חזון גדול פיעם בנפשם של מייסדי חברת זכרון דוד – יוזמי המושבה מגדל עדר, ובראשם יצחק גרינוולד. יהודים חרדים לדבר ה' ביקשו לשלב יישוב ארץ ישראל עם חיי תורה ומצוות, גאולת אדמות ארץ ישראל עם חזון גאולה משיחי ברוח ציונית. יישוב יהודי פורח ומשגשג, עיר גנים על אֵם הדרך ירושלים – חברון, נטיעת עצים וטיפוח חיים יהודים בערש האומה העברית – אזור רווי מסורות יהודיות קדמוניות הקושרות אותו עם הגאולה והמשיח – אלה עוררו את הלבבות.
עד מהרה התנפצו הלהט והאמונה אל סלעי המציאות האפורה והקודרת, קְשת היום ועמוסת המצוקות והמכשולים. האזור טרשי, צחיח, מוכה סופות, סערות ושלגים. המוסדות המיישבים ניצבו מנגד, קומץ המתיישבים חסרי ניסיון וידע בהתיישבות חקלאית, ציוד מתאים לא עמד לרשותם. חברת זכרון דוד נקלעה ליום קטנות ולסבכים אישיים. הפורעים הערביים הרסו והחריבו את שנבנה בעמל ובמסירות. למרות הכל, היו בקורותיה של מגדל עדר נקודות אור, אמונה ותקווה, הישג ראוי להתברך. הייתה זו תקיעת יתד ראשונה בין ירושלים וחברון, באזור קשה ורב ערך, ממנו יתד, ממנו פינה לשרשרת ניסיונות התיישבות בכברת ארץ זו. הצעד הראשון בדרך להקמת גוש עציון המחודש והפורח!
הימים ימי "העלייה הרביעית", 1931-1924, משבר כלכלי חמור פקד את הארץ, תהפוכות חברתיות, אבטלה וירידה גדולה מן הארץ. ראשיתה של העלייה הרביעית נעוצה במדיניות כלכלית עוינת את המיעוטים ובמיוחד את היהודים שנקטה ממשלת פולין בין שתי מלחמות העולם. יהודים רבים מבני המעמד הבינוני, סוחרים, בעלי מלאכה, אנשי תעשייה זעירה ואחרים ירדו מנכסיהם ועלו ארצה. ביקורת נמתחה ביישוב על העולים ב"עלייה הרביעית". אנשיה הוצגו כחסרי חזון, בורגנים שמובילים למשברים כלכליים. פוגמים במבנה החלוצי של החברה שהתהוותה בארץ בעליות "השנייה והשלישית". ואכן, אחת מתוצאות המשבר הייתה ספסרות בקרקעות.
ראויות לציון שתי קבוצות חסידים שהתארגנו בפולין בשנת 1924: נחלת יעקב, קמה ביוזמת האדמו"ר מיבלונה, הרבי יחזקאל טאוב, ועבודת ישראל, קמה ביוזמת האדמו"ר מקוז'ניץ, רבי ישראל אלעזר הופשטיין. שניהם עלו ארצה ב-1925 בראש חבורות החסידים ויסדו יישובים חקלאיים על גדות הקישון. שתי החבורות נקלעו לקשיים ונזקקו לעזרת המוסדות המיישבים, לימים התאחדו ליישוב אחד – כפר חסידים. ההסתדרות הציונית נתונה הייתה באותן שנים במצוקה כספית, המחלקה להתיישבות העדיפה לבסס את היישובים הקיימים על פני תנופת התיישבות חדשה. המוסדות המיישבים הסתייגו מהתיישבות בהר ואימצו תפיסה פוליטית ריכוזית, ראיית ההתיישבות כמפעל לאומי ולא פרטי.[1]
אווירת המשבר והמציאות העגומה בארץ משתקפת מעל דפי העולם:
לפני שנתיים נוסדה בירושלים חברה בשם 'זכרון דוד', עיקרה חרדים או קרובים ברוח לחרדים. בירושלים נוסדות אגודות וחברות חדשות לבקרים, צצות ונובלות, לפעמים קיומן כקיוקין של יונה, בִּין לילה היו ובִּין לילה אבדו. בפרט שהמייסדים היו חרדים … תמיד חושדים בהם שיש דברים בגו. בפרט שהימים ימי העליה המבוהלת ש'עטה אל השלל' לעשות עסקים בלי לבדוק בהם וב'סרק' שבהם. אלא שגם באותה שעה היה מן הראוי להפלות את מיסדי 'זכרון דוד' משאר כל ה'כמהין והפטריות' שצמחו באותם הזמנים.
בעלי 'זכרון דוד' שמו לפניהם מטרה ליסד מושבה (או מושב) חקלאית, דבר שבימים ההם לא היה בו משום חִדוש ביותר. אלא שבעלי 'זכרון דוד' … פנו דוקא אל ההרים, דבר שהיה בו משום חִדוש גדול … אבל לא סתם אל ההרים המרובים כל כך בארץ ישראל אלא בכוונת מכוון … הם בחרו בנקודה בדרך חברון, במרחק עשרים ק"מ מירושלים. דבר זה יש לו חשיבות מרובה. ראשית – הדרך: כביש יפה מחבר את ירושלים וחברון … והשנית – קרבתה לירושלים … עד עכשיו כמעט ואין ליהודים חלק בהספקתה של ירושלים.[2]
איש החלום והמעשה
ר' יצחק גרינוולד נולד בשנת תר"ן, 1890 לערך, באדמוב שבפולין, ונפטר בחיבת ציון בתשכ"א, 1961. בן למשפחת רבנים חסידיים ששורשיהם נעוצים במשפחת הורוביץ ובאדמו"ר מאופצ'נו, הרב צבי הירש דיקשס. סבו ואביו כיהנו ברבנות בעיירות אדמוב וקומרוב בפולין. גרינוולד התחנך על ברכי חסידות פשיסחה, הוסמך לרבנות ויוּעד לגדולות. החיידק הציוני שקינן בו גבר, ובשנת תרפ"ג, 1923, עזב את בית המדרש ועלה ארצה, התגורר בשכונת מאה שערים ועסק בצבעוּת ובסיוד. בשנת תרצ"א, 1931, העלה ארצה את רעייתו, בנו ושתי בנותיו. בארץ נולדו להם עוד שלוש בנות. הוריו, אחיותיו ובני משפחותיהן הושמדו בשואה. גרינוולד התגורר תחילה בשכונת הבוכרים בירושלים שם ניהל חנות למוצרי חלב. מאמצע שנות ה-20 של המאה ה-20 הקדיש עצמו להקמת המושבה מגדל עדר. בהמשך עבד בתנובה, ובשנת תש"ז, 1947, רכש משק חקלאי ועקר עם משפחתו למושב חיבת ציון. שם זכה להגשים את שאיפתו – לחיות חיי תורה משולבים בעבודה חקלאית בין שומרי תורה ומצוות, עובדי אדמה בארץ ישראל.
יצחק גרינוולד היה תלמיד חכם, הִרבה להגות בפילוסופיה, לשאת דרשות, להרביץ תורה, וכתב פירוש לחומשים בראשית ושמות. איש חזון, מאמין נלהב שהדביק בלהט אמונתו חברים סביבו. חזותו המרשימה ודמותו מעוררת הכבוד וההערכה אפשרו לו לרתום להגשמת הרעיון רבנים גדולים ופשוטי עם כאחד. גרינוולד העמיק בלימוד סוגיות ההתיישבות החקלאית בארץ והקדיש מחשבות רבות למסכת היחסים עם ערביי הארץ. הוא סבר כי ניתן להגיע עם רובם להסדרים ונתן דעתו גם לרוחות הקנאות המוסלמית שאפיינה כמה קהילות ערביות. יישוב הארץ, עבודה חקלאית, חיים ברוח התורה והמצוות – אלה היו המניעים המרכזיים בעולמו. בהשקפתו היה גרינוולד מקורב לציבור החרדי, פעילותו הייתה אישית בלא זיקה לגורמים ציבוריים. הוא לא השתייך לתנועה, למפלגה ולא לציבור מאורגן.[3]
סמוך לעלייתו ארצה, בשנת תרפ"ד, 1924, יסד גרינוולד את "חברת עולי פולניא בארץ ישראל". ברשימת החברים בחברה מופיע ראשון: יצחק גרינוולד; כתובת – מאה שערים; נפשות שבעה; רכוש – 10 לא"י [לירות ארץ ישראליות]; עסק בחו"ל בחקלאות, עוסק בארץ – צבּע וסייד. ביום ט' באייר תרפ"ד, 14 במאי 1924, פנה גרינוולד למחלקת ההתיישבות של הנהלה הציונית בבקשת סיוע למפעל שיזם:
הננו מתכבדים להודיע לכב' שנתיסדה חברת עולי פולניא בארץ ישראל שמספר חבריה עולה לע"ע [לעת עתה] לערך מאה בעלי משפחות חקלאים מנוסים. מטרתה להתיישב על קרקע בארץ ישראל ולעבוד עבודה חקלאית.[4]
פגישה בין יצחק גרינוולד לדוד שטרן ממחלקת ההתיישבות התקיימה ביום כ"ב באייר תרפ"ד, 26 במאי 1924. בעקבותיה העביר גרינוולד לשטרן רשימה מפורטת: "המכילה את האנשים ב"מ [?] אשר מצאנו אותם מתאימים למטרתינו".[5] מחלקת ההתיישבות לא נענתה לבקשה, דוד שטרן השיב: "תנאי מוקדם להתישבות משפחות על ידינו הוא שהמועמדים יעבדו קודם בחקלאות בארץ לכל הפחות משך שנתיים. ברשימתכם אין אנו מוצאים אף משפחה אחת מתאימה לתנאי זה".[6] במקביל פנה גרינוולד גם לחברת פיק"א (החברה להתיישבות יהודית בארץ ישראל שיסד הברון רוטשילד בשנת 1924) שהשיבה:
אין אנו מסדרים לעת עתה איכרים חדשים בנקודותינו. לוּ היו לכם האמצעים לבנות את הבניינים הנחוצים להתאכרות וכן גם לקנות את האינבנטר היינו יכולים לבוא במגע ומשא אתכם לתכלית התיישבותכם. אולם בתנאים שאתם נמצאים בהם, לפי מצבכם, אי אפשר לנו לעשות כלום לטובתכם.[7]
בקשותיו של גרינוולד לסיוע ולעזרה מהמוסדות נדחו, והחברה לא יצאה לדרך. מיד לאחר מכן החל גרינוולד בהקמת חברה אחרת שלא הצטמצמה לעולי פולניה. הוא עיבד תוכנית להתיישבות אנשי המעמד הבינוני. גם תוכניות אלה לא קרמו עור וגידים ונותרו כחזון. יוזמתו הבאה – הקמת מושבה עברית על אֵם הדרך בין ירושלים לחברון – הגיעה לכלל הבשלה ומימוש.
יעקב רוזנבלום, יליד עין זיתים, 1875, נפטר בירושלים, 1956, גויס על ידי יצחק גרינוולד והיה הדמות המרכזית במגדל עדר. על כרטיס הביקור שלו רשום התואר: "מנהל המושבה מגדל עדר על דרך ירושלים-חברון". אבי המשפחה, מרדכי צבי פרקיס, עלה מחמלניק שבאוקראינה ושינה את שמו לרוזנבלום. הוא היה מראשוני האיכרים בעין זיתים ורכש אדמות בבני יהודה בגולן. בנו, יעקב, נולד בעין זיתים ועשה תקופה מסוימת בבני יהודה ובראש פינה. יעקב נשא לאשה את חנה, ולהם שני בנים שמואל ואבשלום שנולדו בעין זיתים. יעקב חי בין הערבים והבדווים, הכיר אותם היטב והיה מעורה במתרחש ביניהם. פעל עצמאית ועמד בקשר עם ראשי ההסתדרות הציונית, בעיקר עם יצחק בן צבי, לו העביר ידיעות על הנעשה במחנה הערבי. רוזנבלום לא היה חבר בארגון השומר או בגופים דומים (ייתכן שהעובדה שהיה שומר מצוות גרמה לכך).
בשנת 1926 עזב יעקב את הגליל. ייתכן שעזיבתו קשורה לפניית ראשי השבט הבדואי א-שמאלנה, ששכן בצפון מערב הכינרת, לראשי היישוב היהודי בבקשה להתגייר. רוזנבלום טיפל בנושא מטעם ראשי היישוב ובראשם יצחק בן צבי. המופתי של צפת העביר לרוזנבלום אזהרה בשם המופתי של ירושלים, שיחדל מכך. לדברי בנו, אבשלום, בשלב מסוים עסק אביו בגיוס שבט בדוואים מהגליל לשמירה בגבול הצפון. נראה שבפעילות זו היה קשור גם לראשי המנדט הבריטי.[8] יעקב נאלץ לעזוב את הגליל ועקר לירושלים. ניסיונו החקלאי, היכרותו את הארץ, הקשרים שיצר עם הערבים ועם מנהיגים ציוניים ויכולתו לנהל משא ומתן, כל אלה בצירוף רעיון ההתיישבות שפיעם בקרבו הביאוהו להצטרף ליצחק גרינוולד ולפעול במשותף בהקמת חברת זכרון דוד וייסוד המושבה מגדל עדר. יעקב רוזנבלום ומשפחתו היו מראשוני המתיישבים במקום ואחרוני העוזבים אותו בימי הפרעות.
חברת זכרון דוד
ביום כ"ז בתשרי תרפ"ו, 15 באוקטובר 1925, נרשמה החברה זכרון דוד – אגודה הדדית בע"מ. משרדיה היו בשכונת מאה שערים בירושלים, בחצר ר' צבי זילברמן נ"י [נרו יאיר], אצל ר' משה אלבע. על ראשיתה העיד ברוך ויינשטוק, מראשוני החברים בחברה:
בשנים תרפ"ד-תרפ"ה, 1925-1924, החל ר' יצחק גרינוולד, עולה חדש מפולין – יהודי בר אוריין שעבד בירושלים כסייד – להפיץ בין מתפללי בית הכנסת בבתי ורשה במאה שערים את הרעיון לרכוש לעצמם נחלת קרקע בארץ ישראל כדי לייסד מושבה דתית. ביחד אתו פעלו ר' נח וינטרוב ור' יעקב רוזנבלום. הם הצליחו לעניין בתוכניתם את הרב יחיאל מורגנשטרן, נכדו של האדמו"ר ר' דוד מאלמייז ונין של ר' מנדל מקוצק זצ"ל. ר' יחיאל היה יהודי עשיר וחשׂוך בנים. בגיל 40 עלה ארצה וקבע מושבו בירושלים ומקום תפילתו בבית הכנסת בבתי ורשה. הרב מורגנשטרן הסכים לתת ידו לתוכנית זו והזמין אסיפה בביתו. באסיפה הוחלט לייסד חברה בשם זכרון דוד, לזכר אביו של הרב מורגנשטרן, רבי דוד זצ"ל, שמטרתה לרכוש קרקעות בסביבות ירושלים ולייסד מושבה דתית. באסיפה השתתפו כ-40 איש, מרביתם תושבי מאה שערים. הרב מינצברג מהעיר העתיקה השתתף באסיפה והצטרף לחברה.[9]
תקנון החברה שאושר על ידי רשם האגודות ההדדיות מטעם ממשלת ארץ ישראל, כולל ל"ב סעיפים הדנים בנושאים שונים: מוסדות האגודה, חובות וזכויות החברים, עניינים כספיים ועוד. בין השאר:
מטרות האגודה,
סעיף א
1- לעזור לחבריה לרכוש ולעבד אחוזות ידועות וליסד עי"ז [על-ידי זה] עיר גנים על אדמה שבין ירושלים לחברון על יד ברכת ערוּבּ והמשטרה שהאגודה מתעסקת בקניתה.
2- לנהל את האגודה על פי התורה והמסורה ועל פי הוראת הועד הרוחני של האגודה.
3- להשליט את חוקי התורה בחיים הציבוריים של האגודה ואת המשפט העברי הדתי ביחסים שבין החברים.
4- להשיג הלוואות בתנאים נוחים לצרכי בנין וסִדור המשקים וצרכים אחרים של המתישבים.
5- להקים מוסדות דתיים ציבוריים בגבולי עיר גנים הנ"ל.
6- להשגיח על זה שבגבולי עיר גנים הנ"ל לא יתקבלו לעבודה רק [אלא]פועלים יהודיים חרדים ובזכות קדימה לפועלים החברים.
…
סעיף ד
- על כל חבר להירשם ולרכוש לו לא פחות מחמִשה דונמים שהוא 'נוּמֶר' אחד.
- לקבל עליו את כל תנאי החברה שבתקנות אלה והוראות הועד הרוחני.
- יתקבלו חברים באגודה רק אנשים אשר הנהגתם מתאימה לתורה ולמסורה.
…
יב. כל הסכסוכים בנוגע לענייני האגודה שיתהוּ בין החברים … לבין עצמם או בינם לבין האגודה או הועד … יסודרו על-ידי הבד"ץ [בית-דין-צדק]או על ידי בוררים על פי המשפט העברי הדתי.
יג. הרשות ביד ועד האגודה להוציא איזה חבר מהאגודה אם התנהגותו הוא בניגוד לתורה והמסורה ולהוראות הוועד הרוחני של האגודה …".[10]
ביום י"ד בחשוון תרפ"ו, 1 בנובמבר 1925, התקיימה האספה הכללית הראשונה של חברת זכרון דוד. השתתפו בה 66 חברים, מתוך מאה ועשרים חברי החברה. האספה בחרה ברב מנחם מנדל כשר כיו"ר הוועד המנהל. התקיים דיון מפורט באשר לסעיפי תקנון האגודה ונמסר דו"ח על המצב הכלכלי שלה. האסיפה השנייה התקיימה כחלוף שנה, י"ב בחשוון תרפ"ז, 20 באוקטובר 1926, בנוכחות 86 מכלל 156 החברים הרשומים. הרב כשר פתח את האסיפה בסקירה נרחבת על רכישת הקרקעות, הסדרי תשלום וכו', נבחר ועד מנהל. האסיפה נחתמה בדברי הרב כשר:
[הרב] מלהיב את הלבבות בדברי חז"ל שונים על דבר המאורע החשוב שעלה ביד החברה בעזרת ה' לפדות אדמה שהיתה קרוב לאלפים שנה בידי נֹכרים במקום כזה בין ירושלים לחברון, אשר אין שם על כל הדרך עוד שום ישוב ישראלי, שזה דבר אשר מעורר תשומת לב של כל ישראלי ותקותנו כי יעלה בידינו בעזרת השם ליסד בקרב ישוב ישראלי אשר יהי'[ה] לתפארת ישראל.[11]
המניעים לרכישת קרקעות ולהקמת המושבה על אֵם הדרך ירושלים-חברון, נעוצים בזיקה עמוקה לאזור – ערש האומה העברית, במה להתרחשויות מכריעות בקורות עמנו בימי קדם, ועל פי המסורת אזור ממנו עתיד להתגלות המלך המשיח. הרב ברנדוויין (מוריה), חבר בחברת זכרון דוד ולימים ראש החברה, ציין בזיכרונותיו כי הוצע לרכוש אדמות באזור באר שבע, אך החברה דחתה הצעה זאת.
השם שנבחר למושבה יסודו בפסוקים: וַיִּסַּע יִשְרָאֵל וַיֵּט אָהֳלֹה מֵהָלְאָה למִגְדַּל-עֵדֶר (בראשית לה כ). וְאַתָּה מִגְדַּל עֵדֶר עֹפֶל בַּת צִיּוֹן עָדֶיךָ תֵּאתֶה וּבָאָה הַמֶּמְשָׁלָה הָרִאשֹׁנָה מַמְלֶכֶת לְבַת יְרוּשָׁלָם (מיכה, ד ח). "זקני יהודי חברון מסרו להם [לראשי זכרון דוד], כי לפי המסורת השמורה אִתם כאן הוא מקום העיר הזאת הנזכרת בתנ"ך".[12] במסמכי החברה צוין שמסורת בידי זקני ירושלים ומסורות בידי הערבים, שהמושבה מגדל עדר קמה על מקום העיר העתיקה מגדל עדר, כפי שנזכר בתורה ובספרים כפתור ופרח וחיבת ירושלים (להלן, המחברת). ככל הנראה, כוונת החברה הייתה להקים את יישוב הקבע על פסגת אום א-טלע, (מצפה עוז שמתנשא מעל קיבוץ מגדל עוז). משם תצפית ישירה לירושלים ולהר הבית. מדרשי גאולה ופירושו של יונתן בן עוזיאל לפסוקים הנ"ל, קושרים את האזור עם הופעת המשיח. כוח מהפנט היה למסורות אלו. כיסופי גאולה, תמימות וחזון מפעים חוללו את מגדל עדר.[13]
"פסיעה ראשונה לתחית הדרום"
ידיעה ראשונה על זכרון דוד ותוכניותיה התפרסמה בהעולם, עיתון ההסתדרות הציונית העולמית:
במשך ארבעים וחמש השנים של הישוב החדש בארץ ישראל, הישוב החקלאי, נעשה רק מעט מאד להחייאת הדרום … שטח שבין ירושלים לחברון … חברון מפורסמת בכרמיה הפוריים, בגני פירותיה הנחמדים וכל הסביבה, אם כי היא בשטח ההרים, מלאה ברכת אלהים – כמובן, לאחר שיצטרפו לה ידי האדם המסקל את הסלעים ומדרג את ההרים ועוזק ונוטע כרמים בצלעות ההרים … לא נעשה בחבלים אלה כמעט דבר לשם ישוב … אין לשער את רוב הטובה שאבדו … על ידי הזנחה זו. ערביי חברון והכפרים שבסביבתה מכניסים מאות אלפים לי"מ [לירות מצריות]שנה שנה מירקות וענבים, שהם מספקים לירושלים ואף לשאר הערים (ביחוד ענבים, חברון מפני שהיא יושבת בהרים ענבי כרמיה אפילים הם), ואילו היו ירקנים וכורמים יהודים במקומות אלו היו גם הם מתפרנסים בכבוד …
בימים אלו נעשתה הפסיעה הראשונה, צנועה מאד … התעוררות באה דווקא מצד יהודים חרדים, מתונים כמובן … זכרון דוד, קנתה בימים אלה קניה גמורה ומוחלטת שטח של ארבעת אלפים דונם בין בית לחם וחברון. הנה כי כן תיווסד במקום זה נקודה יישובית קטנה לפי שעה, שתהא באמצע בין ירושלים ובין חברון. מיסדי הישוב החדש אומרים להתקין לעצמם כאן גינות ירק, לנטוע כרמים, לעשות מחלבות וכו'. כללו של דבר ליסד משק רב גוני שאת תוצרתו יבאו לירושלים וימצאו לו שם לקוחות הגונים. במובן החִבור תמצא הנקודה החדשה על הכביש, בדרך המלך ירושלים-חברון, והובלת תוצרתם לא תקשה עליהם ולא תביא לידי הוצאות מרובות. מיסדי הישוב החדש מתכוונים להתפרנס מירושלים … מצד שני, יפרנסו הם במקצת בעקיפין כמובן את הישוב היהודי בחברון, שהלך ונדלדל בשנים האחרונות … המעשה שעשו בעלי החברה 'זכרון דוד', לנעוץ קנה של ישוב עברי בדרום עושה רושם יפה על כל הישוב … עכשיו יתעוררו גם אחרים ללכת בעקבותיהם, ביחוד מן העולים החדשים, בעלי המעמד הבינוני … רוח חדשה, רוח עידוד, מנשבת עתה בחברון העברית. המיואשים התחילו מתמלאים תקות לימים טובים ודבר זה כחו גדול מאד.[14]
המחברת והחוברת
בעיזבונו של יצחק גרינוולד נותרה מחברת כתובה ביד בדיו שחורה ומאוירת בדיו אדומה. בשער המחברת: "חברת זכרון דוד בירושלים – אגודה הדדית בע"מ … המשרד בירושלים תבנה ותכונן מאה שערים". בסיום: "תם ונשלם שבח לאל בורא עולם. המלקט [שמו מחוק לחלוטין] שנת 'ומצפים לישועה', ירושלים י"ג אדר א' [תש]פ"ז". בפתח המחברת סדרת פסוקים ומקורות חז"ל בנושא יישוב ארץ ישראל ועבודת האדמה מימי האבות, הנביאים, המלכים ובסיומה פרק ארוך ובו חמישים מקורות חז"ל בעניין: "חפץ ה' בארץ חמדה".[15]
המחברת מוקדשת בעיקרה לבירור מטרות החברה ותוכניותיה, הרקע לייסודה וביקורת על אובדן אידיאליים, רדיפה אחרי עושר ונכסים, "הספסרות הארורה והפקעת השערים" בקרב העולים מאנשי המעמד הבינוני. התוכנית המשקית כוללת נטיעת גפנים, גני ירק, גידול עופות, גידול עיזים ובהמות למשק חלב. "הארץ פורי'[ה] ומבורכת לכל מיני זריעות ונטיעות ולירקות ולגפנים", אספקת המים מובטחת מ"מחסן המים הממשלתי 'ערוּבּ' המספק מים לירושלים וביכולתה להספיק מים לכל המושבה בשפע".[16] כמו כן יקומו במקום "מעוני קיץ" והחברה תסדיר תחבורה מירושלים:
אוטומוביל בכל שעה ושעה כדרך שנִסדר לקריית ענבים, למוצא ולתלפיות. אז יכולים בני העיר הגדולה הטרודים כל היום במלאכתם ובפרנסתם, לקבוע דירתם בקיץ במגדל עדר. בערב הוא בא ובבוקר הוא שב לעבודתו. הסיכויים לזה הוא מפאת מזג האויר הנפלא מאד, יבש מבריא ומצוין, צח ונקי, והדר הטבע מרהיב עין ומענג כל רואה על חמדת הבריאה ועל יפעת חן ההרים והעמקים נשקף על פני כל השרון כולו. ונוסף עוד מעינות על השפיים וכרמים וגפנים מכסים כל השטח ההוא ומשכים את הלבבות להינפש ולמצוא מרגוע מחום ושרב תחת צללי ההרים והנטיעות הללו.
המחברת מפליגה באיכות הקרקע ובמקורות המים המצויים בסביבה. "הקני'[ה] הזאת אף שקטנה היא בכמותה, גדולה היא בערכה ואיכותה להיותה 'קרן בן שמן', אשר לא פחות משמונים אחוזים 80% היא מן העידיות שבעידיות, ואם רק חפץ בנו ה' 'טובה הארץ מאד מאד'". היא מתריעה מפני אזלת יד ורפיון רוח שעלולים לפקוד את המתיישבים עקב "הרוחות הרעות של הרוצים להחליש כוחנו" והחפצים לעכב את הקמת המושבה ואת פיתוחה. (אולי הכוונה למוסדות המיישבים). הכותב מעודד ומחזק, מעורר אימון וביטחון בהצלחת החברה ובהתפתחות המושבה. עוד מפורטים בה שבחי המתיישבים והסיכויים הצפונים ליישוב. "נתאזר באמונה ונתחזק בתקווה כי עתיד מזהיר הולך ואור על הישוב הזה". תיאור הקרקע שנרכשה על ידי החברה ומקור המים כפי שהם מובאים במחברת, אינם מצטיינים בראליזם. אלא נישאים על כנפי החזון והדמיון יותר מאשר על אדני המציאות.
המיקום, בין ירושלים, בית לחם וחברון, שב ועולה בכתבים של חברת זכרון דוד, כך במחברת, בפרק "המטרה והתכנית":
ט. לקשר ולחבר יחס תמידי בין שתי הערים הרוחניות ירושלים וחברון על ידי עמוד התווך = המושבה המתוכננת מגדל עדר אשר תחברם …
ובפרק "הארץ לגבולותיה סביב":
הסמיכות לחברון שהיא מפתח הדרום והסמיכות לקבר רחל, הנקודות הרוחניות הללו יכולים הם להשפיע על נקודתנו החדשה מצד המצב הרוחני שבהם. כי לימין תאיר לנו פני המזרח שבחברון, ולשמאול הקודש שבירושלים, ומכנגד זכות רחל אשר בדרך אפרת … וכל (השלושה) המקומות האלו יקבלו תועלת מרובה מהישוב החדש הזה, כי כל תצורתם [תוצרתם]יובלו לירושלים ולחברון. וגדול כוחה של הסמיכות הזאת לאפשר גם ישוב חרדי סמוך לקבר רחל … כללו של דבר, אור ההצלחה תקרין על הישוב הזה ופעולתנו תזריח. הנקודה הזאת תהי'[ה] הגשר שבין ירושלים לחברון ובין חברון לירושלים.
פעם נוספת פירטו ראשי החברה את הנימוקים לבחירת המקום, בחוברת צנועה, גארטען שטאדט מגדל עדר [עיר גנים], 20 עמודים.[17] מחציתה בעברית, כולל מאמרים מהעיתונות, ומחציתה ביידיש, בשוליה 4 עמודים באנגלית. נראה שהיא נועדה להפצה בקרב יהודי ארצות הברית. בשער, כתובת נציג החברה בארה"ב, הרב זאב וֹאלף וערטהיימער, פהילאדעלפהיא פא. החוברת הופיעה אחרי העלייה למגדל עדר ומופיעים בה צילומים מהמושבה ומפת האזור מעוטרת בפסוקים. חלק מרכזי ביידיש, מפרט את קדושת האזור וחשיבותו, בין "ערי הכתר ירושלים וחברון". בפתחה שני מכתבים המלמדים על מקורות היניקה הרוחניים של החברה, על זיקתה החברתית-פוליטית ועל אוכלוסיית היעד אליה פונה החברה:
המכתב הראשון חתום על ידי הרב צבי פסח פרנק, הרב ישראל זאב מינצברג והרב ירוחם פישל בערנשטיין, רבני הרבנות הראשית לארץ ישראל. הם פונים אל:
אחינו כל בית ישראל דִי בכל אתר ואתר … אחים יקרים! נשען בחמלת ה' על מִדת טובכם באהבת וחיבת קדושת ארץ קדשינו הנטועה בקרב לבבכם הקדוש. יצאנו כיום בשורותינו אלה לעורר אתכם על דבר החברה זכרון דוד אשר אגודתה על ארץ יסֹדה, ליסד מושבה חרדית חקלאית באה"ק [בארץ הקודש]על יסוד שמירת וקיום דתה"ק [דבר תורת הקודש] ברוח ישראל סבא.
המכתב השני חתום על ידי הרב מרדכי לייב רובין, הרב דוד צבי קרעלענשטיין והרב יצחק במוה"ר ז"ל [בן מורנו הרב זכרו לברכה] פרענקל, חברי הבד"צ [בית דין צדק של העדה החרדית בירושלים]. אליהם נוספה ברכתו וחתימתו של הרב יוסף חיים זוננפלד, אב בית דין עדה החרדית בירושלים. התרשמו ממה שהוקם ומהעתיד המזהיר שצפוי ליישוב. שתי קבוצות הרבנים ביקרו במגדל עדר לצורך הכשרת מקווה טהרה ובית כנסת והביקור עורר שמחה בלבם. הם קוראים לכל אחינו בית ישראל לתת יד למפעל זה, לקנות אדמה איש כערכו ולחזק את מצבה הכספי של החברה: "לקוח חבל במצוה זו לגאול את המקום הקדוש הזה וסביבותיו איש איש בכל אשר תמצא ידו" (שם).
במקביל לייסוד חברת זכרון דוד ולפעילותה, התקשרו ביניהם ארבעה מראשי זכרון דוד – מר מנחם מנדל כשר, ד"ר אריה טויבר, מר משה ווערטהיימער, ומר יעקב רוזנבלום – להקמת חברה בשם קרית ארבע. מטרתה "קנייה ומכירת קרקעות בארץ ישראל ובפרט על הדרך שבין ירושלים לחברון". "כתב השותפות" ביניהם נחתם ביום ט"ו באב תרפ"ו, 26 ביולי 1926, על נייר מכתבים של חברת זכרון דוד.[18] שלושה החברים הראשונים יכניסו לקופת קרית ארבע סכום בסיסי, כל אחד שליש מהכסף הנדרש לרכישת הקרקעות. החבר הרביעי, יעקב רוזנבלום, יעסוק בכל ענייני הקנייה והמכירה של הקרקעות, ולא יכניס כסף לקופה המשותפת. לפי כתב השותפות כל אחד מארבעה החברים יקבל רווחים בסך 25% מעסקי המכירות של החברה. סעיף 6 בכתב ההתקשרות מרמז על המגמות של המייסדים: "כל העסקים של קנית קרקעות בין ירושלים לחברון שתיעשה ע"י א' [על ידי אחד]מהחברים הנ"ל לשם קנין מסחרי באיזה אופן שההי' [שיהיה]מלבד לקנין פרטי אם א'[חד] קונה לעצמו על חשבונו צריך להיכנס להחברה על פי התנאים הנ"ל" (שם). ועוד נאמר ששני חברים בהתארגנות זו, משה ורטהיימר ויעקב רוזנבלום, התקשרו עוד קודם החתימה המשותפת, עם איש אחד בעניין מכירת קרקעות, "באם שיגמר העסק הזה צריכים להכניס חלקם בהרווחים לקופת החברה". יום לפני החתימה על כתב השותפות, י"ד באב תרפ"ו, 25 ביולי 1926, התקשרה החבורה בחוזה עם יוסף זנדל פלאנט מאמריקה. לא ברור מה הזיקה בין שתי החברות והאם חברת קרית ארבע פעלה.[19]
"לנעוץ קנה של ישוב עברי בדרום"
שנתיים עסקו ראשי זכרון דוד באיתור המקום וברכישת הקרקעות, שהיו כרוכים בבעיות ובקשיים.[20] חוזה רכישה מיום 1 לאפריל 1926, י"ז בניסן תרפ"ו, נחתם בין ה"ה מנחם מנדל [כשר], יו"ר אגודת זכרון דוד ואריה טויבער, מזכיר האגודה, לבין קבוצת ערבים מבית לחם. הערבים התחייבו למכור בין 3,500 ל-4,000 דונם קרקע, בחלקות שמפורטות בחוזה, ובידי המוכרים קושאנים עליהן, בין השאר בוואדי שחיט ובוואדי אבו ריש (האחד ממזרח לכפר עציון שקם בתש"ג, 1943, והשני ממערב לו), וחלקה נוספת באיזור ג'ומג'ום (מצפון מערב למשואות יצחק, שקמה בתש"ה, 1945). בחוזה נקובים מחירי הקרקעות, מועדי התשלומים.[21] מספר יצחק גולדברג, איש מגדל עדר:
פעמים הרבה ביקרו אנשי הוועד את אדמות מגדל עדר עד שהוחלט לקנות אותה חלקת אדמה. הערבים שכרו שני עורכי דין וגם אנחנו כך, והתחילו לסדר את ההעברה החוקית. הדבר נמשך כשנתיים, כי האדמה היתה "מושה" [בבעלות משותפת]והיו יתומים וכו'. סוף סוף אחרי הרבה השתדלויות אצל ראשי הנכבדים על ידי עורכי הדין, הסכימו כולם למכירה. חלק מהם קבלו אז כל אחד בפני עצמו ובחשאי מתנה יפה, מלבד מחיר חלקו באדמה שהיה אז סכום גדול.
בליל הושענא רבה תרפ"ז [אור לכ"א בתשרי, 29 בספטמבר 1926] יצא יו"ר של החברה הרב כשר עם עו"ד למקום וכל עשרות הערבים נאספו לבית גדול, סגרו את הדלתות כדי שלא יצא אחד מהם, כי בלא חתימות כולם ההעברה לא היתה חוקית. כל אחד מהם קיבל מהעו"ד שלנו כסף מזומן וחתם על הסכמתו, רובם חתמו באצבע. וככה, בשעה מוצלחת עברה החלקה לידי חברת מגדל עדר, והיתה אז שמחה גדולה בין כל החברים.[22]
925.500 דונם אדמה עברו לבעלות חברת זכרון דוד, ששילמה עבורם כ-5 מיליון לא"י. 512 לא"י נוספים הועברו לערבים כמקדמה על חשבון רכישת שטח נוסף. חברי חברת זכרון דוד נרשמו לרכישת 1,555 דונם. באוגוסט 1927 הודיעה החברה: "יש עוד ברשותה מספר מצומצם של מגרשים למכירה … המושבה כבר מסודרת עם כל הדברים הנחוצים בשביל יהודי, כגון: א. בית הכנסת. ב. מקוה כשרה. ג. הספקת מים … ד. שירות אוטומובילים. וכל מי שקונה מגרש יש לו אפשרות תיכף להתישב, בלי שום עיכוב".[23] כל אחד מהחברים נדרש לרכוש לפחות נומר אחד – 5 דונם, במחיר 6-5 לא"י [לירות ארץ ישראליות]. חברים רבים לא שילמו עבור הקרקע, דבר שגרם קשיים כספיים וסכסוכים פנימיים. החברה נאלצה לפרסם סדרת מודעות בעיתונות ובהן קריאה לחברים להזרים לקופת החברה את התשלום עבור הקרקע שרכשו. כך לדוגמה פורסמה מודעה בעיתון הארץ: "… החלטתנו האחרונה בהתאם להחלטת האסיפה הכללית מיום ט"ז בתשרי [תש]פ"ח, שמי שלא יכניס את התשלומים האחרונים על חשבונו עד יום כ"ח חשוון יפסיד את כל מה שהכניס עד היום. ויהיה מהצועקים ואינם נענים ומאז לא תהיה לו על החברה שום תביעה ודררא דממונא או דקרקעי [הפסד ממון או קרקע] כל עיקר".[24] הרכישה התבצעה בסיוע בנק להתפתחות חברון, שנחלץ לעזרת החברה שהתקשתה לעמוד בדרישות המימון.[25]
העולם דיווח לקוראיו על כך בכתבה גדולה (את חלקה הראשון ראינו לעיל, ליד הערה 2):
כשנתיים עברו מאז נוסדה החברה … והנה פתאום בימי תוגה אלה בשורה טובה, האגודה חיה וקימת וכבר קבלה קושאנים [שטרי מכירה] על חלק מהקרקע. יצאו כבר להתישב על הקרקע חמש עשרה משפחות. הובאו כבר שלושה צריפים ויקימו עוד אחרים. משפחות המתישבים התחילו לפי שעה לנטוע כעשרים אלף גפנים, זיתים ועצי פרי אחרים … בכח עצמם מיסדים החברים את המושב … לא היה בהם מורא ומורך לב לעלות על הקרקע … לאט לאט הולכת ונפקדת גם ירושלים השוממה והעזובה.[26]
גם עיתון דבר דיווח בהרחבה על היוזמה החלוצית:
אחרי הרפתקאות שונות התחילה השבוע האגודה ההררית "זכרון דוד" בבנין נקודה חדשה בסביבת ירושלים בדרך לחברון, מקום שעד עתה לא היה בו כל ישוב יהודי. האגודה קבלה לע"ע [לעת עתה]קושאנים על שטח של 1,200 דונם. הקרקע נמצא בערך בקילומטר העשרים מירושלים, לימין הדרך המובילה לחברון, וגובלת עם האחוזה הרוסית [המנזר הרוסי](בת 400 דונם בערך) הנמצאת שם. באדמת האגודה נמצא המעין ערוד [ערוּבּ], העשיר במים, שעד סידור הספקת המים מעין פארה, השתמשה ירושלים במימיו … על האדמה נמצאת גם תחנת משטרה קבועה. ביום א' שבוע זה [כ"ח בטבת, 2 בינואר 1927]התחילה העליה על הקרקע.[27]
עלייה מרוכזת ומסודרת לא הייתה ולא התקיים אירוע לציון ייסוד המושבה. המשפחות הגיעו באופן חפשי משלהי טבת תרפ"ז, ראשית ינואר 1927. מגדל עדר הוקמה בק"מ ה-21 בדרך ירושלים חברון, (מדרום-מערב לצומת גוש עציון היום). במקום ניצבה ברכת המים הבריטית, ומצפון לה מבנה פח קטן של המשטרה שהיה מאויש על ידי כמה שוטרים בריטים וכמה ערבים. על ראש הגבעה ממערב התנשא המנזר הרוסי עטור חומה ובוסתני פרי. כל מתיישב הקים לעצמו צריף למגורים, סך הכל כחמישה עשרה מבנים פזורים על המדרון. חברת זכרון דוד הקימה לצד הברכה בית כנסת ומקווה טהרה. אבשלום רוזנבלום זכר שהמתיישבים קיבלו מים מהבריכה הבריטית תמורת תשלום.[28] הקשיים והצרות החלו מיד עם הקמת הצריפים והעלייה לקרקע. על פי הדני, הוא אליעזר דן סלונים מחברון, ששימש ככתב עיתון הארץ באזור, חברי זכרון דוד שעלו זה עתה על אדמתם נתבעו לדין כי הם בנו את הצריפים בלא שקיבלו רישיון מהממשלה וכל אחד ממקימי הצריפים נקנס בסכום של 110 גרוש מצרי.[29]
יעקב רוזנבלום, "מנהל המושבה", התמנה למוח'תר. רעייתו ושני בניו, שנותרו בעין זיתים, הצטרפו אליו מעט מאוחר יותר. בין המתיישבים במגדל עדר נזכרים: האחים ליפא ודוד פלינט, חברים בחברת זכרון דוד וחברים בוועד האגודה. אֵם ובנה ממוצא בבלי-עירקי. גברת בונצ'יה ריין, אמריקאית קשישה שבאה למות בארץ הקודש. החבר אפשטיין אף הוא אמריקאי, וקבוצת בחורים תלמידי ישיבה מירושלים (על הישיבה להלן). שמשון אשכנזי, איש מגדל עדר ולימים שדה יעקב, העיד כי במקום השתכנו 11 תושבים, מהם קבוצה של 4 חברים יוצאי פולין וליטא, אותם ארגן אשכנזי באופן פרטי. הגברת ריין ואפשטיין באו על מנת להכין הרקע לעליית בניהם לארץ ולהתיישבות במגדל עדר. יחד אתם חיו במקום קבוצת משפחות יוצאי תימן, כובאני, שִמחי, בן אהרון, חדד ועוד.[30]
המתיישבים – יהודים חרדים ויוצאי תימן
מעניין הוא הדבר כי רוב החברים הם מירושלים, מיפו ותל אביב ואות נצחי על הקני'[ה]כי טובה היא מאד והעתיד מהיר וזורח – ועל כן התחברו אלינו גם הרבה מן התימנים הנודעים בחריצתם ובמרצם הנעלה על יסוד בנין הארץ והן המה כבר הראשונים שנגשו לנטיעות ולבנין.[31]
גרינוולד הצליח לגייס קבוצת מתיישבים חרדים אשכנזים אליהם הצטרפו העולים מתימן. משפחת כובאני – האב ניסים, האֵם זהרה וששת בניהם ובנותיהם – עלו ארצה מתימן ב-1924 בעקבות פעילותו של השליח שמואל יבניאלי. הם השתכנו בשכונת צריפים מטים לנפול ברחוב בלפור בתל אביב. תנאי החיים היו קשים, פרנסה לא הייתה ועתידם לוּט בערפל. גרינוולד הופיע בשכונה והציע להם לרכוש נחלה ולעבוד את אדמת הקודש בין ירושלים לחברון. הופעתו, יהודי דתי עטור זקן עבות, דבריו על עתיד המזהיר הצפוי להם במקום ממנו עתיד להתגלות המלך המשיח והברק בעיניו, כבשו את ליבם ועוררו בהם חלומות ותקוות גאולה. רכישת מגרש בירושלים לא הייתה בהישג ידם וההצעה להתיישב סמוך לעיר הקודש קסמה להם. הובטח שהאדמה והתנאים טובים לחקלאות. הם נענו להצעתו ועברו זמנית לכפר התימנים (השילוח) בירושלים. יצחק גרינוולד והרב כשר פנו לעיריית תל אביב, דיווחו על רכישת הנחלות על ידי המשפחות מרחוב בלפור וביקשו מהעירייה הקלות עבור המתיישבים "עד שיהי'[ה] להם האפשרות להעתיק את הצריפים שלהם ולהתיישב על אדמתם".[32] לא ידוע על מענה של העירייה לפנייה זו. הם רכשו מחברת זכרון דוד חלקה בת 40-30 דונם תמורת 260 לירות שטרלינג ויצאו לסייר בשטח. עיניהם חשכו למראה האזור – טרשים וסלעים.[33]
דוד פלינט פתח דוכן קטן למכירת מזון לעוברים ושבים. אחיו, ליפא, עסק בקבלנות בניין. האחים כובאני הכשירו חלקה לכרם ענבים ונטעו גפנים. משפחת רוזנבלום עם מאיר ולדמן גידלו עדר כבשים גדול, 250 ראש. אבשלום יחד עם רועים ערביים טיפלו בעדר, יצאו למרעה בכל הסביבה והגיעו עד צוריף. אבשלום רוזנבלום היה נוסע לירושלים באופנוע או במכונית של המשפחה, למכור את תוצרת החלב בשוק. למשפחתם הייתה פרנסה בשפע ובכך הייתה חריגה בין המתיישבים. שמשון אשכנזי נסע לשוק בלוד לרכוש פרות ועיזים. את התרנגולות הם קנו בכפר סמוך, בית אוּמר. ייתכן שפעלה במקום גם מכוורת דבורים ובכך הסתכם משק בעלי החיים. המתיישבים החלו בנטיעת עצי פרי וגפנים אף שלא נעשתה הכשרת קרקע ראויה. ציוד וכלים חקלאיים לא עמדו לרשותם ולא תקציב ראשוני להקמה ולביסוס משק. הכשרה חקלאית וניסיון היו רק ליעקב רוזנבלום ולשני בניו.
בעת שהמתיישבים התמודדו עם קשיי החיים במגדל עדר, התמסר יצחק גרינוולד לקדם תוכנית בינוי ופיתוח למושבה. כשנה אחרי העלייה, כ"ב בחשוון תרפ"ח, 17 בנובמבר 1927, הגיש בשם החברה תוכנית מפורטת לאישור מושל המחוז. על התוכנית חתמו ראשי החברה – יצחק גרינוולד, ישראל זאב מינצברג, אריה טויבר ונח וויינטראוב. היא כללה: היקף השטח המיועד לבנייה; פירוט בעלי הקרקעות הערבים שגובלים בשטח שרכשה החברה; מספרי המגרשים המיועדים לבניית דירות ומגרשים מיועדים למבני ציבור; צינורות אספקת מים והנחיות להקמת בית כיסא (שירותים) צמודים לבורות ספיגה. אושרו תקנות בנייה – תיחום שטח המבנים; מיקום כל בית בחלקה; דרכי אספקת מים לבתים; תכנון פארקים ומוסדות ציבור ועוד. ועדת בניין מטעם החברה בצירוף מהנדס, תאשר תוכניות של כל יחידה ותתייחס לחזיתות הבתים, לגדרות, לצבע החיצוני של הבתים וכיוצא באלה. לתוכנית צורף דו"ח מפורט שהגיש משה מיש, מודד מוסמך מטעם החברה, שביצע מדידות וחלוקת השטח ל-151 מגרשים. כמו כן גייסה החברה אדריכל, ר' אברמוביץ, שהיה שותף להכנת התוכנית ולהתכתבות עם מושל המחוז בעניין. מטעם המושל הגיבו לתוכנית ב-26 באוקטובר 1927, ופירטו דרישות נוספות, בין השאר: "תכנית שרבוב כללית או עבור כל חדר לחוד", מיקום מדויק של הדרכים, "איזהו טיפוס בית כיסא … בלי מושב יהיה טוב. נחוץ לסדר בור שופכין עבור כל מגרש", תוכנית מפורטת לכל בית ולמחלבות. החברה והמושל החליפו ביניהם מכתבים רבים בנושא.[34]
ביום ה' במנחם-אב תרפ"ח, שיגר מזכיר החברה, משה ווערטהיימער, מכתב חוזר ו, ובו דיווח לחברים:
עלה בידינו בעה"י [בעזרת ה' יתברך]לגמור את הפרצלציה [חלוקת הנחלות]על מגרשי הבנין של החברה. והמהנדס גמר כבר את כל העבודה של חלוקת המגרשים. כל מגרש הוא כבר מסומן ביתדות של ברזל בכל צדדיו באופן שישנה כבר עתה האפשרות לכל חבר לקבל את מגרשו מיד.[35]
החברים נדרשו במכתב זה לשלם עוד שבעה וחצי לא"י על כל מגרש לכיסוי ההוצאות, בנוסף לתשלום על הקרקע. חבר שישלם סכום נוסף זה מוזמן לבחור לעצמו נחלה וכל הקודם זוכה בנחלה כטוב בעיניו. הזריזים יבחרו במגרשים היותר טובים. הוועד יאשר את הבחירה וגם "יתן לו קושן רשמי מהטאבו על שמו". החברה שמחה להודיע על התפתחות המושבה מגדל עדר, "באופן מזהיר. חבר אחד בנה לו שם כבר בנין יפה ונהדר. ועוד חברים אחדים נגשו כבר לבנות". עוד דווח שעלה בידי ההחברה לבנות במקום בית כנסת ומקווה טהרה כשרה ויפה כדת (שם).
תנאי החיים במגדל עדר היו קשים, הקרקע הסלעית לא האירה פניה לחלוצים חסרי הניסיון והציוד המתאים, המשק היה דל ומקורות הפרנסה לא אפשרו קיום בכבוד. אשכנזי זכר שהם רכשו בירושלים לחם ישן במחיר מוזל וניזונו מלחם ומחלב בלבד. היחסים עם הערבים בכפרים סביב היו סבירים, פרט למקרה אחד – התנכלות ערבים לשמואל רוזנבלום – לא ידוע על היתקלויות והסתבכויות עם ערבים. המתיישבים סיירו בכפרים הערביים סביב ונעזרו בערבים מבית אומר לטחון גרגירי שעורה ודורה לקמח, ועוד. בקיץ תרפ"ט, 1929, היה אבשלום אחראי מטעם שלטונות המנדט על קבוצת ערבים גדולה שעסקה בהכשרת דרך לכפר בית פג'אר. לדבריו בריאיון: "הערבים כבדו אותנו מאד". במקביל, קיימו קשרים עם קהילת חברון, לעיתים הלכו לשם ברגל והתפללו בבית הכנסת אברהם אבינו.
השלג הגדול
המאורע הדרמטי ביותר שפקד את מתיישבי מגדל עדר סמוך לעלייתם על הקרקע, בחורף תרפ"ז, 1927, היה סופת שלגים עזה. גל קור חריג פקד את אזורי ההר בארץ ובארצות השכנות והעיתונות הרבתה לדווח על הסערה ונזקיה, גם בחברון ובמגדל עדר. הצריפים הרעועים במגדל עדר לא עמדו בסערה הקשה, לפחות גג אחד הועף. התימנים שלא הכירו את התופעה סברו תחילה ש"מן יורד מהשמים", רובם התכנסו בצריף המרכזי בחרדה שהמבול חוזר. על פי מסורת שרווחה בין המתיישבים, בעיצומה של הסערה כרעה שרה שמחי ללדת וילדה בת, רחל. סכנת חיים נשקפה לפעוטה בת יומה, כאשר נאלצו לעבור לצריף היחיד שנותר יציב. בזכות הטיפול המסור והדאגה החזיקה רחל מעמד, ולימים נישאה לאברהם בן ניסים כובאני. ימים ארוכים חלפו מרדת השלג עד שנמס. דרך חברון-ירושלים נחסמה והמתיישבים עמדו בפני מוות ברעב ובכפור. הם לא היו מוכנים לחוויה קשה כזו ולא היו ערוכים לה במלאי ציוד ומזון הכרחי. בירושלים רבים חרדו לאנשי מגדל עדר.
קבוצת ערבים מבני משפחת אבו אייעש, מוח'תר הכפר בית אומר, שקיימו קשרי שכנות טובה עם אנשי מגדל עדר, הבינו את מצבם הנואש. ביוזמתם נחלצו הערבים לעזרת המתיישבים, אחרי שעשו את כל הדרך מהכפר למושבה בשלג עמוק והביאו מעט מזון, דבלים, פיתות, תה ועצים להסקה. בכך הצילו את המתיישבים מקפיאה וממוות. כמה ימים מאוחר יותר נחלצו לעזרתם גם אנשי קהילת חברון ביוזמת הרב סרנא, ראש ישיבת חברון, ובעזרת פרד הביאו מעט מזון וציוד חיוני.[36]
חברון: אור ליום שישי לפני שבועיים התחיל יורד שלג בשפע. בבוקר היו כבר פני האדמה מכוסים שלג בעומק קרוב לאמה. ביום שישי ובשבת הוסיף לרדת שלג. ביום שני טהרו פני השמים וביום שלישי ירד שוב שלג מרובה. היו מקומות שעומק השלג הגיע בהם לשלושה מטרים ויותר. מיום שישי נפסקה כל תנועה לערים אחרות. הטלפון נפסק מיד ביום ראשון אחה"צ … נסיונות שונים נעשו על ידי אוטומובילים אחדים ללכת לירושלים אולם הוכרחו לשוב … במשך יום ששי ושבת וראשון הגיעו ידיעות למשטרה על אנשים קפואים בדרך. המשטרה שלחה מיד עזרה. את רובם הספיקו להציל ושנים נמצאו כבר מתים …
בזיכרון דוד, מה נורא היה מצבם של יושבי זכרון דוד בימים אלה … הם בנו להם צריפים ארעיים וקשה מאד הישיבה בהם בימי סופות וסערות, לולי הצריף הציבורי שעמד להם מי יודע אם יכלו לעמוד בפני הקור והסערה. מיד בהתחולל הסערה התאספו כולם, 25 נפש, אל הצריף הציבורי הגדול. ביום שבת אפסו אצלם המזונות. שכניהם שבכפר בית אומר המציאו להם ביום שבת לחם ותאנים. זכרה להם זאת ה' לטובה! בחברון נתפשטו עליהם שמועות מבהילות. דברו על קפואי קור ונפוחי רעב … יזכר לטוב ראש ישיבת כנסת ישראל הגר"י סרנא, שברוב עמל ותלאה הצליח לשלוח לבני זכרון [דוד], ביום שני, לחם סוכר ותה, וביום רביעי שלח שוב צורכי אוכל. במסירות נפש ממש המציאו להם צורכי אוכל אלו על ידי רוכב על פרד. שום מקרי אסון לא קרו להם ועזרת חברון עמדה להצילם מרעב.[37]
השלג שנחת על ראש המתיישבים סמוך לעלייתם על הקרקע לא תרם לעידודם להיאחז במקום. מצוקת המים והספקות בדבר הסיכויים להפריח את השממה ולהוציא לחם בכבוד מהסלעים העיקו עליהם. חלק מהמתיישבים נטשו את המושבה. אבשלום רוזנבלום, שהגיע למגדל עדר בפסח תרפ"ז, מאי 1927, זכר שמרבית המתיישבים התימנים כבר לא היו במקום. גם בני משפחת כובאני עזבו, פרט לזכריה שנותר לשמור על המבנים וכנראה נותר במקום עד הפינוי.[38]
– – – ביקרתי בישוב החדש הזה, על ראש גבעה עומדים שלושה צריפים קטנים, שניים של עץ ואחד של פח. על יד אחד מהם ישב תימני, מחכה לאוטו הנוסע ירושלימה. נכנסתי אתו בשיחה. הוא שח לי: קנינו ארבעת אלפים דונם. כל דונם חמש ורבע ל"מ [לירות מצריות]. אני קניתי לי 10 דונם. בניתי צריף ועליתי על אדמתי. אתי יחד עלו עוד שתי משפחות, האחת תימניה והשניה אשכנזית. צריף הפח שייך למשפחה האשכנזית, אולם היא עזבה את המקום ושבה ירושלימה.
תבואת חורף לא זרענו כי אין לנו סוסים, מחרשות וכלי שדה. יכול להיות שתבואת קיץ נזרע. אנו משתדלים להשיג הלוואה, 'אגודת ישראל' הבטיחה. בינתיים הגיעה השעה לחרוש את האדמה ולהכשירה לתבואות קיץ ומחרשות וסוסים אין. לעת עתה נטענו מעט גפנים. האם יודע אתה לעבוד בחקלאות? – לא. זה שלוש שנים אני בארץ. עד כעת גרתי בתל אביב. צורף אנוכי. בהתחלה הרווחתי, אבל אח"כ [אחר כך]בא המשבר והלכתי וקניתי לי 10 דונם ואתיישב פה. שארית כספי השקעתי בצריף שעלה 11 לירות. עבודה אין לי. לפעמים אני נוסע ירושלימה, אולי אשיג שם עבודה.
- ומים יש לכם?
- לא. הממשלה אינה מרשה לנו להשתמש במי המעין ערוב שנמצא באדמתנו, ואנו לוקחים לשתיה משלוליות מי הגשמים שלמטה בעמק. ראשי החברה אמרו לנו: כאשר יעלה רוטנברג את מי הירדן ירושלימה, יעברו המים דרך מגדל עדר ואנו נוכל להשקות במים אלה את אדמתנו, ואפשר שנוכל לנטוע פרדסים.[39]
ראיתי את אדמת מגדל עדר והנה כחציה טרשים וחציה אדמה מנוצלת עד למאוד ועל אדמה זו נטעו, מבלי זיבול גפנים. למקום מושב בחרו את ראש הגבעה הפתוח לרוחות. על רצפת הצריף הקטן הרטוב התגוללו בני משפחת התימני – אשה, בן ובת ואב זקן, בן שבעים, שהועלה אף הוא ליישוב החדש, למגדל עדר, ש"מי רוטנברג יעברו בו". כך מיישבים ולאחר הלקח בהתיישבות החסידים.[40]
תורה ועבודה – ישיבת אהל רחל
המושבה מגדל עדר נשאה אופי חרדי. אבשלום רוזנבלום זכר שכולם היו שומרי תורה ומצוות. שיעורי תורה התקיימו בבית הכנסת על ידי רב שבא משכונת מאה שערים בירושלים, כנראה הרב זליג ברוורמן (להלן). פעמים שלא היה מניין אך כולם באו להתפלל בבית הכנסת. החג השמח והמאושר ביותר שחגגו במגדל עדר היה שמחת תורה, זכרו האחים כובאני.[41]
מתיישבי מגדל עדר זכו לביקורים של כמה רבנים חשובים: הרב משה מרדכי אפשטיין ביקר במושבה בדרכו מירושלים לחברון, ביום ה' בטבת תרפ"ח, 29 בדצמבר 1927. הרב זכה לקבלת פנים מפוארת במגדל עדר, בנוכחות כמה מנכבדי ירושלים שהתלוו אליו בדרכו, נכבדי הקהילה בחברון ותלמידי ישיבת חברון שבאו לקבל את פני רבם, ראשי חברת זכרון דוד והמתיישבים.[42] בחודש סיוון תרפ"ח, יוני 1928, ביקר במגדל עדר האדמו"ר מקרלין, הרב אברהם אלימלך פרלוב, בראש פמליה של חסידיו. האדמו"ר ביקר במושבה, בחן את החלקה שרכש עבורו אחד מחסידיו, שתה חלב מתוצרת מקומית ו"יצא משם שבע רצון מאד. אחרי ששהה האדמו"ר איזה שעות נפרד מבני המושבה בברכה והודיע להם כי ברצונו לשוב ולבקר במושבה ולבלות בה איזה ימים מחמת אווירה הצח והטוב. כן הבטיח להם להתענין בגורל המתישבים ולעזור כפי יכולתו למושבה".[43] המדווח, פרידמן, דיבר עם המתיישבים ונוכח לדעת שיש במקום עתיד טוב להתיישבות חרדים והוא מתאים לתעשיית חלב, יש מרעה טוב וגם בריכת מים גדולה (לעיל, הע' 16). התחבורה מסודרת לירושלם ולחברון וסמוך למושבה תחנת משטרה בריטית. האוויר צח מאד בזכות הגובה הרב והוא מתאים לבית הבראה. פרידמן התפלא שהעולים החדשים ובני ירושלים אינם מתעניינים במגדל עדר. לדבריו, ההתפתחות נבלמת בעיקר בשל חוסר במבנים. עד כה המושבה נבנתה בכספי המתיישבים בלבד.
מושבה גדולה כזאת א"א [אי אפשר] לה להיבנות [רק] בכוחות עצמה … כדאי שקרן היסוד תתמוך במתיישבים המשתקעים פה לחלוטין שרבים מהם הם בעלי אמצעים במקצת. טוב שגם בני המושבות ילכו ויעבדו במושבה חרדה [חרדית] זו, ויהיו לאנשי ישוב מועילים".[44]
האדמו"ר מלובביץ', הרב יצחק יוסף שניאורסון, ביקר אף הוא במגדל עדר בדרכו לחברון, ביום ז' במנחם-אב תרפ"ט, 13 באוגוסט 1929, ימים ספורים לפני פרעות תרפ"ט והטבח בחברון: "מיד כשנתקבלה הידיעה על בואו של הרבי, יצאו כמעט כל החברונים לקראתו למגדל עדר. וכשנראו פני הרבי פרצה שאגת שמחה מפי העומדים: ברוך הבא בשם ה'".[45]
חפירת המקווה במגדל עדר
יעקב רוזנבלום, נח וויינטראוב, מאיר עהלבוים ודוד פלינט, התאגדו יחדיו לייסד במגדל עדר ישיבה. ביום כ"ח במנחם-אב תרפ"ח, 14 באוגוסט 1928, חתמו על "כתב התקשרות – להקדיש מזמנינו ממרצנו ומכוחותינו לשם הצלחת המפעל הקדוש הזה".[46] ארבעת החותמים הם המייסדים והנהלת הישיבה, יעקב רוזנבלום ינהל את המטבח. ניהול הישיבה וענייני הכספים יעשו על דעת כל המייסדים. מארבעת המייסדים של הישיבה שניים התגוררו במגדל עדר, רוזנבלום ופלינט. נראה שהם היו אנשי המעשה, שביקשו לקדם את היוזמה ולהקים בפועל את הישיבה. חודש לאחר מכן, ביום כ"ד לחודש הרחמים (אלול), תרפ"ח, 9 בספטמבר 1928, חתמו יעקב רוזנבלום ודוד פלינט על הסכם לייסד במגדל עדר ישיבה, אוהל רחל, על פי התקנות שהגישו לאישור. בשלב ראשון ילמדו בישיבה חמישה תלמידים ובהמשך יקלטו עוד עשרה תלמידים, שיקבלו את מלוא צרכיהם במקום. רוזנבלום ופלינט יקבלו שכר טרחה בגין עבודתם בישיבה.[47]
כרוז שהופץ, בעברית וביידיש, מפרט את המניע לייסוד ישיבת אהל רחל במגדל עדר:
– – – קול התורה הנשמע בירושלים לא הגיע עוד עד שמה [למגדל עדר]. ובכן התנדבו רבים מאלה הראשונים שהתישבו שמה לסדר שם ישיבה קדושה אשר בשם תקרא אהל רחל. אשר מטרתה קודש לה' לחזק את הישוב הנעים הזה לשפוך עליו טל של תורה ויפעת כבוד ישראל בהיות ה' שמה בד' אמות של הלכה, אשר גם תשושי כוח יוסיפו אומץ לה' ולעבודתו על המקום המבריא הזה. ותמצא נפשם מעין מי-התורה והרפואה גם יחד. ונמצא שם שמים מתקדש וכבוד ישראל מתרבה. ובכח זה יפח רוח חיים בכלל הישוב החרדי הזה.[48]
כרוז נוסף שכותרתו "תחיית הדרום" קורא לתמוך במפעל קדוש זה:
עברו שנים מאז התחולל ישוב חרדי חדש בדרום השמם, במקום ובשם ההיסתורי מגדל עדר … ולצערנו הגדול הישוב החשוב הזה הולך מתמעט וסכנה נשקפה עליו שלא יתבטל לגמרי ח"ו [חס וחלילה] וה' ירחם. למטרת הצלה בעוד מועד נתייסד שם ישיבה קדושה בשם אוהל רחל, בשביל זקנים וחלושי כח אשר להיות אויר זך ומבריא במקום הזה ומצוין לתרופה בעד אלו אשר יחד עם עמקם בתורת ה' יעלו ארוכה לגופם ולנפשם יחד, וארוחתם וכל הצטרכותם יקבלו מקופת הישיבה והמושבה הזאת.[49]
הכרוז ממשיך ומתאר את בני הישיבה שיהגו בתורה וגם יפְקדו את המקומות הקדושים הקרובים: קבר רחל, מערת המכפלה והכותל המערבי. שם ישאו תחינה לפני ה' להצלחת התומכים בהם והדואגים לקיומם ולהצלת הישוב החרדי החדש והיחיד שבדרום, מגדל עדר. קריאה זו איננה רק תכסיס לגייס כספים לישיבה ולנגן על מיתרים רגישים של קהל מתפללי בתי הכנסת, היא משקפת נאמנה את מצב היישוב מגדל עדר באותה עת ומתוך כך את הכוונה לייסד במקום ישיבה שתחזק ותבסס את היישוב. לפי הכרוז, הישיבה קמה בהסכמת גדולי הרבנים בירושלים שתומכים בה ובמגדל עדר:
ובמכתביהם פונים בעתר ובתחן לכל איש ואישה הבאים בגבול הקודש הזה ואשר כבוד ארץ ישראל יקר בעיניו … שיתעוררו בחֹם לבבם לעזור להציל ולהושיע להישוב הזה אשר מצות ישוב ארץ ישראל שקול נגד כל המצות שבתורה … ומאושר יהי'[ה] זה אשר תמך בצדקותיו את הישוב הקדוש הזה לקרב צעדי הגואל ולבנות הישיבה הקדושה בישוב החרדי הזה (שם).
חברי ועד זכרון דוד הקצו לרב זליג ברוורמן שטח בן 10 דונם להקמת הישיבה. זאת, בתנאי שהרב יקיים במגד עדר ישיבה לאורך שלוש שנים לפחות. כך במכתבם מיום כ' בכסלו תרפ"ט, 3 בדצמבר 1928
לכבוד הרב הגאון מו"ה זאליג בראווערמאן נ"י
אנחנו החתומים מטה ועד חברת זכרון דוד בע"מ מאשרים בזה כי הננו נותנים לכבודו שני נומרין מאדמת חברתנו עבור עזר יסוד הישיבה שמיסד כבוד מעלתו במושבתנו מגדל עדר, והקושאן על שני הנומרין הנ"ל יקבל בסוף שלוש שנים אותם הנ"ל, בתנאי כפול כתנאי בני גד וראובן, שיחזיק שם ארבעה בחורים זמן לפחות שלוש שנים מהיום הנ"ל.
ועד בעלי החברה, יום ושנה הנ"ל, פה עיר הקודש ירושלים תובב"א.[50]
ישיבת אהל רחל קמה בתרפ"ט ולמדו בה חמישה תלמידים מישיבת מאה שערים בירושלים. הם התאכסנו בביתה של האשה האמריקאית, גב' בונצ'יה ריין, שהקדישה להם מבנה קטן שהקימה במקום. תלמידי הישיבה עסקו רוב זמנם בלימוד תורה ושילבו גם עבודה חקלאית, גידלו פרה וכמה עיזים.[51] מר ברוורמן העלה בפני (יוחנן) זיכרון נעורים: יום אחד פנה אליו הדוד שלו, הרב זליג ברוורמן – ראש הישיבה בשכונת מאה שערים בה למד, והורה לו לרכוש בשער שכם עז וכבשה. ברוורמן הצעיר ביצע את השליחות ושב והתייצב לפני ראש הישיבה. הדוד הורה לו לארגן ציוד אישי ולהודיע לאמו שהוא נוסע, לצאת למגדל עדר, להצטרף כתלמיד בישיבה ולסייע בבניינה של המושבה. הדוד הסביר לו שגאולת ישראל תבוא כאשר בני ישראל יטעו כרמים ויאכלו את פריים בהרי יהודה. הצעיר נטל את הכבשה באוזן אחת ואת העז באוזן שנייה עלה עם עדרו הקטן, כמקובל, על אוטובוס מספר 23 שנסע מירושלים לחברון וירד במגדל עדר. הוא הצטרף לתלמידי הישיבה ושהה במקום כמה שבועות.[52]
קרעים בחברת זכרון דוד
סמוך לראשית ההתיישבות במגדל עדר, חורף 1927, חל קרע בין ראשי החברה. גרינוולד, ויינטראוב, רוזנבלום ואחרים מתחו ביקורת נוקבת על הרב יחיאל מורגנשטרן, יו"ר החברה. ביקורת זו באה לביטוי חריף בדברי דוד פלינט וד"ר אריה טויבר באסיפה הכללית מיום י"ח בתשרי תרפ"ט, 2 באוקטובר 1928. הועלו טענות על בזבוז ואובדן כספים, ניהול נוקשה ועוד. הרב יחיאל מורגנשטרן פרש מרשות החברה ועמו פרשו אחרים.[53] הרב יוסף ברנדוויין (מוריה), הצטרף לחברה במטרה לרכוש קרקע עבורו ועבור קרוב משפחתו והתמנה ליו"ר החברה. הוא ביקר במגדל עדר רק פעמים ספורות. המצב העגום של מגדל עדר לא בא לביטוי בפרטיכלים של אסיפות החברה. נראה שהדבר לא הטריד מאד את מנוחתם של חברי החברה, פרט לגרינוולד, וכמה חברים שחיו במגדל עדר. הפרטיכלים חושפים כמה פרשיות בעסקי קרקעות וכספים שעוררו תרעומת ומתחים בין החברים. הועלו חשדות להעברות קרקע באורח שאינו תקין, למתן קרקע לחברים ולפעילים בחברה בלא תשלום וכדומה.
במקרים רבים רכשו חברים שטחים שעלו יותר מאשר היה בכיסם לשלם. מתוך רצון לעודד את הבניה הִשלימה החברה את החסר. אולם לאחר שהקרקע הועברה לרשות החבר עשה בה כבתוך שלו וביצע עסקות פרטיות עם קונים אחרים. אלה שילמו לו סכום גדול בהרבה ממה שהוא השקיע בקרקע. ספסרות זו היתה תחילת ההסתבכות הכספית שהביאה לבסוף לפשיטת רגל של החברה.[54]
המס שנדרשו רוכשי הקרקעות לשלם לשלטונות המנדט הבריטי עבור הקרקעות שרכשו היה גבוה ביותר. הסתבר שהמוכרים הערבים נהגו בתקופה התורכית והבריטית לדווח לשלטונות על היקף שטחי אדמה קטנים מאשר במציאות. התרמית התגלתה עם העברת הקרקעות ברישומי הטאבו. הבעלים החדשים חויבו לשלם מיסים עבור השנים שעברו. כל אלה הכבידו על מצבה הכספי של החברה ועל יכולתה להזרים כספים לפיתוח המושבה ולביסוסה. זכרון דוד הייתה חברה פרטית ללא גיבוי וסיוע המוסדות הלאומיים, עובדה זו נתנה אותותיה במצבה הכללי. ניסיונותיו של גרינוולד לזכות בהכרה ובסיוע מצד ההנהלה הציונית, פיק"א וגורמים נוספים נדחו על הסף.
פרעות קיץ תרפ"ט
שנתיים התמודדו המתיישבים עם מצוקת מים וקרקע, קשיי פרנסה, בדידות וניתוק, ולא עלה בידם לפתח מקורות פרנסה וקיום מספיקים. לא היה בכוחה של חברת זכרון דוד לחלצם מהמצוקה. מרבית המתיישבים עזבו אחרי כמה חדשים, ורק קומץ מהם נאחז במקום. כמעט כל 165 חברי החברה לא עלו להתיישבות ולא מימשו את זכותם על הקרקע שרכשו או שקיבלו מהחברה. הניסיון לחזק את המושבה על ידי הקמת הישיבה לא הביא לתוצאה המקווה. תלמידי הישיבה לא נותרו במקום זמן רב. בפרוץ פרעות מנחם-אב תרפ"ט, אוגוסט 1929, נותרו במגדל עדר פחות ממניין מתיישבים. ביניהם יעקב וחנה רוזנבלום ושני בניהם, זכריא כובאני, האלמנה האמריקאית, הגב' בונצ'יה ריין, ועוד אחד או שנים מתלמידי הישיבה (כנראה, אפשטיין ויצחק). מסכת היחסים הטובה ששררה עם השכנים הערבים הייתה יציבה. אנשי מגדל עדר המשיכו בחייהם ובעבודתם כרגיל, אבשלום רוזנבלום עבד, כדרכו, עם ערבים רבים בהכשרת הדרך לבית פג'אר. גם אנשי הקהילה היהודית בחברון חשו בטוחים ומוגנים על יסוד יחסי השכנות הטובה בעיר לאורך שנים רבות.
ביום שישי, י"ז במנחם-אב תרפ"ט, 23 באוגוסט 1929, פרץ גל פרעות בירושלים, המתח הורגש כבר ביום חמישי. לפי עדות אחת הוצע לאנשי מגדל עדר להפנות לירושלים. במקביל מוח'תאר הכפר בית אומר הציע להם להתפנות לכפרו. אנשי מגדל עדר דחו את ההצעות. ביום שישי הציעו הערבים שעבדו עם אבשלום רוזנבלום שיחזור למושבה ולא יישאר בשטח בו עבדו. נהגים ערביים שחלפו בדרך הזהירו מפני סכנה ויעצו לברוח. המתיישבים סירבו לברוח והעדיפו להישאר ביישוב. המידע שהיה ברשותם על גל הפרעות בארץ היה מועט. אבשלום זכר כי אימו הכינה הכל לכבוד שבת: נרות, יין, חלות, אוכל חם וכדומה. באותו יום ניסו ערבים להרוג את שמואל רוזנבלום, ערבים שעבדו אתו וקיימו אתו קשרים טובים מנעו פגיעה בו. בליל שבת הבינו המתיישבים שמצבם מסוכן וככל הנראה נמלטו למנזר הרוסי. כ-25 ערבים ממשפחות אבו-עייש וברריית מבית אומר, באו וישבו אתם במנזר. לפי גרסה שונה הערבים באו למגדל עדר ודרשו מהמתיישבים לבוא אתם. הגברת ריין לא רצתה לברוח והסתגרה בביתה, היא סברה כי בהיותה אזרחית אמריקאית לא יפגעו בה. לבקשת יעקב רוזנבלום הביאו אותה הערבים, שנאלצו לפרוץ את דלת ביתה. מהמנזר הרוסי הלכו כולם יחד עם אבו-אחסיין לבית אומר.
הנמלטים שוכנו באחד הבתים בכפר ומארחיהם סיפקו את כל צורכיהם. באותה שבת, י"ח במנחם-אב תרפ"ט, 24 באוגוסט 1929, התחולל הטבח הנורא בקהילת חברון. בבית אומר החלה תסיסה, הרוחות הצעירים סערו על החזקת היהודים בכפר בעת שבכל הארץ התחוללו פרעות. המתיישבים הנמלטים כתבו פתק בערבית, בעברית, ביידיש ובאנגלית, ובו הודיעו שהם בכפר ומבקשים עזרה. הפתק הועבר על ידי צעיר ערבי לכביש הראשי ונמסר לקצין בריטי שהיה במקום. ביום ב' או ביום ג' באו הבריטים – לפי גרסה אחרת הערבים סייעו למתיישבים להגיע לכביש ושם פגשו את הבריטים – שהעבירו אותם לבית רומנו, תחנת המשטרה בחברון, בה רוכזו יהודיי חברון שניצלו מהטבח. אחרי כ-24 שעות בחברון הועברו אנשי מגדל עדר לבית הבריאות, בניין שטראוס בירושלים, יחד עם אנשי קהילת חברון. אבשלום זכר שלמרבה האסון התהפך אוטובוס בדרך לירושלים והיו פצועים. הערבים מבית אומר דאגו לאחר מספר ימים להביא למשפחת רוזנבלום בירושלים את עדר הצאן הגדול, 250 ראש, בשלמותו. המושבה מגדל עדר נהרסה וחרבה עד היסוד.[55]
ראש המועצה הכפרית מבית אומר, עיסא אחמד וכמה מוכתרים וזקנים נוספים מהכפר העידו:
הזקן אחמד בריע'ית ובניו הצילו את משפחת אבו-סעיד – יעקב רוזנבלום, אשתו חנה ובניו סלים וסאמי ואיתם עוד 6 יהודים. נתנו להם מחסה בבית אומר, במשפחת חסין מוחמד אחמד בריע'ית. לאחר כמה ימים שיגרו לחיילים בריטיים על כביש אגירת המודיעה על יהודים אלה. שריונית צבאית בפיקודו של קצין בשם כאפריאתי [קפראטה] באה ולקחה את היהודים.[56]
בקובץ תעודות על פרעות תרפ"ט, מובא התיאור הבא: יעקב רוזנבלום, המנהל והמוח'תר של המושבה מגדל עדר, מסר כי ביום שישי בשעה שתיים וחצי אחר הצהריים, שוטר העמיד את המכוניות שנסעו לחברון ולירושלים ושאלו "מה נשמע בירושלים?", הערבים ענו: "דם דזרי" (דם נשפך). כאשר ניגש רוזנבלום לשמוע, אמר הנהג הערבי שלולא נוכח כאן השוטר היה הורג בראשונה את רוזנבלום. השוטר ביקש את רוזנבלום לא להסתובב בכביש ולהיכנס הביתה. שתי הנשים וחמשת הגברים שהיו אותה שעה במגדל עדר, נכנסו וסגרו את הדלתות. מהחלונות ראו שערבים מתכוננים להתנפל עליהם וברחו למנזר הרוסי. ערבים מבית אומר באו למנזר ומסרו לרוזנבלום כי הערבים, בהם עבדל רג'ג'יק, איבן אבו שנרא, מבית פג'אר מתכוננים להרוג אותם, ועליהם לעזוב. בשבת בערב עברו כולם לבית אומר. שם שהו עד יום שני בארבע אחר הצהרים עד שבאה המשטרה האנגלית ולקחה אותם לחברון. מחברון עברו ירושלימה. המושבה מגדל עדר נחרבה ונשדדה לגמרי. הערבים אומרים כי השוטר עלי ושומר [ברכת] המים סעיד היו הראשונים שהתחילו לשדוד.[57]
מאמצי הצלה
חורבן מגדל עדר הנחית מהלומה אכזרית על ראשי חברת זכרון דוד. יצחק גרינוולד וכמה חברים המשיכו עוד כחמש שנים בטיפול בענייני החברה עד פירוקה. גרינוולד הפיץ תזכירים ומכתבים רבים, פנה לגופים ולגורמים שונים בניסיון נואש להציל את החברה ולשקם את המושבה. תחילה האמינו באפשרות הקמת מגדל עדר מחדש ופעלו בכיוון זה. הם פנו ליו"ר ועד העזרה, הרב מאיר ברלין (לימים בר אילן, ללא תאריך) בה פירט את מצב הקרקעות שרכשה זכרון דוד ואלו שבתהליכי רכישה, וחזרו על בקשתם הקודמת, מיום כ"ח באלול תרפ"ט, 3 באוקטובר 1929. בין השאר כתב גרינוולד, בהדגשה: "אנחנו לא נעזוב את מגדל עדר חרבה". לאחר שאפסו הסיכויים לשקם את מגדל עדר טרחו רבות בכיסוי חובות החברה, מכירת אדמותיה ובעיקר מניעת האפשרות שהאדמות תשובנה לידיים ערביות.[58]
בתזכיר ל"וועד הקונסטרוקטיבי" פירט גרינוולד: החברה מונה לערך 165 חברים, שנרשמו לרכוש 1,555 דונם בסכום של 1,0561.853 לא"י. עד כה שילמו החברים במזומנים רק 5,273.627 לא"י. החברה השקיעה את כל הכספים ברכישת קרקעות, וברשותה קושאנים על 926 דונם לערך. סך 512 לא"י נמצאים בידי הערבים כמקדמה בהתאם לחוזה לרכישת עוד 4,000 דונם. על החברה רובצים חובות נוספים. החברים מיואשים וקיים חשש לפשיטת רגל של החברה וכל רכושה יעבור לידי זרים. גרינוולד פירט את דרישותיו לעזרה כספית ולפירעון החובות ו"להקציב סכום מסוים בשביל התישבותה של מגדל עדר".[59]
במכתב נוסף לקרן העזרה, מיום כ"ח בשבט תר"צ, 26 בפברואר 1930, ציין את הודעת קרן העזרה שהיא מוכנה לסייע לכל אחד מהפליטים ממגדל עדר, "אם בדעתו להסתדר במקום אחר"! וכך כתב גרינוולד:
אנו חושבים שתשובתכם היא שלילית בכל המובנים במה שנוגע למגדל עדר … חוץ מחורבן המושבה יש אצלנו גם חורבן הקרקע, זאת אומרת שגם הקרקע עלולה חס וחלילה לצאת מתחת ידינו ומימלא מתחת [ידי]עם ישראל כולו. ואנו שואלים לכם א.נ. [אתכם אדונים נכבדים]מה עלינו לעשות עכשו? האם יש לנו ולכל העם כולו להשלים עם מצב כזה שהקרקע שנרכשה בכל כך [הרבה]עמל וכסף תישמט מתחת ידינו, ולאמור לפורעים: רצחתם וגם ירשתם? … לכל הפחות יעזרו לזה שהקרקע תשאר בידינו, יש לנו התקוה … בשביל המושבה מגדל עדר … ויהי אפשר להתחיל בפעולות ישוביות … אנו דורשים הלואה בסך הנ"ל (אלף וחמש מאות לא"י בערך) כדי שנסדר את כל החובות … וזה יתן לנו האפשרות להתעניין הלאה בסידור הישוב במגדל עדר שכל כך אנו קשורים בו בכל נימי נפשנו.[60]
קריאותיו – זעקותיו של יצחק גרינוולד לא זכו למענה חיובי. המוסדות הלאומיים, הקרנות והגופים אליהם פנה השיבו פניו ריקם. רבים מחברי החברה הידפקו על דלתו בדרישה לקבל את כספם בחזרה. בִּיתו, בתיה דיאמנט, זכרה מחזות קשים ליד הבית, צעקות והפגנות של חברים שדרשו כספם. בשלב מסוים מונה מר הילל ליברמן למזכיר החברה. האסיפה הכללית דנה ארוכות במכירת הקרקע, הוחלט שלא למכור את האדמות לערבים ולא לגרמנים הטמפלרים שביקשו לקנותה.
ביום ג' במנחם-אב תרצ"ג, 26 ביולי 1933, פנה גרינוולד במכתב נרגש ומפורט לרב הגאון, מורנו ורבנו, הרב שלום טוֶרסקי, שהתעניין בהתיישבות בסביבות ירושלים. גרינוולד הציג בפני הרב טוֶרסקי תוכנית מפורטת להתיישבות, ליד ירושלים, אזור הררי שמזג האוויר בו נעים והאדמה מתאימה לגידול מטעים, במיוחד אלו שזקוקים לקור. במכתב פירוט העלויות והרווחים הכספיים הצפויים למתיישבים באזור. בסיום, כתב גרינוולד:
"בנוגע להמקום אנו מציע לו את מגדל עדר שהוא בין ירושלים לחברון. זהו המקום הכי נהדר בסביבה, ישנה שמה האפשרות לרכוש הרבה קרקעות טובות … עכשיו עומדים איזה בעלי הון ביחד עם בעלי פרדסים מרחובות לקנות 4,000 דונם בסביבת מגדל עדר ג"כ [גם כן] למטרה זו. אפשר יש באפשרות כ"ת [כבוד תורתו] להתחבר אתם ולעבוד ביחד שיקל בכל העניינים".[61]
דברי גרינוולד אלו תואמים את מהלכיו של שמואל צבי הולצמן, שפרסם ב-1 ביולי 1933 הצעה לייסוד חברה למטעי הרים במקום בו שכנה מגדל עדר. הולצמן, יחד עם משקיעים נוספים, התעניין ברכישת אדמות ובהקמת יישוב במגדל עדר.[62] מאבקו של גרינוולד למנוע נפילת אדמות מגדל עדר לידי נוכרים תאם את תוכניות של הולצמן. וכך כתב גרינוולד לשותפו לדרך, יעקב רוזנבלום:
ידידי ר' יעקב נ"י [נרו יאיר]
אין לתאר לך גודל שמחתי בראותי מכתב ה'[אדון]הולצמן. כמו שאמרתי לך מקודם שיש לנו סוס מצוין רתום בעגלתנו וימשוך אותנו מן הבוץ שאנו שקועים בה. כתבתי לו את שאינך בקו הבריאות ומסיבה זו כתבתי יעכב ביאתו הנה. יצחק גרינוולד.[63]
המשא ומתן עם הולצמן נוהל על ידי הרב ברנדוויין, משה ורטהיימר, ישראל כהן ועורך הדין חיים לוצינסקי (לאור). את הולצמן יצג עו"ד דניאל אוסטר (לימים ראש עיריית ירושלים). בערב ראש השנה דנו הצדדים כל הלילה בביתו של הרב ברנדוויין. עם תום המשא ומתן וחתימת החוזה, שכלל 150 סעיפים, נסעו נציגי החברה עם הולצמן למשרדי הטאבו בחברון להעברת הבעלות. בדרכם חזרה התעכבו על יד מגדל עדר הנטושה וההרוסה. משה ורטהיימר אמר קדיש.[64] הסכם המכירה בין שמואל צבי הולצמן מרחובות ליצחק גרינוולד ויעקב רוזנבלום מירושלים, נחתם בירושלים ביום ה' בתשרי תרצ"ד, 25 בספטמבר 1933. 925,500 דונם של חברת זכרון דוד, אדמות מגדל עדר, נמכרו להולצמן.[65]
פירוק חברת "זיכרון דוד"
האסיפה הכללית של חברת זכרון דוד התכנסה בבית כנסת חב"ד בשכונת בית ישראל בירושלים, ביום כ"ח בתשרי תרצ"ד, 18 באוקטובר 1933:
יו"ר החברה הרב יוסף ברנדוויין מספר את השתלשלות העניינים של המכירה, הוא מתאר את המצב הקטסטרופלי של החברה … באם במשך שלשה חדשים ימצא שאין תקוה שהחברים יסדרו חובותיהם אז אין עצה רק פירוק כל החברה … [לאחר דיון הוחלט]: האספה הכללית מאשרת פה אחד את החוזים וכל הכרוכים בזה וכל ההתחיבויות שקבלו על החברה … האספה הכללית מאשרת פה אחד את המכירה וההתחיבויות".[66]
באותה ישיבה נבחר ועד חדש לחברה, אושרו שינויים בתקנות החברה, בוטל הוועד הרוחני ושאר הוועדים שהוקמו בעת ייסוד החברה, כל התפקידים והסמכויות הוענקו לוועד מנהל אחד.[67]
פירוק החברה היה תהליך מסובך, ממושך ובחלקו מכוער. נבחרה ועדה מיוחדת של שני גדולי תורה, שלא היו חברים בחברה: הרב צבי פסח פרנק והרב שמשון אהרון פולנסקי, מזכיר הוועדה ר' יצחק יפה. כל חברי החברה הופיעו בפני הוועדה, ולאחר בירור פסקו הרבנים כמה כסף יקבל כל אחד. חבר שהשקיע בקניית קרקעות את מלוא הסכום קיבל 80%. חבר שהשקיע יותר ממחצית הסכום קיבל 50%. חבר שהשקיע פחות מרבע לא קיבל מאומה. את הסכום שנפסק להם קיבלו החברים מידי הרב ברנדוויין. פירוק החברה היה מלווה בתככים והערמות, חברים ניצלו אי סדרים וחוסר בהירות. אחרים שהשקיעו הרבה והיו מוכנים לותר, דוגמת הרב יעקב משה חרל"פ, וקיבלו פחות מהמגיע להם.
אחרית דבר
ר' יצחק גרינוולד, תלמיד חכם שנועד לגדולות, עלה מפולין ארצה נעדר משאבים וניסיון, נכבש למפעל הציוני, בער באהבת הארץ והגה רעיון חלוצי פורץ דרך – חידוש יישוב יהודי על אֵם הדרך בין ירושלים לחברון, מרחב שהתרוקן מיהודים מימי מרד בר כוכבא. הוא הצליח לגייס את יעקב רוזנבלום, איש התיישבות ותיק ומנוסה, רבנים ואישים נוספים ופעל ללא לאות להגשמת חזונו. המגבלות והמניעות עמן התמודד נראו כקיר בלתי עביר. בזכותו קמה חברת זכרון דוד ומכוחה נוסדה המושבה מגדל עדר, על שטח בן 925.500 דונם שרכשה החברה מערבים בסביבה. פרעות תרפ"ט והטבח הנורא בחברון גדעו את סיפורה של מגדל עדר. לעולם לא נדע האם היה בכוחו של גרינוולד לחלץ את המושבה מהקשיים החמורים אליהם נקלעה עוד קודם הפרעות שחרצו את גורלה. מכוח חזונו ופועלו של ר' יצחק גרינוולד, קמה מגדל עדר, וממנה הבקיע ניסיון ההתיישבות השני באזור – כפר עציון מייסודה של חברת אל ההר שיזם והקים שמואל צבי הולצמן. גם מפעל זה לא היכה שורש במרומי הר יהודה, וחרב בפרעות תרצ"ו-תרצ"ט. בעקבותיהם, ועל בסיס הקרקעות שנרכשו בידי זכרון דוד וחברת אל ההר, קם גוש עציון – ארבעה קיבוצים שעיטרו את ההר עד שקרסו במלחמת העצמאות מול כוחות הלגיון הערבי. בזכות אלה זכינו אנו לשוב לביתנו בעקבות מלחמת ששת הימים ולבנות בו בית עדי עד, כדבר הנביא: גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן אָמַר ה' צְבָאוֹת וּבַמָּקוֹם הַזֶּה אֶתֵּן שָׁלוֹם (חגי ב ט).
מקורות כלליים:
- הארכיון לתולדות גוש עציון, על שם דב קנוהל, בכפר עציון.
- הארכיון הציוני המרכזי, ירושלים.
- ארכיון המדינה, ירושלים.
- גנזך הציונות הדתית שליד מוסד הרב קוק, ירושלים.
- מחקרו של בני ארבל, נכדו של גרינוולד, על קורות המשפחה.
- עיתונות התקופה
ראיונות אישיים:
- ר' שמשון אשכנזי, שיחה עם דב קנוהל, כ"ו בשבט תשל"ה, 7.2.1975.
- הרב עמרם בלוי, שיחה עם דב קנוהל, י"א בסיוון תשט"ו, 1.6.1955.
- ר' יוסף מוריה (ברנדוויין), מראיינים דוד עמית וגדליה גינצבורג, ט"ז באלול תשל"ג, 12.9.1973.
- הגב' בתיה דיאמנט, סדרת שיחות עם יוחנן בן יעקב, כסלו תשמ"ו, נובמבר-דצמבר 1985.
- ר' ברוך וינשטוק, שיחה עם דב קנוהל, כ"ה בניסן תשל"ו, 25.4.1976.
- האחים אברהם וזכריא כובאני, שיחה עם יוחנן בן יעקב, שבט תשל"ו, ינואר 1976.
- אבשלום רוזנבלום, שיחה עם דב קנוהל ויוחנן בן יעקב, ט' בסיוון תשל"ו, 7.6.1976.
חלק מהחומר פורסם:
יוחנן בן יעקב, (כתב וערך), מגדל עדר, טבת תרפ"ז – טבת תשל"ז, 1977. חוברת פנימית שראתה אור בבית ספר שדה כפר עציון בשנת היובל לייסוד מגדל עדר.
יוחנן בן יעקב, "מגדל עדר", מרדכי נאור(עורך), גוש עציון מראשיתו ועד תש"ח, ירושלים, תשמ"ו, עמ' 40-23.
יוחנן בן יעקב, "ההתיישבות היהודית בגוש עציון – מניעים ומגמות", אברהם שבות (עורך), העלייה אל ההר – ההתיישבות היהודית המתחדשת ביהודה ושומרון, המכללה האקדמית יהודה ושומרון, אריאל, 2002, עמ' 30-21.
[1]. סוגיה זו נדונה ונותחה בשלל מחקרים. תמצית שבתמצית של הנושא בהקשר ישיר לאזורנו, יוחנן בן יעקב, "איש חולם ובעל מעשים – שמואל צבי הולצמן מכונן כפר עציון", יחיאל זלינגר ובנימין טרופר (עורכים), מחקרי ארץ יהודה אסופת מאמרים לזכרו של דוד עמית, קובץ ה, בית ספר שדה כפר עציון, תשפ"ב, 2022, עמ' 166-139.
[2]. "מארץ ישראל, מכתבים מיוחדים ל'העולם': מידיעות ההנהלה הציונית ומן הסוכנות הטלגרפית הא"י", העולם, עיתון ההסתדרות הציונית העולמית, לונדון, כ"ה בשבט תרפ"ז, 28.1.1927, עמ' 68.
[3]. על פי מחקרו של בני ארבל, נכדו של ר' יצחק גרינוולד, אותם מסר באדיבותו לארכיון לתולדות גוש עציון בכפר עציון; יוחנן בן יעקב, שיחות עם בתיה דיאמנט, בתו של גרינוולד, כסלו תשמ"ו, נובמבר-דצמבר 1985, אג"ע, חט' 6, מ' A, ת' 1.
[4]. ארכיון לתולדות גוש עציון בכפר עציון (אג"ע), חטיבה 6, מיכל B, תיק 9.
[5]. יצחק גרינוולד לא'[דון דוד] שטרן, מחלקת ההתיישבות, ב' בסיוון תרפ"ד (התקבל 5.6.1924), אג"ע, חט' 6, מ' B, ת' 9.
[6]. דוד שטרן, ההנהלה ציונות – המחלקה להתישבות חקלאית, ד' בסיוון תרפ"ד,6.6.1924, אג"ע, חט' 6, מ' B, ת' 10.
[7]. פיק"א להנהלת זכרון דוד, 20.5.1924; 16.6.1924. מצוטט מתוך, רבקה כהנא, על המושבה 'מגדל עדר', עבודה סמינריונית, כ"ט בניסן תשל"ו, 29.4.1976, עמ' 5.
[8]. שמואל אבן אור וצבי אילן, "פרשת ניסיון גיור ערב -שמאלנה", טבע וארץ, כד, 1, (נובמבר-דצמבר 1981),
http://beduin.snunit.org.il/arti/a2.html; ריאיון עם אבשלום רוזנבלום, מראיינים דב קנוהל ויוחנן בן יעקב, ט' בסיוון תשל"ו, 7.6.1976, אג"ע, חט' 6 מ' B, ת' 10
[9]. ברוך ויינשטוק, מראיין דב קנוהל, כ"ה בניסן תשל"ו, 25.4.1976, אג"ע, חט' 6, מ' B, ת' 10.
[10]. תקנון האגודה, אג"ע, חט' 6, מ' A, ת' 1.
[11]. ספר הפרטיכלים של חברת זכרון דוד, אג"ע, חט' 6, מ' A, ת' 4; דאר היום, 11.11.1926, עמ' 4. הרב כשר, תרנ"ה-תשמ"ד, 1983-1895, חסיד גור, מגדולי תלמידי החכמים בדורו, ראש ישיבה שחיבר למעלה מ-30 ספרים בהם מפעל תורני מקיף – תורה שלמה, הגדה שלמה ועוד. חתן פרס ישראל ופרס הרב קוק.
[12]. דבר, ביטאון ההסתדרות, 6.1.1927, עמ' 3.
[13]. ר' אשתורי הפרחי, כפתור ופרח, בית שאן 1322, ראה אור בכמה מהדורות, האחרונה ירושלים, 1994, פרק ה, יא; ר' חיים לוי הורוביץ, "זכות אבות", חיבת ירושלים, ירושלים, תר"ד, 1844; ניתוח חלקי של המקורות, יצחק גולדברג, "מגדל עדר – כפר עציון", הצפה, י"א בתשרי תשכ"ח, 15.10.1967, עמ' 3; אבשלום רוזנבלום זכר את בור המים, את הקיר החרב ואת התצפית משם לירושלים, ריאיון עם אבשלום רוזנבלום (לעיל הע' 8); זיהויה של מגדל עדר עם אום א-טלע מחייב דיון גיאוגרפי היסטורי מורכב. ראו, בשלב זה, דוד עמית ויוחנן בן יעקב, "מגדל עדר – אתר דמתמן עתיד לאיתגי מלכא משיחא", זרעים, בטאון תנועת בני עקיבא בישראל, אב תשל"ו, עמ' ד-ה.
[14]. "פסיעה ראשונה לתחית הדרום", העולם, גיליון לה, שנה יג, וינה, ח' באלול תרפ"ה, 28.8.1925, עמ' 691-690. מקום חשוב בנימוקים להקמת מגדל עדר תופס הטיעון שהיא תהווה עורף חקלאי-כלכלי יהודי לירושלים. נימוק זה חוזר ועולה גם עם הקמת כפר עציון מייסודה של חברת אל ההר (לעיל, הע' 1).
[15]. המחברת שמורה באג"ע, חט' 6, מ' B, ת' 9; לדברי, בתיה דיאמנט (לעיל הע' 3), אביה, גרינוולד, כתב מחברת זו. ייתכן שהמחבר היה הרב מנחם מנדל כשר, יו"ר חברת זכרון דוד, ואולי שניהם ליקטו וכתבו את המחברת יחדיו.
[16]. בשטח המושבה מצויה בריכת מים שנבנתה על ידי הצבא הבריטי ב-1918 על כביש ירושלים חברון (צומת גוש עציון). היא קלטה את מי מעינות הערוב שהוזרמו לירושלים, כחלק משיקום והפעלה של מערכת אספקת המים הקדומה לירושלים. נדב פרנקל, "אספקת המים לירושלים בתקופת השלטון הבריטי", (עורכים), יחיאל זלינגר ונדב פרנקל, מחקרי ארץ יהודה – אסופת מאמרים לזכרו של דוד עמית, א, בית ספר שדה כפר עציון, תשע"ז, עמ' 93-81.
[17]. גארטען שטאדט מגדל עדר, לא נזכר שם הכותב, הודפסה בירושלים. בגוף החוברת תאריך, י' באדר ב' תרפ"ז, 14.3.1947.
[18]. כתב שותפות, אג"ע, חט' 6 מ' A, ת' 7.
[19]. עיון בספר הפרוטוקולים של חברת זכרון דוד מעלה שבין החברים בחברה התעוררו ויכוחים סביב עסקי רכישת קרקעות ותשלומים שנדרשו החברים לשלם לחברה, אג"ע, חט' 6 מ' A, ת' 4.
[20]. מיעוט מקורות וחוסר התאמה ביניהם מקשה עלינו לשרטט תמונה מלאה של קורות מגדל עדר. מסמכי חברת זכרון דוד ממעטים להתייחס ליישוב עצמו. בעיתונות פורסמו ידיעות קצרות. מרבית העדויות נגבו במלאת יובל שנים להקמת מגדל עדר, פרטים רבים נטשטשו בזיכרונם של המרואיינים, בהם אנשים באים בימים.
[21]. חוזה, אג"ע, חט' 6, מ' A, ת' 4. מעניינת ההערה האחרונה, מספר 16, בחוזה: "בהיות החוזה שנעשה בתאריך 28.7.1925 בנוגע לקרקעות הוא בטל, לכן הצד השני [זכרון דוד], אחראי על כל נזק שיגרם לצד הראשון [המוכרים הערבים] במקרה שהרב מורגנשטערן יתבע איזה דבר שהוא אחרי סידור החוזה הזה". להלן נראה שהרב מורגנשטרן, שכיהן תחילה כראש האגודה, פרש ממנה עקב ביקורת קשה של חברים באגודה על דרכי ניהול האגודה בימיו.
[22]. גולדברג, לעיל, הע' 13. המבנה הגדול היחיד באזור היה המנזר הרוסי, ייתכן ששם התנהלה החתימה והעברת הבעלות על האדמות. לימים שכרה חברת אל ההר את המבנה ושיכנה בו מתיישבים, 1937-1935. במלחמת העצמאות נחכר המנזר על ידי חברי כפר עציון והיה משלט מרכזי בתקיפת כוחות האויב הערבי בדרכם לירושלים ובהגנת גוש עציון.
[23]. דאר היום, 5.8.1927, עמ' 5.
[24]. "הנהלת חברת זכרון דוד, ירושלים", הארץ, 25.10.1927, עמ' 1, ההדגשות במקור; אותה מודעה פורסמה שוב בהארץ ב-28.10.1927, עמ' 3; בדאר היום, 24.10.1927, עמ' 1, פרסמה החברה מודעה לפיה נגרמו לחברה הפסדים רבים עקב חברים שטרם שלמו את הכסף המגיע מהם על פי השטח שקנו, זאת למרות שנשלחו אליהם כמה הודעות והתראות.
[25]. ר' ישראל זיסל דבורץ, תבונה – ענייני תורה ומוסר, גיליון יא (פא), ירושלים, מנחם-אב תש"ז, עמ' קמ"ג. בשלב מסוים הועלתה תוכנית לייסד "באנק מגדל עדר במושבה מגדל עדר. מטרת הבנק הינו ליתן דחיפה להתפתחות המושבה באופן גמילות חסד", אג"ע, חט' 6, מ' B, ת' 10, מעיזבונו של הרב ויינטראוב, באדיבות נכדו, שבתאי וייטראוב. פורסם, זאב בלוי, "תגלית היסטורית: הישיבה שהוקמה במגדל עדר", News Jewish Daily, י"ט באב תש"פ, 9.8.2020. לא ידוע על פעולה נוספת בעניין זה פרט לפתק שנותר בעיזבון הנ"ל.
[26]. לעיל, ליד הע' 2.
[27]. "ישוב חדש בסביבות ירושלים", דבר, 6.1.1927, עמ' 3.
[28]. "ירושלים יום יום – בחברת זכרון דוד", דאר היום, 5.1.1927, עמ' 5; "מגדל עדר", הארץ, 6.1.1927, עמ' 4; אבשלום רוזנבלום (לעיל, הע' 8). ייתכן שהחברה שכרה את המנזר הרוסי כפי שנזכר בעדותו, עד כה לא מצאתי לכך תיעוד; "מודעה – חברת זכרון דוד בע"מ", הארץ, 8.9.1927, עמ' 1.
[29]. הדני, "חברון – בזכרון דוד", הארץ, 13.1.1927, עמ' 4. 100 גרושים = לירה מצרית אחת, שערכה באותם ימים היה כדולר. פרשייה זו לא נזכרת בעדויות ובזיכרונות אנשי מגדל עדר ולא בכל מקור אחר פרט לידיעה עיתונאית זו.
[30]. שמשון אשכנזי, מראיין דב קנוהל, שדה יעקב, כ"ו בשבט תשל"ה, 7.2.1976, אג"ע, חט' 6, מ' A, ת' 1.
[31]. המחברת, לעיל, הע' 15, ההדגשה במקור.
[32]. מנחם מנדל כשר ויצחק גרינוולד לעיריית תל אביב, ללא תאריך, אג"ע, חט' 6, מ' B, ת' 9.
[33]. זיכרונות האחים כובאני, רשם, יוחנן בן יעקב, שבט תשל"ו, ינואר 1976; תולדות משפחת כובאני, דפים לקראת טיול המשפחה במקום, תשרי תשס"ט, 2008, אג"ע, חט' 6, מ' B, ת' 10.
[34]. "אדמות החברה 'זכרון דוד', בין ירושלים לחברון, חשבון השטח", ארכיון המדינה, – D3.AE.45 00071706.81. מ-19/ 5723, 1070767; ארכיון המדינה, תיק מושל מחוז ירושלים, מ-15/ 1913, 00071706.81.D4.D2.51. (שמו הפרטי של האדריכל ר' אברמוביץ, לא נזכר במקורות שראיתי, יוחנן)
[35]. משה וערטהיימער, המזכיר בשם הוועד, מכתב חוזר ו, 22.7.1928, אג"ע, חט' 6 מ' A, ת' 7.
[36]. על פי האחים כובאני (לעיל הע' 33), ומקורות נוספים.
[37]. הדני, "חברון, השלג", הארץ, י"ט באדר א' תרפ"ז, 21.2.1927, עמ' 3. הדני הוא אליעזר דן סלונים איש קהילת חברון. הרשימה נכתבה ב-17.2.1927; "ידיעות מחברון", דאר היום, 17.2.1927, עמ' 4. רמז דק לחוויה שעברו מתיישבי מגדל עדר, קבלנו אנו, חברי כפר עציון, בחורף תשכ"ח, 1968. סערה קשה מלווה שלג כבד פקדה את האזור. שבוע ימים היינו במצור שלגים, אז פרץ צה"ל במבצע מיוחד את המצור והביא לנו מעט אוכל לשבת.
[38]. תולדות משפחת כובאני (לעיל, הע' 33).
[39]. ממקורות אחרים עולה שהמתיישבים הורשו להשתמש במי הבריכה שהגיעו ממעיינות הערוב אולי תמורת תשלום (לעיל, הע' 16). בסיום הכתבה צוין שהמקום הנבחר ניצב בראש גבעה פרוצה לרוחות, גם זה איננו מדויק. ייתכן והכוונה לתוכנית לבנות את יישוב הקבע על פסגת אום א-טלע (לעיל, הע' 13).
[40]. מ' בר גיורא, "כך מיישבים …", דבר, גיליון ח', כ"ז באדר ב' תרפ"ז, 31.3.1927, עמ' 3 (לקח התיישבות החסידים, מתייחס לקשיים בהקמת שני כפרים נחלת יעקב ועבודת ישראל, 1925, שאוחדו ליישוב אחד, כפר חסידים, לעיל ליד הע' 1).
[41]. אבשלום רוזנבלום (לעיל, הע' 8); זיכרונות האחים כובאני, (לעיל הע' 33). בשמחת תורה תרפ"ז, 30.9.1926, עדיין לא היו מתיישבים במגדל עדר, ואילו בשמחת תורה תרפ"ח, 18.10.1927, כבר עזבו רוב המתיישבים, בהם כמעט כל יוצאי תימן.
[42]. דאר היום, 30.12.1927, עמ' 4. הרב אפשטיין, יליד ליטא, 1866, תלמיד ישיבת וולוז'ין, ראש ישיבת כנסת ישראל בסלובדקה, קובנה. בעקבות חובת גיוס לצבא שהוטלה על התלמידים, עלתה הישיבה ב-1924 לארץ ישראל והוקמה בחברון. הרב אפשטיין עלה לחברון ב-1925, שב לקובנה בענייני הישיבה שחלקה נותר שם, וחזר ארצה, נפטר ב-1933.
[43]. אברהם פרידמן, "במושבה מגדל עדר", דאר היום, 21.6.1928, עמ' 3. האדמו"ר השמיני לבית קרלין, תרנ"א, 1891, ביקר בארץ ארבע פעמים, ובאחד הביקורים פקד גם את מגדל עדר. הוא נספה בשואה בתש"ג, 1942.
[44]. הערה קודמת, 43. קרן היסוד מִמנה התיישבות על פי החלטת המוסדות המיישבים ואלה התנכרו למגדל עדר, כמו גם לכפר עציון מייסודה של חברת אל ההר. קריאתו של פרידמן לבני הישיבות להצטרף כמתיישבים למגדל עדר מעניינת. קריאה דומה השמיע האדמו"ר החלוץ, הרב ישעיהו שפירא, ממייסדי תנועת תורה-ועבודה, "למצב בני הישיבות", ההד, תרצ"ב, גיליון ג; יצחק ש' ריקנטי (עורך), … ועלינו המלאכה לגמור – ר' ישעיהו שפירא, בית אל, תשנ"ב, עמ' 176-174.
[45]. הארץ, 12.8.1929, עמ' 3. האדמו"ר השישי לבית לובביץ' (ליובאוויטש), הרב יצחק יוסף שניאורסון, תר"מ, 1880 – תש"י, 1950. לחם בעוז כדי לאפשר ליהודים חיי תורה ומצוות בברית המועצות, ונרדף על ידי השלטונות. עבר ללטביה, ובחודש מנחם-אב תרפ"ט ביקר בארץ ישראל, ופקד גם את קהילת חב"ד בחברון. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה היגר לארצות הברית והקים בברוקלין, ניו יורק, את המרכז העולמי של חב"ד לובביץ.
[46]. כתב התקשרות, כ"ח באב תרפ"ח, אג"ע, חט' 6, מ' B, ת' 10, מעיזבונו של הרב ויינטראוב, באדיבות נכדו, שבתאי וייטראוב. פורסם, זאב בלוי, "תגלית היסטורית: הישיבה שהוקמה במגדל עדר", לעיל, הע' 25.
[47]. אג"ע, חט' 6, מ' B, ת' 9.
[48]. ב"ה, מושבה חרדית מגדל-עדר עלי דרך אפרתה, בין ירושלים לחברון תו'בבא [תיבנה ותיכונן במהרה בימינו אמן], אלול תרפ"ח, (אוגוסט – ספטמבר, 1928), ללא חתימה, אג"ע, חט' 6, מ' A, ת' 1.
[49]. "תחיית הדרום", (ללא תאריך), חתום "המנהלים והגבאים" (כנראה בתי כנסת), אג"ע, ח' 6, מ' A, ת' 1. ההדגשות במקור.
[50]. אג"ע, חט' 6, מ' A, ת' 1. חתומים חמישה מחברי הוועד, שמותיהם אינם ניתנים לזיהוי. המסמך מבויל ב-5 בולי הכנסה.
[51]. הרב עמרם בלוי בשיחה עם דב קנוהל, 1.6.1955. התלמידים שהו במקום עד מאורעות תרפ"ט ואז עברו לנווה יעקב, אג"ע, חט' 6, מ' A, ת' 1.
[52]. שיחה שלי (יוחנן) עם מר ברוורמן, אמצע שנות ה-70 של המאה ה-20. שמשון אשכנזי זכר שאנשי המקום טיפלו מספר חדשים באחד מבני ישיבת חברון שחלה, לצורך זה שהו במקום באופן קבוע ארבע בחורים מהישיבה. הם שלמו למגדל עדר עבור הטיפול בחולה וכלכלתם הם. כנראה מדובר בתלמידי הישיבה מירושלים ולא מחברון (לעיל הע' 30).
[53]. פרטיכל האסיפה, לעיל, הע' 11; ר' ברוך וינשטוק, מראיין דב קנוהל, כ"ה בניסן תשל"ו, 25.4.1976. הרב מורגנשטרן יצא לפולין, עסק בהסברה לרכישת אדמות בארץ ישראל בקרב חוגי רבנים וחסידים. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נמלט לאנגליה משם לארה"ב. בשנת תש"ך, 1960 לערך, רכש מגרש בבני ברק והקים בית תפילה חסידי.
[54]. הרב מנחם מנדל כשר, "במעלה כפר עציון", הארץ, 29.1.1935, עמ' 4; הרב יוסף מוריה (ברנדוויין), מראיינים דוד עמית וגדליה גינצבורג, ירושלים, ט"ז באלול תשל"ג, 13.9.1973, אג"ע, חט' 6, מ'A , ת' 1.
[55]. יעקב רוזנבלום, "חורבן מגדל עדר", דאר היום, 3.9.1929, עמ' 1; שמואל רוזנבלום, "מפי עד ראיה", דאר היום 4.9.1929, עמ' 5. עדויותיהם נרשמו ביום 1.9.1929.
[56]. עדות בפני עו"ד צבי גילאון, שנמסרה על ידי לאג"ע. תרגום המסמך מיום 2.12.1977, אג"ע, חט' 6, מ' A, ת' 2.
[57]. י. ע [ישראל עמיקם], ההתקפה על הישוב היהודי בארץ ישראל בתרפ"ט, חיפה, אלול תרפ"ט, במלאת שלושים יום לפרעות, עמ' 72.
[58]. אג"ע, חט' 6, מ' B, ת' 9; הרב מנחם מ' כשר, "במעלה כפר עציון", הארץ 29.1.1935, עמ' 4.
[59]. אג"ע, חט' 6, מ' A, ת' 9.
[60]. אג"ע, חט' 6, מ' B, ת' 9.
[61]. גרינוולד לרב טוֶרסקי, אג"ע, חט' 6, מ' A, ת' 4. גרינוולד כותב שפנה לרב טוורסקי בהמלצה האדמו"ר אלימלך שפירא, שמסר לו על כוונת הרב טוורסקי להקים יישוב חרדי. נראה שכוונתו לרב אברהם אלימלך שפירא מגרודזיסק, נכד אחיו (למחצה) של הרב ישעיהו שפירא (האדמו"ר החלוץ) שגר בירושלים. הרב שלום (יוסף) טברסקי, בא לארץ בשליחות מוקיריו לתור מקום להתיישבות, דואר היום, 1.8.1932, עמ' 4. מכתבו של גרינוולד שוגר עוד בטרם הגיע הרב טוורסקי ארצה, כהכנה לקראת ביקורו של הרב בארץ (תודתי על מידע זה שאיתר, לבקשתי, ידידי ר' מיכה יצחק קליין).
[62]. על פועלו של הולצמן בהקמת חברת אל ההר, ומכוחה בייסוד כפר עציון על אדמות מגדל עדר, לעיל הע' 1.
[63]. פתק קטן בכתב יד, אג"ע, חט' 6, מ' B, ת' 9.
[64]. ריאיון הרב ברנדוויין, (לעיל, הע' 53); על שמואל צבי הולצמן ופועלו ביישוב האזור, הע' 1.
[65]. חוזה המכירה, אג"ע, חט' 6, מ' B, ת' 9.
[66]. ריאיון הרב ברנדוויין, (לעיל, הע' 54);
[67]. מסמך תיקוני התקנון של חברת זכרון דוד, אג"ע, חט' 6, מ' A, ת' 3.
