"רבותי ההיסטוריה חוזרת" – מורשת כפר עציון ותל חי

דברים בכנס בי"ס שדה לרגל הופעת הספר דרך האבות – חנה נוסבוים (רוזן)

חידוש ההתיישבות היהודית בארץ ישראל שזור במאבק עיקש בקרקע ובקומץ התושבים שחיו עליה. אחת הפרשיות המסעירות בשרשרת זו הייתה ההתיישבות והמאבק בגוש תל חי. המאבק שימש נקודת ציון חשובה בתולדות ההתיישבות היהודית בארץ. חוליה נוספת, במרחקי מקום וזמן, הייתה פרשת גוש עציון.

בדיון גורלי שהתקיים בכפר עציון בחורף תש"ח (להלן), טען החבר שלמה רוזן:

"לדעת כמה מהחברים דומה מצבנו למצב האנשים בתל חי, בימי טרומפלדור. גם אז היו שטענו שלא כדאי להחזיק בתל חי, אך ההיסטוריה הוכיחה את ההפך. ולוואי והיו לנו מבחנים דומים לזה של תל חי בנקודות אחרות בארץ. המאבק על תל חי הציל את הגליל למדינה שלנו".[1]

שאול רז (רוזנברג), חבר כפר עציון ואיש התרבות של הקבוצה, אִרגן בימי המצור ערב שהוקדש לפרשת תל חי. לימים תיאר בספרו, ההר הקדוש, את האווירה בימי המערכה בכפר עציון:

"עם בוא ראשית אדר א נמצא גוש [עציון] במצור קפדני … גדלה דמותו של הגידם [יוסף טרומפלדור], גבהה עד שחקים ופשר חדש נתפרשו מבחני תל חי … ההיסטוריה חזרה על עצמה, עמדנו בראשית אפופיית גוש עציון. הממדים השתנו, עוצמה המכות גדלה, מספר הקורבנות עלה, אך המבחן היה דומה. אין פלא שרבים נאחזו בתל חי. תל חי הצילה את הגליל למרות שמיטב חבריה נפלו; תל חי הייתה מבחן חלוצי וצבאי. לוּ אנשי תל חי שאלו אם כדאי – מי יודע מה היה מצבנו  …  אילו חששו הם לעמוד במבחן בכל מחיר ואבדנו. תל חי אז וגוש עציון בימינו – הינו הך".[2]

נקדימון רוגל חתם את הפרק הראשון במחקרו על פרשת תל חי בקביעה:

"בן גוריון, שכֹה הִרבה להזכיר את פרשת תל חי ולהסתמך עליה, בנה עליה את החלטתו שלא לפנות יישובים במלחמת העצמאות … עמד על דעתו שלא לפנות את גוש עציון בעוד מועד".[3]

דימיון רב בין שתי הפרשיות, ההיסטוריה אכן חזרה על עצמה: ארבעה יישובים קמו על ידי חלוצים באזור מבודד, קשה להתיישבות ומסוכן. היישובים הצעירים הותקפו על ידי שכניהם הערבים. בעקבות הקרב על תל חי, י"א באדר תר"פ,  1.3.1920, פונה גוש תל חי. כפר עציון נפל בקרב ביום ד' באייר תש"ח, 13.5.1948, בעקבותיו הלכו בשבי שאר המתיישבים ואנשי יחידות התגבורת. כחלוף זמן לא ארוך "שבו בנים לגבולם" וכוננו גושי יישובים גדולים, מבוססים, צופים פני העתיד בתקווה ובאמונה.

בשני מישורים נציע השוואה בין גוש תל חי לגוש עציון: ברמה בסיסית, בסדרת עובדות ונתונים מהן נבנו שני הנרטיבים. וברמת הרוח, במהות הערכית-רעיונית וחינוכית, הניצבת בשורשי שתי הפרשיות:

ימי ההתיישבות

גוש-עציון

בניסן תש"ג, אפריל 1943, העפילו להר חברי קבוצת אברהם והקימו קיבוץ דתי, כפר עציון, הניחו יסוד לגוש יישובי עציון: משואות יצחק (מרחשוון תש"ה, 1945); עין צורים (תשרי תש"ו, 1946); רבדים (שבט תש"ז, 1947). לבטים קשים קדמו להכרעה לעלות לכפר עציון. חברי קבוצת אברהם, בוגרי תנועת הנוער הציונית דתית בפולין, שכנו בהכשרה לקראת התיישבות על גבעה סמוכה למושב כפר פינס שבשרון. הצעת מחלקת ההתיישבות לעלות לכפר עציון, בחורף תש"ג, 1943, עוררה ויכוח סוער. חלקם היו מבוגרים, נשואים והורים לילדים. רבים מהם נחלצו מציפורני החיה הנאצית בפולין. בדרכם ארצה נכלאו על ידי הבריטים במחנות מעצר למעפילים. הבריטים אסרו על יהודים להתיישב בחבל ארץ זה ואף לטייל בו. הם שיגרו משלחת לבחון את התנאים ואת האפשרויות בהר. המשלחת דיווחה: הנוף נהדר, הרקע ההיסטורי-יהודי עשיר, האזור הוא ערש האומה העברית. אבל תנאי החיים קשים, שני ניסיונות התיישבות קודמים בהר עציון כשלו. אדמת ההר טרשית ומסולעת, מקורות המים דלים. בחורף פוקדים את האזור סופות ושלגים, הקיץ קריר ונעים. האזור מבודד ומנותק מהיישוב היהודי בארץ. כביש צר ופתלתול מחבר בין גוש עציון לירושלים, לאורכו כפרים ערביים. חרף הקשיים והמגבלות החליטה הקבוצה להיענות לאתגר ההתיישבותי. הרקע ההיסטורי מימי התנ"ך והמִשנה היה גורם מכריע בהחלטה. עליו נוספו שיקולים אסטרטגיים: קרקע יהודית שעלולה ליפול בידי הערבים; החובה הציונית להיענות לקריאת המוסדות המיישבים; הצורך לעטוף את ירושלים הבירה בטבעת כפרים עבריים, כעורף כלכלי-חקלאי וביטחוני. ועל כולם, השאיפה לכלול את הר חברון – ליבת היישוב היהודי בימי קדם – בגבולות המדינה שעתידה לקום.

החלוצים הדתיים עלו להר, בנו את ביתם הקיבוצי, נאחזו בו וראו חיים ונחת. הכשירו קרקע ונטעו אלפי עצי פרי ויער. חיי עמל ויצירה, חיי תורה-ועבודה נִרקמו בין סלעי ההר. דור חדש, ילדי עציון, פרחו ובישרו קביעות והשתרשות, גאולה ופדות. בראשית תש"ח, 1947, מנה גוש עציון כ-450 נפש והשתרע על כ-20.000 דונם. מלחמת העצמאות גדעה את הפריחה, החקלאים-החלוצים נִשמעו לצו: "כֹּתּוּ אִתֵּיכֶם לַחֲרָבוֹת וּמַזְמְרֹתֵיכֶם לִרְמָחִים" (יואל ד).

גוש תל חי

תמונה דומה מצטיירת בגליל העליון. ארבעה יישובים: מטולה, 1896. בתר"פ, 1920, היו בה כ-200 נפש. בימי מבחן אלו פקדו אותה  חולשה ורִפיון. כפר גלעדי (במקור כפר בר גיורא), 1916, נוסד על ידי חברי ארגון השומר. באביב תר"פ, 1920, נותרו בו  17 איש. תל חי, 1918, הוקם על ידי אנשי השומר. ערב פרוץ מאורעות הדמים, חורף תר"פ, נותרו בחצר 17 איש. חמרה, 1919, בה  13 פועלים ופועלת אחת. עם קבלת הצעת ההתיישבות בתל חי שיגרו אנשי השומר שבתל עדס [תל עדשים] משלחת לבחינת ההצעה. הרשמים שהביאה המשלחת דומים לאלו שמסרו חברי המשלחת לכפר עציון: אזור יפה ותנאי חיים קשים. אנשי השומר נחלקו לשתי קבוצות, רק אחת ניאותה לעלות להתיישבות בתל חי. הקבוצה השנייה נותרה בדרום (להלן נראה שגם בהכרעה גורלית נוספת בחרו חברי כפר עציון בדרך משותפת של כל חברי הקבוצה. בתל חי התפלגו הדעות והדרכים). יישובי הגליל העליון היו מנותקים, ללא כביש ליישוב היהודי הקרוב – איילת השחר. דרכי הגישה לצפון נשלטו על ידי הערבים. בשני האזורים נרכשה אדמה יהודית שעלולה להישמט אם לא תיושב. שיקולים אסטרטגיים כבדי משקל היו להתיישבות בגליל העליון. שם מצויים מקורות המים העיקריים בארץ – המעיינות המזינים את הירדן. שליטה עליהם הייתה רבת משמעות לעתיד היישוב היהודי בארץ ישראל השחונה והדלה במקורות מים.

בימי מאורעות הדמים היה המצב הפוליטי בצפון מורכב – בהסכמים בין בריטניה לצרפת, סייקס-פיקו 1916, ודוביל 1919, נותר הגליל העליון בתחום המנדט הצרפתי. שאר חלקי הארץ ניתנו לחסות המנדט הבריטי. הבדווים והפלחים בצפון התמרדו נגד הצרפתים שהסתגרו במבצר ג'דידה ונמנעו מהתערבות בנעשה במרחב. מציאות מורכבת הייתה גם בגוש עציון בימי המערכה: תוכנית החלוקה שהתקבלה באו"ם ב-י"ז בכסלו תש"ח, 29.11.1947, קבעה חלוקת הארץ והקמת שתי מדינות, יהודית וערבית. גוש עציון, כמו עוד כ- 30 יישובים עבריים, נותר עמוק בשטח המדינה הערבית שעתידה לקום עם תום המנדט הבריטי. לאורך כל ימי המערכה העיקה על המתיישבים השאלה הקשה – האם יוכלו להישאר בביתם גם במדינה ערבית. מה יהיה גורלם עם תום המנדט? בשני גושי ההתיישבות היו בין המתיישבים אזרחים ואנשי ביטחון: מטולה וחמרה הוקמו על ידי איכרים מהמושבות ועל ידי פועלים. כפר גלעדי ותל חי הוקמו על ידי אנשי השומר. חברי כפר עציון ומשואות יצחק עלו ממזרח אירופה. חברי עין צורים היו גרעין התיישבותי של בני עקיבא. חברי רבדים, אנשי השומר הצעיר, היו הכשרה מגויסת בפלמ"ח. בשני הגושים בא לביטוי הקשר הציוני העמוק וההדוק בין ההתיישבות וההגנה, בין החקלאים והמגינים.

בגוש תל חי, כמו בגוש עציון, אספקת מים ומזון לא הייתה מובטחת. מצוקת המים ליוותה את החלוצים מיום עלותם להתיישבות ועד הקרב האחרון. המים לכפר גלעדי הובאו על ידי חמורים ופרידות מנחל סמוך. תל חי קיבלה מים בתעלה פתוחה שהובילה לבריכה מחוץ לחצר. מדי פעם סתמו הערבים את התעלה. בעיצומו של יום הקרב בתל חי סבלו המגינים מצמא. תוך כדי היריות זחלה צעירה החוצה אל הבריכה והביאה מים לחצר. מתיישבי כפר עציון סבלו ממצוקת מים חריפה. בימי המצור לא ניתן היה להביא מים במכלית מירושלים, כפי שנהגו עד כה. אז בנו תעלת ניקוז שהקיפה את הכפר והזרימה את מי הגשמים לבריכה. "רק כמה מאות מטרים מעוקבים של מים נותרו בבריכות של כפר עציון, עיני כל הקבוצות בגוש נשואות לכמות המים שנאגרה בהן … מלאי המים הולך ופוחת ומספר המגויסים גדל, איך נוכל לעמוד בלי מים והדרך לירושלים חסומה? מקמצים  קימו־ץ אכזרי במים". גאולה, בת כפר עציון, כתבה זמן קצר לאחר שאביה נהרג, בֵּיתה חרב, והיא, כשאר ילדי כפר עציון, נדדה בדרכים עד ששוכנו בדרום יפו: "השאלה הקשה ביותר הייתה שאלת המים. כאשר ירד גשם שמחנו מאד כי הבריכות תתמלאנה מי גשם לשתייה".[4] בלילה, בין שני ימי הקרב האחרון בכפר עציון, הוחלט לרוקן את בריכת המים התת-קרקעית ולהכשירה למקלט. חברים שמעו את קילוח המים הזורמים והבינו שאפסה התקווה.

בימי המצור והמערכה

שני גושי ההתיישבות עמדו במצור במשך כארבעה חודשים. חורף סוער וקר פקד את הארץ בשנים תר"פ ותש"ח. מראשית המערכה ניכר בשני הגושים קושי לטפל בילדים בתנאי המצור ולכן נאלצו לפנות אותם עם האימהות. הנתק בין האבות לבין האימהות והילדים הכביד. מועקה פקדה את  החברים ששקדו על בניין ביתם, ועתה היה למוצב צבאי. בשני הגושים נשמר קשר עם היישוב היהודי בעיקר באמצעות שיירות. בחנוכה, כ"ח בכסלו תש"ח, 11.12.1948, הותקפה לראשונה שיירה בדרכה מירושלים לגוש עציון. השיירות לגוש עציון גבו מחיר דמים כבד – 63 מגינים נפלו בהן, יחד עם מחלקת ה-ל"ה, שניסתה לפרוץ את המצור במסע רגלי. הבריטים אישרו רק לנוטרים לשאת נשק, שלא הספיק לצורכי ההגנה. המגינים נשאו בהיחבא נשק בלתי לגאלי. הגליל העליון היה בחורף תר"פ שדה קטל רווי סכנות. התקוממות הבדואים נגד הצרפתים כללה התנפלויות, תקיפות ורציחות. תל חי הותקפה ב-כ' בכסלו תר"פ, 12.12.1919. חבר הקבוצה, שניאור שפושקין, נפל מכדורי המרצחים. השיירות מהדרום לגוש תל חי נעו רגלית, חלקן הותקף ונשדד. משמר ליווי חמוש לא היה, הבריטים אסרו לשאת נשק במרחב בו שלטו, ממנו יצאו לצפון. את השיירות לגוש תל חי הוביל יגאל מרדכי, השומר, שמילא תפקיד מרכזי בהגנת הגליל העליון. לימים, נשלח יגאל, עם שני רעיו, בוגרי ארגון השומר, להכין את העלייה לכפר עציון, תש"ג, 1943. הוא קשר יחסים עם השכנים הערבים וליווה את העלייה ואת ההתיישבות של הקיבוצים בגוש עציון.

פנחס שניאורסון ("אקליפטוס"), מוותיקי השומר, תפס גם הוא מקום מרכזי בשתי הפרשיות. הוא היה איש כפר גלעדי שיצא עם העדר למרעה בבוקר יום הקרב בתל חי. כאשר החלה ההתקפה נכנס לחצר תל חי ובמהלך הקרב קיבל מטרומפלדור הפצוע את הפיקוד. לימים, היה שניאורסון מנהל היישוב כפר עציון מייסודה של חברת אל-ההר, תרצ"ד-תרצ"ז, 1937-1934. יחד איתו עלו להר כמה מוותיקי השומר. בגוש עציון, כמו בגוש תל חי, נרקמו יחסי שכנות טובים עם ערבים. יומיים לפני ההתקפה על שיירת העשרה, חנוכה תש"ח, יצאו חברי כפר עציון להזמין ערבים מהכפר השכן, בית אומר, לחתונה בכפר עציון. היה זה אך טבעי לאור קשרי שכנות טובה בגוש עציון מימי מגדל עדר, בשנות ה-20. אז הצילו ערבים מבית אומר את המתיישבים מקפיאה בשלג ומהפרעות בקיץ תרפ"ט, 1929. בעיצומם של ימי המערכה בצפון יצאו חברים מתל חי לחלסה הסמוכה והתקבלו בקפה מתוק. הערבים נענו לבקשתם לטחון חיטה לקמח. כאמל חוסיין שהוביל את ההתקפה הערבית על תל חי, קיים יחסים הדוקים עם היהודים בתקופת המנדט. על רקע זה נרצח על ידי ערבים ב-1948. הנסיגה מכפר גלעדי וממטולה, יומיים אחרי קרב תל חי, התאפשרה בזכות סיוע שקיבלו הנסוגים מערבים בדרך.[5] יחסים אלו לא מנעו את ההתקפות על היישובים העבריים בשני הגושים ולא את הנפילה בקרב.

כחודשיים לאחר תחילת המאורעות בצפון ונוכח החידלון שגילו הצרפתים, פנו המוסדות המיישבים לשלטונות הבריטיים בניסיון להניע אותם לנקוט יוזמה. בריטניה קיבלה מנדט על היישוב היהודי בארץ, ואך טבעי היה שתתערב בנעשה בצפון. הבריטים דחו את בקשות העזרה ומנעו מהשיירות שעלו לצפון להצטייד בנשק. בדרך דומה נהגו הבריטים בגוש עציון, למרות שהתערבות בהתקפות הייתה מתפקידם. הם בחרו לעמוד מנגד בעת שהערבים תקפו את שיירת העשרה ולא נחלצו לסייע למגינים עד שהפורעים הערבים השלימו את ההתקפה והביזה. שיירת נבי-דניאל נבלמה בפאתי בית לחם על ידי כוח ערבי גדול בדרכה חזרה מגוש עציון. לבסוף התערבו הבריטים וחילצו את הנצורים. את הנשק, את התחמושת ואת המשוריינים העבירו לידי הערבים. בשני הקרבות האחרונים בגוש עציון, כ"ה בניסן, 4.5.48; ג'-ד' באייר, 12-13.5.48, הפעילו הבריטים את הלגיון הערבי שתקף את גוש עציון, למרות שהיה בפיקוד ובפיקוח בריטי. ראוי לציין לשבח את מפקח המשטרה הבריטי, ג'ון המיש דוגן, שהוגדר על ידי מגיני גוש עציון "הידיד", הוא שיתף פעולה עם אנשי גוש עציון בימי המערכה ובמיוחד בפרשת הל"ה.[6]

קשיים רבים פקדו את גוש עציון בתש"ח. החברים נאלצו להפסיק את עבודות המשק ולעסוק בשמירה ובביצורים. מטה לחמם נשבר ובמוסדות טרם הוחלט מי יישא באחזקת הקיבוצים, והנשים והילדים בירושלים. מצוקת הציוד האישי והציבורי, האזרחי והצבאי בגוש עציון, במיוחד בחורף, הייתה חמורה. בשבט תש"ח, כתבו חברי כפר עציון: "חבל שכל מוסדותינו המדברים גבוהה גבוהה על חובת העמידה, והמוכנים להציף אותנו בדברי ברכה ומאמרי שבח, אינם יכולים להבטיח את המינימום הדרוש לנו להסדר החיים היום-יומיים. לא צודקת ההנחה כי בעיותינו הן אך ורק ביטחון, ציוד ותגבורת. עמידתנו תלויה הרבה בפתרון אספקת המים והמזון".[7] הכלכלה בתל חי הייתה דלה, הלבוש בלתי מספיק. חסרו שמיכות ונעלים, חלונות חסרו זגוגיות ובלילות גבר הקור. המגינים גרו בצפיפות רבה. לאורך כל התקופה היה מחסור במגינים והייתה תנודה בלתי פוסקת של מתנדבים, אלה באים ואלה הולכים, הדבר טבע חותם של ארעיות. לא היו די רובים, חסרו כדורי רובה, רימוני יד ומקלעים. "צרכי המזון הולכים וכלים, קמח יש לנו מעט, בעוד שבוע נהיה שרויים ברעב ממש", כתב טרומפלדור לוועד הצירים.

הקרב האחרון

י"א באדר, 1.3.1920 – עם בוקר פרץ הקרב על תל חי. עיקרו התנהל בין המגינים לבין כמה ערבים שנכנסו לחצר, בהסכמה. כך נעשה גם בפעמים קודמות, בהן דרשו הערבים לבדוק אם מתחבאים בחצר צרפתים. הם עלו לעליית הגג ושם פרצו חילופי אש. הקרב נמשך עד שהעריב היום, הסתערויות על החצר נהדפו. שישה מגיני תל חי נהרגו בחצר, בהם יוסף טרומפלדור. בגוש תל חי לא היה פיקוד משותף, וככל הידוע אנשי כפר גלעדי, חברי השומר, לא נחלצו לסייע לתל חי בקרב ולא תקפו את האויב מהעורף.[8] בתום הקרב נאלצו אנשי תל חי לסגת לכפר גלעדי. החצר הועלתה באש. כחלוף יומיים נזעקו המוני ערבים להתקפה על כפר גלעדי ומטולה. המגינים נאלצו לנטוש את היישובים ולסגת.

הקרב האחרון בגוש עציון פרץ ביום ג' באייר תש"ח, 12.5.1948. הלגיון והמוני פורעים תקפו את הקיבוצים ואת המשלטים. מפקד גוש עציון, מוש (משה זילברשמידט), נפל בקרב על המנזר הרוסי. מכאן ואילך לא היה עוד פיקוד משותף בגוש עציון. בלילה יצאה רגלית שיירת פצועים וחלק מהצוות הרפואי מכפר עציון למשואות יצחק. למחרת, ד' באייר תש"ח, 13.5.1948, רוכזו מאמצי האויב בהתקפה על כפר עציון. לאחר שנהדפו כמה הסתערויות, הצליחו משורייני הלגיון לפרוץ את השער ולחדור לכפר, בעקבותיהם פרצו המוני ערבים. רוב המגינים נהרגו בעמדות ובחילופי היריות שנמשכו בלב הכפר. ניסיונות כניעה של המגינים לא כובדו. קבוצה קטנה של מגינים התרכזה ברחבה במרכז הכפר. ככל הנראה, הם נורו תוך כדי ניסיון הידברות עם אנשי הלגיון. אחרוני המגינים, בהם פצועים, נשים, הצוות הרפואי ואנשי מנהלה, היו בבונקר שבלב הכפר. חיילי האויב נתקלו במטחי אש של המגינים. הם השליכו רימונים אל הבונקר ולאחר מכן פוצצו את המבנה שקרס את תוך הבונקר. 127 לוחמים נפלו באותו יום בכפר עציון. ארבעה בלבד שרדו את הקרב הנורא.[9]

למחרת, יום שישי, ה' באייר תש"ח, 14.5.1948, יצאו כ-320 חברי משואות יצחק, עין צורים ורבדים, ולוחמי יחידות התגבורת, בשבי הלגיון לחברון ומשם לעבר הירדן. באותו יום, באותן שעות הכריז דוד בן גוריון, לאורו של לפיד גוש עציון הבוער, על הקמת "מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". לימים, קבעה מדינת ישראל את יום נפילת כפר עציון בקרב, ד' באייר, כיום הזיכרון הכללי לחללי צה"ל.

השוואה ערכית-רעיונית

הקומונה – הקיבוץ – העבודה

בשני גושי ההתיישבות ניכרת היטב ההזדהות עם הציונות המעשית ועם ההתיישבות החלוצית. טרומפלדור היה ממייסדי תנועת החלוץ ברוסיה – תנועת עלייה של צעירים חלוצים לארץ. שלום קרניאל, איש כפר עציון, עמד בראש תנועת הנוער השומר הדתי בפולין, בהנהגתו הציבה התנועה כיעד הגשמה לבוגריה את חובת העלייה לארץ והתיישבות קיבוצית דתית בה. רוב חברי כפר עציון היו בוגרי תנועת הנוער השומר הדתי – בני עקיבא מגליציה שבדרום פולין. קרניאל היה מראשוני הנופלים במערכה בגוש עציון בקרב שיירת העשרה, חנוכה תש"ח. השוואה זו הציע לראשונה הרב נריה: "לטרומפלדור בגליל העליון דמית אחינו שלום, בהרי עציון".[10]

בכפר גלעדי ובתל חי התיישבו אנשי השומר במתכונת שיתופית – חיי קומונה. עם שחרורו של טרומפלדור מהצבא הרוסי, 1911, פעל להקמת מושבות שיתופיות ברוסיה, כהכשרה לקראת עלייה והתיישבות בארץ. טרומפלדור ראה במושבות קומוניסטיות יתרונות לאומיים וחברתיים – סוציאליסטיים. הוא היה הרוח החיה בתנועת החלוץ ברוסיה וניסח את מהות הארגון ותפקידיו. בחוברת "החלוץ" שכתב נתן ביטוי לתפיסתו החלוצית, לפיה הקבוצה השיתופית היא הדרך המתאימה ביותר להתיישבות בארץ. כמו כן ביסס את השקפתו בדבר ייסוד מושבות בעלות אופי צבאי, ועל רעיון "החלוץ הצבאי" הירצה בוועידת החלוץ בפטרוגרד, 1916.[11] מתיישבי הקיבוצים בגוש עציון ייחסו חשיבות רבה לצורת החיים בה בחרו – חיי קיבוץ. הקשר העמוק בין האדם לאדמה התמזג אצלם יחד עם קשר וחיבור עמוק ומחייב לא פחות, בין אדם לחברו. חברי הקיבוצים הדתיים ינקו ערכים אלו מתורת ישראל. אנשי השומר הצעיר ינקו אותם ממורשת ישראל. רבים מחברי קיבוץ כפר עציון היו חניכי תנועת הנוער הציונית דתית בפולין, השומר הדתי – בני עקיבא. שלום קרניאל, מראשי התנועה, דבק באידיאולוגיה הקיבוצית הדתית והוביל את התנועה לבחירה בקיבוץ הדתי בארץ, כפסגת ההגשמה. לימים, היה קרניאל מראשי קבוצת אברהם וכפר עציון. טרומפלדור וקרניאל היו בעלי להט אידיאולוגי והובילו תנועה חלוצית-התיישבותית, בעלת אוריינטציה סוציאליסטית – חברתית.

אחת הבעיות שהטרידה את טרומפלדור וחבריו בימי המערכה הייתה הפגיעה בעבודה בשדה. מדבריהם נשקף יחס ערכי לעבודה. ב-י"ט בטבת תר״פ כתב טרומפלדור ביומנו: ״המצב אינו ברור עדיין, בכל זאת החלטנו לצאת מחר ולעבוד בשדה. חבל להפסיד את הזמן היקר לזריעת החיטה. מובן, שהעבודה תתנהל בהגנת שרשרת  שומרים".[12] אהרון שר, שנפל בהתקפה על תל חי, י"ז בשבט, כתב בעיתון השומר:

"צריכים אנו להרחיב את גבולי שמירתנו, ולהוציאה מבין ארבעה קירות הבית על פני כל השדה סביב. לא צבא כובש חי על חרבו דרוש לנו … כי אם מחנה עובדים, שידעו להחזיק גם בשלח. דרוש עובד שידע להגן על מחרשתו, ולא לחרוש בה בלבד … על עבודת השדה אין  מוותרים".[13]

בעיות דומות התעוררו בגוש עציון בימי המצור – היחס בין צורכי הביטחון וצורכי המשק נדון במוסדות הקבוצה. בגלל חובת השמירה המוגברת ועבודת הביצורים נפגם משטר העבודה החקלאית.חבר שאל:

"הרשאים אנו להוציא כיום אנשים לעבודה בשטחי היער הרחוקים מבלי שנוכל לתת להם אבטחה ראויה לשמה? אני מבין שצריך לטפל בכל תנאי במטעים או בענף אחר המספק מזון ליישוב ואילו את העבודה ביער יכולים אנו לדחות לימי שלום … אנו נהפכים בהדרגה, מאנשי משק ליחידת מגן".[14]

לעיתים התעורר מתח בין חברי הקיבוץ לאנשי התגבורות ולמפקדים שנשלחו לגוש עציון. האחרונים מיקדו את כל תשומת הלב בהיערכות הצבאית, בעוד חברי הקיבוץ שאפו לקיים, ולו באופן חלקי, את המפעל ההתיישבותי שהקימו בעמל רב. היה זה ביתם היחיד, אחרי שחרבו בתיהם ונרצחו בני משפחותיהם בשואה. המפקד האחרון של גוש עציון, משה זילברשמידט (מוֹש), היה חקלאי, איש נווה יעקב. כאשר יצאו חברי משואות יצחק, בעיצומם של ימי המערכה, לקצור חיטה אמר להם מוש: "הלוואי ויכולתי גם אני לאחוז בחרמש ולצאת לקצור אִתכם". מוש ופקודיו, כמו טרומפלדור וחבריו, השתוקקו לחזור לעבודת האדמה, בה ראו ערך יהודי וציוני.[15]

מבחן הנאמנות

שתי פנים למבחן הנאמנות בו עמדו מגיני גוש תל חי ומגיני גוש עציון – ויכוח פנימי ודיון במוסדות הלאומיים:

הוויכוח הפנימי

התקפות הערבים על גוש תל חי גברו והתעוררו שאלות בלב המגינים, ספקות כרסמו בכושר העמידה. י"ג בטבת:

"לאיש לא היה ספק שההתנפלות מצד הערבים ממשמשת ובאה. השאלה – האם לברוח למטולה? נשארה תלויה בחלל, אך לשאול … איש לא העז. אדרבא, באסיפה דחופה שנערכה החלטנו להישאר במקומנו ויהי מה … גם בכפר גלעדי הוצעה הצעה ללכת למטולה, אך היא נדחתה מיד על ידי רוב החברים … שם  הציעו אפילו לירות באותם אנשים אשר יתכוננו לעזוב את המקום ברגע הקשה".

ב-י"ט בשבט, שוב הועלתה לדיון באסיפות בתל חי ובכפר גלעדי שאלת האחיזה או נסיגה, וגררה ויכוחים סוערים:

"בכפר גלעדי הוחלט פה אחד:  הכל נשארים במקומותיהם … בתל חי, מ-27 איש החליטו  17 להישאר במקום ויתר ה-10 עוזבים את תל חי בלי כל שהיות (אולי עוד הלילה)".[16]

החלטות אלו לוו בדרישות תקיפות מהמוסדות הלאומיים לתגבר את גוש תל חי ולסייע למגינים עליו.

באדר א תש"ח הציעה מחלקת ההתיישבות לכפר עציון לפנות את הגברים, בעלי המשפחות, מכפר עציון לירושלים, לצרפם לאימהות ולילדים, להעבירם יחד לשפלה, להיערך להקמת יישוב חדש או לצרפם ליישוב קיים. כך ביקשה מחלקת ההתיישבות לפתור את הבעיה התקציבית. החברים חרדו לגורל המשפחות ושאפו שהקבוצה תמשיך להתקיים כבעבר. הם אהבו את הכפר שעל פסגת ההר, קשה היה להם לעזוב אותו. ועל הכל הם היו חיילים במערכה על תקומת האומה בארצה. עליהם הוטלה המשימה להגן על עורפה של ירושלים. ויכוח ער, מתוח וכואב נערך בכפר עציון. הנה מבחר מהדברים שנשמעו בו:

  • את המקום הזה אני רואה כביתי, אבסורד לחשוב שאנשים זרים ישמרו עליו בלי השתתפותנו, זה בלתי מוסרי.
  • לדעתי צריך להיאחז במקום בציפורניים ממש.
  • השאלה היא פוליטית, אם נוכל להישאר במדינה ערבית בזמן שהיא אינה מסכימה לכך ומכריזה שלא תשאיר נפש יהודית חיה בגבולותיה.
  • ייתכן שברגע האחרון יצטרכו להוציא אותנו מכאן מבלי להתחשב עם דעתנו או רצוננו.
  • שלמה רוזן היה אחד הדוברים האחרונים: הייתי מן הראשונים שהגיעו לכפר עציון לפני חמש שנים. הלכתי לכאן מבלי לעשות חשבונות מה נשקף לנו ומה יהיה גורלו של כפר עציון. לא אהיה מוכן להיות מן הראשונים שיצאו מפה. בעצם הדיון אני רואה אסון לכל עץ שנשתל ולכל בית שנבנה במקום הזה. כל אבן יקרה לנו וקדושה לנו האדמה הזאת, שבהגנה עליה נפלו מיטב חברינו. שאלת התפרקותה של הקבוצה כאילו נדחקת הצִדה לעומת טרגדיה זאת. הנימוק של 'אהבתי את ביתי' אינו מורגש בוויכוח, והלא כולנו אוהבים כל סלע ואבן, כל עץ ורגב במקום הזה … לדעת כמה חברים דומה מצבנו למצב האנשים בתל חי בימי טרומפלדור, גם אז היו שטענו שלא כדאי להחזיק בתל חי, אך ההיסטוריה הוכיחה את ההפך.[17]

חברי כפר עציון דחו את הצעת הפינוי ובחרו באחיזה איתנה בהר, תוך שמירה על שלמות הקבוצה ונשיאה בעול ההגנה על גוש עציון וירושלים. כדרכם, נותרו נאמנים למשימה החלוצית שנטלו על שכמם. עם זאת הם חזרו ודרשו מהמוסדות לתגבר את גוש עציון ולהבטיח את כושרו לעמוד במערכה. בשני גושי ההתיישבות קיבלו המתיישבים את ההחלטה הגורלית, להישאר ולא לעזוב, עוד בטרם התקבלה החלטה ברורה במוסדות הלאומיים. בשניהם גילו המתיישבים ולוחמי התגבורת נכונות למסירות נפש על קידוש השם, למען העם והארץ.

הוויכוח במוסדות ועל גבי העיתונות

הוועד הזמני (המוסד העליון של היישוב בארץ), קיים דיון ארוך בשאלת הגנת הגליל נוכח המאורעות. ראש ועד הצירים (ההנהלה הציונית), מנחם אוסישקין, פתח את הדיון שהתקיים בתל אביב ביום ג' באדר תר"פ, 22.2.1920, והגדיר את הבעיה: "עיקר הפרובלמה היא אם צריך לעמוד על מקומות אלו מבלי להתחשב עם משהוא, ואפילו עם קורבנות של כספים ואנשים. ואת המקום שרכשנו אותו פעם אחת לא נעזוב – או שאנו נמצאים בין הפטיש והסדן ומוכרחים לסגת לגבול האנגלי". נציגי הפועלים: דוד בן גוריון, ברל כצנלסון ויצחק טבנקין, התנגדו בתוקף לפינוי היישובים. בן גוריון טען: "הגליל העליון כולו, ולא רק היישוב הקטן שישנו שם, עומד בסכנה שהוא יאבד לעם העברי … אם נברח מפני השודדים נצטרך באופן כזה לא רק לעזוב את הגליל העליון כי אם את כל ארץ ישראל". יצחק טבנקין: "אם ניפול שם בצפון – ניפול עד המדבר. בשביל לעזוב את תל חי וכפר גלעדי, צריך אומץ כי זאת הנסיגה הראשונה". לעומתם היו תומכים בפינוי, בהם זאב ז'בוטינסקי, אורח בוועד, טען: "אני חושב שכל אלה הנמצאים באזור הצרפתי צריכים לשוב לארץ ישראל … אתם צריכים לאמור לחברים: שובו בחזרה משם ובנוּ פה את הקיים". הוחלט: "הוועד רואה הכרח להגן על ידי הגדלת כוחות העבודה על נקודותינו היישוביות ועל עבודתנו היישובית מפני מקרי התנפלויות של שודדים … הוא מטיל על כל היישוב חובה של הערכה עצמי לטובת חיזוק הנקודות היישוביות בגליל".[18]

במקביל, התנהל הדיון גם מעל גבי העיתונות. ז'בוטינסקי שאל האם האחיזה ביישובי הצפון הינה "הגנה או הפגנה"? תביעתנו היא על כל הגליל העליון ולא רק על היישובים שקמו שם: "ארץ ישראל בשלמותה, מדינה אחת וכולה תחת מחסה אנגליה". ברל כצנלסון כתב בשם מגיני הצפון: "בכבוד היישוב ובנפשו הוא הדבר. לא שאלה של חלקת אדמה וקצת רכוש יהודי כאן, כי אם שאלת ארץ ישראל. העזיבה והנסיגה הם המופת החותך לאפסותנו ולרפיוננו. ההוכחה היחידה של זכותנו על הארץ … היא בעמידה קשת עורף ונואשת מבלי להביט אחורה".[19]

בתגובה לדיונים אלו כתב טרומפלדור ביומן:

"שעת הניסיון כמעט באה. מיד אולי תבוא עלינו בכל מוראה. יכול להיות שגם ברגע זה אורב לנו האויב מאחורי הבית … ובעוד שעה, ובעוד רגע אולי תישמע הירייה … דור חדש, דור יהודים בני ארץ ישראל, בני חורין, עומדים על הגבול, מוכנים להקריב את נפשם על שמירת הגבול הזה. ושם – בפנים הארץ – נושאים ונותנים בלי סוף אם לאשר את התקציב או לא לאשר, זאת אומרת – אם לעזור למגיני המולדת או לא. חמרה איננה, מטולה כמעט נשמטה מידינו. סכנה איומה מרחפת על כפר גלעדי ותל חי".[20]

חוויה דומה עברה על מתיישבי גוש עציון. בנוסף להצעת הפינוי התעוררו בעורף ספקות ותהיות בדבר הצדקת העמידה בגוש עציון. בעקבות קרב ג' בשבט, 14.1.1948, ונפילת ה-ל"ה, 16.1.1948, שיגרו ההורים של חברי עין צורים לבניהם קריאה לפינוי. על כך השיב חבר הקיבוץ, נפתלי:

"לא מובן לנו מה הפאניקה הזאת? מהי אסיפת ההורים שאתם עורכים שם? היישוב נמצא במבחן האש ואתם מכינים תוכניות נסיגה … לא בנים יחידים אנו ליישוב … לכל אחד יש תפקיד, אנו נמלא את תפקידנו כאן. שיהא ברור לכל ההורים – לא נזוז מפה! הננו מוגנים היטב, נשיב מלחמה שערה. הפסיקו את אסיפות ההורים שלכם! שנו את תוכן מכתביכם, שִלחו מכתבים בעלי תוכן אחר, שנרגיש שהורים עבריים כותבים אותם. זִכרו אב ואֵם יקרים! הננו מלאי זעם על נפילת חברינו וניקום את דמם. איתנים אנו ברוחנו".

בעיתונות פורסמו מאמרים שקראו לקצר קווים ולהתכנס בגבולות מצומצמים. מפקד מחוז ירושלים מטעם ההגנה, דוד שאלתיאל, דרש מההנהגה לפנות את גוש עציון ולצרף את המגינים לכוחות המגן בתוך ירושלים. הצעתו נדחתה בתוקף. ההנהגה הלאומית ובכירי הפלמ"ח, אימצו את העיקרון לפיו אין נוטשים אף יישוב.[21] עיקרון זה נוסח על ידי ראש המטה הכללי, יעקב דורי, בפקודת "מבצע תל חי" [!], ערב פרוץ מלחמת העצמאות, כ"ט בתשרי תש"ח, 13.10.1947:

"אין לפנות אף נקודה ויישוב עבריים ומחזיקים בהם עד האיש האחרון. פינוי הנקודות מבלתי לוחמים (ילדים, נשים וזקנים וכיו"ב), יעשה לאחר האישור של המוסדות המוסמכים".[22]

דיונים אלו הקשו על המתיישבים-המגינים, אך לא ערערו את אמונתם הנחושה בצדקת הדרך בה בחרו.

עד הכדור האחרון

טרומפלדור דרש וקיים: "להישאר במקומנו ויהי מה … לעמוד על נפשנו עד האפשרות האחרונה, ולהשתדל להעלות את מחיר חיינו עד כמה שאפשר״.[23]  רוח זו שרתה גם בין מגיני גוש עציון, והיא באה לביטוי בין השאר בשירו של חיים גורי, המוקדש למחלקת ה-ל"ה, "הנה מוטלות גופותינו":

לֹא בָּגַדְנוּ. רְאֵה, נִשְקֵנוּ צָמוּד וּמְרקַּן כַּדּוּרִים, אַשְפָּתֵנוּ רֵיקָה …  

עָשִינוּ כְּכֹל שֶנּוּכַל, עַד נָפַל הָאַחְרוֹן וְלֹא קָם /

הַאֻמְנָם נֶאְשַם אִם נוֹתַרְנוּ עִם עֶרֶב מֵתִים /

וּשְׁפָתֵינוּ צְמוּדוֹת אֶל אַדְמַת הַסְּלָעִים הַקָּשָׁה?[24]

הנכונות למסירות נפש למען העם והארץ היא ציר מרכזי החורז את שתי הפרשיות. בתל חי ניתן לה ביטוי גם בדבריו האחרונים של טרומפלדור, המוכרים בכמה גרסאות: "טוב למות בעד הארץ" /"אין דבר, כדאי למות בעד הארץ". ובגוש עציון, במכתבו האחרון של אלכס לוסטיג, מלוחמי מחלקת ההר – הל"ה, שנפל בקרב ביום ה' בשבט תש"ח, 16.1.1948: "למות – אין דבר אם אך יודעים בשביל מה ומדוע".[25] מוש, מפקד גוש עציון, הספיד במילים קצרות את תריסר הנופלים בקרב כ"ה בניסן, 4.5.1948:

"מה אנו ומה חיינו … העיקר הוא המפעל בו אנו חיים. נכה באויב בכל מקום שנשיגנו. נפריע לו לממש את זממו. תשובתנו נחושה – נצח ירושלים".

דברים אלו חלחלו לתודעת החברים והמגויסים. שלום גרנק, חבר כפר עציון, כתב לרעייתו במכתב אחרון:

"איני יודע אם אנחנו נזכה בכל אופן ילדינו היקרים הם כבר יהיו אזרחים חופשיים במולדת חופשית ולמען זה אנו מוכנים להילחם. החזית היא רחבה וכללית, המלחמה היא לחיים ולמוות, להיות או לחדול. אנו ממלאים את הפקודה, את צו היישוב, זוהי עמדה קדמית של ירושלים, אנו שומרים על חומותיה".[26]

שורשים עמוקים באדמה

לא כאן המקום לדון בשאלה עד כמה קבעו מגיני תל חי וכפר גלעדי את גבול הצפון של מדינת ישראל. אסתפק בהערה אחת: חומש בראשית (פרק כג) מלמדנו שכברת האדמה הראשונה שרכש העברי הראשון, אברהם אבינו, בארץ ישראל, בחברון, היא מערת המכפלה והשדה סביבה. במערה נקברה שרה ואחריה אבות האומה והאימהות (פרט לרחל). דווקא קבר האבות והאימהות מהווה נעיצה ראשונה של שורש עמוק באדמת הארץ, ממנו מתפתחת זיקה ואף מחויבות לארץ. למדנו זאת שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים עת הובאו חללי המלחמה לקבורת קבע (במלחמה נקברו החללים בקבורה זמנית). כאשר הוחלט להביא לקבורה בכפר עציון חבר שנפל בקרבות התעלה, אבינעם חיימוביץ (עמיחי), אמר לנו האב השכול, שלמה, חבר קיבוץ כפר עציון בשנות ה-40: החלטה לקדש בית קברות בכפר עציון ולקבור בו חבר מהווה התחייבות נצחית שלכם לחיות כאן ולא לעזוב את המקום. קבר מעגן עמוק עמוק את האדם והחברה באדמה בה נכרה. רעיון זה ביטא ז'בוטינסקי בשירו המוקדש לנופלי תל חי:

מִנִּי דָן עַד בְּאֵר שֶׁבַע,
מִגִּלְעָד עַד לַיָּם,
אֵין אַף שַׁעַל אַדְמָתֵנוּ
לֹא כֻפַּר בְּדָם.		דָּם עִבְרִי רָווּ לַשֹּׂבַע
נִיר וָהַר וָגַיְא;
אַךְ מִדּוֹר וָדוֹר
לֹא נִשְׁפַּךְ טָהוֹר
מִדַּם חוֹרְשֵׁי תֵּל חַי.		בֵּין אַיֶּלֶת וּמְטוּלָה,
בְּקִבְרוֹ דּוֹמֵם,
דֹּם שׁוֹמֵר גְּבוּל אַרְצֵנוּ
גִּבּוֹר גִּדֵּם.

אָנוּ שֶׁבִי, אַךְ לִבֵּנוּ
אֱלֵי תל חי בַּצָּפוֹן;
לָנוּ, לָנוּ, תִּהְיֶה לָנוּ
כֶּתֶר הַחֶרְמוֹן, כֶּתֶר הַחֶרְמוֹן.

שבים הביתה

אנשי תל חי וכפר גלעדי הגולים לא נחו ולא שקטו. הם עקבו בערנות אחרי הנעשה באזור שנאלצו לנטוש. הצרפתים ביססו את אחיזתם והאזור שקט. בתשרי תרפ״א, אוקטובר  1920, עלו קבוצות קטנות לתל חי, לכפר גלעדי ולמטולה לקומם את יישוביהם שחרבו. ב-י"ב בטבת תרפ״א, 23.12.1920, נחתם בסאן רמו הסכם בין אנגליה לצרפת, לפיו עברה "אצבע הגליל", כולל גוש  תל חי – מטולה, כפר גלעדי ותל חי שהתאחדו, וחמרה שלא יושבה מחדש – לתחום השלטון הבריטי. י"ט שנים חלפו עד שהם נחלצו מבדידותם והצטרפו אליהם יישובי חומה ומגדל, דן ודפנה, תרצ"ט, 1939. בתוכנית החלוקה, י"ז בכסלו תש"ח, 29.11.1947, נכלל האזור בתחומי מדינת ישראל. כפר גלעדי ומטולה שימשו בסיסים להתפשטות יישובינו הרבים והפורחים בגליל העליון.

י"ט שנים שמרו בני כפר עציון קשר עין ולב עם ביתם החרב שבהר. הם חשו כגולים מביתם המצפים לשוב הביתה. מפעל חינוכי רב ערך נישא על ידי קומץ חברים ששרדו מכפר עציון. הם שיקעו בנפשם של הבנים והבנות תודעת שייכות וגעגוע לבית שבהר. בשלהי תשכ"ז, 9.1967, בעקבות שחרור גוש עציון במלחמת ששת הימים, ובאישור ראש הממשלה, לוי אשכול, שבו ועלו בני כפר עציון להר וייסדו בו את ביתם – קיבוץ כפר עציון – על חורבות הבית שהקימו הוריהם. לימים, התפתח האזור והוא מקיף כיום יישובים רבים. החשיכה שרבצה באזור עם שובנו להר נסוגה מפני שפע אורות היישובים הנטועים באדמת גוש עציון. תולדות ההתיישבות והמערכה בגוש עציון נחקקו עמוק בתודעה הלאומית. רבים קוראים לצרף את גוש עציון לתחומי מדינת ישראל. שיבת הבנים לכפר עציון, יונקת מההתיישבות החלוצית, מחברת המופת שכוננו בהר ומקורבן הדמים. המורשת העשירה ורבת הערך הביאה להקמת מפעלי הנצחה משמעותיים, פרסום ספרות ענפה וקיום פעילות חינוכית ערכית נרחבת סביב פרשיות התיישבות והמערכה הללו.

מורשת תל חי וכפר עציון

מופת תל חי נעוץ בהתיישבות החלוצית שקמה בגליל העליון ובהכרעה לא לסגת, להישאר עד הסוף, גם אם יהיה מר. העמידה בקרב הייתה ביטוי להכרעה זו. מדיניות זו שונתה בעקבות נפילת שמונה מגינים בתל חי. מטולה וכפר גלעדי התפנו ונסוגו לדרום. אותה מורשת עולה מפרשת גוש עציון: התיישבות חלוצית באיזור מנותק וקשה, בו דבקו ועליו גוננו במסירות גוף ונפש. גם בעקבות המהלומה הנוראה בגוש עציון השתנתה המדיניות הלאומית. ראשי המוסדות הסדירו כניעה של חברי משואות יצחק, עין צורים ורבדים, ולוחמי יחידות התגבורת ויציאתם בשבי הלגיון. וכן פונו אז בהוראת ההנהגה הלאומית יישובים עבריים נוספים סביב ירושלים. כחלוף י"ט שנים שבו הבנים לגבולם. הזיקה של עם ישראל לגליל העליון ולגוש עציון יונקת מההתיישבות החלוצית הנועזת, מחברת המופת החלוצית ומהעמידה העיקשת במערכה. היא שכוננה את השיבה לגליל העליון ולגוש עציון והפיכתם למרחבי התיישבות עברית פורחת.

ראוי לחתום בדבריו של הרמטכ"ל, דוד אלעזר (דדו):

"אנחנו עם אשר האנדרטאות שהקים לא היו אף פעם אנדרטאות ניצחון. על האנדרטאות שלנו חקוקים שמות הנופלים. אצל עמים אחרים תמצאו שערי ניצחון ואילו סמלי הגבורה שלנו הם דווקא מצדה, תל חי, גיטו ורשה – מקומות בהם אמנם הפסדנו בקרב, אבל ניצחנו במלחמת קיומו של העם. שרשרת היסטורית רצופה של עמידה יהודית על הנפש נמשכת מנאומו של אלעזר בן-יאיר במצדה, דרך פסוקו האחרון של טרומפלדור ועד פקודת היום האחרונה של מדרכי אנילביץ'. כשם שעמדו לוחמי מצדה כאחרונים בחומה, כך עמדו מורדי הגיטאות על חומותיו ההרוסות של העם היהודי באירופה".[27]

במקום בו תחרוץ המחרשה העברית את התלם האחרון – שם יעבור גבולנו (מיוחס לטרומפלדור). בגוש תל חי ובגוש עציון התקיימה ברית דמים בין ההתיישבות לבין ההגנה. הם חברו למִקשה אחת המאפיינת את דרכו של העם היהודי בבניין ביתו הלאומי בארץ האבות והבנים. התיישבות והגנה מעורים ושזורים זה בזה, אין קיום לאחד בלא השני. ההתיישבות החלוצית, העמידה הנחושה וקורבנות המערכה – הם שחקקו אזורים אלו בתודעת האומה ובלבבה, הם סמלי מפעל התחייה. מכוחם התחוללה בשניהם השיבה והפריחה. שניהם מיוסדים על אמונה יהודית, עוצמה ציונית, רוח חלוצית ודבקות חברתית. להט אנושי, מנהיגות שופעת חזון ונכונות למסירות גוף ונפש. גוש תל חי וגוש עציון מהווים מופת מחנך ומעצב את דרכה של האומה בארץ מולדתה – ארץ ישראל.

מקורות עיקריים

  • דינור בן-ציון (עורך ראשי), ספר תולדות ההגנה, תשי"ז, תשכ"ה, תשל"ב
  • הורוביץ גבריאל (עורך), נופים,  עיונים בידיעת הארץ, מס' 15, מכון אבשלום, תל אביב, חורף תשמ"א
  • לקח תל חי, ההתיישבות בגבול הצפון, יום עיון, יד טבנקין, חוברת ל, תש"מ, 1980
  • נצח ירושלים, לדמותו של חולם ולוחם, משה (מוש) זילברשמידט, מפקד גוש עציון בתש"ח, בית ספר שדה כפר עציון, ניסן תשע"ח, מרץ 2018
  • קנוהל דב (כינס ועיבד), גוש עציון במלחמתו, תשי"ד, תשי"ז, תשס"ט
  • רוגל נקדימון תל חי, חזית בלי עורף, תל אביב, 1979
  • רז שאול, ההר הקדוש, מלחמתו ונפילתו של כפר עציון, תל אביב, תשי"א, 1951
  • ריבלין גרשון (מבלה"ד), מורשת תל חי, מערכות, תש"ח – תשי"ב – תש"ל
  • שירן אסנת, קלוסקי אברהם (עורכים), בתל חי בגליל, חזית, מופת ומורשת, יד טבנקין, תל חי, תשמ"ד

שריד לוי אריה, החלוץ ותנועות הנוער בפולין, 1939-1917, תל אביב, תשל"ט

[1]. "במבחן הנאמנות", דב קנוהל (עורך ומכנס), גוש עציון במלחמתו, ירושלים, תשי"ד (תשי"ז, תשס"ט), (להלן: גע"ב), עמ' 232. שלמה רוזן, חבר כפר עציון נפל בקרב האחרון בכפר עציון.

[2]. שאול רז, ההר הקדוש, תל אביב, תשי"א, עמ' 78-77.

[3]. נקדימון רוגל, תל חי – חזית בלי עורף, תל אביב, 1979, עמ' 17 (להלן: רוגל, תל חי).

[4]. מיומנו של חבר, יט בטבת; גאולה יבנאלי, החיים בכפר עציון, גע"ב, עמ' 93, 100.

[5]. רוגל, תל חי, עמ' 48.

[6]. יוחנן בן יעקב, מחלקת ההר – פרשת הל"ה, חנה עמית (עורכת), משרד הביטחון – בית ספר שדה כפר עציון, תשס"ח, 2008.

[7]. גע"ב, עמ' 188. ראו דברים דומים של טרומפלדור, להלן.

[8]. רוגל, תל חי, עמ' 190-189; יגאל עילם, "תל חי וההיסטוריון", ג' הורוביץ (עורך), נופים – עיונים בידיעת הארץ, 15, מכון אבשלום, תל אביב, תשמ"א, עמ' 11.

[9]. יוחנן בן יעקב, "כיצד הסתיים הקרב האחרון בכפר עציון", י' זלינגר ונ' פרנקל (עורכים), מחקרי ארץ יהודה, בי"ס שדה כפר עציון, תשע"ז,2017, עמ' 106-95.

[10]. הרב מ"צ נריה, הקדמה לספר שלום קרניאל – חייו ומשנתו, (עורך), ש' רז, מהדורה ראשונה, תשכ"ז; מהדורה שנייה מורחבת, י' ברמן (עורכת), כפר עציון, תשע"ג. ראה, אברהם דובדבני, "טרומפלדור שלנו", זרעים, גל' יז (שיט), שבט תשכ"ז, עמ' ח-ט.

[11]. ל"א שריד, החלוץ ותנועות הנוער בפולין, 1939-1917, תל אביב, תשל"ט, עמ' 19, 48-39, 90-89.

[12]. יומן תל חי (הוא יומנו של טרומפלדור), מורשת תל חי, מבלה"ד גרשון ריבלין, תש"ח – תשי"ב – תש"ל, (להלן: מורשת תל חי), עמ' 48. "שרשרת" – הגנה היקפית.

[13]. אהרון שר, מורשת תל חי, עמ' 29; עמ' 59-58.

[14]. מיומן כפר עציון, י"ד בטבת תש"ח, גע"ב, עמ' 93.

[15]. מיומנו של שמואל לבנה, חבר משואות יצחק, נצח ירושלים, לדמותו של חולם ולוחם, משה (מוש) זילברשמידט, מפקד גוש עציון בתש"ח, ביס"ש כפר עציון, ניסן תשע"ח, מרץ 2018, עמ' 58.

[16]. מורשת תל חי, עמ' 39-38; עמ' 61-60. המסר ברור, מי שבחר לעזוב עוזב מיד. בתל חי יישארו אלה שבחרו להישאר.

[17]. במבחן הנאמנות, גע"ב, עמ' 235-222.

[18]. מורשת תל חי, עמ' 81-80; 89-88; 98

[19]. זאב ז'בוטינסקי, הארץ, א' באדר תר"פ, 20.2.1920; ברל כצנלסון, "עמדה", קונטרס, כז, ז' באדר תר"פ; מורשת תל חי, עמ' 72-66

[20]. מורשת תל חי, י"ט בשבט תר"פ, עמ' 62-61.

[21]. גע"ב, עמ' 104; עמ' 155-152.

[22]. יהודה סלוצקי, ספר תולדות ההגנה, ב"צ דינור (עורך), ג, 3, תל אביב, תשל"ב, עמ' 1948.

[23]. מורשת תל חי, י"ג בטבת, עמ' 39.

[24]. חיים גורי, פרחי אש, תשל"ג, עמ' 67-66.

[25]. מורשת תל חי, עמ' 20; בתל חי בגליל, תר"פ, יד טבנקין, תשמ"ד, עמ' 56; אנדה עמיר (עורכת), לה, ירושלים, תש"י, עמ' 156.

[26]. גע"ב, עמ' 397, 406.

[27]. הרמטכ"ל, דוד אלעזר [דדו]: עצרת זיכרון בקיבוץ לוחמי הגיטאות, תשל"ג, 30 שנה למרד גיטו ורשה, 4.1973, ח' ברטוב, דדו, 1978, א, עמ' 262-260; יהושע כהן, מייסד בית ספר שדה כפר עציון ומעצב דרכו החינוכית-ערכית, חזר וציטט דברים אלו בהדרכותיו במצדה ובגוש עציון.

להורדת המאמר המלא

שלדג עיצובים