תנועת המזרחי הוקמה על ידי רב ריינס ב-1902. צעירים דתיים חדורי מוטיבציה חלוצית וסוציאליסטית יסדו ב-1916 את צעירי המזרחי. בארץ התארגנו החלוצים הדתיים ב-1922 במסגרת הפועל המזרחי. ב-1925 התאחדו הציוניים-דתיים החלוצים ויסדו את תנועת תורה-ועבודה – מסגרת גג לארגונים הללו, לתנועת הנשים, ברוריה, לארגון החלוץ המזרחי ולתנועות הנוער – השומר הדתי, בני עקיבא ברית חלוצים דתיים (בח"ד).
בשלהי שנות ה-90 של המאה הקודמת השתתפתי כחניך בקורס מדריכי פולין מטעם יד ושם ומשרד החינוך. יום שלם הוקדש לתנועות הנוער, תנועת הנוער הציונית-דתית כלל לא נזכרה. כבן לאב שהיה פעיל בכנסת השומר הדתי (השמה"ד) בפולין ובן קיבוץ כפר עציון שהוקם על ידי בוגרי השמה"ד מפולין, ראיתי חובה לגאול אותה מתהום הנשייה ולחשוף את סיפורה לעין השמש. כנסת השמה"ד בפולין איננה רק היסטוריה, היא התמודדה עם שלל סוגיות שמעסיקות עד היום את הציבור הדתי לאומי ויש לנו מה ללמוד ממנה.[1]
הייתי רומנטיקן ללא תקנה … לא היה גבול לשמחתי כאשר נזדמן לי לראות … את שקיעתה הנפלאה של השמש … בשובנו בימי הקיץ מהיער הייתי עוצר את קבוצתי ונותן ביטוי להתקסמותי מיפי הטבע … חיי היו מאוסים ובעיקר נעדרי שירה ומוסיקה … על שפת האגם שרו המים שיר שבח לבורא עולם … נהייתי חבר מסור ובעל הכרה של השומר הדתי … סיסמתו של ארגוננו, תורה-ועבודה, הפכו לתוכן חיי … ארץ ישראל בנויה על עבודה עברית ברוח היושר והצדק של המוסר היהודי היא העברית והלאומית ביותר … בקנאות לחמתי להגשמת שאיפתנו – תורה-ועבודה.[2]
ניצני התארגנות מקומית של נוער ציוני-דתי בפולין בקעו בראשית שנות ה-20. ב-1922 קם בוורשה מועדון נוער – השומר הדתי. כנסת השומר הדתי התארגנה בקרקוב בשנת תרפ"ז, 1927. המייסדים הונעו מכוח המודרנה, ייאוש ואבדן תקווה ליהודים בפולין, סינתזה בין הדת והלאום, מרד נעורים, רעיון תורה-ועבודה (תו"ע) ותקווה לִבנות ולהיבנות בארץ ישראל. הכנסת הגדירה את עצמה בוועידתה השנייה, קיץ 1932: "תנועה חינוכית דתית, צופית, חלוצית, השואפת לגאולת האומה והארץ, מורדת בחיי הגלות השפלים, נלחמת בעם-ארצוּת ומחנכת להגשמת רעיון תורה-ועבודה".
בשיאה, 1937, מנתה הכנסת כ-15,000 חניכים מגיל בר מצווה ועד גיל 20 לערך, שפעלו בכ-260 קינים (סניפים). המבנה הארגוני כלל: הנהגה עליונה, הנהגות ארציות, 15 גלילים (מחוזות) ומזכירות. תריסר ועידות ומועצות בהן גובשה דרכה החינוכית והארגונית. מספר זעום של שליחים הגיעו מארץ ישראל. כ-50 פרסומים – ירחונים, חוברות רעיוניות, ארגוניות וחומרי הדרכה הפיקה הכנסת, רובם המכריע בעברית. התנועה פעלה בפולין בשלושה מרחבים: ורשה וקרקוב – תחת השם כנסת השומר הדתי; לבוב – תחת השם בני עקיבא. בלודז' ובסביבתה קמו כמה קיני בני עקיבא לצד השמה"ד. המרכזים בוורשה, בקרקוב ובלבוב פעלו זמן מסוים בחסות הנהגה עליונה אחת והפיקו ירחון משותף. רב היה המחבר והמאחד ביניהם על המפצל והמייחד.
מרד נעורים
הכנסת השומרית לקחה על עצמה לחולל מהפכה יסודית בנוער הדתי, למרוד בגולה שאין לה סיכויים ולחנך את השומר לעלייה ארצה … לשם כך ניהלה פעולות חינוכיות שיעוררו בנפש הצעיר שינוי ערכין יסודי.[3]
הכנסת שאבה מהחסידות שחוללה מפנה בעולם התורה. מנהיג תנועת תורה-ועבודה וממעצבי דרכה, ר' שמואל חיים לנדוי (שח"ל), ראה בה "מרד קדוש". כנסת השמה"ד שקמה במסגרת תנועת תו"ע רוממה את מרד הנעורים. שלום טרללר (קרניאל), מראשי השמה"ד, קבע כי תנועת נוער אינה יכולה להשלים עם המציאות הנתעבת, היא מורדת בה ושואפת לחֶבְרה מתוקנת. לאה ספיר כתבה בביטאון השמה"ד: בעטנו, מרדנו במציאות המסוכנת, אל נפחד מהמלה מרד. אנו זקוקים למרד בהיותו יסוד מוצק לבניין עתידנו – מרדנות דתית.[4] השמה"ד דגלה בשלילת הגולה; בחינוך משותף; בצופיות; בסוציאליזם-דתי ובמרד בסמכות ההורים, בתנועה הבוגרת וברבנים: "הרבנים הגדולים … סגורים ומסוגרים ב-ד אמותיהם הצרות ואזניהם אטומות לצעקת הדור הדתי הצעיר … הנוער בורח מהיהדות, בעיקר באשמת ה'גדולים' … אנו רוצים להיות יהודים שלמים ועליכם מוטל החוב להדריכנו! הרבנים שיש בידם לעשות ואינם עושים, עוברים … על חטא שלא יכופר".[5] אם זאת השמה"ד פנתה בשאלות הלכתיות לגדולי הרבנים. לדוגמה: האם מותר לנסוע ברצף כל השבת ברכבת לצורך עלייה ארצה; האם מותר, בנסיבות מיוחדות, לצעוד בליווי תזמורת בימי ספירת העומר.
ביסודה של תנועת נוער דתית ניצב פרדוקס. חברה דתית מתאפיינת בשמרנות. תנועת נוער יסודה מרד נעורים. אורחות החיים השומריים, רעיונות וערכים מכוננים זכו לביקורת חריפה מצד מבוגרים. בין מלחמות העולם, פקד את הציבור הדתי בפולין גל חילון והתבוללות. המבקרים סברו בטעות שהשמה"ד מצטרפת לגל זה, הם לא הבינו את תנועת הנוער. דב רפל, יליד ורשה, 1917, גדל בבית דתי, נטה לתרבות הפולנית ודרכו הייתה סלולה לאקדמיה הפולנית. בזכות פעילותו בכנסת השמה"ד ולימודיו בית הספר תחכמוני, נותר שומר מצוות, עלה ארצה, היה חבר קבוצת יבנה וכיהן כפרופסר בכיר לחינוך וליהדות באוניברסיטת בר אילן. לדבריו, ספק אם 10% מהילדים במשפחות החסידים בסביבת מגוריו, בלב ורשה היהודית, שמרו מצוות כהוריהם! ריאיינתי מספר ניכר מבוגרי השמה"ד בפולין, רובם בנים ובנות למשפחות ברוכות ילדים. החברוּת בשמה"ד הביאה אותם להתמיד בחיי תורה ומצוות ולעלות לארץ. רבים מאחיהם נספו בשואה.
השומר הצעיר – מקור השראה
הבחירה בשֵם השומר הדתי, שמקורו בשומר הצעיר (שמה"צ), עוררה תרעומת עקב הרוח האנטי דתית ששררה בשמה"צ משנות ה-30. מה הביא לבחירה זו? – השמה"צ הייתה תנועת הנוער היהודית החלוצית הראשונה. היא הציעה בשורה מלהיבה וסחפה צעירים רבים, בהם בנים ובנות ממשפחות דתיות. האשיק (צבי) באומינגר נולד בקרקוב, אביו היה מראשי המזרחי, למד בחדר עברי תחכמוני, הצטרף לקן השמה"ד והיה מדריך מחונן. יום אחד יצא מביתו לטיול עם 15 חניכיו, את התפילין הותיר בבית. אביו סבר ששכח וקרא לו לשוב ולקחתם. האשיק השיב: אבא, אינני זקוק להם עוד! יחד עם חניכיו עבר לקן השמה"צ, לימים עמד בראש הקן ובראש מחתרת איסקרה בקרקוב בשואה ונהרג בקרב בקרקוב. צשקה ארנון, בת למשפחה חסידית, הצטרפה לשמה"צ, עמדה בראש עֵדה וגדוד, יצאה בגניבה להכשרה, עלתה ארצה ונקלטה בקיבוץ השמה"צ. בין הצעירים הדתיים היו מי שהצטרפו לתנועות נוער נוספות, כדוגמת שרה ומרים, בנותיו של חסיד בעלז בעל בית החרושת למצוֹת. צעירים מקיבוץ פרייהייט-דרור עבדו בבית החרושת. הבנות פגשו אותם, התרשמו והחליטו להצטרף אליהם להכשרה ולעלייה ארצה. בין המניעים לייסוד כנסת השמה"ד בלטה מגמה לבלום סחף זה ולהציע לצעירים שומרי מצוות חלופה דתית דומה ככל האפשר לשמה"צ, בגבולות ההלכה.
הסבר משלים לבחירה בשם זה נעוץ בעובדה שבשלהי שנות ה-20 עברה השמה"צ מהפך רעיוני ואימצה השקפת עולם מרקסיסיטית אנטי דתית. בעשור הראשון לקיומה דיברה השמה"צ בשפה דתית! עשר הדברות המקוריות שלה כולן ציטוטים מהתנ"ך ומהתלמוד, הדיבר השני: "השומר נאמן לאלוהי ישראל לארץ אבותיו ולעמו". חבר השמה"צ הצהיר נאמנות: "הנני מבטיח הבטחה שלמה לעשות כל מה שבכוחי להיות נאמן לאלוהי ישראל לארץ אבותי ולעמי ולהיות אחיעזר ואחיסמך לכל מי שנברא בצלם אלוהים". ספר הצופיות של השמה"צ, 1931, מתאר את היער: "שמור את קדושת היער מחללהּ. כל העולם היכל-יה והיער קודש הקודשיו … בחרדת קודש עמוד, האזן לשיח האילנות וללחש העשבים … פה רזי הבריאה לפניך יגלו … יספרו כבוד הבריאה בלי נשמע קולם". סיפור הבריאה בחומש בראשית, מזמורי תהילים ותורת רבי נחמן מברסלב ניכרים היטב. זו הייתה השמה"צ ממנה נטלו מייסדי השמה"ד את השם השומר. סמל השמה"ד עוצב על בסיס החבצלת הצופית בתוספת מנורה וכתובת: "תורה ועבודה – חזק ואמץ"; י"ג העיקרים; התלבושת; המבנה הארגוני ועוד מקורם בשמה"צ. לא היה זה חיקוי פשוט, אלא המרה – התאמת רכיבים שמקורם בשמה"צ לצורכי השמה"ד ולערכים הדתיים והשומריים.
יצחק רוזנברג החל את דרכו התנועתית ב-1931 בחלוץ הכללי (המרכזי), התמסר לפעילות וכחלוף זמן קצר נאלץ לעזוב. בחלוץ צחקו, ירקו וזלזלו בדברים המקודשים ביותר ליהדות. הוא דחה הזמנה להצטרף לשמה"צ שכן את הסוציאליזם הטהור מצא בתנ"ך. יצחק חבר לקן השמה"ד והיה פעיל בו עם אחיו. הדוד שלהם, יוסף, היה יו"ר ברית הציונים הרוויזיוניסטים (הצה"ר) בעיר. אחי הדוד, ישראל, היה איש החלוץ המרכזי. במשפחתה החסידית של רבקה, חברת השמה"ד מבוכניה, היו שמונה ילדים, בהן קומוניסט, רוויזיוניסט, חסיד בעלז וחסיד ברסלב. קבוצת תלמידות בית יעקב (אגודת ישראל) בצ'חנוביץ הצטרפה לקן השמה"ד. היו אלה תופעה רווחת בפולין – משפחות התפצלו וצעירים נדדו בין תנועות וארגונים. הם חיפשו מענה לשאלות הקיום ומפלט מהאנומיה שפקדה את יהודיי פולין בין שתי מלחמות העולם.
נוער עובד ונוער לומד
אהרון ארליך, חניך בקן השמה"ד, התהלב מרעיון תו"ע והחליט להתמסר להגשמתו. בשעות הערב המאוחרות שב לביתו. כולם ישנו, אמו המתינה לו ושפכה את מר לבה: "אתה מבטל ימים ולילות בהסתדרות [בתנועה]. אבא עמל וטורח לכלכלת הבית והוא מזדקן, כוחותיו כלים … בבית מצוקה ודחקוּת … עליך לבוא לעזרה, הבית יתמוטט חס ושלום". דבריה מכים בו כאש, הוא חש שאמו צודקת. למחרת מופיע בקן שליח מארץ ישראל ומלהיב את אהרון וחבריו. ברחוב הוא פוגש חברים שנטשו את הקן, פיליסטרים (שמנדריקס, בליינים). הם קוראים לו להצטרף אליהם, לעבוד, להרוויח כסף, ליהנות מהחיים, לבלות במועדוני ריקודים. אהרון נפרד מהם, הוא קרוע, מהסס ומתלבט. ושוב הוא חוזר לקן "לשאוף רוח צח, להִטהר מחלאת הרחוב, להתעלות … לשאוף, להִלחם ולִכבוש … ליצור חיים מחודשים … חיי תורה-ועבודה".[6] בין מלחמות העולם הצרו שלטונות פולין את רגלי היהודים ודחקו אותם מהכלכלה ומהחברה. משבר כלכלי חריף פקד את יהודיי פולין, רבים מבני הנוער נאלצו לקטוע את לימודיהם ולפרנס את משפחותיהם. שתי קבוצות עיקריות אִכלסו את הקינים – נוער לומד בישיבות ובגימנסיות ונוער עובד. ממחצית שנות ה-30 עלה חלקם של הנערים העובדים בקינים. הכנסת הייתה כור היתוך ממזג למִגוון רחב של בני נוער שהתחנכו בה יחדיו.[7]
הקן השומרי
הקן היה אי ארץ ישראלי בגלות, בית יוצר לנשמת השמה"ד. כך תיאר את הקן בזוויירצ'ה יצחק רוזנברג: באולם הכניסה מכשירי ספורט ומעליהם כתובת "נפש בריאה בגוף בריא". על הקיר תמונה של קידוש השם ותמונה של שומר על משמרתו, "נומה עמק ארץ תפארת אנו לך משמרת", אותה ציירו השומרים הצעירים. הקן עוטף את החניך באווירה של גבורה, אהבה ומסירות לארץ, הוא מקור העוז והעוצמה, הנכונות להקרבה למען האומה. בחדר הבא כתובת: "טהר חייך בעבודה וקדשם בתורה",[8] ותמונות מהווי חלוצי בארץ ישראל. פינה מוקדשת לקק"ל – קופסה כחולה, כרזות ועלונים מעידים על פוֹעלה בגאולת הארץ. החדר מלא שולחנות צפופים המיועדים לקבוצות לימוד. על הקיר מפת ארץ ישראל ההיסטורית, נושא בו עוסק אחד מחוגי הלימוד. החדר הבא בית המדרש – בכותל המזרח ארון קודש, "שם אוֹצָר הקן, ממנו ישאב יניקתו – ספר התורה". ארון עמוס ספרי קודש וכאלף ספרי ספרות כללית ויהודית בשלל שפות. החדר האחרון, "הדינמו של הקן … מכאן מניעים את הגלגלים לפעולה" – מזכירות וגזברות. "שאיפות מוסריות ואנושיות מקבלות כאן את תיקונן … שירה חדשה זורמת וכובשת הכל. גבורה פנימית מלאה אור – התנער ופְעל היגאל וגאל".[9]
כנסת השמה"ד הציבה דגש על עיון ולימוד, התמודדה עִם עם-ארצוּת, הציעה מערך לימוד בלתי פורמאלי והדריכה את החניכים בקריאה ובלימוד עצמי. בקינים ובמושבות התנהלה פעילות אינטנסיבית בקבוצות החינוכיות, בעֵדות, בשכבות ובחוגים: לימודי קודש, עברית, היסטוריה, פלסטינוגרפיה (ארץ ישראל), ציונות, ציונות-דתית, רעיון תו"ע. שיעור גמרא התקיים בכמה קינים השכם בבוקר לפני התפילה. השבת הוקדשה לשיעורי תורה ולעונג שבת. החניכים הרבו לטייל, שרו, רקדו ושיחקו. הקינים חויבו במס – שקל שומרי שהוטל על הקן כיחידה אורגנית. החניכים אספו תרומות לקן, לכנסת, לתנועת תו"ע, לתנועה הציונית, לקק"ל ועוד. בכל קן פעלה הנהגת הקן בראשה ראש הקן, לצדו מזכירות וראשי הקבוצות.
הקבוצה – "התחיות"
ליבת הפעילות התנועתית התקיימה בקבוצה החינוכית האינטימית, לרוב של בני אותו המין, ובה ראש הקבוצה (מדריך / מנהל) וקומץ חניכים / חניכות, שכינו עצמם אחים / אחיות, ביטוי לאחווה. בקבוצה שררה "הִתחיוּת" – דיבוק חברים שמקורו בחסידות, אהבה ורֵעוּת, ערבות הדדית, נכונות כל אח ואחות לחשיפה אישית, לשקיפות בין חברי הקבוצה. ההתחיות הייתה מימוש חיי תורה נעלים והכשרת לבבות לקראת הגשמת היעד – חיי קיבוץ דתי בארץ (להלן). שלום טרללר היה ראש קבוצה של חמש אחיות בקן קרקוב. האחות גולדה תיארה: "אולם קטן מואר באורו של נר בודד. קבוצת נערות ונער מבוגר אחד יושבת על ספסלים ליד הקיר. הנערות יושבות כשבויות בהקשבתן, הנער מספר משהו מעניין הנוגע לחייהן בלבד. זו היא הקבוצה, הנער עומד בראשה. הן מושפעות מדברי ראש הקבוצה, הן מרגישות קשר מאחד את נשמותיהן". הדברים נכתבו ביומן הקבוצה אותו פתח טרללר בעת שחש שניבע סדק בהתחיות בקבוצה. המדריך והחניכות העלו על הכתב את תחושותיהם, המתח פג ושבה לשרור התחיות. היומן נכתב בפולנית, בה קל היה לבנות להתבטא ולשתף. שלום כתב להן דברים שתורגמו לימים לעברית ופורסמו כשיר שהולחן – תפילה. היא פותחת בביטויי אמונה לוהטת באל וחותמת במילים:
פָּשוּט וְיָשָר לוּ תִתְּנֵנִי הֱיוֹת.
וְתֵן לִי הַכֹּחַ הַזְרַע חֲרִישְךָ
וּלְהוֹצִיא תְנוּבוֹת מֶנּוּ.
שֶיִהְיֶה לִי בְּאֵר וְגַג מֵעַל הָרֹאש
וְכַמָּה רֵעִים, רֵעִים כֵּנִים שֶחַיִּים כָּמוֹנִי אֲנִי,
שֶחַיִּים לְיָדִי וּבְתוֹכִי,
רֵעִים שֶאֲבִינֵם וְשֶיָּבִינוּ זֶה אֶת זֶה,
שֶיִּרְאוּ אוֹתִי עַצְמִי
שֶיֵּדְעוּ אֶת חֶסְרוֹנוֹתַי וְאֶת יִתְרוֹנוֹתַי
רֵעִים שֶיֹּאהַבוּנִי כָּמוֹנִי אוֹתָם
לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר.[10]
חינוך משותף – קואדוקציוני
בכניסה מהרחוב לקן באושווינצ'ים היו שני גרמי מדרגות, אחד לבּנים ואחד לבּנות, מצג הפרדה כלפי הרחוב החרדי, החסידי. שני הגרמים הובילו לאולם אחד בו התנהלה פעילות משותפת! אהובה מביאליסטוק הצטרפה לשמה"ד. אביה, חסיד גור, התנגד בתוקף, האֵם תמכה בסתר. היא הופיעה בתלבושת שומרית רק בקן ובמחנות, ולא זכתה לגאווה שהעניקה התלבושת השומרית ברחוב ובבית. היא יצאה להכשרה בקיבוץ השומרי ראשית, שנה וחצי לא העיזה לפקוד את ביתה עקב המתח והזעם. הייתה זו תופעה שכיחה במשפחות דתיות. צירוף האחיות עורר התנגדות חריפה של רבנים, הורים ואנשי הקהילות. רק קומץ רבנים ציוניים-דתיים בכירים נתנו לכך אישור מפורש או במשתמע.
בהיעדר מערכת חינוך ציונית-דתית לבנות נערות מבתים שמרניים חונכו בגמנסיות פולניות. רובן לא למדו יהדות, ציונות ועברית. על רקע זה התנגדו חברים בקינים לצירופן לשמה"ד. וכך תיאר חבר:
אחותי היקרה, היית לזועה, לסמל החִנוך המנוּון, היי נא עתה לדוגמה, לסמל החִנוך המתוקן. עלייך להשליך את מסורת החינוך שלך ולהפוך מ'בחורה' ל'חֲבֵרָה'.[11]
הכנסת דבקה בשיתוף מלא של הבנים והבנות (קואדוקציה) בכל הפעילות. הפרדה מִגדרית התקיימה רק בקבוצה החינוכית האינטימית. אחיות רבות צורפו לכנסת והיו גורם משמעותי בפעילות. ההנהגה עשתה מאמצים לשלבן ולהשוות את מעמדן לזה של האחים, מהלך שהיה כרוך בקשיים והתקדם באטיות. יצחק רוזנברג, ראש קבוצת בנות:
השומרות הביאו לתחייה בעבודתנו … אני שהייתי מתנגדם השרוף הפכתי להיות מגִנם. כמעט כל עבודתי הארגונית הוקדשה להן … נקשרתי אליהן בלב ונפש. התא הקבוצתי הפך להיות נקודת האור היחידה בחיי … שמחותיהן היו גם שמחותיי, דמעותיהן היו גם דמעותיי.[12]
צופיות:
בבוקר השכם יצאנו ליער עם השומרים והשומרות, כולם לבושים בתלבושת שומרית. הרושם בעיר היה אדיר. ביער ישבנו כולנו בעיגול גדול וסִפרתי על לבטי בניין ארץ ישראל דתית … בעיני אחדים ראיתי דמעות, הדברים נגעו ללב. לימדתי שירים ארץ ישראליים וההתלהבות גדלה מרגע לרגע עד שלא יכלו להתאפק ופרצו ברִקוד עז, רִיקוד זך וטהור … נדמה שכל היער רוקד אִתנו.[13]
כנסת השמה"ד הגדירה עצמה תנועה דתית-צופיות. היא אימצה בהתלהבות את השיטה הצופית כיסוד מרכזי בדרכה החינוכית וראתה בה כלי חשוב להנחלת ערכים ולחינוך דתי – אהבת החופש, עצמאות, קִרבה לטבע, משמעת, סדר, חישול האופי, אי רתיעה מקשיים ומִסכנות, חינוך לעבודה ואהבה לוהטת לכל קֹדשי ישראל ולארץ ישראל. הצופיות הייתה גורם משיכה עוצמתי, נוער הזדהה עם הסמלים, הטקסים, התלבושת, הסממנים הצבאיים והפעילות בחיק טבע. אישים קרובים לשמה"ד התנגדו לצופיות. הרב משה צבי נריה ראה בה סטייה וסילוף, מקורה נוצרי, תרבות גויים. לעומתו טען חבר הנהגת הכנסת, טענה עקרונית:
כשאנו רואים דבר יפה אצל אחרים האם אין מחובתנו להכניסו תחת כנפי היהדות? … אם הדבר אינו עומד בסתירה למהות התורה … אנו מחויבים, לדעתי, להשתמש באמת זו או אחרת, אם בכוחה לשפר את החיים ולהקל בהגשמת התורה. עלינו לקבל את הטוב והאמת מכל מי שאמרוֹ.[14]
משנתה הרעיונית של כנסת השמה"ד
בשעה שלוש לפנות בוקר הזעקתי את המחנה. עלִינו לראש פסגת הר קרוב להתבונן בזריחה. הבערנו מדורה. הכל היה יפה ומקסים. ההרים עטופים בהינומת צללים יצרו מסביב פנורמה נהדרת. מהמזרח עלתה לאט השמש שולחת זהרורים זהובים-אדומים. רוב האנשים הרגישו צורך להתפלל. הבנתי מה יכולה להיות התפילה בחיי האדם. החל ריקוד חסידי מלא התלהבות נעורים ואמונה. בצער חזרנו למחנה. טיול קצר כזה נותן יותר מעשר שיחות ומעשרים נאומים.[15]
התפיסה הדתית הושתתה על נאמנות לתורה ולהלכה; התחדשות דתית; חינוך מוסרי וכלל אנושי. רעיון תורה-ועבודה שמשמעו צדק חברתי, עמד במוקד הוויית כנסת השמה"ד. ערך רב נודע להשתלמות עצמית – השלמת השכלה וידע תורניים וכלליים. הכנסת טיפחה יחס עמוק לטבע. הדרך החינוכית כוּונה מהיחיד אל החבורה, מהפרט אל הכלל. הכנסת התנהלה בעברית – השפה הרשמית והרווחת. האחים דיברו עברית ויידיש טוב מהאחיות, הן דיברו טוב יותר פולנית. ההנהגה עודדה חינוך אומנותי. ירח [חודש] הכנסת התקיים בראשית השנה או לקראת הקיץ ונועד להתארגנות ולפעילות אינטנסיבית. החניכים הרבו לטייל, ב-ל"ג בעומר יצאו ליער לפעילות צופית ועיונית, וחזרו בערב במצעד מרשים ברחובות העיר. בחורף ובקיץ קיימו מושבות (מחנות), לחניכים, למדריכים ולבוגרים, כל אחת כחודש ימים, בהווייה תנועתית מלאה. המדריכים הוכשרו בסמינרים ובימי עיון וקיבלו מההנהגה הכוונה לנושאים מרכזיים וחומרי הדרכה מתאימים. לאורך השנה התקיימה פעילות ענפה – ימי התרמה לקק"ל, שבת הזדהות עם הקיבוץ הדתי טירת צבי ועוד הרבה.
אחרי רחיצה במימי הנַרֶב … ישבנו במעגל, פתח אחד בשיר … השמש שקעה … מרותקים למקומנו ישבנו דום והקשבנו לראש הקבוצה … הנוער גדל ללא תורה ומוּסר, הולך ותועה אחרי דעות מסולפות … מלחמה לנו בבערות ובעם-ארצוּת … האמנציפציה הכזיבה. סיסמאות חירות, שוויון ואחווה נשארו פראזות מצלצלות … הפחד מכל עלה נידף … להתייצב נגד הזרם האנטישמי … אנו מעצבים טיפוס יהודי חדש. החברה' מזדקפים, יד אל יד משתלכת ומתפרצת הורה סואנת. מסביב אין איש … שירתנו בוקעת … בדומיה השוררת מסביב … הקשב! – לתורה-ועבודה, חזק ואמץ.[16]
משנת 1934 התעורר בכנסת ויכוח סוער באשר לכיוון החינוכי ולדרך ההגשמה. הזרם הקיבוצי בראשות שלום טרללר, ראש ההנהגה בקרקוב, נקט עמדה מוניסטית, התמקד באתגר שמחוץ לכנסת ודגל בדרך הגשמה אחת – קיבוץ דתי בארץ ישראל. הזרם החלוצי בראשות משה קרונה, ראש ההנהגה בוורשה, נקט עמדה פְּלורליסטית, התמקד במבט פנימה והסתפק בתביעה חלוצית כללית. בשורש המחלוקת תפיסה שונה של תנועת הנוער – עממית רחבה או אבנגרד חלוצי מגוייס. במועצות ובוועידה הוחלט על הכיוון הקיבוצי, המסתייגים המשיכו להתנגד. הכנסייה (הוועידה) השלישית, אוקטובר 1936, החליטה:
הכנסת רואה בקיבוץ הדתי בארץ ישראל את המקום אשר בו מגשים השומר הדתי את רעיון תורה-ועבודה. הכיוון החינוכי של הכנסת הוא קיבוצי דתי. שומר מחויב לצאת להכשרה קיבוצית. שומר שלא יצא להכשרה מפסיק להשתייך לכנסת, ועובר לאחד משאר חלקי התנועה [הבוגרת].
החלטה זו נומקה בטענה שהדרך הקיבוצית דתית נובעת משאיפה עזה וקנאית להגשים את התורה במילואה. "קנאת ה' צבאות מובילה אותנו בדרך זו".
הגשמה – עלייה לארץ ישראל
מראשית ימי המנדט הבריטי בארץ ישראל העלייה הוגבלה. כדי לקבל אשרת עלייה [סרטיפיקאט] נדרשו בוגרי התנועות החלוציות להצטרף לקיבוץ הכשרה – פיזית, מנטלית ורעיונית – לקראת חיים חלוציים בארץ. בפולין פעלו קיבוצי עלייה שקלטו את בוגרי כנסת השמה"ד הבולטים שבהם: גאולה, ראשית, עובדיה (הוקם על ידי החלוץ המזרחי ועבר לשמה"ד) ותרי עשר. קיבוצים שומריים נוספים פעלו זמן קצר והמידע אודותיהם מועט. הקיבוצים השומריים היו מוקדי פעילות תנועתית, לצדם התקיימו כינוסים, סמינרים, מושבות וכדומה. החניכים אהבו והִרבו להתארח בקיבוצים השומריים וראו בהם מופת. הזרם הקיבוצי יזם שתי התארגנויות: הקיבוץ המשותף, 1937-1934, נועד לחולל מהפך רעיוני בכנסת, להעמיק את החינוך הקיבוצי ולפרוש את אדרתו על פני כל הפעילות השומרית; חֶבֶר קיבוצי העלייה, 1938, איגד את הקיבוצים השומריים בפולין ונועד לחזק ולבסס אותם, לקשר ולגשר בין הקיבוץ לקן ולטפח את החינוך וההגשמה הקיבוצית בכל שדרות הכנסת.
בשנות ה-30 עלו ארצה רבים מחברי השמה"ד, חברי ההנהגות והקיבוצים השומריים. בין העולים המייסדים: ישראל בסטר, 1933; אליעזר אונגר, ינואר 1944. משה קרונה, 1938, שלום טרללר החליף אותו בראש ההנהגה בוורשה ועלה ב-1939. עקב מגבלות העלייה ומיעוט הסרטיפיקטים, הצטרפו חברי הכנסת למבצע עלייה בלתי ליגאלית באניית המעפילים אסימי, 1939. הכנסת השומרית ומפעל ההכשרה החלוצי שלה היו סוכני שינוי שהעלו את הנוער הדתי לארץ ישראל והובילו אותו ליצור חברות מופת בדרך היורדת לעמק בית שאן – טירת צבי, 1937, והעולה להר חברון – כפר עציון, 1948-1943. תנועת בני עקיבא בארץ נטלה מהשמה"ד רכיבים רבים בהם הפרדה מגדרית בעֵדות, המבנה הארגוני, חודש הארגון ועוד. שלום קרניאל ודב קנוהל הצטרפו לקבוצת אברהם ועלו לכפר עציון. הם פעלו בהנהלה הארצית של בנ"ע בארץ ישראל והנחילו לה את השקפת עולמם התנועתית: "הערובה הטובה ביותר להגשמת חיי תורה-ועבודה היא בקיבוץ הדתי".
יחזקאל מונצ'ק, יליד בנדין, תרע"ג, 1913, בן למשפחה דתית, ממייסדי קן השמה"ד בבנדין, יצא לקיבוץ הכשרה ועלה ארצה ב-1934. התנדב להגנה והעפיל לחניתה לאבטח את היישוב הצעיר שקם במסגרת חומה ומגדל. ביום כ"א באייר תרצ"ח, 22.5.1938, נהרג יחזקאל בהתקפה ערבית על סוללי דרך לחניתה. בתום שבוע האבל התקיימה בבנדין עצרת לזכרו. ימים ספורים לאחר מכן קיבלה הנהגת השמה"ד מכתב מאחיו, אהרון, אף הוא חניך השמה"ד בבנדין, שביקש לצאת מיָד להכשרה כדי שיוכל לעלות לארץ ולהצטרף לאחיו. בסיום המכתב הוסיף: ברגע האחרון לפני ששלחתי את המכתב נודע על נפילת אחי בחניתה. הדבר אינו מרתיע אותי, להפך, מעודד וממריץ אותי לעלות ארצה ולמלא את מקום אחי שנפל על הגנת ארצנו הקדושה.
עם פרוץ המלחמה נחלצו חברי השמה"ד למאמצי הצלה: חברים נדדו לגבול הרומני, חלקם דרך אוקראינה, הגבול נסגר ותוחלתם נכזבה. פתח תקווה הייתה פִּרצה בגבול פולין ליטא. שדר תנועתי קרא לנוע לווילנה, לאורך המסלול התארגנו חברי הקינים וסייעו לנמלטים. מאות חברי הקיבוצים השומריים ובוגרי הכנסת הגיעו לליטא ומשם לארץ ישראל. "אלה שהגיעו ארצה בימי המלחמה לא במקרה הגיעו אלא מתוך כֹחה של הכנסת, שידעה ללכד את החברים בעת צרה, להשריש בהם רוח של הקרבה ויכולת עמידה בקשיים ובסבל", סיכם שלום קרניאל (טרללר, לעיל הערה 3).
ברחבי פולין התכנסו חברים בהיחבא וניסו לשמר את רוח התנועה. מפגש עם חבר מהקן, מהמושבה, מהכינוס ומהקיבוץ חימם את הלב והיה שביב אור באפילה ומקור עזרה הדדית. חבר מקן ביאליסטוק חילץ בסכנת נפשות את ספריית הקן והעבירהּ למשמורת. בלודז' התגנבו חברים לקן, הוציאו את הדגל ושמרו אותו. ב-1942 פעל בגטו ורשה, ברחוב דג'ילנה 95 קיבוץ הכשרה תנועתי, החברים למדו ודברו עברית.[17] שלום רוזנבוים, חבר הנהגת השמה"ד היה ממארגני בתי הספר המזרחי בגטו, עסק בהברחת נשק, נטל חלק במרד ונספה. חברים נוספים הצטרפו למחתרת הלוחמת. יעקב רדז'ינסקי, ממניחי היסוד לשמה"ד, חמק מהגטו להביא מלט לבניית בונקרים, נתפס על ידי הס"ס שהתעללו בו באכזריות. הוא שב לגטו, המשיך בפעילות המחתרתית עד שגורש למחנה השמדה ממנו לא שב.
נפתלי ראב גייס 14 חברי השמה"ד לחלוץ הלוחם בקרקוב. הם קיימו פעילות תנועתית, התאמנו באקדח וברימון ויצאו למשימות מחתרתיות. בראש מחתרת איסקרה עמד בוגר השמה"ד, האשיק באומינגר. בקיץ 1942הכשירו חברי השמה"ד בגטו קרקוב מחבוא בעליית גג (רח' יוזפינקהסמוך למשטרה), בו התחבאו בעת הגירוש. שוטר יהודי גילה את המסתור והסגיר את יושביו לנאצים, איש לא שרד.[18] חבורת חברי השמה"ד יצאה לבוכנייה, הקימה בונקר והתגלתה כנראה עקב הלשנה. חלקם נרצחו במקום וחלקם נשלחו לאושוויץ.
עם פרוץ המלחמה התאחדו השמה"ד ובנ"ע בלודז'. שרה שטרן מבנ"ע ויצחק זכריאש מהשמה"ד, יזמו הקמת קיבוצים תנועתיים ובתי ילדים בשולי הגטו, במרישין. הם שילבו עבודה חקלאית, פעילות חברתית וטיפול בילדים. "ילדי ישראל המעונים ישבו בתשעה באב וביכו את חורבן ירושלים", תיאר המדריך שלום קופר.[19] חלפה שנה, הקיבוצים ובתי הילדים פורקו, חברים המשיכו להיפגש, ללמוד ולשיר בהיחבא. ההנהגה פעלה עד חיסול הגטו, עודדה וחיזקה את החברים. הנער אליעזר זיסקינד גורש עם משפחתו לגטו:
עברתי את השער בין שני חלקי הגטו לרחוב ז'ידובסקה. פתחתי בהיסוס את הדלת ונשארתי המום. ראיתי חדר מלא בני נוער. מיד פינו לי מקום והתיישבתי בין החֶבְרֶה' ומצאתי עצמי שר יחד עם כולם שירי ארץ ישראל. לא יכולתי להתיק את עיניי מהעיניים הבורקות של יצחק זכריאש, הוא סימר אותי למקום. כאשר שר 'בלילה בלי כוכב' חשתי כאילו אני מפליג יחד אִתו בספינה לארץ ישראל. למן אותו הערב נהייתי אדם אחר לגמרי. המפגש הזה הפיח בי תקווה בלתי רגילה. שכחתי את הרעב ואת כל הצרות האחרות. הרגשתי כי מקומי כאן, בחֶבְרָה זו ולה אני שייך.[20]
זגלמביה – החבר יונה גרין מקן סטשמישיץ שימש מקשר בין הפעילים בזגלמביה, ורשם בזיכרונותיו:
למרות המצב המתוח לא נפסק הקשר בין החברים והחברות מהשמה"ד. התפללנו יחד, התכנסנו יחד. קיימנו שיחות על נושאים אקטואליים ותולדות הציונות. 'עונג שבת' קיימנו מדי שבת בשבתו. חיינו מתוך אמונה שהקץ יגיע ונחדש ימינו כקדם. כשנלקח מישהו מאיתנו הרגשנו כאילו נלקח מישהו מהמשפחה ממש.
בזכות החינוך שקיבל בבית ובקן לא איבד גרין את אמונתו: "היה לי רצון חזק להישאר בחיים. כאמצעי לכך קבעתי לי מטרה לשמור עד כמה שאפשר על חיים דתיים, לשמור על השבת וחגי ישראל. המטרה כנראה השפיעה לטובה, היה איזה תוכן לחיים שלי". חבר הנהגת השמה"ד, יצחק מאיר שנקר, חוּלץ על ידי חבריו ממחנה פלשוב ועבר לגטו סוסנוביץ. בזוויירצ'ה נהגו חברי השמה"ד להתאסף בביתו של יצחק רוזנברג. הנהגה ראשית קמה לקינים בזגלמביה, ארגנה כינוס גלילי ושבת משותפת בבנדין. דאגה לעזרה הדדית, שמרה על קשר עם חברים בקרקוב ובוורשה ועם חברים שגורשו למחנות ושלחה להם חבילות. שני חברים ייצגו את השמה"ד בפורום תנועות הנוער בזגלמביה. הם היו שותפים להקמת חוות הנוער פארמה ולהפעלתה ולפגישות עם מרדכי אנילביץ. בחורף 1942 הוקמו בזגלמביה גטאות והחלו גירשים למחנות. חברי השמה"ד רכשו נשק והתאמנו, הקימו בונקרים וניסו לחלץ חברים לסלובקיה במסמכים מזויפים שהכינו.
רוזנברג, גרין וחבריהם התכתבו עם הנציגות הציונית בז'נבה שהעבירה להם דרכונים זרים בעזרתם קיוו להימלט. ישעיהו ארליך, חבר הנהגת השמה"ד בזגלמביה, ראש הקן בזוויירצ'ה ובבנדין, יצא באפריל 1943 עם קבוצת חברי תנועות הנוער מצוידים בדרכונים מוברחים, הם נלכדו והובאו לאושוויץ. חוקר השואה, אביהו רונן, משער שארליך נשא עמו לאושוויץ 2,400 צילומים מבנדין, בהם רבים של השמה"ד. האוסף התגלה, רוב המצולמים זוהו והצילומים מוצגים כיום בסאונה בבירקנאו.[21] יצחק רוזנברג נשלח עם אביו לאושוויץ וטיפל בו עד שנספה. חברי השמה"ד התאספו מפעם לפעם סביבו, שרו שירים עבריים וחלמו לעלות לארץ. באוקטובר 1943, חלה יצחק, הועבר למִתחם החולים ושם נספה.
הנוער הדתי התמקד בהצלה שהייתה בעיניו חשובה מלחימה שתוחלתה מוות בכבוד ולעיתים חרצה את גורל יושבי הגטו. הנאצים חתרו להשמדה, המענה היה הצלה! עם זאת, היו חברים שהתגייסו למחתרת ונטלו חלק בלחימה. הלל זיידמן, מראשי אגודת ישראל שנותר בגטו ורשה עד חורבנו, כתב: "חברים מצעירי המזרחי, החלוץ המזרחי ובמיוחד השמה"ד לקחו חלק פעיל ביותר במרד". שמואל רוזנצווייג (רון) חבר הנהגת השומר הצעיר בזגלמביה, סיפר: "בקרב חברי השמה"ד היו והיו חברים שרצו במרד והגנה. אינני רוצה לדבר בשמם של אלו שמעלימים (או העלימו אז) את העובדות בקשר להשתתפות חברי השמה"ד בפעולות הגנה או הצלה".[22]
עם שחרור פולין, 1944, חידשו השמה"ד ובנ"ע יחד את הפעילות התנועתית בפולין. וזו התקיימה עד 1950, עת סגרו השלטונות הקומוניסטיים את הפעילות היהודית-ציונית בפולין.[23]
[1]. המאמר מבוסס על עבודת דוקטור: י' בן יעקב, השומר הדתי – תנועת הנוער הציונית-דתית בפולין, תר"פ-תרצ"ט, 1939-1920, המחלקה לתולדות ישראל ויהדות זמננו, אונב' בר אילן, חשוון תשע"ח, אוקטובר 2017; י' בן יעקב, התחיות – השומר הדתי בפולין 1950-1920, (עורכת) ח' עמית, בית ספר שדה כפר עציון, 2020.
[2]. אוטוביוגרפיה שכתב יצחק רוזנברג ב-1934 במסגרת תחרות חיבורים מטעם מכון ייווא בווילנה. תרגום מיידיש אחיו, שאול רז. מאמרי על יצחק רוזנברג – חבר השומר הדתי, עתיד להתפרסם בקרוב בקובץ מחקרי הציונות-הדתית בהוצאת אונב' בר אילן.
[3]. ש' קרניאל (טרללר), "כנסת 'השומר הדתי' בפולין", במישור, 6.4.1944, עמ' לז-לח.
[4]. ש' טרללר, "לחשבון עולמנו", אהלנו, אדר תרצ"ט, עמ' 7-5; ל' ספיר, "תכלית …", אהלנו, טבת תרצ"ה, עמ' 9-8.
[5]. ש' טרללר, "לשאלת החִנוך הדתי", אהלנו, שבט-אדר תרצ"ה, עמ' 8-7.
[6]. אהרון ארליך, "ימים אפורים", משה קרונה (עורך), אורחות, פרקי הווי – ציוני דרך – קטעי מחשבה, השומר הדתי, ורשה, טבת תרצ"ח. נדפס שוב, ניו יורק, ערב ראש השנה תש"ה, 1944, עמ' 53-51.
[7]. רק בלודז' חל קרע על רקע מעמדי, תלמידי גמנסיות פרשו מקן השמה"ד והקימו קן בני עקיבא, ששמר על קשר הדוק עם השמה"ד.
[8]. כך נוסחה הסיסמה במקורה על ידי ש"ז שרגאי, תרפ"ט, 1929.
[9]. יצחק רוזנברג, "בתוך התחום", אורחות, עמ' 17-15; הד חיינו, עלון העשור קן זוויירצ'ה, תרצ"ט, עמ' 13-9.
[10]. יומן קבוצת הבנות גאולה, קרקוב, תרצ"ד, תרגום, ש' רז ור' אבינעם; י' ברמן (עורכת), שלום קרניאל – חייו ומשנתו, כפר עציון, תשע"ג, (מהדורה ראשונה, [עורך] ש' רז, הקיבוץ הדתי, תשכ"ז), עמ' 111.
[11]. מ"ח סימוני, קיבוץ השמה"ד ראשית, "לשאלת החֲבְרָה / אגרת", אורחות, עמ' 123-121.
[12]. אוטוביוגרפיה (לעיל, הערה מספר 2).
[13]. מיומנו של השליח י"ק [ישראל קלמן גולדרייך], "בין שומרים", נתיבה, שנה ט, גל' כז, ד באלול תרצ"ד, עמ' 2.
[14]. ש' טרללר, "מסביב לשאלה הקיבוצית", אהלנו, סיוון תרצ"ה, עמ' 9-8.
[15]. יומנו של שלום קרניאל, תרגום מפולנית, קרקוב, 29.10.1934, י' ברמן (עורכת), שלום קרניאל חייו ומשנתו, כפר עציון, תשע"ג, עמ' 128, מופיע בשינויים קלים, בן שמעון, "עם עלות השחר במושבה", מ' קרונה (עורך), אורחות, פרקי הווי – ציוני דרך – קטעי מחשבה, השומר הדתי, ורשה, טבת תרצ"ח, עמ' 87-86. [בן שמעון הוא שלום טרללר בן שמעון הכהן].
[16]. חיים כ' (כמיאל / חמיאל), "על חרותנו", אורחות, עמ' 26-24. נַרֶב, Narew, נהר שזורם במזרח פולין, באזור ביאליסטוק.
[17]. חוזר א תש"ג, ההנהלה הראשית הבר"ע, אצ"ד, שואה ושאה"פ, חט' 008, ת' 13.
[18]. יעל פלד, "פועלו ואחריתו של השומר הדתי בגיטו קרקוב בשנים 1943-1942, על פי עדותו של יואל ולף", ילקוט מורשת, סז, מאי 1997, מורשת – בית עדות ע"ש אנילביץ, עמ' 82-77.
[19]. שלום קופר, ואני המשכתי ללכת … קטעי זיכרונות (שכתוב ועריכה) רינה זהרוני, דגניה ב, 2009, עמ' 51.
[20]. ש' זלוור-אורבך, תנועת בני עקיבא בגיטו לודז' בשנות הכיליון וההשמדה, תשנ"ט, עמ' 102-101.
[21]. Before They Perished … Photographs found in Auschwitz, eds. Kersten Brandt, Hanno Loewy, Krystyna Oleksy, Auschwitz-Birkenau State Museum, Oświęcim and München: Kehayoff Verlag , English, 2001-2002.
[22]. שמואל רון לשאול רז (אחיו של יצחק רוזנברג), 11.5.1984, מעיזבונו של שאול רז.
[23]. על פעילות השמה"ד בשואה ואחרי המלחמה, 1950-1939, בכוונתי לפרסם בקרוב מאמר מקיף.
