בס"ד, י' בסיוון תש"ע, 23.5.10
מצעדם של יאנוש קורצ'אק והיתומים בגטו ורשה – מצעד מחאה מול סיכויי הישרדות
ביום כ"ב במנחם-אב תש"ב (5.8.1942), יצא יאנוש קורצ'אק בראש מצעד מרשים של ילדי בית היתומים לכיכר השילוחים (האומשלגפלאץ) בוורשה. בבוקר הכין קורצ'אק את הילדים לקראת הצעידה. הוא הורה להם ללבוש בגדי חג, ללכת זקופים, לא להשפיל מבט ולא לבכות, לשיר יחד אִתו. הם חצו את הגטו, נכנסו לאומשלגפלאץ והמשיכו במצעד גאה אל הרכבת שהמתינה להם. כולם עלו על הרכבת בדרכם למחנה ההשמדה טרבלינקה. ככל הנראה בהיותם בקרון הרכבת הוצע ליאנוש קורצ'אק על ידי איש ס"ס לרדת מהקרון ולהשתחרר, הוא סירב והצטרף לילדיו. איש מהם לא שרד. המצעד המסודר והמאורגן של הילדים הזקופים, לבושים בקפידה ושרים יחדיו ברחובות הגטו בדרכם האחרונה, אינם משפילים עיניים ואינם בוכים – הותיר רושם עז בלב אנשי הגטו: יהודים, פולנים ואף נאצים ניצבו מסומרים מול מחאה אדירה זו נגד ממלכת הרשע.
באחד המסעות שהדרכתי בפולין, תארתי את המעמד נורא ההוד במקום בו התחולל. ניגש אלי יורק – דוד פלונסקי, ניצול שואה, ילד שפעל במערכת הביוב בגטו ורשה, בארגון היהודי הלוחם – שהתלווה אלינו כאיש עדות. יורק שרד, עלה לישראל והקים בית ומשפחה. הוא ציין כמה התרשם מהתיאור וגם הבנות התרשמו ממנו. אבל הוסיף ואמר: אני לא זכיתי להיות גיבור כמוהם. ואז שאל בלחש; אם קורצ'אק היה מורה לילדים היתומים מיד בבוקר לברוח, להימלט, לנוס על נפשם! רובם היו נהרגים בבריחה או אחריה. אבל חלק מהם אולי היו ניצולים במרתפים, בביובים, בעליות הגג. מי יודע, אולי חלקם אולי בודדים היו עולים לארץ ומקימים משפחה כפי שזכה הוא. יורק, חבר קיבוץ, אב לשלושה ילדים שאחד מהם טייס קרב שנפל במלחמת יום הכיפורים. אין הילת גיבורים במילוט בבור מדמנה זו הצלה הכרוכה בביזוי ובהשפלה. אבל יש בה סיכוי חיים! יורק הוסיף: אל תעלה זאת בפני התלמידים, אל תקלקל את הרושם האדיר שהותיר בהם המצעד המרשים. הפצרתי בו: אמור להם את שאמרת לי, חשוב שישמעו, שייחשפו לעומק הוויית השואה! למלכודת הנוראה בה נמצאו היהודים. יורק נעתר לבקשתי ושיתף את התלמידים בדברים.
מרד גטו ורשה – האמנם מרד מוצדק היה?
איני מעלה בדעתי סיור בפולין ללא ביקור באתר מרד גטו ורשה. המרד זקף את גוונו השחוח, את גאוותנו היהודית והוכיח שדמנו אינו הפקר. חריגים היו הרבנים: מנחם זמבה (ורשה, תרמ"ג-תש"ג, 1943-1883) ויצחק ניסנבוים, מנהיג המזרחי (פולין, תרכ"ט-תש"ג, 1942/3-1868), שתמכו במורדים. רוב הרבנים וראשי הציבור בגטו הסתייגו מהמרד. המרד שנוי במחלוקת: מה מחירו? האם המטרה מקדשת את האמצעים? – חפץ הקיום האישי והקיבוצי, "קידוש החיים" בניסוחו של הרב ניסנבוים בראשית המלחמה, תבע למצות כל דרך הישרדות. לעומתם עמדה התביעה לגאול את כבוד ישראל וכבוד האדם באשר הוא נברא בצלם אלוהים. להרים את נס המרד מול הרשע, התיעוב החייתי שבאדם. מרד שאין בכוחו למלט את נושאיו מגורלם אך יש בו מוות בכבוד, מוֹת לוחמים גאים. המרד פרץ כאשר חשו הנצורים כי אבדה כל תקווה, גורלם נחרץ. מאבקם – תכליתו לכתוב "שלוש שורות בהיסטוריה" (כדברי מפקד המחתרת בגטו קרקוב, דולק ליבסקינד). הם זכו לכתוב בהיסטוריה ים של מילים, לחקוק את מעשיהם בתולדות האדם באותיות נצח של דם ואש.[1]
הרמטכ"ל, דוד אלעזר (דדו) נשא דברים בעצרת זיכרון לשואה ולגבורה:
אנחנו עם אשר האנדרטאות שהקים לא היו אף פעם אנדרטאות ניצחון. על האנדרטאות שלנו חקוקים שמות הנופלים. אצל עמים אחרים תמצאו שערי ניצחון ואילו סמלי הגבורה שלנו הם דווקא מצדה, תל-חי, גטו ורשה – מקומות בהם אמנם הפסדנו בקרב, אבל ניצחנו במלחמת קיומו של העם. שרשרת היסטורית רצופה של עמידה יהודית על הנפש נמשכת מנאומו של אלעזר בן-יאיר במצדה, דרך פסוקו האחרון של טרומפלדור ועד פקודת היום האחרונה של מדרכי אנילביץ'. כשם שעמדו לוחמי מצדה כאחרונים בחומה, כך עמדו מורדי הגיטאות על חומותיו ההרוסות של העם היהודי באירופה.[2]
הרב משה צבי נריה (תרע"ג-תשנ"ו, 1995-1913, פולין-ישראל) חלק על קביעה זו וכן פסיקתו ההלכתית של הרב שלמה גורן' לפיה מעשה הגבורה של לוחמי מצדה היה בהתאם להלכה. לעומתם סבר הרב נריה:
אחינו שהיו נתונים בצרה ובשביה בגיטאות ובמחנות המוות והיו צפויים לייסורים ולהתעללויות ולהעברה על הדת – אילו היו נוהגים כפסק דינו של הרב גורן לא היה נשאר מהם שריד ופליט. זהו איפוא פסק דין מוטעה ומסוכן ויש להסתייג ממנו, כי נותן התורה ציווה עלינו את החיים "וחי בהם – ולא שימות בהם".[3]
בר"ח אדר תש"ד (25.2.1944), עשרה חודשים אחרי מרד גטו ורשה, כתב הרב נריה:
נימוק אחד יסודי מנע את קדושינו מבוא בדמים: לא לגרות את יצרי הרוצחים ולא לגרום לקורבנות נוספים. הבלגתם הנפלאה של דורותינו על סף המוות עולה בהרבה על גבורת "תמות נפשי עם פלשתים". האחרונה היא גבורה ואילו הראשונה, גבורה שבגבורה… אין כל ספק שאצל אחינו הקדושים בפולין פעל בעיקר הנימוק היסודי הזה. כל זמן שהיה קיים סדק תקווה אסרו על עצמם בתכלית האיסור לתת עילא כל שהיא להריגת יהודים. נוח היה להם ליהרג ובלבד שלא לגרום לרצח אחיהם… משנתברר כי המתים לא יצילו את החיים, פרצה המלחמה, באומץ, בגאון, בקוממיות, כמתאים לעם של קידוש השם. מלחמת ההבלגה שקדמה למלחמת התנופה… דווקא היא ראויה להערכה עמוקה שכן נתגלו בה כוחות החיים הגנוזים באומה ונחשף רצון קיומה בעומק רוממותו.[4]
ד"ר חווה אשכולי הוסיפה עדוּת אישית משיחתה עם הרב נריה בשנת תשנ"ה, 1995:
בעקבות ידיעות על ההישרדות בשואה, ידיעה שאחד הבונקרים בקובנה החזיק מעמד עד שהגיעו הרוסים – נתחזקה דעתו שייתכן ובבונקרים היו יהודים מחזיקים מעמד גם בגטו ורשה, לולא המרד והשריפה, מכאן שהימנעות ממרד הייתה מצילה חיים".[5]
כמו הרב נריה, גם הרב יהושע משה אהרונסון (תר"ע-תשנ"ד, 1994-1910, סאניק בפולין – פתח תקוה), ששרד את השואה וזכה לעלות ארצה, הסתייג ממרד גטו ורשה, לדבריו:
בגטו ורשה שרדו כחמישים אלף נפש, כולם הושמדו… ייתכן כי לולא המרד היה חלק נכבד ניצל ושורד. האם יש זכות מוסרית להכריז על מרד תוך העמדתם בסכנת מוות. נכון הוא כי גם לולא המרד היו רובם של יהודי ורשה מוצאים את מותם בגיטאות, במחנות העבודה ובמחנות המוות. 'רובם' אמרנו, אבל לא 'כולם'. האחריות הקולקטיבית של רועי ישראל, אנשי האמונה, אנסתם שלא לתמוך במבצעי הראווה, שמלבד ראוותנות אין בהם פתרון מוחשי ומעשי להצלת נפשות. הצלת נפש אחת מישראל שקולה הייתה בעיניהם יותר מכל מבצע אחר – ויהיה גדול ומפואר. על אחת כמה וכמה, מבצע שאמור לסכן עם רב מישראל… מבלי לנסות להאשים את קדושי השואה, ומבלי כל רצון לפגוע בזכרם הטהור, הם עשו את אשר עשו [מרדו] מתוך ראיית ההווה… אין לנו כל זכות מוסרית לדונם. אבל בראייה לאחור, היום כארבעים שנה לאחר החורבן האיום, עולה ומזדקרת במִשְנה זוהר הגדלוּת המוסרית והראייה המפוקחת של אנשי החזון, אישי האמונה.[6]
האנדרטה בגטו ורשה שעיצב נתן רפפורט, נחלקת לשניים: צִדה המוכר, המורדים, מעוצב בעוצמה רבה. צִדה השני: ההולכים אל המוות, רב נושא ספר תורה, אישה הרה, יהודי נושא תפילה וילד אחד מישיר מבט בין מבוגרים שמבטם מושפל. דמויות אפורות, קודרות. שתי תמונות, שתי נקודות מבט על הגטו. עם מי אנו מזדהים, מי מדבר אלינו ביתר עוצמה? רוב הטקסים בוורשה וביד ושם – שם מוצג העתק האנדרטה – מתקיימים למרגלות המורדים.
כך תכננו גם בנות אולפנת עפרה במסע פולין. כאשר התקרבנו לאנדרטה – אחרי ביקור במילה 18, הבונקר האחרון של המורדים, שם שוחחנו על המרד – התעורר בין הבנות ויכוח סוער ומרתק – היכן נקיים את הטקס: מול המורדים או מול ההולכים אל המוות? – הן התבוננו בפניהם של ההולכים אל המוות ושל המורדים. ניסו ללמוד על עולמם, על האדם והיהודי שהייתה גלומה בהם. אין אנו שופטים ולא נבקש להכריע ולא לדון אותם, לעולם לא נגיע למקומם. נתאמץ להבין מעט מזעיר, אולי נזכה לחוש קמצוץ ממה שחוו הם. לקלוט ולהפְנים מקצת שבמקצת ממורכבות ומסיבוכי החיים היהודיים שם. מתוך המלכודת השטנית אליה הוטלו ועִמה התמודדו, ננסה לחלץ ערכי קיום יהודיים. ושמא, ואולי, נשאב מהם דבר מה לימינו, לחיינו אנו. הפתרון אליו הגיעו הבנות היה לקיים את הטקס מול דופן האנדרטה, באופן שנתייצב בין שתי התמונות, נזדהה עם שתי הגישות שהתמודדו בגטו.
גטו וילנה – גבורה על חשבון הציבור?!
איציק ויטנברג – יהודי צעיר חבר המפלגה הקומוניסטית נתמנה למפקד הארגון המחתרתי הלוחם בגטו וילנה. בתמוז תש"ג, יולי 1943, הוסגר ויטנברג למשטרה הליטאית על ידי ראש היודנראט, גנס. השוטרים הובילו אותו אל מפקדת הס"ס, שמחוץ לגטו. בדרך שוחרר ויטנברג מידי השוטרים בפעולה מהירה של חבריו הלוחמים. הוא נמלט והסתתר בגטו. הנאצים הציבו בפני הנהגת הגטו תביעה תקיפה להסגיר את איציק ויטנברג, ואיימו: אם לא יוסגר תוך שש שעות הגטו כולו, כ-30.000 יהודים, יושמד! (קרוב ל-40,000 מיושבי הגטו כבר הושמדו בפונאר).
מתח רב שרר בגטו, גבר החשש ממלחמת אחים בין המחתרת לבין המון היהודים חפצי החיים, שפיעמה בהם תקווה קלושה להינצל. הם התפרצו כנגד ראשי המחתרת שגוננו על מפקדם. בעליית גג מוסתרת ישבו ראשי המחתרת עם ויטנברג, מפקדם הנערץ, ודנו במצב. המוני יהודים חפצי חיים שהאמינו בסיכוי ולו קלוש לשרוד, התקבצו לרחבת בית היודנראט ודרשו בתוקף להסגיר את ויטנברג שדינו כרודף אחר כל יושבי הגטו להורגם. ככל הנראה הסגיר עצמו איציק ויטנברג לידי הגסטאפו, והתאבד או שנרצח על ידי הנאצים.[7]
השְפֶּרָה – אקציית הילדים בגטו לודז'
ער"ה תש"ב, 12.9.1942, דרשו הנאצים מרומקובסקי, ראש היודנראט, להכין רשימה של כל מי שאינם כשירים לעבודה, היה ברור שהם מיועדים להשמדה, אף כי ידיעות ברורות טרם חדרו לגטו המסוגר. רומקובסקי ניהל משא ומתן עם המפקדים הנאצים והובהר לו כי אם היהודים לא ימסרו לנאצים את אלו שאינם מסוגלים לעבוד ולייצר, יבצעו הנאצים את האקציה בעצמם ואז יאבדו יהודים רבים יותר. רומקובסקי כינס את תושבי הגטו, פנה אליהם באופן נרגש וביקש שיתוף פעולה – מסירת ילדים וזקנים. הוא קרא להקריב חלק מהילדים ומהזקנים למען הצלת האחרים. הציבור דחה את הצעתו והגרמנים נכנסו לגטו ובמשך שבוע ימים ביצעו חיפוש אכזרי, הוציאו את הילדים, הזקנים והחולים, כ-16,000 נפש ורצחו אותם בחלמנו. הגטו המשיך לייצר, מערך המפעלים גדל, 119 מפעלים, כ-%90 מיושבי הגטו הועסקו בהם.
נאום רומקובסקי לפני אקציית הילדים, גטו לודז' – 4 בספטמבר 1942
על הגטו ירדה מכה קשה. דורשים ממנו את היקר לנו ביותר – ילדים ואנשים זקנים. אני לא זכיתי לילד משלי ולכן את שנותיי הטובות ביותר הקדשתי לילד. אני חייתי ונשמתי יחד עם הילד. לא שיערתי מעולם שידי שלי ייאלצו להגיש את הקורבן למזבח. בימי זקנותי אני נאלץ להושיט את ידי ולהתחנן: "אחי ואחיותיי, תנו לי אותם ! – אבות ואימהות, תנו לי את ילדיכם …" (בכי תמרורים מזעזע בקרב הציבור הנאסף) …
אתמול במשך היום נתנו לי פקודה לשלוח מעל עשרים אלף יהודים מן הגטו, ואם לא – "נעשה זאת [הנאצים]אנחנו". הועמדה השאלה: "האם היה עלינו לקבל את הדבר ולעשות זאת בעצמנו, או להשאיר זאת לאחרים?" כיוון שלא היינו מודרכים על ידי המחשבה כמה יאבדו אלא כמה ניתן להציל, הגענו אנחנו, כלומר אני והמקורבים ביותר אלי בעבודה, למסקנה שיהיה הדבר קשה ככל שיהיה אנו מוכרחים לקבל את ביצוע הגזירה לידינו. אני מוכרח לבצע את הניתוח הקשה השותת דם, אני מוכרח לקטוע איברים, בכדי להציל את הגוף ! אני מוכרח ליטול ילדים ואם לא, עלולים להילקח, חס ושלום, גם אחרים … (יללות איומות)
לא איש נחמות אני היום. גם לא באתי להרגיע אתכם היום, אלא לחשוף את כל כאבכם וצערכם. באתי כמו גזלן לקחת מכם את היקר ביותר ללבכם. ניסיתי בכל כוחותי לבטל את רוע הגזירה. לאחר שלא ניתן לבטלה ניסיתי למתן את הגזירה. רק אתמול ציוויתי על רישום ילדים בני תשע, רציתי לפחות להציל את השנתון האחד – בגיל מ-9 עד 10. אבל לא רצו לוותר לי. דבר אחד עלה בידי – להציל את הילדים שמעל גיל 10. תהיה זאת נחמתנו בצערנו הגדול.
יש לנו בגטו רבים חולי שחפת שימיהם או אולי השבועות שלהם ספורים. איני יודע אפשר שזוהי תכנית שטנית ואולי לא, אך איני יכול להתאפק מלהביע אותה: תנו לי את החולים הללו ובמקומם אפשר יהיה להציל בריאים. אני יודע כמה יקר לכל אחד החולה שבביתו כל שכן אצל היהודים. אולם בשעת גזירה מוכרחים לשקול ולמדוד את מי יש להציל, מי יכול להינצל ומי מותר להציל. השכל הישר מחייב שמוכרח להינצל זה שניתן להציל והוא בעל סיכויים להינצל ולא זה שאין אפשרות בלאו הכי להצילו…
בסיור בלודז' הגענו עם קבוצת תלמידות בוגרות אולפנת עפרה, לכיכר הכבאים, למקום בו ניצב רומקובסקי ונשא את הנאום הקשה. רוב המִבְנים סביב הכיכר נותרו על תילם, כפי שניתן לראות בצילום מאותם הימים. העליתי בפני הבנות את הדילמה בפניה נצבו יושבי הגטו: למסור את הילדים הקטנים ואת החולים, או שהנאצים יקחו בעצמם רבים הרבה יותר. כצפוי, הבנות, שחלקן בוודאי תהיינה אימהות בעוד שנים ספורות, התקשו להחליט מה נכון לעשות במצב זה. החינוך וההכשרה לחיים אינם מתמודדים עם סוגיות כאלה. הרב אבי גיסר, הרב של עפרה, טען בדיון: "דִברה תורה בלשון בני אדם" (בבלי, נדרים, ג, ע"א, ועוד). המציאות שבפניה נִצבו יהודי הגטו היא שטנית ולא אנושית. התורה אינה מורה מה לעשות במציאות שטנית כזו. רעיון יפה, אך לטעמי אינו מתמודד עם אכזריות השאלה. יש לבחון דילמה זו מתוך עמדת מוצא לפיה התורה דוחה כל אפשרות שאדם יסייע בכל צורה שהיא לרצח. במקרה זה, נראה לי ששב ואל תעשה – עדיף.
הכומר היהודי – רומואלד ושקינל – יעקב וכסלר
רומוואלד ושקינל נולד ב-1943 בעיירה קטנה בליטא, גדל והיה כומר ופילוסוף קתולי. בהיותו בן 35, גילתה לו אמו הפולנייה כי הוא יהודי! במלחמה, בהיותו תינוק בן שבועיים, נמסר לה על ידי הוריו ומאז גדל כבנה, הוריו נרצחו. במאמץ רב עלה בידו לתהות על זהותו, גילה שהוא בנם של יענקל' ובתיה וקסלר וכי דודו, יהודי חרדי, שרד וחי בישראל. ושינקל אימץ את שם אביו, יעקב וכסלר, והחליט להמשיך לכהן ככומר וכמרצה לפילוסופיה באוניברסיטה הקתולית בלובלין. ידידו, האפיפיור, אתו נועץ חיזק אותו בדרכו הייחודית. יעקב מגדיר עצמו יהודי "בנו של ישו היהודי", רואה עצמו קתולי נאמן וגם יהודי. בביתו ניצבים זה לצד זה חנוכייה וצלב. איש בעל זהות מפוצלת, קרוע בין עולמות, אינו מסוגל לוותר על אף אחד מהם.
האזנתי בקשב רב לדבריו בפנינו, קבוצת תלמידות מישראל. הייתה זו חוויה קשה. רוב הזמן דיבר בעיניים עצומות, זולגות דמעות. פגישה אִתו מעוררת אמפטיה עמוקה, הבנה והזדהות עם כאב. חמלה ורחמים מציפים אותך מול סיפור חיים נורא זה. יעקב וכסלר פנה לשגרירות ישראל בוורשה וביקש אשרת עולה כיהודי על פי חוק השבות! משרד הפנים סירב והעניק לו אשרת שהות זמנית בארץ שלא מתוקף חוק השבות. בהר הכרמל קרא אליהו הנביא: "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים" (מלכים א, יח, כ"א). אליהו לא התריע נגד אי-הכרעה, אלא דווקא נגד הכרעה על הליכה בשתי הדרכים גם יחד.
כומר ומרצה מלומד מכיר היטב את שעוללה הנצרות, "דת האהבה", ליהדות וליהודים לאורך הדורות. הוא יודע שהאנטישמיות שטִיפחה הנצרות בקרב המוני המאמינים באירופה, היא הרקע גם לזוועה הנאצית. הסיפור האישי המרגש עלול להסתיר מאתנו את האמת הקשה והנוקבת. אליהו הנביא היה כנראה מזעיף פניו מול יעקב וכסלר ותובע ממנו את שתבע בהר הכרמל – הכרעה! יעקב וכסלר בחר לבוא לארץ, למד באולפן עברית בקיבוץ שדה אליהו ונקלט כעובד ביד ושם. הוא מחפש את דרכו המסובכת כאן, בינינו. ואנו, מה נענה לבקשתו-תחינתו?
מסע פולין הינו מסע אל תוככי נפשו של כל אחד מאתנו. איזו תמונת עולם מבקשים אנו להציע לבני הנוער, לצעירים – עולם שלם, תמים, בו לכל שאלה מענה ברור וידוע, או עולם מורכב, חי ובועט, בו מתגוששים ערכים, בו נאבקות אמיתות ונפערים תהומות. עולם של קרעים ולבבות שבורים, שאין שלמות גדולה מהם.
השואה היא ביטוי קיצוני עד אימה להוויית הקיום האנושית, היא לא התחוללה על "פלנטה אחרת" אלא בעולמנו, במציאות אנושית. ראוי לשאוב ממנה יסודות לחיינו, לדמותנו האנושית והיהודית. מטרת המסע לפולין בראש ובראשונה לנטוע בלב הבנות הצעירות אהבת אין קץ לעמנו. לנטוע בהן הזדהות עמוקה מיני-ים עם האומה, בשיאי רוממותה וברגעי השפל הנוראיים שלה. מתוך עומק ההבנה, האהבה וההזדהות תצמח גאווה וכבוד להיות בנים ובנות נאמנים לעם נפלא זה, לאומה שעמדה בדרך מופלאה במבחן עליון ובניה קיימו גם בתוך הגיהינום את דמות האדם הנושא צלם אלוהים.
[1]. [הערה מאוחרת: דילמות אלו התעוררו בין חברי תנועות הנוער בגטאות פולין, ראו מאמרי: "הצלה מול הגנה – השומר הדתי ובני עקיבא במרד הגטאות"].
[2]. עצרת זיכרון, 30 שנה למרד גטו וארשה, 4.1973, חנוך ברטוב, דדו, עמ' 260-262.
[3]. "התאבדות אנשי מצדה בהלכה", קונטרס יב"ע כפר הרא"ה, תשכ"א, 1961.
[4]. הרב מ"צ נריה, "בשולי הבעיות ב'ארשת'", נתיבה, גיליון ח, (רע"ה), שנה י"ט, א' באדר תש"ד.
[5]. חוה אשכולי, "הציונות הדתית בארץ-ישראל לנוכח מרד גטו ורשה", יהדות זמננו, ירושלים, חיפה, תשנ"ח, עמ' 153-127. (תודה לד"ר חוה אשכולי שהפנתה תשומת לבי למאמרה).
[6]. "לא בחיל ולא בכוח", הרב יהושע משה אהרונסון, עלי מרורות, ירושלים, תשע"ד, עמ' 278-277. [הערה מאוחרת: כך כתב גם הרב יעקב אביגדור, ראו מאמרי הנ"ל, הע' 1].
[7]. אבא קובנר, עדות במשפט אייכמן, עדויות א, ירושלים, תשל"ד, 1974, עמ' 349-351. גרסה שונה במקצת ראה: ישראל גוטמן, 'ויטנברג איציק', אנציקלופדיה של השואה, יד ושם, ירושלים, 1990, כרך ב, עמ' 405. [ראו שיעור שכתבתי: "ונהפוך הוא – עיני את בוכה אות צוחקת"].
