף את הבעיה על ידי פתרון כספי קל, שעלול להביא לפירוק הקבוצה.[18]

מכאן ואילך חוזרת ועולה שוב ושוב, במערכת השיקולים של חברי כפר עציון, שאלת "עתיד הקבוצה", הלא היא "קבוצת אברהם", שהוקמה על ידי חברי תנועת הנוער בני עקיבא בלבוב שבגליציה המזרחית, בחשוון תרצ"ד, 1933. ראשוני החברים עלו ארצה באדר תרצ"ד והצטרפו לקבוצת שח"ל ברחובות. שם נקלטו גם חברי תנועת הנוער השומר הדתי, בוגרי קיבוצי הכשרה תנועתיים מפולין. באייר תרצ"ה, עלו חברי הקבוצה למחנה הכשרה בגבעה ליד כפר פינס )מקום בו שוכנת כיום האולפנה הראשונה של בני עקיבא(. בניסן תש"ג, 1943, עלו החברים להתיישבות בכפר עציון. בתנועת הנוער חונכו על ערכי הקבוצה, הלכידות החברתית והמחויבות המוחלטת להגשמה חלוצית-לאומית. "הקבוצה" הייתה גורם מכריע בהווייתם היהודית, הציונית, התנועתית והחלוצית.

החורף הקשה, המצור הכבד, הניתוק מהמשפחות וממוקדי קבלת ההחלטות, יחד עם הערפל הסמיך באשר לעתידם במקום וההרגשה שקריאת הנצורים אינה נענית – העיקו על חברי כפר עציון וגרמו לכאב ולתִסכול. את תחושותיו האישיות העלה חבר במכתב לחברי הקבוצה ששהו מחוץ לגוש עציון:

על דבר אחד לא נוכל להבליג – על השתיקה המדהימה של המוסדות היישוביים, מוסדות התנועה ובאי כוחנו בחוץ … השתיקה הזאת משפיעה לא פחות מאשר הדי היריות והיא מותחת את העצבים.

מהדברים עולה תחושה שגוש עציון איננו זוכה לאותו יחס שמקבלים יישובי הנגב והגליל המנותקים, ואינו מקבל את הסיוע שהוא זקוק לו.

בראשית אדר א' תש"ח לא היה בגוש עציון מפקד, וחסרונו הורגש מאוד. סגן מפקד גוש עציון לעניינים משקיים, חבר כפר עציון, יעקב אלטמן, חש שטרם הוחלט במוסדות ההנהגה הלאומית מה יהיה גורל יישובי גוש עציון אחרי המלחמה. לדעתו זו התחמקות מהחלטה והדבר פוגע בחברים ומקשה עליהם, לכן הוא דורש החלטה ברורה.[19]

בדיון של נציג כפר עציון עם מפקדי מחוז ירושלים, ביום ו' באדר א' תש"ח, 16.2.1948, הציגו המפקדים את תפיסתם בדבר חשיבותו של גוש עציון להגנת ירושלים וכבסיס פריצה לדרום ולנגב.[20] תפיסה ביטחונית זו חיזקה את הדבקים בהתנגדותם לפינוי מגוש עציון. האביב המרנין אחרי החורף הקשה והסוער, שיירה שהגיעה ביום י"א באדר א', 21.2.1948, והפעילות התרבותית הענפה – כל אלה השקיטו את הרוחות והשרו אווירה מעט יותר רגועה, אף כי המצור וקשייו לא תמו.

בשבת, י"א באדר א', 21.2.1948, ביקר בגוש עציון יגאל ידין, קצין המבצעים, הרמטכ"ל בפועל של "ההגנה". הפיקוד העליון הטיל על לוחמי גוש עציון לחסום את דרכו של האויב מחברון ומהדרום לירושלים, כדי לגונן על העיר מול כוחות האויב, ולאפשר לבצר את העיר, לתגבר אותה ולהרחיב את השליטה היהודית בה. לדעת ידין, המשימה שהוטלה על לוחמי גוש עציון הייתה קיומית לגורל ירושלים, אך הטילה את גוש עציון למציאות חדשה.[21] ברור היה לפיקוד העליון כי מטלה זו תגרור אחריה התקפות כבדות על גוש עציון, על ידי כוחות הלִגיון הערבי ואנשי הכנופיות. ידין העריך כי אין בכוחו של גוש עציון לעמוד מול התקפות אלו לאורך זמן רב, אך קיווה כי אנשי הגוש יחזיקו מעמד לפחות עד תום המנדט הבריטי והכרזת המדינה, ב-ה' באייר תש"ח, 14.5.1948. אמנם אז עדיין לא פורסמה בציבור החברים הוראה זו, אבל הדברים הִדהדו בחלל.[22]

ב-י"ד באדר א' תש"ח, 24.2.1948, הגיע לכפר עציון במטוס קל חבר הקבוצה, נתן שנור, נציג כפר עציון ליד ההנהגה הלאומית בתל אביב. הוא מסר את הצעת המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית, שתאמה את הצעתו המקורית של אליעזר קפלן, אותה דחו אנשי כפר עציון. הפעם הייתה זו הצעה רשמית של המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית: חברי כפר עציון הנשואים והאבות לילדים, יועברו לקיבוץ או למחנה עבודה בשפלה, בתחום מדינת ישראל העתידה לקום. לשם תועברנה גם האמהות והילדים מירושלים. הובהר שאין כל כוונה לפנות את גוש עציון, במקום הגברים שיפונו יישלחו חיילים להחזיק את הנקודה הצבאית.

בשעות אחר הצהריים, בין עבודות הביצורים, האימונים והשמירה, בימים י"ד-ט"ז באדר א' תש"ח, 24-26.2.1948, התכנסו חברי כפר עציון לדיון נוקב בהצעה. שיקולי מחלקת ההתיישבות היו ברורים וגלויים: גוש עציון מצוי היה עמוק מעבר לגבולות המדינה היהודית העתידה; המציאות הביטחונית מנעה אפשרות להמשיך לקיים את המשק החקלאי, והאחריות לאחזקת היישוב נפלה על המוסדות המיישבים; לא נמצא מקור כספי לאחזקת האמהות והילדים בירושלים. גורמי הביטחון חששו שהמצור הממושך יִשֹחק את כוח העמידה של החברים, בעוד הנשים והילדים במצוקה בירושלים הנצורה והמותקפת.

שני חברי כפר עציון, נציגי כפר עציון ליד ההנהגה הלאומית והפיקוד העליון בתל אביב, פתחו את הדיון בהצגת עמדות שונות. חנוך חמלניק (לימים אחימן) השאיר פתח לקבלה לפחות חלקית של ההצעה. נתן שנור התנגד לה בתוקף. בדיון הרציני והנוקב העלו החברים שיקולים בעד ונגד ההצעה, ספקות ולבטים שקִיננו בלב כולם. בפרוטוקול האסיפה נרשמו דבריהם של 27 חברים. שני נושאים עיקריים חוזרים ועולים:

• עתיד הקבוצה

החשש הכבד להתפרקות הקבוצה היה שיקול מרכזי: "לא המקום הוא המטרה אלא הגוף ויצירתו ההתיישבותית", "השיקול העיקרי צריך להיות שלימות הקבוצה והיכולת להמשיך את קיומה כחברה". רבים חשו קשר עמוק לקבוצה, לחבורה המופלאה שהתגבשה בתנועת הנוער ובקיבוצי ההכשרה בגולה. בקבוצה הייתה גלומה עוצמה רבה. חברים שחשו כי יש סיכוי קלוש להמשיך ולקיים את כפר עציון במקומו, ביקשו לשמר את הקבוצה ולגייס אותה להקמת יישוב חדש בתחומי המדינה העברית. "האם יש בנו כוח להתחיל מחדש?", תהה חבר, "עלינו לשקול את ההצעה מנקודת מבט אחת בלבד, איזו פעולה עלולה לשמור יותר על שלמות הקבוצה … באיזה מצב יש סיכון גדול יותר להתפוררות הקבוצה". השוללים את ההצעה סברו שדווקא היענות לה עלולה לפורר את הקבוצה. המחייבים טענו כי הישארות בתנאים הנוכחיים דווקא היא שתפורר אותה. אחד החברים הביע אכזבה מעצם הנכונות לקבל את ההצעה: "לאור הדיון מתעורר ספק בלב ביחס לליכודה של הקבוצה". בלהט הדיון הטיח חבר דברים קשים: "אם הצעה זו תתקבל, לא ארגיש כל קשר לקבוצה. אני לא רואה אפשרות להמשיך בחברה אשר לא מִלאה את תפקידה כפי שאני מבין אותו".

• מדינה ערבית

"שאיפתי לחיי קבוצה היא אצלי שנייה במעלה לעומת רצוני לחיות במדינה העברית … אני מבכר את השתתפותי הישירה בבניין המדינה". כאמור, התחושה של רבים הייתה שבסופה של המלחמה תקומנה שתי מדינות, יהודית וערבית. מתוך הנחה זו צמחו ועלו שאלות קשות: האם יש עתיד ליישוב יהודי בלב מדינה ערבית, מבחינה ביטחונית, כלכלית וחברתית? האם החברים שעלו חלוצים מהגולה לארץ ישראל, מוכנים לחיות במדינה ערבית, בגלות, בעוד מנגד תקום מדינה יהודית? "אינני רוצה להיות 'חלוץ' בגלות חדשה. גלות במדינת המוּפְתי ]מנהיג ערביי ארץ ישראל[ תהיה מלווה באיום מתמיד של פרעוֹת ולי אין הכוח והרצון לכך. הדבר הוא בניגוד לכל שאיפותיי!". האם זו מציאות אפשרית, האם המדינה הערבית תסכים לקיום יישובים יהודים בתחומה? או שבסופו של דבר הם יאלצו לעקור מביתם. "אינני משלים עם המחשבה כי עלי להישאר ולחיות במדינה הערבית לאורך ימים", טען אחד החברים בדיון.

החברים נקרעו בין אהבת האזור, הזיקה העמוקה להר חברון, ערש האומה העברית, אליו נמשכו בעוצמה רבה, אליו נקשרו נפשותיהם בעבותות אהבה, לבין שאיפתם העזה לחיות במדינה יהודית. חודשים ספורים אחרי עליית הקבוצה להרי עציון ביטא חבר הקבוצה, שלום קרניאל הי"ד, שנפל בקרב שיירת העשרה, את זיקתם העמוקה לאזור:

סגולה חשובה לסביבה זאת, שבה מורגשת אווירה של ארץ ישראל יותר מבמקום אחר. כשמתהלכים בהרים ומטיילים בכרמי הענבים והזיתים אשר בסביבה, קם לפנינו לתחייה התנ"ך.[23]

ועוד שאלו חברים: האם רשאים הם לעזוב בית שהתקדש בדמם של חבריהם שנפלו בקרבות עד כה? ומה תהא השפעת ההחלטה על הקבוצות הצעירות בגוש עציון? האחריות לבית שהקימו בהר והחובה להגן עליו הניעה חברים להתנגד להצעה. היה מי שסבר שבלתי מוסרי לעזוב את הבית בעת כזו ולהטיל על אחרים לשמור עליו: "כל זמן שנמצאים יהודים באזור, לא יוכל איש מבינינו לעזוב את המקום", "את המקום הזה אני רואה כביתי, אבסורד לחשוב שאנשים זרים ישמרו עליו בלי השתתפותנו. זה גם בלתי מוסרי. קבלת ההצעה כמוה כהסתלקות מהמערכה! אין להימלט מהגורל".

איש לא ידע מה יהיו תוצאות המלחמה וכמה זמן היא תימשך. בנסיבות אלו תהו חברים, האם יצליחו להחזיק מעמד זמן רב בתנאי המצור הקשים, תוך ניתוק מהמשפחות. חרדה עמוקה לגורל האמהות והילדים ולחינוך הילדים בשנים קריטיות לעיצובם, השתקפו בדיון. מתוקף נימוק זה קבע חבר: "אני רואה את ההצעה כפתרון רצוי לקבוצה". אחר הציע להחזיר את הנשים והילדים לגוש עציון!

שוב ושוב עלתה השאלה: האם יש לקבוצה די כוחות פיזיים ונפשיים להקים קיבוץ חדש בשפלה? היכן נדרשים הם יותר לחלוציות לאומית, במקום הנוכחי או בהקמת יישוב חדש בתחומי מדינת ישראל שתקום? "התפקיד להתחיל את בניין חיינו ומפעלנו מחדש בתוך תחומי המדינה, תובע מאיתנו נכונות לתפקידים שיש בהם מידה מרובה יותר של חלוציות מאשר התפקידים המוטלים עלינו פה". היו חברים שביקשו להיתלות בהחלטת המוסדות הלאומיים. כחלוצים נאמנים ומסורים, הם סברו שיש להותיר בידי ההנהגה הלאומית והביטחונית את ההחלטה: "אנו חרדים לגורלן של המשפחות שעלולות להיהרס, ברם מוסדות הביטחון הם האחראים לגורל האנשים, והם טרם באו למסקנה המחייבת לקבל ההצעה זו". לא היה זה ניסיון התחמקות מהחלטה, אלא היענות לעולם החינוכי-ערכי שספגו בתנועה – נאמנות ומסירות לאומה וראייתם את עצמם כשליחיה הנאמנים. 

כמה חברים נותרו קרועים. התלבטות אישית, פנימית, אכזרית, מנעה מהם לנקוט עמדה חד-משמעית: "אני מקנא בחברים שנקטו עמדה ברורה. לי עוד קשה להחליט. אני שוקל ומהסס … הסכנה להישאר במדינה ערבית מטרידה אותי". בדומה להם היו מי שביקשו לדחות את ההכרעה או את הדיון כולו, בטענה שאין לפניהם מידע מספיק והשעה אינה כשרה לדיון זה. היו שהציעו לאפשר לחברים בודדים ובנסיבות מיוחדות לצאת מכפר עציון.

מאבק מר וצורב התנהל בנפשם של כל החברים, נראה שרבים מהם הבינו כי השיקול הרציונלי, הקר, ההיגיון הצרוף, מוביל לקבל את ההצעה. מנגד, הציף אותם רגש האהבה לבית שהקימו בעמל רב, להר הנפלא עליו זכו להגשים את שאיפותיהם האישיות והקבוצתיות, ולממש את חזון הנעורים שפיעם בהם בגולה. השואה הִדהדה בלבבות, הכורח לחזור ולעקור שוב מהבית העיק. האומנם, גם כאן, בארץ ישראל, נגזר עליהם ליטול את מקל הנדודים, כאותו "יהודי נודד" בגלות?! החברים סירבו להשלים עם המחשבה האיומה, בכל לבם קיוו שהגיעו "אל המנוחה ואל הנחלה", וממנה לא יעקרו עוד. קשר עמוק לבית שבנו, אהבה אדירה להר, קיננו בלב כולם, כל אחד בחר להביע זאת בדרכו. "פה שתלתי את השתילים הראשונים. פה הקמתי את ביתי. פה נפלו קרבנות מבינינו. את רוח ההרים והסלעים הללו החדרנו בלב ילדינו". "צריך להיאחז במקום זה בכל מחיר, בציפורניים ממש". מנקודת מבטם, העתיד נראה מעורפל ועלום, ההווה קשה ומייסר. בנסיבות אלו היה עליהם להחליט. תמימות קסומה אפיינה את חלקם, רגשנות ואמונה תמה, לעומת חברים קרי מזג, שקולים ושכלתנים.

שלמה רוזן, מאחרוני הדוברים התרשם בכאב שאהבת הבית לא נשמעה די בדיון. בדבריו שזר התייחסות לשאלות הטורדות שצפו בדיון הקשה והמייסר:

הייתי מן השניים הראשונים שהגיעו לכפר עציון … לא אהיה מוכן להיות מן הראשונים שיצאו מפה. בעצם הדיון אני רואה אסון לכל עץ שנשתל ולכל בית שנבנה במקום הזה. כל אבן יקרה לנו וקדושה לנו האדמה הזאת שבהגנה עליה נפלו מיטב חברינו. שאלת התפרקותה של הקבוצה כאילו נדחקת הצִדה לעומת טרגדיה זו. הנימה של 'אהבתי את ביתי' אינה מורגשת בוויכוח. והלא כולנו אוהבים כל סלע ואבן כל עץ וכל רגב במקום הזה. אם תגידו שזה עניין של רגש, נתפסתי לרגשנות זו.

לדעת כמה מהחברים דומה מצבנו למצב האנשים בתל חי, בימי טרומפלדור. גם אז היו שטענו שלא כדאי להחזיק בתל חי. אך ההיסטוריה הוכיחה את ההפך … המאבק על תל חי הציל את הגליל למדינה שלנו.

***

ואכן, צדק הדובר, היה להם, לחברי כפר עציון, מה ללמוד מפרשת תל חי:

בפרוץ מאורעות תר"פ, 1920, היו בגליל העליון ארבעה יישובים: מטולה, כפר גלעדי, תל חי וחמרה. בכפר גלעדי ובתל חי היו 17 איש בכל יישוב. מלחמת העולם הראשונה הסתיימה בהתפוררות האימפריה העות'מנית. המזרח התיכון חוּלק בין בריטניה וצרפת – הגליל העליון נמסר למנדט צרפתי, המרחב שמדרום לו למנדט בריטי. יישובי הצפון נותרו באזור הצרפתי, מנותקים מהיישוב היהודי בארץ. הערבים פעלו בכוח לסלק את השלטון הצרפתי מסוריה ומלבנון, הצרפתים לא ביססו את שלטונם בגליל העליון, שהיה שטח הפקר פרוץ ופרוע. היישוב היהודי היה ניטרלי במאבק. על רקע זה, החלו התנכלויות ערביות ליישובי הצפון – שוד, גזל והרס, ובהמשך פגיעות בנפש. בשלב מסוים נעזבו חמרה ומטולה. תל חי וכפר גלעדי שִוועו לעזרה. יוסף טרומפלדור – הלוחם, החקלאי, החלוץ – עלה לגליל העליון וקיבל על עצמו את הפיקוד. ב-י"ג בטבת תר"פ, 4.1.1920, נדונה בתל חי ובכפר גלעדי, השאלה: האם לעזוב את היישוב ולעבור למטולה, הגדולה והוותיקה?

ביומנו רשם טרומפלדור:

באסיפה דחופה שנערכה אז החלטנו להישאר במקומנו ויהי מה … לעמוד על נפשנו עד האפשרות האחרונה, ולהשתדל להעלות את מחיר חיינו עד כמה שאפשר.[24]

ב-י"ט בשבט תר"פ, 8.2.1920, כתב טרומפלדור:

שעת הניסיון כמעט באה … בעוד שעה, ובעוד רגע אולי תשמע הירייה … דור חדש, דור יהודים בני ארץ ישראל, בני חורין, עומדים על הגבול. מוכנים להקריב נפשם על שמירת הגבול הזה. ושם בפנים הארץ, נושאים ונותנים בלי סוף אם לאשר את התקציב, או לא לאשר, זאת אומרת אם לעזור למגיני המולדת או לא.[25]

בחורף תר"פ נפלו בצפון שני המגינים הראשונים מכדורי המרצחים. באותה עת התקיים בהנהגת היישוב דיון בשאלה: האם לסגת מתל חי ולהימנע מהתערבות במלחמה לא-לנו, או להישאר במקום בכל מחיר? זאב ז'בוטינסקי דרש לסגת מהגליל, דוד בן גוריון טען שנסיגה בגליל משמעותה נסיגה מהארץ כולה, ולכן חובה להישאר שם. הנושא נדון בישיבת הוועד הזמני, ביפו, ביום ג' באדר תר"פ, 22.2.1920. הוועד החליט להגן על הגליל העליון, ולתגבר את תל חי וכפר גלעדי.[26]

במקביל, התנהלו בתל חי ובכפר גלעדי דיונים בשאלת הנסיגה:

באופן זה עומדים עכשיו פועלי תל חי וכפר גלעדי בפני אפשרות, ואולי בפני ודאות של התנפלות, לא רק מצד כנופיות השודדים, אלא גם מצד הצבא המסודר והמאורגן. הבשורה הזאת הדריכה אותנו, כמובן, ממנוחתנו. בשתי העמדות נערכו אספות, שבהן דנו על המצב, ואחר ויכוחים סוערים באו לידי החלטות אלה: בכפר גלעדי הוחלט פה אחד שהכל נשארים במקומותיהם … בתל חי, מ-27 האנשים החליטו 17 להישאר במקום ויתר ה-10 עוזבים את תל חי בלי כל שהות (אולי עוד הלילה).[27]

מי שתמך בפינוי תל חי עזב מיד, נותרו המגינים החדורים תחושת שליחות ואחריות אישית לגורל היישוב.

התגבורת שנשלחה איחרה את המועד. ב-י"א באדר תר"פ, 1.3.1920, חדרו הערבים בעורמה לחצר תל חי ופגעו בשישה מגינים, טרומפלדור ביניהם. המכה הייתה קשה ומהממת. אנשי תל חי עברו לכפר גלעדי. לאחר יומיים, בעקבות ידיעות על ריכוז כוח ערבי גדול והתארגנות להתקפה גדולה, יצאו כל האנשים דרומה.

ב-כ"ב בתשרי תרפ"א, 5.10.1920, חצי שנה לאחר נפילתן, עלתה קבוצה לכפר גלעדי ולתל חי. כעבור ימים מספר עלתה קבוצת איכרים למטולה. בינתיים נמשך המשא ומתן הפוליטי בין אנגליה וצרפת על קביעת התחום בין אזורי שליטתם. ב-י"ב בטבת תרפ"א, 23.12.1920, נחתם בסן-רמו הסכם בין המעצמות לפיו עבר כל האזור, כולל הגליל העליון, מטולה, כפר גלעדי, תל חי וחמרה לתחום שלטון המנדט הבריטי.[28] עמידת הגבורה של יישובי הצפון הייתה גורם מכריע בהחלטה לצרף את אצבע הגליל לתחומי המנדט הבריטי, ומכאן הם צורפו למדינת ישראל, עם תום המנדט. פרשת תל חי הייתה ללפיד אור ועוצמה במהלך תחיית העם בארצו. טרומפלדור וחבריו היו לסמל ומופת למאבק על עתיד העם היהודי בארצו.

מסתבר שהיה לחברי כפר עציון, מגיני גוש עציון בתש"ח, הרבה מה ללמוד מקודמיהם, מגיני הגליל העליון בתר"פ, 1920. חוט אחד מקשר בין שתי הפרשיות, שהיו למופת בתולדות ישראל בימי שיבת ציון השנייה. בשתי הפרשיות פונתה אוכלוסייה בלתי לוחמת בשלב מוקדם של המערכה.[29] בשתי הפרשיות חזרה ונדונה האפשרות לפינוי המקום, בדיונים בין המגינים ובמקביל במוסדות הלאומיים.

***

אברהם פישגרונד, חבר כפר עציון ומפקד הכפר, הודיע לקראת תום הדיון כי מוסדות הביטחון החליטו לא לעזוב את הגוש, ומכאן ואילך הם יחליטו מי יישאר ומי ייצא, "לפי ההחלטה האחרונה של הפיקוד, מתחילים חיינו להתבסס על יסודות של משטר צבאי".

דב קנוהל, ממייסדי קבוצת אברהם בלבוב וחבר הקבוצה, טען כי: "הקבוצה צריכה לקבוע את עמדתה לבעיות עתידה". לדעתו, אין להשאיר זאת רק בידי גורמי הביטחון, והקבוצה חייבת לגבש את עמדתה ולחתור לפעולה בהתאם לכך. בדיון הגורלי "הכריע הרצון לשמור על שלימות הקבוצה ועל דרך משותפת".

בחינה סטטיסטית של פרוטוקול הדיון,[30] מעלה את הנתונים הבאים:

בדיון השתתפו 27 חברים, שדבריהם צוטטו בפרוטוקול )סביר שהשתתפו בדיון חברים נוספים, שנמנעו מליטול את רשות הדיבור, או שדבריהם לא נכללו בפרוטוקול. כמו כן לא נכללו בפרוטוקול דברים של אף אחת מהחברות, סביר מאוד שגם הן הביעו את עמדתן בדיון(.

מבין הדוברים:

11 חברים תמכו בהצעה, כולל תמיכה מסויגת ומהוססת.

10 חברים התנגדו להצעה, כנ"ל.

7 חברים לא נקטו עמדה ברורה.

11 חברים העלו את נושא עתיד הקבוצה, כטיעון מרכזי בדבריהם. מהם: 5 מהתומכים בהצעה, 3 מהמתנגדים לה ו-3 מאלה שלא נקטו עמדה ברורה.

8 חברים העלו את נושא המדינה הערבית כמרכיב מרכזי בטיעונים שלהם. מהם: 4 מהתומכים בהצעה, 1 מהמתנגדים לה ו-3 מאלה שלא נקטו עמדה ברורה.

בתום הדיון נבחרה ועדה לניסוח החלטות. הוועדה הגישה לאסיפה הצעת החלטה:

• חסרה לנו אינפורמציה מספקת על תכניות המוסדות בנוגע לעתידנו במקום.
• המציאות בארץ משתנה כל הזמן. ולכן החלטנו:
  • להביא את תמצית הדיון לידיעת המוסדות.
  • להניע את מוסדות התנועה שיחליטו על עתידנו בהקדם.

הנימוקים להחלטה: רצון למנוע ההצבעה כעת; חוסר אינפורמציה מדויקת.

הסיכום אושר באסיפת החברים, המלצות הוועדה התקבלו.

לסיכום אחת הדרמות הגדולות בימי המערכה בכפר עציון, כתב החבר דב קנוהל:

כל זמן הדיונים מלווה אותי המחשבה, מה אכזרי וקשה גורלם של אנשינו. אין צבא בעולם המטיל על חייליו לחרוץ בהחלטתם הם את גורל חייהם. בדרך כלל משוחרר החייל מלשקול ומלהכריע בדבר גורל המערכה. מנהיגיו ומפקדיו מחליטים על זאת והוא מקבל את ההכרעה ונלחם … רק אנו הועמדנו בפני המצב הקשה להכריע במה אנו רוצים; בסיכוי של הצלת חברתנו ומשפחתנו, או להישאר רתוקים ליישוב שהקימונו. הציבור החליט כי הוא דוחה את האפשרויות הנוחות המוצעות לו ובוחר בשלמות הקבוצה כשהיא מוכנה להחזיק בכפר עציון.[31]

הדיון הטעון לא ריפה את ידיהם ולא החליש את כוח עמידתם של מגיני כפר עציון. חרף התנאים והאתגר הקשה מנשוא שהוטל עליהם, עמדו במערכה הכבדה עד כלות. חברי הקבוצה לא קפצו על עגלת הפינוי, ולא הכריעו ברוב משמעותי בעד ההצעה. מכוח הרצון העז לשמור על שלמות הקבוצה, לא התקבלה ההצעה לאפשר לחברים המעוניינים בכך, ולאלו שנקלעו לנסיבות מיוחדות, לעזוב את כפר עציון.[32]

חברי כפר עציון עמדו ב"מבחן הנאמנות", הקבוצה המשיכה למלא את המשימה שהוטלה עליה. המצור נמשך. מצוקת הנשים והילדים בירושלים הנצורה לא באה על פתרונה המלא. תקיפת התחבורה הערבית הייתה ליעד עיקרי של יישובי גוש עציון ולוחמיו בשלבים האחרונים של המערכה, לקראת הכרזת המדינה.

בימים ג'-ד' באייר תש"ח התחולל הקרב האחרון בגוש עציון. ב-ד' באייר תש"ח, 13.5.1948, נפל כפר עציון בקרב. 79 חברי הקבוצה נהרגו בקרב זה, בהם 20 חברות. רוב משתתפי הדיונים על עתיד הקבוצה ועתידו של כפר עציון, נפלו בקרב. קבוצת אברהם הוכתה מכה אנושה.

י"ט שנים ציפו בני כפר עציון לשוב לביתם החרב בהרים. זכינו להגשים את הציפייה בעקבות שחרור גוש עציון במלחמת ששת הימים. אין כל ספק ששיבתנו לביתנו בהר התחוללה בראש ובראשונה מכוח עמידת הגבורה של הורינו באתגר ההתיישבות בהר ובאתגר העמידה במערכה הכבדה.

בטקס הענקת פרס ישראל לאברהם הרצפלד,[33] (תשל"ב), אמר יגאל אלון:

התנועה ההתיישבותית צמחה מתוך התנאים המיוחדים של מציאות הארץ … נקודות ההתיישבות בהר ובעמק, במדבר ולחופו של הים, הן-הן ששרטטו מראש את מפת הריבונות היהודית, כשם שערכיה המוסריים והחברתיים טבעו חותם עמוק על דמות מפת הפנים שלנו. היא הייתה הכתף הרחבה ביותר עליה נישא מפעל השחרור של עמנו.

במעשה ההתיישבות החלוצי והנועז, בעמידתם האיתנה במבחן הנאמנות, ובמלחמתם הנחושה והמסורה בימי המערכה, היו מתיישבי כפר עציון ומגיניו "כתף רחבה עליה נישא מפעל השחרור של עמנו". הם היו מקדשי שם שמים, מופת מחנך ומעורר השראה למפעל תקומת ישראל בארצו. מכוחם שבנו אנו, בני כפר עציון, לחדש את ביתנו בהר, בבחינת "וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם".[34]

---

[1]. מעורבותי אישית בפרשת גוש עציון רבה ועמוקה. נולדתי בכפר עציון ופוניתי מביתי כילד בימי המערכה בתש"ח. אבי, יעקב קלפהולץ, ודודי שלמה, הי"ד, נפלו בקרבות גוש עציון. הייתי מראשוני השבים הביתה מיד אחרי מלחמת ששת הימים. בשל כך איני יכול לחקור באופן אובייקטיבי ומשוחרר מהטיות את המערכה בגוש עציון בתש"ח. כל שאוכל הוא לנסות להציג את שעבר על מתיישבי גוש עציון ולוחמיו בימים ההם, על פי הידוע לי מהיכרות אישית, מלימוד הנושא ומעיון במקורות ארכיוניים. מאמר זה מבוסס ברובו על הספר שערך דב קנוהל, גוש עציון במלחמתו, ירושלים, תשי"ז (להלן: גע"ב). הציטוטים במאמר רובם מִסֵפֶר זה, אלא אם צוין במפורש אחרת. גם כותרת המאמר שאולה מספרו של דב קנוהל.

[2]. גע"ב, עמ' 70-69.

[3]. יוחנן בן יעקב, גוש עציון – חמישים שנות מאבק ויצירה, 1983 תשמ"ג, מהדורה שלישית, עמ' 135.

[4]. גע"ב, עמ' 70.

[5]. ציפורה רוזנפלד הייתה אמא יחידה שבחרה להישאר בכפר עציון בכל תקופת הקרבות. היא ואישהּ, יחיאל, נפלו בקרב ובנם יוסי התייתם משני הוריו. אמהות נוספות שלא התפנו עם הילדים מכפר עציון, פונו מעט מאוחר יותר.

[6]. גע"ב, עמ' 99-98.

[7]. נורית כהן לוינובסקי, פליטים יהודיים במלחמת העצמאות, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, תל אביב, מאי 2010 (להלן: לוינובסקי), עמ' 43. בכל הקשור לפינוי מגוש עציון לוקה עבודה זו בחסר רב. המחברת התעלמה מאירועים מרכזיים בימי המערכה בגוש עציון. רוב פרקי העבודה מתעלמים מהפינוי ומגורל המפונים מגוש עציון, למרות שהעבודה עוסקת בהרחבה בפינויים ובגורל המפונים מיישובים אחרים בארץ. לדבריה: היה "פינוי מארבעת קיבוצי גוש עציון" (עמ' 81) – קביעה תמוהה. המחברת כותבת כי במלחמת העצמאות ננקטה מדיניות "אדמה חרוכה" ביישובים שנעזבו, ביניהם יישובי גוש עציון (עמ' 223), אולי הכוונה שהלִגיון הערבי הותיר לממלכת ירדן "אדמה חרוכה" בגוש עציון שנכבש והוחרב …. העבודה ראתה אור בספר, באותו שם, תל אביב, 2014.

[8]. דוד בן גוריון, יומן המלחמה, תל אביב, תשמ"ג, כרך א, 31 בינואר 1948, עמ' 197.

   סוגיית פינוי האוכלוסייה הבלתי לוחמת מיישובים נצורים עלתה כבר ב"פקודת תל חי": "הוראות בקשר עם מבצע תל חי: סודי ביותר, 13.10.1947, מאת דן [הרמטכ"ל] … 7. אין לפנות אף נקודה וישוב עברי ומחזיקים בהם עד האיש האחרון. פינוי הנקודות מבלתי לוחמים (ילדים נשים וזקנים וכיוצא באלה) יעשה לאחר האישור של המוסדות המוסמכים". י' סלוצקי, ספר תולדות ההגנה, ממאבק למלחמה, חלק שלישי, כרך ג', תל אביב, תשל"ב, עמ' 1948.

[9]. ראו לדוגמה, מכתביו של יוסף דמסט הי"ד: יצחק דמסט )עורך(, שרתי, מבעלך אוהבך יוספך, תשע"א.

[10]. גע"ב, עמ' 212.

[11]. יוחנן בן יעקב, מחלקת ההר – פרשת הל"ה, משרד הביטחון – בית ספר שדה כפר עציון, תשס"ח.

[12]. גע"ב, עמ' 154.

[13]. המועצה – גוף ניהולי רחב שבין המזכירות לבין אסיפת החברים, היה מקובל בקיבוצים רבים…

[14]. גע"ב, עמ' 156-154.

[15]. ראו מאמרי: "המקורות הרוחניים והתנועתיים של מתיישבי כפר עציון", שיתפרסם בקרוב [פורסם, מרדכי נאור וצבי צמרת (עורכים), עין לעציון, ספריית יהודה דקל, תל אביב, 2016, עמ' 27-11].

[16]. גע"ב, עמ' 174-164.

[17]. על הדיונים במוסדות הקיבוץ הדתי, ראו: נחום ברוכי, הקיבוץ הדתי בשנים תש"ח-תש"ך, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, תמוז תשס"ח, עמ' 29-23. נחום ברוכי, נקום ובנינו, ירושלים, תשע"א, 57-48.

[18]. גע"ב, עמ' 188-186; 194.

[19]. גע"ב, עמ' 210-206.

[20]. ביום ד' באדר א' תש"ח, 14.2.1948 מונה דוד שאלתיאל למפקד מחוז ירושלים. על עמדתו של שאלתיאל בעניין יישובי גוש עציון במערכה, ראו: מוטי גולני, "מטה מחוז ירושלים וגוש עציון בתש"ח", מרדכי מאור (עורך), עידן 7 – גוש עציון מראשיתו ועד תש"ח, ירושלים, תשמ"ו, עמ' 192-181. באותה עת עדיין תמך מפקד המחוז בהישארותם של יישובי גוש עציון, לימים שינה את עמדתו ודרש פינויי היישובים והעברת הלוחמים לירושלים.

[21]. אוריאל אופק, אברהם טריינין, מעוז עציון, תל אביב, תש"ט, דברי הקדמה, האלוף יגאל ידין, עמ' ג.

[22]. קראו בהרחבה: גע"ב, פרק "נצח ירושלים", עמ' 412-367.

[23]. שלום קרניאל, "על הרי ירושלים", זרעים, תשרי תש"ד; יונה ברמן )עורכת(, שלום קרניאל – חייו ומשנתו, מהדורה שנייה, כפר עציון, תשע"ג, עמ' 360-358. 

[24]. גרשון ריבלין (עורך), מורשת תל חי, מהדורה שלישית, תש"ל, עמ' 39. יומנו של טרומפלדור הוכר כיומן תל חי. להלן: מורשת).

[25]. בן ציון דינור (עורך ראשי), ספר תולדות ההגנה, כרך ראשון, חלק שני, תשכ"ה, עמ' 573-572 (להלן: ספר תולדות).

[26] שם, עמ' 577-575.

[27]. יומנו של טרומלפדור, מורשת, עמ' 61-60.

[28]. ספר תולדות, עמ' 580. רבות נכתב על פרשת תל חי, לא כאן המקום להאריך בכך. יש עמדי בכתובים עבודת השוואה בין פרשת תל חי לפרשת גוש עציון, שהדמיון ביניהן רב עד מאוד.  

[29]. מגוש יישובי הצפון פונו אמהות וילדים כמה חודשים לפני הקרב המכריע, ב-י"א באדר תר"פ. לוינובסקי, עמ' 7, הערה מס' 8, ע"פ נקדימון רוגל, היוצאים אל הצפון, ירושלים, 1987, עמ' 139.

[30] גע"ב, עמ' 235-222.

[31]. גע"ב, עמ' 235-234.

[32]. בניגוד למה שהוחלט והתבצע בתל חי.

[33]. אברהם הרצפלד (1973-1891), מחלוצי העלייה השנייה, ממייסדי אחדות העבודה וההסתדרות הכללית ומראשי מפא"י, כיהן כחבר כנסת. 40 שנה עמד בראש הנהלת המרכז החקלאי והקפיד להשתתף בעלייה לקרקע של כל יישוב חדש ולסיים כל טקס עלייה בשיר "שורו הביטו וראו מה גדול היום הזה". בשנת תשל"ב קיבל פרס ישראל על מפעל חיים בתחום ההתיישבות. הרצפלד השתתף בעלייה לקיבוץ רבדים בגוש עציון, וכאמור, בעקבות אישור תוכנית החלוקה, ניהל את הדיון על גורל היישובים העבריים שנותרו מחוץ לגבולות המדינה היהודית שעתידה לקום.

[34]. ירמיה, ל"א טו.