מוקדש לידידי ורעי, פרופ' אמנון שפירא ז"ל.
איש טירת צבי, נאמן בית הציונות-הדתית,
שלא חדל ללחום את מלחמתה ולבסס את דרכה.
מאמר זה הוא הרחבה של הרצאה שנשאתי בכנס האקדמיה הלאומית למדעים:
"מדינה בשבר עמוק – איך יוצאים מזה?", ירושלים, כ"ג בטבת תשפ"ד, 4 בינואר 2024
במאמר זה כוונתי להציע הסבר לשאלה שרבים שואלים: מה קרה לציונות-הדתית, מאז ימי המפד"ל בראשות משה חיים שפירא, ד"ר יוסף בורג וזבולון המר. תנועה שנקטה עמדות מתונות בנושאים שהעסיקו את מדינת ישראל בעשורים הראשונים לקיומה. תנועה שלא קיבלה על עצמה מרוּת של מועצת רבנים, אלא הסתפקה בהתייעצות עם רבנים. תנועה שחבריה והנהגתה ניהלו אורח חיים דתי, שמירת תורה ומצוות, בלא להעמיס חומרות והקפדות, החצנה והקצנה. תנועה שחבריה היו מעוּרים בכלל הציבור בישראל ובעם היהודי. תנועה שדגלה בזהות ציונית מובהקת ונִבדלה מהעולם החרדי באופן ניכר. תנועה ששילוב חיי קודש עם חיי חול היו מאפיין בולט שלה. כיצד הפכה למפלגה שחוברת לחרדים ולכהניסטים, שמייצגת קוטב פוליטי קיצוני, "ימין מלא מלא"? – אנסה לזקק תובנה על בסיס הצעת ניתוח רעיוני וניסיוני האישי כחבר פעיל ומעורב בציבור הציוני-דתי מזה קרוב ל-60 שנה, בהן נשאתי בתפקידים ציבוריים לא מפלגתיים.
א. אברהם אבינו – הציוני-דתי הראשון
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ: וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה: וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה: וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה' וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן" (בראשית, י"ב א-ד).
אברהם אבינו, אבי האומה, עלה לארץ ישראל מתוך יעוד להקים בה את ביתנו הלאומי ולהביא ברכה לכל משפחות העמים. רש"י על האתר, בעקבות חז"ל, מדייק: "לא גילה לו הארץ מיד". הצו האלוהי הראשון לאברם אינו מציין יעד למסעו. מכאן גדולתו של אברם שנענה לצו האֵל, קם, ארז את משפחתו ואת רכושו ויצא למסע נועז ליעד עלוּם. אוֹמץ ונאמנות, אמונה וביטחון נדרש לצאת למסע כזה והמסורת רואה בכך את הניסיון הראשון בו עמד אברם. והנה, מיד לאחר הצו האלוהי הדרמטי נטרפים הקלפים:
"וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן" (שם, פסוק ה).
אברם ידע בדיוק את היעד בטרם יצא למסע – ארץ כנען. לא הליכה נועזת אל הבלתי נודע, אלא ידיעה ברורה מראש מה הוא היעד הנכסף. מהיכן ידע? הקב"ה העמידו בניסיון ולא גילה לו את הסוד – התשובה מפורשת בכתוב כמה פסוקים קודם לכן, בסיומה של פרשת נֹח:
"וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם: וַיִּהְיוּ יְמֵי תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן" (שם, י"א לא-לב).
מסתבר שמהלכו של אברם לארץ כנען אינו אלא המשך מסעו של אביו, תרח, שהחל במסע המשפחתי מאוּר כשדים לכנען, אך לא זכה להשלימו כי נפטר בחרן. הסיפור המקראי על מסע משפחת תרח ראשיתו בפרשת נֹח והמשכו בפרשת לך לך, וכך ראוי לקרוא אותו:
"וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם: וַיִּהְיוּ יְמֵי תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן …
וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן" (שם, י"א לא-לב; י"ב ה).
לפנינו סיפור רצוף ומוּבנה, בעל הקשר ברור והגיוני. הקורא הבקי שֹם אל ליבו כי רציפות זו נוצרת עקב השמטת ארבעה פסוקים. אל תוך סיפור המסע של תרח שהמשיכו אברם, שילב המקרא ארבעה פסוקים דרמטיים בהם פתחנו את הפרק: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ …". לפנינו שני סיפורים מקבילים על מסע אברם לכנען, שזורים יחד בפרשיות נֹח ולך לך. שני הסיפורים מתארים אותו מסע משתי נקודות מוצא: האחת – חילונית, אוניברסלית, ביוזמתו של תרח שנדד לשיפור רווחת משפחתו. השנייה – דתית, פרטיקולרית, ביוזמת הקב"ה שציווה על אברם הליכה שנועדה לחולל מהפך באנושות.
נחמה ליבוביץ בפירושה לפרשתנו מחדדת אבחנה זו: "אותם שלושה פסוקים שהם התגלות ראשונה לאבי האומה פותחים בפרטיקולאריזם קיצוני, בהפרדה בינו לבין שאר העולם … ומסיימים באוניברסאליזם: 'וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה'. כאילו נקודת האור היחידה המשוטטת בתוך עולם החושך והאפילה – הוא אברהם היוצא מאור כשדים ללכת 'אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ'" (נחמה ליבוביץ, "לך לך מארצך", עיונים בספר בראשית בעקבות פרשנינו הראשונים והאחרונים, ירושלים, תשל"ג, עמ' 81-80). מהלכו של אברהם לכנען משולב מלכתחילה מהיבט אוניברסלי כללי ומהיבט ייחודי-יהודי. המונים נעו באותם ימים לאורך הקשת הפורייה (הסהר הפורה), מארץ בין הנהרות (מסופוטמיה, הפרת והחידקל), למצרים (ארץ הנילוס). מסע תרח ומשפחתו משתלב בגלי הגירה המוניים ובמסעות צבאיים בתוואי זה. ואכן, אברם הגיע ליעד, כנען: "וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ… וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה… וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה. וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה" (בראשית, י"ב ו-י). אברם השלים את המסע לאורך הקשת הפורייה, מאוּר כשדים עד מצרים. רק לאחר שובו ממצרים: "אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן… וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן" (שם, י"ג יב; יח), רק עתה התיישב ("התנחל") בארץ היעודה לו. ניתן להציג זאת בסרטון: אברם צועד בין המונים ההולכים בחשכת ימי קדם באותו מסלול, לאורך הקשת הפורייה. אברם זכה להארה מיוחדת, אלומת אור ממוקדת האירה אותו והעניקה למסעו ממד שונה, חשוב ונעלה מכל ההולכים סביבו.
במובן זה, דומה מסעו של אברהם לשיבת ציון המחודשת – מסע עַם ישראל לארץ מולדתו, מהמאה הי"ט ועד היום. היסטוריון יטען ובצדק: התפוררות האימפריות הגדולות באמצע המאה ה-י"ט ו"אביב העמים" – התעוררות תודעה לאומית באירופה, הביאו להקמת מדינות לאום. זריחת הרעיון הלאומי היהודי הייתה פרק בהתעוררות לאומית כללית באירופה, בה ישבו רוב היהודים באותה עת. קסם הלאומיות, שהורתה ולידתה בעמים בקרבם ישבו היהודים בגולה, חלחל לתוככי החֶבְרה היהודית. הרב צבי הירש קלישר (1874-1795), ממבשרי הציונות, חי בפולין והושפע מההתעוררות הלאומית של הפולנים שמרדו ברוסים אשר שלטו בחלק מארצם ולחמו לחדש את מדינת הלאום הפולנית, וכמוהם עמים נוספים. כך טען הרב קלישר:
"למה אנשי איטאליען [איטליה] ושאר מדינות ימסרו נפשם עבור ארץ אבותיהם, ואנחנו נעמוד מרחוק כגבר אין איל ולב אין? וכי נופלים אנחנו מכל העמים אשר דמם ורכושם כאפס נחשב למו נגד אהבת ארצם ועַמם. שימו לב מה עשו אנשי איטאליען [איטליה], עַם פולין, מדינת אונגארין [הונגריה], אשר השליכו נפשם מנגד, כספם וזהבם … עבור שֵם נחלת ארצם, ואנחנו בני ישראל … נשֹים יד לפה ונהיה כאיש אשר אין רוח בו" (דרישת ציון, בעריכת יהודה עציון, ירושלים, תשס"ב, עמ' 167).
הרב יהודה אלקלעי, אף הוא ממבשרי הציונות, הושפע מהלאומית שהתעוררה באיזור הבלקן ובבולגריה. התעוררות יהודית-לאומית זו מוכרת בשֵם "ציונות" – תנועה מודרנית שצמחה בחיק המודרנה, כשאר התנועות המודרניות שצמחו בעת החדשה. תחיית השפה העברית, קיבוץ גלויות, מדינת ישראל – אלה מתפרשים בציבור הציוני-דתי כתהליכים בעלי ממד אלוהי, "אתחלתא דגאולה", "עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן" (ישעיה, נ"ב ח) – מנקודת מבט דתית, זו מהות המפעל הציוני. שתי פרשנויות אלו – דתית וחילונית – אינן סותרות. משמעותן המשותפת מחייבת פרשנות מורכבת לדברי בלעם: "עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר, כ"ג ט).
מאז ומקדם הקשרים והחיבורים של עם ישראל ושל תורת ישראל לעולם הנוכרי הסובב אותנו – עמוקים ומהותיים: תריסר חודשי השנה בלוח עברי, מתשרי ועד אלול, מקורם בתרבות הבבלית בקִרבּה ישבו אבותינו, גולי בבל. הם אימצו את שמות החודשים, גם את האליל הבבלי תמוז (יחזקאל, ח' יד), "גיירו" אותם והעלוּם לישראל, בימי שיבת ציון (ירושלמי, ראש השנה, פ"א, ה"ב). סעודת ליל הסדר שאנו חוגגים מלאחר החורבן רוויה סממנים הלניסטיים: כרפס = מתאבן; אפיקומן = מנה אחרונה, יושבים מסוּבים על כרים וכסתות ועוד. בית הדין הגדול ומסכת בגמרא נקראים "סנהדרין", כשם מועצת הזקנים היוונית. פסיפס מרהיב של גלגל המזלות מצוי במרכז הרצפה של בתי כנסת קדומים (בית אלפא, נערן, חמת טבריה, סוסיה, ציפורי ועוד). מדהים למצוא בהם איור שכולל את הליוס / זיאוס אֵל השמש רוכב על ארבעה שוורים, ובידו כדור ושוט, שמסמלים את שליטתו בעולם כולו (המִשנה, [עבודה זרה, ג' א], אוסרת עלינו ציור זה). סמלי החודשים מאוירים כדמויות אדם, חלקן מעורטלות. גלגל המזלות, הזוֹדיאָק, סימל בעיני הקדמונים את היקום; עונות השנה, החודשים, גרמי השמים, והאֵל השולט על הכל. איור פגאני זה תורגם לעברית ועיטר בתי כנסת, בלא המשמעות האלילית. העולם היהודי בחר, במוּדע ומלכתחילה, לאמץ ולשלב מרכיבים מתרבות הנוכרים, בהם אליליים, באורח החיים היהודי-דתי. את האמונה האלילית הותירו בחוץ, את המעטפת ומרכיבי תרבות רבים נטלו מהם.
ב. הציונות-הדתית המקורית מייסודו של הרב ריינס
בשנת תרס"ב, 1902, ייסד הרב יעקב יצחק ריינס (1915-1839) את המזרחי – סיעה ציונית-דתית בתנועה הציונית, שחרתה על דגלה את המשולש: עם ישראל – ארץ ישראל – תורת ישראל. הייתה זו פריצת דרך כפולה בעולם האורתודוכסי: שיתוף פעולה עם עוברי עברה (חילוניים), ויוזמה אנושית לתחייה לאומית של עם ישראל ושיבתו לארץ ישראל. הרב ריינס ביסס את המזרחי על שילוב מתוח בין קודש וחול; מסורת ומודרנה; שמרנות וקִדמה. שנתיים אחרי ייסוד המזרחי ייסד הרב ריינס ישיבה תיכונית, תורה ודעת, על פי החלטה של ועידת המזרחי. בישיבה זו למדו לימודי קודש כמקובל בישיבות ולימודי חול ברמת גימנסיה רוסית. הייתה זו פריצת דרך נועזת מתוך הבנה עמוקה של התהליכים בהם היה נתון העם היהודי בגולת אירופה. (בין השאר הקים הרב ריינס בישיבה התיכונית מועצת תלמידים!). הישיבה המשיכה לפעול אחרי פטירת הרב ריינס, עד תום מלחמת העולם הראשונה.
הרב יצחק ניסנבוים (1943-1868), מגדולי הרבנים שקמו לציונות-הדתית ולימים נשיא המזרחי בפולין, המרכז הציוני-דתי הגדול ביותר באותם ימים. בשנת תר"פ, 1920, עם חידוש ההתארגנות היהודית בפולין העצמאית, יזם והקים בוורשה ישיבה תיכונית, בית מדרש לרבנים – תחכמוני, במסגרת המזרחי, ברוח הרב ריינס. לדבריו: "בוודאי שצריכים ללמד את הבנים גם לימודים כלליים, להעמידם גם על ערכה הגדול של התרבות הכללית, בלי חולין אין קודש"! (יצחק ניסנבוים, היהדות הלאומית, ורשה, תר"פ, 1920, עמ' 168). בצעירותו לימד הרב ניסנבוים תורה לבנות. לדעתו, חינוך הבנות חשוב מחינוך הבנים (1) תחכמוני פעל עד מלחמת העולם השנייה, 1940. קדם להם הרב שמואל מוהליבר (1898-1824), ממייסדי תנועת חובבי ציון ומראשיה. הרב מוהליבר הִרבה לעסוק במתח שבין יראת ה' להשכלה הכללית, ופעל "להפיץ ההשכלה בין החרדים והיראים". סוגיית החינוך הדתי העסיקה אותו רבות והוא ראה נגד עיניו בית ספר "שיהיה מצויד בידיעות הנחוצות לכל אדם באשר הוא אדם, בעת ובעונה אחת יהיה זה בית ספר יהודי שלם" (הרב שמואל מוהליבר, ברית האהבה והשלום, בעריכת אברהם מוניץ, תשפ"ד, 2023, עמ' 160, 204). (להלן, על החינוך הדתי בישראל).
וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ" (בראשית, כ"ה כב), נאמר על רבקה אִמנו, בהיותה בהריון. על פי חז"ל, כשהייתה עוברת
בדיחה חרדית שרווחה במזרח אירופה ביטאה נאמנה את דרכה המורכבת של הציונות-הדתית:
"וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ" (בראשית, כ"ה כב), נאמר על רבקה אִמנו, בהיותה בהריון. על פי חז"ל, כשהייתה עוברת על פתח בית מדרש היה העובָּר מפרכס לצאת, חשקה נפשו בתורה. כשהייתה עוברת על פתח בית תרבות נוכרית, שוב היה העובָּר מפרכס לצאת. אולטרה-סאונד לא היה ורבקה לא ידעה שתאומים בבטנה ולכן אמרה: אוי, אני נושאת ברחמי 'מִזרוּחניק'! (איש המזרחי). הרגיע אותה הקב"ה ואמר: "שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ" (שם, שם כג), את נושאת ברחמך אבות לשתי אומות. נחרדה רבקה והגיבה: מוטב שני גויים (= שאינם יהודים) מ'מזרוחניק' אחד!
ביטוי נאה להשקפה ציונית-דתית נתן הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה, 1935-1865):
"שלושה כוחות מתאבקים כעת במחנה … במרחבי רוח האדם … החיים כולם מורכבים מהם": 1. הקודש, התורה, האורתודוכסיה; 2. האומה, הלאומית, הציונות; 3. האנושיות, הליברליות, ההשכלה. כל כוח נוטה לקיצוניות, לדחיקת הכוחות האחרים בהם הוא רואה צדדים שליליים. בכך אין הבדל בין כוח הקודש לכוחות החול. "אומללים נהיה אם את שלושת הכוחות הללו – שהם מוכרחים להִתאחד אצלנו … נניח בפיזורם, במרידתם זה על זה ובהחלקם כל אחד למחנה מיוחד העומד[ת] כצר למחנה השני[ה] … תמיד צריכים אנו לשאוף לבוא לידי המצב הבריא אשר שלושת הכוחות הללו יחד יהיו שולטים בנו … במצב הרמוני מתוקן" (הראי"ה קוק, "אורות התחיה", אורות, ירושלים, תשמ"ה, יח, עמ' ע-עב). בסיום ציין הראי"ה קוק שהקודש העליון מתנשא מעל כולם. החלוקה לשלושה כוחות היא שלב בדרך לקודש העליון, בו כולם מתאחדים לכוח אחד. (2)
הציונות-הדתית המקורית היא "תנועה של מקף", כהגדרתו של ד"ר יוסף בורג, היא שרויה בכפל מושגים וכפל נאמנויות: ציוני-דתי, תורה-ועבודה, הפועל המזרחי, קיבוץ דתי, תורה ומדע, חוק והלכה ועוד. להיות ציוני-דתי משמע להתייצב בנקודת מפגש שני צירים וליטול אחריות לשניהם:
• ציר האורך – הרצף ההיסטורי של העם היהודי, המתמצה בראש ובראשונה בתורה, במסורת.
• ציר הרוחב – המודרני, כאן ועכשיו; החֶבְרָה, הקהילה, העם, המדינה והעולם כולו.
זו נקודה סוערת ורווית מתח שלעולם אין בה הכרעה חד-משמעית ומוחלטת. בכל שלב נדרש איזון עדין בין הכוחות המושכים לעיתים קרובות לכיוונים מנוגדים. ציוני-דתי נדרש לדבקוּת קנאית בלתי מתפשרת במקום בו אתה נקרע בין מחויבויות סותרות. עניין זה נעשה מורכב יותר לאור העובדה שהציונות-הדתית חותרת להעניק ממד דתי-אמוני לכל ההוויה האנושית ובמיוחד למעשה היהודי והציוני, כולל מה שנראה, לכאורה, חילוני. (3)
ביסוס לדרכנו זו ניתן לשאוב ממקורות רבים, בין השאר מהברייתא:
"תניא, אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה – מניח את השנייה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מידה אחרת הייתה לו, שכל מעשיו לשם שמים. שנאמר (תהלים, ס"ח) 'בָּרוּךְ אֲדֹנָי יוֹם יוֹם'. תניא נמי הכי: בית שמאי אומרים: מחד שביך לשבתיך, ובית הלל אומרים: 'בָּרוּךְ אֲדֹנָי יוֹם יוֹם"' (בבלי, ביצה, ט"ז ע"א).
שתי גישות מציבה הברייתא ביחסנו לימות החול, לששת ימי המעשה: לדעת שמאי, ימים אלו הינם פרוזדור לקראת שבת. הקדוּשה האמיתית אליה עלינו לשאוף היא השבת, קדושת הרוח המנותקת מעולמנו החומרי. לדעת הִלל, קדושת השבת חשובה ומרוממת, ולצִדה קדושת ששת ימי המעשה, ימי החול, שאינה נופלת מקדושת השבת ואינה פחותה ממנה. ימי החול מגלמים קדושה עצמית של היצירה האנושית, את האחריות שהוטלה על האדם בבריאה: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ" (בראשית, א' כח). (אין הכוונה כיבוש צבאי, אלא כיבוש השממה, לבניינו של עולם). "לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ" (ישעיה, מ"ה יח). בששת ימי המעשה שותפים אנו לבורא ביצירת העולם ובפיתוחו. הציונות-הדתית מאמצת את דרכו של הלל. (4)
אחד מהוגי הדעות של המזרחי ניסח את דרכה של הציונות-הדתית:
"האידאולוגיה של המזרחי היא בבחינת שביל זהב, דרך ממוצעת. אין לפנינו פשרה מתוך ריפיון… אידאולוגיה זו היא תוצאה של מגמות מרובות שבחיי הכלל, הציבוריים, הלאומיים והדתיים… אין גורם אחד רשאי להיבנות על חשבון – או במקרה הקיצוני על חורבן – משנהו… תנועה זו איננה מפקירה לא את הדת ולא את העניין הלאומי" (ישעיהו וולפסברג-אביעד, "תעודת המזרחי", הציונות הדתית – קובץ מאמרים, בעריכת יוסף תירוש, ירושלים, תשל"ד, עמ' 150-134).
הציונות-הדתית המקורית שניוּת טבועה בה, היא דבקה בקנאות בנקודת המפגש בין קודש לחול, בין מסורת למודרנה, בין שמרנות לקִדמה. היא צועדת בשביל זהב מאזן בין הכוחות הפועלים בעולמנו. כפילות זו יוצרת מתח פנימי תמידי, חותרת לאיזונים ומונעת גלישה לקצוות! בכך ייחודה וקיסמה של הציונות-הדתית. התנועה משלמת המחירים על עמדה מורכבת זו. השניוּת פותחת פתח לדגשים שונים וסותרים, למחלוקות, לפיצולים ולפילוגים. ההכרעות שמבקשות לאזן בין הכוחות הסותרים, מתוך אחריות לשניהם משווֹת לה דמות רופסת, פשרנית, אנמית. לעומת החרדיות והחילוניות שמיוסדות על ממד אחד. קשה מאד לחנך ולהלהיב צעירים ומבוגרים לדרך אמצע שנראית חסרת כריזמה ולהט, דחויה ושולית. התייצבותנו בדבקות קנאית בנקודת החיבור בין שני הצירים, מתוך אחריות מלאה לשניהם, חרף הקשיים שעמידה זו מעוררת, היא היא דרך הציונות-הדתית המקורית (תרתי משמע)!
ג. מהפך – מכפילוּת לאחדוּת
בהשראת הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים והשיבה למרחבי יהודה ושומרון – ארץ התנ"ך, מחוזות הכיסופים של עם ישראל, התחולל מִפנה בציבור הציוני-דתי – פריצה של תורת הראי"ה קוק בפרשנות של בנו, הרב צבי יהודה ותלמידיו, לליבת הציונות-הדתית. ישיבת מרכז הרב שיסד הראי"ה קוק בירושלים, תרפ"ד, 1924, החלה לפרוח והייתה ספינת הדגל, מקור אנרגיה להנחלת תורה זו. נכנסנו ל"ציונות של גאולה, אשר מבשֹרה ופרשנה הגדול היה הרב קוק זצ"ל", כתב הרב יהודה עמיטל (2010-1924), ראש ישיבת הר עציון: "האם ניתן לראות את הדבר הזה במימד אחר מאשר המימד המשיחי? … אנחנו נכנסים לשלב שממנו אין נסיגה… בדור של גאולה משקל המעשים שלך שונה ממשקלו של כל מעשה שנעשה בדורות שעברו… אנחנו מסוגלים להביא את הגאולה השלימה" (הרב יהודה עמיטל, "ציונות של גאולה", תשל"ד; "בפעמי גאולה", יום העצמאות תשל"ג, המעלות ממעמקים – דברים בסוגיות הדור, על התשועות ועל המלחמות, ירושלים-אלון שבות, תשל"ד, עמ' 42, 75-73).(5) תורת הראי"ה קוק, הכריזמטית והמלהיבה, הטעינה את הציבור הדתי לאומי במטעני להט דתי משיחי, בתחושה עמוקה שרק בה יש מענה להוויה בה אנו חיים, ונטעה בו מחויבות עמוקה לפעולה מתוך הכרה שהוא נועד להנהגת האומה. יסוד מכונן בתורתו של הראי"ה היא "אחדות ההפכים". תלמידו של הרב עמיטל, הרב יובל שרלו, ראש ישיבת אורות שאול, ניסח את שורש המהפך:
"משנתו של הרב קוק מבוססת על עיקרון שונה באופן מהותי מזה של הציונות-הדתית הקלאסית [מיסודו של הרב ריינס – יבי"ן]. אין היא טוענת כי אנו ניצבים על שתי רגליים… הקודש העליון הוא המבט היחיד בו אנו מתבוננים על כל מציאות חיינו" (יובל שרלו, "הציונות הדתית לאליטות החדשות", האליטות החדשות, בעריכת אליעזר בן רפאל וי' שטרנברג, תשס"ז, עמ' 354-334). (6)
הרב אילעאי עופרן, רב קבוצת יבנה וראש המכינה הקדם-צבאית רוח שדה, מנתח את דרכם הפילוסופית של שני רבנים ענקי רוח במאה העשרים:
"משנתו של הרב קוק שואפת להרמוניה בין צלילים שונים וחיבור בין קטבים מנוגדים. במקומות רבים מציג הרב קוק קולות מנוגדים ושונים, ומתאר השקפה אידיאלית שבה ניגודים אלה מתלכדים לישות אחת מאוזנת ונינוחה, שצליליה נעימים והרמוניים… לשיטת הרב קוק ניגודים מפורסמים כמו זה שבין הלכה ואגדה, אינטליגנציה ואינטואיצה, ואפילו דתיים וחילוניים, עתידים להתאחד ולהשתלב באופן הרמוני ומאוזן" (אילעאי עופרן, לנבוכי העולם החדש – עשר מחשבות על אתגרי היהדות בדורנו, 2022, עמ' 91-89).
לעומת זאת, מציג הרב עופרן את משנתו השונה בתכלית של הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק:
"הבריח התיכון של הגרי"ד (הגאון הרב סולובייצ'יק) הוא הדיאלקטיקה, הניגוד החריף והקונפליקט המפורש. כך למשל במאמרו 'איש הלכה' הוא מציג את הניגוד החריף שבין 'איש הדת' ל'איש הדעת'… תורת הראי"ה מבקשת לגשר על פערים, ליישב סתירות ולחבר ניגודים, תורתו של הגרי"ד איננה נרתעת מן העימות והמחלוקת ואיננה מבקשת לסלק אותם מן המרחב. היא מדגישה ואף מחריפה אותם ומבקשת לחיות בצדם" (שם, עמ' 93-92).
יצירתו התורנית של הראי"ה קוק מתפרשֹת על פני מרחבים אדירים וניתן למצוא בה יסודות לביסוס דרכה של הציונות-הדתית המקורית (כפי שהדגמתי לעיל). הראי"ה מעולם לא היה איש המזרחי, הוא ביקר את המזרחי בחריפות וניסה, ללא הצלחה, לייסד מפלגה חלופית, דגל ירושלים. בפסיקותיו ההלכתיות ובמהלכים שנקט ניתן לזהות קירבה לעולם החרדי. (7) הגרי"ד היה חבר המזרחי בארה"ב וכיהן כנשיא כבוד שלה. בהשפעת משנתו צמחה בארה"ב אורתודוקסיה מודרנית (Modern Orthodox), שהיא קרובה מאד לציונות-הדתית מייסודו של הרב ריינס.
מעוז ההשקפה החרדית לאומית (חרד"לית) בימינו היא ישיבת הר המור בנשיאות הרב צבי טאו. חבורה של רבנים מישיבת מרכז הרב פרשה בשנת תשנ"ח, 1997, על רקע מחלוקת רעיונית ואישית חריפה שיצרה קרע בישיבה, והקימה את ישיבת הר המור, ובהשראתה קמו מוסדות חינוך תורני – "ישיבות הקו". הרב טאו אימץ והנחיל עמדה חדה השוללת את המודרנה:
"אין האומה הישראלית צריכה להפריה מעמים אחרים… רוחות העמים זרות הן לרוח האומה… כל רוח זרה מקלקלת ופוגמת את ערכה האלוקי של האומה, מטמאת ומשחיתה את צורתה… מושגים ורעיונות הלקוחים מרוח העמים, אף כאלה הנושאים בקרבם ברכה לאומות העולם, לא זו בלבד שאינם דרושים לנו, אלא אף הרסניים הם לנו" (הרב צבי טאו, נושא אלומותיו, ירושלים, תשס"ח, עמ' מז, עב). (8)
לעומת גישה זו, אציג דברים של ארבעה אנשי הגות ורוח ציוניים-דתיים, מתוך מבחר גדול:
הרב יצחק ניסנבוים (לעיל, הע' 1), סבר שתורת ישראל ערוכה ופתוחה לקלוט מאומות העולם, כל עוד היא בטוחה בעצמה, חזקה ופורחת. הוא בטח בחוסן ובעוצמה הפנימית של האומה ושל התורה, והדגיש את השילוב מלכתחילה בין תורה והשכלה כללית, שרק הוא יאפשר לעם ישראל להתפתח כעם חי ובריא בגופו ובנשמתו, ללא מורא ופחד מהשפעה זרה. לדעתו, השילוב בין תורת ישראל וההשכלה אירופאית שומר על ייחוד האומה ומהווה חסם בפני התבוללות. אומה חיה ממזגת בקרבה את התורה ואת ההשכלה, החכמה. זה כוחו של יצור חי ובריא. (9) החששות התעוררו רק בעת שהתורה הייתה בשפל ב"ריקבון וחלודה". ואילו מימי החשמונאים ועד חתימת המשנה, לערך 200 לספירה, חכמי ישראל לא לחמו נגד התרבות היוונית ולא גזרו עליה איסורים:
"בטוחים היו בכוח תרבותם המקורית, שכל תרבות אחרת לא תדחק את רגלי שכנתה ואם תסופח אליה, אז עוד תוסיף התרבות הזרה דם וליחה לתרבות המקורית ותעשיר אותה בקניינים וערכים חדשים… התרבות העברית בתקופה ההיא עמדה בעצם פריחתה עד שלא היה כל פחד מפני התרבות הזרה, אדרבא, יש שראשי העם השתמשו לפעמים בתרבות זרה זו ליפות בה את התרבות העצמית, אבל רק עד כמה שלא יקלקל תיקון זה את פנימיות תרבותנו, את קול נשמתה". (10)
הראשון לציון הרב בן ציון חי עוזיאל (1953-1880), הרב הראשי הספרדי ביפו, מקבילו ושתפו של הראי"ה קוק. בשנת 1919 נבחר לנשיא תנועת המזרחי, ולימים הראשון לציון הראשון במדינת ישראל, לצד הרב הרצוג. לדבריו, כל מדינה וכל לאום שמכבדים את עצמם אינם יכולים להסתפק בגבולותיהם הצרים והמצומצמים. הם שואפים לקלוט את כל הטוב והיפה, המועיל והנהדר לאוצרם הלאומי, ולהוציא משלהם שפע ברכה לאנושות כולה.
"אשרי המדינה ואשרהו הלאום שיכול לתת דין וחשבון לעצמו ממה שהכניסה לאוצרה משל אחרים… ואוי לה למדינה ולאומה שמתקפלת בארבע אמותיה ומצטמצמת בגבולותיה הצרים, מאין לה מה לתת משלה, ומאין לה כלי קִבול וכֹח קליטה לקבל משל אחרים… [ישראל] לא עצם עיניו מראות נִצוצות אורה שבמקומות אחרים ולא אטם אזנו משמוע שירת החיים… הוא ספג לתוכו בכל מלוא נשימתו את כל החדש והנוצץ והמזהיר שבשדה אחרים והטביע עליהם חותם הקודש של לאומיות. וזה מעיד על כֹח החיים היותר עצום על כשרון הקליטה היותר חזק של ישראל שיודע מה לזרות ומה להבר… ישראל כל מה שקולט לתוכו נעשה עצם מעצמותיו להעשיר ולהאדיר צורתו הלאומית, שאינה משתנה ואינה מתחלפת" (הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, "המדינה והלאומיות ביחסים האוניברסאלים", הגיוני עוזיאל, ב, ירושלים, תשנ"ב, עמ' 129-127).
שלום קרניאל (1947-1912), ראש תנועת השומר הדתי בפולין, חבר כפר עציון, פעיל בקיבוץ הדתי ובבני עקיבא. מראשוני הנופלים בקרבות גוש עציון במלחמת העצמאות:
"כשאנו רואים דבר יפה אצל אחרים האם אין מחובתנו להכניסו תחת כנפי היהדות?… אם הדבר אינו עומד בסתירה למהות התורה, ואם אינו מתנגד אזי לא רק שלא צריכה לבוא הפרעה מצד מי שהוא להכניסו לחיינו, אלא, מחויבים אנו, לדעתי, להשתמש באמת זו או אחרת אם בכוחה לשפר את החיים ולהקל בהגשמת התורה. עלינו לקבל את הטוב והאמת מכל מי שאמרו… קנאת ה' צבאות מובילה אותנו בדרך זו" ("מסביב לשאלה הקיבוצית", אהלנו, סיוון תרצ"ה; שלום קרניאל – חייו ומשנתו, מהדורה שנייה בעריכת יונה ברמן, עמ' 231-230).
הרב אהרון ליכטנשטיין (2015-1933), חתנו ותלמידו של הגרי"ד סולובייצ'יק, ראש ישיבת הר עציון לצד הרב עמיטל, וד"ר לספרות אנגלית מאוניברסיטת הרוורד:
"עולם התורה הוא עולם שמה שנמצא בתוכו ייחודי, חשוב, נשגב, נעלה, מרומם… אין ספק בעדיפות של דברי קדושה על דברים של חולין… יש אנשים, גם גויים, ששליחותם בהיסטוריה היא שליחות של יצירה, יצירה ספרותית יצירה מוסרית… איך אפשר שלא להתפעל מסמואל ג'ונסון (משורר ומסאי אנגלי, מאה 18) אדם שהתחיל ברפש הלונדוני והגיע לרמה של גמילות חסדים, שהלוואי ואני הייתי מגיע אליה… כמה שיחות מוסר גלומות בסיום שירו של רוברט פרוסט (משורר אמריקאי, מאה 20)… איזה שגב, איזו יראת שמים והתמסרות משתקפים בשורה הנפלאה החותמת את הסונטה של מילטון (ג'ון, משורר אנגלי, מאה 17) על עיוורונו! מדוע עלי להתעלם מכך?… יש דברים שנכתבו על ידי לא יהודים, שיש בהם כדי לחדד את הבנתנו בתורה… מילטון כתב על שמשון הגיבור, לא על כוחו הפיזי אלא על גבורתו הרוחנית… אני מתפעל מדבריו… יש סוג של השראה שאני יכול לקבל מהספר של מילטון, שאינו בנמצא בדברים שיש לי… לפעמים אני רואה שם דברים הגובלים בקדושה" (חיים סבתו, מבקשי פניך, שיחות עם הרב אהרון ליכטנשטיין, תשע"א, עמ' 92-73).
החינוך הדתי לאומי
לעיל (פרקים ב' ג') הצגתי את עיקרון היסוד של החינוך הציוני-דתי מייסודו של הרב ריינס וממשיכו, הרב ניסנבוים – שילוב תורה והשכלה כללית. דרכו של החינוך הדתי מבית מדרשם של תלמידי הראי"ה קוק שונה. הרב משה צבי נריה (1995-1913), תלמידו של הראי"ה קוק, התמסר לפעילות בתנועת בני עקיבא, מחנך כריזמטי ורב זכויות שתרם רבות לבני עקיבא. הוא מוּכּר כ"אבי דור הכיפות הסרוגות" ומייסד ישיבת בני עקיבא הראשונה בכפר הרא"ה, ת"ש, 1940. מקובל להניח שישיבה זו נוסדה כישיבה תיכונית, ולא היא! כך כתב הרב נריה בקונטרס מיוחד להבהרת דרכה של ישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה, סמוך לייסוּדה: "אין בישיבה תערובת של לִמודי חול. הישיבה עומדת על נקודת ההשקפה שרוח אמִתית של אהבת תורה אפשר להשיג רק על ידי זה שהחבר יהיה שקוע רובו ככולו בעולמה של תורה, בעולמם של לִמודי הקודש ורוח קדשם" (הרב משה צבי נריה, ישיבת בני עקיבא – מהותה ודרכה, כפר הרא"ה, ה'תש"ב). (11)
נראה שבדברים אלו ביקש הרב נריה לבדל את ישיבת בני עקיבא מדרכה החינוכית המקורית של הציונות-הדתית. הרב נריה היה איש של שלמות, של אחדות מוחלטת!, הסבירה לי אישיות קרובה מאד אליו. אבחנה חשובה ומדויקת זו מאפיינת את דרכו החינוכית והציבורית. זאת, לעומת השניוּת שעומדת ביסוד התנועה הציונית-דתית שייסד הרב ריינס. למיטב הבנתי, הרב נריה מטרים את התנועה החרדית לאומית (חרד"ל לעומת המפד"ל, לעיל, דב שוורץ, הע' 6). באותן שנים קמו בארץ ישיבות תיכוניות, ששילבו לימודי קודש וחול מלכתחילה. (12) בהמשך למגמה שהוביל הרב נריה, ובשונה מהדרך החינוכית של הציונות-הדתית, פורסמה בקיץ תשע"ה, 2015, גרסה חדשה של חזון החמ"ד (מינהל החינוך הממלכתי דתי במשרד החינוך), הכולל עשרה סעיפים עיקריים, שוב ושוב מודגש: חינוך לאמונה, לאהבת ה', ליראת שמים, לקיום מצוות ולימוד תורה, כראוי לחינוך דתי. ההשכלה הכללית, שהייתה מיסודות החינוך הציוני-דתי מראשיתו (כאמור לעיל), הושמטה מהחזון! וכן גם הדמוקרטיה. (13)
השקפת העולם שאומצה על ידי הפלג החרדי לאומי (חרד"לי), חוללה בציבור הדתי לאומי מהפך – מכפילות לאחדות. פרופ' מרדכי ברויאר עמד על אחת התוצאות של מהפך זה: "התנועה הדתית-לאומית… אִמצה לעצמה את דגלו הרעיוני של הרב קוק… רבים וטובי בניה (הגיעו) לידי הקצנה כפולה: חרדיות מוגברת עִם לאומיות מוגברת, עד כדי לאומנות… דואליזם קיומי ומפוכח, פינה מקום למוניזם רווי חלומות והזיות" (מרדכי ברויאר, "על המושג 'דתי-לאומי' בהיסטוריוגרפיה ובהגות היהודית", בשבילי התחייה ג, בעריכת מרדכי אליאב, 1988, עמ' 24-11).
התנועה הציונית-דתית המקורית מיסודו של הרב ריינס, שהתאפיינה בדואליזם, נכבשה בסערה על ידי תפיסה חרדית לאומית מבית המדרש של תלמידי הרב קוק שמאופיינת במוניזם. הכפילות המבורכת והמאזנת הוּמרה באחדות שפותחת פתח להקצנה ולפילוג. המחויבות המלאה לשני הצירים – מסורת ומודרנה – הובילה את הציונות-הדתית לאיזונים ובלמה גלישה לקצוות. לעומתה, השקפת העולם המוֹניסטית, האחדותית, פתחה פתח רחב לסטייה אל הקיצוניות. מציאות זו קורעת אותנו לשני מחנות, מפוררת את החישוקים המאחדים. חשוב להדגיש: הפרשנות המוניסטית, החרד"לית, שהוענקה למִשנת הראי"ה קוק איננה הדרך היחידה להבין וליישם אותה. יש בה עושר רוחני-תורני וניתן לדלות ממנה ביסוס גם לדרך הציונית-הדתית המקורית מיסודו של הרב ריינס, כנ"ל. בין נאמני הציונות-הדתית המקורית היו תלמידים נאמנים לראי"ה קוק ולתורתו, כדוגמת הרב ישעיהו שפירא – האדמו"ר החלוץ, מהוגי רעיון תורה-ועבודה, ממייסדי הפועל המזרחי וממנהיגיו. צירוף רעיוני זה נעשה קשה ומורכב נוכח פרשנות הרב צבי יהודה ותלמידיו לתורת הראי"ה קוק, ובהנהגתם בעקבות מלחמת ששת הימים.
ד. בשורת הגאולה מול המציאות המאכזבת
נאמני בשֹורת הגאולה הממשמשת ובאה מאז מלחמת ששת הימים, נדרשו להתמודד עם מציאות מאתגרת שחזרה והיכתה בהם. המהלומה הראשונה הייתה מלחמת יום הכיפורים שחוללה שבר עמוק. אחריה הסכמי קמפ דויד, שכללו נסיגה מסיני, עקירת יישובי חבל ימית והכרה של ראש הממשלה, מנחם בגין, בזכויות הלגיטימיות והצודקות של העם הפלשתינאי. בהמשך, הסכמי אוסלו שהעניקו לאש"ף, באמצעות הרשות פלשתינאית, שליטה בחלקים גדולים של יהודה ושומרון. ועל כולם, ההתנתקות – עקירת המתיישבים היהודיים מחבל עזה שהייתה מהלומה קשה לחזון הגאולה שפיעם ברבים מהם. התבדתה התקווה שלא תהיינה נסיגות בתהליך הגאולה – כפי שראינו לעיל בדברי הרב עמיטל, ובהכרזות רבנים שחזרו והודיעו: "היוֹ לא תהיה". אלה ואירועים נוספים ערערו את תוקפה הוודאי של אמונת הגאולה. (14) מאז מלחמת ששת הימים, וביתר עוצמה מאז מלחמת יום הכיפורים, רווחה בהנהגת הציבור החרד"לי, אמונה שבידיהם מפתחות לפיענוח התקופה בה אנו חיים, ומתוך כך הכוח להנהיג את עם ישראל ואת מדינת ישראל. זאת, בעת שהציונות הכללית נראתה בעיניהם אובדת דרך, נתונה במשבר אידאולוגי ולא נענתה לבשורת השיבה לנחלת אבות ולמסורת אבות. הם העריכו שציבור חילוני עתיד להכיר בצדקת הדרך האמונית ולשוב אליה. תקוות אלו ברובן נכזבו.
ראשית המאה ה-20 התאפיינה כ"עידן האידאולוגיות" מכוחן קמו תנועות הנוער החלוציות והונחו יסודות למפעל הציוני המפואר. במחצית השנייה של המאה ה-20, בעקבות שתי מלחמות העולם, ניכר מהפך – צמחה תרבות פוסטמודרנית, שלילת האידאולוגיות, האמיתות המכוננות ואימוץ אינדיבידואליזם ורוח ה"פרוגרס". נוצר שבר גאולוגי ברצף האידאולוגי – הציבור הדתי לאומי חווה התפרצות אידאולוגית, גאולית-משיחית, בעת שהחֶברה הכללית חוותה דעיכת אידאולוגיות. וכתמונת ראי – המאה ה-20 התאפיינה בחילון המוני. בשלהי המאה ה-20 ובמאה ה-21 ניכרת שיבה לדתות, ליהדות ולהבדיל, לנצרות ולאסלאם. אלה וחלקים נמוכים מתרבות המערב שחודרים לעולמנו בצונאמי גועש ופרוע ומקעקעים יסודות מסורתיים ודתיים, הביאו חלקים בציבור הדתי לאומי לאכזבה ולייאוש מהציונות ולנטייה לכיוון החרדי.
ה. בין המפד"ל לחרד"ל (מפלגה דתית לאומית למפלגה חרדית לאומית)
בהערכה גסה, הציבור הדתי לאומי נחלק בין רוב ציוני-דתי למיעוט חרדי לאומי. היחס למודרנה הוא הנקודה הארכימדית המפצלת: סעיפי המחלוקת הבולטים הם: מעמד האישה; השכלה כללית; הפנמת הדמוקרטיה; מעמד הרבנים וחובת ציות עיוור לסמכות תורנית; יחס לנוכרים, לגלויי ראש, לחרדים, למערכת המשפט, לאומות העולם ועוד. (15) ביטוי למפנה זה הוא המרת "הברית ההיסטורית" שכרתה הציונות-הדתית עם תנועת העבודה (מפא"י שנעלמה מהבמה הפוליטית), בברית עם תנועת החירות, הליכוד. בחוגי המזרחי הייתה נטייה לתנועה הרוויזיוניסטית (לימים תנועת החירות). לעומתם, תנועת תורה-ועבודה – הפועל המזרחי, תנועה סוציאליסטית דתית שהייתה רוב מניין ובניין הציונות-הדתית בארץ – קיימה נאמנות ארוכת שנים לציונות הסוציאליסטית, זו שנשאה בעיקר עול בניית 'היישוב' והקמת המדינה. מאז מלחמת ששת הימים ניכר מהפך – הנהגת התנועה הדתית לאומית נטתה לתנועת החירות, עד כדי ברית עם הליכוד. ארץ ישראל ויישובה הייתה גורם מכריע במהפך זה, (16) שנקשר גם להמרת השקפת עולם סוציאליסטית בהשקפת עולם קפיטליסטית. (17)
החוג החרד"לי מתאפיין במנהיגות רבנית סמכותית ומחייבת, במסירות נפש ובתחושת שליחות עמוקה – חינוכית ופוליטית – להנחלת תורתו. מכאן הצלחתו של חוג קטן יחסית להשתלט על מערכות החינוך הציוני-דתי. בכמה שלבים השתלט חוג זה גם על המפלגה הדתית לאומית, והקימו מפלגה שאימצה באחרונה, לא בדין ולא בצדק, את השם "מפלגת הציונות הדתית", חרף העובדה שהיא חרדית לאומית במובהק. אנשי חוג זה תוקפים באגרסיביות ציונים-דתיים ואחרים שחולקים עליהם. שיתוף הפעולה בממשלה הנוכחית בין המפלגה המתקראת "מפלגת הציונות הדתית" למפלגות החרדיות, אינו רק פוליטי-מפלגתי, אלא גם אידאולוגי-ערכי.
החוג הציוני-דתי מתאפיין בהיעדר הנהגה ציבורית ותורנית בעלת תוקף וסמכות מחייבת. תפיסתו המורכבת והשניוּת הטבועה בו, מובילות לנקיטת עמדות מתונות ומורכבות. חוג זה רובו ציבור בורגני ונושא עמו פחות להט אידאולוגי ומעשי. לאורך שנים אימצה הציונות-הדתית המקורית מסר חינוכי-ערכי מאחד ומשלב בחֶברה הכללית. הצלחתה הביאה, באופן פרדוכסלי, להשתלבות רבים מבניה במערכות המדינה והחֶברה, תוך התרחקות והסתייגות מזיהוי מגזרי. לכל אלה השלכות ישירות על מעמדו ועל נוכחותו הציבורית-פוליטית הדלה בעת האחרונה.
ו. שיקום הציונות-הדתית המקורית
לקראת מלאות 120 שנה לציונות-הדתית העניק לנו הרב יונתן זקס (2020-1948), אבחנה מעניינת:
"וּמֹשֶׁה בֶּן־מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא־כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא־נָס לֵחֹה" (דברים, ל"ד ז) … מה היה סוד שימור האנרגיה שלו… הוא לא איבד את החזון הנשגב שהלהיט אותו תחילה. הוא היה אידיאליסט נלהב באחרית ימיו ממש כפי שהיה בראשיתם… אם רצונכם להישאר צעירים אל תתפשרו על האידיאלים שלכם… האידיאלים אשר נוסכים חיוּת ברוח האנושית… המנהיגים הגדולים אינם מוותרים, הם ממשיכים ללכת, מתודלקים בחזון שהם מסרבים לאבד… אל תתפשרו אף פעם על האידיאלים שלכם. אל תיכנעו אף פעם לתבוסה ולייאוש. לעולם אל תעצרו במסע רק מפני שהדרך קשה וארוכה. הדרך כזו תמיד" (הרב יונתן זקס, "צעיר לנצח", שיג ושיח, ב, ירושלים, 2018, חומש דברים פרשת וזאת הברכה, עמ' 393-390).
הרב זקס זיהה את אחד ממקורות הכשל של התנועה הציוניות-דתית. עצתו לנו – לשוב לערכינו המקוריים, לדרך הציונות-הדתית. להפסיק להקטין אחרים ולבזות אותם ולחזור לשורשים הערכיים שלנו. לכאורה, מהלך פשוט שמחייב מנהיגות ראויה ואמיצה. למעשה, ניכר בשדה הציבורי-פוליטי חסרונו של גורם ציוני-דתי נאמן לערכים המקוריים של הציונות-הדתית. המפד"ל ההיסטורית מילאה תפקיד זה בכמה צמתים. העובדה שהציבור הדתי מיוצג במערכת הפוליטית על ידי תנועות חרדיות נותנת אותות קשים ומדאיגים.
בימינו ובנסיבות הקיימות נדרשת התארגנות מחודשת של נשים ואנשים, תנועות ומוסדות ציוניים-דתיים, נאמנים לערכים המקוריים. עלינו להקים תנועה ציונית-דתית מתחדשת, לנסח עקרונות ולגבש דרך בסוגיות הציבוריות שעומדות לפתחנו. זה תהליך מורכב וקשה, שיחייב לחתור להסכמות בנושאים שנויים במחלוקת ולקבוע גבולות גזרה מוסכמים. התנועה תשמיע קול ציוני-דתי צלול ובהיר ותפתח צינורות השפעה על המערכת הפוליטית. (18) נראה שציבור ציוני-דתי גדול ועִמו רבים בחֶברה בישראל כמהים למהלך כזה ומייחלים לו. "המקום החם ביותר בגיהנום שמור לאלה שבתקופה של משבר מוּסרי שומרים על הנייטרליות שלהם" (הנשיא קנדי, אוצר הציטטות, בעריכת איתן בן נתן, ירושלים, תשס"ח, עמ' 48). "כל מי שיש בידו למחות… ולא מחה, נתפס (=נענש)" (בבלי, שבת, נד ע"ב). ציוניים-דתיים רבים עומדים מהצד ומחאתם אינה נשמעת. זאת, בשעה שנדרשת עמידה לצד התנועה הציונית-דתית המפוארת שעלינו לחדש נעוריה כקדם!
1. יוחנן בן יעקב, "הרב יצחק ניסנבוים – נאמן תורה-ועבודה", באר מים חיים – הגשמת תורה-ועבודה בהתיישבות, (עורכת) שרית אוקון, מרכז מורשת והדרכה בארות בנגב, 2014, עמ' 59-3.
2. לא מכבר פרסם יאיר שלג את ספרו: החוט המשולש – קיצור תולדות הציונות הדתית, תל אביב, 2024, בראש הספר הציב חלק מפסקה זו. בחתימת הספר קורא שלג לציונות-הדתית לאזן בין שלושה רכיבים שהציג הראי"ה קוק: הדתי (הקודש), האומה (הלאומי) והאוניברסלי-ליברלי (האנושי). עמדה זו הוצגה בבהירות ב"קריאת כיוון – מִשנת הציונות הדתית ברוח הקיבוץ הדתי", כנס הציונות-הדתית בקיבוץ סעד, כ"ו בתמוז תשפ"ד, 1.8.2024. (חוברת סיכום פורסמה ללא תאריך, נספח למקור ראשון, כ"ו במנחם-אב תשפ"ה, 30.8.2024). כותרת הפרק המתווה את מִשנת הציונות הדתית, שגובש על ידי צוות בראשו עמד יאיר שלג, היא: "עדכון 'שלושת הכוחות'". תמצית המִשנה המעודכנת של הציונות-הדתית ברוח הקיבוץ הדתי, לפי פרסום זה, היא המרת שלושת היסודות המכוננים: עם ישראל – ארץ ישראל – תורת ישראל, בשלושה הכוחות הנ"ל. "משולש ערכי חלופי שצריך, לדעתנו, לשמש מצפן רעיוני בעבור הציונות הדתית… הקוטב הדתי, הקוטב הלאומי, שכולל את כל מרכיבי הלאומיות – העם הארץ והריבונות – והקוטב האנושי-אוניברסלי". רכיב ארץ ישראל במשולש המסורתי המכונן, נכלל בלאומיות, ואת מקומה של ארץ ישראל כיסוד נפרד יתפוס, לפי הצעה זו, האוניברסלי. אני מקווה שהצעה זו לא תתקבל על דעת רוב מניין ובניין של הציבור הציוני-דתי.
3. שני זרמים יסדו את המזרחי: 'דתי-חרדי' ו'מדיני', ביניהם שרר מתח והתגלו ניגודים. בקול קורא ראשון שפרסמה המזרחי נאמר: "לחזק ולהרחיב את הרגש הדתי בתוך הציונות, ולהפיץ את הרוח הציונית בכל גבולות אחינו היראים" [יראים = חרדים, אז כל הדתיים נקראו חרדים] … ציון ותורה הן שתי קדושות המשלימות זו את זו", הרב יהודה לייב הכהן פישמן מימון, ספר המזרחי, קובץ לזכר הגאון רבי יצחק יעקב ריינס זצ"ל, ירושלים, תש"ו, עמ' ק-קא. בעקבות פוגרום קישנייב והסכנה לגל פוגרומים ולהתבוללות המונית ברחבי רוסיה, ובהיעדר הסכמה להעניק ליהודים את ארץ ישראל, הציע הרצל לקבל את ההצעה להתיישבות זמנית במזרח אפריקה (אוגנדה), ולהציל מכליה מיליוני יהודים. רוב חברי סיעת המזרחי תמכו בהצעה. הרב ריינס כתב: "הסכם הסכמנו להצעה האפריקנית מפני ששמנו לב לצרכי העם החביב עלינו יותר מן הארץ … בהסכימנו לאפריקה לא אמרנו להסיח חלילה את דעתנו אף רגע אחד מציון … הסכמנו לאפריקה מפני שעל ידה הננו מקווים להציל חלק הגון מעמנו … ובטוב לישראל טוב גם לארצנו. אם אין ישראל בעולם, אין ציון בעולם", גאולה בת יהודה, איש המאורות – רבי יעקב יצחק ריינס, ירושלים, תשמ"ה, עמ' 209. הרב ריינס לא זנח חלילה את ארץ ישראל, ראו מכתביו מאותם ימים לישראל זנגויל, במישור – שבועון לספרות ולשאלות הזמן, שנה א, גיליון לד, י' באלול ת"ש, 9 בספטמבר 1940, גילון לה, י"ז באלול ת"ש, 20 בספטמבר 1940.
4. "תנו רבנן: 'וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ' (דברים, י"א יד) – מה תלמוד לומר – לפי שנאמר: (יהושע, א' ח) 'לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה', יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: 'וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ' – הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל; רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום – מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר: (ישעיהו, ס"א ה) 'וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וּבְנֵי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם וְכֹרְמֵיכֶם'. ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום – מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר: (דברים, י"א יד) 'וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ', ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר: (דברים, כ"ח מח) 'וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ וגו'. אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל – ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי – ולא עלתה בידן" (בבלי, ברכות לה ע"ב). שתי דרכים מוצעות בגמרא: רבי ישמעאל אומר: "הנהג בהם מנהג דרך ארץ", משמע שילוב בין חיי התורה לחיי עבודה, במובן הרחב של שני המושגים, הקודש והחול. גישת רבי שמעון בר יוחאי שונה – מיקוד בחיי תורה, את העבודה יעשו זרים. מסקנת הגמרא ברורה, דרכו של רבי ישמעאל היא דרך הרבים. במקום אחר הוכחתי שהגמרא דנה בדרך חיים מומלצת לרבנן, לתלמידי חכמים. דרכו של רשב"י מוקשה וטעונה בירור, ונראה שהוא מכוון לעם שיוצא לגלות. (יוחנן בן יעקב, "אידיאל או כורח מציאות, עיון בגמרא ברכות לה ע"ב", תורה ועבודה – לקט מקורות ומאמרים, בעריכת הנ"ל, תנועת בני עקיבא בישראל – ההנהלה הארצית, ניסן תשל"ט [מהדורה שנייה, תשמ"ג], עמ' 45-49).
5. המעלות ממעמקים, ראה אור מיד אחרי מלחמת יום הכיפורים והיה מקור השראה למייסדי גוש אמונים. לימים, שינה הרב עמיטל את דעתו, הציג עמדה מורכבת הרבה יותר, יסד את תנועת מימד ועמד בראשה.
6. לעיל, הראי"ה קוק, "שלושה כוחות מתאבקים במחנה", ומקומו של הקודש העליון מעל כולם; יהודה מירסקי, הרב קוק – מבט חדש, 2021; פרופ' דב שוורץ, הכתיר את הפרק בו דן בראי"ה קוק ובציונות-הדתית בכותרת: "אלטרנטיבה 'חרדית לאומית' לציונות הדתית: הרב קוק", הציונות הדתית – תולדות ופרקי אידאולוגיה, תשס"ג, 2003, עמ' 47-40.
7. עד כמה עמוק חדרה המחשבה המוטעית שהראי"ה קוק הוא אבי הציונות-הדתית, מייסדה ומעצב דרכה, למדנו בכנס "תחת כיפה אחת – כנס מעלה – המרכז לציונות הדתית", לוד, י"ג בחשוון תשפ"ה, 14.11.2024. המנחה פתחה את הכנס בקביעה שהציונות הדתית הוקמה על ידי הראי"ה קוק לפני מאה שנים, עם ייסוד ישיבת מרכז הרב, והוא שהטביע בה את השילוש: עם ישראל – ארץ ישראל – תורת ישראל! הדברים נאמרו בתמימות של מי שחונכה במערכת החינוך הדתית, וזו 'האמת' ההיסטורית והרעיונית המוכרת לה. במובן ידוע זו הנדסת תודעה, שהשתרשה בציבור ותוצאותיה קשות, כפי שאראה בהמשך.
8. לעומת דברים אלו, הראי"ה קוק במאמרו הנ"ל על שלושת הכוחות, ציין ששניים משלושת הכוחות מקורם בעולם הנוכרי הסובב אותנו, ומשם נטלנו אותם: הלאומיות היא הציונות, וההשכלה היא הליברליזם, שתיהן תנועות מודרניות.
9. הרב יצחק ניסנבוים, "חינוך", הגות ולב, דרושים ונאומים קצרים, וארשה תר"פ, 1920, תרפ"ה, 1925, עמ' 145.
10. הרב יצחק ניסנבוים, "היהדות ההיסטורית", היהדות הלאומית, וארשה, תר"פ, 1920, עמ' 12. לעיל הראיתי דוגמאות למושגים ולערכים אותם קלטה היהדות מהתרבות הנוכרית באותם ימים.
11. הרב נריה חזר ואמר: "עשבים יצמחו על כף ידִי ולימודי חול לא ייכנסו לישיבתנו הקדושה", וכך פעלה הישיבה בשנותיה הראשונות. לימים, שולבו לימודי חול בתוכנית הלימוד בישיבה, הרב נריה ראה זאת בדיעבד ולא לכתחילה. יוחנן בן יעקב, "דמותו האחרת", עמודים, אדר תשנ"ו, עמ' 136-134. פולמוס רחב התפתח סביב מאמר זה. על דרכה של הישיבה: עפרה אלעד, מ"תורה ועבודה" ל"תורה" מול "עבודה": תנועת "בני עקיבא" בארץ ישראל מהקמתה של ישיבת כפר הרא"ה ב-1939 ועד אמצע שנות ה-60, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת תל אביב, מרץ 2004; מרדכי סער מרמורשטיין, עיצוב אתוס ציוני דתי – הגותו ופעלו של הרב משה צבי נריה, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת בר אילן, סיון תשע"א.
12. ישיבת היישוב החדש, (ישיבת הרב עמיאל), נוסדה בתרצ"ח, 1938, ביוזמת המרכז העולמי של המזרחי, על ידי הרב משה אביגדור עמיאל, מראשי המזרחי. היא קמה מלכתחילה כישיבה תיכונית שמשלבת לימוד תורה והשכלה כללית. באלול תש"ה, 1945, קמה מדרשיית נוע"ם (נוער המזרחי), על ידי הרב יהושע יגל וישראל סדן, ברוח משנת הרש"ר הירש – תורה עם דרך ארץ.
13. יוחנן בן יעקב, "לא בבית ספרנו", מוסף שבת, מקור ראשון, ב' בתמוז תשע"ה, 19.6.2015, עמ' 4. תגובתו של יו"ר הנהלת החמ"ד, "חזון חינוכי ולא מניפסט פולמוסי", מוסף שבת מקור ראשון, ט' בתמוז תשע"ה, 26.6.2015, עמ' 16. באותן שנים צורפו לחמ"ד תלמודי תורה בהם לא נלמדו כלל לימודי ליבה כגון אנגלית.
14. הציבור הדתי לאומי, פרט לחריגים מעטים, עמד במבחנים ששום ציבור בישראל לא עמד בהם, וגילה אחריות רבה לעם ולמדינה. ייתכן שניתן לייחס זאת למורכבות שנעוצה בשורש הציונות-הדתית. הרב צבי יהודה – ראש ישיבת מרכז הרב והמנהיג הרוחני של גוש אמונים ושל הציבור האמוני – דייק בדבריו: "קבועה לנו הוראה ברורה של חז"ל כי 'גאולתם של ישראל בתחילה היא קמעה קמעה' (ירושלמי, ברכות, פ"א, ה"א) … שהיא קובעת את מהלך גאולתם של ישראל לכל צדדיה המעשיים והרוחניים, הלא היא כוללת בתוכה גם את כל ההפסקים והעיכובים, גם את כל הנסיגות והכִּשלונות, גם את כל העיכובים והסיבוכים, אשר לכל פרשת המהלך הזה", "המדינה כהתקיימות חזון הגאולה", הצפה, כ"ט בסיון תשי"ג, 12.6.1953; הרב צבי יהודה הכהן קוק, לנתיבות ישראל, ירושלים, תשכ"ז, עמ' 195-188.
15. קולמוסים רבים נשברו בסוגיה זו. ראו לדוגמה מאמרו של ידידי המנוח, אמנון שפירא, "הציונות הדתית – במתח משברי שבין דתיות להתחרדות", יובל המאה של המזרחי – מאמרים ומחקרים במלאת מאה שנה ליסוד המזרחי, תרס"ב-תשס"ב, בעריכת יצחק אלפסי וגאולה בת-יהודה, ירושלים, תשס"ב, 2002, עמ' רלד-רמא.
16. דוגמה למגמה זו הם דבריו של הרב יעקב משה חרל"פ, תלמיד חבר של הראי"ה קוק שעמד בראש ישיבת מרכז הרב: "בכל תקופה ותקופה ישנה נקודה מיוחדת שדרך הנקודה ההיא מאיר כל הטוב ומתוכה מתנוצצים כל קיומי התורה והמצוות […] בעקבתא דמשיחא הנקודה העיקרית היא ארץ ישראל וממנה נובע הכל ומבלעדי ההתאחזות בה אין שום השפעה של קדושה בעולם" (הרב חרל"פ, מי מרום, מעייני הישועה, עמוד קצ"ו). דברים אלו צוטטו אין ספור פעמים מאז מלחמת ששת הימים, והיו בין המובילים להתמקדות הציבור הדתי לאומי בסוגיית ארץ ישראל, כנושא מרכזי בהוויה, שדוחה כמעט כל יסוד אחר. היבט זה של המפנה בציבור הדתי לאומי זכה להתייחסויות רבות ולניתוחים לרוב. היו מי שתלו בו את עיקר המהפך שחל בציבור הדתי לאומי.
17. כריאקציה התארגן ציבור ציוני-דתי ליברלי, מתון, בתנועת נאמני תורה-ועבודה, ובמפלגת מימד, בראשות הרב יהודה עמיטל.
18. לתנועות ציבוריות חוץ פרלמנטריות יש יכולת השפעה על המדיניות הלאומית, כדוגמת גוש אמונים ושלום עכשיו. לא כאן המקום לדון בשאלת קיומה של מפלגה דתית, לעניות דעתי ראוי להימנע מכך ולפעול כתנועה חוץ פרלמנטרית.
