חמש שנים חלפו מיום עליית ראשוני החלוצים על הקרקע, כ"ה בניסן תש"ג (30.4.1943), ועד ליום המר והנורא, ד' באייר תש"ח (13.5.1948), בו נכבש הכפר, רוב חברי הקיבוץ וחברות רבות נפלו בקרב. היו אלו חמש שנים של בניין ויצירה, בהן זכו המתיישבים לבנות בית, להקים משפחות, לייסד ולבסס יישוב ולראות חיים ונחת בעמלם. הוויה מרוממת ונעלה שרתה בכפר עציון, נרקמו בו חיי קדושה וטהרה, תפארת וגדוּלה, חיים שקרְנוּ הוד והדר. עוז וענווה הדריכו את החברים והחברות, שהילכו על פסגת ההר הקדוש בהצנע לכת ובהסתפקות במועט.
העלייה להר הייתה מהלך נועז ומאתגר. החברים היו מודעים לקשיי ההתיישבות הרבים שצפן להם ההר; העדר קרקע ומים, חורף סוער ומושלג, סביבה עוינת, בדידות וניתוק. רבים מהם נמלטו מצפרני החיה הנאצית, משפחותיהם נותרו בגיא ההריגה. חלקם היטלטלו באניות מעפילים ונכלאו במחנה המעצר הבריטי בעתלית. קבוצת אברהם, ששכנה על גבעה סמוכה למושב כפר פינס, קלטה אותם והייתה להם בית. כאשר הוּצע לקבוצה לעלות להתיישבות בהרי חברון, היו בה מבוגרים, בעלי משפחות, הורים לילדים. הוויכוח שהתנהל בין החברים הציף את מכלול הנימוקים מדוע לא להיענות להצעה. חרף כל זאת, בחרה הקבוצה להעפיל להר. הייתה זו החלטה מודעת ומושכלת שאושרה ברוב גדול, לא העפלה חפוזה של בני נוער עוּלי ימים. החלטה בוגרת שהביאה לידי ביטוי את עולמם היהודי, הציוני והחלוצי, את אחריותם, מסירותם ונאמנותם לדרך.
רבי בנימין, הוא יהושע רֶדלר-פלדמן (1957-1880),[1] החל את קשריו עם החבורה עוד בימים בהם שכנה קבוצת אברהם על הגבעה ליד כפר פינס. ברשימה על קבוצת אברהם שכתב, העיד על עצמו: "איני זוכר כרגע כמה פעמים הייתי בקבוצת אברהם אני רק יודע כי חדל להיות לי שם אורח … כאזרח הנני ביניהם … אני שייך כבר לנוף שלהם ובפעם האחרונה ביליתי שם קרוב לחודש ימים".[2] מתוך היכרות עמוקה עם חברי הקבוצה הוא כתב: "הרכב כזה והרמוניה כזו הם יקרי המציאות" (שם). ברשימה נוספת כתב:
"בקבוצת אברהם שאִתם אני מתהלך ובתוכם אני עושה לעיתים כמה שנים, גדולה ואפילו חזקה הקִרבה שבינינו … משהו משותף בעבר ובהווה מלכד מאחד אותם, עושה אותם חטיבה מוצקה, נותן להם נשמה מיוחדת וזהו אולי הצד המיוחד והמלבב שבהם … 'זר לא יבין את זאת'".[3]
לכפר פינס הגיע רבי בנימין בראשית שנות ה-40 של המאה העשרים, סמוך להגעת ידיעות על שואת יהודי אירופה. מאז ליווה את חברי קבוצת אברהם בדיונים על העלייה לכפר עציון ובשנות ישיבתם בכפר עציון (תש"ג-תש"ז). את חודשי האביב והקיץ בילה, עם רעייתו, דבורה, בחדר-דירה קבוע שיועד להם בכפר עציון. כאשר נפרד רבי בנימין מחברי הקבוצה, ככל הנראה באלול תש"ז, כתב דברי פרידה נרגשים בהם חשף את הנימוק לבחירתו להתגורר דווקא ביניהם:
" … מילה אחת של שבח מותר לי להגיד לאנשי המקום שנפרדתי מהם שולטת ביניהם רוח של אחווה ורעוּת, זה מורגש בכל מקום … עיניים נוצצות מתוך אחווה … מאה ועשרים בני אדם בוגרים כמשפחה אחת, בשעת ריקוד לוהט, בשעת עבודה קשה, בשעת קבלת שבת, בימי חול ובימי חג ומועד. אם המסתכל אינו נתקל במשהו של עין צרה, של קינאה וטינה, הרי זה דבר גדול מאד, הרי זה מרפא לנפש".[4]
בהמשך אותה רשימה מספר ר' בנימין על ביקור של רב גדול מחוגי אגודת ישראל בכפר עציון, בדרכו לחברון – כוונתו לרב יוסף שלמה כהנמן (1969-1888) שייסד בבני ברק את ישיבת פוניוביז', חלופה לישיבה הליטאית שחרבה בשואה.[5] הרב התפעל מהחברים שכיבדוהו מאד, אף שמע מהם דבר תורה בסוגיית קידוש החודש. "עמד הרב הגדול, נפעם, נדהם ונפרד מהם מתוך השתאות", חתם רבי בנימין את דברי הפרידה. דומה שלא רק הרב כהנמן נפרד מהם כך אלא גם רבי בנימין עצמו.
במרכז הקיבוץ נחנך באלול תש"ו, ספטמבר 1946, נווה עובדיה – בית מרגוע לסופרים ולתלמידי חכמים. היה זה מבנה גדול ובו ספרייה עשירה, אולמות לימוד וכינוס. הבחירה להקים את נווה עובדיה במרכז היישוב, נבעה מרצונם העז לשלב את חיי העמל והיזע – חיים שהוקדשו לעבודת אדמה מפרכת בהכשרת קרקע, בסיקול ובנטיעה באדמת ההר הסלעית והטרשית – יחד עם חיי תרבות ורוח עשירים ורוויים בקדושה. החשש שהקמת היישוב ההררי וביסוסו הכלכלי תדלדל את הרוח כִּרְסם בלִבם והיה מניע להקמת נווה עובדיה. מוסד בו ראו גורם משיכה לאנשי תורה, אמונה ורוח, שיחיו ביניהם ויקרינו מאורם.
באביב ובקיץ, נהגו חברי הקיבוץ לפנות את חדרי המגורים שלהם ולארח בהם את באי בית המרגוע. חברי הקיבוץ עברו להתגורר באהלים. תנאי האירוח היו ירודים, חדרי מגורים קטנים ודלים, ללא מים וללא שירותים צמודים. חרף זאת התברכו חברי כפר עציון בביקורים רבים וממושכים של אישים דגולים שבאו לשהות במחיצתם, להעשיר את עולמם הרוחני, לפתח את חיי התרבות התורנית והכללית על פסגת ההר. רבנים, מנהיגים, אנשי הגות ומחשבה פקדו את בית המרגוע. נווה עובדיה קסם להם, והם העשירו והִפרו את עולמם הרוחני של חברי הקיבוץ וחברותיו. רבים מהמבקרים ציינו את האווירה המיוחדת ששררה בכפר עציון, את הרוח המרוממת שנשבה על פסגת ההר הקדוש, היא שמשכה אותם אליו. רבי בנימין עודד וקירב אישים דגולים לבוא לשהות בכפר עציון ולהתבשם מהרוח ששררה בו. בהם היה גם הסופר הנודע, ש"י עגנון, שנהג להתארח בכפר עציון בכל שנה בימי הפסח ובקיץ. עם שובנו לכפר עציון, לאחר מלחמת ששת הימים, פקדו אותנו המוני מבקרים בכל יום. בהם מי שזכו להתארח בבית המרגוע בכפר עציון בשנות ה-40. היו ביניהם מי ששיתפו אותנו בחוויה המיוחדת שנחרתה בזיכרונם משהותם במקום כמבריאים, בחברת הורינו, חברי הקיבוץ. הם ייחלו ליום בו נחדש את בית המרגוע באווירת הימים ההם.
הסופר, העיתונאי והמשורר, שאול רז ז"ל,[6] חבר כפר עציון, נתן ביטוי עשיר לחוויותיו כחבר הקיבוץ בשנות ה-40, וכך כתב:
"שור כמה יפים קירות האבן החוגרים את ההר לאורך צלעותיו! אך אל תתפתה לנראה לעין! הסתכל לעומק המראות, כי יפה ההר בשגיבותו האיתנית וברוממותו המדהימה.
– ההר הוא תביעה להתעלות, במה טבעית לבני מעלה.
– ההר הוא פה לזעקת המישורים להרקיע שחקים.
– ההר הוא תרועת־שבח ליוצר הבריאה.
– המדרגות הן סולמות, אבנטי חיזוק לשכבות האדמה המטפסות מעלה, מעלה.
חגרנו את ההר חגורות לבנות וחרשנוהו תלמים במעגל ובראשו ניצבנו בציבור, עטורי תפילין ועטופי טליתות. הנקודה העברית הגבוהה ביותר! היה ביתנו נישא מעל כל ונטוי מעל תהומות. היו בו רמזים להריסת המחיצות בין רום ושפל. כרבוץ הרקיע על ההר וכהרעיפו ענן וטללים, רבצו נשמותינו במעלה התולדות ושרו 'מזמור שיר ליום השבת'".[7]
עם פרוץ מלחמת העצמאות, הוטל מצור על גוש עציון, מהלומות כבדות נִחתו על ראשיהם של חברי כפר עציון: תכנית החלוקה שאושרה באו"ם בי"ז בכסלו תש"ח, 29.11.1947, מיקמה אותם עמוק בתחומי המדינה הערבית שעתידה לקום; פינוי האימהות והילדים לירושלים הנצורה; הבית שבנו בעמל רב, המשק החקלאי בו השקיעו מיטב כוחותיהם – נהרסו נגד עיניהם הכלות; שורת הנופלים בקְרָב מבין המגינים התארכה; ב"מבחן הנאמנות", בעת הדיון על הצעת הפינוי שנדחתה על ידם, חוזרת ועולה בדברי חברים האחריות לגורל הקבוצה, ליחד הקיבוצי. במעשים ובמכתבי החברים מימי המצור, ניכרת נאמנות למשימה הלאומית שהוטלה עליהם, נכונות למסירות נפש למען ירושלים. כל זאת, בצד יחסי אחווה ורֵעות, מאמץ לקיים אורח חיים דתי הולם, לשמר את רוח האדם, להגביר את הלימוד, לטפח את חיי התרבות והחברה. בשלבים האחרונים של המערכה נקראו החברים-הלוחמים להוות חומת מגן לעיר הקודש – ירושלים. ברור היה להם כי תביעה זו מחייבת אותם למסירות נפש למען ירושלים. גם באתגר נורא זה עמדו החברים-המגינים בכבוד שאין נעלה ממנו, עד שנפלו בקרב. לימים קבע דוד בן גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון: "אם קיימת ירושלים עברית … אם מכת המוות ליישוב … לא נִתנה, אזי התודה הראשונה של ההיסטוריה הישראלית ושל העם כולו הנתונה על כך בראש ובראשונה ללוחמי גוש עציון".[8]
לפנינו תמונה של חבורה מגויסת, חדורה תחושת שליחות, מקיימת חברת מופת ציונית דתית; מכוננת על אהבה ואחווה, שלום ורֵעות; עומדת במבחנים עליונים בהתיישבות ובמערכה, מגלה מסירות גוף ונפש, מגשימה מסכת ערכים יהודיים-ציוניים-חלוציים ברמה גבוהה ביותר. מהיכן נטלו החברים את תעצומות הגוף והנפש לבניין הבית המואר ולהגנה עליו? מה הם המעיינות מהם שאבו חברי כפר עציון את אורחות חייהם? מאילו שכבות סלע חצבו את דרכם, את כושר העמידה הנחושה, את הגבורה?
שני מקורות ההשראה
ראשוני העולים לכפר עציון בתש"ג-1943, היו חברי קבוצת אברהם, בוגרי תנועות הנוער בני עקיבא והשומר הדתי בפולין.[9] הם עלו ארצה בשנות ה-30 ובראשית שנות ה-40 של המאה העשרים. ההתיישבות והמערכה בכפר עציון, שנִשאו על כתפי חבורת המתיישבים-הלוחמים, יונקות מההוויה החינוכית-ערכית אותה ספגו בצעירותם, בתנועות הנוער ובמפעל ההכשרה החלוצי בפולין. אלה היו סוכני השינוי המרכזיים שעִצבו את בני הנוער הללו והובילו אותם בדרך העולה להר חברון, ובכינון ביתם על פסגת ההר. הם הטביעו חותם עמוק על הקיבוץ הדתי שהקימו בהר חברון. מרביתם נולדו, גדלו והתחנכו במשפחות חסידיות ובבתי מדרש חסידיים. מהחסידות נטלו את שמחת החיים, מסירות הנפש, ההתלהבות, הפשטות, הזיקה לטבע, דיבוק החברים ועוד. אימי השואה, אותם חוו על בשרם חלק מהחברים שעלו ארצה בראשית שנות ה-40, והידיעות הנוראות על טבח העם היהודי שהתחולל ברחבי פולין, תרמו תרומה ניכרת לחוויה החלוצית-ציונית של המעפילים להר וליצירה הפיזית והרוחנית שיצרו על פסגתו.
השומר הדתי. כנסת השומר הדתי הייתה תנועת הנוער הציונית דתית הגדולה והמשמעותית בפולין, היא פעלה לערך משנת תרפ"ז-1927 ועד פרוץ מלחמת העולם השנייה, אלול תרצ"ט-9.1939. בראשית המלחמה התקיימה פעילות שעיקרה מילוט חברים מאירופה, בעיקר דרך ליטא. אחרי המלחמה ועד תש"י, 1950, פעלה התנועה בפולין במתכונת שונה, בהתאם לתנאים ולנסיבות. מטרת המייסדים של השומר הדתי הייתה הצלת הנוער הדתי מהתבוללות, מנטישת אורח החיים הדתי. מנהיגי התנועה הציבו יעד חיובי: לחנך דור עברי חזק, בריא ואמיץ, מסוּר ונאמן לעמו ולתורתו, חי מעבודתו ורואה את עתידו של עם ישראל בארץ ישראל. המניע להקמת התנועה היה "קרע שבלב" שנפער בקרב בני הנעורים, שמאסו בגלות ובדמותה של היהדות הגלותית ונישאו על כנפי חזון גאולה לאומי-דתי. ראשוני הפעילים בתנועה חתרו לתחיית העם, "לחנך טִפוס יהודי שלם, בריא וחזק בגופו ורוחו, מסור בכל לִבו ונפשו לעמו, ארצו ותורתו".[10] יצחק רוזנברג, חבר פעיל בקן השומר הדתי בזווירצ'ה כתב: "נהייתי חבר מסור ובעל הכרה של השומר הדתי … סיסמתנו 'תורה-ועבודה' הפכה לתוכן חיי. האמנתי … (ב)ארץ ישראל הבנויה על בסיס של עבודה עברית ברוח היושר והצדק של המוסר היהודי".[11] שלום קרניאל חלם "לחולל מהפכה יסודית בקרב הנוער הדתי, למרוד בגולה שאין לה סיכוים".[12]
השומר הדתי הייתה תנועת נוער דתית, חלוצית, בעלת אופי צופי רומנטי. בשנת תרצ"ז-תרצ"ח, 1938-1937, היו בה כ-15,000 חניכים, שפעלו בכ-250 "קִנים".[13] רבים מחבריה עלו לארץ, חלקם השתלבו במסגרות הציונות הדתית, בבני עקיבא, בשדה התורה והמדע, החינוך והתרבות, הכלכלה, הפוליטיקה וההתיישבות – בהם מייסדי הקיבוצים הדתיים טירת צבי וכפר עציון.
בני עקיבא. בגליציה המזרחית, בלבוב ובעיירות סביבה, פעלה מתשרי תר"צ (אוקטובר 1929), תנועת הנוער הדתית תחת השם בני עקיבא, בזיקה הדוקה לשומר הדתי בפולין ולבני עקיבא בארץ ישראל. דמיון רב ניכר בין פעילות בני עקיבא ופעילות השומר הדתי. מאמצים להדק את הקשר בין המרכזים, ורשה, קרקוב ולבוב, נמשכו תקופה ממושכת ולוו במשברים. פריים היה הנהגה עליונה לתנועות הללו, שהמשותף והמאחד ביניהן היה רב על המבדיל והמפריד.
תנועת בני עקיבא בלודז' ובסביבותיה פעלה מקיץ תרצ"א (1931), במקביל לקן השומר הדתי בעיר.[14] חניכיה היו תלמידי הגימנסיה היהודית ובוגריה. הייתה זו הסתדרות נוער צופית דתית, שחִנכה להגשמה חלוצית, לעלייה לארץ ולהצטרפות לקיבוץ הדתי. חבריה שמרו על ייחוד ונאבקו על עצמאותם. בין בני עקיבא לבין השומר הדתי שרר מתח, בצד קשרים אישיים ושיתוף פעולה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התאחדו המסגרות ופעלו במשותף, בשואה ובעיקר אחרי מלחמת העולם השנייה, עד 1950.
נפגשתי עם מספר ניכר של בוגרי תנועות הנוער הללו, מהם בנים ובנות למשפחות ברוכות ילדים. כמעט כולם, אחיהם לא שרדו, המעטים ששרדו, רובם לא המשיכו באורח חיים דתי. שאלתי: במה זכיתם דווקא אתם לשרוד ואף להמשיך לקיים חיים דתיים? הם השיבו: "תנועת הנוער – בזכותה אנו כאן, היא עִצבה אותנו ואת דרכנו, היא חרצה את גורלנו!". שלום קופר, חבר קיבוץ דגניה ב', בוגר בני עקיבא לודז', העיד: בדגניה ב' נטוע פיקוס שהובא מאפריקה לפני למעלה מחמישים שנה. באמצע הקיץ עליו נושרים, מבחינתו הגיע החורף. הוא מתחיל ללבלב לפי האביב באפריקה, בחצי הכדור הדרומי, בו מופיעות עונות השנה בהיפוך מאשר בארצנו. עץ זה הוא דימוי לשורשיו בקן בני עקיבא בלודז': "עברו עשרות שנים מאז היינו נערים ונערות בבני עקיבא … היו אלה שנים מעטות. אני מעיד על עצמי, ובטוחני כי אינני יחיד, הממשיך עדיין לינוק מן השורשים מהם ניזונתי בגיל המאושר של הנעורים, בתקופה ההיא בבני עקיבא".[15]
אחד החידושים בציבור הדתי שהנהיגו השומר הדתי ובני עקיבא בפולין, היה קיום פעילות משותפת לבנים ולבנות, קוֹאֶדיִקְציָה בלשונם. הרב משה צבי נריה ורבנים נוספים התנגדו בתוקף לקו זה, לדעתם: "כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה" (תהילים מ"ה יד). הרב פישמן מימון, נשיא המזרחי בארץ ישראל, סירב להרצות בפני חברי השומר הדתי בקן בקרקוב, כי ישבו לפניו בנים ובנות יחדיו! המדריך הכריזמטי והסוחף, שלום קרניאל, ריכז את קן התנועה בקרקוב, והדריך קבוצה של חמש בנות, שנקראה גאולה. שלום חתר ליצור חבורה שתקיים בתוכה יחסי אחווה ורֵעות אינטימיים ברמה הגבוהה ביותר. כאשר חש כי דבר מה מעיב על מערכת היחסים הבין-אישית הטהורה בקבוצה, החליט לפתוח יומן קבוצה, מחברת בה כתב את תמצית שאיפתו להתעלוּת דתית-חברתית, וביקש מהחניכות להעלות על הכתב את אשר על לִבן. ביומן זה, שנכתב בפולנית, רשם שלום את הפסקה הנפלאה 'תפילה' – שירו של מאמין גדול המייחל לאהבה גדולה. וכך כתב בבית החותם:
פָּשוּט וְיָשָר לוּ תִתְּנֵנִי הֱיוֹת.
וְתֵן לִי הַכֹּחַ הַזְרַע חֲרִישְךָ
וּלְהוֹצִיא תְנוּבוֹת מֶנּוּ.
שֶיִהְיֶה לִי בְּאֵר וֱגַג מֵעַל הָרֹאש
וְכַמָּה רֵעִים, רֵעִים כֵּנִים שֶחַיִּים כָּמוֹנִי אֲנִי,
שֶחַיִּים לְיָדִי וּבְתוֹכִי,
רֵעִים שֶאֲבִינֵם וְשֶיָּבִינוּ זֶה אֶת זֶה,
שֶיִּרְאוּ אוֹתִי עַצְמִי
שֶיֵּדְעוּ אֶת חֶסְרוֹנוֹתַי וְאֶת יִתְרוֹנוֹתַי
רֵעִים שֶיֹּאהַבוּנִי כָּמוֹנִי אוֹתָם
לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר.
קרקוב, תרצ"ד, 1934.[16]
לימים, הוביל שלום קרניאל ברוח זו את חברי קבוצת אברהם לכפר עציון, שבו ראה התגשמות שאיפותיו.
תמונה דומה התקיימה בקן השומר הדתי בזווירצ'ה, שבגליציה המערבית. יצחק רוזנברג הדריך קבוצת בנות. לדבריו: "נקשרתי אליהן בלב ונפש. התא הקבוצתי הפך לנקודת האור היחידה בעבודתי ובחיי". הוא שותף לחוויותיהן, לשמחות ולדמעות. "ישר מהעבודה הייתי רץ לקן מבלי לאכול … קבוצת הבנות הייתה רגילה להקיפני ולבקש שאשיר להן … הן אמרו לי: שירתך הלבבית סוחפת אותנו".[17] בקבוצה הייתה חניכה בת 13, תלמידת בית ספר עממי. אביה החרדי, לא ידע כלל שהיא לומדת בבית ספר, ובוודאי לא שהצטרפה לתנועת נוער ציונית דתית. אילו ידע היה מחרים אותה, כפי שהחרים את אחותה הבוגרת כיוון שעלתה לארץ! (שם).
הפעילות התנועתית, ובמיוחד מפעל ההכשרה והעלייה (להלן), הציפו מתח בין דורי חריף במשפחות דתיות רבות, בהן נותרו ההורים, בעיקר האבות, דבקים בעולם המסורתי הישן, בעוד הבנות והבנים אימצו מאפיינים מודרניים. הם נכבשו בלהט אידיאולוגי ציוני של תנועת הנוער ובתשוקה עזה לעלות לארץ, לבנותה ולהיבנות בה. פער בין-דורי זה עורר עימותים בין הורים לבין בנים ובנות שברחו מהבית להכשרה, כדוגמת לאה שדיאל, שנמלטה באישון לילה מביתה בברודי שבגליציה המזרחית, הצטרפה להכשרה, עלתה לארץ והייתה חברת כפר עציון (והיו דוגמאות נוספות).
הוויכוח על דרכי ההגשמה
מתח רעיוני פורה ומעורר שרר בשומר הדתי בין שני המרכזים; ורשה וקרקוב. בשתי ערי בירה פולניות אלו פעלה חבורת מנהיגות בראשן חברים דומיננטיים, אנשי רוח ומעשה. בשנות ה-30 המוקדמות התחולל ויכוח סוער בין ה'אחים' – כך כינו עצמם חברי התנועה – בסוגיית ההגשמה. האחים בוורשה, בראשם משה קרונה, דגלו בהגשמה אישית בהתיישבות דתית חלוצית בארץ ישראל, בראייה פּלורליסטית. אחיהם בקרקוב, בראשם שלום קרניאל, דגלו בגישה מוניסטית ותבעו הגשמה בקיבוץ הדתי. לטענתם, זו "הערובה הנאמנה ביותר להגשמת חיי תורה-ועבודה". התנועה אִמצה את עמדת אנשי קרקוב וייעדה את חבריה לקיבוץ הדתי. התביעה הנחרצת – הגשמה אישית, חלוצית, בקיבוץ דתי – השפיעה עמוקות על חברים רבים שעלו לארץ חדורי תחושת שליחות דתית-תנועתית.
שלום קרניאל, ממנהיגי תנועת הנוער השומר הדתי בפולין, עלה לארץ והצטרף לקבוצת אברהם. קדם לו החבר דב קנוהל, מראשי בני עקיבא בגליציה המזרחית, ממייסדי קבוצת אברהם בגולה ובארץ, ומהבולטים בין חבריה. שניהם היו פעילים בשליחות הקבוצה, בתנועת בני עקיבא בישראל והנחילו לה את תפיסתם הקיבוצית. שלום קרניאל היה הכוח המניע בהחלטה של חברי קבוצת אברהם לעלות לכפר עציון, חרף המגבלות, הקשיים והסכנות. הוא נפל בקרב שיירת העשרה בדרך לכפר עציון, בחנוכה תש"ח.
החלוץ המזרחי – קיבוצי עלייה
הנוער העברי בפולין נקלע בשנות ה-30 של המאה העשרים למצוקה פיזית ונפשית קשה, עקב דמות הציבור היהודי והמדיניות הפולנית שהצרה מאד את מרחב הקיום היהודי. האנטישמיות הפולנית הפרועה פגעה קשות בנוער. הצעירים חשו אנומיה חריפה שהתבטאה בהתפוררות החברה היהודית ובאבדן עתיד ותקווה בפולין. מציאות זו, יחד עם המאמץ החינוכי של תנועות הנוער, דחפו רבים מבני הנוער הללו לחתור לעלייה לארץ ישראל.
בראשית ימי המנדט הבריטי נסגרו גבולות הארץ. לתנועה הציונית הוקצתה כמות מוגבלת של רישיונות עלייה (סרטיפיקטים) בשנה. מכסת העולים המאושרת (שֶדיוּל) כל שנה הייתה נושא לעימות חריף בין שלטונות המנדט להנהגה הציונית. כִישלון קליטת רבים מהעולים בתחילת שנות ה-20, וירידה ניכרת מהארץ, הביאו את ההנהגה הציונית לחייב כל חלוץ לעבור הכשרה לקראת עלייה. קיבוצי ההכשרה והעלייה שהקימה תנועת החלוץ ברחבי פולין, משנות ה-20 ואילך, היו מסגרות הכשרה תנועתית, חקלאית, תעשייתית, מקצועית, חברתית ורעיונית. קיבוצי הכשרה ציוניים דתיים התארגנו במסגרת החלוץ המזרחי – הזרוע החלוצית של תנועת תורה-ועבודה בפולין. רוב החלוצים הדתיים היו תלמידי ישיבות ובתי מדרש. בקיבוציהם הודגשה השתלמות רוחנית, תורנית וציונית, בצד עבודה פיזית והכשרה לחיים בארץ. היעד היה: "חלוץ הרוח". באמצע שנות ה-30 נוסדו ברחבי פולין קיבוצי הכשרה ועלייה מטעם השומר הדתי. הם התאפיינו בלהט אידיאי, בתביעות ערכיות ואִרגוניות מחמירות ובמטרה מוגדרת: הצטרפות לקיבוץ דתי בארץ ישראל.
קבוצת אברהם בקוסוב
קוסוב שבגליציה המזרחית, מדרום ללבוב, הייתה עיר בעלת נוכחות ציונית דתית מרשימה.[18] מאתיים שנה קודם לכן התבודד הבעש"ט (הבעל שם וטוב, מחולל החסידות), "בין קוסוב לקיטוב" ומשם התגלה לעולם. בקובץ תקנות של מניין המזרחי בקוסוב נקבע בין השאר: "אין מזרח ואין מערב, אין שישי ואין חמישי, כל המתפללים … נקראים לתורה על פי סדר א-ב … בלי שום בחירה … כל המתפללים שווים בזכויותיהם". מכירת עליות אסורה, פרט לחריגים. אין יושבים בקיר המזרח. בקיץ תרצ"א התארגנה שם "קבוצת נערות בנות י"ד-ט"ו המתחנכות חינוך דתי-לאומי שיטתי, לומדות עברית, תנ"ך ומוסר היהדות וגם שירה דתית וכו'. קטנה היא הקבוצה אבל נאמנה ואמיצה, אוהבת את ארגונה ומסורה לו בלב ונפש".[19]
מלבד מניין המזרחי, פעלו בעיר: חֶדֶר, צעירי המזרחי, ברוריה, בני עקיבא ועוד. באווירה זו קמה בחורף תרצ"ג-1933, קבוצת בני עקיבא הראשונה. חבריה חתרו להכרה דתי עמוקה, לעלייה ולהתיישבות ציונית דתית בארץ. הם הציבו במוקד הווייתם את רעיון תורה-ועבודה בפירושו המקורי – "סוציאליזם דתי-חברתי" – וחתרו להקמת קיבוץ דתי בארץ. הקבוצה נקראה על שם הראי"ה קוק עוד בחייו – קבוצת אברהם. לפרנסתם עסקו בעיקר באריגה (מכאן כנראה הרעיון להתפרנס גם מאריגה בקבוצת אברהם בכפר פינס). למדו ודִברו עברית, למדו תנ"ך, פרשת שבוע, הלכות תשובה לרמב"ם, שולחן ערוך או"ח, מוּסר, היסטוריה יהודית, גיאוגרפיה של פלשתינה והתיישבות בארץ ישראל. מצבם הכלכלי היה טוב, תנאי המגורים קשים. חברי הקבוצה לבשו מדים צופיים, על הכתף הייתה רקומה האות "א" – "קבוצת בני עקיבא הראשונה". הבית בו שכנה הקבוצה עומד על תלו, חזיתו שונתה באחרונה.
ברל כצנלסון יצא למסע בגליציה באלול תרצ"ג, ספטמבר 1933. הרשמים שהעלה מביקוריו בקיבוצי ההכשרה באזור, נכונים בוודאי גם לקוסוב, אף שלא ביקר שם. אניטה שפירא תיארה את חוויותיו על פי יומנו:
"במונקטש הייתה קבוצת הכשרה של צעירות המזרחי וכיתת פועלים של צעירי המזרחי. הם שרו 'אמונה' ו'תחזקנה' ומצאו מאד חן בעיניי ברל, עד כי רשם ביומנו: 'פִנת יִקרת' (יומן ב"כ 27.9.1933). לעומת זאת לא שבע נחת מביקורו בפלוגת השומר הצעיר במקום". בחג הסוכות הגיע ללבוב שם פגש כמה קיבוצי הכשרה,כולם עבדו בחג חוץ מקיבוצי המזרחי. ברל "ביקר אצל 'הנוער-הציוני' ונתרשם לרעה … הוא סר לקבוצת גורדוניה … גם כאן נהנה מביקוריו בקבוצה המזרחי: חברי הקבוצה ידעו עברית, התפללו, למדו, שמרו שבת ועבדו. הם הכשירו עצמם לחיים בקבוצה. מצד שני התוודע לרגשי הנחיתות שלהם, לגבי החילוניים המתנשאים מעליהם".[20]
ראשוני החברים מקבוצת אברהם עלו באדר תרצ"ד-1934 ונקלטו בקבוצת שח"ל ברחובות. בכ"ה באייר תרצ"ה עלו לגבעה סמוכה לכפר פינס ותקעו בה אוהלם. מכאן העפילו בכ"ה בניסן תש"ג (אפריל 1943) לכפר עציון.
"קיבוץ עובדיה" בסלבקוב
לוּבָּה מנדרובסקי, חברת בני עקיבא בלודז', עזבה בהסתר את בית הוריה עם תום לימודי התיכון והצטרפה יחד עם ארבע חברות לקיבוץ עובדיה שבעיירה סְלָבְקוֹב – קיבוץ הכשרה לקראת עלייה. אימהּ גילתה את הסוד והגיעה לקיבוץ עובדיה, להשיב את הבת הסוררת הביתה. האֵם המתינה בחצר. הבת סירבה לצאת, ידעה כי אם תעמוד פנים אל פנים מול האֵם תיאלץ לשוב אִתה הביתה. באותו יום נזדמן לקיבוץ, שליח צעיר מארץ ישראל, משה צבי מנקין, לימים הרב נריה. הוא ניסה לתווך בין האֵם לבת. הגב' מנדרובסקי הסבירה לרב הצעיר שמשפחתם חרדית-חסידית, עשירה ומכובדת. כבוד המשפחה ומעמדה בקהילה נפגע, האב לא יכול לשאת את הבושה בהצטרפות בִּיתו לחבורה צעירה, מעורבת, מורדת, מקום בו היא משמשת ככובסת. בין עשירי לודז', נערות יהודיות לא שלחו ידן במלאכה בזויה זו, אותה הותירו למשרתות הפולניות. ההורים הכינו לבת שידוך הגון ועתיד מבטיח בלודז'. הבת הודיעה לרב: אני רוצה להישאר כאן, לעלות לארץ, איני מאמינה בעתיד היהודים כאן בגולה הדועכת. אבל, אנו קיבוץ, אסיפת הקיבוץ תחליט!
החברים שבו מהעבודה בבית החרושת ובשדה, התכנסו לאסיפה, שמעו מהרב נריה כי במקרה זה: מצוות כיבוד הורים גוברת על מצוות יישוב ארץ ישראל – לוּבָּה חייבת לשוב הביתה! רוב מכריע של החברים דחו את עמדתו והצביעו בעד הישארותה של לוּבָּה בקיבוץ. הם פרצו בשיר "לא נזוז מפה"! האֵם שבה הביתה בפחי נפש. לקראת סיום הכשרתה, ערב עלייתה ארצה, הגיעה לוּבָּה להיפרד מהוריה, יחד עם בן זוג, חיים. שוב הפעילו ההורים לחץ אדיר על הזוג הצעיר, שלא נשברו ונותרו נאמנים לדרך התנועה. לימים עלתה לוּבָּה לארץ, הצטרפה עם בן זוגה, חיים, לקבוצת אברהם, הקימו בית ועלו לכפר עציון. משפחותיהם כלו בלהבות השואה. לוּבָּה היא דוגמה אחת מני רבות לדרך התמודדות צעירים אלו עם סביבתם.
בטבת תרצ"ג, ינואר 1933, הקימו חברי החלוץ המזרחי את קיבוץ עובדיה בעיירה סְלָבְקוֹב. לימים "נכבש" הקיבוץ על ידי חברי השומר הדתי והיה מוקד פעילות תנועתי מרכזי. לאה תירוש (ויינר), השליחה התנועתית הראשונה, יצאה לפולין בשנת תרצ"ג, 1933. היא התרשמה שלפניה: "ממלכת כוהנים וגוי קדוש". "מקום משכנה של הקבוצה שיווה לה מראה נאה ומלבב – כתב שלום קרניאל – הבית המסודר המעוטר עצים, החצר הנרחבת עם בנייני המשק והשדות הזרועים – כל אלה יצרו אווירה ארץ-ישראלית מיוחדת … סלבקוב הפכה … למקום פגישות, כינוסים ומועצות של השומרים".[21] בהתייעצות עם נתן גרדי – שליח התנועה בפולין ומיוזמי הקמת קיבוץ עובדיה, הוחלט על השם: "קיבוץ עובדי-יה".[22] החצר עטורת העצים, מבני המשק, המבנה המרכזי, עיטורי העץ – נותרו כשהיו. אפילו המסמרים בהם הצמידו החברים מזוזה לדלת הכניסה האחורית, נותרו על המשקוף – המזוזה איננה עוד (המבנה בסלבקוב התבלה ברבות השנים והוא עומד נטוש וריק. צו הריסה הוּצא על ידי מהנדס העירייה מטעמי בטיחות. למרבה הצער לא עלה בידינו לגייס מעט משאבים הדרושים לשימור הבית ולמנוע את הריסתו!).
בקיבוץ עובדיה התקיימה חברה דתית-ציונית-חלוצית בעלת מתח חיים גבוה מאד, הווי מיוחד נרקם בו. המבקשים להצטרף נבחנו בכמה אִפיונים; עבודה, דיבוק חברים, עולם פנימי עשיר, מסירות מוחלטת לכלל ורוח תנועתית-חלוצית. הקיבוץ הציב תביעות חברתיות מחמירות ביותר, אורח חיים היה סגפני-נזירי. על שלושה עקרונות שמרו בדבקות קנאית: קדושת העבודה; שוויון ושיתוף; הסתפקות במועט. שלום קרניאל כתב: "ה'אני-מאמין' של סלבקוב הייתה הקומונה. לה צריך היה החבר להקריב הכל, את הנפש, את הגוף ולהתמזג בתוכה התמזגות מוחלטת".[23] הכל נועד להכשיר את הצעירים לעלייה לארץ ולבניינה ברוח התנועה.
הרב נריה ביקר שם בשליחות תנועתית והתרשם:
"רצונך ללמוד את תורת הדממה סע לסלבקוב … כאן ניקיון למופת, כאן סדר וטוּב-טעם ועל כל אלה דממה – שרים ודוממים, אוכלים ודוממים, רוקדים ודוממים … בני עובדיה דוממים הרבה ומדברים מעט … לאחר הדממה פוצח אחד החברים בשירה חסידית … בתום השירה – ריקוד נלהב בלי לאות עד כלות הנפש … הריקוד – עבודת קודש. ואם כל הריקוד קודש, הצ'הצ'ק – קודש קודשים … פסיעות הצ'הצ'ק מקטינות את הדרך לארץ ישראל, מקרבות את הגאולה … מי שלא ראה צ'הצ'ק בסלבקוב, בהדרו ובשמחתו לא ראה ריקוד מעוּלה מעולם".[24]
אסתר שטרנרייך, חברת טירת צבי סִפרה: חבר הנהלת התנועה בוורשה הביא להכשרה בסלבקוב את בנו, צעיר בן ארבע עשרה. הנער נשלח לִרעוֹת פָּרות, ויצא למרעה כשמסכת גמרא גדולה בידו. הכפריים צחקו – רועה, מלומד! במרעה אכל מפרי הבוסתן, לקה בסיבוך מעיים, נלקח לבית החולים ובשבת נפטר. שני שוטרים מקומיים הגיעו לקיבוץ להודיע. היה זה בעת סעודה שלישית, עת רעווא דרעווין, שעה של התעלות שבקדושה. השוטרים הפולנים עמדו מרותקים בפתח הבית ולא העזו להפריע את השירה המרוממת. שעתיים המתינו עד תום הסעודה ואז מסרו את הבשורה המרה. עצב כבד פקד את החברים על מות הנער האהוּד, אסתר שרה: "אחרי מותי" של ביאליק. משיצאה השבת פרץ ויכוח; האם מותר לוותר על הצ'הצ'ק אותו הקפידו החברים לרקוד בכל מוצאי שבת – היה זה ריקוד עממי פולני שזכה להתרומם לדרגת קדושה. הוחלט לא לוותר, לבכות ולרקוד!
רוח של קנאות לרעיון שררה בסלבקוב. בחדר האוכל התנוססה סיסמא: 'יעודנו – הרמוניה שלמה באנושות וביקום כולו'. בברכתם לשנה החדשה אִחלו החברים: 'שלמות מוסרית לאנושיות'! ניחוח חסידי אִפיין את קיבוץ עובדיה, מכאן הלהט, הריקוד, הדממה, דיבוק החברים וההסתפקות במועט. דבקות חסידית ואמונה באדם וביכולתו לתקן את העולם היו אבני הפינה.[25] ביטויים רווחים היו: 'שינוי ערכים'; 'הִתחיות' – לחיות 'עִם הזולת' ולא 'על יד הזולת'. מאיר אור (אורליאן), שליח התנועה מקבוצת שח"ל, כתב לרעייתו חנקה, בטירת צבי, אחרי ביקורו בקיבוץ עובדיה:
"בגולה יש צורך בסלבקוב, צריכים להעמיד פה את השאיפה, האידיאל, במרכז הפעולות, לחיות כל הזמן בהתלהבות עליונה … העלינו את השבת למדרגה עליונה … הצצתי לתוך הפנים הרחוצים לכבוד שבת, הקשבתי לשירה המתפרצת … שכחתי את כל העולם בראותי את האנשים המרוצים מהחיים והעושים את הכל בכדי להעלותם למדרגה גבוהה … הריקוד … נמשך ונמשך … עד כלות הנפש … בלילה, סעודת מלווה מלכה והצ'הצ'ק … היינו עייפים … לא יכולנו להתפזר בחדרים מבלי לרקוד עוד הפעם הורה, הורה אמיתית, חלוצית, כובשת, בהתלהבות ובדבקות … הריני מאמין באדם החדש שנולד בתוך כתלי 'פלץ שימנובקה' … אין לי פשוט חשק לנסוע מכאן … צריכים להעביר אחד אחד את אנשינו לסלבקוב. ילמדו קצת איך חיים באופן קיבוצי ואיך יוצרים צורה קיבוצית".[26]
רבים מבוגרי קיבוץ עובדיה עלו לארץ וייסדו את הקיבוצים טירת צבי וכפר עציון. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה חרב קיבוץ עובדיה. "סלבקוב נועדה למלא תפקיד חינוכי גדול ב'שומר הדתי' – כתב שלום קרניאל – המלחמה הפסיקה את הפרשה המזהירה ששמה סלבקוב בגולה … לעומתה נתרקמה פרשת סלבקוב בארץ. עשרות חברים מעולי סלבקוב נקלטו בטירת צבי ובקבוצת אברהם [כפר עציון] … סלבקוב השאירה רשמים עמוקים בלב כל חבר וחבר ועל כן מזכירים אותה ברטט נפשי ובחיבה יתרה".[27]
האחים לבית קלפהולץ
אבי, יעקב, ואחיו, שלמה, היו בנים למשפחה חרדית. אביהם היה חסיד בובוב, שכנראה נהרג על ידי פולנים ב-1919, שנה בה נרצחו יהודים רבים ברחבי פולין. שני הבנים ואחותם הצעירה – נֵלי-נחמה, שנולדה בעת שישבו 'שבעה' על אביהם – בחרו למרוד בעולם החרדי ולהצטרף לנוער הציוני דתי. הדודים זעמו על האלמנה וטענו שאילו האב היה בין החיים הדבר לא היה מתרחש. שלושת האחים הצטרפו לקן השומר הדתי בעיר הולדתם ביילסקו ביאלה. האח הבכור, יעקב, שפרנס את המשפחה, הגיע לגיל 18, הצטרף לקיבוץ עובדיה, משם עלה ארצה באניית המעפילים אסימי, שהפליגה ארצה באביב 1939. הוא הצטרף לקבוצת אברהם ועלה לכפר עציון. שלמה נותר בסלבקוב. עם פרוץ המלחמה שב הבייתה לאֵם ולאחות. כנראה שבעידוד האֵם נמלט לליטא כמו רבים מחבריו. מווילנה כתב לאחיו: "ישנם רגעים שאיני יכול לשכוח ואלה הם הפרידה מהקבוצה (קיבוץ עובדיה) ואחר כך מהבית. אלה הרגעים הכאוּבים והטראגיים ביותר שבעברי. מצודות שבנינו בדם ובזיעה חרבו … אחרי כל-כך הרבה אכזבות שנחלתי התחזק ביטחוני עוד יותר במחר טוב יותר".
שלמה הגיע ארצה, הצטרף אף הוא לקבוצת אברהם ועלה לכפר עציון. כל אחד משני האחים בנה בית, נשא אישה וילד ילד. האֵם רחל והאחות נלי, ארבע אחיות ואח בני האב, משה, מאשתו הראשונה שנפטרה, וכל שאר בני המשפחה נספו בשואה, עקבותיהם אבדו לנצח. ראשון הנופלים בקרב שיירת העשרה, בחנוכה תש"ח, היה שלמה. מכל המשפחה הענפה נותר אבא – "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ". גם הוא נפל בקרב האחרון בכפר עציון, ביום ד' באייר תש"ח. סיפורם מאפיין רבים מחברי כפר עציון.
מפעל הצלה תנועתי בימי השואה
"בזמן שנחלי דם של אחינו המעונים נשפכים כמים והעולם מתבוסס בדמיו, הגענו הלום כדי לבנות ולנטוע ולהכות שורשים עמוקים בהרי יהודה, כי בנטיעות אלו פתח לגאולתנו ולפדות נפשנו" כתב שלום קרניאל, במגילת הנטיעה, כפר עציון, שבט תש"ד, 1944. הידיעות שהגיעו לארץ על השואה היו מניע חזק לעלייה לכפר עציון ולהתמסרות לבניינו.
בעת הדיון שהתקיים בקבוצת אברהם בכפר פינס, האם להיענות להצעת המוסדות המיישבים ולעלות לכפר עציון, בחורף תש"ג, 1943, קם חבר ואמר: אני שומע את קרונות המוות משקשקים לאושוויץ. יהיו ניצולים, מעטים, בודדים, דוויים וסחופים. למענם עלינו לפתוח איזור התיישבות חדש בארץ! דבריו השפיעו על החברים והם החילטו להיענות להצעה ולעלות לכפר עציון. שלמה חיימוביץ הסתייג מהעלייה להר. לימים סיפר כי באִסרו-חג פסח תש"ג, אפריל 1943, נסעה קבוצת חברים לכפר עציון להכין את המקום לקלוט את העולים. בירושלם הצטרף אליהם פקיד בכיר בסוכנות. בעברם ליד בריכות שלמה, סיפר להם הפקיד כי התקבלו ידיעות על דרמה גדולה בגטו ורשה, היהודים נלחמים שם. באותו רגע, אמר שלמה, התנגדותי לעלייה להר התפוגגה. הבנתי שבשעה זו אנו חייבים ליטול את המשימה הכבדה על שכמנו. המרד פרץ בערב פסח ונמשך למעלה משלושה שבועות. העלייה לכפר עציון התרחשה בעיצומו של המרד בגטו ורשה.
בראשית המלחמה נחלצו חברי התנועה הצעירים בפולין לשתי משימות עיקריות: סיוע למשפחות והצלת חברים וחילוצם. עם פרוץ המלחמה עבר בין חברי תנועות הנוער הציוניות בפולין מסר: לנוע מזרחה וצפונה! חברי השומר הדתי ובני עקיבא התארגנו למבצע חילוץ המוני. בלבוב המתינו יעקב שיפמן, לימים חבר כפר עציון וניר עציון, וקלמן שטורמר, לימים חבר משואות יצחק, קלטו את הנמלטים ושיגרו אותם לביאליסטוק. שם המתינה נערה צעירה, שולמית בירנבאום – לכוביצקי-לביא, לימים חברת כפר עציון. היא שיגרה אותם ללידה. שם קלטה אותם נערה צעירה, ציפורה קופלוביץ – ביליג, אף היא לימים חברת כפר עציון. ליטא הסמוכה נהנתה עדיין מעצמאות. ציפורה גייסה מבריחי גבול ושיגרה אותם לרחוב קיובסקה 4 בווילנה, בירת ליטא. שם פעל קיבוץ תנועתי שקלט את החברים הנמלטים ודאג להם עד צאתם לארץ. חלקם דרך מוסקבה לאודיסה ומשם באנייה דרך הים השחור, וחלקם למזרח הרחוק, בדרך לארץ ישראל. אשרות יציאה השיג עורך הדין זֹרח ורהפטיג – ממנהיגי תנועת תורה-ועבודה בפולין ולימים מחותמי מגילת העצמאות ושר בממשלת ישראל – בזכות הקונסול היפאני, סוגיהארה, שישב בקובנה. רבים מחברי התנועה נמלטו בדרך זו, מהם שנקלטו בקבוצת אברהם ועלו לכפר עציון.
מעורבותם של חברי תנועות הנוער הדתיות במרד הלוחם בנאצים הייתה נמוכה (הנושא טעון מחקר). האחריות לחברים, המסירות והנאמנות בולטים במפעל הצלה תנועתי זה. השואה, בה נספו רוב בני משפחותיהם, הייתה גורם משמעותי בעיצוב דרכם, במחויבותם לעם ולמדינה, לחברה ולארץ.
הזדהות ציונית-דתי עמוקה; תחושת שליחות ומחויבות לרעיון ולדרך; הקמת חברת מופת בתנאים קשים מנשוא; אחווה ורֵעות; יכולת נדירה לשלב חיי עבודה מפרכת בימי הבניין והיצירה, חיי הגנה, שמירה וביצורים בימי המערכה, יחד עם שאיפה רוחנית-תורנית עזה. את כל אלה ינקו הורינו, חברי קבוצת אברהם, מייסדי קיבוץ כפר עציון ובוניו-מגיניו, מתנועת הנוער הציונית דתית ומההכשרה החלוצית בפולין. שם נעוצים שורשיהם הרוחניים ומקורות יניקתם התנועתיים.
[1]. תלמיד חכם, סופר, עיתונאי ואיש ציבור, יליד זברובוב שבגליציה, עלה ארצה ב-1907 בעלייה השנייה, עבד כפועל. ממייסדי קבוצת כינרת, תל אביב, רוחמה ובת ים. הִרבה לכתוב ולפרסם, היה עורך הצֹפה, תרגם את כתבי הרצל. ב-1925 היה בין מייסדי ברית שלום, שחתרה להקמת מדינה דו-לאומית בארץ ישראל. בשנות ה-30 היה שותף לניסיונות לייסד בארץ מסגרת חינוכית משלבת לימודי קודש וחול.
[2]. במישור, י"ח במנחם-אב תש"ג, עמ' 2.
[3]. ר' בנימין, "זר לא יבין את זאת", הצֹפה, י"ג בסיוון תש"ה, 25.5.1945, עמ' 6; מצוטט על ידי שאול רז, "מכנרת עד כפר עציון", הצֹפה, ז' בניסן תשי"ח, 28.3.1958.
[4]. "מזה ומזה – פרידה מכפר עציון", במישור, גיליון רעג, ג' בכסלו תש"ו, עמ' ד; יוחנן בן יעקב, גוש עציון – חמישים שנות מאבק ויצירה, מהדורה שלישית, כפר עציון, תשמ"ג, עמ' 100-97 (להלן: בן יעקב, גוש עציון).
[5]. רבי בנימין לא ציין את שם הרב, שמו יודע לי (יוחנן בן יעקב), מבירור שערכתי.
[6]. שאול רז – רוזנברג, תר"פ-תשמ"ח, 1988-1920- סופר ומשורר, צייר ועיתונאי. יליד זאווירצ'ה, פולין. חבר, מדריך ופעיל ב"שומר הדתי". בשנת ת"ש, 1940, עלה ארצה והצטרף לקבוצת אברהם. התנדב לבריגדה היהודית, אחרי שִחרורו עלה לכפר עציון. במלחמת העצמאות השתתף בהגנת גוש עציון ונפל בשבי הלגיון הערבי. בשנים תשי"ב-תשכ"ו, 1966-1952, ערך את השבועון "הצֹפה לילדים". היה חבר מערכת וכתב הצֹפה.
[7]. שאול רז, רון הרים, תשי"ח, עמ' 27-26.
[8]. ראו בהרחבה, דב קנוהל (כינס וערך), גוש עציון במלחמתו, מהדורה שנייה, ירושלים, תשי"ז; בן יעקב, גוש עציון.
[9]. יוחנן בן יעקב, עוסק בעת האחרונה בכתיבת עבודת מחקר מקיפה, במסגרת לימודי תואר שלישי במחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטה בר אילן, בנושא: "תנועות הנוער הציוניות-דתיות בפולין, 1950-1927".
[10]. השומר הדתי – דרכו ומטרתו, קראקא, תר"צ, 1930.
[11]. אוטוביוגרפיה שכתב יצחק רוזנברג הי"ד (תרע"ח-תש"ד, 1944-1918), ארכיון ייווא, חטיבה 4 (RG4), המקור ביידיש, תרגום, שאול רז, מעיזבונו של שאול רז (על אוסף האוטוביאוגרפיות, ראו, עדו בסוק, עלילות נעורים, (עורך) אברהם נוברשטרן, תשע"ב, 2011. יצחק רוזנברג, יליד זווירצ'ה, נספה באושוויץ, שני אחיו – שאול רז-רוזנברג ומנחם רוזנברג – זכו לעלות ארצה ולהצטרף לכפר עציון. מסמך מרתק זה טרם פורסם ובכוונתי לפרסמו.
[12]. "כנסת השומר הדתי בפולין", שלום קרניאל, עמ' 260.
[13]. דין וחשבון של הכנסייה הארצית השלישית, תרצ"ז, עמ' 10; דב אברון, השומר הדתי בפולין, תשס"א, 1988, עמ' 8; יוסף אליחי, המזרחי ותנועת תורה ועבודה בפולין, 1939-1928, תשס"א, 1988, עמ' 161. אסף קניאל, יומרה ומעש, המזרחי בפולין בין שתי מלחמות עולם, תשע"א. בבני עקיבא בגליציה המזרחית היו באותן שנים כ-2,000 חניכים. מספר דומה של חניכים היו בבני עקיבא באיזור לודז'.
[14]. דינה שטרן, בני עקיבא לודז', ירושלים, תשנ"ז; שרה זלוור-אורבך, תנועת בני עקיבא בגטו לודז' בשנות הכיליון וההשמדה, תשנ"ט, 1999 (להלן: תנועת בנ"ע בגיטו לודז'); שלום קופר, ואני המשכתי ללכת…, דגניה ב' תשס"ט.
[15]. שלום קופר, ואני המשכתי ללכת … (עורכת רינה זהרוני), תשס"ט, עמ' 20; שרה זלוור אורבך, תנועת בני עקיבא בגיטו לודז' בשנות הכיליון וההשמדה, מורשת, תשנ"ט, 1990, עמ' 22.
[16]. שאול רז (עורך), שלום קרניאל – חייו ומשנתו, תל אביב, תשכ"ז; מהדורה שנייה מורחבת, יונה ברמן (עורכת), תשע"ג-2013, עמ' 112-111 (להלן, שלום קרניאל).
[17]. אוטוביוגרפיה של יצחק רוזנברג, (לעיל הערה 11).
[18]. בקוסוב התקיימה פעילות ציונית ענפה של ארגונים ציוניים ותנועות נוער, בהן 'השומר הצעיר', בית"ר, 'הנוער הציוני' ועוד. חברי 'החלוץ הצעיר' יחד עם חברי 'פרייהייט' הקימו בקוסוב, בספטמבר 1929, את קיבוץ 'דרור'. שתי תנועות נוער אלו התאחדו ב 1938- (שמואל ניצן, "חוליה בשרשרת", בתוך, תנועת דרור בגליציה, עמ' 103-110).
[19]. אברהם קרייזלר, קובץ תקנות של המניין המזרחי בקוסוב, תרצ"ב (1932).
[20]. א' שפירא, ברל, תל אביב, תשמ"א, כרך ב', עמ' 433-432.
[21]. עלונים, ביטאון הקיבוץ הדתי, כסלו תש"ג.
[22]. נתן גרדי, פרקי חיים של חלוץ דתי ב', (ללא ציון מועד ומקום הופעה), עמ' 170.
[23]. "עלונים", כסלו תש"ג; שלום קרניאל, מהדורה שנייה עמ' 148.
[24]. הרב משה צבי נריה, רשמי סלבקוב, "אהלנו", ביטאון השומר הדתי בפולין, אדר תרצ"ט.
[25]. אברהם רובישטיין, מתוך פרוטוקול כנס יוצאי סלבקוב, טירת צבי, 23.4.1993.
[26]. מכתבי מאיר אור, ארכיון טירת צבי, תיק מאיר אור (אורליאן).
[27]. שלום קרניאל, עמ' 153.
