בס"ד, טבת תשנ"ו, ינואר 1996
מוסקבה – כפר עציון
לזכרו של הרב משה צבי נריה זצ"ל
הבשורה על פטירתו של הרב משה צבי נריה זצ"ל הגיעה אלי במוסקבה הקודרת והמושלגת, בה שהיתי בשליחות חינוכית, יהודית ציונית. שתי דמויות נבדלות של הרב עלו נגד עיני – האחת ידועה ומוכרת היטב, השנייה בלתי נודעת אלא למעטים והיא מרתקת וחשובה בעיני.
הראשונה – הרב מספיד את חללי גוש עציון הי"ד בעצרת התייחדות בירושלים. ילד הייתי ודבריו הנרגשים, החמים והפיוטיים עוררו בי התרגשות רבה. הרב דיבר בהערצה ובאהבה, בכאב ובבכי על חברי כפר עציון שנפלו בקרבות תש"ח. זמן קצר לאחר מכן התקיימה קייטנה של בני כפר עציון בישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה. שוב פגשתי ברב המזמר והמתפלל, באישיות קורנת וחמה, ביחס אבהי מיוחד שהעניק לנו.
לימים ערכתי מהדורה חדשה של קובץ תפילות זיכרון לחללי גוש עציון, שיבצתי בו את ההספד שכתב הרב לחללי עציון. עם פרסום החוברת שלחתי אליו עותק והוא הודה לי בכתב והוסיף הערה באשר לדברי ההספד שלו. כך נסגר מעגל היכרות אחד ביננו. הרב נריה – ראש ישיבה, מנהיג ציבור ציוני דתי, איש תורה ואמונה, מחנך דגול ונערץ על תלמידיו, מבכירי הרבנים הדתיים לאומיים, ממעצבי דרכה של בני עקיבא, מייסד רשת ישיבות תיכוניות, ממורי הדרך של הנוער הדתי לאומי בשני הדורות האחרונים.
הדמות האחרת שונה, מפתיעה, היא נתגלתה לי כמעט באקראי. בהיותי מזכ"ל בני עקיבא פורסמה חוברת-קונטרס צנועה, תדפיס מקובץ "זיכרון הראי"ה" (ירושלים, תשמ"ו). שֵם החוברת: על יחס מרן הראי"ה קוק זצ"ל לתנועת בני עקיבא, מאת משה צבי נריה, ישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה. עיינתי בה עמוקות ותהיתי על דמותה של בני עקיבא כפי שהיא מצטיירת בה. בין השיטין ניכר שהרב נריה מבטא את עמדתו שלו ביחס לתנועת הנוער – עמדה שאינה מחמיאה והיא מעוררת פליאה.
הרב סיפר על אחד מאנשי ירושלים, נצר למשפחת אדמו"רים מכובדת, שפנה לראי"ה קוק במשאלה שהרב יצווה על בִּיתו לעזוב את בני עקיבא: "כשגמר האב להציג את עניינו ובקשתו שאל אותו הרב [הראי"ה קוק] האם זו בת יחידה לך? לא, השיב האב, יש לי שתי בנות וזו הצעירה. ומה עם הבכירה? המשיך הרב ושאל… השיב האב: היא הלכה לנוער העובד. אם כן, גמר הרב, מה אתה רוצה? תשמח שבתך השנייה הולכת לבני עקיבא". בהמשך מספר הרב נריה: "בקיץ תרצ"ב כשחזרתי לישיבה אחרי חופשת הקיץ, ומצאתי שעת כושר וסיפרתי לו [לראי"ה קוק] שהייתי בשרון וארגנתי סניפים של בני עקיבא בפתח תקווה, בבני ברק ובכפר סבא – ותנועת נוער דתית הייתה דבר לגמרי חדש – הגיב הרב זצ"ל ואמר: 'אין לך דבר קדוש מזה!'… הרב ידע יפה מה מתרחש במושבות ומה טיבו של הנוער שאנו מטפלים בו, שנוער זה עומד על הגבול ושזו ממש הצלה מתנועות הנוער הלא-דתיות".
משתמע שהרב נריה ראה בבני עקיבא מענה לחילון, מקום ראוי לבני נוער שנוטים לנטוש את התורה, מקלט לחוזרים בשאלה. ואכן, כאשר ביקשתיו לשחרר את תלמידי הישיבות לפעילות מסוימת בתנועה, אמר לי הרב נריה כי לפי דעתו בני ישיבות בני עקיבא אינם צריכים ללכת לתנועה, שהרי את חינוכם התורני הם מקבלים בישיבה, והתנועה אינה מיועדת להם אלא למי שאינם מקבלים חינוך תורני.
כיוון שקשה היה לי להשלים עם מסר זה, המציב את תנועתנו במעמד נחות מלכתחילה, פניתי אליו וביקשתי לקיים עמו שיחה אישית. הרב נריה הזדרז ונענה מיד לפנייתי, וכך בעיצומם של מחנות הקיץ תשמ"ו, 1986, בעת שחניכי התנועה היו פרושׂים ביער שלמון שבמבואות ירושלים, ביער עופר שבמורדות הכרמל ובעין זיתים בגליל, בתוך המהומה האירגונית הרבה, הקשיים והבעיות בכל מחנה, חמקתי לביתו של הרב בכפר הרא"ה, מאובק ופרוע הגעתי לפגישה וציפיתי לשמוע עוד מדבריו, כיוון שלא ירדתי לסוף דעתו בחוברת הנ"ל. סבור הייתי כי הרב רואה בבני עקיבא, בתנועת תורה-ועבודה, בציונות הדתית חידוש בעל ערך חיובי משל עצמו בעולם היהודי, יצירה חדשה ומפוארת של בית המדרש שראוי להתפאר בה, וכי עלינו להיות גאים על הזכות שנפלה בידינו להיות שותפים לבניינה.
האירוח החם והלבבי של הרב והרבנית, שתאריך ימים, החיוך והאהבה הקורנת, מתק השפתיים המקסים ושובה הלב – כל אלה לא היה בהם להרגיע את הסערה שהתחוללה בקרבי בשמעי את דבריו הכנים והגלויים של הרב. הייתה זו שיחת נפש שהשתיקות והמחשבות רבו בה. הרב סיפר כי מעולם לא ראה בבני עקיבא, בתנועת תורה-ועבודה, את דרך המלך הראויה והנכונה בעולמה של תורה. הוא סבור כי בני עקיבא אינה מקום לבני ישיבות אלא למי שפנו עורף לתורה ולאמונה, ועדיין יש סיכוי שלא יינתקו מהן לגמרי. גדולי ישראל לא היו מקימים תנועה כזו ולא מצטרפים אליה, או מפנים אליה את בניהם ותלמידיהם.
שאלתי על ישיבות בני עקיבא, על הישיבות התיכוניות ועל ישיבות ההסדר, פאר היצירה של התנועה. הרב השיב כי זו אינה דרך התורה מלכתחילה. הרב הזכיר כי התנגד בתוקף לשילוב לימודי חול כלליים בתוך הישיבה שיסד בכפר הרא"ה, כדבריו הידועים: "עשבים יצמחו על כף ידי ולימודי חול לא יתקיימו בתוככי הישיבה שלנו". בעת שהוקמה ראה לפניו הרב בעיני רוחו את ישיבות מזרח אירופה כמודל ראוי ונכון לישיבה. לימודי החול הכלליים הוחדרו לישיבה, שהייתה בכך לישיבה תיכונית, בניגוד להשקפתו! עוד הזכיר הרב כי בדיונים שהתקיימו בהנהלה הארצית של בני עקיבא על הקמת האולפנא לבנות, התנגד בתוקף ללימוד תורה לבנות, שהרי אין זו מסורת ישראל. מפעל חינוכי מפואר זה כולו אינו אלא סכר בפני החילון, שורשיו והצדקתו בתהליך החילון הגובר בעם ומוטב היה שלא היינו זקוקים לו כלל. שאלתי, כיצד הסכים הרב לקבל את פרס ישראל על מפעל חיים זה, אותו הוא רואה כמעשה של בדיעבד גמור. וכיצד לדעתו ניתן לחנך רבבות בני נוער על חזון שכל כולו אינו אלא דבר מה מפוקפק ומסופק הנשען על בסיס שלילי. האם הסיסמה שטבע הרב "יבורך הטשטוש המאחד" עשויה להוות דגל רוחני מלהיב ומסעיר נפשות צעירות?
הרב השיב שהוא אכן רואה עצמו כיהודי של בדיעבד, וכך אף את המפעל החינוכי שיסד ועמד בראשו. חייו שלו אינם כדרך חייהם של גדולי ישראל. הנה לדוגמה, סיפר הרב, כי יום קודם לכן בעת ששב מתפילת מִנחה בבית הכנסת בכפר הרא"ה הבחין באחת מבנות הכפר הולכת לביתה. נערה צנועה וחסודה שכל הופעתה קורנת צניעות יהודית של בת ישראל, והיא משרתת בשירות לאומי. הרב התפעל מאד מכך שבכפר גדלות ומתחנכות בנות כאלה, וחשקה נפשו להתענג על חיזיון מרשים זה. לפיכך בירך את הצעירה ושאל לשלומה ולמעשיה. "והנה" – אמר לי "האם סבור אתה שהחזון-איש היה מרשה לעצמו שיחה כזו עם נערה צעירה?!" עוד סיפר על שכנה שבאה לבית הרב לשאול מעט סוכר מהרבנית. ולשכנה בן, נער חמד, תלמיד מצטיין בישיבה בכפר הרא"ה והרב מתפעל ממנו וסבור שנועד לגדולות. הרב הרשה לעצמו לפנות לשכנה ולשאול על הבן, אף לברך אותה על שזכתה לבן נפלא כזה – "אשרי יולדתו"! ושוב הוסיף ואמר: האם החפץ-חיים היה מעיז לקיים שיחה כזו עם אישה?! "רואה אתה, יהודי של בדיעבד אני, איני נוהג על פי דרכם של גדולי ישראל. הם לא יסדו ישיבות תיכוניות ולא תנועת נוער כמו שלנו".
ארוכים הדברים ששמעתי מפיו באותה שיחת נפש מרתקת, הרב דיבר ואני הקשבתי קשב רב, לשמוע ולהבין באתי, לא להתווכח ולהתעמת. לקראת סיום העזתי פנים ואמרתי לרב כי אני נדהם ומתפעל ממה שנחשף לפני, נדהם על כפל העולמות בו הוא חי שנים רבות, על הקרע הפנימי שוודאי משסע את לבו לילה לילה. ומתפעל מהצלחתו המדהימה להנהיג ציבור גדול, לחנך דור שלם של בני נוער נלהבים ומסורים לדרך בה למעשה אינו מאמין. שתיקה ארוכה עמדה בחדר, הרב לא הגיב על דברי, לא סתר אותם ולא ניסה לרכך את חריפותם. רק קם, חיבק אותי בחום ובירך אותי שאצליח בתפקידי בבני עקיבא. עוד הוסיף כי הוא חש עצמו כאב לילדי כפר עציון ואני ביניהם. הדברים שאמרתי נותרו תלויים בחלל ללא מענה. מבטו של הרב הביע את אשר עם לבו.
באותה שנה פירסם הרב קונטרס נוסף, צנוע מקודמו – שלוש אגרות, שאלה של הבן, תשובה של האב, הסכמה של הרב. אברהם יצחק נריה ז"ל, בנו של הרב נריה, למד אותה עת בישיבת הנגב בנתיבות. הוא התלבט אם להמשיך בלימודים אלו או לצאת במסגרת גרעין מושבי, עלומים, של בני עקיבא לנח"ל במסלול "הסדר", כשמרבית תקופת השירות הצבאי מתבצעת בישיבת כרם דיבנה, פרט לשלושה חודשי טירונות וחמישה חודשי אימון מתקדם. הרב נריה המליץ בחום על המשך לימודים בישיבת הנגב, לאחר שבירך את הבן האהוב על הנימוקים שהעלה במכתבו בעד יציאה ל"הסדר" במסגרת הגרעין.
זמן קצר לאחר מכן סערה תנועת בני עקיבא סביב תנועת אריאל, שהוקמה כפלג פורש מבני עקיבא, על רקע היות בני עקיבא תנועה משותפת של בנים ובנות. במהלך דיון סגור בו השתתפתי נמסר על ידי אחד הרבנים הוותיקים והמכובדים, מראשי ישיבות בני עקיבא, כי הרב משה צבי נריה הוא שדחף מאחרי הקלעים להקמת אריאל ועודד את פעולתה. הוא הכין את הרקע המעשי לפילוג מלא בקרב הנוער הדתי, כולל גיוס דמויות תורניות לעמוד בראש התנועה החדשה. עוד קודם לכן הוזהרתי מפני המהלך המסוכן, המאיים על שלמות התנועה, אף נקטנו צעדים שונים לבלימת הנזק הצפוי, וברוך השם הצלחנו.
לפני שנים בסדרת תוכניות בגלי צה"ל: "מה קרה לנוער הדתי?" שוחח הכתב גם עם הרב יששכר-מאיר ושאל: כיצד אתה, בן כפר הרא"ה, תלמידו של הרב נריה, הגעת לייסד ישיבה חרדית "שחורה", רחוקה מהציונות הדתית, מבני עקיבא? – השיב הרב יששכר-מאיר: את הישיבה הזו הקמתי בשליחותו של מורי ורבי הרב משה צבי נריה, אני נוהג על פי הנחייתו, אני מחנך ברוחו ועל דעתו המלאה וממנה לא סרתי!
כעבור שנים שוחחתי עם רב ידוע, ראש ישיבה תיכונית של בני עקיבא. הוא קפץ כששמע את הדברים מפי ואמר: "מדהים שהרב נריה אמר לך כל זאת! אני גיליתי את הדברים עשרים שנה קודם. אמרתי לרב נריה כי הוא מִסכן, הרי הוא חי בשקר כל חייו". אין לפנינו משנה מורכבת ורב-ממדית המהווה ביטוי למתח הערכי בתוך משנת הציונות הדתית, ונעוץ בבסיס רעיון תורה-ועבודה. הרב משה צבי נריה ז"ל סבור היה, כפי שלמדתי ממנו אישית, כי העולם היהודי-תורני הראוי והנכון אינו בא לביטוי בתנועתנו אלא בחוגים אחרים.
לעניות דעתי הסכנה הגדולה הטמונה במהות העניין מתגלמת בתופעה פנימית עמוקה שמלווה את הנוער הציוני דתי בשנים האחרונות. כמי שחי בקרב הנוער הנפלא הזה וזוכה להימנות על חבורה מכובדת של פעילים ומחנכים ציוניים דתיים, יכול אני להעיד גם על נקודות התורפה. יש בקרבנו, בצד שפע גילויים נפלאים וחיוביים הראויים לכל שבח, גם גילויים של קנאות, קיצוניות, דבקות בלתי מרוסנת במטרה, אימוץ פשטני וחד-ממדי של ערכים. אלה באו למרבה הצער לביטוי בשנים האחרונות. דווקא בעת שהנוער הציוני דתי תופס מקום מרכזי ביותר בחברה ובמדינה, ותורם תרומה מכרעת לבניינה – אלה בולטים ביותר. התרעתי על כך בעבר והקדשתי את עיקר מאמצי להתמודדות חינוכית-ערכית עם מציאות בעייתית זו.
בעומק העניין חשים בני הנוער שלנו כי מורי הדרך, המנהיגים הרוחניים-תורניים, אינם שלמים לחלוטין עם הדרך בה הובילו. אינך יכול להעלים אמת כה יסודית מבני הנוער מחודדי חושים וקשובים לרבותיהם. חלק מהם הסיקו את המסקנות ופנו לכֹה ולכֹה. אחרים חיפשו ומחפשים עד עתה מענה מוצק, נקודת משען יציבה ובטוחה בתוך עולם ערכים בלתי שלם ודו-ערכי שאליו חונכו. עולם רוחני מסובך ופשרני זה דחף חלק מהם אל נקודות הוודאות, אל הקצוות הברורים. שמא התוקפנות הרבה שכולנו עדים לה ומוטרדים ממנה, אינה אלא תגובה פנימית לתחושת הספקנות ורפיון הדבקות בדרך שחשו מלמעלה. שהרי טשטוש מאחד זה דוחף את הצעירים התוססים והנלהבים, הטעונים אנרגיות כבירות של אמונה ודחף לעשייה, אל עבר הבהירות הפשוטה-פשטנית, חד-ערכית וחד-ממדית.
רק מוּדעוּת מלאה וגלויה של רבנים ומחנכים, אישי רוח ותורה, אישי ציבור וחברה המתווים את דרכנו, למציאות סבוכה ורגישה זו, עשויה להביא להתמודדות נכונה ומוצלחת אִתה. סיסמאות והצהרות מנוסחות היטב שאין מאחריהן אמת בהירה, גם אם היא מורכבת וסבוכה, אין בהן מענה הולם ואין בהן כדי להטעין את הנוער שלנו מטענים ערכיים מאזנים. חשיבה מורכבת ורב-ממדית אינה פשרה דהויה ומטושטשת, אינה רפיון אלא דווקא אמת יהודית עמוקה וצודקת, שמונחת ביסוד תנועת תורה-ועבודה על כל ענפיה.
זכויותיו הרבות של הרב משה צבי נריה זצ"ל לא נגרעות. תרומתו לתנועתנו, לעם ישראל ולמדינת ישראל לא תסולא בפז. הדרך בה הוביל ציבור גדול ובני נוער רבים היא מורשתו העיקרית והחשובה, אף אם אישית לא היה שלם אִתה. הוא יצק גאווה ועוצמה בקרב הנוער שחונך על ברכיו ובהשראתו הכריזמטית. הוא תרם תרומה אדירה להעלאת קרנה של תורה ואמונה במדינת ישראל והיה שותף, יחד עם אחרים, לבניינה של תנועה מפוארת וחשובה שאין שנייה לה בישראל. כך נזכור אותו וכך נמשיך לצעוד בדרך המעשית אותה סלל לפנינו. יהי זכרו ברוך!
[הערה מאוחרת: בפגישה שקיימתי עם בתו של הרב נריה, צילה דרייפוס (בר אלי – נריה), בקיץ תש"פ, היא האירה עיניי בהיבט חשוב. לדבריה, אבא שלה, הרב נריה, היה איש של שלמות, של הווייה אחדותית מלאה, ללא פיצול וחילוק. אבחנה חשובה זו מסבירה הרבה מהנהגתו. שהרי הציונות הדתית המקורית, זו שהגו הרב ריינס וממשיכי דרכו – הרבנים יצחק ניסבוים, מאיר בר אילן (ברלין), ישעיהו שפירא ורבים אחרים – הייתה במהותה מיזוג של שני רכיבים – היהדות המסורתית והתרבות המודרנית. הציונות הדתית הנאמנה והמקורית לעולם יש בה שניות, דו-אנפין. תפיסה אחדותית מלאה ושלמה, איננה יכולה להכיל את הציונות הדתית].
נכתב בהיותי בשליחות הסוכנות היהודית במוסקה, עם היוודע הבשורה על פטירתו של הרב נריה זצ"ל.
פורסם בעמודים, ביטאון הקיבוץ הדתי, אדר תשנ"ו
יוחנן בן יעקב
כפר-עציון – מוסקבה
