במלאת ק"י שנים לנעילת הישיבה, ד' בשבט תרנ"ב
מקדש אל נעורי, בית מדרשי הישן! / ספך אשר רקב שנית עלי נקרא / אראה שנית כתליך הנמלחים כעשן / את סחי קרקעך, את פיח התקרה / משנה חרבה חרבת מבלי באי מועד / עלה חציר במסילתך ושביליך דשאו / ארג העכביש על ספונך רועד / על גגך הנקרע בני-עורבים יקראו / אבן אבן תישמט ותוּכֶּה רסיסים / עמודיך יתפלצון כולך עומד בנסים / בעפרך יתפלש ארון מאין תורה / אבלה כל פינה ובכתה כל זווית / כתלי בית המדרש, קירות הקדושים! / למה כה תעמדו דומם נואשים.
שורות אלו מהשיר "על סף בית המדרש", של תלמיד ישיבת ולוז'ין, חיים נחמן ביאליק, עלו על בי בעת שניצבתי על סף בית המדרש של ישיבת ולוז'ין, בכסלו תשס"ב, נובמבר 2002. עמוק וצורב היה העלבון, תהייתי האם מותר להתפלל מנחה במקום סחי וזוהמה, בבית המדרש של "אם-הישיבות"!
כמה תיאורים נותרו מימי תפארתה של הישיבה, עת עמד הנצי"ב בראשה: "תחת בית העצים אשר בנה המייסד הראשון [ר' חיים מוולוז'ין] ואשר היה למאכולת אש, בנה הוא [הנצי"ב] בחצר בית המדרש בעזרת נדיבי עמנו בית חומה רחב ידיים… חדרים גבוהים… מאירים ומזהירים וטובים לבריאות, ושם הוא בית-האולפנא" (משא ולוז'ין, תרמ"ה). מיכה יוסף ברדיצ'בסקי תיאר את הבניין:
בית חומה נשגבה המתנוססת בצבי תפארתה עד היום. הישיבה היא ארמון נפלא בנוי תחתיים, שניים ושלישיים, בו אולם גדול, רחב ידיים, נשען על ארבע עמודים גדולים, קירותיו לבנים כשלג וכצמר צחור, רצפתו נקייה וטהורה, והוא לבית תלמוד… חדר גמ"ח… וחדר נקי אשר בו יחלק המנהל את המסכתות… וחדר העישון (כי אסור לעשן טבאק בישיבה) בהתחתיים ישבו המנהל והמשגיח. ובהשלישיים ישנו הביבליוטקא [הספרייה] הגדולה אשר להישיבה. מחזה נפלא ונשגב יראה המטייל בלילות טבת הארוכים, לפני כיכר הישיבה הרצוף באבנים. מאורות המנורות הרבות ישליכו קווי זוהרם על השלג השטוח. קול שלוש מאות איש הלומדים ברגש נמרץ ובהתלהבות עצומה יישמע קול רעש גדול מסוף המגרש ועד סופו (האסיף, תרמ"ו).
כהדרת המבנה כן, ויותר מכך, קול התורה שנשמע בתוכו. הרב יצחק ניסנבוים תיאר את יומו הראשון בישיבה והוא נער בן ט"ו שנים, 1883:
מהרנו אל הישיבה לקבלת שבת. האולם הגדול המואר בעשרות מנורות נפט והמלא מאות צעירים, עשה עלי רושם אדיר… במוצאי שבת… נכנסתי לבית הנצי"ב… שאלני שאלות אחדות וישלחני אל הישיבה, ובהכנסי נחרשו אזני מקול ההמולה הגדולה, לימוד של שלוש מאות צעירים בקול רם ובנגינות שונות, עמדתי מבוהל. הרגיש בי המשגיח… תיכף נכנסנו אל חדר הספרים הגדול וכעבור רגעים אחדים נכנסתי שוב אל הישיבה ושתי גמרות בידי. אולם פה הוברר כי אין מקום פנוי לשבת. כל הספסלים על יד כל השולחנות ועל יד העמודים מיושבים. בקושי נמצא לי מקום בשולחן האחרון על יד התנור והדלת, ופתחתי את הגמרא (עלי חלדי).
בשנת תקס"ג (1803) הונח היסוד לישיבת עץ חיים, מקובל כי הרב חיים מוולוז'ין יסד את ישיבה במצוות רבו, הגר"א. ביום ד' בשבט תרנ"ב (1892), לפני מאה ועשר שנים, נסגרה ישיבת עץ חיים בוולוז'ין בפקודת שלטונות הרוסים, קול התורה נדם. "בבוקר בבוקר כשהתלמידים ישבו ולמדו כדרכם, נבהל הנצי"ב אל הישיבה, כשפניו חיוורים כסיד ובקול רועד וחנוק הודיע כי הישיבה נסגרה" (בצאתי מוולוז'ין, פנחס טורבורג). באותו יום מר הופיע שר המחוז והודיע: "מהיום והלאה תיסגר הישיבה על פי חוקי המדינה, בגלל שלא שמרו בה חוקי בית הספר". הבניין המפואר נסגר ונחתם. הנצי"ב ובנו, ר' חיים ברלין, ור' חיים סולוביצ'יק נאלצו לעזוב את המחוז. היה זה סיום תשעים שנות מבוע אדיר של תורה ואמונה שבקעו מוולוז'ין.
[הערה מאוחרת: שנים רבות מקובל היה לייחס את סגירת הישיבה לסירוב הנצי"ב להוראת השלטונות לשלב בה גם לימודי רוסית. היה זה ביסוס להתנגדות חריפה בחוגים רבניים לשילוב לימודי קודש וחול. בשנת תשס"ה פרסם שאול שטמפפר את המהדורה השנייה, המורחבת והמתוקנת, של ספרו, הישיבה הליטאית בהתהוותה, ובה פרסם סדרת תעודות של השלטונות הרוסיים מהם עולה שהעילה לסגירת הישיבה הייתה התסיסה הפנימית בין התלמידים והמאבקים הסוערים שהתפתחו בישיבה סביב מינוי יורשו של הנצ"ב, ראו שם פרק שמיני, עמ' 268-208].
הרב מ"צ נריה ז"ל פתח חוברת צנועה "פרקי ולוז'ין" באמרו:
ולוז'ין, עיירה ליטאית זו קבעה את חותמה על תקופה שלמה והפכה למושג בעולם היהדות. היא לא רק קבעה בהרבה את דמותה של ליטא אלא רשמה את רישומיה העמוקים בחיי האומה כולה… הישיבה הייתה למרכז התורני של היהדות הרוסית הגדולה, מעצמה אדירה של שקידת תורה, של אהבת תורה, של כבוד תורה ושל כל מידה נכונה… בית-יוצר אדיר של עושר רוחני… לא היה אדם שיצא ריקם מוולוז'ין… מכוחה של ולוז'ין ומכוח כוחה נתעלה כבוד התורה… ועדיין שפע ברכתה קיים בעולם, מוסיף והולך באהלי תורה, מכוון ומדריך באורחות חיים. כי מאור ד' זיווה מנהיר, לדור דורים נרה יאיר… הישיבה הייתה כבר מראשיתה ליצירה מקורית בעלת מהות ואופי משלה, לא ישיבה סתם אלא 'אם הישיבות', בניין אב לכולן (פרקי ולוז'ין, תשכ"ד).
עיירה קטנה ודלה הייתה ולוז'ין בראשית המאה הי"ט וכך נותרה עד ימינו. בזכות בן העיירה, ר' חיים מוולוז'ין, שבחר לייסד בה את ישיבת עץ חיים, עלתה ולוז'ין על מפת העולם היהודי והעלתה אותה לדרגת "בית-יוצר לנשמת האומה". בימים של סער, מאבק בין חסידים למתנגדים, עליית תלמידי הגר"א לארץ ישראל, בעת שנקבע תחום המושב ברוסיה, סמוך לאחר החלוקות שחִסלו את מדינת פולין, קם מעוז התורה והאמונה. חידוש בולט הנחילה ישיבת עץ חיים; לראשונה ישיבה גדולה בעיירה קטנה ודלת אמצעים. בנוהג שבעולם ההוא, בתי המדרש והישיבות הוחזקו על ידי הקהילה המקומית. בוולוז'ין יסד ר' חיים מנגנון מסועף לאיסוף תרומות מקהילות ישראל. הרב פנה לקהילות מזרח אירופה ונענה בעין יפה. גבאים מיוחדים מונו בערים מרכזיות, אף שד"רים שוגרו למרחקים לאיסוף תרומות. ר' חיים פעל לפי מתכונת איסוף התרומות למען ארץ ישראל. בכך הייתה "הישיבה" למוסד כלל עולמי. זאת במטרה להעניק לתלמידי הישיבה תנאי לימוד הולמים; קצבה שבועית מראש הישיבה, לצורך שכירת חדר ורכישת ארוחות מסודרת. לראשונה בוטל מוסד "אכילת הימים" שהיה רווח ומקובל עד אז (שאול שטמפפר, הישיבה הליטאית בהתהוותה, ירושלים, תשס"ה).
ר' חיים האמין כי קיום העולם תלוי בלימוד תורה, לפיכך והנהיג בישיבה לימוד רצוף יומם ולילה ללא הפוגה! ר' דוד טיבל, תלמידו, העיד: "כל לילה ולילה היו קבועים משמרות, עדר עדר לבדו מכלל הישיבה עד אשר תמיד, יומם ולילה, לא יוחשו להיות שונין ומהפסיק בלימודם. והוגד לי באמת שאף בלילות הכנסת שבת לא פסקו משמרות הללו, והוא בעצמו ובכבודו היה משתדל לפרקים להיות יוצא ונכנס אף בלילי שבתות" (גליא מסכתא, וילנא, ד'תר"ד). סדר הלימוד הוכתב מעיקרון קדוש זה והתקיים לאורך כל השנה כולה, ללא "זמנים" וללא חופשות. בשיאה מנתה הישיבה יותר משלוש מאות תלמידים. בימי הר"מ הנצי"ב תפס לימוד החומש מקום חשוב וקבוע בכל בוקר אחר תפילת שחרית. משיעורים אלו של הנצי"ב צמח פירושו הנודע, העמק דבר.
ר' חיים מוולוז'ין ציין במכתבו מתשרי תקס"ג (1802) את הירידה בלימוד התורה באותם ימים, והקושי בפניו ניצבים החפצים ללמוד תורה, כנימוק מרכזי לייסוד הישיבה. על תרומת הישיבה לעולם התורה העיד תלמידו של ר' חיים, עדות מלמדת על חשיבותה וערכה:
הישיבה הקדושה דוואלאז'ין… באמת היא אֵם ומקור לכל הישיבות והתלמודי תורה דרבים שבעולם… מקודם שנוסד בית ה' על ידי מלאך ה', רבנו הקדוש, היה העולם שמם, תוהו ובוהו ממש. כי לא נודע בעולם אפילו שֵם ישיבה, ומהו העניין של ישיבה, ומה עושים בה. וגם לא נודע שֵם תלמוד תורה דרבים, כי היה העולם שמם מתורה, וגם ספרי קודש, ספרי ש"ס, לא היו בנמצא בעולם כלל, כי אם אצל יחידי סגולה, גבירים מפורסמים ואפילו בבתי המדרש מעיירות גדולות לא נמצא ש"ס שלם, כי לא היה נצרך בעולם מחמת שלא היו עוסקים בם. וכשייסד רבנו הקדוש את הישיבה, נתבקשו גמרות הרבה (ר' יוסף מקריניק, מוסדות התורה באירופה).
בצד לימוד התורה התחוללה בישיבה פעילות ענפה. שתי אגודות ציוניות חשאיות צמחו מתוכה: נס ציונה (1885), ונצח ישראל (1890). רק קומץ תלמידים זכו להתקבל לאגודות אלו שפעלו בחשאיות, הצטרפות אליהן הייתה כרוכה בשבועה חמורה. בין החברים באגודות: הרב משה מרדכי אפשטיין, לימים ראש ישיבת סלובדקה שעבר עמה לחברון. והרב איסר זלמן מלצר. אגודת נס ציונה טרחה על איסוף מכתבים מגדולי ישראל, בשבח יישוב ארץ ישראל. קובץ זה לא ראה אור בישיבה, והיה הבסיס לקובץ החשוב שהוציא לימים אברהם יעקב סלוצקי, שיבת ציון (וארשה תר"ס).
בין הבולטים בתלמידי הישיבה שהפיצו אור גדול בישראל, אהבת תורה ואהבת ציון: הנצי"ב מוולוז'ין ובניו ר' חיים ור' מאיר בר אילן, הרב מרדכי אלישבערג; הרב שמואל מהוליבר; הרב יצחק ניסנבוים – כולם תומכים ופעילים בתנועת חובבי ציון ובתנועה הציונית. ועל כולם הרב אברהם יצחק הכהן קוק, בני משפחת סולובייצ'יק, ועוד רבים. עוד נודעו הרב חיים עוזר גרוז'נסקי; ר' שמואל סלאנט, רבה של ירושלים; הרב אליהו חיים מייזל, רבה של לודז', וכן היו בין התלמידים ביאליק, ברדיצ'בסקי ואחרים.
בשנת תרנ"ט (1899) נפתחה הישיבה בשנית אף כי לא שבה לתפארתה הראשונית. ושוב נסגרו שערי הישיבה במלחמת העולם הראשונה. לאחר המלחמה, בתרפ"ב (1922), שבו קולות הלימוד ובקעו מישיבת ולוז'ין המחודשת, ואלה פסקו בימי השואה. בדברי התורה שנשא הרב יעקב שפירא, אב"ד דולוז'ין, אור ליום ח"י בשבט תרפ"ב, דרש בהבדל בין עליית משה לקבל לוחות ראשונים, שנעשתה בקדושה ובטהרה בענן (יומא ד), לבין עלייתו ללא אותה רמה של קדושה וטהרה בעלייתו לקבל לוחות שניים. ותירץ – כאשר נעשה דבר חדש נצרכה זכות קדושה יתירה. כך גם בעת חידוש הישיבה לא נזקקו לאותה רמת קדושה כבעת ייסודה. והמשיך: "אבות כבר הדליקו בבית הזה את נר ה' נר התמיד. נר התורה היה דולק והולך בבית הלז זה יותר ממאה שנים ולכך, אף דבשנים האחרונות הוכהה ונתקלקל מאורו, מרהיב אני עוז בנפשי לחזור ולהדליקו, ואקווה כי זכות אבותי ששמשו בבית הזה מסייעתני" (ולוז'ין, אדר תרפ"ב, בתוך: פתיחת ישיבת עץ חים, דב היימן, סיני, תשמ"ה).
"ואיך לא נבוש בראותנו כי תורת ה' נתונה בעפר ויושלך אמת ארצה" קרא הרב חיים מוולוז'ין במכתבו הגלוי על ייסוד הישיבה (תשרי תקס"ג), וכך חשתי אני בביקורי שם. במיוחד נוכח העובדה שבעיירות הסמוכות נותרו מבני הישיבות הגדולות והנודעות – מיר, ראדין, נובארדוק (נובוגרודק) ועוד – על תילם, כולם משמשים מבני ציבור מקומיים – בנק, בית ספר, סניף דואר וכו'. מה אירע לה לישיבת עץ חיים שלא שפר גורלה מאחיותיה-בנותיה? עד לפני כשנתיים פעלה במבנה קונדיטוריה והוא נשמר. ואז זכינו, בקול רעש גדול, פרי מאמץ ניכר בו היו מעורבים ושותפים אנשינו, נמסר המבנה אחר כבוד לידי הקהילה היהודית הדתית בבלורוס, מינסק. הקונדיטוריה פונתה והמקום היה לחורבה זנוחה, וכדי ביזיון וקצף!
בוולוז'ין אין עוד יהודים. לחידוש ימיה של ישיבת וולוז'ין אין אנו נושאים עיניים. חינוך על ברכי המורשת שהותירה, שימור הזיכרון הגלום בכתלי מבנה קדוש זה, באלה אנו חייבים כלפי העבר ויותר מכך לעתיד היהודי. ר' חיים הקים את הישיבה כמוסד לאומי יהודי שהוחזק על ידי כלל ישראל, וכלל ישראל אינו פטור מאחריות למקום. תנועת המזרחי שרבים מגדוליה למדו בין כתלי הישיבה, בני משפחות ראשי הישיבה ובוגריה – לא יוכלו לשאת עיניים אם לא יחלצו יחדיו לגאול את המבנה הנהרס מחרפתו. חידושו אינו תובע את מידת הקדושה ששרתה עליו בתחילתו (כדברי הרב שפירא הנ"ל).
רעיונות שונים הועלו מה לעשות במבנה העזוב; להקים בו אכסניה למבקרים ולסמינרים (ספק אם יש לכך סיכוי, העלוּת הנדרשת גבוהה ביותר); לשקם את המבנה לנעול אותו היטב ולהפקיד המפתח בידי שכן מקומי שיפתח למבקרים (כפי שנעשה בבית המדרש של חסידי גור סמוך לוורשה, ועוד). ואולי, כפי שהציע ידידי ד"ר שאול שטמפפר, לשקם אותו ולהעניק אותו לרשות המקומית שתפתח בו ספרייה חינוכית, מועדון מחשבים וכיוצא באלה (כך נשמרים המבנים של בתי הכנסת בפיוטריקוב שבפולין ועוד), ובתנאי שיהא פתוח לביקורים של יהודים, אף יוצבו בו צילומים ומסמכים המשקפים את עברו המפואר. כל אחד מאלה ודאי יעודד תיירות יהודית ובדרך זו נפיץ מעט מאור התורה שבקע משם. את השיר, על סף בית המדרש, בו פתחתי, סיים ביאליק בשורות של תקווה:
לא תמוט אהל שם! עוד אבנך ונבנית / מערמות עפרך אחיה את הכתלים… וראו כל בשר כי… יבש חציר נבל ציץ – וה' לעולם!
האמנם נזכה לכך?!
[הערה מאוחרת: לימים נטלה על עצמה הקהילה הדתית במינסק לטפל במבנה, הותקנו חלונות ודלתות והוצבה בו תערוכה צנועה. המפתח שמור במשרדי הקהילה היהודית במינסק שמאפשרת לקבוצות ביקורים במקום]
