מבוא
מאמר זה מבקש להאיר סוגיה מרכזית בנושא החינוך לאהבת הארץ. איזה דגשים בהדרכה בשדה ובפעילות החינוכית עשויים לחזק יותר את הזיקה לארץ, ואיזה דגשים מחזקים יותר היבטים אחרים. וביתר דיוק, האם ועד כמה תורמים היכרות וחשיפה לנוף ולטבע, מחד גיסא, לאדם ולעם, מאידך גיסא, לחיזוק הזיקה לארץ המולדת ולהעמקתה? ההדרכה בשדה מזמנת מענה למטרות שונות, מאמר זה מבקש לבחון אחת מהן: חינוך לאהבת הארץ ולזיקה אליה. הדברים מבוססים על ניסיון רב-שנים שלי בהדרכה בשדה במסגרת בית ספר שדה כפר עציון, בשילוב מחקרים ועבודות שפורסמו בנושא. בכירי החברה להגנת הטבע התכנסו לדיון בסוגיה זו בבית ספר שדה מעגן מיכאל, ביום ה' בתשרי תשמ"א, 15 בספטמבר 1980. עזריה אלון – מייסד החברה להגנת הטבע וממובילי המאבק לשמירת הטבע – פתח בשאלה: "כיצד נעמיק את הקשר לארץ ישראל […] הירידה מן הארץ וגילויים חריפים של חיים בארץ בלי קשר נפשי אליה הם תופעות המלוות אותנו בשנים האחרונות ומבקשות פתרון […] איננו יכולים לעצום עיניים ולהסתגר רק בנושאי טבע ואיכות הסביבה".(1) עוד קודם לכן החליטה הנהלת החברה להגנת הטבע לקיים סמינר בן שבוע, "ציונות וארץ ישראל", במסגרת קורס הכשרת מדריכים. אחד מתוצרי הסמינרים הללו הייתה חוברת שערכתי "אהבת נוף וזיקת מולדת".(2)
שיחות רבות שקיימתי בנושא עם מגוון קבוצות רחב פתחתי בשני מכתבים:(3)
- שוב נשוב בני
"בכל שנה אומר לבני הרך: שוב נשוב בני, אתה ואני נשוב, נחזור אל ארצנו ונהלך בה יחפים. נשיל נעלינו מעל רגלינו, למען נחוש בקדושת העפר שמתחתינו. נמזג את נפשותינו באווירה ובאדמתה. נהלך עד שנגיע לעצי התפוז, נמשש את החול והמים, נישק לזרע ולפרי. ננום בצל עץ ראשון שנפגוש. נחונן קבר ראשון של חלל מלחמת הקודש. נפנה כה וכה להתחקות אודות חיינו, היכן הם? כאן בכיכר כפר זה […] עם השדה האהוב, הקיר החרב, עם שרידי קיר נוטה ובניין שעקבותיו נמחו. כאן חיינו; כל גרגיר חול מלמדנו על חיינו. הלא תזכרו […] שדות הירק והפרי […] רחובות ירושלים, ירושלים שלי היקרה […] שרידים של קרובי משפחתי בארץ".
2. טיול בשוויצריה
"אומרת את שהיית רוצה לערוך טיול בשוויצריה. קל להבין רצון זה, אולם עלי להודות לפניך יקירתי, שסבור אנוכי ברצינות כי שוויצריה רכשה לעצמה מעט שלא כדין (או שהעולם הגזים) את תהילתה ויופיה. לא ראיתי את המקומות היפים ביותר של שוויצריה ולא את אלה של פלשתינה, אולם אם לדון לפי אלה שראיתי, ובפרט תוך כדי מחשבה על מה שהוסיפה כאן יד האדם לטבע, הרי לבטח פלשתינה נאה יותר בעיני חובב הטבע האמיתי. הנופים היחידים הנהדרים באמת שראיתי הינם נופיה של דבוס ושל הדרך המובילה אליה. אולם נופים אלה לא דברו כלל אל לבי, לב איש הדרום. הצוקים הגדולים המטפסים לעננים, מפלי המים הנופלים משחקים, יערות אשוח ירוקים כהים על רקע לובן אחיד ומסחרר של הקרח. מראות נהדרים הם אלה, והם הטביעו בי את רישומם, אולם מחנק חשתי למראיהם וחלומות נוגים ניעורו בי; גדולתם נושאת אופי קודר, זהו טבע דומם. כמה מבכר אני פינות מסוימות אצלנו, פשוטות ויפות ונוגעות אל הלב בפשטותן. בפינות אלו הכל בי שר את שמחת החיים. האמיני לי ביום קיץ בפרדסיה של יפו וגווני ירקותם המתמזגים בזהב התפוזים, בכחול-ים ובתכלת שמים מעל, מדברים אל נשמתי יותר מכל ההרים מכוסי הקרח. והגליל – או על כל פנים אותם מחלקיו אשר ראיתי – יודעת את שבדברים אלה שופט אני כאמן ולא כלאומני, ויודעת את שכן אנוכי".
שני הכותבים אוהבי הארץ וזיקתם אליה ניכרת, שניהם מציינים את פרדסי התפוז, את החול והמים. מי משניהם יעמוד איתן יותר אם ייקלע למבחן עליון של נאמנות לארץ. מעולם לא נתקלתי בקבוצה שבה לא היה רוב ניכר לסבורים שהכותב הראשון, "שוב נשוב בני", יעמוד במבחן טוב יותר מהכותב השני, שמתאר "טיול בשוויצריה". מה מעורר תחושה זו, מה מביא להעדפה של הראשון על השני בעוצמת הזיקה לארץ ישראל? – עיון בשני המכתבים מעלה מקורות שונים לאהבתם את הארץ ולזיקתם אליה: הראשון כותב לבנו: "שוב נשוב בני", זיקתו היא לקדושת עפר הארץ, לקבר חלל מלחמת קודש, לשרידי קיר חרב ובניין שנמחה. השני כותב לידידה שלו, "טיול בשוויצריה", משווה בין נופי האלפים המושלגים, שהם בעיניו טבע דומם, לנופי ארצנו הפשוטים ש"מדברים אל נשמתו" ומעוררים בו שמחת חיים. הוא מציג עצמו כחובב הטבע האמיתי, מתמקד בנופים, בטבע שנחשף לעיניו בשוויצריה ובארץ. במובן זה, לדעתו: פלשתינה נאה יותר. לדבריו: ה"מחשבה על מה שהוסיפה כאן יד האדם לטבע" תורמת להנאה אסתטית זו. ועדיין הוא ממוקד בנוף, בטבע.
שתי הגישות הנ"ל עולות מטקסטים של תנועות נוער ישראליות: אנשי התנועה המאוחדת,(4) כתבו: "אין אהבת הארץ בלא ידיעת הארץ. ואין ידיעת הארץ בלא מגע בלתי אמצעי אִתה, עם עמקיה וגיאיותיה, עם הריה ומישוריה. רק הרואה בעיניו כמה יפה היא עד לכאב, הרואה את הוד הזריחה מעל הפסגות ואת משחק הפלא של צבע השקיעה, הרואה את יפי הלילות במדבר ובהרים יוכל לאהוב את הארץ, לאהוב אותה אהבה של ממש".(5) חברי התנועה המאוחדת האמינו שקשר בלתי אמצעי בין האדם לנוף ולטבע יטפח בו אהבת הארץ ויעמיק בו את הזיקה אליה.
בני עקיבא,(6) התייחסה לאהבת המולדת בדרך שונה: "יכולים אנו להתפעל מנוף הרים נפלא בשוויצריה, להתפעל אך לא לאהוב. כי מה לנו נוף תפארת בניכר, לעומת שיח אפור ובודד בערבתנו? מהו נוף הרים ושלל צבעים ונוי בניכר לעומת צוק אכזרי ושומם כמצדה שלנו? […] למה? כי אהבנוּה, כי אוהבים ורוצים אנו לראות ולחוש את הכל […] לשאת ולסבול בכל זלעפות הטבע אשר לארצנו לחזות ולראות כל נוף ומראה ולשומרם בלבנו. לתור ולחיות בכל מקום אשר קוּדש במחרשתו של יהודי לפני אלפי שנים, בכל נוף שומם ופראי שאבותינו חיו בו והִפרוהו. לחוש מתחת לרגליך את מקומות הולדת אוּמתך, לחזור ולחיות את כל מראות ותחושות ספר הספרים אשר לנו – התנ”ך".(7) בני עקיבא הדגישה את תולדות הארץ והזיקה ההיסטורית לאבותינו שחיו ויצרו בה.
תנועת מחנות העולים נודעה בטיוליה בארץ.(8) המשורר חיים גורי העלה חוויות מטיולים בהם השתתף כחניך מחנות העולים וכאיש הפלמ"ח, ותיאר את חלקו של הסיור במלאוּת החוויה העברית:
"אתה נפגש עם הנופים ועם הפסוקים. המיוחד בהוויה הישראלית הזאת הוא שכל הנופים קשורים מהותית למקורות. אתה לא הולך לנחל שורק, ואדי סארר, בלי לחזור אל שמשון […] אתה לא מגיע לחברון בטיול כיתה בלי כל החברוניוּת […] מבראשית, במדבר, מיהושע, משופטים, ממלכים, מהמשנה, מבית שני […] התנועה בנוף היתה גם במרחב וגם בזמן הִסטורי […] אתה חוֹוה את זהותך במדרון המסולע, בנוף, בפרח, בגשם, בחמסין ובעבר המקראי […] הטיול היה אמצעי מודע להקניית המושג "מולדת". קח הר טרשים קרח כזה ללא פסוקים, ותמצא כמוהו גם ביוון, בכרתים ועוד […] תחיית התנ"ך, הרנסנס המקראי".(9)
גורי מוסיף ומשרטט את קווי הארץ האהובה – מודיעין בלי ספר המכבים אינה אלא חורבה צחיחה. הליכתם למצדה היית משהו פולחני, ריטואלי. המסע לתל-חי היה אל המיתוס של טרומפלדור. לדבריו שם: "בכל מקום שאתה דורך בארץ הזאת, אתה דורך על ההִסטוריה […] כל זה חילחל לתוכך כמו אל מערת נטיפים בתוך הנשמה […] מאד איטי ומאד עמוק". גורי שזר יחד את ההיקסמות מטבע הארץ עם עומק החוויה ההיסטורית שהוא וחבריו חוו בטיולים רגליים ברחבי הארץ. מפגש עם הנוף ללא הממד ההיסטורי המשוקע בו אינו מעניק תחושת מולדת, שכן כמוהו יש במקומות נוספים בעולם.
המוזיקאי והפזמונאי, שייקה (ישעיהו) פייקוב, הציב שלושה מעגלי השתייכות של אדם לכברת ארץ. המעגל הראשון: ארץ בה נולדנו; המעגל השני: נופי הארץ – הים והחוף, הכינרת וחולות המדבר; המעגל השלישי: "ארץ התורה […] שפת האמונה":
אֶרֶץ אֶרֶץ / אֶרֶץ שֶׁנֹּאהַב / שייקה פייקוב
אֶרֶץ, אֶרֶץ, אֶרֶץ,
אֶרֶץ תְּכוֹל אֵין עַב,
וְהַשֶּׁמֶשׁ לָהּ כִּדְבַשׁ וְחָלַב,
אֶרֶץ בָּהּ נוֹלַדְנוּ
אֶרֶץ בָּהּ נִחְיֶה
וְנֵשֵׁב בָּהּ,
יִהְיֶה מָה שֶּׁיִּהְיֶה.
פזמון
אֶרֶץ שֶׁנֹּאהַב
הִיא לָנוּ אֵם וְאַב
אֶרֶץ שֶׁל הָעָם
אֶרֶץ לְעוֹלָם
אֶרֶץ בָּהּ נוֹלַדְנוּ
אֶרֶץ בָּהּ נִחְיֶה
יִהְיֶה מָה שֶּׁיִּהְיֶה. אֶרֶץ, אֶרֶץ, אֶרֶץ
יָם אֶל מוּל הַחוֹף
וּפְרָחִים וִילָדִים
בְּלִי סוֹף.
בַּצָּפוֹן כִּנֶּרֶת
בַּדָּרוֹם חוֹלוֹת
וּמִזְרָח לְמַעֲרָב
נוֹשֵׁק גְּבוּלוֹת.
אֶרֶץ, אֶרֶץ, אֶרֶץ,
אֶרֶץ הַתּוֹרָה
אַתְּ מְקוֹר הָאוֹר
וּשְפַת הָאֱמוּנָה.
אֶרֶץ, אֶרֶץ, אֶרֶץ,
אֶרֶץ יְקָרָה,
הֵן הִבְטַחְתָּ שֶּׁאֵין זוֹ אַגָּדָה.
פייקוב גדל והתחנך בקיבוץ אשדות יעקב, ככל הידוע איננו אדם דתי. לכאורה, די בשני הבתים הראשונים לקשור אדם לכברת ארץ. מדוע הוסיף את הבית השלישי, סביר שאינו מתכוון לתורה ולאמונה במובן הדתי. נראה לי שהוא חש שכדי לחולל זיקה עמוקה של אדם לכברת ארץ אין די בעובדה שכאן נולדנו, יש צורך בדבר מה נוסף.(10) ידידי, צביקה צמרת, הציג תובנה שלו לשיר זה: "על פי השיר כולנו, 'הצברים', מכירים בכך שזו ארץ התורה. אנו יודעים כי בה נוצרה שפת האמונה. אולם, מעבר לכל: זו הארץ בה נולדנו, זו הארץ של שפת אמנו, של חברי ילדותנו, של משפחתנו, של עמנו. לכן נתמיד ונחיה בה […] כי ההיסטוריה שלנו כאן עמוקה יותר, ארוכה יותר […] כי תרבותנו נוצקה כאן ושייכת לכאן. זו ארצי, זו הארץ של כל אחד ואחד מאיתנו. ארץ העם, ארץ מאז ולעולם".(11)
אריה רוטנברג, ותיק המדריכים בבית ספר שדה כפר עציון, התייחס לנושא מניסיונו העשיר כמדריך, והציג מערכת תלת-שלבית: שלב ראשון חשיפה לנוף והתרשמות ממנו. אין בכך די, ולכן חיוני שלב שני: "מעבר מהנוף אל ההיסטוריה, מהחיצוני אל הפנימי, הוא יסודי מבחינה מתודית […] מתפקידנו לעסוק בהיכרות החיצונית והפנימית כדי ליצור את הקשר ולקרב את הלבבות". שלב שלישי: הקניית ערכים, לדוגמה חיזוק היסוד של המקרא על ידי לימודו על רקע הנוף בו התחוללו פרשיות המקרא.(12) להלן אנסה לבסס את הטענה שזיקתנו לארץ המולדת מושתתת, במידה רבה אף כי לא רק, על תחושת שייכות, הזדהות עמוקה עם בני האדם שחיו ופעלו ויצרו על אותה כברת ארץ. ובניסוח אחר: הזיקה של אומה לארצה מיוסדת על קשר שמפתח האדם לבני עמו שחיו ופעלו ויצרו על אותה ארץ, על הממד ההיסטורי יותר מאשר על ממד הטבע.(13)
רשמי מסיירים ואוהבים
יצחק בן צבי, איש 'העלייה השנייה', מראשי תנועת העבודה, ולימים נשיא מדינת ישראל, הִרבה לטייל בארץ ולחקור את צפונותיה. הוא העיד על עצמו ועל רעייתו, רחל ינאית בן צבי: "הטיולים ברגל גרמו לנו עונג מיוחד במינו – עונג ארץ ישראלי. בהתרחקנו מהעיר ומכל המונה התאחדנו לא רק עם הטבע – עם טִבעה של המולדת, אלא חזרנו אל הדורות הקדוּמים, אל דורות אבותינו שצלליהם מרחפים עד היום על הריה ועמקיה, חורבותיה ושממותיה. מהטיולים הללו למדנו את העבר ואת ההווה ובהם חלמנו על העתיד".(14) מגדולי אוהבי הארץ היו בני הזוג בן צבי, הם לא הסתפקו בטבע ונזקקו להיסטוריה על מנת להפיק את עונג ארץ ישראל ולאהוב אותה עד כלות.
יגאל אלון – בן הארץ, יליד מסחה-כפר תבור, לוחם ומפקד הפלמ"ח, שר וסגן ראש הממשלה – חווה את זיקתו לארץ בשני מעגלים: נוף ילדותו והטבע אליו נקשר בעבותות אהבה וסיפורי התנ"ך אליהם התוודע על פסגת הר תבור ובטיוליו בגליל – דבורה וברק, סיסרא ויעל, שאול ויהונתן, אלה העניקו מרכיב עומק לקשר בינו לבין הארץ. אלון תיאר את נופי ילדותו והתרשם מהדמויות הקשורות בהם – גדעון השופט, שמעון בר יוחאי, יוחנן מגוש חלב, יוסף בן מתתיהו, הקנאים בארבל, וגם מהיישובים: צפת, בית שאן, ציפורי, עכו, קרני חיטין, תל חי ועוד. "חשתי עצמי כמי שמעודו לא גלה מהארץ […] שורשי היו כאן באדמת הסלעים של הגליל".(15) החיבור העמוק וההזדהות עם הגליל יונקים מהנוף ומהטבע ויחד אִתם ממִקורות ישראל שמעניקים לחיבור זה ממד עומק. משה דיין, בן נהלל, לוחם, רמטכ"ל ומדינאי, התבונן על הארץ, ראה וחווה את חבצלת השרון ואת הר הכרמל. אלה לא סיפקו אותו, הוא חיפש את עומק הקשר לארץ: "ראיתי נגד עיני לא רק את הקישון העובר בשדות נהלל וכפר יהושע, אלא גם את הקישון, נחל קדומים, הגורף את צבא סיסרא […] ביקשתי להקנות למולדתי הגשמית עומק רוחני-היסטורי ולהפיח בחורבות ובתילים השוממים את נשמת העבר ולהחיות את ישראל של ימי האבות והשופטים והמלכים".(16)
במסדר צבאי של גדוד 51 בחטיבת גולני, על המוחרקה שבכרמל, קיץ 1956, דיבר מפקד הגדוד, מאיר פעיל, על מאבק ישראל בכנענים שהתרחש בעמק שלמרגלותיהם. פעיל ניתח את מהלכי הקרב על פי המתואר בתנ"ך. לדבריו: "השומע סיפור כזה על ההיסטוריה של ארץ ישראל ועם ישראל, ימצא עצמו מתאהב קמעה בכרמל, בעמק יזרעאל, בהרי נצרת, בהר תבור, בנחל קישון ואפילו בעפולה. ולאו דווקא בעצמים הגיאוגרפיים הללו, אלא קודם כל בעם אשר לחם על ארצו בימי קדם ואשר במאה העשרים קם לחדש את קיומו הלאומי במעשי יצירה. סיפור כזה יוצר זיקה משוּלה לחוט דקיק מאוד, המקשר את נפשו של חייל אל אותה פינה בארץ ישראל ואל ההיסטוריה של עמו […] אם באורח שיטתי ומתמיד מוסיפים אליו סיפורים היוצרים חוטי זיקה דקיקים נוספים, הנוגעים בעוד פינות גיאוגרפיות והיסטוריות, הולכת הזיקה אל המולדת ומקבלת ממדים של קשר שאי אפשר לנתקו".(17)
ניסוח חד ובהיר של רעיון זה נתן ברל כצנלסון – מראשי תנועת העבודה, הוגה דעות, עורך ויוזם: "מהי אהבת המולדת שלנו? […] הפטריוטיזם שלנו צמח מתוך ספר, הוא דבק בפסוקים, בשמות הִסטוריים, אהבנו מולדת מופשטת, ואהבה זו נטענו בתוכנו במשך הדורות, ונשאנו ממקום למקום את הפטריוטיזם המופשט […] חברון […] מודיעין […] מסדה [מצדה] […] ירושלים".(18) נערה בת 13, רותקה ליבליך, ילידת פולין, תחת הכיבוש הנאצי כתבה יומן ששרד. באבחנה רגישה ובוגרת תיארה בת הגולה שלא זכתה להגיע לארץ ישראל, את יחסה לארץ. ביום 14 בינואר 1942 כתבה ביומנה:
"ארץ! ריח אדמת המולדת הספוגה בזהב-אודם של אהבת-אֵם אדמה, הריח החזק והמגרה מבשר משהו […] ריח הספוּג עם רוח העבר, רוח הנביאים, רוח העַם. האדמה הזאת היא יסודו של העַם וספוגה בלחלוחית של חיים. האדמה מסוגלת להחזיר לחיים את החלקים הרדומים בעַם מזה אלפי שנים […] הריחות הללו מתפשטים ריחות אשר יונקים את כוח עוצמתם מתוך דפים בלים וצהובים, מתוך ספרים עתיקי יומין […] בקצב אחיד ומשותף חוזרת הבת-קול אלי, לקראת המפגש בין הבת האהובה לבין האֵם האוהבת, אֵם אדמה, המולדת".(19)
בנאומו בפני ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית שדנה בעתידה של ארץ ישראל, 11 במרץ 1946, פירט דוד בן גוריון את יסודות הקשר העמוק של עם ישראל לארצו, ותיאר את האהבה העזה והנלהבת של עם ישראל לציון. ארץ מולדתנו היתה צרורה בתנ"ך – הספר אותו לקחנו עִמנו לגולה. שלושה אלה – העם, הספר והארץ – היו לאחד וכך יהיו. בתנ"ך, ואך ורק בו, מעוגנת זכותנו לארץ, קשרינו אִתה ומקומנו בתוכה. "דברים רבים יכול אדם להמיר […] את אבותיו לא יוכל להמיר באחרים, את מוצאו לא יוכל לשנות […] מה שנותן הטבע לבני האדם – אינו מספיק".(20) דרושה זיקה עמוקה לעם שחי ויצר בארץ. תודעת המולדת – הדגיש בן גוריון – חשובה מאד לנוער, הוא ימצא אותה בתנ"ך ובסיורים בעקבותיו.(21) כמו בן גוריון, גם יצחק טבנקין – מנהיג ציוני-סוציאליסט, מאבות התנועה הקיבוצית – ייחס חשיבות רבה לתנ"ך כמקור לקשר בין עם ישראל לארצו. התנ"ך היה תעודת לידה, ספר היסטוריה של העם, מדריך לחי, לצומח ולנוף בארץ ישראל. הוא סייע להרס החיץ בין האדם לארץ וטיפח הרגשת מולדת וכוחות להכות שורש ולהיצמד לאדמה. זו הדרך להקנות אהבת מולדת ושייכות אליה.(22)
ארבעה אנשי רוח וידיעת הארץ
הרושם המצטבר מהקטעים הללו הוא שהממד ההיסטורי-לאומי-תרבותי, מורשת העם בארצו, הוא היסוד עליו נבנית אהבת הארץ והזיקה אליה. להלן אציג שלוש דמויות מוכרות וידועות, אוהבי הארץ והסיורים בה. אישים שהרבו לטייל בארץ, שנופי הארץ והטבע הארצישראלי היו חלק מהווייתם היהודית-ציונית. מה הוא הדבר שעורר בהם את אהבת הארץ ואת הדבקות בה:
זאב וילנאי, גיאוגרף והיסטוריון, איש ידיעת הארץ, אחד המדריכים הנודעים בתולדות המפעל הציוני, פרסם ספרי הדרכה ואנציקלופדיה לידיעת הארץ. עשרות שנים הדריך אין-ספור מסעות וסיורים ברחבי הארץ. יהושע פראוור, סטודנט באוניברסיטה העברית ולימים פרופ', היסטוריון, השתתף בטיולים שהדריך וילנאי: "מפעלו הגדול של זאב וילנאי היה לייהד את מפתה של ארץ ישראל. לִזרות אור על האתרים הקשורים בתולדותינו […] חידוש עצום זה, אני רואה בו את התרומה המרכזית של זאב וילנאי בתחום המחקר, ההוראה והחינוך, חינוך לאהבת ארץ ישראל".(23) וילנאי סבר שרק כאשר אתה יוצא לסייר ברגל במרחבי הארץ, מתבסם בנופיה ורואה את טבע הארץ, שרידיה הקדומים ויִשוביה החדשים, אתה חש את הקשר האמיתי לארץ ישראל. החוויות המרשימות והמרגשות ביותר בסיוריו היו מירון, תל חי, חרמון, קברי המכבים, יריחו, מרחבי הנגב.(24) וילנאי החל את דרכו בחקר צמחים, בצעירותו הקדיש לכך את כל עתותיו ובעיזבונו הותיר חיבורים בבוטניקה. לימים, הסב את תחומי העניין והפעילות שלו למחקר ולהדרכת טיולים בדגש יהודי-ציוני-היסטורי. הוא חש שהממד ההיסטורי עוצמתי יותר בחינוך לאהבת הארץ. לדעתו הכרת הסביבה והרקע ההיסטורי מפתחים את החיבה לארץ ישראל, מטפחים רגש לאומי ונוטעים בלבבות אהבת מולדת אמיתית. ערך מיוחד נודע לטיולים בימי זיכרון, כדוגמת טיול בחנוכה למודיעים ולשדות הקרב של החשמונאים, טיול על חומות ירושלים בט' באב, טיולים לאילניה (סג'רה), לתל חי ועוד.(25)
עזריה אלון, חבר קיבוץ בית השיטה ומייסד החברה להגנת הטבע, הקדיש את רוב חייו לשמירת טבע, הדריך סיורים, פרסם ספרים, יזם חקיקה, חולל קמפיין ציבורי רחב בנושא וזכה להישגים ניכרים. עזריה פתח את יום העיון הנ"ל, בו דנו בשאלה – כיצד להעמיק את הקשר לארץ ישראל באבחנה בין ארץ ישראל הפיזית וארץ ישראל היהודית. "היתה ארץ יהודית במשך כ-4,000 שנה וזו המשמעות המרכזית של הארץ הזו – יהדותה. על רקע זה משתנה המשמעות של ערכי הטבע שלנו – ערכיותם בהיותם כאן ולא בהיבט אובייקטיבי כללי". בסיכום הדיון הטיל אלון ספק אם די שאדם יגדל בנוף מסוים ובאווירה מסוימת כדי שייעשה בן הארץ. רבבות בני הארץ ובהם בני ההתיישבות, שהתחנכו בנוף ובטבע עזבו את הארץ בלי מוסר כליות. "מי שמסתמך על טיפוח הקשר לארץ רק דרך הנוף והטבע, בלי קשר לאומי לארץ ישראל – ייכשל […] בלי הרובד הלאומי-הִסטורי הקשר אינו שלם".(26)
עזריה אלון שוחח עם חניכי קורס הכנת מדריכים של החברה להגנת הטבע במחוז יהודה, ביום ה' בתשרי תש"ן, 4 באוקטובר 1989, במסגרת שבוע ציונות וארץ ישראל. כותרת הרצאתו: "ארץ ישראל שלי". כמעט כל דבריו הוקדשו לזהותו היהודית ולעם היהודי. עזריה סיפר שעלה לארץ כילד בן שש והתיישב בעמק חרוד. שם הומחשו נגד עיניו פרקים רבים בתנ"ך: המדיינים בעמק, שאול ובעלת האוב בעין דור, שדה המערכה של דבורה וברק, גדעון ואחאב, זו הממשות בה גדל. אלון ציין שתי חוויות עזות: כילד חזה ברצפת הפסיפס של בית הכנסת שנחשף בבית אלפא. בטיול אחר הגיע לבירעם-ברעם, ופקד את חורבות בית הכנסת הקדום. "בתוך בית הכנסת אני רואה עדר חזירים. הצירוף של בית כנסת וחזירים […] הייתה הרגשה של עלבון עמוק מאד". הוא הדגיש שאינו שומר מצוות, מראה זה פגע בו ונחרת עמוק בזיכרונו. נוצר אצלו יחס עמוק מאד לבתי הכנסת הקדומים. אלון חש שהוא מתקשר פיזית לעולם היהודי שטמון מתחת לאדמה. שאלתי אותו: לא שמענו ממך על הטבע כמקשר את העַם לארץ. כל שאמרת בנושא הטבע הוא שיש טבע ונוף יפים יותר. עזריה השיב: "אני לא מאמין שבן אדם נעשה ציוני ומחובר לארץ דרך צמחים, בעלי חיים ופינות נוף של הארץ […] המערה, הכלנית וגם הזואולוגיה – הכל מחובר ושייך אלי. אבל, מהדברים האלה בלבד לא נעשה אדם יהודי וציוני יותר".(27)
יורם בן מאיר (פיצ'י), מחנך ומשורר, מייסד בית ספר שדה בר גיורא שבפרוזדור ירושלים. סמוך לאחר מלחמת ששת הימים עבר להר גילה, והקים שם בית ספר שדה שהיה הבסיס לַיישוב הר גילה. את עיקרי משנתו החינוכית בנושא הביע במאמרו, "על הנקודה הפנימית". לדעתו, עניין ארץ ישראל צריך לימוד, נגיעה במקורות. הוא תהה, האם אין די בהתקשרות אל צמחיה, רמשיה, חלוקי נחליה וקווי רכסיה של הארץ, החיים על פני הארץ ומגע עם כל שעליה. פיצ'י (בן מאיר) העמיק ובחן את מצב הנוער אל מול ארץ ישראל והתחוור לו שיש להביט הרחק אל מעבר לעצמים, "לבחון את המניע הסמוי מן העין המזווג אותנו אל הארץ. שהלא מה שעומד במרכז התחברותנו אל הארץ אינו דווקא חמדת-מראותיה וססגוניה". לא שלושת אלפי מיני פרחי הבר המצטמצמים בגיזרת ארץ זעירה זו, ולא צמחים אנדמיים שגידולם רק בארץ ישראל לבדה. לא אלו, אף לא סימנים נפלאים אחרים קובעים את זיקתנו אליה. שהרי, למעשה אין הבדל בין ארץ לארץ ורק "הנקודה הפנימית" חסרה. השירים והתהילים והגבורות והמעשיות וטעמי החיים ואורחות החיים שעלו מן הארץ. העוצמה שפעלה על דורות רבים עמדה לו לעם מפוזר באומות לעשותו אחד, קשור היטב אל הנקודה הפנימית שבארץ ישראל. כשבא פיצ'י להרי יהודה ולמדבר בנימין, לאפרים ולבשן, דומה היה עליו כי תמיד היה כאן. "הנופים היו איתי. אדם שנולד בהם", אך ניתוק זמני היה בינו לבינם. הוא ראה את עצמנו כאברהם אבינו, כעם שבשדות בימי הבית השני, אלו שורשי אהבתו הבוערת לארץ ישראל. ואשר לסוגיית יהודים וערבים, סבר כי לא נגיע למענה נכון "כל עוד רובינו או חלקים מתוכנו – נטולים שורשים המצמיחים אותנו אל תוך ארץ ישראל […] וסופו של השלום הן עִם הארץ והן עִם יושביה לבוא".(28)
בדומה ליורם בן מאיר, הציע עמוס קינן דרך "להבין את האדמה":
"כשאני רואה את עקבות אבותי תוך כדי הסתכלות על האדמה – אני נהפך לעַם […] כשאתה רואה את מעשי אבותיך ואבות אבותיך, כשאתה שומע סיפור של טרגדיה, של חורבן ושל שיבה ושל עקירה מחדש […] אתה מגיע להבנת האדמה שלך. ואם אתה מבין את החי והצומח וההיסטוריה והארכיאולוגיה והארכיטקטורה […] וכל דבר שנעשה בעבר ושקיים היום בארצך, אז אתה מגיע להבנת האדמה שלך עד הסוף […] כאשר חיים בלי הבנת האדמה, חיים בניכור גובר והולך אל האדמה. וכאשר חיים בניכור גובר והולך, נעלמת יום אחד גם אהבת הארץ. וכאשר נעלמת אהבת הארץ אתה שואל פתאום: מה קרה לבנינו שניזרו כמוץ בפני הרוח. זה בדיוק מה שקרה להם, הם איבדו את הבנת האדמה ואחר כך את אהבתה".(29)
מהי מולדת ?
המושג מולדת חוזר ועולה בהקשר ידיעת הארץ והזיקה אליה. מקובל לפרש מולדת = ארץ, כך במילון האקדמיה ללשון העברית: "מולדת – ארץ הלידה של אדם או אומה". בשנות ה-50 של המאה העשרים למדנו ידיעת הארץ, המקצוע וספר הלימוד נקראו מולדת. בהמנון תנועת בני עקיבא, יד אחים, שחיבר הרב משה צבי נריה, נאמר: "מולדת זו ארץ אבות, ארצנו הקדושה".(30) לעומת זאת, בתנ"ך משמעות המושג מולדת שונה – "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית, י"ב א), הורה ה' בדברו הראשון לאברהם. אברהם שלח את עבדו מארץ ישראל לחרן למצוא אישה ליצחק: "אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ" (שם, כ"ד ד), שם ארצו ומולדתו של אברהם!. מולדת איננה ארץ, שהרי הארץ נזכרת לפניה, וגם לא בית האב שנזכר אחריה, ובוודאי לא ארץ ישראל. "אֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בָּרָעָה אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת עַמִּי וְאֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בְּאָבְדַן מוֹלַדְתִּי" (אסתר, ח' ו), אמרה אסתר המלכה לאחשוורוש. אסתר לא הוטרדה מארץ ישראל, אלא מהעם היהודי עליו נגזרה השמדה. שתי הצלעות של הפסוק מקבילות ומעצימות זו אל זו, עמי = מולדתי.(31) בתנ"ך ניכרת אבחנה ברורה בין מולדת = לאום, משפחה מורחבת (חמולה), לבין "ארץ מולדת", היא הארץ של המולדת = הארץ של העם.(32)
איש התקשורת, ירון לונדון, שאל את בִּתו הצעירה, איזו תמונה מצטיירת לעיניה במילה מולדת. היא השיבה: "מולדת בשבילי זה יום הזיכרון, צפירות, אריק איינשטיין, הגששים, הפלוגה שלי בגולני, החברות הטובות שלי". המילה מולדת לא הציפה אותה בתמונות חולות הים השוקעים תחת מידרך רגל יחפה, הרי השומרון בבוקר ערפילי, גזע עץ זית בחורשה גלילית. לונדון הבין ש"נוף מולדתה הוא החֶבְרה הישראלית ולא הגיאוגרפיה והאקלים הארצישראליים".(33)
מרטין בובר שלף את ארץ ישראל ממכלול הטבע הדומם והעניק לה חיים אינטימיים לצד עַם ישראל. הארץ אינה גוף מת, סביל, היא בת-זוג חיה ופעילה. התנועה הציונית היא זיווג של עַם קדוש וארץ קדושה. זה חיבור-אמונים, "משתתפים בו גם הארץ החיה וגם העַם החי, הוא נעשה מפעל ההיסטוריה ומפעל הטבע כאחד".(34) הענקת חיים לארץ עושה אותה לארץ מולדת. בובר נקט במונחים אנושיים ומיניים ביחס שבין העם לארץ, בעקבות נביאי ישראל שהרבו לדמות את הארץ לאישה ואת יחסי העם והארץ לברית נישואין.(35) אולי בהשפעת בובר חוו חברי השומר הצעיר הראשונים שעלו ארצה את נוף הארץ בעוצמה רבה: "תפקידו החשוב של הנוף הארץ ישראלי הוא להיות מעין שער למאורעות הנִסיים והרוחניים הקדומים שהתרחשו בו עצמו […] ביחסם של אנשי 'השומר הצעיר' הראשונים וחבריהם אל הארץ התמזגו היטב תחושות הקִרבה האינטימית לטבע והעלאת הזיכרונות ההיסטוריים […] הנוף הארץ-ישראלי המוּכר, התנ"כי, עבר האנשה בעלת משמעויות נפשיות, פוליטיות ומיתיות-ארוטיות".(36) חברי השומר הצעיר שהקימו את קיבוץ רבדים בגוש עציון, תש"ז, 1947, קראו במגילת העלייה לאדמות הכפר השכן, נאחלין, שנרכשו על ידי הקק"ל ועליהן הם עלו להתיישבות. הם חשו עצמם כבנים השבים לחיק אמם, ואין חיבור עמוק מזה ואין מחויבות גדולה מזו של בן לאמו – מולדתו:
"הקשיבי לקול בנייך! הן באנו עדייך היום לבנות בך מולדת ובית. עת מחופינו עוד אמש גורשו אחים נרדפים […] מנגד תראה את הארץ, זה צו השלטון המתנכר. מנגד תראה ואליה לא תבוא! […] עַם זקוק למולדת. שִמְמת הארץ, רק ידינו תפרינה אותך […] קבלינו לחיקך כאֵם כי שבנו אלייך בנייך למצוא בך מולדת ומשכן".(37)
פרופ' חיים הלל בן ששון, עמד על היחס בין הנוף והטבע לבין המורשת ההיסטורית, שמעצבים את המושג מולדת – לדעתו הדיון בשני המושגים 'אומה' ו'מולדת' עניינו המפגש בין הטבע לבין התרבות האנושית. האדם מעצב חטיבות טבע להיות חלק מתרבותו והן מהוות עוגן להווייתו התרבותית. יחידים מתגבשים לחברה ממנה צומח עם. העַם מפתח יחס נפשי לכברת ארץ, עליה הוא חי, פועל ויוצר ובכך היא נעשית ארץ מולדתו ונוצר ביניהם קשר נפשי עמוק. המולדת, כבית חייו של האדם החברתי היא יצירת תרבות, היא תולדה של גיבוש תרבותי המוחל על מגזר של תופעות טבע. "המולדת היא מרחב הנוף והקרקע שהפך לאומה מן האומות, מוקד של תרבותה הלאומית".(38) האדם מעניק למרחב נוף וטבע עומק תרבותי-אנושי, ובכך נהיה המרחב המסוים לארץ מולדת.
המאפיין המגדיר מולדת הוא תודעתי ורצוני – סבר פרופ' אליעזר שביד – וביסודו הזדהות עִם העַם. "לא לארצו נולד אדם כי אִם לעמו". רק באמצעות משפחה, שבט ועַם מתייחס אדם לארץ שהעם חי בה כמולדת. המולדת היא תבנית נוף נפשו של העַם, כפי שהאדם הוא תבנית נוף מולדתו של העם. "הביטוי השירי הנפלא: 'האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו' רווי ככל שיהיה רגש אמיתי, החטיא אמת קודמת שבלעדיה אין הוא אלא מליצה. האדם יכול שיהיה תבנית נוף מולדתו אם יש לו מולדת, ואם יש למולדת תבנית".(39) (על נקודה זו ארחיב בהמשך). מעתק משמעות המושג מולדת, ששורשה י.ל.ד, מעַם, ממשפחה מורחבת, לארץ, יסודו בכך שארץ המולדת קשורה באופן הדוק לאומה, למשפחה המורחבת, מהם היא יונקת את עצם הווייתה.(40) וכך ביטא רעיון עמוק זה המשורר:
עוֹד לֹא תמו כָּל פלאייך / יורם טהרלבאַרְצֵנוּ הַקְטַנְטוֹנֵת, אַרְצֵנוּ הַיָּפָה
מוֹלֶדֶת בְּלִי כֻּתֹנֶת, מוֹלֶדֶת יְחֵפָה
קַבְּלִינִי אֵל שִׁירַיִךְ, כַּלָּה יְפֵהְפִייה.
פִּתְחִי לִי שַׁעָרַיִךְ אָבוֹא בָּם אוֹדָה יָה. עוֹד לֹא תַמוּ כָּל פְּלַאיךְ / עוֹד הַזֶּמֶּר לוֹ שָׁט
עוֹד לִבִּי מַכֶּה עִם לַיִל / וְלוֹחֵשׁ לוֹ בַּלְט:
אַת לִי אַת הָאַחַת / אַת לִי אַת, אֵם וּבַת
אַת לִי אַת הַמְּעַט / הַמְּעַט שֶׁנּוֹתַר.
בְּצֵּל עֲצֵי הַחֹרֶשׁ, הַרְחֵק מֵאוֹר חַמָּה.
יַחְדָּו נַכֶּה פֹּה שֹׁרֶשׁ אֶל לֵב הָאֲדָמָה
אֶל מַעַיְּנוֹת הַזּוֹהֵר, אֶל בְּאֵרוֹת הַתֹּם
מוֹלֶדֶת לְלֹא תֹּאַר וְצוֹעֲנִי יָתוֹם.
נַבִיאָה בִּבְגָדֵינוּ אֶת רֵיחַ הַכְּפָרִים
בְּפַעֲמוֹן לִבֵּנוּ יַכּוּ הָעֲדָרִים,
יֶשְׁנָה דְּמָמָה רוֹגָעָת וְקֶרֶן אוֹר יָפָה,
וּלְאוֹרָה נִפְסָעָה בְּרֶגֶל יְחֵפָה.
ממצאי מחנכים וחוקרים
נחום גבריאלי,(41) ציין שתכלית לימוד גיאוגרפיה היא אהבת הארץ, שמטופחת בקרב הילד באמצעות המורשת ההיסטורית. גבריאלי התייחס לנושא מנקודת מבט מדעית כללית:
"הגיאוגרפיה ההיסטורית סבורה כי בכוחו של המאורע ההיסטורי להחיות את הסביבה הגאוגרפית. משום כך היא מחפשת מאורעות היסטוריים אשר יאצלו מאורם על הנוף הגיאוגרפי […] הגיאוגרפיה, כמקצוע, אינה נראית לה בת זכות קיום, אלא מִשעה שהיא נעשית במת-מחזה למאורעות היסטוריים […] "הגיאוגרפיה היא מקומה של ההיסטוריה, וההיסטוריה היא גיאוגרפיה מתנועעת" […] התכלית העליונה של לִמוד הגיאוגרפיה אינו אלא חינוך וגידול האזרח, המלא אהבת מולדת נאמנה. לשם כך יש למלא את נפשו הרכה של הילד רגש התלהבות לערכו של העם ולגדולתו […] אם יעמדו אלה לפני עיני רוחו של הילד ישפיעו עליו השפעה גדולה".(42)
יוסף ברסלבי – מילדי 'העלייה השנייה', חוקר ארץ ישראל ומדריך טיולים בתקופת היישוב והמדינה, מחלוצי חקר המקרא, ידיעת הארץ, והשפעת הגומלין בין הגיאוגרפיה, הארכאולוגיה והמקורות – שיבץ במבוא לאנציקלופדיה לידיעת הארץ שכתב, דברים שמסכמים את פירות מחקריו:
"מה רב הגמול בלימוד טבע הארץ, בהפלגה אל תוך הישוב הא"י [הארץ ישראלי] המגוון, בביקור במקומות הספוגים זִכרונות היסטוריים! מה רב לפעמים הענין בגילוי עקבות החיים והיצירה של עברנו הרחוק! 'המחיצות' בינך ובין הארץ נופלות ונעלמות, מושגיך מתרחבים ומתבהרים, צינורות היניקה מן הארץ ורשמיה רבים וענפים, הרגשת התאזרחותך והשתרשותך בארץ מעמיקה ובוטחת [..[. התבוננות ממושכת בטבע, בחיי התושבים ובשרידי העבר, פותחת את לבך להבין בציורי האקלים, הצומח והחי אשר ביצירתנו ובמקורותינו הקדומים […] משתלבת, אולי בלא יודעים, בקשרי האהבה הנרקמים בך אל הארץ".(43)
המחיצות בין אדם לארצו נופלות כאשר הוא נחשף למקומות ספוגים היסטוריה, רוויים עבר אנושי. עיון במקורותינו הקדומים פותח את הלב לקשרי אהבה לארץ. כזה הוא "לימוד טבע הארץ".
רבות נכתב על החינוך הלאומי לאהבת הארץ בראשית ההתיישבות הציונית.(44) אהוד פראוור חילץ במחקרו שתי פנים של החינוך הלאומי: אוניברסלי – שיבה לארציות, לטבע; פרטיקולרי – שיבה לארץ ישראל להיסטוריה. לטיול מטרה מובהקת – לחזק את הרוח הלאומית, ולפיכך, במוקד הוצבו אתרים שמבטאים את תולדות העם בארצו.(45) המורה יוסף עזריהו כתב בשנת תר"פ, 1920, על התיקונים הדרושים בבתי הספר בארץ: העמקת שורשים באדמת המולדת תקדם התערות בארץ, "לפיכך נחוץ שביה"ס [בית הספר] יקרב את לב חניכיו משחר ילדותם אל טבע הארץ והחיים בה בהווה ואל זִכרונותיה ההיסטוריים בעבר […] ארצנו העמוסה היסטוריה של אלפי שנים, עשירה בזִכרונות קדומים ומאוחרים […] הכרות וזִכרונות היסטוריים יקשרונו באלפי קשרים אל הארץ ואל עברה העשיר".(46)
בהרצאה באסיפת המורים הראשונה בארץ ישראל, זכרון יעקב, ד' באלול תרס"ג, 27 באוגוסט 1903, תיאר המורה המיתולוגי, שמחה חיים וילקומיץ:(47)
"התלמידים אוהבים בכל לבם ונפשם את ארצם היקרה והנחמדה. ואיך לא יאהבוה? הן יפיה ותפארתה, חינה ונעמה יגלו לפניהם בכל טיול וטיול; כוחה ואונה יראו להם בצמחים היפים והמתוקים המכסים את ערוגות גנם, בקמה הנהדרה המשתרעת למרחוק, בפרחים הנהדרים המכסים את ההרים והעמקים מסביב. איך לא תיקר להם הארץ אשר כל כפר, כל הר, כל מצודה, כל נחל מזכירים אותם את הסיפורים הנפלאים והנוראים, סִפורי דברי ימי ישראל אשר בלב נרגש ונפעם שמעו מפי מוריהם? […] מה רבה אהבת חניכי ביה"ס [בית הספר] וחניכותיו לעמם הגדול, האומלל? […] איך לא יהיה לִבם מלא רגשי אהבה וכבוד לעם הזה אשר מקרבו יצאו, בארצו הם יושבים ובלשונו הם מדברים ולומדים?".(48)
מגמה זו התקיימה בחינוך הציוני בארץ גם בשנים הבאות – לטיול נוצקה מטרה לאומית: הקניית אהבת הארץ. הליכה בשבילי ארץ האבות, צפייה בנופיה ומפגש עם שרידי העבר הארכאולוגיים וההיסטוריים נועדו להדק את זיקת המטיילים לארצם, סבר יובל דרור. טיולי גימנסיה הרצליה נועדו לטפח את זיקת התלמידים לארץ תוך קישור בין התנ"ך והציונות. הם ביקרו באתרים היסטוריים-תנ"כיים ובאתרי התיישבות ציונית, וכתוספת למדו את ההקשרים הגיאוגרפיים-גיאולוגיים.(49) יהושע כהן – ציין שחלומות החלוצים נרקמו בגולה, בתפילה, בשירה, בגווילים העתיקים. לדעתו, אתרים בעלי משמעות היסטורית – לוחמים מהתקופה הקדומה כמו גם מן התקופה הקרובה – הם הרקע לחלוציות המתיישבים שנאחזו בחבל ארץ נגוע במלריה או חסר מים. הגורם שמעורר התפעלות, גאווה, סולידריות ורצון להמשיך בדרכם הוא "הלִמוד והכרת מסכת הקשרים, ההתלבטויות, העקשנות, מסירות הנפש […] ש ל ה א נ ש י ם א ל י ה ם א ת ה נ מ ש ך. הנוף יכול להיות מוקד השראה". הסיור מיועד לעורר שאלות כגון, מה מקורות העוצמה הרוחנית, נחישות ההחלטה ונכונות ההקרבה שאִפיינו בשעות המבחן את: הל"ה, מייבשי ביצות כברה, ראשוני חדרה, אנשי ניל"י, המעפילים בעתלית, מייסדי חניתה, רביבים, עין יהב ועין גדי.(50)
פרופ' אליעזר שביד עמד על כך שזיקה של עם למולדתו היא במהותה היסטורית. הוא דן בשתי תופעות קשורות זו בזו: מחד גיסא, הנוער ילידי הארץ מוכיח יחס חם לארצו, אוהב את נופה הפיסי, הריה ועמקיה, צמחייתה ובעלי החיים שבה. הטיול בנופיה הוא מעשה בעל משמעות סמלית שטעם חיים גלום בו. מאידך גיסא, זיקתו של דור ילידי ארץ ישראל אליה כאל מולדתו הלאומית רופסת. "נערים ישראליים רגישים מבקשים למלאות בנוף פיסי חלל ריגושי ואינטלקטואלי שנוף פיסי אינו יכול למלאותו מעיקרו […] בסופו של דבר לא יוכל שום לימוד הקשור בנוף הפיסי של הארץ להחליף את הקשר התרבותי-היסטורי שקושר עם לארצו […] מן הנוף המוחש אי-אפשר לבוא אל משמעות רוחנית כל שהיא […] רק כבן העם היהודי יש לו, לצעיר שנולד בארץ, קשר היסטורי עִם ארץ ישראל, בחינת מולדת".(51) זיקת מולדת אינה תולדה טבעית של קשר לנוף שבו אדם נולד. אדם יכול להיוולד ולגדול בארץ מסוימת מבלי שזו תהיה מולדתו, אפילו היא יפה בעיניו מאד והוא קשור לנופה ולטבעה. אדם יכול לחשוב למולדתו ארץ שמעולם לא ראה. זיקת מולדת היא פועל הכרה והזדהות לאומית, קשר לאומי לארץ. יסודו של קשר זה בתרבות ובהיסטוריה, לא בנוף, לא בטבע וגם לא בארכיאולוגיה. במידה שהאדם מזדהה עִם עמו, עִם ההיסטוריה של עמו ועִם תרבות עמו, הוא יראה בארץ הנושאת תרבות זו ומשתקפת ביצירותיה את מולדתו. מסקנתו של שביד היא שעלינו לגלות את מניעי הציונות במורשת היהודית, לחזור אל המקרא כספר מעצב את דמות הארץ בחזון העם.(52)
צבי צמרת בחן דרכים לחינוך לאהבת הארץ, הוא קיבל את הניתוח של שביד, וחלק עליו בנקודה אחת. לדעתו ומניסיונו, הארכאולוגיה, ובראש ובראשונה זו של ימי הבית השני עד מרד בר כוכבא, היא יתד ראשי להתחברות מחודשת לארץ ישראל. עדויות מימי המקרא והארכאולוגיה מעידים על שורשינו בארץ ותובעים מאתנו להעמיק אותם ובאמצעותם אנו מתקרבים לארץ. לכן אנו חייבים להתמיד במלאכת החיבור לממצאים הארכאולוגיים.(53) עמוס קינן התרשם שהארכאולוגיה תופסת מקום מכובד בחֶבְרה הישראלית: ארץ ישראל "יש לה כישרון לשמר את עברה בצורה המרתקת והדרמטית ביותר, העבר הזה מדבר אלינו בשפתנו […] תמהני אם זר יבין את שיגעון הארכאולוגיה של הישראלי, את להיטותו הנרגשת לגלות עוד ועוד […] הישראלי שנולד כאן ושדיבר עברית כבר בעריסה, מקבל השראה ומתחזק […] בכל פעם שהוא דורך ברגליו על האדמה […] חשוב כל כך שנדע לקרוא את האדמה הזאת. היא מספרת לנו סיפורים מרתקים […] מזכירה לנו שאנחנו כאן".(54) פרופ' שלמה אבינרי עיגן את הזיקה לארץ ישראל בתנ"ך. לדבריו, עיקרה של הציונות הוא קודם-כל להתייחס לבני אדם במושגים של הגדרה עצמית, להיות חופשיים. חופש זה אי-אפשר לממש בלי טריטוריה. איזו טריטוריה? יכולה להיות רק זאת שאליה יש לי יחס שמוגדר מהגדרתי העצמית. "אני לא יכול להיות יהודי חופשי בבירוביג'אן [ובאוגנדה] וללמד את התנ"ך, לא כמסמך דתי ולא כמסמך חילוני, כי כל המקומות המוזכרים בתנ"ך אינם נמצאים אלא פה. מכאן שהם פונקציה של ההגדרה העצמית שלי".(55)
סיכום יאה לפרק זה היא פסקה מתוכנית הליבה להכרת הארץ ולאהבת המולדת שגובשה במשרד החינוך בשנת 2008. התוכנית:
"התנ"ך נושא בחובו את יסודות הקשר העמוק בין עם ישראל לארצו ואת יסודות התרבות היהודית. לכן, חיוני לשלב את התנ"ך במסכת הסיורים להכרת הארץ, שתכליתם להביא את התלמידים מהכרת הארץ לחיזוק הזיקה שלהם למורשת העם ולארץ ישראל. עיון בפרקי התנ"ך, באתרי התרחשות המאורעות ההיסטוריים שעיצבו את דמותו של עַם ישראל בעת העתיקה, מאפשר להתחבר בצורה המוחשית ביותר למורשת העַם, להבחין בקשר הבלתי אמצעי של העם לארץ".(56)
בין הטבע להיסטוריה
"היינו יכולים לראות את הגיאוגרפיה כמדע ממדעי הטבע, לולא ענין עיקרי אחד – האדם. כי זה דרכו של אותו מדע – לעבור מן הטבע אל האדם ולחקור את השפעת התנאים הגיאוגרפיים עליו ועל תולדותיו במידה שהן תלויות במדעי הטבע".(57)
נחום גבריאלי עמד על מחלוקת בין שתי גישות במחקר, בדבר מיקומה של הגיאוגרפיה: אחת מנתה אותה בין מדעי הטבע, והשנייה בין מדעי הרוח. אחת אומרת: אין הגיאוגרפיה זקוקה להיסטוריה, השנייה אומרת: הגיאוגרפיה היא במה להיסטוריה, ואין זו אלא גיאוגרפיה שבתנועה. על רקע מחלוקת זו, אנסה לעמוד על השורשים הנפשיים של הפער בין זיקה לארץ שנובעת מהנוף והטבע לבין זיקה לארץ שנובעת מיחס לאדם ולהיסטוריה. לשם כך נבחן שאלה מקבילה לזו בה דן גבריאלי: מה בין היסטוריה למחקר מדעי הטבע. ההיסטוריה עוסקת באדם בעוד מדעי הטבע עוסקים בבעלי החיים, בצמחים ובדומם. הפילוסוף, ההיסטוריון והמשפטן האיטלקי, ג'מבטיסטה ויקו (Giambattista Vico, נאפולי, 1744-1668), טען שהמחקר ההיסטורי מיוסד על עיקרון הדמיוּת – "עיקרון ויקו". קיים דמיון בסיסי בין החוקר לנשוּא המחקר – שניהם בני אדם. ההיסטוריון יכול להבין את מושאי מחקרו ואת המעשים שעשו בשל היותם בני אדם כמוהו. הוא יכול לגלות בנבכי נפשו מניעים וסברות שהביאו את נחקריו לפעול כפי שפעלו. לעומתו, אין דמיון בין חוקר הטבע למוּשא מחקרו – אטום, סלע, צמח, בעל חיים. חוקר הטבע מתבונן במושא מחקרו מבחוץ, בעוד היסטוריון מנסה להבין את מושא מחקרו מבפנים. הוא יכול להזדהות עִמו, לחוות את החוויות שחווה הנחקר ולשחזר את הלך מחשבותיו. היסטוריון יכול לשאול את עצמו מה היה הוא עושה במקום הנחקר.(58)
פילוסופים הרחיבו את עיקרון ויקו – ההיסטוריון הגרמני, יוהאן גוסטב דרויסן Johann Gustav Droysen), 1884-1808, ברלין), הבחין בין הסבר תופעה לבין הבנתה. אירועי טבע אפשר להסביר, מעשי בני אדם ניתן להבין. דרויסן פיתח את מתודת ההזדהות – אמפתיה. במאה העשרים העלתה האסכולה ההרמנויטית (פרשנית) תפיסה לפיה בחקר האדם מן ההכרח שבין החוקר לנחקר תהא שפה משותפת שתאפשר להם תקשורת. מושא המחקר במדעי הטבע אינו יכול לקיים תקשורת עם החוקר. לעומת זאת, בחקר בני האדם, לפחות עקרונית, יכולה להתקיים בין החוקר לנחקר תקשורת.(59) פיתוח והרחבה של עיקרון ויקו הציע הרב יונתן זקס: לדבריו, ויקו טען שרק דבר שיצרנו בעצמנו אנו יכולים להבינו במלואו. כיוון שאנו לא יצרנו את הטבע לא נוכל להבינו באופן מלא. לעומת זאת, בתרבות האנושית אנו יכולים להגיע לידע מלא. הרב זקס איבחן בין סיבה לתופעה לבין משמעות התופעה. המדע תר אחר ההסבר, הדת הולכת אל מעבר למדע ומחפשת משמעות: "האדם הוא חיה חברתית המחפשת משמעות […] תרבות איננה טבע. בטבע יש רק סיבות, את המשמעויות נותנת התרבות לבדה. האדם מתייחד מבעלי החיים בהיותו יוצר תרבות ומחפש משמעות".(60)
ממצאים מחקריים אלה מעניקים נקודת מבט חדשה לשאלה שהצבנו בראש המאמר. בני האדם נוטים לפתח קשר עמוק יותר לארץ ככל שמעמיקה היכרותם והזדהותם עם ההיסטוריה האנושית שלה, ובמיוחד עם תולדות העם, המשפחה המורחבת, איתם בני האדם הללו מזדהים. זיקה זו אמיצה יותר מהזיקה לארץ שמפתחים בני אדם בעקבות היכרות עם נופיה ועם טבעה. זאת, בשל כך שאדם יכול להזדהות עִם אדם אחר, גם עִם זה שחי לפני שנים רבות ואף שאין ביניהם היכרות ישירה. הזדהות זו נובעת מהיכולת התיאורטית לקיום קשר לשוני-תרבותי-חווייתי ביניהם. לעומת זאת, רוב בני האדם יכולים להתפעל, להתרגש ולחוות חוויות עוצמתיות בעת התבוננות ושהות בנוף ובטבע. אבל, רוב בני האדם אינם מפתחים הזדהות אישית עמוקה עם הטבע. חוויית הטבע שונה מחוויית הקשר לאדם.(60)
החידוש שהביאה היהדות לעולם – טען ההוגה אברהם יהושע השל – היה העברת רעיון הקדושה מן המרחב אל הזמן, מהטבע אל ההיסטוריה, מחפצים אל מאורעות. העולם החומרי הפך נטול קדושה עצמית.(62) באותה רוח טען הרב יונתן זקס: אחת המהפכות שחוללה התורה היא העברת המודעות מהטבע אל היסטוריה. ישראל שמעו את אלוהים בהיסטוריה, במקום לראותו בטבע. הטבע הוא לא פעם אכזר, שרירותי ועיוור לרצונות ולערכים, אלו מושגים נטולי משמעות לגביו. הטבע דומם, האדם יוצר. תרבות יוון רוממה את המדע, את הטבע. התורה רוממה את טבע האדם. הרב זקס הבחין בין אוניברסליות של הטבע לפרטיקולריות של ההיסטוריה. משמעות המושג "אדם", על פי הרב זקס, היא היותו מסוגל להתעלות מעל הטבע, וזה האתגר שניצב בפניו.(63)
סיכום ומסקנות:
במאמר זה ניסיתי לברר ולבסס את התחושה שמלווה רבים לפיה קיים פער ניכר בין שני אופנים של זיקה לכברת ארץ. שניהם באו לביטוי בשני מכתבים בהם פתחנו: הכותב הראשון, "שוב נשוב בני", חווה זיקה עמוקה לארץ, שנובעת מתודעה היסטורית-אנושית, מקשריו לבני האדם שפעלו ויצרו על אותה כברת ארץ ולמורשתם. הכותב השני, "טיול לשוויצריה", בחן את טבעה של הארץ מול הטבע בשוויץ, והעדיף את נופי הארץ על אלה של שוויץ. מצאנו את שתי הגישות בכתבי תנועות הנוער ובשירה העברית. רבים מאלה שנחשפו לשני המכתבים העריכו שהכותב הראשון קיים זיקה עמוקה וחזקה יותר לארץ, בהיותה ארץ מולדתו. הוא חווה תודעה היסטורית חזקה, קשר עמוק לבני האדם שחיו, פעלו ויצרו על אותה כברת ארץ. זאת, לעומת הכותב השני שזיקתו לארץ נובעת מהנוף ומהטבע. כאן המקום לחשוף את הכותבים: כותב המכתב השני, "טיול בשוויץ" הוא אבשלום פיינברג, איש נילי שכתב לרבקה אהרונסון.(64) כותב המכתב הראשון "שוב נשוב בני", הוא נאסר אלדין אלנששיבי, פליט פלשתינאי שנמלט מכפר באזור טבריה במלחמת העצמאות וחי עם משפחתו בלבנון.(65) לעניינו של מאמר זה אין לזהותם הלאומית של הכותבים משמעות רבה. לסוגיית המאבק על ארץ ישראל בינינו, היהודים, לפלשתינאים, יש לדברים משמעות רבה. בעיקר להבנה היהודית כי ההתמודדות על הארץ היא גם עם פלשתינאים שאוהבים אותה ורואים בה את ארץ מולדתם! ולפיכך היא קשה ותובענית הרבה מעבר לעימותים הצבאיים-ביטחוניים.
אנשי הגות ורוח, מנהיגים ואנשי צבא, מחנכים ואנשי החינוך בראשית ההתיישבות הציונית בארץ, מטיילים ואוהבי הארץ הגדולים, בהם אנשי טבע ונוף שהקדישו חייהם לשמירת הטבע, ציינו שעומק זיקתם לארץ ישראל נובע מהחיבור למורשת ההיסטורית שהארץ נושאת, ומהקשר העמוק שלהם לבני עמם ששכנו בארץ. הארץ הותירה בהם חותם עמוק והם הותירו את חותמם בקורות עמם. ביטוי לכך הוא המושג מולדת, ששורשו חוויה אנושית – יל"ד, לידה, הולדת. בדורות האחרונים הועמסה על מושג זה משמעות חדשה – מולדת היא כברת ארץ. פרשנות זו יסודה בהכרה שארץ המולדת היא הארץ בה חי פועל העם, השבט, החברה האנושית אליהם נולד ומשתייך מי שרואה בארץ כל שהיא את מולדתו.
נראה שההסבר נעוץ בכך שאדם יכול להזדהות עם בני אדם שקדמו לו, לנסות להבין אותם, ליצור עמם קשר אנושי. לעומת זאת, רוב בני האדם אינם מפתחים תקשורת גבוהה עם הטבע – הדומם הצומח ובמידה רבה גם עם בעלי החיים. אפשר לחקור את הטבע, לנסות להסביר תופעות שמתחוללות בו ולעמוד על הסיבות שהביאו אליהן. אדם יכול להתפעל מהטבע ומהנוף ולחוות בהשראתם חוויות עמוקות ומפעימות, עד כדי התעוררות וחיזוק האמונה בבורא, לוֹ הוא מייחס את הבריאה. אבחנה זו העלו כמה פילוסופים, חוקרי ההיסטוריה והטבע. רבנים, תלמידי חכמים גדולים בדורנו, הרחיבו אבחנות אלה ועמדו על כך שהטבע הוא שרירותי ועיוור לרצונות ולערכים. הטבע אוניברסאלי ואילו ההיסטוריה פרטיקולארית. אחת הבשורות הגדולות שהביאה היהדות לעולם היא הניתוק בין הטבע הנברא לבין האֵל הבורא. מכאן העברת רעיון הקדושה מן המרחב אל הזמן, מהטבע אל ההיסטוריה. תרבות יוון רוממה את המדע, את הטבע, בעוד התרבות היהודית רוממה את טבע האדם. מחקר הטבע יכול לעמוד על סיבות לתופעות, ואילו האדם מחפש משמעות ופשר בחייו.
אבחנות אלו מבהירות עד כמה שונה הקשר שיכול אדם לפתח לנוף ולטבע מהקשר שיכול אדם לפתח לבני אדם שקדמו לו ואלה בקרבם הוא חי. המורשת ההיסטורית מהווה רכיב קריטי בחינוך לאהבת הארץ ולמחויבות כלפיה. ואין בכל אלה כדי למעט מערכו של מפגש האדם עם הנוף והטבע, שעשוי לעורר בו התפעמות דתית, רגישות לפלאי הבריאה ומכאן לגדלות הבורא (בכוונתי להרחיב היבט זה במאמר נפרד). משמעות הדברים בהקשר לסיורים ולטיולים בארץ היא זו: מי שמבקש לחזק ולהעמיק את השורשים של חניכיו בארץ באמצעות סיורים וטיולים, לפתח בקרבם אהבת הארץ ודבקות בה, ראוי שישים דגש חזק על ההיבטים האנושיים, ההיסטוריים, על מורשת עמם בארץ מולדתם. ומכאן, מומלץ לכלול במסלולי הסיור והטיול, שזו מטרתם, אתרים היסטוריים בעלי משמעות וערך בתולדות העם לדורותיו, ולהתייחס אליהם באופן מודגש בהדרכה בשדה.
1. החנוך לארץ ישראל בבתי-ספר שדה – דברים ביום עיון במעגן מיכאל, תשרי תשמ"א, משרד החינוך, אגף הנוער, היחידה לידיעת הארץ ולמודי שדה, עמ' 2.
2. פעמיים הובלתי סמינר זה באזור יהודה יחד עם רותי יחזקאלי, מנהלת מרכז לימודי השדה בירושלים: תשרי תש"ן, 2-8 באוקטובר 1989, תשרי תשנ"א, 23-28 בספטמבר 1990. אהבת נוף וזיקת מולדת, בית ספר שדה כפר עציון, תשנ"ד, 1994. בחרנו לעצב חוברת זו בדומה לחוברת רוח האדמה, בעריכת אברהם שקד ודני רבינוביץ, חברים מרכזיים בחברה להגנת הטבע, (ללא ציון תאריך ומקום הוצאה). חוברת זו מוקדשת לשמירת הטבע כערך מוסרי אנושי אוניברסלי, וקוראת להתנגד לכל פיתוח התיישבות ותעשייה. היא הייתה מצויה בילקוטיהם של רבים ממדרכי החברה להגנת הטבע, אף שלא ראתה אור במסגרת החברה להגנת הטבע, ולא במקרה. בתגובה לחוברת זו, ציין עזריה אלון: "אני נאבק ברעיון 'רוח האדמה' לא משום שאין הוא ציוני, אלא משום שהוא נגד האנושות […] רצוי להציב בראש הרעיונות המנחים אותנו את 'רוח האדם'", עזריה אלון, "רוח האדם לא רוח האדמה", טבע וארץ: בטאון החברה להגנת הטבע, גיליון כ"ט (ינואר-פברואר 1987), עמ' 19; בועז ארד, "רוח האדם, לא רוח האדמה", "על הכוונת", מקור ראשון, 26.3.2010.
3. לעניין מאמר זה זהות הכותבים עלולה להסיט את הקורא מהעיקר. ראו שתי הערות בסוף המאמר.
4. התנועה המאוחדת – התנועה הכללית של הנוער הלומד החלוצי בארץ ישראל, קמה ב-1945. ב-1959 התאחדה עם הנוער העובד, שהייתה לתנועה הנוער העובד והלומד, מרדכי נאור, "התנועה המאוחדת", הנ"ל (עורך), תנועות הנוער 1960-1920, מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, ירושלים, 1989, סדרת עידן, 13, עמ' 104-92.
5. "משוט בארץ – ננשום אוויר פסגות", שדמות, ביטאון התנועה המאוחדת, 10-9, 1950, תל אביב, תש"ו (ההדגשה במקור). בהמשך הדברים נאמר: "רק בשוטטך במדבר ובהרים תוכל לשמוע את הד פעמיהם של אבותיך, את תרועת מלחמתם בעומדם מול פני צר, את קולותיהם של הנביאים בתוכחתם, רק אז תוכל לחוש שאחת היא השלשלת הנמשכת ממעמקי הדורות". משמע, האזנה לקולות האבות והנביאים הבוקעים מהארץ מעוררת תודעת רצף היסטורי של העם שחי בארץ.
6. תנועת הנוער הציונית-דתית נוסדה בירושלים, 1929, בחסות הפועל המזרחי, ואימצה את רעיון תורה-ועבודה. התנועה פועלת עד היום בהיקף עשרות אלפי חניכים הפזורים ברחבי הארץ. (כותב מאמר זה היה חניך, מדריך, חבר גרעין ובוגר בני עקיבא, מילא בהנהגתה שורה של תפקידים כולל מזכ"ל התנועה ויו"ר מועצת תנועת הנוער בישראל).
7. ט. (שמו לא ידוע) "הטיול בארגון", יצחק לב (עורך), ספר בני עקיבא, (לא צוינו שנה ומקום הוצאה), תל אביב תשי"ח, 1957, עמ' 252-251.
8. מחנות העולים – קמה בתרצ"א, 1931, כאיחוד בין תלמידי גימנסיה הרצליה, חוגי נוער לומד וקבוצות צופים. לימים התאחדה עם גורדוניה-מכבי צעיר, והן יסדו יחד את התנועה המאוחדת (לעיל, הע' 4). מחנות העולים פועלת עד היום, התנועה הגדירה עצמה ציונית סוציאליסטית, דגלה בהגשמה בקיבוץ. עקרונות היסוד שלה היו: עבודה; קליטה; הגנה.
9. "ארץ ישראל – ארץ ישמעאל", שיחה עם חיים גורי, מראיינים עזרא אוריון ודני רבינוביץ, ון ליר, 1.6.1987. עזרא אוריון, איתן צ'רנוב ודני רבינוביץ (עורכים), סביבות, מדרשת שדה בוקר, מכון ון ליר – ירושלים, 20 (ינואר 1988), עמ' 34-6.
10. פייקוב כתב את השיר בשנת 1976. נכון לשנת 2024, כ-80% מהיהודים בישראל עונים לשורה: "אֶרֶץ בָּהּ נוֹלַדְנוּ".
11. "למרות הכול, אהבת הארץ", רוביק רוזנטל (עורך), פנים – כתב עת לתרבות, חברה וחינוך, 35 (אפריל 2006), עמ' 15-4.
12. אריה רוטנברג, "מה תעירו ומה תעוררו – קוים למתודה של חינוך לאהבת ארץ ישראל – פתיחה לדיון", עמודים – בטאון הקיבוץ הדתי, 343, כרך כב, חוברת ט (סיוון תשל"ד), עמ' 336-334.
13. מולי ברוג חקר את הזיכרון הקולקטיבי ואת הפרשנות למרחבים מקודשים, והסיק ש"נופים אינם עניין של טבע בלבד, הם ביטוי עשיר גם של תרבות. עולה מהם כי תכונותיו המורכבות של הנוף הטבעי והתרבותי הן מהות אחת שאינה ניתנת להפרדה ויש לה חלק נכבד בעיצוב ההתנסות והזהות האישית והקיבוצית שלנו", מולי ברוג, "גימנסיה הרצליה מגלה את קברות המכבים", עיונים בתקומת ישראל, כרך 20 (2010), עמ' 192-169, עמ' 190. במאמר זה אני מבקש לפרק את המושג "נוף", לשני רכיביו – הטבע וההיסטוריה ולדון ביחס ביניהם, בתהליך החינוך לאהבת הארץ.
14. יצחק בן צבי, רשמי דרך, ירושלים, תשל"ב, בשער הספר, מתוך היומן, עמ' 7.
15. יגאל אלון, בית אבי, קיבוץ בארי, תשל"ה, 1975, עמ' 35-22.
16. משה דיין, לחיות עם התנ"ך, ירושלים, 1986, עמ' 9; https://benyehuda.org/read/9411
17. מאיר פעיל, "מורשת ישראל כמרכיב בחינוך הצבאי והכללי", דרור כרם (עורך), מגוון דעות והשקפות בתרבות ישראל, רחובות, תשנ"ג, עמ' 62-57; עלה: עלון לרכז הטיולים להכרת הארץ, סיורים וטיולים, משרד החינוך, ירושלים, טבת-שבט תשס"ב, ינואר-פברואר 2002, עמ' 13-11.
18. ברל כצנלסון, הקונגרס הציוני ה-20, ציריך, 13-16.8.1937, דין וחשבון סטנוגרפי, ירושלים, 1938, עמ' 79 (המקור ביידיש); כל הארץ – קובץ בשאלת חלוקת הארץ מוקדש לצירי הקונגרס הציוני הכ"ב, ירושלים, כסלו תש"ז, עמ' 46-43.
19. רותקה ליבליך, ילידת אנדריכוב שבדרום מערב פולין, 6 בדצמבר 1926, כתבה את יומנה מקיץ 1940 ועד חורף 1942, מגיל 13 ועד גיל 16. רותקה נשלחה לאושוויץ עם הוריה בט' במנחם-אב תש"ג, אוגוסט 1943, ושם נרצחה. יומנה אותר אחרי המלחמה, תורגם, נערך ופורסם על ידי חנה ויהושע אייבשיץ, יומנה של רותקה ליבליך, האישה בשואה, ו, ירושלים, תשנ"א, 1990, עמ' 106. תודתי לרבנית אסתר פרבשטין, ראש המרכז ללימודי השואה במכללה ירושלים, שהפנתה אותי ליומן זה.
20. דבר, 12.3.1946, עמ' 2-1; עזריאל קרליבך (עורך), ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית לעניני ארץ ישראל, תל אביב, תש"ו, עמ' 330-332.
21. דוד בן גוריון, "לבירורה של הסוגיה – חליפת מכתבים בין דוד בן גוריון לנתן רוטנשטרייך, 9 בינואר 1957", חזות: קבצים לדברי עיון בשאלות הציונות, האומה והמדינה, ג, ירושלים, 1957, עמ' 17-16. בהמשך הדיון טען בן גוריון, "התכונה המופלאה של היהודים לחיות עברם הרחוק כאילו היה זה היום", שם, 28 במרץ 1957, עמ' 25. ראו גם, דוד בן גוריון, הקדמה לספרו של יוחנן אהרוני, זאת ארצי, מערכות – צה"ל, תש"ך, 1960, דבריו נכתבו ב-28.12.1951.
22. יצחק טבנקין, "מקורותיה הרעיוניים של העלייה השנייה", דברים, ב, תל אביב, 1972, עמ' 25; אניטה שפירא, "המוטיבים הדתיים של תנועת העבודה", שמואל אלמוג, יהודה רייניץ ואניטה שפירא (עורכים), ציונות ודת, ירושלים, תשנ"ד, עמ' 315-314.
23. יהושע פארוור, "תרומתו הייחודית של זאב וילנאי", (עורך) אלי שילר, אהבת ארץ ישראל, ירושלים, תשנ"א, עמ' 17-15.
24. זאב וילנאי, "בזיעת רגליך תכיר את הארץ", שם, עמ' 23-22.
25. א.ש. (אלי שילר), "צעדים ראשונים בידיעת הארץ", שם, עמ' 25-24; זאב וילנאי, "הטיול כדרך להקניית אהבת הארץ", סיכום מִספרו של וילנאי, הטיול וערכו החינוכי, ירושלים, 1953, שם, עמ' 43-41.
26. עזריה אלון, (לעיל, הערה 1), עמ' 3-2, עמ' 14.
27. עזריה אלון, "ארץ ישראל שלי", קבוצת כינרת, ה' בתשרי תש"ן, 4.10.1989. הקלטה ושיכתוב, יוחנן בן יעקב, כסלו תש"ן. בהזדמנות אחרת ציין עזריה אלון ששמירת הנוף והטבע הוא עניין בין לאומי, חלק ממערכת עולמית. לדעתו, צריך להצמיד את בן הארץ אל הנוף, אל החי והצומח, אבל כדי לקשור אותו לארץ קשר עמוק שאינו ניתן לשינוי "נחוץ מימד נוסף, המפגש עם הנוף אינו מספיק", בני גבירצמן (עורך), הממד הציוני של שמירת הטבע: דיון במועצת החברה להגנת הטבע, חצבה, חנוכה תשמ"א, תל אביב, תשמ"ב, 1981, עמ' 31.
28. יורם בן מאיר, "על הנקודה הפנימית", מעריב, ספרות * אומנות * ביקורת, כ"ח באב תשל"ד, 16.8.1974, עמ' 35, 41.
29. הממד הציוני של שמירת הטבע, (לעיל, הע' 27), עמ' 25-22.
30. וזאת החוקה, ארגון בני עקיבא בישראל, ההנהלה הארצית, ירושלים, ה'תרצ"ד, 1934. המחבר, ששמו לא נזכר, הוא הרב משה צבי נריה; צלה בר-אלי, שחר אורו – הרב משה צבי נריה זצ"ל, ירושלים, תשס"ב, עמ' 229-220.
31. עמוס חכם פירש את הפסוק: "לֹא הִגִּידָה אֶסְתֵּר אֶת עַמָּהּ וְאֶת מוֹלַדְתָּהּ" (אסתר, ב' י), מולדתה = משפחתה, מגילת אסתר, דעת מקרא, ירושלים, תשל"ד.
32. מולדת – בראשית, מ"ג ז; מ"ח ו; ויקרא, י"ח ט, יא; ארץ מולדת – בראשית, י"א כח; כ"ד ז; ל"א יג; ירמיהו, כ"ב י; יחזקאל, כ"ג טו; רות, ב' יא. הארץ והמולדת זו לצד זו: בראשית, כ"ד ד; ל"א ג; ל"ב י; במדבר, י' ל; שלום רוזנברג, "אמא אדמה", מוסף שבת מקור ראשון, כ"ז בכסלו תשע"ח, 15.12.2017, עמ' 17.
33. ירון לונדון, "האדם אינו תבנית נוף מולדתו – להיפך", ידיעות אחרונות, 1.3.1993, עמ' 19.
34. מרטין בובר, בין עם לארצו, עיקרי תולדותיו של רעיון, ירושלים-תל אביב, תש"ה, מבוא, עמ' 4.
35. ישעיהו, ס"ב ה-ו; נ' א; ירמיהו, ג' א; ועוד הרבה.
36. יעל ויילר, "הקסם של 'השומר הצעיר'", קתדרה לתולדות ארץ ישראל ויישובה, 88 (יולי 1998), ירושלים, עמ' 87-84; מוקי צור, "הדרך לקהליתנו", הנ"ל, קהליתנו: הגות, לבטים ומאויי חלוצים, ירושלים תשמ"ח, עמ' 3.
37. בנפול – חוברת זיכרון לחברי רבדים שנפלו בקרבות תש"ח, (ללא ציון עורך), רבדים, 14.5.1950, עמ' 5; יוחנן בן יעקב, אנשי סלע – גוש עציון | הר, שדה, בית, בעריכת חנה עמית, כפר עציון, תשפ"ג, 2023, עמ' 58. במגילה, הפנייה היא ל"נאחלין" – הכפר השכן ואדמות נאחלין, שנרכשו על ידי הקק"ל ועליהן עלו להתיישבות חברי קיבוץ רבדים.
38. חיים הלל בן ששון, "אומה ומולדתה", סקירה חודשית 4 (1976), עמ' 14-3.
39. אליעזר שביד, "האדם אינו אלא תבנית נוף ומולדתו?", הנ"ל, מולדת וארץ יעודה, תל אביב, 1979, עמ' 229.
40. "מתוך מגזר של מגמות יהדותיות כלפי הארץ קמה לתחייה בתרבות המערב אירופאית המשמעות 'מולדת' למילה הלטינית Patria", חיים הלל בן ששון, "אומה ומולדתה", (לעיל, הע' 38): מולדת = Patriam, אבא = Pater. פטריוטיזם = נאמנות למולדת = למקום בו חיו האבות, בני משפחת הנאמן לה. ברוסית: מולדת = רוֹדִינָה (Родина), הורים = רוֹדִיטִילֶה (Pодители), יליד, (מי שנולד) = רודנוי (Родной), כולן מהשורש רוֹד, (Род). (תודתי לידידי, שלמה נאמן שסייע לי באיתור המילים ברוסית, משמעותן והקשר ביניהן).
41. נחום גבריאל, גבריאלוביץ (1964-1899), יליד ירושלים, נצר לעולה בעליית תלמידי הגר"א, בוגר תלמוד תורה וישיבת עץ חיים. מחנך, סופר, מנהל סמינר לווינסקי להכשרת מורים, מפקח ויו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך.
42. נחום גבריאלי, "גישות שונות למקצוע הגיאוגרפיה", החינוך: רבעון פדגוגי-פסיכולוגי, חוברת א, שנה יב, (תרצ"ט, 1939), עמ' 115-101, הפיזור במקור. גבריאלי כתב שהציטוט לקוח ממחקרו של Tegner, אך לא ציין הפניה למקור.
43. יוסף ברסלבי, "הידעת את הארץ", משה ברסלבסקי [עורך], לוח המעורר, לשנת תרצ"ו, 1936-1935, לפועל לחלוץ לנוער, עין חרוד, 1935; בבריתך תרצ"ח; יוסף ברסלבי, הידעת את הארץ, כרך ראשון, עין חרוד, ת"ש, 1940, מבוא לספר.
44. לדוגמה: זאב ולק, "צמיחת החינוך הלאומי במושבות", מרדכי אליאב (עורך), ספר העלייה הראשונה, כרך ראשון, ירושלים, תשמ"ב, עמ' 426-407. ולק ציטט את יצחק אפשטיין, שהוזמן בשנת תרע"ט לשמש כמורה בראש פינה. הוא הִרבה לטייל סביב המושבה, כדי לבסס את הכרת ההיסטוריה של עם ישראל מתקופת התנ"ך וכדי להדק את הקשר של התלמידים לארץ ישראל (עמ' 424); גיל גרטל, הטיול הבית ספרי ומשמעויותיו בעיני מחנכים ותלמידים בשנים 1980-1920, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת תל אביב, דצמבר 2002; מולי ברוג, "הגימנסיה 'הרצליה' מגלה את קברות המכבים 1911-1907", עיונים בתקומת ישראל, כרך 20 (2010), עמ' 192-169; יורם בר-גל, מולדת וגיאוגרפיה במאה שנות חינוך ציוני, 1993; עודד אבישר, "טוב לטייל בעד ארצנו – התפתחויות במיתוס הטיול בראי החינוך הלאומי ציוני", גרשון כהן ואלי שיש (עורכים), הטיול ככלי חינוכי-ערכי, (1), ירושלים, תשע"א, 2011, עמ' 87-59; דוד שחר, "הטיול החינוכי כאמצעי הוראה להכרה היסטורית של העם והארץ בחינוך העברי בארץ ישראל בראשיתו, 1918-1882", בלוג של ד"ר דוד שחר, 9 באוגוסט 2016, https://historyshahar.blogspot.com/2016/08/blog-post.html. אלון קדיש מצא שבטיולים של חברות הנוער בקיבוצים: "המטיילים התבקשו להביא … כלי נגינה וספרי תנ"ך … ספרי התנ"ך נועדו לטיפוח הזהות הלאומית וליצירת תחושה של שייכות ומורשת", "טיולים ורכישת מולדת", דני יעקובי (עורך), בינוי אומה, ירושלים, תש"ס, עמ' 102-91.
45. אהוד פראוור, דרכו של הטיול לידיעת הארץ תרמ"ח-תרע"ח: ראשיתו של הטיול החינוכי בארץ ישראל על רקע התפיסות החינוכיות של בתי הספר הראשונים, עבודת גמר לתואר מוסמך, האוניברסיטה העברית ירושלים, 1992. פרופ' יהושע בן אריה הבחין בשלושה זרמים עיקריים בלימוד ידיעת הארץ בעם היהודי בעת החדשה: ספרות תנועת ההשכלה; בני ה'יישוב הישן'; אוכלוסיית ה'יישוב החדש': "בקרב בני ה'יישוב החדש' היה להתעניינות בידיעת ארץ-ישראל וללימוד הנושא אופי שונה מעט מאשר בזרמים האחרים. הדגש הועבר בדרך כלל מלימוד תולדות היישוב היהודי בארץ בתקופות ההיסטוריות הקדומות, ללימוד של טבע הארץ והגיאוגרפיה שלה, מצבה ותנאיה היישוביים ופרקים על ההיסטוריה נלמדו רק כרקע". בן אריה סקר את ספרי ידיעת הארץ שנכתבו באותה עת על ידי מנהיגים ואישים יהודים בולטים מה'יישוב החדש' והתנועה הציונית. הוא הסיק שהאבחנה בין הספרים שנכתבו על ידי אנשי 'היישוב החדש' ואלה שנכתבו על ידי אנשי 'היישוב הישן' אינה כה חדה, יהושע בן אריה, "התפתחות לימוד ידיעת הארץ בעם היהודי בעת החדשה", קתדרה לתולדות ארץ ישראל ויישובה, ירושלים, מנחם אב תשס"א, אוגוסט 2001, עמ' 338-305, הציטוטים מעמ' 310, 312. מהחומר שהבאתי בפרק זה עולה שמוֹרים ומחנכים מרכזיים בידיעת הארץ, מאנשי ה'יישוב החדש' הירבו לעסוק בתולדות העם היהודי בארץ וביישובים החדשים שקמו בארץ באותם ימים.
46. יוסף עזריהו, "לשאלת התיקונים בבית ספרנו", החינוך, ה (תר"פ), עמ' 190; כתבי יוסף עזריהו, מאמרים פדגוגיים, כרך שני, תל אביב, תשי"ד, עמ' 270-268. יוסף עזריהו (1945-1873), איש חובבי ציון, עלה ב-1891 ושוב ב-1905, מורה בחדר מתוקן בגרודנו ובאודיסה, מ-1905 לימד בבתיה"ס ברחובות וביפו, מעורכי תוכנית הלימודים הראשונה לבתי ספר יסודיים בארץ, יו"ר מרכז המורים, מנהל ביה"ס הריאלי בחיפה, ומפקח מטעם מחלקת החינוך של ההסתדרות הציונית.
47. שמחה חיים וילקומיץ, (1918-1871), איש חיבת ציון, עלה ב-1896. לימד בביה"ס ברחובות וחולל בו רפורמה מודרנית. לימד בבתיה"ס במטולה, בראש פינה וביפו. ממייסדי הסתדרות המורים.
48. וילקומיץ, "הרצאה – על אודות בתי הספר במושבות אחינו בארץ ישראל", ל"י ריקליס (עורך) המורה, לזכר ש.ח (שמחה חיים) וילקומיץ, הסתדרות המורים בישראל, תשי"ט, עמ' 178-161. בסיום הפסקה כתב: "רבים חושבים כי הדרך הזו לא יתכן, רבים אומרים כי חלילה לנו להביא בלב בנינו ובנותינו שאיפות ותקוות לאומיות בעודדם באִבם. ואולם מורי ביה"ס הזה אינם חפצים להיות בזה אסתניסים (אניני טעם ודעת) גדולים מכל עמי אירופה […] חובה עלינו ללמד את בנינו ובנותינו את חובתם לעמם, להיות נאמנים לו תמיד ולעשות כל אשר תמצא ידם בדרך השלום לרווחתו לישועתו".
49. יעקב שהרבני, חן פורטוגלי-שובל, אורית אנגלברג-ברעם, "כל מה שהייתי צריך לדעת, למדתי בטיול השנתי", תמורות בתפקידו של הטיול השנתי, יובל דרור ואלי שיש (עורכים), הטיול ככלי חינוכי, 4, תשע"ה-2015, עמ' 16-7; ניתוח מדיניות הטיולים ורשמי תלמידים העלה יעד מרכזי לטיולי בתיה"ס – הגברת הזיקה של התלמידים לעם ולארץ, גיל גרטל, הטיול הבית ספרי ומשמעויותיו בעיני מחנכים ותלמידים בשנים 1980-1920, (לעיל, הע' 44); גרטל מצא שהחינוך הלאומי אימץ את הטיול כפעולה מגבירה את זיקת התלמידים למולדתם, "חוויות תלמידים בטיולים ותרבות נעורים", הטיול ככלי חינוכי ערכי, 3 (תשע"ד, 2014), עמ' 57-43; יובל דרור, "טיולים כחלק מהחינוך הלאומי", הטיול ככלי חינוכי ערכי, (1, לעיל הע' 44), עמ' 33-22.
50. יהושע כהן (1986-1922) – איש לח"י, חבר שדה בוקר ואיש אמונו של דוד בן גוריון, מייסד בתי הספר שדה בשדה בוקר ובכפר עציון – החִנוך לארץ ישראל בבתי-ספר שדה, (לעיל הע' 1), עמ' 10-8, ההדגשה במקור.
51. אליעזר שביד, מולדת וארץ יעודה, (לעיל, הע' 39), עמ' 231-217.
52. אליעזר שביד, "אהבת נוף וזיקת מולדת", שדמות: במה לתנועה הקיבוצית, גיליון מג (קיץ תשל"א, 1971), עמ' 76-71.
53. צבי צמרת, "למרות הכול, אהבת הארץ" (לעיל, הע' 11).
54. עמוס קינן, "שבחי הארכאולוגיה", ידיעות אחרונות, מוסף השבת, כ"ט בכסלו תשל"ה, 13.12.1974, עמ' 17. פרופ' יהושע בן אריה, דן בקורות החברה העברית לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה. בראשיתה, הציבה משימה כפולה ונוסדו בה שתי מחלקות: אחת לחקירת הארץ ושרידיה ודברי ימיה הקדמונים. שנייה לחקירת טבע הארץ. עד מהרה נזנחה חקירת הטבע ונראה שהמחלקה נסגרה. בסיכום קבע בן אריה שמוקד עיסוקה של החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה היה היסטורי-ארכאולוגי. אמצעי עיקרי ללימוד הארץ היה הסיור והטיול. על פי ההנחה המקובלת ההכרה מקרוב של המקומות והנופים אמורה לעורר אהבת הארץ ולחזק את הזיקה אליה, יהושע בן אריה (לעיל, הע' 45).
55. פרופ' שלמה אבינרי (2023-1933) היסטוריון וחוקר מדעי המדינה, חבר האקדמיה הלאומית למדעים ומנכ"ל משרד החוץ בממשלת רבין – "משמעות הציונות בשנת תשל"ו", הרצאה בפני מורים ומחנכים, משרד החינוך, ירושלים, 1976.
56. תוכנית הליבה להכרת הארץ ואהבת המולדת, מגן ועד י"ב, תשרי תשס"ט, ספטמבר 2008, משרד החינוך, מינהל חברה ונוער, תחום של"ח וידיעת הארץ, סעיף 8.3, עמ' 26. ד"ר טימי (מאיר) בן יוסף, ריכז את הוועדה שגיבשה את התוכנית, פיתח מודל 'נופאדם', שמוצג בספרו, ארץ ישראל כמכלול נופאדם, 2010; "טיולים ופעילויות חוץ בית ספריות במערכת החינוך – היבטים פדגוגיים, ארגוניים, בטיחותיים וביטחוניים, הוראת קבע מס' 0339, י"ב באלול תשפ"ב, 08 בספטמבר 2022", פרק ו. 'המסע' במערכת החינוך: מטיול שנתי – למסע משמעותי (ממ"ש), 1. הקדמה; שם, 1.1. כללי, סעיף 17: "הצגת קטעים מהמקורות וקריאה בהם באתרי התרחשות המאורעות ההיסטוריים שעיצבו את דמותו של העם בארץ, מעצים את ההתרגשות ותחושת השייכות בצורה המוחשית ביותר למורשת העם"; תוכנית מסע ישראלי להמחשת הקשר ארץ-עם-מדינה מהתנ"ך ועד למפעל הציוני כוללת כמה חוליות: הראשונה, אני ועצמי – יציאה לטבע, הקשבה עצמית לבירור עולמו הפנימי של התלמיד וזהותו האישית. הרביעית, אני והעם בארץ – בירור וחיזוק זיקת עַם ישראל לארץ ישראל. היא כוללת ביקור באתרים מרכזיים ברצף ההיסטורי של העַם בארצו מהתנ"ך ועד ראשית הציונות, אורי כהן וד"ר טימי בן יוסף, תוכנית מסע ישראלי מבראשית, ירושלים, 2006. יוזמי התוכנית ומובילה סבורים שהנוף והטבע הם בסיס לבירור עולמו האישי של החניך, האתרים ההיסטוריים הם הבסיס לזיקתו של החניך לארץ ישראל.
57. נחום גבריאלי, "גישות שונות למקצוע הגיאוגרפיה", (לעיל, הע' 42), עמ' 108, ההדגשה במקור.
58. אלעזר וינריב, חשיבה היסטורית – פרקים בפילוסופיה של ההיסטוריה, א, תל אביב, תשמ"ז, 1987, סעיף 3.1.3, עמ' 82-80. בלשונו של ג'ימבטיסטה ויקו: "העולם החברתי הזה הוא בוודאי מעשה ידי אדם, לכן אנו יכולים – ובעצם חייבים – לגלות את עקרונותיו […] הפילוסופים עמלו והשתדלו להשיג את ידיעת העולם הטבעי, השמורה אך ורק לאלוהים בורא הטבע, וזנחו את העיון בעולם האומות, העולם החברתי, שנעשה בידי האדם ולכן ניתן היה לאדם להשיג את ידיעתו" יוסף מאלי (עורך), המדע החדש, תרגום אריאל רטהאוז, ירושלים, תשס"ה סעיף 331, עמ' 113-112.
59. וינריב, (לעיל, הע' 58), עמ' 81, 196-195.
60. הרב יונתן זקס – (2020-1948), רבה הראשי של בריטניה, פרופ' וחבר בית הלורדים – השותפות הגדולה – הדת, המדע והחיפוש אחר משמעות, תרגם צור ארליך, ירושלים, 2013, עמ' 195, הערה 20 בעמ' 345-344, וכן עמ' 23-22; הנ"ל, שיג ושיח – קריאות חדשות בפרשת השבוע, ויקרא * במדבר * דברים, תרגם צור ארליך, ירושלים, 2018, פרשת ראה, עמ' 304.
61. דומני שרבים יתקשו לחוש את החוויה העמוקה שמתאר אהרון דוד גורדון, שסבר שהאדם יכול ואף צריך להזדהות עם הטבע: "יש לנו יחס ישר, נפשי, עמוק, לכל רגב אדמה, לכל אבן ולכל סלע, לכל עשב ולכל עץ, לכל חי ולכל רמש […] כולנו אחים, כולנו שותפים בחיי עולם", "חשבוננו עם עצמנו", האומה ועבודתה, ירושלים, תשי"ז, עמ' 373; כמוהו גם ד"ר רוני אוסטרייכר, חוקר זנבנים, מרצה באוניברסיטה הפתוחה ומורה דרך: "אינני מייחס למקום (להר, לוואדי, לחורש) יכולת הגבה לרגשותיו של אדם. אין בכך צורך […] אני הוא זה שמפיק סיפוק מהמפגש עם הטבע, והיוזמה נובעת ממני […] בתגובה לסיפוק שאני חש, אני הולך ומתאהב בטבע […] האם ניתן לאהוב נוף או חבל ארץ? בהחלט. כפי שאוהבים מוזיקה, ספר, בית ומולדת", "הרהורים על הקשר בין טיולים הכרת הארץ, ידיעת הארץ ואהבת הארץ", הטיול ככלי חינוכי, 4, 2015, עמ' 42-37. לעניות דעתי, נקודת מבט זו על הטבע ועל יכולת האדם להתאהב בו היא חריגה ואיננה רווחת. ייתכן שהיא ייחודית למעטים שמקדישים את כל חייהם לטבע ולחקירתו.
62. אברהם יהושע השל, השבת – משמעותה לאדם המודרני, 2012, עמ' 111.
63. הרב יונתן זקס, רדיקליות אז, רדיקליות עכשיו – מורשת הדת העתיקה בעולם, תרגם מנשה ארבל, ירושלים 2016, עמ' 65-64, 67, 94, 101; הנ"ל, בלשון עתיד – חזון ליהודים וליהדות בתרבות הגלובלית, תרגם צור ארליך, ירושלים, 2011, פרק ראשון, עמ' 12-10. בספרו, מורה נבוכים, הציב הרמב"ם במוקד את אלוהי הטבע. לעומתו, רבי יהודה הלוי, בספרו, הכוזרי, הציב במוקד את "אלוהי ההיסטוריה", מיכה גודמן, סודותיו של מורה נבוכים, 2010, עמ' 163, 223, 233; הנ"ל, חלומו של הכוזרי, 2012, עמ' 61-56; ידידי אמנון שפירא, טען שהחידוש של המונותאיזם שהביא אברהם לעולם התבטא גם בכך ש"הטבע הורד לדרגת עצם, בריאה, ללא כל יסוד אלוהי". אלוהי ישראל הוא האֵל הפועל בחברה ובהיסטוריה. הוא אדון דברי הימים, שהשתמש בטבע כדי להגשים את תכליותיו בהיסטוריה", אמנון שפירא, מה חידשה היהדות בעולם – התנ"ך – 80 מהפכות, טירת צבי, 2023, פרק 7, עמ' 49.
64. אבשלום פיינברג, "טיול בשוויצריה", אהרון אמיר (עורך), אבשלום, כתבים ומכתבים של אבשלום פיינברג, חיפה, 1971, עמ' 155.
65. נאסר אלדין אלנששיבי, כרטיס חזרה, בירות, 1967, עמ' 205; מצוטט: ד"ר יהושפט הרכבי "הפלשתינאים בסכסוך ישראל ערב", מעריב, 21.11.1969, עמ' 18; ד"ר יהושפט הרכבי, האמנה הפלסטינאית ומשמעותה, מרכז ההסברה, שירות הפרסומים, ירושלים, יולי 1977, עמ' 3.
