התנא הנודע, רבי שמעון בר יוחאי, שחי ופעל בעיקר אחרי מרד בר כוכבא וגיבש את השקפת עולמו בהשפעת ימי האימה שחוללו הרומאים בארץ אחרי המרד, משנת 135 לספירה ואילך, סיפק לנו סדרה של מימרות חריפות באשר ליחסי ישראל והעמים. אחת הידועות, היא: 'אמר רשב"י: הלכה היא, בידוע שעשיו שונא ליעקב'.[1] לפנינו קביעה עקרונית הלכתית, המנחה ומעצבת את מסכת היחסים בין יהודים לנוכרים לאורך הדורות. רבים נוהגים לצטט 'הלכה' זו כראיה לשנאה העזה של הערבים כלפינו, וגוזרים מכאן דרכי תגובה והתמודדות עם המציאות הקשה והמאיימת. השקפה זו נסמכת על גילויי איבה, שנאת ישראל ואנטישמיות, שמלווים את עם ישראל משחר קיומנו ועד היום הזה.
הציטוט הנ"ל הוא מובאה קטועה מדבריו של גדול פרשני התורה, רש"י, על פי מדרש חז"ל, המבאר את שאירע במפגש הטעון בין האחים יעקב ועשיו. בסייפא נאמר: 'אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה וּנְשקו בכל לִבו' (שם). נכמרו רחמיו של עשיו על אחיו יעקב ונשקו בכל לבו. חז"ל, ורש"י בעקבותיהם, ביקשו לחלץ ממפגש זה יסוד מכונן במסכת היחסים שבין ישראל לעמים. לצד השנאה העמוקה יש באותה מימרה עצמה גם מרכיב נוסף – חמלה, רחמים, נשיקה מכל הלב. זאת ועוד, מקובל לצטט את המדרש, כמובא לעיל – רשב"י קבע הלכה. הלכה מוזרה שאינה מחייבת אותנו לעשייה או להימנעות מעשייה, אלא מציינת מציאות עִמה עלינו להתמודד. מנחם כהנא הראה כי בכתבי היד של הסִפְרֵי, לא כתוב: 'הלכה… עשו שונא ליעקב', אלא: 'הלֹא בידוע עשו שונא ליעקב'. נראה שמדפיסים קיצרו את המילה 'הלֹא' ורשמו הל', ומכאן השתבש המקור ונדפס בטעות – 'הלכה'.[2] נמצאנו למדים שמימי חז"ל, וגם בדברי רשב"י עצמו, ניכרת מורכבות במסכת היחסים בין עם ישראל לאומות העולם. שנאת ישראל אינה 'הלכה', אלא מציאות מוכרת וידועה, שלצִדה מוכרת גם מציאות הפוכה של חמלה, רחמים ונשיקה.
תולדות ההתיישבות והמערכה בגוש עציון רוויים דם ישראל, שנשפך בכִּברת ארץ רבת משמעות וחשיבות זו, שבין ירושלים – עיר הקודש, לחברון – עיר האבות. האם נוכל לגלות גם חמלה ורחמים ביחסים בין יהודים לערבים בגוש עציון? עלייתם ונפילתם של מגדל עדר (תרפ"ז-תרפ"ט, 1929-1927); כפר עציון (תרצ"ד-תרצ"ז, 1937-1934); ארבעת קיבוצי גוש עציון: כפר עציון (תש"ג, 1943), משואות יצחק (תש"ו, 1945), עין צורים (תש"ז, 1946) ורבדים (תש"ז, 1947) שנפלו בתש"ח, תוארו בהרחבה.[3] במאמר זה בכוונתי להציג היבט נוסף במסכת יחסי יהודים וערבים בגוש עציון, להאיר יחסי שכנוּת אלה באלומת אור נוספת.
מגדל-עדר (תרפ"ז-תרפ"ט, 1929-1927)
ראשוני המעפילים להר חברון בעת החדשה היו מתיישבי מגדל עדר, שעלו לכאן בראשית תרפ"ז, 1927. שנתיים עסקו בהקמת יישוב עברי הררי, בנו בית כנסת וצריפי מגורים, שתלו, נטעו וגִדלו עדר צאן לפרנסתם. הוגה הרעיון ומייסד חברת 'זכרון דוד', שהקימה את מגדל עדר, היה ר' יצחק גרינוולד – תלמיד חכם חלוץ, שעלה מוורשה בעלייה הרביעית, "עליית גרבסקי", באמצע שנות ה-20 של המאה העשרים, והתיישב בשכונת מאה שערים בירושלים. גרינוולד היה איש חזון, חדור תחושת שליחות לִבנות את הארץ ולקרב בדרך זו את הגאולה. הוא היה רחוק מעולמם של יושבי הארץ וחסר ניסיון בהתיישבות. הלהט והאמונה שהקרין חיפו על אלה. מתוך הבנה שהחיים בהר חברון יחייבו את המתיישבים ליצור מגע עם שוכני ההר הערבים, ללמוד מהם ולשתף עמם פעולה, גייס גרינוולד את יעקב רוזנבלום ומינה אותו למנהל המושבה מגדל עדר.
היה זה מהלך חשוב שחשף הבנה של האתגר הניצב בפני חברת 'זכרון דוד' ובפני המתיישבים במגדל עדר. אבי משפחת רוזנבלום, מרדכי (צבי) פרקיס, היה מראשוני האיכרים בעין זיתים. יעקב בנו נולד בעין זיתים ועשה תקופה מסוימת במושבות בני יהודה וראש פינה. שני בניו של יעקב, שמואל ואבשלום, נולדו אף הם בעין זיתים, שם פעל יעקב עד שנת 1927. יעקב חי בין הערבים והבדווים, הכירם היטב והיה מעורה במתרחש ביניהם. הוא פעל עצמאית בין הערבים, עמד בקשר עם ראשי ההסתדרות הציונית והעביר ידיעות ליצחק בן-צבי. כנראה היה קשור גם עם ראשי המנדט הבריטי בארץ. בין השאר ניסה לגייס שבט בדואים מהגליל לשמירה בגבול הצפון. ככל הידוע, נחשף הניסיון וערבים ניסו לפגוע בו ואיימו על חייו. יעקב נאלץ לעזוב את הגליל ולעקור לירושלים. ניסיונו החקלאי הרב, היכרותו את הארץ, מערכת הקשרים שיצר עם הערבים ועם מנהיגים ציוניים, ויכולתו לנהל עמם משא ומתן – כל אלה, בצירוף רעיון ההתיישבות שפיעם בקִרבו, הביאוהו להצטרף ליצחק גרינוולד ולפעול במשותף בייסוד המושבה מגדל עדר. יעקב רוזנבלום ומשפחתו היו מראשוני המתיישבים במקום ואחרוני המתפנים ממנו בימי הפרעות, אב תרפ"ט, אוגוסט 1929.[4]
קורות המושבה מגדל עדר מלמדות, כי בהשפעתו של יעקב רוזנבלום ובזכות בקיאותו בשפה ובתרבות הערבית, נוצרה מסכת יחסים קרובה בין ערבים באיזור לבין המתיישבים. אנשי המושבה נהגו לבקר תכופות בכפר השכן, בית אוּמר, שם טחנו קמח ורכשו מוצרים בסיסיים. בחורף תרפ"ז, בעת השלג הגדול שפקד את האזור, נקלעו המתיישבים יוצאי תימן למצוקה קיומית. הם לא הכירו את תופעת הטבע המוזרה שהתחוללה סביבם. גג צריף המגורים הועף בסערה, הם נותרו חשופים לשלג שנערם, בלא שידעו להתמודד עם המציאות הקשה. הדרך בין ירושלים לחברון נחסמה לתנועה. בירושלים ובחברון חרדו לגורל מתיישבי מגדל עדר בימי השלג. בזיכרונות אישיים ובעיתונות התקופה נזכר הניתוק הממושך של מגדל עדר מירושלים ומחברון. קבוצת ערבים בני חמולת אבו-עייאש ובררית, מהכפר בית אוּמר, נחלצה ראשונה לעזרת המתיישבים והביאה להם, בעוד הסערה משתוללת סביב, דבלים ועצים יבשים, ואנשיה הכינו תה לחמם את גופם הקפוא. בכך הצילו ערבים אלו את חיי קומץ מתיישבי מגדל עדר. מספר ימים מאוחר יותר הגיעה גם משלחת יהודים מחברון.
פעם נוספת זכו מתיישבי מגדל עדר להיחלץ מסכנת מוות על ידי ערבים, בני אותה חמולה, בשבת, י"ח באב תרפ"ט (24 אוגוסט 1929). ביום שישי התרחבו הפרעות, שהתחוללו בירושלים וגלשו לעבר חברון. ערביי חברון עברו בסערה על הכביש מירושלים לחברון וסימנו למתיישבי מגדל עדר כי ישובו לטבוח בהם. ערבים, שעבדו עם אבשלום רוזנבלום, הזהירו אותו כי עליהם להימלט בטרם ייפגעו. בהיעדר מידע וחלופה סבירה, בחרו קומץ המתיישבים להמשיך באורח חייהם הרגיל. הם קיבלו את השבת בתפילה ונערכו לסעודה. אז הגיעה קבוצת ערבים מאותה חמולה, למלט אותם מזעם הפורעים. המתיישבים סירבו לעזוב את ביתם, ורק בלחץ כבד של הערבים ניאותו ללכת עמם למנזר הרוסי ומשם לכפר בית אוּמר. ארבעה ימים שהו קומץ המתיישבים בכפר בחסות בני חמולת אבו-עייאש ובררית. באותה שבת התחולל הטבח הנורא בחברון, בו נטבחו באכזריות איומה 67 יהודים ועשרות רבות נפצעו. גם בחברון חילצו ערבים באותה שבת יהודים רבים מציפורני הפורעים. ארץ ישראל רעדה מעוצמת הפרעות ומהיקף הקורבנות. היישוב היהודי במגדל עדר נהרס.
ביום הרביעי, כאשר השבאב הערבי החל לגלות זעם על הסתרת יהודים בכפר בית אוּמר, הועברו אנשי מגדל עדר לידי הבריטים על כביש ירושלים חברון, ונלקחו לבית הבריאות שטראוס בירושלים, שם שוכנו פליטי הטבח בחברון. כשבועיים לאחר הפינוי הכפוי הגיעה לירושלים חבורת ערבים עם עדר ובו 300 הכבשים של אנשי מגדל עדר. הערבים החזירו את העדר למשפחת רוזנבלום, והתעקשו לספור את הכבשים כדי להיווכח שאף אחת לא נעדרה! הרי לנו שנאה עזה בצד נשיקה מכל הלב.
כפר עציון (תרצ"ד-תרצ"ז, 1937-1934)
גל ההתיישבות השני באזור קם ביוזמתו של איש החזון והמעש, שמואל צבי הולצמן,[5] שיזם את חברת 'אל ההר', וחלם לייסד באמצעותה גוש יישובים עבריים פורח. בשנת תרצ"ב (1932) רכש הולצמן מחברת 'זכרון דוד' את אדמות מגדל עדר והחל בהקמת יישוב, שיישא את שמו – כפר עציון (הולץ ביידיש – עץ). ב-1934 עלו ראשוני המתיישבים להר והניחו ייסוד לכפר עציון. קבוצת הפועלים הראשונה – ותיקי ארגון 'השומר', ועמם יוצאי כורדיסטאן וחברי תנועת 'הנוער הציוני' – השתכנה במנזר הרוסי.
הולצמן הבין שביסוסו של כפר עציון והגשמת חזונו, לייסד באזור גוש יישובים עבריים, מחייב טיפוח יחסים עם השכנים הערבים, יושבי ההר. מתוך רגישות למצוקותיהם של ערביי הסביבה ייסד בצומת גוש עציון מרפאה, שנועדה לשרת את מתיישבי כפר עציון ואת הערבים בסביבה. לשם כך גייס את בנו, ד"ר מאיר הולצמן, שסיים זמן קצר קודם לכן לימודי רפואה בלונדון והוסמך כרופא. במצוות אביו, עלה ד"ר מאיר הולצמן לכפר-עציון וארגן את המרפאה. תוך זמן קצר נוכח לדעת כי בעיות התברואה בקרב האוכלוסייה הערבית בסביבה גדולות הרבה מעבר ליכולתו להתמודד עמן במרפאה הקטנה. בביקורו בארץ אמר לי: 'אבא חשב שבעזרת מפית קטנה של נטילת ידיים ניתן לייבש את אוקיינוס התחלואה סביב'.[6] התסכול והפְרעוֹת הביאו אותו לעזוב את המקום, והמרפאה נסגרה.[7] לימים רשם ש"צ הולצמן: 'יחסי השכנות עם הערבים היו טובים מאוד. עד למאורעות 1936 לא הרגשנו בשום צרות מהם. להיפך, כולם נתנו לנו את כל העזרה שביקשנו מהם'.[8]
מנהל העבודה בכפר עציון, פנחס שניאורסון, מוותיקי ארגון 'השומר', היה פעיל מרכזי בחברת 'אל ההר'.[9] ימים ספורים לפני שנפטר, שוחחתי אתו על התקופה שעשה בגוש עציון. הוא סיפר על ידידיו בחברון ובבית לחם בימי המאורעות, וכך רשם בזיכרונותיו: 'בשנים 1937-1936 יכול הייתי לנסוע מכפר עציון לירושלים בלי שמירה ובלי ליווי של המשטרה או של הצבא האנגלי, הודות ליחסים הטובים ששררו ביני ובין תושבי הסביבה. ראשי הכנופיות, שהיו מסתתרים בכרמים בסביבות כפר עציון, היו באים אלי לשתות קפה ולשוחח על דא ועל הא. ואילו אני, בלוויית כמה חברים, הייתי יורד גם אליהם'.[10] שניאורסון וחבריו, אנשי 'השומר' בכפר עציון, פעלו לטיפוח יחסי שכנות הוגנים עם הערבים, מתוך כבוד והכרת אורחות חייהם.
מפעם לפעם תקפו הערבים את מתיישבי כפר עציון. התקיפוֹת החריפו מאז פרוץ מאורעות תרצ"ו – 'המרד הערבי' (כ"ז בניסן תרצ"ו, 19 באפריל 1936). כך אירע לשומר מנדל ברנובסקי ביום ט"ו באב תרצ"ו (3 באוגוסט 1936).[11] תמר, בּתו של ברנובסקי, הייתה בת שמונה, כאשר שהתה עם הוריה בכפר עציון, בשנת 1936. אחד הזיכרונות המשמעותיים שלה מתקופת ילדות זו היה הקשר עם עיסא: 'החבר היחיד שהיה לי, היה עיסא הערבי, הבן של המוח'תאר מבית אוּמר. הוא היה בחור חמד… הייתה לו סוסה שנפלה ופצעה את ברכה. אמא טיפלה בברך שלה… הוא היה מביא לה כל מיני עשבים ומלמד אותה להכין משחות מעשבים… היה בא כל יום. אותי הוא לימד לרכוב על סוסה וערבית. אני לימדתי אותו עברית. היינו ידידים גדולים מאוד מאוד'.[12]
ההתנכלות ליישוב הצעיר גברה. בניסן תרצ"ז (מרס 1937) דיווח שניאורסון: 'אנו בכפר עציון קבוצה של 10-8 בחורים ו-7 נשים וילדים… אף שהסביבה שלנו מסוכנת, בכל זאת קיימנו במשך כל זמן המאורעות וגם עכשיו קשרים עם השכנים. היינו באים אליהם והם היומבקרים אצלנו'.[13] זמן קצר לאחר מכן, עם החרפת ההתנכלויות למתיישבים, לרכושם ולמטעים, הם נאלצו לעקור מכפר עציון. קשרי השכנות הטובים עם שוכני ההר הערבים, שיזמו וקיימו ש"צ הולצמן, פנחס שניאורסון וחבריו, אפיינו את רוב ימי קיומו של היישוב כפר עציון, אך לא הביאו להשלמה של הערבים עם התיישבות יהודית בחבל ארץ הררי זה.
גוש עציון (תש"ג-תש"ח, 1948-1943)
גל ההתיישבות השלישי נפתח עם עלייתם להר של חברי 'קבוצת אברהם', בוגרי תנועות הנוער 'השומר הדתי' ו'בני עקיבא' מפולין ומצ'כוסלובקיה. ביום כ"ה בניסן תש"ג (30 באפריל 1943) הם ייסדו את קיבוץ כפר עציון. עלייתם התרחשה בעצם הימים בהם לחמו בעוז ובגבורה מורדי גיטו ורשה בנאצים, מרד שפרץ בערב פסח תש"ג ונמשך למעלה משלושה שבועות. הדים ממאבק מר זה ומהשמדתה של יהדות אירופה המעטירה, כולל מרבית בני משפחותיהם, הגיעו לידיעתם. היה זה מהלך חלוצי נועז של חברי 'קבוצת אברהם', שישבו כקבוצת הכשרה בפאתי המושב כפר פינס. קדמה להחלטה התלבטות ממושכת של החברים, עד שנענו לקריאת המוסדות המיישבים. הרקע ההיסטורי-יהודי החשוב של האזור והידיעות על השואה – היו בין הגורמים העיקריים שהביאו להכרעתם להעפיל להר. לא נעלמו מעיניהם שני ניסיונות ההתיישבות הקודמים באזור, הסכנה הביטחונית ליהודים בסביבה, מצוקת המים והקרקע, קשיי הפרנסה ומזג האוויר החורפי הקשה. חרף כל זאת העפילו להר, בנו בו את ביתם, הקימו משפחות, ילדו ילדים וראו חיים ונחת בעמלם.
בחורף תש"ג עסקו אנשי הקק"ל בהשלמת רכישת הקרקעות באיזור, לקראת חידוש ההתיישבות היהודית בו. אליהו גולומב, ראש ה'הגנה', שיגר לאזור את השומר הוותיק מרדכי יגאל עם שניים מחבריו – חיים מולכו ושלמה אשרוב. הם הגיעו למנזר הגרמני, בו התגורר באותה עת אבו-צאדק, נוצרי מבית-ג'אלה. שלושת השומרים סיירו באדמות היהודיות באזור, טוו מסכת של קשרים עם ערביי הסביבה, והכינו את העלייה לקרקע. מרדכי יגאל מספר בזיכרונותיו כי באחד הימים הופיע אצלם קצין אנגלי מחברון והזהיר אותם שהאזור מסוכן ביותר. הוא הוסיף כי הוא אינו מעז לצאת מחברון ללא ליווי ואבטחה. יגאל השיב: 'לי אין צורך במשמר. אני בן הארץ, חי בה כל שנותי ועד היום לא נזקקתי למשמר, ואני מקווה שגם להבא לא אצטרך לו'.[14] יגאל וחבריו המשיכו בדרכם וחתרו לקיים מערכת יחסי שכנות טובה, אותה טיפחו לאורך זמן.
יחד עם ראשוני העולים להר שיגרה מפקדת ה'הגנה' יחידה מאנשי המחלקה הדתית של הפלמ"ח, אשר שהתה במקום כחודשיים וחצי.[15] לפני שנים רבות שוחחתי עם יגאל, ושמעתי ממנו כי אנשי הפלמ"ח עזבו את כפר עציון לפי דרישתו. יגאל ביקש להשתית את היחסים בין יהודים לערבים בסביבה על הידברות והבנה הדדית. ברוח זו שינה את מיקום קיבוץ רבדים, שעלה לקרקע בשבט תש"ז (11 בפברואר 1947). יוסף וייץ, איש ההתיישבות של הקק"ל, דרש להקים את היישוב על 'חלקת המריבה' – אדמת הכפר הערבי נחלין, שהייתה נתונה במאבק בין הקק"ל לערבים. יגאל הוביל את המתיישבים הצעירים, חברי 'השומר הצעיר', לגבעה נוחה יותר ומשוחררת מהמאבק. לדבריו: 'דעתי הייתה שהנקודה בכלל צריכה לעלות על שטח המאפשר שמירה ולא על שטח המריבה. מרגלית התנגד להצעתי, אך מוסד הביטחון בירושלים החליט לקבלה. כן קיבלתי אישור לכך מן ההנהלה הזמנית של הסוכנות. יצחק בן צבי שימש אז בתפקיד זה'.[16] על פרשייה זו כתב לימים אורי פינקרפלד, חבר קיבוץ רבדים: 'את מקום העלייה סימן מרדכי יגאל… אחראי על יחסי השכנים, ולמעשה מוח'תאר גוש עציון. ייתכן שיגאל 'טעה' [המרכאות במקור] בסימון המקום, משום שרצה למנוע התפרצות סכסוך אלים עם תושבי נחלין והאמין שעדיין יש סיכוי להסדר במשא ומתן.[17] לימים, הוקם על 'אדמת המריבה' צריף, ששימש מקום אימונים ל'הגנה'. באב תש"ז (אוגוסט 1947) הושג הסכם על שטח זה. בתמורה שילמה הקק"ל לכפר נחלין 6,000 לירות ארץ ישראליות לשיפוץ בית הספר בכפר.[18]
מנקודת המבט של יחסי השכנות בין יהודים לערבים בגוש עציון בשנות ה-40 של המאה העשרים, מתגלה לעינינו תהליך רצוף: עלייתו של קיבוץ כפר עציון לקרקע לא לוותה בכל התנגדות גלויה של ערבים שוכני האזור. חברי משואות יצחק נתקלו בהתנגדות ערבית קלה יחסית, בעת צאתם לחרוש את אדמותיהם בהר. לקראת עלייתם של חברי עין צורים ניסו ערביי האזור לשבש את העלייה והודיעו כי לא יאפשרו מעבר אל היישוב החדש בדרך המלך שחצתה את הכפר הקטן זכריא. עקב כך נדרשו העולים לסלול דרך גישה חלופית העוקפת את הכפר, ואילו עלייתם של חברי רבדים נתקלה בהתנגדות חריפה ותוקפנית של ערביי הכפר נחלין הסמוך.
חברי רבדים עלו על קרקע שנרכשה מהכפר נחלין וכונתה 'אדמות נחלין'. תמר ברנובסקי (רודמן), שבגרה מאז ימי שהותה בכפר עציון, הצטרפה לגרעין 'צבר' של 'השומר הצעיר' ועלתה עם חבריה לרבדים, היא שכתבה את מגילת העלייה ובה פנייה לכפר נחלין ולאדמות נחלין: 'הקשיבי נחלין, הקשיבי לקול בנייך, הן באנו עדייך היום למצוא בך מולדת ובית… נחלין, קבלינו לחיקך כאֵם, כי שבנו אלייך בנייך למצוא בך מולדת ומשכן…'[19] במגילה זו נתנו חברי רבדים תשובה עמוקה לערביי האזור, והבהירו את תפיסת ההתיישבות היהודית בהר חברון. מחד גיסא, הם פנו לנחלין – אל הכפר הערבי השוכן למרגלות רבדים ואל 'אדמות נחלין' – בבקשה להתקבל במרחב זה ולהצטרף ליושבים בו, מתוך הכרה בשכניהם הערבים ורצון לשכנות טובה. מאידך גיסא, הודיעו אנשי 'השומר הצעיר' לנחלין, כי הם בנים השבים לחיק אֵם אוהבת. דימוי הבן השב לחיק אמו מקבל משמעות מיוחדת. הוא מקפל בחובו מסר חד – מרחב ההתיישבות בהר חברון הוא עבורם כאֵם אוהבת לבנה השב הביתה. בנות ובנים אינם בוחרים את אמם, אֵם אינה בוחרת את ילדיה. למרות היעדר גורם הבחירה, אין בעולם קשר חזק, עמוק ונצחי יותר מקשרי אֵם ובניה. כך גם חברי גרעין 'השומר הצעיר', שעיגנו את הזיקה העמוקה שלהם ושל העם כולו למרחב שבו עלו להתיישבות. הם האמינו, שקשיי ההתיישבות הרבים בהר לא יפגמו בקשר עמוק זה, לא יפרמו את החוט המקשר אותם להר, ולא יערערו את ביטחונם בצדקת הדרך. וכך חתמו את מגילת העלייה: 'מהרי יהודה קוראים שומרים צעירים לנוער העברי באשר הוא: זאת הדרך בה ללכת, ללכת עד תום'. ביטוי סמלי למסכת זו היה חידוש יחסי החברות בין תמר לבין עיסא. בתיווכו של יגאל השומר. 'הוא הביט ואמר: הדה בינת אל מנדל [זו בתו של מנדל]. הכיר אותי… נשארנו ידידים טובים. כשהיינו ברבדים, הוא היה בא לבקר אותי. כשאבא היה בא, הם היו ידידים גדולים ומאד מאושרים יחד'.
ימי המערכה בתש"ח, 1948-1947
המערכה בגוש עציון בתש"ח החלה כחלוף חמש שנים להתיישבות בכפר עציון. החלטת החלוקה, שהתקבלה באו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, י"ז בכסלו תש"ח, אישרה הקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית בארץ ישראל. המנהיגות היהודית קיבלה את ההחלטה, למרות המרחב הקטן והצר שיועד למדינה יהודית. 32 יישובים יהודיים נותרו בתחום המיועד למדינה הערבית, ובהם יישובי גוש עציון. הערבים דחו את ההחלטה ופתחו בהתקפות על היישוב היהודי ובעיקר על דרכי התחבורה אל היישובים הפזורים ברחבי הארץ. בתום חמישה וחצי חודשי מערכה עקובה מדם, ביום ד' באייר תש"ח (13 במאי 1948), נפל כפר עציון בקרב ומרבית החברים שהעפילו להר ועִמם לוחמי היחידות המגויסות, נפלו בקרב האחרון. למחרת, ביום ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948), הלכו אנשי משואות יצחק, עין צורים, רבדים ועמם לוחמים מהיחידות המגויסות, בשבי הלגיון הערבי. באותו יום, באותה שעה, הוכרזה מדינת ישראל.
בניגוד להנחה המקובלת, תושבי הכפרים הערביים העוטרים את גוש עציון, נותרו בתחילת המערכה אדישים ולא גילו נכונות לפעילות התקפית. ה'הגנה' ניסתה לעודד חוסר רצון זה. בדצמבר 1947 הפיצה כרוז בכפרים הערביים: 'אתם, החורשים והזורעים; אין אנו רוצים ברעתכם ולא ברעתו של איזה ערבי מבלעדיכם. לא אנו התחלנו במערכת הדמים… רצוננו בשלום ולא בריב. המסיתים ומחרחרי הריב אשר בשורותיכם, הם אשר הטילו עלינו ועליכם את סכסוך הדמים המצער והמדאיב… אנו מתרים בכם ומזהירים אתכם, שלא תתנו להם מרכזים, מקלטים ובסיסים בכפריכם, בתיכם ושדותיכם, כדי שלא תכריחו אותנו להיכנס אל כפריכם מתוך רצון להגן על עצמנו'[20]
עבד-אל קאדר אל-חוסייני, מנהיג הכנופיות הנודע, התמנה למפקד הכוחות הערביים בגזרה המזרחית של חזית המרכז. באמצע דצמבר 1947 הוא ניסה להקים מחנה אימונים בצוריף. בשלב ראשון נתקל בהתנגדות התושבים, שסילקו אותו ואת אנשיו מהכפר. לבסוף, המחנה קם בצוריף, פעל תקופה קצרה והתרוקן אט אט. חוסייני עבר לפעול באזור השומרון, וככל הנראה זכה שם ליתר אהדה ושיתוף פעולה של הכפריים.[21] נראה שעיקר חששם של הכפריים היה מתגובות הנגד הקשות של כוחות ה'הגנה'. גם בתקופה ראשונה זו היו באזור כפריים ערבים לא מעטים, שניאותו להשתתף בתקיפת מטרות יהודיות – שיירות, יישובים ומתקנים חיוניים. ככל שחלף הזמן התגברו בין הכפריים הכוחות הערביים, שהתגייסו למערכה נגד הקיום היהודי ועוינותם הלכה וגברה.
מתיישבי גוש-עציון ניסו בראשית המערכה לשמר את קשרי הידידות שטיפחו עם ערבים בכפרים בסביבה. בכ"ז בכסלו תש"ח (10 בדצמבר 1947) יצאו שני חברי כפר עציון לביקור בכפר השכן, בית אוּמר, כדי להזמין את שכנם, עיסא אבו עייאש (החבר של תמר, שהוזכר לעיל), שהיה ידידם של חברי כפר עציון, לחתונה שתוכננה בקיבוץ למחרת היום. עיסא הזהיר אותם לשוב מיד, פן יפגע בהם השבאב המוסת.[22] היו אלה גילויים אחרונים של קשרי הידידות שנרקמו שנים בעדינות וברגישות, ונפרמו באִבחת חרב אחת. 240 הנופלים בקרבות גוש-עציון בתש"ח, חורבן ארבעה יישובים, הרס המבנים, עקירת המטעים ועצי היער הרבים שניטעו בהר – גדעו את הניסיונות לפתח יחסי שכנות טובה לרווחת כל יושבי ההר. י"ט שנים נותר הר עציון בחורבנו, בשבי האויב.
שבו בנים לגבולם
בשנים הראשונות לשובנו להר – מיד אחרי מלחמת ששת הימים בתשכ"ז (1967) – נעשו מספר ניסיונות ליצור קשרי שכנות עם הערבים סביבנו. צוות בית ספר שדה כפר עציון, בהובלתו של יהושע כהן, הִרבה להיפגש עם ערבים וללמוד מאורחות חייהם. שוחחנו פעמים רבות עם 'אבו סאלם', ראש שבט התעמרה שמרכזו בכפר זעתרא הסמוך להרודיון, אִתו נפגשנו בחוות האירוח המדהימה שלו על חורבות העיר המקראית תקוע. התארחנו עם קבוצות בביתו של השיח' עלי אל-ג'עברי, ראש עיריית חברון, ליווינו כורמים חברונים בעבודתם והרבינו ללמוד מהם. יהושע כהן הזמין כורם חברוני לסיור בנגב, אף הפגישו עם ידידו, דוד בן גוריון. נפגשנו פעמים רבות עם חרשי עץ וברזל, אומני זכוכית, קדרים, חוצבים, חרשי אבן, חבורת עובדי בית-הבד בחברון ועוד. אנשי כפר עציון קיימו קשרים עם עיסא אבו-עייאש הנ"ל, מוח'תאר בית-אוּמר, שהוזמן לחתונות בכפר עציון, בדיוק כבימי הורינו.
לצד כל אלה, זכורה לי חוויה מיוחדת בפאתי הכפר צוריף. בשעת בוקר מוקדמת. יצאנו, צוות המדריכים של בית ספר שדה, לסיור באזור צוריף. במהלך הסיור התיישבנו לנוח בצל עץ זית ענף במבואות הכפר. כמקובל, התקבצו סביבנו ילדים ערבים. ניכר היה שהם רעבים. המבטים ששלחו אל הסעודה שפרסנו לפנינו אמרו הכל. כדרכנו, כיבדנו את הילדים ביד נדיבה. ניסינו לקשור אִתם שיחת עוברי דרכים. אחד מהם, שידע מעט אנגלית, שאל לפתע את אחד המדריכים: 'מאין אתה?' הלה השיב: 'מכפר עציון'. 'והוריך?' – 'מפולין'. הילד עבר למדריכה שישבה לידו ושאל: 'מהיכן את?' – 'מכפר עציון'. 'ומאין הורייך?' – 'מגרמניה'. וכך המשיך ושאל את כולנו, בזה אחר זה. כאשר נתקל בתשובה, שגם ההורים הם ילידי הארץ, שאל על הסבא והסבתא. לבסוף, התבונן בנו ואסף את התשובות שקיבל מכולנו: פולין, גרמניה, רוסיה, הונגריה, מרוקו, תימן. או-אז אמר בתרועת ניצחון: 'חיזרו הביתה! אין לכם מה לחפש פה!'. הניסיונות להציג בפניו את השורשים ההיסטוריים שלנו כאן בארץ, בהרי יהודה – בכך מתמחים אנשי בית ספר שדה – לא שכנעו אותו. שני דברים חשובים למדנו משיחה זו: 1. מתודיקה פשוטה ויפה של העברת רעיון. כמדריכים, ראוי לאמץ אותה. 2. לפנינו התמודדות עמוקה לאין ערוך ממה שהיה נראה לנו עם שכנינו הערבים. בית ספר שדה כפר עציון נועד גם לתרום להתמודדות יהודית-ציונית חינוכית זו ופעל בכך רבות. לימים, למדנו עד כמה עמוק החינוך שניתן לילדי הערבים סביבנו, במיוחד במחנות הפליטים, ועד כמה הם משקיעים בחיזוק זיקתם של בני הדור הצעיר למה שהם רואים כארץ מולדתם. וזאת, בצד החינוך לשנאה עמוקה כלפינו.
באותן שנים ראשונות התקיימו מפגשים נוספים בינינו לבין שכנינו הערבים. כל אלה נקטעו עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה בכסלו תשמ"ח (דצמבר 1987), וקיבלו מכה ניצחת עם ההכרזה על הסכמי אוסלו בקיץ תשנ"ג (1993).
שמונה בעקבות (נושא מורכב) אחד
אבקש לחתום בדברים מתוך שיח חברים בכפר עציון המחודש, בקיץ תשל"ב (1972), ביוזמת הח"מ (יוחנן בן יעקב) בנושא: 'אנו ושכנינו בהר חברון' בשיח השתתפו שמונה חברים: חציים בני כפר עציון, שאבותיהם נפלו בקרבות תש"ח, וחציים חברים שהצטרפו לקיבוץ המחודש. השיח שיקף נאמנה את הלכי הרוח ואת האווירה ששררה בכפר עציון בשנים הראשונות לשובנו להר. שלוש שאלות העמדנו במוקד השיח: א. האם קיימים תנאים ליצירת מגעים הדדיים? ב. האם אנו מעוניינים בכך? ג. אם כן, כיצד ועד כמה? למען הנוחות ריכזנו את הדברים וערכנו אותם אך מעט:
חבר: 'אני בכלל לא מעוניין שערבים יסתובבו במשק שלי, בבית שלי… אני לא מעוניין בשום קשרי תרבות עם אף ערבי… יכול להיות שהדור הבא, שלא השתתף במלחמות, יהיה אחר'.
שאלה: אם כן, מדוע לקחתָ ערבי בטרמפ?
'פשוט מתוך רחמים'.
חבר: 'מדריך בבית ספר שדה הכיר ערבי, מורה מהכפר סמוע, דובר אנגלית, שהצטרף לכמה סיורים, וחיפש הזדמנות לשוחח עם יהודים. אם יהיה לנו רצון למצוא קשרים, נמצא אותם. היחס שהערבים מקבלים משלטונות ישראל אנושי יותר מאשר היחס שהם קיבלו מהירדנים… המצב הזה לא כל כך גרוע. אסור לנו לשנות את המדיניות ולהפוך אותם לתת-אדם… אנו צריכים להגדיר מה אנו רוצים בזמן הקרוב. יכול להיות שהם היו ברברים יותר מאתנו, אך זה חלק מהתודעה, מהחינוך שלהם… נגיע גם למצב שנוכל לדון אִתם על בעיות פוליטיות. אנחנו חיים באותו שטח… במשך אלפיים השנים הקרובות נחיה כאן יחד. אם לא נמצא איזה "מודוס ויוונדי", שני הצדדים יסבלו מזה'.
שאלה: האם היית מוכן להזמין ערבי לביתך?
'אם הוא דובר אנגלית, אני לא חושב שהייתי מתנגד'.
חברה: 'אני קצת חלוקה עם עצמי… כדי לכונן יחסים עם שכנים צריך הרבה בגרות, חינוך וקו של מדיניות… עדיין לא ביררנו לעצמנו מה אנו רוצים. הקו צריך להיות: "שמאל דוחה וימין מקרבת", "כבדהו וחשדהו"… נצטרך פעם לקשור קשרים. ייתכן שזה מוקדם מדי… עבד אצלנו ילד ערבי בבית. נתתי לו כוס מים. לא עמד לפני ערבי, אלא פשוט אדם, כמוני, הדבר נראה לי טבעי… כל הנוסחאות מתפוררות כאשר באים במגע יומיומי. יחסים מתפתחים דווקא על רקע של מחוות קטנות כמו שתיית כוס קפה ביחד, לחיצת יד לשלום… האם אני מוכנה שערבים יעשו לי את העבודות שאני לא מוכנה לעשות? אותי זה מקומם. אם מדובר בהעסקת ערבים בעבודה שיהודי יהיה מוכן לעשות אותה – אתן עדיפות ליהודי, על פי הכלל: "עניי עירך קודמים"'.
שאלה: מה דעתך שאקורדיוניסט ערבי ינגן במסיבה בכפר עציון?
'באופן אישי זה לא מפריע לי. אם אחד מבני כפר עציון יאמר שהדבר פוגע בו, אוותר מיד. דברי הם תיאורטיים. אולי כאשר הוא יעמוד מול העיניים שלי, אומר: בעצם, זה מפריע לי'.
ותשובה נוספת על אותה שאלה:
'אני מוכן שיבוא לנגן מוזיקה ערבית ולהסביר אותה. אני לא רוצה שהוא יבוא לנגן בשבילי במסיבה, כי אין לנו אותה נשמה'.
שאלה: האם היית מוכנה ללדת בבית-חולים ערבי בבית לחם?
'הלידה היא חוויה נפשית מאד עמוקה. הייתי רוצה שהיא תעבור עלי בתוך עמי. אין כאן התנגדות "גזענית" לערבים. גם באירופה הייתי מעדיפה להתאשפז בית חולים יהודי'.
חבר: 'עלינו לצאת מנקודת מוצא: מה שקרה בתש"ח בכפר-עציון ובתרפ"ט בחברון אינו צריך להכתיב את מערכת היחסים הנוכחית. אני לא רוצה ליצור מצב של שולטים ונשלטים. אני רוצה לחיות בדו-קיום בשלום, מתוך כבוד הדדי. כאשר אני מסתכל על התמונות של גופות חללי הל"ה, כשאני קורא על הפְּרָעות בחברון, כאשר שומעים על התנהגות ערבים כלפי יהודים בארצות ערב, ברור שיש כאן בעיה של מנטליות, הווי מיוחד של שנאה, "על חרבך תחיה"… יחד עם זאת אני משוכנע שיש לנו הרבה מה ללמוד מהם. ראשית, בעניין "הכנסת אורחים". נכנסתי להרבה בתים ערביים. קבלת האורחים היא למופת, כמו שנהגו אבותינו לפני אלפי שנים. שנית, בנושא הכבוד העצמי, כבוד המשפחה, כבוד האישה. בזה יש לנו הרבה מה ללמוד. במה שקשור ביחס לקרקע, השתרשות באדמה.
אקום ואלך מפה אם יועסקו ערבים בענפי המשק… לא תקום ולא תהיה עבודה ערבית, לא בשירותים ולא בבנוי. הבעיה היום היא שהיהודים הופכים למנהלים והערבים לפועלים… לאורך ימים יתפתחו פה רגשות תסכול. כאשר עובדים פה ערבים, אנו חייבים להראות להם שאנו מעריכים אותם ודורשים מהם להעריך ולכבד אותנו'.
שאלה: מה דעתך על מורה לערבית מכפר שכן?
'אני נגד. אנו חייבים לחיות בצד הערבים, ותו לא'.
חבר: 'אני מאוד מעוניין להכיר את העם הערבי ותרבותו… עם כל אדם אפשר לדבר. אפשר לדבר עם הערבים על הכל, אפילו על פוליטיקה. אולם, כאשר אני נפגש עם ערבי מהר חברון, אני מקבל "סטופ"… איני יכול ליצור אתו קשר כי ערביי הר חברון עוללו לי משהו. הוא או שכנו… אנחנו, בדור שלנו, לא יכולים לשכוח. אני רוצה [לקשור אִתם קשרים], אני מחפש דרכים, אבל בכל פעם אני נעצר. יש משקעים שקשה למחוק אותם. המטרה הראשונה שלי אינה שהם יכירו אותי – זה עניינם. אני רוצה להכיר אותם, לכן הלכתי לביתו של עיסא בבית אוּמר מספר פעמים'.
שאלה: איך תחנך את בנך?
'לא חונכתי לשנאת ערבים. אחנך את בני לחיות אִתם כשכנים. אמנם שכנים רחוקים, מעבר לגדר. אומר לו: אם תרגיש שאתה מסוגל לשחק כדורגל עם ילדי בית אוּמר, אדרבה. אני כיום לא מסוגל לשבת עם ערבי בביתי, להושיט לו יד לשלום. אך אם אתה תגיע למצב כזה בלי שמישהו ידחוף, לא אפריע… אתן לבני חופש פעולה'.
שאלה: האם היית רוצה לראות את מוסדות הקיבוץ מחנכים כך?
'בהחלט כן. אני עצמי לא אעשה זאת. אין מנוס מעבודת ערבים בבניין כפר עציון. זה לא מוצא חן בעיני, אך זה נתון… אני מבדיל בין ערביי הר חברון לאזרחי ישראל הערבים. יש לי חבר ערבי מאבו-גוש. הוא היה בביתי, ואף הוזמנתי לבקר אצלו. ערבים מהנגב לא פגעו בי. אסור להכליל. אי אפשר להכניס את כל הערבים לקטגוריה של רוצחים ושונאי ישראל'.
חבר: 'דיברתי בעברית עם פועלים ערבים פשוטים מבית אוּמר ובית לחם על בעיות פוליטיות. הם היו מוכנים לדבר על זה. על דברים בסיסיים המעיקים על כל אדם אפשר לשוחח. יש אפילו הרגשות די דומות בינינו לגבי הקשר לאדמה, לגבי הרצון להכיר אלה את אלה.. זהו הבסיס החזק ביותר ליצירת קשר. זה שאנחנו שוברים את הקרח ומדברים – זה השלב הראשון. אסור לנו לתת להם להרגיש שאנחנו בונים גדר סביבנו ולא רוצים להתייחס אליהם כלל… יש השלכות רבות לעובדה שקבוצת פועלים גדולה שעובדת כאן מגיעה מהכפרים הסמוכים לנו. הדבר הופך לבעיה בינינו לבין הערבים. יש עדיפות [בהעסקת עובדים] לפועל יהודי הזקוק לפרנסה. אני צריך לדאוג קודם כל לבני עמי. זו לא שאלה עקרונית. אני לא מתנגד להביא פועלים ערבים למפעל שלנו.
שאלה: האם היית מוכן להזמין ערבים לביתך?
'אין לי שפה משותפת אתם. אנחנו חיים בתרבויות שונות'.
אלה דעות והערכות שהושמעו לפני שנים רבות. בשנים האחרונות התפתחו בגוש עציון רבתי מערכות יחסים נוספות ביוזמתם של הרב שלמה ריסקין, רבה של העיר אפרת, הרב מנחם פרומן ז"ל, רבה של תקוע, ויש פעילות דוגמת תג מאיר' ביוזמת אליעז כהן ואחרים, ועוד. אלה ראויים לסקירה נפרדת ולדיון, החורגים מגבולות מאמר זה.
[1]. רש"י, בראשית ל"ג ג, מהדורת ח"ד שעוועל, ירושלים, תשמ"ב, עמ' קכב; על פי ספרי בהעלותך ס"ט.
[2]. מנחם כהנא, אקדמות להוצאה חדשה של ספרי במדבר, תשמ"ב, עמ' 32, הערה 26.
[3]. ד' קנוהל, גוש עציון במלחמתו, ירושלים, תשי"ז (מהדורה שנייה); י' בן יעקב, גוש עציון – חמישים שנות מאבק ויצירה, כפר עציון, תשמ"ג (מהדורה שלישית); מ' נאור, גוש עציון מראשיתו ועד תש"ח, עידן 7, ירושלים, תשמ"ו (להלן: עידן 7); י' בן יעקב, מחלקת ההר – פרשת הל"ה, תשס"ח-2008 (להלן: מחלקת ההר), ועוד.
[4] י' בן יעקב, מגדל עדר – סיפורו של היישוב היהודי הראשון בין חברון וירושלים, עידן 7, עמ' 40-23, ראה עמ' 28.
[5] שמואל צבי הולצמן (תרמ"ד-תשכ"א, 1960-1883) – יליד העיר העתיקה בירושלים, תלמיד ישיבת 'תורת חיים', פרדסן ברחובות. ראו בהרחבה ז' ענר, "האיש שנתן את שמו לגוש עציון", עידן 7, עמ' 62-53.
[6] ד"ר מאיר הולצמן ירד מהארץ לדרום אפריקה, אחרי החוויה הקשה בכפר עציון. הוא ביקר בגוש עציון באמצע שנות ה-70.
[7] מבנה המרפאה הוא השריד המוקדם ביותר להתיישבות היהודית בגוש עציון שנותר על תילו. המבנה שניצב סמוך לצומת גוש עציון, אותר על ידי המועצה האזורית בשיתוף המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל כמבנה לשימור. בימים אלו מכינים תכנית פיתוח ושיקום המבנה, במטרה לשלבו במסלול סיורים וביקורי תיירים בגוש עציון.
[8] ש"צ הולצמן, מכתב לדב קנוהל, 28 בנובמבר 1951 (כ"ט בחשוון תשי"ב), ארכיון כפר עציון (ז' ענר, עידן 7).
[9] פנחס שניאורסון, יליד ז'יטומיר שבאוקראינה, תרנ"ג (1893), נצר למייסד חב"ד, האדמו"ר ר' שניאור זלמן מלאדי. בן 17 עלה לארץ בעקבות גלי הפרעות והצטרף לארגון "השומר" מראשיתו. בשל מחלוקות פנימיות פרש מהארגון בתשרי תרע"ו (9.1915). היה מראשוני המתיישבים בחמרה ולאחר מכן בכפר גלעדי, בו היה חבר עד 1933. כאשר טרומפלדור נפל בקרב בתל-חי, בי"א באדר תר"פ, עבר הפיקוד לפנחס שניאורסון. בשל קומתו הגבוהה נקרא בפי חבריו 'אקליפטוס". פרסם רשימות עיתונאיות בשם העט "בן יוכבד", בו בחר לזכר אִמו. נפטר באדר תשל"ד (3.1974) ונקבר בחלקת חברי 'השומר' בבית העלמין שליד הארי השואג (תודה לגב' תמר שאקי, ארכיון חצר תל חי, על המידע).
[10] ש' שבא (כינס וערך), בשורה הראשונה – פנחס שניאורסון, תשל"ט (1978), עמ' 152. לא בכדי ציין שניאורסון דווקא שנים אלו, 1937-1936, הן שנות המאורעות הקשים שפקדו את היישוב יהודי בארץ וגבו מחיר דמים כבד.
[11] י' בן יעקב, 'מן הגליל אל ההר', עתמול, 198, אדר ב' תשס"ח, מרס 2008, עמ' 24-22.
[12] ארכיון כפר עציון, ראיון עם תמר ברנובסקי-רודמן. מראיין אריה רוטנברג, תל אביב, ט' באדר ב' תשס"ג (13 במרס 2003).. (נקודה מיותרת)
[13] מכתב לד"ר מגנס מיום 28 במרס 1937 (בתוך: צ' אילן, "השותפים של הולצמן", עידן 7, עמ' עמ' 74-63).
[14]. מ' יגאל, עלי אוכף, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשמ"א (1981), עמ' 109.
[15]. על המחלקה הדתית ראו: נ' ברוכי, "המחלקה הדתית בפלמ"ח", מאמר בקובץ זה, עמ' 00-00.
[16]. עלי אוכף, עמ' 110-111 (מרגלית היה סוחר קרקעות שפעל באזור מטעם הקק"ל); י' כץ, ההתיישבות היהודית בהרי חברון, עמ' 260;
[17] א' פינקרפלד, "רבדים בגוש עציון", בתוך: עידן 7, עמ' 114-113.
[18] ד' קנוהל, גוש עציון במלחמתו, ירושלים, תשי"ז, עמ' 39; "רבדים בגוש עציון", עמ' 114.
[19] ראיון עם תמר ברנובסקי-רודמן, 13 במרס 2003.
[20]. ארכיון צה"ל, ידיעות טנא, 481/49/62. הכרוז הופץ בערבית ובתרגום עברי, תולדות ההגנה, ג, חלק שני, עמ' 1394.
[21]. מחלקת ההר, עמ' 26-21, והמקורות שם.
[22]. מיומן כפר עציון, כ"ז בכסלו תש"ח, גוש עציון במלחמתו, עמ' 69; שם [= מחלקת ההר], עמ' 30-29.
