מקורות לבירור השקפתו הקיבוצית-דתית של שלום קרניאל

דב קנוהל, דברי הספד:

תנועת הנוער הדתית חלוצית בגולה (בני עקיבא – השומר הדתי – בח"ד) … בזכות מי קמה והתקיימה … מי הִתווה את דרכה להגשמה חלוצית בארץ ישראל? … הדבר קם ונהיה הודות לקומץ מדריכים אשר ראו בהתקדמותה של התנועה לקראת יעודה את חזון חייהם והקדישו לה את כל [ה]מרץ ויכולת הנעוּרים שלהם ואִתה גדלו והתפתחו. הם שהובילו את התנועה … הם שהבהירו את דרכה הרעיונית-חינוכית … והם גם אשר הובילו אותה לקראת הגשמת העקרונות בארץ. אחד החשובים, המקוריים והפעילים בחבר מדריכים זה היה שלום טרללר – קרניאל הי"ד.

הוא שאף לראות בתנועה ובקיבוץ הדתי את התגשמות כל הנאצל ביהדות ובאדם, ובעיקר טוהר המחשבה ושלמות המעשה, ולקראת זה חתר כל ימיו ובכל הנסיבות … בקבוצה הדתית ראה את הדרך המעשית בה יהפכו עקרונות התנועה למציאות וממשוּת … הוא קיווה כי … יהיה בידי הקבוצה הדתית לשמש 'מסגרת מוצקה' שתוליך את החבר מעלה מעלה. יחד עם זאת ידע תמיד להדגיש כי במסגרת גרידא, בלי אמונת אוֹמן, בלי חינוך הפרט והכלל, אין ערובה מפני התרוקנות התוכן … הגשמת חזון הקבוצה הדתית, בצורה אשר הוא ראה אותה כרצויה, הייתה משאת נפשו של שלום ולה הקדיש את כל כוחותיו (דב קנוהל, "לדמותו של מדריך", עלונים, לו, טבת-שבט תש"ט, עמ' 6-3).

אבני הבניין להשקפתו

חולם ומאמין באדם ובאל

נשארתי עדיין חולם חלומות ומאמין … אני חולם את החלומות מפני שאני רואה את המציאות … את רִיקְבוֹן החברה, את השקר, הצביעות והרִשְעות. אני מאמין שהאדם בעצמו אשם במצב שהוא נתון בו ושהוא יצר את הגיהינום עלי אדמות ובידו להפוך אותו לגן עדן … אין אני רוצה רק לחלום אלא גם לעשות דבר מה לתיקון הדברים. להכניס לְבֵנָה אחת לבניין החברה האנושית של החולמים כמוני (ליוסף, חשוון תרצ"ז, עמ' 182. ציון העמודים מכאן ולהבא מתוך הספר, יונה ברמן [עורכת], שלום קרניאל – חייו ומשנתו, מהדורה שנייה מורחבת, כפר עציון, תשע"ג, 2013).

אני מאמין באדם, מפני שאני מאמין באל (מיומנו, ז' בתמוז תרצ"ד,  20.6.1934, עמ' 126).

בתום העשור הראשון לשומר הדתי, הִתווה את דרכה לעתיד:

דרך הגשמה שמובילה לגאולת העם והאדם … הכְנֶסֶת [השמה"ד] בחרה בדרך ארוכה לגאולה והיא תובעת את קדושת החיים ואת קדושת היחיד. כי היא מאמינה באל עליון, כי היא מאמינה באדם ("לחשבון עולמנו", אהלנו, בטאון השומר הדתי – בני עקיבא בפולין, אדר תרצ"ט, עמ' 257).

האדם מגויס לשליחות, להגשמת יעוד, אותו ניסח הסופר האהוב עליו, רומן רולן (1944-1866, סופר ומחזאי צרפתי):

אין אדם חי בשביל להיות מאושר. הוא חי בשביל למלא את חובו. סבוֹל, מוּת, אך היה את אשר עליך להיות, הֱיֶה אדם … החברה היא המסגרת ההכרחית לתיקונו של האדם וגם לקלקולו ("רומן רולן, קווים ליצירתו", כפר פינס, חורף ת"ש, עמ' 353-350).

ברכה לחברי קבוצת גאולה שעלו מפולין לקבוצת שח"ל, ג' באלול תרצ"ה:

בלי מסירות נפש אין שום יצירה גדולה ואין חדוות יצירה, אין תיקון יסודי של החברה, אין בניין תאים קיבוציים (עמ' 171). (גאולה הייתה קבוצת השומר הדתי הראשונה שהתארגנה, וחלק מחבריה עלו ארצה).

מכתב לאחיי [חברי], פלוגת [קבוצת] גאולה, כ"א באלול תרצ"ה:

במה יִמְצא היחיד את סיפוק נפשו? בזה שיש לו הכרה שהוא בונה בניין חדש, מתוקן, בשבילו, בשביל חבריו ובשביל החברה, אשר אין בו שקר ולא גזל ולא מלחמה, אלא אמת, צדק, שלום וכו'. היות שהיחיד הזה אינו יכול לסבול בשום אופן את הסביבה השקרנית, הגזלנית, הוא ימצא, אפוא, סיפוק נפשי במידה הגונה אם יעלה בידו ליצור תא של אנשים הקרובים לרוחו וקן של אמת וצדק (עמ' 176. בשומר הדתי נהגו לכנות את החברים "אחים" ואת החברות "אחיות").

תיקון החברה הוא מכשיר למימוש השאיפה הלאומית שלנו – תחיית האומה, שהיא חלק ממטרת היהדות. באיזו צורה חברתית נבחר לבנות את ארצנו?

ברור שנרצה בצורה הצודקת ביותר, המועילה ביותר לחיים לאומיים בריאים והקרובה ביותר לרוח היהדות … הִתְכוֹננוּת החברה האנושית על יסוד השוויון הכלכלי הוא חלק חשוב מעצם מטרתה של היהדות ("היסוד החברתי ברעיוננו", אהלנו, כסלו תרצ"ו, עמ' 241-239).

עמדת היהדות – התורה

לבירור בעיה חשובה (סביב לוויכוח בין פ' רוזנבליט וד"ר ש"ב פלדמן):

שני זרמים ראשיים קיימים בחיים הכלכליים, הזרם הרכושני והזרם הסוציאליסטי. האם היהדות עומדת לצדו של הזרם הראשון או השני? – לפי ד"ר פלדמן, היהדות מקדשת את הקניין הפרטי;

מהו הכיוון הכללי אשר אנו מוצאים בחוקים הסוציאליים של התורה? הווי אומר,  ה ר צ ו ן  ל ה מ ע י ט  א ת  ה ע ו נ י,  את הגזל ואת אי השוויון הכלכלי … כמעט כל מצווה ומצווה הקשורה עם סדרים סוציאליים משתדלת להושיט יד עזרה לעני ולהצילו מיד עושקו …

אני מעז לומר כי חובת העזרה לעני והמלחמה עם העושק היא מן היותר חשובות ביסודי התורה. הנביאים הקדישו את רוב ימיהם למלחמה נגד עריצות התקיפים העושקים …

מלחמה עִם [נגד] שִעבוד האדם היא חובה דתית-סוציאלית … מצוות שונות, כגון; איסור ריבית, השמטת כספים, יוֹבֵל וכו' מראות כי התורה השתדלה לצמצם את הבעלות הבלתי מוגבלת של האדם על הרכוש … התורה מתנגדת למשטר רכושני מובהק … ההִתאמצות להמעיט את אי השוויון, לצמצם את האפשרות להרבות בנכסים בידי איש אחד … התורה מתנגדת למשטר אי צדק. (אהלנו, תמוז תרצ"ח, עמ' 252-246).

מקור רעיון הקיבוץ – קליטה מתרבות הגויים אל תוך עולמה של תורה:

כשאנו רואים דבר יפה אצל אחרים, האם אין מחובתנו להכניסו תחת כנפי היהדות? … אם הדבר אינו עומד בסתירה למהות התורה … אנו מחויבים, לדעתי, להשתמש באמת זו או אחרת, אם בכוחה לשפר את החיים ולהקל בהגשמת התורה. עלינו לקבל את הטוב והאמת מכל מי שאמרו …

נקיטת הדרך הקיבוצית שלנו באה בעיקר מתוך השאיפה העזה והקנאית להגשים את התורה במילואה. קנאת ה' צבאות היא המובילה אותנו בדרך זו ("מסביב לשאלה הקיבוצית", אהלנו, סיוון תרצ"ה, עמ' 231-230).

לא צריך להרים את הסולם יותר מדיי … (תשובה לחנוך חמלניק [אחימן])

בהרבה דברים נוכל להסכים עם השיטה האקונומית והחברתית של הסוציאליזם אשר אינה בניגוד לתורה. לא כל הדברים אשר אנו משתמשים בהם מוכרחים להיות באופן בלתי אמצעי מפורשים בתורה. יש דברים שהתקופה מוסיפה אותם מתוך התפתחות החיים, ואנו מחויבים רק לשמור שהדברים החדשים לא יהיו בניגוד לתורה. אני סובר, משום כך, שמגמת הסוציאליזם לא רק שאינה מנוגדת לתורה, אלא היא גם מגמת התורה (פרטיכל התייעצות קיבוצי עלייה, פז'דבוז', כ"ו-כ"ט באייר תרצ"ח, עמ' 258-259).

יסודות התפיסה הקיבוצית:

1) תא חלוצי ליצירת חיי תו"ע שלמים;

2) מכשיר תנועתי לליכוד הכוחות ולפעולה מאוחדת;

3) מכשיר דתי לאומי;

4) מכשיר חברתי ליצירת חברה המיוסדת על צדק ויושר;

• הרעיון המרכזי של התורה – להכשיר את האדם לחיי חברה. כלל המצוות מיועדות להבריא את החברה. יצירת חברה הרמונית אפשרית רק על ידי עקירת הרע שבמשטר החברתי הקיים. בקיבוץ בטל היצר הרכושני. "הקיבוץ ישלול מאת היחיד את האפשרות לשלוט על יחיד שני ולנצלו, על כן יאפשר יצירת חיי צדק ויושר".
• "התורה מתנגדת למשטר רכושני מובהק".
• ·       "הצורה הקיבוצית היא אותה מסגרת חיים אשר בה נוכל ליצור חיים חברתיים צודקים וישרים לפי דרישות התורה".
• המשטר הקיבוצי הוא כלי לעלייה מוסרית של האדם והחברה. הקיבוץ יוצר הווי רוחני מיוחד אותו סופג החבר וגם מרחיק אותו מהעיר וחולייה – סור מרע ועשה טוב. "בקיבוץ יש עֵירוּת רעיונית חזקה".
• "הקיבוץ הוא הגשמת היעוד וגם מכשיר להוביל את החבר להגשמת היעוד".
• הקיבוץ מתייצב נגד הזרם האנטי-דתי השולט בארץ. חיזיון מעציב נהירה מהכפר אל העיר, "לרקוד מסביב לעגל הזהב".
• ·       "אם הכפר יישאר ערבי אזי ארץ ישראל לא תהיה ישראלית".

("לתפיסתנו הקיבוצית", אהלנו, חשוון, כסלו, טבת תרצ"ה; אורחות, טבת תרצ"ח, עמ' 229-223).

תפיסתו של שלום קרניאל את הקיבוץ הדתי הייתה כי הוא סולל הדרך למהפכה גדולה, לתחיית עם עובד, שומר אמונים לתורה. בקיבוץ ראה שלום שליחות עליונה. הוא האמין כי החברה, החבורה, הקבוצה – הם מוקד תיקון האדם, העם והעולם כולו.

הוא קיווה שיום יבוא ו"רובנו נימצֵא יחד בקיבוץ בארץ. אני מאמין כי יום זה יבוא והוא יהיה אחד החגים הגדולים שבחיינו. אולם עד שיבוא נצטרך עוד הרבה לסבול" (מכתב לחמדה, חניכתו בקן השמה"ד ולימים ארוסתו, סלבקוב, 16.2.1938, עמ' 194).

שלום היה מפוקח, לא שגה באשליות ולא קידש את המסגרת;

ההגשמה אינה מתחילה בקיבוץ ואינה מסתיימת בקיבוץ … אל נא נשלה את עצמנו כי על ידי יציאה לקיבוץ אנו כבר מגשימים … יכול בן אדם להיות 'נבל ברשות התורה', כך אפשר לו לאדם להיות אי-מגשים גם במסגרת הקיבוץ ("לחשבון עולמנו", אהלנו, אדר תרצ"ט, עמ' 255).

מכתב למשה שריד, חבר קבוצת גאולה, ר"ח תמוז תש"ג (עמ' 207).

אתה, בכל מבנה נפשך היית יכול להיות אדם מתאים מאד למסגרת קולקטיבית ולתת הרבה לאחרים ולבסוף התגלגלת למקום אחר. מצד שני אפשר למצוא בקבוצה אנשים שמתאימים יותר לצורת חיים בודדת.

מכתב לשאול רז, אלול תש"ד, 9.1944,

קבוצתנו נמצאת כעת בתקופה הראשונה של ההתיישבות וטבעי, אפוא, הדבר שבניין המשק יהיה התוכן הפנימי החשוב שלה. זה תופס את כל החושים ואת המחשבה הקולקטיבית … אין האדם היחיד ולא הציבור מוכשר לחלק את עצמו לשניים ולומר, אני אעשה מאמץ עצום לבניין משק בתנאים קשים, ויחד עם זה ארכז את פעולתי ליצירה רוחנית מקורית. חלוקת הכוחות לשתי חזיתות תחליש את שתיהן … כרגע נדמה לנו כי הקמת המשק היא החזית הראשונה במעלה … עצם הקמת נקודת יישוב עברי ראשון באזור שבין ירושלים לחברון – בכוחו לתת סיפוק של תוכן.

… ואם תשאלו: "והתורה, מה תהא עליה"? אין בפי תשובה מלאה. נדמה לי שגם לזה יבוא זמן כשקצת נינפש מן המאמץ הגופני והנפשי של בניין הנקודה וביסוס המשק … נצטרך בזמן הקרוב להקדיש תשומת לב מיוחדת לפעולה תרבותית כדי לעמוד בפרץ נגד הירידה התרבותית המאיימת עלינו, מבלי שדבר זה יגרום להחלשת מאמצינו ההתיישבותיים (עמ' 212-211).

אחרי הכינוס לענייני חברה ודת בקיבוץ הדתי

אשליה חשובה ירשנו מהתנועה הקיבוצית הכללית – האמונה המופרזת ביצרו הטוב של האדם ובכוחה המיטיב והמתקן של מסגרת הקבוצה … סמכנו יותר מדיי על האמונה התמימה שמסגרת החברה השיתופית … תשמור עלינו מפני קלקול המידות ותרסן את היצר הרע … המציאות טפחה על פנינו והוכיחה שאין בכוח המסגרת בלבד לתקן את האדם ולהעלותו לרמה מוסרית גבוהה … [נדרשת] פעולה מאומצת של החינוך לטוב, מצווים אנו לגייס את יצר הטוב (עלונים, טבת תש"ז, עמ' 305-301).

ועידות השמה"ד ובנ"ע

תנועת תו"ע העדיפה את חיי המושב והסתייגה מאורח החיים הקיבוצי, הם סברו שבקיבוץ הכלל כופה על הפרט ושולל את חירות הפרט. דיון סוער ונוקב בנושא התנהל בשמה"ד בעיקר בין שלום טרללר, איש קרקוב, למשה קרונה, איש ורשה:

האם הצורה הקיבוצית היא הדרך היחידה להגשמת ייעודי התורה? … דרגות יש בדרכי הגשמה של תורה-עבודה, זה מחייב אותנו … לחנך את אנשינו למדרגה היותר עליונה. מדרגה עליונה כזו בהגשמה הוא הקיבוץ … עלינו לחנך רק לדרך הגשמה אחת – דרך התיישבות קיבוצית ("מסביב לשאלה הקיבוצית", אהלנו, סיוון תרצ"ה, עמ' 231-230).

כתום התמודדות רעיונית קשה ונוקבת, אִמצו מוסדות השמה"ד, המועצה והכנסייה [הוועידה], באמצע שנות ה-30 את עמדתו של שלום טרללר (קרניאל), וקבעו את הקיבוץ הדתי כדרך ההגשמה הראשית של חברי התנועה.

החלטת הכנסייה [הוועידה] הארצית השלישית, חשוון תרצ"ז:

הכנסת [השמה"ד] רואה בקיבוץ הדתי בארץ ישראל את המקום אשר בו מגשים השומר הדתי את רעיון תורה-ועבודה. תוך הנחה יסודית זו קובעים שהכיוון החינוכי של הכנסת הוא קיבוצי-דתי. שומר שגמר 18 שנה מחויב לצאת להכשרה קיבוצית. שומר שלא יצא להגשמה, מפסיק להשתייך לכנסת.

בשנת תרצ"ט עלה שלום ארצה והצטרף לקבוצת אברהם. הוא פִרסם מאמר בזרעים, "בנ"ע ודרכם לקיבוץ" (אדר א' ת"ש, עמ' 267-266), בפסח ת"ש, 1940, התייצב בוועידת בנ"ע הראשונה ונקלע לוויכוח נוקב עם הרב משה צבי נריה:

מפי נ'[ריה] שמענו דברים נעלים מאוד על תפקידי בנ"ע בשעה זו … המהפכה הדתית שלנו צריכה בעיקר להתבטא בפעילות תקיפה וקנאוּת בחיים הציבוריים … אלו הן מילים מצלצלות יפה … אין הן יכולות לשמש מורה דרך לתנועת נוער של תורה-ועבודה … עד כמה יכולות סיסמאות אלה להוליך שולל את הנוער ולהביאו לעקרות וצעקנות ריקה. דרך זו זרה למהותה של תנועת נוער. תנועת נוער איננה רק מורדת ברע אלא רוצה, בעיקר להגשים את הטוב שהיא מאמינה בו … ה ג ש מ ה  א י ש י ת  של רעיון תורה-ועבודה משמעה, בתנאים הנוכחיים של בניין הארץ – ה ק ב ו צ ה  ה ד ת י ת.  רק הקבוצה הדתית מוכשרת ליצור מסגרת מתאימה להגשמת רעיוננו (דברים בוועידת בנ"ע הראשונה, ירושלים, חול המועד פסח ת"ש, זרעים, תמוז ת"ש, עמ' 268).

יחד עם חברו דב קנוהל, הוביל שלום קרניאל את בנ"ע, להחלטה ההיסטורית:

א. ארגון בני עקיבא היא תנועת נוער דתית-חלוצית החותרת להקמת חברה של תורה-ועבודה בארץ.

ב. ארגון בני עקיבא מחנך את חבריו להגשמה אישית, של הרעיון הזה ורואה בהקמת תאים התיישבותיים במסגרת הקיבוץ הדתי את הערובה המלאה ביותר להגשמתו (החלטות הוועידה הראשונה של בנ"ע, פסח ת"ש).  

"נאה דורש ונאה מקיים"

בעצם הימים בהם נשא בתפקיד מרכזי בהנהגת השומר הדתי בפולין, יצא לגליציה לעבוד בקיבוצי הכשרה לקראת עלייה – "גאולה" בבוֹבוֹב ו"עובדיה" בסְלַבְקוֹב. לימים עלה ארצה והצטרף לקבוצת אברהם ששכנה בכפר פינס, משם יצא לעבודה חקלאית כשאר החברים. גופו הצנום והחלש, ידיו העדינות המורגלות לעט ולספר, לא נוסו בעבודה חקלאית מפרכת. רוחו הגדולה היא שהִקנתה לו עמידה איתנה באתגר עבודת כפיים שהעניקה לו סיפוק רב.

האיסיים:

הרב ד"ר אברהם עובדיה גוטסדינר (מורה דרכה של תנועת הנוער הציונית דתית בפולין), נשא סדרת הרצאות על החינוך של הצופה הדתי, והן פורסמו:

בחפצנו לדבר עם האחים בדבר היושר והשִוְויוֹן הסוציאלי אין אנו זקוקים למרקס ואנגלס, עלינו להשתמש דווקא בדברי תורה שעשירים הם בזה … מקום מיוחד יש להקדיש לשיחות בדבר המצב הסוציאלי-איקונומי של היהודים … הרבה תשומת לב יש להקדיש לשיחות על דבר הזרמים התרבותיים והסוציאליים … ליצור השקפת עולם שתהיה מבוססת על עיקריה של היהדות. כזו של הטהרה והיושר והתִיקון העצמי של האִיסיים, לִמוד התורה והחיים על פיה כזו של הפרושים, הקנאות הלאומית כזו של הבריונים והיחס הטוב אל תרבויות עמים אחרים כזו של הצדוקים … על סינטיזה כזו בנויה האידיאולוגיה של הסתדרותנו (הוצאת ההנהלה העליונה של בנ"ע והשמה"ד, תרצ"ב).

לבירור בעיה חשובה (שלום קרניאל, סביב לוויכוח בין פנחס רוזנבליט וד"ר פלדמן)

הייתה קיימת בימי התַּנָאִים כת של האיסיים אשר הגשימו בחייהם את ביטול הקניין הפרטי. אני מניח שאם התַּנָאים היו מוצאים בביטול זה התנגדות מוחלטת לתורה, היו יוצאים בחריפות נגד המשטר הזה, היו מזהירים את העם מפני תיקונים כאלה כמו שהזהירו מפני שיטות שונות של הכיתות המרובות שבימים ההם, לרבות שיטות אחרות של האיסיים (סגפנות, ביטול האישות). ויש אומרים כי לא רק שלא התנגדו, אלא השקפותיהם של האיסיים על הרכוש מצאו להן גם מהלכים רבים בין חכמי המשנה (משנה, אבות ה, "שלי-שלך") …

לשם זה ייסדנו את היישובים השיתופיים שלנו, את הקיבוצים שעליהם ליצור את הגרעינים הראשונים לחברה מתוקנת … המפעל הקיבוצי, היות שהוא ניסיון, אין לו שום ערובה מראש להצלחה (אהלנו, תמוז תרצ"ח, עמ' 252-246).

קיבוץ עובדיה בסלבקוב:

סלבקוב שייכת לפרקים המזהירים ביותר בתולדות התנועה החלוצית של תורה ועבודה בגולה.

ברק האור הבלתי רגיל שנצנץ מעיני החברים … בכל פעולותיהם הייתה מין    ד ב ק ו ת  ד ת י ת  המעמידה לפני החבר דרישות מוסריות וחברתיות, הנראות לפי המקובל למעלה מכוח בשר ודם … לכל חברה דתית יש  ה 'א נ י  מ א מ י ן'  משלה. ה'אני מאמין' של סלבקוב הייתה הקומונה, לה צריך היה החבר להקריב הכול, את הנפש ואת הגוף ולהתמזג בתוכה התמזגות מוחלטת. הלכות מרובות היו נוהגות בשעת סעודתם, והחשובות שבהן – מצוות שתיקה, שירה ואיסור שיחה בטלה. 

על שולחנם ראוי היה להיאמר: 'אנשי סלבקוב שאכלו על שולחן אחד ושחו שיחה בטלה, ולא קיימו מצוות שתיקה ושירה, כאילו אכלו מזבחי מתים' …

אתה נזכר בתיאורו הנפלא של יוסף פלביוס על סעודת כת האיסיים. יש בתיאור זה קווים משותפים לאורח שולחנם של אנשי סלבקוב, והדמיון אינו דווקא במנהגי הסעודה. בעצם הגישה לעניין השיתוף הייתה קרבת השקפה. פה ושם אתה מוצא את היסוד המסתורי המוסרי אשר לרעיון הקומונה (תש"ג, במלאת עשור להקמת קיבוץ עובדיה, עמ' 153-146).

מקום משכנה של הקבוצה [עובדיה בסלבקוב]שיווה לה מראה נאה ומלבב. הבית המסודר המעוטר עצים, החצר הנרחבת עם בנייני המשק והשדות הזרועים – כל אלה יצרו אווירה ארץ-ישראלית מיוחדת שמשכה רבים במחנה. בייחוד היה כוח משיכתה פרוּש על קני 'השומר הדתי' … סלבקוב נהפכה … למקום פגישות, כינוסים ומועצות של השומרים … היו השומרים מזמינים את עצמם (תש"ג, במלאת עשור להקמת קיבוץ עובדיה, עמ' 153-146).

סלבקוב ידעה להנהיג פולחן עבודה.

סלבקוב לא הייתה אי מבודד, מתבדל מהסביבה, היא הייתה מוקד רעיוני ומופת להגשמת החזון. בה התקיימו סמינרים תנועתיים, פגישות, מועצות תנועתיות. סלבקוב לא הייתה מטרה לעצמה המוקד היה מחוץ לה, עלייה לארץ וחיי קיבוץ דתי בארץ.

ביקורת של שלום על דרכם של חברי עובדיה:

הם מתעופפים יותר מידי באוויר ומעט מידי מסתכלים בחיים הריאליים … התרחקות קיצונית מהחיים הסובבים אותם … נדמה להם כי הם נבחרי התנועה והעם … מעט מידי מתעניינים ביחיד, לא נראית התפתחות אינדיבידואלית אצל היחידים (מכתב לאור, 23.1.1936, כ"ח בטבת תרצ"ו, מיומנו, עמ' 142).

[ראו מאמרי, "בכל מאודם", https://yavin.co.il/?p=1358]