בס"ד, כסלו תשע"ב, דצמבר 2011
יוחנן בן יעקב, כפר עציון
במאמר זה אנסה להציע פשר לנס פך השמן, כהסבר לשמונה ימי החנוכה. בחלק הראשון אציג את הבעיה, ובחלק השני אציע הסבר לקביעת חז"ל את נס פך השמן כיסוד מכונן את חג החנוכה. בחלק הראשון, שתי פנים של החג; ארבע תמיהות על אגדת פך השמן וארבעה הסברים לחג חנוכה בן שמונה ימים, מיום כ"ה בכסלו. בחלק השני שעיקרו סקירה היסטורית, אברר את שורשיו ההיסטוריים של החנוכה. ומתוך כך הסבר לבחירתם של חכמינו למקד את תשומת הלב בנס פך השמן. לסיום, אתמודד עם יחסה של התנועה הציונית לחג החנוכה, ועם הכשל בפרשנות שניתנה לנס פך השמן. המאמר מבוסס על ספרות בית המדרש – מקורות חז"ל וגדולי ישראל לאורך הדורות, ועל מאמרים רבים שנכתבו בנושא. נמנעתי מעיון עומק מחקרי בכל אחד מהמקורות שהבאתי במאמר.
ראשיתו של המאמר בשיעורים שהעברתי לפני יובל שנים בבית ספר שדה ובקיבוץ כפר עציון, ובמקומות נוספים. במהלך השנים נוספו לגרסה המקורית עוד ועוד מקורות והיבטים שהעשירו והרחיבו אותה. בחרתי להשאיר את המקורות ככתבם וכלשונם ולא לתמצת אותם בלשוני. כך יקל על הלומדים את הסוגיה לעיין בהם וללמוד אותם.
א. שתי פנים לחג:
גבורת החשמונאים במלחמה
"על הנסים ועל הפורקן ועל הגבורות ועל התשועות ועל הנפלאות ועל המלחמות. בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו כשעמדה מלכות יוון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם, רבת את ריבם, דנת את דינם נקמת את נקמתם, מסרת גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, וטמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים וזֵדים ביד עוסקי תורתך, ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך, ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה. ואחר(י) כך(ן) באו בניך לדביר ביתך ופינו את היכלך, וטיהרו את מקדשך, והדליקו נרות בחצרות קודשך, וקבעו שמונת ימי-חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול". (תפילת על הנסים מן הסידור; תוספתא ברכות, ג יד; מסכת סופרים, כ ו)
נס פך השמן
"מאי חנוכה? דתנו רבנן: בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה תמניא … כשנכנסו יוונים להיכל וטִמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי וִנצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק (אלא) יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה". (בבלי, שבת, כא ע"ב)
בתפילה – ניצחון החשמונאים ואחריו הדלקת נרות.
בגמרא – נס פך השמן, הדלקת הנרות.
שתי נקודות חשובות עולות מתפילת "על הנסים":
- "ואחרי כן באו בניך לדביר קודשך" – חנוכה מתייחסת לניצחונות החשמונאים בארבעה קרבות בהם בלמו החשמונאים את צבאות הסלווקים בראשית המרד, והן קדמו לטיהור המקדש וחנוכתו: קרב לבונה, קרב מעלה בית חורון, קרב אמעוס וקרב בית צור הראשון (בצלאל בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, ירושלים, תשמ"א). אחריהם באו קרבות בהם הרחיבו החשמונאים את תחומי שלטונם וייסדו ממלכה גדולה, והם מחוץ לגבולות חנוכה לפי "על הנסים".
- "באו בניך לדביר ביתך ופינו את היכלך, וטיהרו את מקדשך, והדליקו נרות בחצרות קודשך" – הדלקת הנרות הייתה אחרי פינוי המקדש וטיהורו, ובשלב זה לא היה צורך בנס. כך עולה גם מספר מקבים: "ויהי בראותם את המקדש כי-שָמֵם … ויקרעו בגדיהם … ויתאבלו מאד … ויצו יהודה … ויבחר את הכהנים אשר לא הֻטמאו … לטהר את המקדש … ויחדשו את כל כלי הקודש וישימו את המנורה אל ההיכל … ועל המנורה העלו נרותיה להאיר במקדש" (מקבים א, ד, לה-מט, כאן ובהמשך, ע"פ תרגום ראשון לעברית, יצחק זעליג פרענקיל, ליפציג, תק"צ, ירושלים, תש"מ). האדמו"ר מלובביץ, הסביר כי ההדלקה הנזכרת בתפילה נעשתה ב"חצרות קודשך", ואין הכוונה להדלקת הנרות במנורת המקדש שנעשתה בשמן הנס.
הרמב"ם קשר את שני המרכיבים לסיפור אחד:
"בבית שני כשמלכי יוון גזרו גזירות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות … ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות וצר להם מאד לישראל מפניהם ולחצום לחץ גדול, עד שריחם עליהם אלוהי אבותינו והושיעם מידם והצילם, וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והושיעום והרגום, והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה עד החורבן השני. וכשגברו ישראל ואִבדום, כ"ה חודש כסלו היה, ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים, עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור. ומפני זה התקינו חכמים שבאותו דור שיהיו שמונת ימים אלו, שתחילתן בכ"ה בכסלו, ימי שמחה והלל ומדליקין בהן הנרות … להראות ולגלות הנס. וימים אלו הן הנקראים חנוכה". (רמב"ם, הלכות חנוכה, זמנים ג א-ג).
לעומתו, הרב שלמה גורן סבור שלפנינו שני מרכיבים שונים בתכלית:
"תפילת 'על הנסים' הקושרת תגי תהילה ותפארת, קדושה ומלכות, למלחמות החשמונאים, העומדים בסתירה קוטבית לגישה השלילית של התלמוד… 'על הגבורות ועל התשואות ועל הנפלאות ועל המלחמות', מבלי להזכיר כלל את נס פך השמן … התפילה מתמקדת בייחוד שבניצחונות החשמונאים, שתי השקפות קוטביות אלו, של התלמוד הבבלי ושל נוסח התפילה". ("תכנו של חג החנוכה לפי מגילת תענית", הצופה. תרע"ח-תשנ"ה, 1994-1918, הרב הצבאי הראשי, הרב הראשי לארץ ישראל)
גם במקור המשלב את הניצחון הצבאי עם הדלקת נרות אין זכר לנס פך השמן:"זאת חנוכה שאנו עושים זכר לחנוכת בית-חשמונאי שעשו מלחמה וניצחו לבני יוון ואנו עכשיו מדליקין". (פסיקתא רבתי, פרשה ו)
ב. ארבע תמיהות בעניין נס פך השמן:
נס פך השמן, שרווח כהסבר עיקרי לחג החנוכה, מעורר קושיות ותהיות, הן בהיבט ההלכתי הצרוף והן בעובדה שגדולי ישראל העלו הצעות אחרות כהסבר עיקרי לקביעת חג החנוכה, הצעות שמתעלמות מנס פך השמן:
- טומאה הותרה בציבור
על פי ההלכה אין איסור להדליק את הנרות במקדש בשמן טמא, אם אין שמן טהור. מכאן שלא היה צורך בנס פך השמן: "וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד (ויקרא כ"ד ב), תמיד אף בשבת, תמיד אף בטומאה" (תורת כוהנים, אמור, יג). "טומאת המת הותרה בציבור … דחויה בציבור" (בבלי, יומא ו ע"ב; הרא"ם; ערוך השולחן).
- נר מערבי – נס ריבוי שמן
נס ריבוי שמן התחולל בבית המקדש השני כל יום – הנר המערבי הוזן בכמות שמן זהה לשאר הנרות ודלק כפליים מהם. מכאן לכאורה, אין חידוש וייחוד בנס פך השמן בחנוכה: "יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה' תָּמִיד (ויקרא כד ג), זה נר מערבי שנותן בה שמן כמידת חברותיה וממנה היה מתחיל ובה מסיים" (בבלי, שבת כב ע"ב). רש"י: "וממנה היה מדליק הנרות בין הערביים, ובה היה מסיים הטבת הנרות, שדלק כל היום ואינו מיטיבו עד הערב".
- מתי התחולל נס פך השמן
בעת שִחרור המקדש היו הכוהנים הלוחמים טמאי מתים מהקרבות שניהלו, אף המקדש וכליו היו טמאים. כל מגע טומאה וכל כלי היה מטמא את השמן הטהור. לפי ספר מקבים (א, ד, מב), נבחרו כהנים שלא נטמאו. גם אז היה עליהם לטהר את המקדש וכליו (להלן).
- שבעה ימי נס – קושיית הבית יוסף
מרן רבנו יוסף קארו הִקשה: "מדוע תִקנו חז"ל להדליק שמונה ימים, הלוא ליום אחד היה שמן מן המוכן, אם-כן לא הוצרכו לנס אלא שבעה ימים"? (בית יוסף, או"ח, סימן תר"ע). על קושיה זו השיב רבנו מנחם המאירי שתי תשובות – אחת באיכות השמן שהייתה גם ביום הראשון והשנייה בביאור היום השמיני: "בכל יום ויום היה הנס מתרבה ומתחדש יותר. ולילה ראשון שלא היה שם נס השמן – מברכין על הגאולה ועל הודאת מציאת הפך, ושאר הלילות על נס השמן". (בית הבחירה, בבלי, שבת; פרי חדש, שם.)
ר' חיים הלוי סולובייצ'יק מבריסק הִקשה: מצווה להדליק בשמן זית, ואילו החשמונאים הדליקו בשמן נס? ותירץ: הנס היה בתוספת איכות לשמן הזית.
האדמו"ר מאוסטרובצה (רבי מאיר יחיאל הלוי הולשטוק), מציע אבחנה בין מעשה נס למעשה ידי אדם. לדבריו, מעשה האדם חשוב ויפה יותר ממעשה הנס:
"נמנו וגמרו חכמים שמעשי בני אדם יפים ממעשי המקום. ומעשי בני ישראל שאין סומכין על הנס, ועושים ומתאמצים ומקיימים בעצמם את המוטל עליהם, ודאי שיפים וחשובים יותר, כלפי מעלה וכלפי מטה גם יחד, ממעשי הקב"ה דרך נס. נמצא, שיום שמיני של חנוכה בו חדלו להשתמש במעשי נסים והדליקו נרות הקודש במנורה, ממעשי ידיהם עצמם – יום זה חשוב ויפה יותר מכל שבעת ימי הנס. האור בו זוהר ויקר יותר, ולא עוד אלא שהוא סוף סוף גם מעלה אִתו את שבעת ימי הנרות של מעשה הנס".
ג. ארבעה הסברים לקביעת שמונה ימי חג החנוכה
המקורות מציעים לפחות ארבעה הסברים שונים, לשמונה ימי חנוכה? אלה אינם מבוססים על נס פך השמן:
מקורות קדומים:
מגילת תענית, (מגילה קצרה משלהי ימי בית שני ובה רשימת ימים טובים שנתחדשו ונקבעו לדורות). בחודש כסלו מציינת המגילה: "בעשרים וחמישה בו חנוכת [יומי חנוכה] יומין תמניה ודלא למספד" (ימים שמונה ואין מספידים בהם). למגילה זו חוּבר סכוליון, פירוש מאוחר מבוסס על ברייתות מימי התנאים. סכוליון זה מצוי בכמה נוסחאות (לניתוח נוסחאות הסכוליון בעניין זה, ורד נועם, "נס פך השמן: האמנם מקור לבירור יחסם של חז"ל לחשמונאים?" (ציון, כרך סז, חוברת ד [תשס"ב, 2002]., עמ' 400-381):
1. שיפודים של ברזל
לפי הסכוליון, שמונת ימי החנוכה נקבעו לזכר שמונה שיפודים בהם הדליקו החשמונאים נרות במקדש. הסבר זה מופיע גם בכמה מקומות בגמרא ובספרות מדרש ואגדה:
"ומה ראו לעשות (חנוכה)זו שמונה (ימים)? – אלא בימי (מלכות) יוון נכנסו בני-חשמונאי (להיכל) להר הבית ושבעה שיפודין של ברזל היו בידיהם וחָפוּם (וחברום) בבעץ [בדיל] והיו מתעסקין בהם כל שמונה". (סכוליון למגילת תענית, כתב-יד פ', ורד נועם, מגילת תענית, הנוסחים – פשרם – תולדותיהם, ירושלים, תשס"ד, עמ' 266)
"כשנכנסו יוונים להיכל טִמאו כל הכלים ולא היה (להם במה להדליק שמן)וכשגברו מלכות בית חשמונאי [מצאו פך אחד בחותמו של כהן גדול ונעשה נס והדליקו ממנה עד שמונה ימים] והביאו שבעה שיפודי ברזל וחפום בבעץ והתחילו להדליק". (שם, שם, כתב יד א')
לפני רבנו יצחק בן משה מוינה (מאה 13), בעל אור זרוע (סימן שכ"א), היה נוסח סכוליון למגילת תענית בו נזכר רק מעשה השיפודים ולא נס פך השמן. את נס פך השמן הביא ר' יצחק מהגמרא (בבלי, שבת), בשם רבו, רבי יהודה שירליאון. הסבר השיפודים נזכר בגמרא ובמדרש: "רב יוסי בר רב יהודה אומר: ואף של עץ לא יעשה, כדרך שעשו מלכי בית-חשמונאי … שיפודים של ברזל היו וחפוּם בבעץ (רש"י: בדיל), העשירו – עשאום של כסף, חזרו והעשירו – עשאום של זהב". (בבלי, מנחות, כח ע"ב; ראש השנה, כד ע"ב; עבודה זרה, מג ע"א)."ולמה מדליק נרות בחנוכה? אלא בשעה שנצחו בניו של חשמונאי הכהן הגדול למלכות יון … נכנסו לבית המקדש מצאו שם שמונה שיפודין של ברזל וקבעו אותם והדליקו בתוכם נרות". (פסיקתא רבתי ב, ה, ע"א)
2. חנוכת המזבח
בסכוליון הנ"ל למגילת תענית הסבר נוסף: "ומצאו מזבח סתוּר ותקנוהו כל שמונה [ימים] וכלי שרת, ולכך נוהגת שמונה והייתה חנוכת המזבח". (סכוליון למגילת תענית, כתב יד א', שם)
ביאורים מאוחרים:
3. שמונה ימי מילה
"ויש שכתבו: לפי שביטלו מהם מצוות [ברית] מילה שהיא לשמונה ימים" ולפיכך קבעו שמונה ימי חנוכה. (ערוך השולחן, הלכות חנוכה תר"ע. הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין. ליטא, אב"ד נובהרדוק, תקפ"ט–תרס"ח, 1829–1908). גם המהר"ל מפראג קשר את שמונת ימי החנוכה עם ברית המילה, שניהם מבטאים קדושה שמעל הטבע: "הנהגת עולם הטבע הוא תחת המספר ז', כי בז' ימים נברא העולם הזה הטבעי. לפיכך מה שאחרי הטבע הוא תחת המספר ח'… לכך [ברית] המילה שהיא [מ]על הטבע, שהרי לפי הטבע אדם נולד ערל … והמילה הוא [מ]על הטבע ולכך המילה ביום הח'". (הרב יהודה ליווא בן בצלאל, המהר"ל מפרג, נר-מצווה)
4. איסור עשיית מנורה כדמות מנורת המקדש
הראי"ה קוק העלה נימוק שונה להדלקת שמונה נרות חנוכה בחנוכייה בעלת שמונה קנים, ולא שבעה קנים:
"ליתן טעם על תיקון שמונה ימי חנוכה והנס לא היה כי אם יום אחד [ז' ימים?] שהרי היה בו להדליק יום אחד. לע"ד [לעניות דעתי] עיקר הטעם כדי שלא יבאו לעשות מנורה בת שבעה קנים, שהוא איסור דאורייתא, כדאיתא בפרק 'כל הצלמים' (בבלי, עבודה זרה): 'לא יעשה אדם מנורה תבנית מנורת המקדש' … ואם יתקנו ז' נרות, ימצאו הרבה שיעשו מנורה בת ז' קנים… קרוב המכשול לעשות תבנית המנורה". (הראי"ה קוק, מצוות הראי"ה, סימן תר"ע. הרב הראשי לארץ ישראל, תרכ"ה-תרצ"ה, 1935-1865)
המקור לדבריו: "לא יעשה אדם בית תבנית היכל … מנורה כנגד מנורה, אבל עושה של חמישה ושל שישה, ושל שמונה [קנים] ושל שבעה לא יעשה … אף של עץ לא יעשה כדרך שעשו מלכי בית-חשמונאי … שיפודים של ברזל היו". (בבלי, עבודה זרה, מג ע"א; מנחות, כח ע"ב; ראש השנה, כד ע"ב)
ד. נס פך השמן – מה מקורו?
אגדת נס פך השמן המובאת בגמרא אינה מוכרת אלא מהברייתא בתלמוד הבבלי (שבת, כא ע"ב). מאוחר יותר, בבבל, בשאילתות דרב אחאי גאון, נזכר נס פך השמן כבסיס לחיוב להדליק נרות חנוכה שמונה ימים. לעומת זאת, יוסף בן מתתיהו מתאר את חנוכה, חג האורים, וכלל לא הזכיר את נס פך השמן (קדמוניות היהודים, 7, 12). חוקרי ספרות ימי הבית השני מדגישים את היעדרו המוחלט של סיפור פך השמן ממקורות ארץ ישראליים: "אצל כל פיטני ארץ ישראל הקדומים אין כל רמז לנס פך השמן המפורסם. סיפור זה, שמקורו בתלמוד הבבלי, אינו מופיע בשום מקור ארץ ישראלי. שתיקתם של המקורות המדרשיים והפיטניים כאחד, יש בה כדי ללמד שבארץ ישראל אכן לא ידעו את העניין בעת הזאת". (שולמית אליצור, "פיוטי החנוכה – סמל מול ריאליה", ימי בית חשמונאי, ירושלים, תשנ"ו, עמ' 310-303). "אין הוא [הסכוליון למגילת תענית] מוּדע לאחת האגדות המפורסמות ביותר המשוקעות בתלמוד, האגדה של נס פך השמן". (ורד נועם, מגילת תענית, תשס"ד; הנ"ל, "נס פך השמן …", הנזכר לעיל). "נס פך השמן המופלא לא תפס מקום אצל אותם יהודיים [בימי הביניים]. מותר לומר שאגדה זו הפכה בספרות היהודית למוטיב משני לגמרי". (דוד פלוסר, "ההשכיח עם ישראל את החשמונאים בימי הביניים", קתדרא, 75, ניסן תשנ"ה, עמ' 54). גם בשולחן ערוך לר' יוסף קארו, צפת, ובמפה שפרש הרמ"א, קרקוב, (מאה 16), לא נזכר נס פך השמן.
הדבקים בסיפור נס פך השמן מציעים לשלב בין המקורות. יש המסבירים כי 'טומאה' שנזכרת בסיפור משמעה – 'שיקוץ וחילול', לא טומאה הלכתית אלא עבודה זרה וזימה. הרב פרופ' דניאל שפרבר מציע סדר דברים זה: הדלקה מפך השמן בשיפודי ברזל עם כניסת החשמונאים למקדש, לפני כ"ג בחשוון. הדלקת המנורה בכ"ה בכסלו היתה בשמן הטהור ("על המסורות בחנוכת הבית", סיני נד, טבת-שבט תשכ"ד).
שני הסברים מדוע נדרש נס פך השמן להתפרש על פני שמונה ימים, מוסיפים על הקושי בהבנת האגדה:
- הבאת שמן מתקוע הגלילית
"למה אנו עושין שמונת ימי חנוכה … מפני שהשמנים באים מחלקו של אשר דכתיב: 'וטובל בשמן רגלו' … ומקום היה לו שנקרא תקוע … ומשם עד ירושלים היה מהלך ח' ימים בין הליכה בין חזרה". (אוצר גאונים למסכת שבת. ראו גם בית יוסף על הטור, אורח חיים, תר"ע; המאירי שם; הר"ן, אורח חיים, הלכות חנוכה, ועוד).
איזור יהודה שופע כרמי זיתים. תקוע שביהודה נודעה בריבוי שמן זית, באיזור חודשו מטעי זיתים בשנים האחרונות. על תל תקוע מצאנו שרידים של בתי בד קדומים, עדות לשפע השמן שהופק בסביבה בעת העתיקה. לפיכך, מדוע היה עליהם להצפין לגליל כדי להביא שמן טהור למקדש? הסבר זה אינו מתיישב עם הריאליה.
- טומאת-מתים
"כל ישראל היו בחזקת טמאי מתים ואי אפשר לתקן שמן טהור עד שיעברו עליהם שבעה ימים מיום טומאתם, ויום אחד לכתישת הזיתים ותיקונם להוציא מהם שמן". (בית יוסף, טור או"ח, חנוכה, תר"ע; ערוך השולחן, הלכות חנוכה, תר"ע)
אף הסבר זה קשה, שהרי אם כל ישראל היו טמאי מתים כיצד הדליקו נרות בשמן טהור – מגע ידם ומגע השמן עם הכלים הטמאים, הפיג את טהרתו. ועוד, אם צודקים הגאונים שהיה על החשמונאים להביא שמן טהור מהגליל, כמובא בנימוק הקודם, הרי שפרק הזמן בו נדרש הנס היה ארוך יותר משמונה ימים, שכן המביאים היו חייבים להיטהר לפני שנטלו בידם שמן טהור מהגליל (לעיל ראינו הצעה שהכוהנים שטפלו בשמן לא נטמאו).
ה. חנוכת המשכן / המקדש
"מאי חנוכה" שואלת הגמרא – מה אם כן מקורו של חג החנוכה, שמונה ימי חנוכה מיום כ"ה בכסלו ?
1. הבסיס לקביעת חג החנוכה ביום כ"ה בכסלו
קביעת חנוכה ביום כ"ה בכסלו מיוסדת על שורשים קדומים – חנוכת המשכן במדבר: "בכ"ה בכסלו מגמר מלאכת המשכן ועשה מקופל עד אחד בניסן כמו שכתוב: 'בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד' (שמות מ ב) … ומעתה הפסיד כסלו שנגמרה בו המלאכה. אמר הקב"ה: עלי לשלם. מה שילם לו הקב"ה? – חנוכת חשמונאי". (פסיקתא רבתי, פרשה ו ה). למדנו שמלאכת הקמת המשכן הסתיימה בכ"ה בכסלו, ובו נקבע חנוכה.
מועד ייסוּד בית המקדש השני:
בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַתְּשִׁיעִי בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הָיָה דְּבַר ה' אֶל חַגַּי הַנָּבִיא לֵאמֹר… וְעַתָּה שִׂימוּ נָא לְבַבְכֶם מִן הַיּוֹם הַזֶּה וָמָעְלָה מִטֶּרֶם שׂוּם אֶבֶן אֶל אֶבֶן בְּהֵיכַל ה'… שִׂימוּ נָא לְבַבְכֶם מִן הַיּוֹם הַזֶּה וָמָעְלָה מִיּוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַתְּשִׁיעִי לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻסַּד הֵיכַל ה' שִׂימוּ לְבַבְכֶם. (חגי ב, ח-כג)
למדנו שייסוד בית המקדש השני היה ביום אחרי עשרים וארבעה לתשיעי, הוא יום כ"ה בכסלו. הנביא חוזר ודורש מאִתנו "שימו אל לבבכם" לעניין זה! (וכך מפרש גם הרב יעקב עימדין, בספרו מור וקציעה).
ספר מקבים והיסטוריון ימי הבית השני, יוסף בן מתתיהו, מציינים שבאותו יום, כ"ה בכסלו, טימאו היוונים את המקדש. וכחלוף שלוש שנים, בדיוק באותו מועד, קבעו החשמונאים את חג החנוכה:
"ויהי ביום החמישי ועשרים לחדש התשיעי הוא כסלו … ויחנכו את המזבח בעצם היום אשר טמאו אותו הגויים … ויחוגו את חנוכת המזבח שמונת ימים … ותהי שמחה גדולה בכל העם כי גלל ה' את חרפת הגויים מעליהם. ויצו יהודה ואחיו וכל קהל ישראל לחֹג את חנוכת המזבח ביום החמישה ועשרים לחֹדש כסלו, שמונת ימים, מדי שנה בשנה בהלל ובתודה לה'" (מקבים א, ד, נא-נד)
יוסף בן מתתיהו: "בעשרים וחמישה לחודש כסלו… הדליקו נרות במנורה והקטירו על המזבח… דברים אלה נעשו לאחר שלוש שנים באותו יום שבו נהפכה עבודת הקדש של היהודים לעבודת שיקוץ טמאה. כי בית המקדש שהושם על ידי אנטיוכוס, עמד בשממונו שלוש שנים … בית המקדש נחנך באותו יום, עשרים וחמישה בחודש אפלאיוס. (קדמוניות היהודים, יב, ו-ז)
כ"ה בכסלו – גמר מלאכת המשכן; ייסוד בית המקדש השני; יום בו טִמאוהו הנוכרים ובו נחנך על ידי המקבים.
2. שמונה ימי חנוכה
הסכוליון למגילת תענית קושר בין חנוכת המשכן במדבר לחנוכת בית המקדש הראשון בימי שלמה, ומקשה: "והלא חנוכה שעשה משה אינה אלא שבעה … והלא חנוכה שעשה שלמה אינה אלא שבעה … מה ראו לעשות זאת שמונה?" (מגילת תענית, סכוליון, כתב-יד פ'; ראו שם, כתב-יד א'). ספר מקבים משיב: "אז יגלה ה' את המקום וכבוד ה' יופיע בענן כאשר היה בימי משה ובימי שלמה בהתחננו אל ה'… כאשר התפלל משה ותצא אש מלפני ה' … כן נענה גם שלמה בתפילתו. כי אש ירדה מן השמיים … וכאשר דרש משה… כן עשה שלמה בהקריבו את קורבנותיו שמונה ימים… כן עשה גם יהודה [המקבי]". (מקבים ב, ב, ח-יט)
חנוכת המשכן במדבר, ביום השמיני והאחרון לימי המילואים: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי … וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם. (ויקרא ט, א-כ"ד)
חנוכת בית המקדש הראשון
וַיִּקָּהֲלוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי … וַיַּעֲלוּ אֶת אֲרוֹן ה' וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ… וַיָּבִאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' אֶל מְקוֹמוֹ אֶל דְּבִיר הַבַּיִת אֶל קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים … וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ … שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים, אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם. בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת הָעָם וַיְבָרֲכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֵּלְכוּ לְאָהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב (מלכים א, ח ב-ו; סה-סו; דברי הימים ב', ה' ב-ח)
תיאור מקביל בדברי הימים, שם נוספה האש שירדה מהשמים והעצרת שעשה שלמה ביום השמיני:
וּכְכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל וְהָאֵשׁ יָרְדָה מֵהַשָּׁמַיִם … וְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רֹאִים בְּרֶדֶת הָאֵשׁ וּכְבוֹד ה' עַל הַבָּיִת … וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה אֶת הֶחָג בָּעֵת הַהִיא שִׁבְעַת יָמִים וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ … וַיַּעֲשׂוּ בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצָרֶת, כִּי חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ עָשׂוּ שִׁבְעַת יָמִים וְהֶחָג שִׁבְעַת יָמִים. וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי שִׁלַּח אֶת הָעָם לְאָהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב (דברי ימים ב, ז א-ב, ח-י).
חנוכת המשכן במדבר הייתה "ביום השמיני" (לדעה אחת ראש חודש ניסן ולדעה שנייה ח' בניסן. כתום שבעה ימי המילואים בהם הכין משה את המשכן ואת הכהנים לחנוכת המשכן), ולוותה באש מלפני ה'. חנוכת בית המקדש הראשון בימי שלמה המלך הייתה בחג הסוכות, אף היא עד היום השמיני, ולוותה באש שירדה מהשמים.
בין חנוכה לסוכות
המקור לקביעת שמונה ימי חנוכה הוא חג הסוכות, אותו חוגגים שבעה ימים ועוד יום, שמיני עצרת: בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים … בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ… בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן (ויקרא, כג, לג-לט).
ספר המקבים קושר בין סוכות לחנוכה בדרך נוספת:
"ויחֹגו חג לה' שמונת ימים כימי חג הסֻכות, ויזכרו את הימים מקדם בחגגם את חג הסֻכות בהרים ובמערות ויתעו בישימון כבהמות שדה. ויקחו ערבי נחל וכפות תמרים וישירו שיר שבח והודיה לה' אשר נתן להם עוז ותשועה לטהר את בית מקדשו. ויעבירו קול בכל ערי יהודה לחֹג את החג הזה מידי שנה בשנה". (מקבים ב, י, ט-יא)
החשמונאים לא זכו לחוג את חג הסוכות בשנות המאבק נגד הסלווקים-היוונים, ולכן הם חגגו סוכות באיחור, לא בתשרי אלא בכ"ה בכסלו, זכר לחג הסוכות ובידיהם זכר לארבע המינים שנוטלים בסוכות: "ויקחו ערבי נחל וכפות תמרים וישירו שיר שבח והודיה לה'". משתמע, איפוא, שגם בהיבט זה חנוכה קשורה ויונקת מחג הסוכות.
3. האש – מרכיב חשוב בחנוכה ובסוכות
יהודה המקבי קרא לבני הגולה לחוג את החנוכה:
"ועתה כי יש את נפשנו לחוג את יום חנוכת המזבח בעשרים וחמש לחודש כסלו, לא חדלנו מהודיע אתכם לחוג עמנו וחגותם אותו כימי חג הסוכות [והאש] כיום אשר מצא בו נחמיה את האש הקודש בשובו לבנות את המקדש ואת המזבח" (מקבים ב, א, כא-כב; המילה "והאש" בסוגריים מרובעים, נדרשת לפי ההקשר. מופיעה בתרגום אברהם כהנא, הספרים החיצונים, וחסרה בתרגום יצחק זעליג פרענקיל).
ואכן חג הסוכות נחוג ברוב עם בירושלים ובו גם שמחת בית השאוּבה(!). שמחה זו אינה על שאיבת מי השילוח וניסוכם על המזבח, שהוא טקס נפרד שנעשה אף הוא בחג הסוכות. המושג "שאוּבה" מקורו סורי, שוּבה = לפיד. המשנה והגמרא מציינות את שמחת בית השאוּבה, כחג האור והאש (משנה, סוכה ה, א-ג; בבלי, סוכה נג, ע"א; שאול חנא קוק, עיונים ומחקרים ב, ועוד. מקורות נוספים לעניין זה העליתי בשיעור על חג הסוכות).
"כל שמונת ימי חנוכה גומרים את ההלל" (שו"ע או"ח, ס' תרפ"ג), כפי שנוהגים בחג הסוכות. בשונה מחג הפסח בו משלימים את ההלל רק ביום הראשון. גם הלכה זו מרמזת על הזיקה של חנוכה לחג הסוכות.
ניתן איפוא לסכם; חג החנוכה מקורו בחג סוכות אותו לא הצליחו המקבים לקיים בימי המערכה נגד הסלווקים-היוונים. יהודה המקבי הורה לקיים חג סוכות "נדחה", הוא חנוכה, ובו מרכיבים מהותיים מחג הסוכות: שמונה ימים, נטילת ערבי נחל וכפות תמרים, אבוקות של אש. בחג הסוכות נחנך המקדש הראשון, בימי שלמה המלך. בכ"ה בכסלו נחנך המשכן במדבר, ובו נוסד בית המקדש השני, באותו יום טִמאו אותו היוונים, ובאותו יום חנכו אותו החשמונאים. חנוכת המשכן וחנוכת שני בתי המקדש נעשו בליווי אש. לפנינו הסבר היסטורי מלא למקורו של חג החנוכה; מועד קביעתו – כ"ה בכסלו; שמונה הימים ואבוקות של אש. הגמרא מציינת היבט נוסף ומפתיע:
ו. ח' ימים טובים – תקופת טבת
קלנדא ח' ימים אחר תקופה, סטרנורא ח' ימים לפני תקופה, וסימנך: 'אחור וקדם צרתני' (תהילים קלט). תנו רבנן: לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך אמר: אוי לי שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים. עמד וישב ח' ימי בתענית ובתפילה. כיוון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך אמר: מנהגו של עולם הוא. הלך ועשה שמונה ימים טובים. לשנה אחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים. הוא קבעם לשם שמים, הם קבעום לשם עבודת כוכבים". (בבלי, עבודה זרה ח ע"א)
הגמרא מציינת אירוע קדום ביותר, מימי אדם הראשון ועובדי אלילים, הרומז לחג החנוכה. היום הקצר ביותר בשנה, הוא 21 בדצמבר, לעולם סמוך לחנוכה! וממנו ואילך מוסיף והולך האור. (בלוח היוליאני הקדום, היה היום הקצר ביותר 25 בדצמבר. בשנת תשע"ב חל כ"ה בכסלו ב-21.12.2011). אדם הראשון חווה שמונה ימי צמצום היום – קיצור האור, ואחריהם שמונה ימי התארכות היום – התגברות האור. ייתכן שכאן השורש מחלוקת בית הלל ובית שמאי בדבר הדלקת נרות חנוכה: מוסיף והולך או פוחת והולך (בבלי, שבת, כא ע"ב). הגמרא מציינת חג אור ואש קדום, משחר התרבות האנושות, שמתקיים במשך שמונה ימים, צמוד ליום הקצר ביותר בשנה. בסייפא של הסוגיה שתי התייחסויות בנות שמונה ימים למעגליות בטבע, היום המתקצר והיום המתארך. מסתבר שהכוונה לשתי דרכים לחוג את חג התגברות האור ביקום:
- האחת – שמונת ימי חנוכה
- השנייה – שמונה ימי אידיהם של נוצרים, בין חג המולד – כריסטמס, 24 בדצמבר, לבין ראש השנה האזרחית – סילווסטר, 1 בינואר. (במסורת, שמונה ימים אלו הם ימי המילה של אותו האיש = יש"ו).
המהר"ל מפראג קשר את המעגליות בטבע – ימים מתקצרים ומתארכים – עם חג החנוכה: "בכ"ה באלול נברא האור בעולם, כי העולם נברא באחד בתשרי (בבלי, ראש השנה, י ע"ב)… והנה התחלת האור שיוצא מן החשיכה הוא בכ"ה כסליו, כי בריאת אור עולם בזמן שהוא שווה היום עם הלילה, וזה היה בכ"ה באלול … אם כן התחלת האור הוא בכ"ה בכסלו שאז מתחיל האור להתגבר. ולפיכך נעשה הנס בשמן, והיה האור בכ"ה אף שלא היה שמן להדליק, והיה הנס כל שמונה כאשר אותו זמן הוא מיוחד להתחלת האור" (מהר"ל מפרג, נר מצוה, עמוד כ"ג). לדעת המהר"ל, כ"ה באלול בו נברא האור, מציין את השוויון באורך היום והלילה. מכאן ואילך היום מתקצר והאור מתמעט, עד כ"ה בכסלו, אז חוזר היום להתארך והאור להתגבר. המהר"ל מצמיד את היום הקצר ביותר לכ"ה בכסלו, שחל לעולם סמוך ליום הקצר ביותר, אף שבלוח השנה העברי לא תמיד חל יום זה באותו תאריך.
חנוכת בית חשמונאי הינה ציון מאורע היסטורי מימי החשמונאים וציון התרחשות משמעותית בטבע, ביקום. נראה שסוגיה זו משלימה את שורשיו של חנוכה, ומציבה אותו בשורה אחת עם שלושת הרְגָלים – פסח, שבועות וסוכות. המגלמים שילוב חג שמציין מאורע חשוב בתולדות ישראל, עם חג טבע שקשור לקיום האנושי.
ראינו את מכלול המקורות עליהם מושתת חג החנוכה. מה אם כן הביא את חז"ל להעמיד את ימי החנוכה על אגדת נס פך השמן, ולקבע דווקא אותה בתודעה ובזיכרון ההיסטורי היהודי? רעיון המלחמה, הניצחון הצבאי, והקמת מדינה יהודית לא היה זר להם ולא דחוי על-ידם, כפרשנות השגויה של המשכילים. בתפילת "על הנסים", אנו מציינים את הגבורה והניצחונות שלפני טיהור המקדש, אף שעיקר ההישג הלאומי של החשמונאים בשדה הקרב, בשחרור מעול יוון ובהקמת ממלכה יהודית, היה אחרי טיהור המקדש. מדוע בחרו חז"ל לעצב את ימי החנוכה בזיכרון הלאומי לדורות, תוך שהם דוחקים לשולי הזיכרון את כל אלה ומעלים את סיפור פך השמן?
ז. המהפכה החשמונאית רוצצה את עצמה
"כדי לקיים את מצוות החנוכה באורח מושלם מן ההכרח מבחינה הלכתית לדעת את האירועים" (הרב סולובייצ'יק, "הרהורים בעקבות הלכות חנוכה לרמב"ם", על התשועות). רק לגבי חנוכה בחר הרמב"ם לפרט את הרקע היסטורי (לעיל, רמב"ם, הלכות חנוכה ג, א), לעומת שאר חגים בהם לא ציין הקשר היסטורי לקביעת החג. יש איפוא משמעות לבחינה היסטורית של האירועים הקשורים לימי החנוכה.
הרקע ההיסטורי לבית חשמונאי
332/3 לפנה"ס, כיבוש ארץ-ישראל על ידי אלכסנדר מוקדון. 198 לפנה"ס, שלטון בית-סלווקוס בארץ ישראל. עד שלב זה עם ישראל חי בארצו תחת שלטון הלניסטי ולא מרד. תרבות יוון השפיעה על התרבות יהודית; אימצנו שמות יוונים (אטיגונוס, טרפון, אלכסנדר ועוד), מילים יווניות חדרו ללשון העברית (סנדל, פנקס, אוויר, מרגלית, נימוס, פרקליט, ספוג = סופגנייה! ועוד). נטלנו מהיוונית מושגים חשובים, כמו סנהדרין – מועצת הזקנים היוונית, בה הכתרנו את בית הדין הגדול ומסכת בש"ס. לימים, נטלנו מהתרבות היוונית את מבנה ליל הסדר, הכולל מושגים יווניים כמו כרפס = מתאבן; אפיקומן = מנה אחרונה, ועוד. כפי שאימצנו עוד קודם לכן את שמות החודשים העבריים – תשרי, חשוון, כסלו וכו' מהבבלים. מה הביא, איפוא, לפרץ המרדנות בשנות ה-70 של המאה השנייה לפני הספירה? כדי להבין זאת עלינו להתבונן במהלכים ההיסטוריים.
175 לפנה"ס – נרצח סלווקוס ה-4, ותפס את השלטון אנטיוכוס ה-4 (אפיפאנס / אפימנס = המשוגע). הכהן הגדול, חוניו בן שמעון הצדיק, יצא לאנטיוכיה להתייצב בפני המלך החדש. כך נהגו בעולם העתיק וכך נוהגים בימינו, עם חילופי גברי בראשות האימפריה השלטת מתייצבים השליטים המקומיים בפני המלך החדש. יאסון, אחי הכהן הגדול, הקדים את אחיו, חוניו, והתייצב לפני המלך. יאסון הבטיח להפוך את ירושלים לפוליס יוונית ולהקים בה גימנסיון, והמלך מינה אותו לכהן הגדול! לראשונה, מלך נוכרי מינה כהן גדול, ביוזמת משפחת הכהונה הגדולה!
172 לפנה"ס – מתייוון שאינו ממשפחת כהונה, מנלאוס, התייצב בפני המלך באנטיוכיה וביקש את השלטון ביהודה. המלך הדיח את יאסון והכתיר את מנלאוס לשליט יהודה ולכהן גדול! בתמורה, התחייב מנלאוס לספק למלך את מבוקשו: להזרים כסף לקופת המלך ולהפוך את ירושלים לעיר הלניסטית, כמקובל במרחב. מנלאוס הוציא להורג את מועצת הזקנים היהודית, שדד את אוצרות המקדש והעבירם למלך. בירושלים גברה ההתייוונות – הוקם גימנסיון בו נהגו גברים להתעמל בעירום מלא (מקבים א, א, יד-יז), ונחשפה העובדה שהמתייוונים חריגים, הם נימולים. ולכן, בני השכבה הגבוהה חדלו למול את בניהם, והנימולים ניסו לטשטש עובדה זו. המתח בין המתייוונים לנאמני תורת ישראל החריף. מרי אזרחי של חסידים פרץ בירושלים. (לפני כמה שנים זכתה קבוצת הכדורסל מכבי תל אביב בגביע אירופה. כתבה עיתונאית תיארה את הנעשה בחדר ההלבשה בתום המשחק: שחקן החיזוק הענק הנוכרי של מכבי, ערל וויליאמס, עומד עירום ושואג בקול: מכבי!).
168-9 לפנה"ס – אנטיוכוס יצא למצרים ובדרך נחלץ לסייע לנאמניו המתייוונים ביהודה. הוא דיכא באכזריות את המרי, טבח ביהודים, הציב חיילים סורים בעיר והטיל גזירות דת. לראשונה בעולם העתיק, האלילי הפּלורליסטי, נגזרו גזירות דת, למרות שהתרבות האלילית נכונה לקלוט אל-אליל נוסף ללא אבחנה. רק היהודים דבקו בהשקפת עולם מונותאיסטית – אמונה באֵל אחד. היהודים הנאמנים סירבו להשתלב במרחב האלילי הפתוח, ובידולם הקיצוני הביא לגזירות הדת. המרי ביהודה – שורשיו בתהליכים פנימיים בצמרת השלטון ובחֶברה הגבוהה ביהודה. ממנה יצאו המתייוונים שעוררו את חמתם של החסידים וזכו להגנה של המלך הסלווקי.
167 לפנה"ס – מרד החשמונאים, שראשיתו מלחמת אחים בישראל בין החסידים למתיוונים. כל ילד יהודי מגן הילדים מכיר את הסיפור מספר מקבים א, על אירוע בכפר מודיעין שהביא לפרוץ המרד:
"בימים ההם היה כהן בישראל ושמו מתתיהו בן יוחנן… וירא מתתיהו את התועבות אשר ביהודה ובירושלים… ויהי כאשר באו פקידי המלך [אל] עיר מודעית, להעביר את העם מתורת ה' לעבודת האלילים ולזבוח להם, ויִלוו אליהם רבים מבני ישראל, ומתתיהו ובניו התחזקו. ויאמרו שרי המלך אל מתתיהו לאמור: הן איש נגיד ונכבד אתה בקרב עמך… קרב נא אתה ראשונה לעשות את מצוות המלך כאשר עשו בכל מדינות מלכותו, וגם כל אנשי יהודה וירושלים… ויישא מתתיהו את קולו ויאמר: אם אמנם יסורו כל עבדי המלך גוי גוי מאלוהיו וישמעון לקולו להמיר את חוקות אבותיהם, לא כן אנכי ומשפחתי, כי לא נסור ימין ושמאל מאחרי חוקות אבותינו. חלילה לנו לשוב ממצוות ה' אלוהינו ולהפר בריתו אִתנו. לכן את דתֵי המלך לא נעשה ואת חוקותינו לא נמיר בחוקות המלך. ויהי ככלותו לדבר, ויִגש איש מבני ישראל לעיני כל הניצבים אל הבמה אשר במודעית, לזבוח זבח כאשר ציווה המלך. וירא מתתיהו, ויחם לבבו ותִבער קנאתו על תורת אלוהיו. וירוץ בחמתו אל האיש וימיתהו אצל הבמה, וגם את הפקיד המית, ויִתוץ את הבמה … ויברח הוא ובניו אל הרי המדבר… וכל האנשים אשר נגעה תורה ה' בלבבם הלכו אחריהם וינוסו המדברה". (מקבים ב, א-לא)
על פי המסורת, על המזבח במודיעין הוקרב חזיר לזיאוס, ראש האלילים היווני. מתתיהו נהג בקנאות כפנחס, בראותו תועבה שאין איש קם למנוע. מתתיהו הרג יהודי, אחיו בן כפרו, וגם את פקיד המלכות. לפנינו סמל למלחמת אחים אכזרית שהתנהלה באותה עת ביהודה.
164 לפנה"ס – אחרי ארבעה ניצחונות של המקבים את צבאות הסלווקים שניסוי לדכא את המרד, הגיעו המקבים לירושלים, ובכ"ה בכסלו, חנכו את המקדש. גזירות הדת בוטלו. המקבים המשיכו לשחרר את הארץ מעול יוון בסדרת קרבות, שמטרתם חירות לאומית.
142 לפנה"ס – שמעון בן מתתיהו מוּנה לכהן גדול ונשיא ישראל. שמעון נותר יחיד מכל אחיו, בני מתתיהו, שנפלו בקרבות לשחרור הארץ. על איחוד הכהונה והמלוכה רבו הביקורות, כדברי הרמב"ן:
"זה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצוֹת מישראל. ואף על פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבעת בני חשמונאי הזקן החסידים המולכים זה אחר זה, עם כל גבורתם והצלחתם, נפלו ביד אויביהם בחרב… כל זרע מתתיהו חשמונאי הצדיק לא עברו [מן העולם] אלא בעבור שמלכוּ, ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד… כמו שאמרו בגמרא (הוריות יא)שאין מושחין [למלוכה] אלא מלכי בית דוד… שלא יהיה לכהנים הלווים, כל שבט לוי, חלק ונחלה במלכות, והוא דבר ראוי והגון". (רמב"ן, "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה", בראשית, מט י)
אין עדות היסטורית שארבעה מבני מתתיהו מלכו על ישראל: יהודה נהרג כמצביא בקרבות, אלעזר נהרג בקרב בית זכריה, יוחנן נעלם בימי הקרבות ויונתן היה שליט חלקי. נראה שהביקורת שהטיח הרמב"ן נגד בני חשמונאי מקורה באבחנה בין השלב הראשון של המרד. מעשהו של מתתיהו, קנאות שנדרשת לעיתים נדירות כדי להציל את האומה. זמן קצר אחרי מלחמת האחים שחוללו מתתיהו ובניו הידרדר השלטון החשמונאי. 134 לפנה"ס – נרצח שמעון בקרנטל, בעת משתה, על ידי חתנו, מושל המחוז, תלמי בן חבוב. בעקבות רצח שמעון התחולל עימות נורא בין שני בניו שביקשו לרשת אותו – יוחנן הורקנוס ויהודה אריסטובלוס. אִמם, אלמנת שמעון, הייתה קלף במאבק. מכאן ואילך מתאפיין בית חשמונאי והממלכה שהקים בהלניזציה מואצת: סמלי השלטון, ארמונות, שמות ומטבעות, כולם בעלי אופי הלניסטי מובהק; צבא שכירים; פילגשים וקדֵשות; פער כלכלי וניוון יהודי.
יוחנן הורקנוס, בן שמעון – קיים חצר הלניסטית, באחרית ימיו היה צדוקי ובשל כך פרץ קרע בינו לבין הפרושים. אריסטובלוס בן הורקנוס – רצח את אימו ואת אנטיגונוס אחִיו ואסר את שאר אחיו. אלכסנדר ינאי (יונתן), אחי אריסטובלוס – רצח אחִיו, טבח בעם במקדש. שלומציון, (שלומית אלכסנדרה) אשת ינאי, ירשה את בעלה וזכתה למלוך על ישראל בתקופה שראויה להיחשב כתור הזהב של שלטון בית חשמונאי. היא חידשה את הקשר עם חכמי הפרושים, ימיה מתוארים בגמרא כימי גאולה: "בימי שמעון בן שטח ובימי שלומציון המלכה היו גשמים יורדים בלילי שבתות, עד שנעשו חיטים ככליות ושעורים כגרעיני הזיתים ועדשים כדינרי זהב" (ויקרא רבה לה, י; בבלי, תענית, כג ע"א). 67 לפנה"ס – מות שלומציון אלכסנדרה, מלחמת אחים על הירושה פורצת בין שני בניה, הורקנוס השני ואריסטובלוס השני. שניהם נושאים שמות יווניים ולא יהודיים, ההתייוונות ביהודה הגיעה לשיא.
בשנת 64 לפנה"ס, התייצב באנטיוכיה שליט רומי חדש בממלכה, פומפיאוס. שני האחים הניצים על הירושה, התייצבו באנטיוכיה לפני פומפיוס, הוא דחה את ההכרעה במי יבחר להנהיג את יהודה עד בואו לירושלים. לכל אחד מאחים גדודי צבא ובדרכם לירושלים ניהלו ביניהם קרבות דמים, בבקעת הירדן למרגלות מבצר הסרטבא וביריחו. מכאן עלו שניהם לירושלים, וכל אחד ביקש לקדם את פני פומפיוס כשהוא שולט בממלכת החשמונאית. אריסטובלוס תפס את הר הבית, הורקנוס נותר מבחוץ וצר על אחיו. כך מתארת הגמרא את שנעשה בירושלים כאשר פומפיוס הרומי עומד בשערי ארץ ישראל:
"כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה היה הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים. בכל יום ויום היו משלשלין דינרים בקופה [סל], ומעלין להן תמידין [קרבנות]. היה שם זקן אחד… אמר להן [לאנשי הורקנוס]: כל זמן שהם עסוקין בעבודה [קרבנות] אין נמסרין בידכם. למחר שִלשלו להם [אנשי אריסטובלוס] דינרים בקופה [למימון הקורבנות] והעלו להם [אנשי הורקנוס] חזיר. כיוון שהגיע לחצי החומה נעץ ציפורניו, נזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה". (בבלי, סוטה מט ע"ב; בבא קמא פב ע"ב)
שוב מעורב קורבן חזיר במלחמת אחים יהודית פנימית – כך החל המרד החשמונאי וכך הסתיים!
פומפיאוס חיסל את מדינת החשמונאים העצמאית, ומכאן ואילך שלטו בה יהודים בחסות רומי, בדומה לכפיפות השלטון היהודי לשליט הסלווקי-יווני, לפני מרד החשמונאים. המאבקים בחצר בני חשמונאי לא תמו.בשנת 40 לפנה"ס קיצץ אנטיגונוס בן אריסטובלוס השני את אזני דודו, הורקנוס השני, כדי לפוסלו מהכהונה ומהשלטון.
בטווח של מאה שנים בדיוק (64-164 לפנה"ס), רוצצה עצמה המהפכה החשמונאית, המדינה שייסדו הייתה לממלכה הלניסטית-יוונית ולימים רומית. שלוש תופעות בולטות במבט היסטורי על מהפכה החשמונאית:
- יהודה המקבי קבע חג חנוכה בן שמונה ימים, בכ"ה בכסלו, היום בו טימאו אותו היוונים ובו טוהר המקדש. היה זה חג שעיקרו ציון הניצחון על ההתייוונות, טיהור המקדש וחנוכתו, מיגור הטומאה והחושך היווניים-הלניסטיים, הוספת טוהר וקדושה, הדלקת נרות במנורת המקדש – הוספת אור!
- בטווח של מאה שנים חזרו על עצמם אותם מהלכים קשים ומרים שדרדרו את עם ישראל לשפל: פעמיים התייצבו שני אחים, שליטים, בפני השליט הזר: חוניו ויאסון בפני אנטיוכוס (175 לפנה"ס); הורקנוס ואריסטובלוס בפני פומפיוס (64 לפנה"ס); בשני המקרים היה זה חלק ממאבקי שלטון אכזריים ביהודה.
- המהפכה החשמונאית החלה בשפך דם יהודי – מלחמת אחים קשה. משפחת בית חשמונאי ירדה מעל במת ההיסטוריה במאבקים עקובי דם בין אחים.
המהפכה החשמונאית, מכוח קנאותם של מתתיהו ובניו, העלתה את עם ישראל לתקופה קצרה לגבהים, להישגים ניכרים – בלמה את ההתייוונות; אפשרה טיהור המקדש וחנוכתו; חידדה את האבחנה בין תרבות יהודית לתרבות יוונית-הלניסטית. המהפכה פרצה על מנת לקיים ולטפח את ייחודו של עם ישראל כעם הדבק בתורה ובמצוות. בתוך מאה שנים דרדרו בני החשמונאים את העם חזרה לאותו מקום ממנו פרצה המהפכה ואף למקום נמוך יותר.
חז"ל היו ערים מאד לקורות המהפכה החשמונאית. נקודת המבט שלהם הייתה ממרחק זמן – פרספקטיבה היסטורית, לעומת נקודת הראות של יהודה המקבי, שחווה את ההתרחשות בימיו ולא יכול היה לצפות את ההידרדרות בעתיד. חז"ל, שראו גם את ההידרדרות, את קריסת הממלכה החשמונאית, את מעלליהם של נכדיו של מתתיהו ויורשיהם אחריהם, לא רצו שעם ישראל יתמקד באירועים כה קשים בתולדות ישראל – יהודים הורגים יהודים, מלחמות אחים עקובות דם יהודי, התייוונות עמוקה, התרפסות בפני שליטים זרים. הם בחרו בחכמה רבה להקפיא מתוך שלל המאורעות הקשורים לחשמונאים את הרגע המיוחד; הנפת נס המרד נגד ההתייוונות, מאבק על טוהר הקיום היהודי, טיהור המקדש והדלקת נרות, הוספת אור, קדושה וטהרה. לכך ניתן ביטוי בהיר בתפילת "על הנסים": "ואחרי כן באו בניך לדביר ביתך, פינו את היכלך, טיהרו את מקדש והדליקו נרות בחצרות קדשך להודות ולהלל לשמך הגדול" – על כך, ורק על כך, נקבעו ימי החנוכה! וזאת מגלם פך השמן.
סיפור נס פך השמן שהופיע לראשונה בתלמוד הבבלי, כמה מאות שנים אחרי ימי החשמונאים, נועד לעניות דעתי, למקד את התודעה היהודית לדורותיה ברגע הטהור, מלא האור והקדושה שהיה בירושלים בראשית ימי החשמונאים. חז"ל ביקשו לשקע בתודעתנו הלאומית את נקודת הטוהר, האור העולה ומתגבר. ואילו את פרקי החשכה ביקשו להותיר להיסטוריונים. בתלמוד מפוזרות פיסות מידע שמאפשרות לבנות את התמונה ההיסטורית של קורות ימי החשמונאים. חז"ל לא התעלמו מההיסטוריה ולא העלימו אותה, אלא סברו שלא ראוי שעם ישראל יחוג אירועים קשים אלו. זו כנראה הסיבה לציון נס פך השמן, ולהסתייגויות הרבות של חכמים מבית חשמונאי. ולא כפי שטענו המשכילים במאה ה-י"ט – הסתייגות חכמים ממדינה יהודית, מגבורה צבאית וכיוצא באלה.
טעה זאב ז'בוטינסקי, בקביעה שמיקוד החנוכה בפך השמן הוא צמצום של מוח מפולפל מהגטו:
"נס חנוכה כלול לאמתו של דבר בגבורתם של האחים החשמונאים וחייליהם: אבל המוח המפולפל של הגטו 'צמצם' את הדבר בשאלת השמן, שלא הספיק ובכל זאת בער במשך שבוע שלם. אינני רוצה כלל להגיד שמסורת השמן איננה מסורת יפה, אפשר שגם בה כלולה סמליות יפה מאוד. אבל במובן ההיסטורי זהו סילוף האמת" (זאב ז'בוטינסקי, "במקום קדיש", עלון בית"ר, 19.3.1932, פורסם באתר מרשתת, מידה, זאב ז'בוטינסקי, "על חשיבות זיכרון הגבורה של טרומפלדור", 6.3.2020)
טעות זו מלווה את המהפכה הציונית!
ח. המהפכה הציונית
מהפכות מרוצצות את עצמן בטווח זמן של כמאה שנים: כך המהפכה הצרפתית, כך המהפכה הקומוניסטית. השאלה הניצבת לפתחנו כיום, במלֹאת כ-130 שנה (2011-1882) למהפכה הציונית: האם נחרץ גם גורלה של המהפכה הציונית לרוצץ את עצמה? – סימנים מעידים שערכי היסוד המכוננים של המהפכה הציונית נשחקים בימינו, בהם: הנאמנות לשפה העברית, המחויבות לארץ ישראל, זהות יהודית, עצמאות יהודית, הקמת חֶברה מכוננת על יסודות צדק חברתי, שמירת הייחוד התרבותי היהודי ועוד. האמנם נזכה להיחלץ מגזירת גורל זו של מהפכה שמרוצצת את עצמה? האם נזכה והמהפכה הציונית תאריך ימים ותחולל בעם ישראל מפנה קבוע ויציב לאורך זמן? – שאלה זו טרם הוכרעה בידי בני דורנו, והיא מבחננו הגדול.
בעקבות הפוגרום הנורא בקישנייב, 1903, כתב חיים נחמן ביאליק, את השירה, בעיר ההריגה, תמוז-תשרי תרפ"ד:
"… וְעַתָּה לֵךְ וְהֵבֵאתִיךָ אֶל-כָּל הַמַּחֲבוֹאִים:
בָּתֵּי מָחֳרָאוֹת, מִכְלְאוֹת חֲזִירִים וּשְׁאָר מְקוֹמוֹת צוֹאִים.
וְרָאִיתָ בְּעֵינֶיךָ אֵיפֹה הָיוּ מִתְחַבְּאִים
אַחֶיךָ, בְּנֵי עַמֶּךָ וּבְנֵי בְנֵיהֶם שֶׁל-הַמַּכַּבִּים,
נִינֵי הָאֲרָיוֹת שֶׁבְּ"אַב הָרַחֲמִים" וְזֶרַע הַ"קְּדוֹשִׁים".
עֶשְׂרִים נֶפֶשׁ בְּחוֹר אֶחָד וּשְׁלֹשִׁים שְׁלֹשִׁים,
וַיְגַדְּלוּ כְבוֹדִי בָּעוֹלָם וַיְקַדְּשׁוּ שְׁמִי בָּרַבִּים…
מְנוּסַת עַכְבָּרִים נָסוּ וּמַחֲבֵא פִשְׁפְּשִׁים הָחְבָּאוּ,
וַיָמוּתוּ מוֹת כְּלָבִים שָׁם בַּאֲשֶׁר נִמְצָאוּ …".
הוגי הדעות ומנהיגי התנועה הציונית שנזקקו לחינוך עַם על גבורה צבאי ולא ירדו לעומק הבנת חז"לאת כישלון מדינת החשמונאים, פעלו מתוך התנכרות לערכי המסורת והעלו על נס את גבורת המכבים, תוך התעלמות מהרכיבים השליליים והטעונים ביקורת וסיוג. יש ללמד זכות על גישה זו בכך שעַם ישראל היה זקוק למסר של גבורה, בעת המאבק על עצמאותו הלאומית המחודשת. אך קשה לקבל את טיפוח הגבורה החשמונאית, תוך התעלמות מכשליה. שירי החנוכה הציוניים, הם ביטוי לתפיסה הציונית, הכוללת גם התרסה נגד מסורת חז"ל.
כך תיארה את תהליך החילון של חג החנוכה, החוקרת, פרופ' אניטה שפירא: "מאז ראשית התנועה הציונית ובייחוד מאז התחדשות היישוב היהודי בארץ, קיבל חג החנוכה מעמד וחשיבות שלא היו לו במסורת היהודית. החג קיבל משמעות חדשה: במקום נס פך השמן, שהיווה את עיקר תוכנו של החג במשמעות הדתית, הועתק עתה הדגש אל גבורת המכבים. הדגמה טובה לשינוי נקודת הכובד אפשר לקבל על ידי השוואת שניים משירי החג – 'מעוז צור ישועתי' (או תפילת 'הנרות הללו') ו'מי ימלל גבורות ישראל'. הראשון עניינו הניסים והנפלאות שהאֵל עשה לעמו… השיר השני נטל פסוק מתהלים… והפך אותו על פניו. הוציא את האל מן התמונה, והפך את השיר לשיר הלל לגבורות ישראל" (אניטה שפירא, "המוטיווים הדתיים של תנועת העבודה", ציונות ודת, ירושלים, 1994, עמ' 319).
אנו נושאים לפידים
מלים: אהרון זאב (קצין חינוך ראשי ראשון בצה"ל); לחן: מרדכי זעירא
| אָנוּ נוֹשְׂאִים לַפִּידִים בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים. זוֹרְחִים הַשְּׁבִילִים מִתַּחַת רַגְלֵינוּ וּמִי אֲשֶׁר לֵב לוֹ הַצָּמֵא לָאוֹר יִשָּׂא אֶת עֵינָיו וְלִבּוֹ אֵלֵינוּ לָאוֹר וְיָבוֹא! | נֵס לֹא קָרָה לָנוּ פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ. לָעֵמֶק הָלַכְנוּ, הָהָרָ עָלִינוּ, מַעַיְנוֹת הָאוֹרוֹת הַגְּנוּזִים גִּלִּינוּ. נֵס לֹא קָרָה לָנוּ פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ. בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם וַיְּהִי אוֹר! |
| ימי החנוכה אברהם אברונין, לחן עממי, מיידיש: אברהם אברונין, ימי החנוכה חנוכת מקדשנו בגיל ובשמחה ממלאים את ליבנו לילה ויום סביבונינו ייסוב סופגניות נאכל בם לרוב. האירו ! הדליקו! נרות חנוכה רבים על הנסים ועל הנפלאות אשר חוללו המכבים. ניצחון המכבים נספר, נזמרה, על האויבים אז ידם כי גברה ירושלים שבה לתחיה עם ישראל עשה תושיה. | מי ימלל מלים: מנשה רבינא לחן: אנגלי עממי מי ימלל גבורות ישראל (*) אותם מי ימנה? הן בכל דור יקום הגיבור גואל העם. שמע! בימים ההם בזמן הזה מכבי מושיע ופודה ובימינו כל עם ישראל יתאחד יקום ויגאל. (*) "מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהילתו" (תהלים, ק"ו ב) |
תופעה זו מוכרת מפרשייה נוספת בשלהי ימי הבית השני, שהייתה לאחד מוקדי החינוך והזהות הציונית, בעוד שחז"ל בחרו להשמיט אותה כליל מספרות בית המדרש – פרשת מצדה. מצדה, שהייתה סמל ציוני מובהק של עמידה איתנה עד הסוף המר מול אויב אכזר, אינה נזכרת ולוּ פעם אחת בספרות בית המדרש. קנאי מצדה היו בין מחוללי המאבק האלים בירושלים בעת המצור הרומי וטבחו 700 יהודים בעין גדי. פרשת מצדה הסתיימה בהתאבדות המונית – כל בעל הרג את נשיו וילדיו ולאחר מכן הרגו הגברים זה את זה, כפי שתיאר יוסף בן מתתיהו (תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, תרגום שמחוני, ספר 7). ייתכן שבשלבים האחרונים של המצור הרומי על מצדה, בחירתם בהתאבדות המונית הייתה ראויה, לעומת הגורל הנורא שהיה צפוי להם בשבי הרומאים. בניגוד לתנועה הציונית, חז"ל לא הציבו מעשים אלו כמופת מחנך, כאירוע מכונן המעצב זהות של אומה (ראו פולמוס הרב שלמה גורן והרב מ"צ נריה, חוה אשכולי, בין הצלה לגאולה, תשס"ד).
אגדת נס פך השמן, שעלתה מאות שנים אחרי ימי החשמונאים, איננה הסבר ראשוני לשמונת ימי החנוכה, שאנו מציינים בכל שנה מיום כ"ה בכסלו. אגדה זו מטעינה את ימי החנוכה במשמעות יהודית עמוקה. היא איננה מתעלמת מגבורת המקבים בשדה הקרב, מהקרבות הנועזים שניהלו נגד הכובש הסלווקי-יווני ומההישגים הצבאיים שלהם. היא ממקדת את הזיכרון והתודעה הלאומית שלנו באותו רגע נשגב ומרומם בו זיכו אותנו החשמונאים בהישג אדיר – ניצחון היהדות על היוונות. זו הייתה מטרת הקרבות הראשונים וזה היה היעד אליו נשאו עיניהם הלוחמים המקבים. הידרדרות שבאה לאחר מכן היא פרק היסטורי מעניין, שאיננה עניין לחגיגה ולהתפארות לדורות. ימי החנוכה ואגדת פך השמן מטביעים בתודעתנו היהודית את העיקר – האור גבר על החושך, הטהרה גברה על הטומאה, החירות גברה על השיעבוד, היהדות גברה על היוונות. זו מהות ימי החנוכה, אותם ביקשו יהודה המקבי ואחיו לשקע בתודעתנו לדורות, ועלתה בידם!
