גוש עציון בעיניו של רבי בנימין

גוש עציון בעיניו של רבי בנימין

נקודת מבט מעניינת על יישובי גוש עציון נקט רבי בנימין, שהיה בן בית בכפר עציון, ועוד קודם לכן בקבוצת אברהם ששכנה בכפר פינס לפני עלייתה להר חברון. ננסה להתבונן על גוש עציון המקורי בעיניו של איש רוח מופלא זה. 

רבי בנימין הוא שם עט שבחרו ברנר ועגנון לידידם, יהושע רדלר פלדמן, תר"מ-תשי"ח (1957-1880). תלמיד חכם, סופר, עיתונאי ואיש ציבור. יליד זבורוב שבגליציה, איש העלייה השנייה בשנת 1907. ממייסדי קבוצת כינרת, תל אביב, רוחמה, שכונת בית וגן בירושלים ועוד. הִרבה לכתוב ולפרסם, מייסד ועורך עיתון הצֹפה, תרגם את כתבי הרצל. עסק בעליית יהודי תימן וייצג אותם בוועד הלאומי. בימינו היה רבי בנימין מוגדר כ"איש שמאל", "יונה פוליטית" שהאמין ביחסי אחווה בין יהודים לערבים, כי "אנשים אחים אנחנו". ב-1925 היה בין מייסדי ברית שלום, שחתרה להקמת מדינה דו-לאומית בארץ ישראל, ממנה פרש מאוחר יותר עקב חילוקי דעות. ב-1937 היה שותף להקמת אלומה, ישיבה תיכונית ראשונה בארץ ששִלבה לימודי קודש וחול (להרחבה, חנן חריף, "רבי בנימין במזרח", סגולה, אדר א תשע"ט; ובספרו של חריף, אנשים אחים אנחנו, 2019).

קשר עמוק נרקם בין רבי בנימין לחברי קבוצת אברהם ששכנה על הגבעה ליד כפר פינס, מראשית שנות ה-40, וכך העיד: "איני זוכר כרגע כמה פעמים הייתי בקבוצת אברהם אני רק יודע כי חדל להיות לי שם אורח … כאזרח הנני ביניהם … אני שייך כבר לנוף שלהם ובפעם האחרונה ביליתי שם קרוב לחודש ימים" (במישור, י"ח במנחם-אב תש"ג). מתוך היכרות עם חברי הקבוצה כתב: "הרכב כזה והרמוניה כזו הם יקרי המציאות". וברשימה נוספת: "בקבוצת אברהם, שאִתם אני מתהלך ובתוכם אני עושה לעיתים כמה שנים, גדולה ואפילו חזקה הקִרבה שבינינו … משהו משותף בעבר ובהווה מלכד מאחד אותם, עושה אותם חטיבה מוצקה, נותן להם נשמה מיוחדת וזהו אולי הצד המיוחד והמלבב שבהם … זר לא יבין את זאת" (הצֹפה, י"ג בסיוון תש"ה). הרב ישעיהו שפירא, "האדמו"ר החלוץ", היה איש כפר פינס. קשרי רעֵות עמוקים נקשרו בין הרב ישעיהו ורבי בנימין, שניהם חברי ברית שלום. הם היו מורי דרך וחברים נאמנים לחברי קבוצת אברהם. יחד ליוו רבי בנימין וחברי הקבוצה למנוחה אחרונה את האדמו"ר החלוץ שנפטר ביום ה' בסיוון תש"ה, ונטמן על הר הזיתים.

חרף פער הגילים רבי בנימין ורעייתו דבורה היו בני בית וידידים נאמנים בקבוצת אברהם. שלום קרניאל, מזכיר הקבוצה, כתב להם בעצם ימי העלייה לכפר עציון: "קשרי הידידות בינינו הולכים ומתחזקים … קבוצת אברהם רואה בכם ידידי הקבוצה, ידידים אמיתיים אשר ידידותם אינה מוגבלת לימי חג וימי הביקור בקבוצה, אלא הולכת ונמשכת גם בימים שאנו נפרדים. אילולא הייתם באים השנה אלינו לפסח היינו מרגישים את עצמנו מקופחים ונעלבים … כי רבי בנימין ודבורה משתייכים כבר לנוף הטבעי של קבוצת אברהם". הם ליוו את חברי הקבוצה בדיונים על העלייה לכפר עציון ובשנות ישיבתם בכפר עציון (תש"ג-תש"ח). את חודשי האביב והקיץ בילו בחדר-דירה בכפר עציון. כאשר נאלצו להיפרד מחברי הקבוצה כתב דברי פרידה נרגשים בהם חשף את משיכתו אליהם:

"מילה אחת של שבח מותר לי להגיד לאנשי המקום שנפרדתי משם – שולטת ביניהם רוח של אחווה ורעוּת, זה מורגש בכל מקום. זה מורגש בייחוד בלב המסתכל. ודאי גם הם אינם מלאכי השרת … אך אם המסתכל היושב אִתם שבועות וירחים אינו מגלה מאומה מכל זה, אם הוא רואה לפניו עיניים נוצצות מתוך אחווה … מאה ועשרים בני אדם בוגרים כמשפחה אחת, בשעת הריקוד הלוהט כבשעת העבודה הקשה. באותן השעות הנהדרות … [של] קבלת שבת, בימי חול ובימי חג ומועד. אם המסתכל אינו נתקל במשהו של עין צרה, של קינאה וטינה, הרי זה דבר גדול מאד, הרי זה מרפא לנפש – – -".

פעמִים, כך כתב, מתח ביקורת, דרש ותבע, אך ברשימה זו הוא משרטט את התמונה הכללית. ועוד תמונה העלה ובה חתם את דברי הפרידה:

"היה מעשה ורב גדול אחד מחוגי ה'אגודה' בא לבקר את המקום. הוא נסע לחברון ולִבו לא נתנו לפסוח על היישוב החדש. בבואו הייתה שמחה גדולה. שמחו בני התורה שבמקום ושמחו אלו שהיו בחוץ לארץ בני עירו של הרב או בני סביבתו. הרב היה מוקף אווירה של אהבה והוקרה. לאחר תפילת מנחה אמר לו החבר צבי [טילמן]: יֹאמר לנו רבנו בשעת פרידה דבר תורה כדי שנזכרהו. בחברוֹ אמרוּ, ברבוֹ על אחת כמה וכמה. אמר הרב: הגידו אתם במה שלמדתם באחרונה … התחיל החבר צבי מרצה את בעיות הסוגייה על קיפולי גדולי המפרשים וקמטיהם. עמד הרב הגדול, נפעם, נדהם ונפרד מהם מתוך השתאות" (ר' בנימין, במישור, ג' בכסלו תש"ו).

הכוונה לרב יוסף שלמה כהנמן, 1969-1888, ראש ישיבת פונייביז' בליטא שחרבה בשואה, עלה וייסד את ישיבת פונייביז' בבני ברק. נראה שלא רק הרב כהנמן נפרד מהם כך, אלא גם רבי בנימין עצמו, שחזר לכפר עציון לפרק זמן נוסף אחרי הפרידה.

כמו רבי בנימין גם הסופר ש"י עגנון התאהב בחברי כפר עציון ובחר לשהות במחיצתם ולנפוש בבית ההבראה בכפר עציון. תנאי החיים של המבריאים לא היו משובחים, רחוקים מאד היו מרמת בית ההארחה בכפר עציון כיום. חרף זאת העדיף אותו עגנון בשל רצונו להיות במחיצת חברים אלה. ילדי הקבוצה שטיילו בשבילים המוריקים פגשו את הסופרים הגדולים והתבשמו מדמויותיהם ומהאווירה שהשרו סביבם. חברי כפר עציון החזירו לרבי בנימין הערכה והוקרה על זיקתו העמוקה לקבוצה ועל תרומתו לחיי התרבות והרוח בכפר עציון.

מכפר עציון יצאה בראש חודש חשוון תש"ו שיירת העולים לקיבוץ משואות יצחק הסמוך. את עוצמת היום ביטא רבי בנימין במאמר "יום משואות":

"היה זה יום גדול ושקט … הנקודה הראשונה אחרי תום המלחמה [מלחמת העולם השנייה]. הגוף המתיישב נוער עולה בכל המובנים. צעירים וצעירות, ילידי הארץ ופליטי ברגן בלזן … למאות באו לעזרה, מכפר עציון הסמוך … עד אנשי הפועל המזרחי ובני עקיבא, ועד בני הישיבות, ועד אחדים אגודאים, אברכים בעלי פיאות ארוכות וקצרות, ועד אנשי קריית ענבים ומעלה החמישה, וסתם נוער עובד. לא הורגש שמץ של פירוד וחילוקים, מחנה אחד בלב אחד … כולם שקטים ורציניים. רציני ביותר היה הרב נריה. מיד עם בואנו בבוקר התחיל בהקמת מִקדש מעט … שולחנות וספסלים … ארון קודש – ארון ברית ה' … מיד הזעיק נריה את הקהל לתפילה … הוא מתפלל בהתלהבות, ברגש רב, במתיקות … התפילה מתעצמת. 'הלל'. 'ענו לי הרים יקרים: כמה אלפי שנים לא שמעתם את פרשיות ההלל? … 'מֵאֵת ה' הָיְתָה זֹּאת הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ. זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ' [תהלים קיח כג-כד]… קוראים אותי לעלות לתורה. אני מרגיש את דופק השעה: קריאה ראשונה בתורה במקום הזה, משהו צוהל בי ומשהו בוכה בי. השואה … השואה, אני מתאמץ שלא לבכות. מסיימים את התפילה. אני אומר קדיש על חמישה מיליונות [!] יהודים, אני אומר בפעם הראשונה: 'באתרא קדישא הדין'. אחרי התפילה עדיין שר נריה 'וטהר לִבנו לעבדך באמת', ושוב מתלקחת העבודה ביתר שאת ויתר עוז … לפנות בוקר כשיצאנו הנה בחשכת הלילה ואני נושא את ספר התורה הרגשתי את המקרא 'וְגִילוּ בִּרְעָדָה' [תהלים ב יא]. אי שמים, חשבתי, משום מה עלינו לעשות כמו במסתרים? – מה חטאנו ומה פשענו כי שבנו להרינו השוממים ואנו רוצים להחיותם? – שוב נזכר אני כי יד ה' הייתה בָנוּ וכי שדי המר לנו מאד. דבקה ימיני לספר התורה מתוך גיל ורעדה, מתוך עונג ויגון" (במישור, ד בחשוון תש"ו).

בחנוכה תש"ח הותקפה שיירת העשרה ומניין מתיישבים ולוחמים נפלו בקרב. ימים ספורים חלפו מנפילת השיירה והוחלט לפנות את האִמהות והילדים מכפר עציון וממשואות יצחק. רבי בנימין התגורר אז בבית המעלות, סמוך למנזר רטיסבון בשכונת רחביה בירושלים, שם שוכנו האמהות והילדים מכפר עציון. הפינוי היה חוויה קשה, החששות לעתיד הילדים, האמהות והאבות שנותרו בכפר הנצור קִננו בלבבות. חבר הקבוצה שנפצע בשיירה ושהה בירושלים דיווח:

"במתיחות רבה חיכינו לבוא הילדים. לפנות ערב הגיעה השיירה, הילדים היו קרובים להתעלפות בגלל הצפיפות וחוסר האוויר במשוריינים … הסופר רבי בנימין ורעייתו קבלו את כולם בדירתם בה הכנסנו את הילדים עד שהתאוששו מהדרך … ר' בנימין הציע לנו חדר. חברות אחדות גרו שם במשך כל זמן שהותן בירושלים".

במילים חמות הספיד רבי בנימין שלושה חברי כפר עציון שנפלו בשיירה, אותם הכיר והוקיר:

"שמואל [קניגסברג] היה הפשטן שבחבורה … לא היה מורכב ומסובך, לא ידע מאבקי נפש. הלך ישרות וישירות  … שלמה [קלפהולץ] שקע בזיכרונות נעורים מימי התנועה [השומר הדתי בפולין] … על דברים אלה אהב לספר וידע לספר … בן דור שגדל בתנועות, בצוותא, בקולקטיב … בן ישיבה שעבר לחיי עבודה … החיוך הטוב לא סר מתווי פניו העדינים … אדם יקר וחבר יקר … שלום הכהן [קרניאל] … הראש והיושב ראש, ראש המדברים, הפותח והמסיים … המנהיג הטבעי ואיש האחריות … האדם המרכזי של כפר עציון … ישב בחדרִי מספר שעות לפני הרצח … משוחח אתי על הקמת בית כנסת בכפר עציון על שם הרמ"א …

ירושלים עיר הקודש בכתה תמרורים, צווחה, צעקה לפני כיסא הכבוד על הקדושים האלה. נתרתחו הלבבות וזרמו פלגי הדמעות" (ההד, אדר א תש"ח).