מסכת היחסים בין כפר עציון לרבדים – בין השומר הדתי לשומר הצעיר

מקובל להניח שהפער בין השומר הצעיר לבני עקיבא, בין הקיבוץ הארצי לקיבוץ הדתי, עמוק ורחב באופן שמקשה לגשר על התהום שביניהן, לחבר בין הפלגים וליצור שיתופי פעולה. זאת, עקב השקפות העולם ומסכת הערכים המניעים את שתי התנועות. שתיהן מעוגנות בשורשים רעיוניים ובהוויות תרבותיות שונות. בכוונתי להאיר במאמר זה תמונה אחרת, שתי תנועות שמאפיינים אותן חיבורים יותר מפירודים, צירופים ושיתופים יותר מפיצולים ומפילוגים. שתיהן תרמו רבות לבניין הארץ ולביסוס המפעל הציוני. ביטויים לכך ניתן לראות לאורכה ולרוחבה של הארץ, לדמות העם, המדינה והחֶבְרה ולצביונם בימינו. אין בכך כדי לטשטש את המחלוקות ולא לעמעם את הגוונים הייחודיים שנושאת כל אחת מהן. לעיתים, נעוץ השוני בפערי שפה, בפרשנות שונה לאותם מונחים לשוניים. שתי התנועות, השומר הצעיר ובני עקיבא, עברו בעשרות השנים האחרונות תהליכי שינוי ניכרים במסרים הרעיוניים ובדגשים החינוכיים. הזמן שחלף ממועד התרחשות האירועים ועד כתיבתם כאן עשוי להעניק להם פרספקטיבה שונה.[1]

אפתח בפרשייה בעלת ממד אישי שמשקפת כיוון ודרך. בשנות ה-80 של המאה הקודמת, בהיותי מזכ"ל תנועת בני עקיבא, נקשרה חברות ביני לבין מזכ"ל השומר הצעיר, ידידי, אלישע שפירא. ידידות זו הובילה את שנינו ליזום יחד סדרת מפגשים בין הנהגות שתי התנועות, שעיקרם חיפוש המשותף והמאחד, וציון המייחד. המכנה המשותף היה רחב דיו כדי לקדם שיתוף פעולה גם ברמת בני הנוער בגיל בי"ס התיכון בסניפים / בקינים. אחד התוצרים של פעולה זו היה חוג עיוני משותף בו נטלו חלק כמה עשרות מדריכים ומדריכות צעירים משתי התנועות. החוג נפגש אחת לכמה שבועות לאורך תקופה לא קצרה ועסק בעיון בטקסטים מן המקורות של שתי התנועות. היו אלו מפגשים ברמה עיונית וחווייתית מרתקים ומעשירים. בזכות פעילות חדשנית זו מצא לנכון שר החינוך והתרבות, הנשיא לשעבר יצחק נבון, להעניק לשתי התנועות יחד פרס שר החינוך. לימים למדתי שהזיקה בין שתי התנועות הינה בעלת שורשים עמוקים ונוף רחב יותר מהידוע, המוכר והמפורסם. אציג היבטים שונים של מסכת היחסים שנרקמה בגוש עציון, תש"ג-תש"ח, 1948-1943: בין הקיבוץ הדתי כפר עציון שהוקם על ידי בוגרי תנועת הנוער הציונית דתית מפולין, לבין קיבוץ רבדים שהוקם על ידי ילידי הארץ, בוגרי תנועת הנוער השומר הצעיר. מכאן נעבור לעיון בזיקה העמוקה בין תנועות נוער אלו שפעלו בפולין, בין שתי מלחמות העולם. פתחתי בחוויה אישית, שגם היא פיסת היסטוריה. מכאן ואילך אתבסס ואבסס את טענתי, כמקובל בבמה זו, על מקורות ראשוניים ומשניים – יומנים, זיכרונות אישיים ועבודות מחקר.

• מאחד ומייחד – קיבוצי גוש עציון תש"ג-תש"ח

ביום כ"א בשבט תש"ז, 11.2.1947, העפילו להר עציון חברי גרעין צבר של השומר הצעיר והקימו את רבדים – הקיבוץ הרביעי בגוש עציון. רבדים השתייך לתנועת הקיבוץ הארצי – השומר הצעיר, שהוקמה ב-1927. זו אחת מתנועות ההתיישבות הגדולות והפוריות בארץ. בשלהי המאה הקודמת היא מנתה 85 קיבוצים. אז התאחדה עם התנועה הקיבוצית המאוחדת, שכללה את איחוד הקבוצות והקיבוצים ואת הקיבוץ המאוחד. הקיבוץ הארצי הייתה תנועה ציונית "חילונית", שדגלה בקולקטיביות רעיונית, קיימה בדבקות את ערכי השיתוף והשוויון והזדהתה עם השלטון הקומוניסטי בברה"מ, עמדה שעוררה מחלוקות וגרמה משבר פנימי. לימים היה הקיבוץ הארצי גורם מרכזי בהקמתה של מפלגת הפועלים המאוחדת – מפ"ם. חברי תנועת הנוער השומר הצעיר, בארץ ובגולה, חונכו להגשמה אישית בקיבוץ הארצי ורבים מהם הושפעו מחינוך זה ודבקו רעיונית ומעשית בדרך בה חונכו. בעת עלותם לקרקע מנו חברי גרעין צבר כ-100 איש, מהם 20 חברים וחברות בשליחות התנועה בקיני השומר הצעיר. מכלל 80 החברים בקיבוץ רבדים היו כ-25 בנות. הם היו ילדי הארץ, רווקים ורווקות, בני 20-18, שלא הספיקו להקים ברבדים משפחות. התגייסו לפלמ"ח וקיבלו הכשרה חקלאית-קיבוצית במסגרת הכשרה מגויסת בקיבוץ בית זרע.

קדמו לרבדים שלושה קיבוצים דתיים שיסדו בוגרי בני עקיבא והשומר הדתי: כפר עציון נוסד בכ"ה בניסן תש"ג, 30.4.1943, על ידי חלוצים ציוניים דתיים, בוגרי השומר הדתי ובני עקיבא מפולין, אליהם חברו בוגרי התנועה מצ'כיה וחבריהם ששרדו את השואה. חלקם ידעו תלאות וסבל באירופה הבוערת שם אִבדו את רוב בני משפחותיהם, באוניות המעפילים ובמחנות המעצר הבריטיים. בעת עלותם על הקרקע היו רבים מחברי הקבוצה מעל גיל 30. בראשית תש"ח, 1947, מנתה הקבוצה 220 נפש מהם 130 חברים וחברות, כ-60 משפחות, 57 ילדים, אורחים והורי חברים. כמה חברים התגייסו בשליחות הקבוצה לבריגדה וסייעו בהתארגנות שארית הפליטה באירופה; משואות יצחק – הוקמה בראש חודש מרחשוון תש"ו, 7.10.1945, על ידי חברי תנועת הנוער הציונית דתית, בני עקיבא מצ'כיה, הונגריה וסלובקיה. בראשית תש"ח היו בה 90 חברים וחברות, תריסר ילדים וכ-20 חברי גרעין והורים. עין צורים הוקמה בכ"ז בתשרי תש"ז, 22.10.1946, על ידי חברי גרעין ה של בני עקיבא, ילידי הארץ, ששהו בהכשרה בביריה שבגליל העליון. חלקם התגייסו קודם לכן למחלקה הדתית בפלמ"ח. בראשית תש"ח מנתה עין צורים 55 רווקים ורווקות, בגילאי 20-18. הם קלטו בוגרי מקווה ישראל ושלחו חברים להדרכה בתנועת בני עקיבא.

ריכוז של שלושה קיבוצים דתיים יחד אינו מקרי. תנועת הקיבוץ הדתי דגלה בהתיישבות גושית ויישמה זאת בגוש עציון, בגוש קיבוצי עמק בית שאן ובגוש קיבוצי במבואות עזה. הרצון בהתיישבות גושית נבע מתפיסה עקרונית – החתירה להתמודד עם מלאוּת החיים היהודיים-הלכתיים במדינה ובחברה. גוש קיבוצים דתיים נועד להיות גורם משמעותי ובעל השפעה ציבורית רחבה מעבר לקיבוץ בודד. הכוונה הייתה להוכיח שניתן לממש חיים דתיים-הלכתיים במציאות המודרנית, לקיים מדינה שתושתת על אורח חיים הלכתי. משה אונא, מראשי הקיבוץ הדתי טען: "נאמר בבירור כי אין אפשרות להגשים את רעיוננו בשלמות אלא בדרך ההתיישבות הגושית" (אונא, תשכ"ה: 60).

מראשית הדרך היה ברור שצירוף כמה קיבוצים דתיים שכנים יאפשר סיוע אלו לאלו בבחינת: "טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד … וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק" (קהלת ד). הצורך הגושי בלט בקיבוצים הדתיים נוכח סוגיית התרבות והחינוך – אפשרות להקים בית ספר קיבוצי דתי בהיקף גדול, ועוד צורכי דת ותרבות שקשה מאד לספקם לכל יישוב בודד וקטן. בנוסף לכך ראו ראשי הקיבוץ הדתי ערך בשיתוף פעולה משקי וחברתי שיחזק ויבסס את הקיבוצים השותפים. ייתכן שהיה בכך גם חיזוק מורלי לחברי תנועה שחשו עצמם מקופחים ופגועים מיחס המוסדות הלאומיים אליהם (סוגיה שאין מקום להרחיב בה כאן). רעיונות אלו מומשו בחלקם בגוש עציון, בזמן המועט שהדבר התאפשר, ובעיקר בימי המצור. עם זאת ציין חבר עין צורים, רפי אילן, שלא קם בגוש עציון מוסד מרכזי לשלושת הקיבוצים הדתיים ולא לכל ארבע הקיבוצים (אילן, תשמ"ו. המחבר היה חבר קיבוץ עין צורים ודבריו מהווים גם עדות אישית). מסגרת כזו קמה רק בימי המצור והמערכה בתש"ח, 1948.

לכאורה, נראה שקשרים טבעיים היו צפויים להירקם דווקא בין חברי רבדים לחברי עין צורים. הגיל הזהה, הרקע האישי הדומה והקרבה הגיאוגרפית מחזקים הנחה זו. נראה להלן שנוצר חיבור דווקא בין חברי כפר עציון לחברי רבדים, חרף פער הגילים והרקע השונה. מעבר לנימוקים הרעיוניים שיפורטו להלן, קבוצת כפר עציון ראתה עצמה אחות בוגרת לשלוש הקיבוצים הנוספים שעלו בעקבותיה. ההתארגנות לעליות לקיבוצים ובסיס היצאה לדרך היה כפר עציון, הוותיק והמבוסס ביישובי גוש עציון. כלפי שני הקיבוצים הצעירים, בגיל ובניסיון חיים, עין צורים ורבדים, חשו עצמם חברי כפר עציון במעמד של אב לילדיו. חבר כפר עציון שימש מלווה קבוע לעין צורים בשנתה הראשונה ושימש גזבר ורכז קניות – תפקידים משמעותיים בקיבוץ צעיר. עורך סדר הפסח הראשון היה חבר כפר עציון. חברי כפר עציון סייעו לחברי עין צורים וליוו אותם בעוד כמה תחומים (אילן, תשמ"ו: 105-101). גם לקיבוץ רבדים סייעו חברי כפר עציון בהדרכה, ביעוץ ובהכוונה. ניסיון ההתיישבות בהר שצברו חברי כפר עציון בשנים תש"ג -תש"ז, 1947-1943, היה יקר מפז. קשרים אלו התהדקו בימי המערכה בתש"ח, ימים בהם מצאו עצמם חברי ארבעה הקיבוצים כלואים בטבעת מצור הדוקה ומעיקה.

בין חברי עין צורים לחברי רבדים נוצר מתח סביב קביעת מיקומה של רבדים, עיבוד על חלק מהאדמות ושמירת השבת במרחב הציבורי (להלן). נראה שהוא תרם לריחוק מסוים בין שתי הקבוצות הצעירות. לעיתים מרחק גילאים ומרחק פיזי מסוים מסייע לפיתוח קשרים הדוקים. זאת ועוד, חברי כפר עציון נתנו ביטוי רחב ועמוק להשקפת עולמם החלוצית הציונית דתית. הדבר נובע בוודאי גם מאופי החברים ומהדמויות המובילות. שאר הקיבוצים בגוש עציון היו צעירים והקדישו את מעייניהם לבניין המשק החקלאי בתנאי ההר הקשים ולבניין החברה הקיבוצית. הקולקטיביות הרעיונית ששררה בשומר הצעיר – הקיבוץ הארצי, שבאה לביטוי מובהק בקיבוץ רבדים, מזמנת השוואה מעניינת בין דרכן של שתי התנועות הללו, שכאמור נראות רחוקות זו מזו.

• יסוד ערכי משותף

את השקפת עולמם בִּטאו חברי רבדים במגילה שהוקראה בטקס עלייה:

הקשיבי נאחלין, הקשיבי לקול בנייך! הן באנו עדייך היום לבנות בך מולדת ובית. עת מחופינו עוד אמש גורשו אחים נרדפים … מנגד תראה את הארץ, זה צו השלטון המתנכר. מנגד תראה ואליה לא תבוא! … עַם זקוק למולדת. שִמְמת הארץ, רק ידינו תפרינה אותך … נאחלין, קבלינו לחיקך כאֵם כי שבנו אלייך בנייך למצוא בך מולדת ומשכן. מהרי יהודה קוראים שומרים צעירים לנוער העברי באשר הוא: זאת הדרך בה ללכת, ללכת עד תום (בנפול, 1950: 5; בן יעקב, תשמ"ג: 121).

ניכר במגילה ציטוט פסוק: "מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא" (דברים לב) ודגש על שיבת הבנים לחיק אִמם, כדברי הנביא: "שׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" (ירמיה לא). דימוי זה, הקשר בין אֵם לבנה / לבִּתה, מתייחד מרוב הקשרים בין בני האדם בהיותו חזק ועמוק מכל אף שחסר בו רכיב הבחירה. האֵם אינה בוחרת מי ייוולד לה והבן / הבת אינם בוחרים את אִמם. הם אינם יכולים להמיר את אִמם ואין האֵם יכולה להחליף אותם. לכל היותר יכולים הם להתכחש זה לזו, זו לזה – תופעה נדירה ביותר. דימוי זה מסמל את היחס בין העם היהודי לארץ ישראל. חברי רבדים, אנשי השומר הצעיר, ביקשו לומר לעצמם, לשכניהם הערבים וגם לכולנו: הר זה, אדמת סלעים וטרשים זו – שתנאי החיים בה קשים, מצוקת מים, חורף סוער ומושלג, בדידות וניתוק, שסיכויי הפיתוח המשקי בה אינם מרנינים – היא אִמא שלנו, לעולם לא נוכל ולא נרצה להמירה!

דמיון רב ניכר בין השקפת עולם זו להשקפת עולמם של מייסדי קיבוץ כפר עציון. במגילת הנטיעה, כ"ו בשבט תש"ד, ביטא שלום קרניאל את החזון שהניע אותם לעלות להתיישבות בהר:

הִגענו הלום כדי לבנות ולנטוע ולהכות שורשים עמוקים בהרי יהודה … תלושים היינו בגולה … לשורשיות אנו זקוקים, לאחיזה איתנה באדמת המולדת … העצים האלה שאנו נוטעים היום – לסמל יהיו לנו … אות ברית עם אדמת המולדת … מלפני אלפיים שנה היו ההרים מסביב הומים מרינת העצים ומצהלת החיים. היום הם עומדים קרחים בשיממונם. עם עלייתנו לכפר עציון נשבענו: לא ננוח ולא נשקוט עד כי נגול את חרפת השממה מעל פני ההרים ועד כי נכסה אותם במעטה עצי פרי ועצי יער אשר ירונו את שירת התחייה (בן יעקב, תשמ"ג: 75; ברמן, תשע"ג: 369-368).

המושג מולדת חוזר בשתי המגילות. בלשוננו המדוברת מולדת משמעה ארץ, לא כך במקרא. שורש המילה י.ל.ד – מצביע על הֶקְשֵר אנושי. הדיבר הראשון של הקב"ה לאברהם העברי: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב א). ארצו של אברהם אינה מולדתו, עליו לעזוב את שתיהן, את ארצו ואת מולדתו. "אֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בָּרָעָה אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת עַמִּי וְאֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בְּאָבְדַן מוֹלַדְתִּי" (אסתר ח ו). אסתר לא זעקה לאחשוורוש על אבדן ארץ ישראל אלא על אבדן עם ישראל. הדבר מודגש על ידי ההקבלה בין שני חלקי הפסוק. מולדת משמעה החברה האנושית לתוכה אנו נולדים. העתקת המשמעות מהחֶבְרה אל הארץ משקפת תהליך תרבותי עמוק. הזיקה לארץ מיוסדת על זיקה לחֶבְרה האנושית שחיה ויצרה על אותה כברת ארץ.[2] שתי התנועות גילו זיקה עמוקה לעם היהודי ומכאן לארצו, ארץ ישראל. שתיהן ראו בארץ ישראל בסיס קיומי, מאחד ומלכד את האומה ותנאי חיוני לעתידה, לצמיחתה ולשגשוגה (בובר, תש"ה).

חברי כפר עציון וחברי רבדים בחרו להעפיל להר חברון ולהתמודד עם האתגר ההתיישבותי המורכב שהציב בפניהם. הם ראו בארץ ישראל בגבולותיה הרחבים – ארץ מולדת, נחלת אבות. הם העפילו להר טרשים קרח, אותו קיוו להפריח, להשיב לו את הצבע הירוק והרענן, את שפע היישובים העבריים, את החיים היהודיים שעִטרו אותו בימי קדם. כל תנועה בסגנונה ובדרכה המיוחדת.

• השקפת עולם חברתית – סוציאליסטית

חברי רבדים, כמו חברי עין צורים, משואות יצחק וכפר עציון, בחרו בחיי קיבוץ על יסוד השקפת עולם חברתית שיש בה הרבה מן המשותף. השקפת העולם הסוציאליסטית שאִמצה תנועת השומר הצעיר היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה (להלן, פרק ו). תנועות הנוער הציוניות דתיות שפעלו באירופה ובמקביל בארץ ישראל – השומר הדתי, בני עקיבא, ברית חלוצים דתיים, שהמשותף והמאחד ביניהם רב על המפריד והמפצל – פעלו בחסות ובהשראה רעיונית של תנועת תורה-ועבודה. תנועה שהשקפת העולם הסוציאליסטית הדתית – במינוח המקובל בימינו, צדק חברתי – הייתה הרעיון המכונן לאורו קמה ופעלה. רעיון תורה-ועבודה התפרש כ"סוציאליזם דתי תורני". ישעיהו ברנשטיין, מגדולי ההוגים של רעיון תורה-ועבודה וממעצבי דרכה של תנועת תורה-ועבודה, הגיב לביקורת על השקפת עולם זו: "יאמרו, הרי זה מה שקוראים סוציאליזם? – אמנם כן, רק בהוספה קטנה: סוציאליזם יהודי דתי-מוסרי. ההבדל הוא בין עובד א-לוהים לאשר לא עבדו".[3] תנועת תורה-ועבודה דחתה בתוקף את רעיון מלחמת המעמדות ואת שלילת הלאומיות והדת, שאִפיינו את הסוציאליזם. את ערכי הצדק החברתי היא שאבה מהתנ"ך וממורשת ישראל לאורך הדורות. דרכה הייתה מעוגנת עמוק בעולם התורה והמצוות. מתוקף רעיון זה הציבו תנועות הנוער הציוניות דתיות הללו את הקיבוץ הדתי כיעד הגשמה לבוגריהן. לתפיסתם, הערובה הטובה ביותר להגשמת חיי תורה-ועבודה היא הקיבוץ הדתי (הרחבתי בעניין זה בעיקר במאמרי [בן יעקב, תשס"ז], ובחיבורי על תנועת הנוער השומר הדתי בפולין [בן יעקב, תשע"ח], ועוד). יסוד רעיוני משותף זה תרם לשותפות בין חברי רבדים לחברי הקיבוצים הדתיים בגוש עציון וביסס אותה מעבר להזדהות הציונית של שתיהן.

תוכנית החלוקה – נובמבר 1947

אורי פינקרפלד, חבר רבדים בגוש עציון וממשיכתה רבדים בשפלת יהודה, שנפטר באחרונה, כתב בעיתון השומר הצעיר, המִצְפֶּה, פברואר 1948, אדר א תש"ח, בתגובה לתוכנית החלוקה שאושרה באו"ם, יז בכסלו תש"ח, כט בנובמבר 1947, ולנפילת הל"ה בדרכם לגוש עציון הנצור, בהם איציק גינזבורג, חבר רבדים:

חלוקה …?! קשה להשלים. מכאיב לחשוב שחלקים ניכרים מארצנו שוב לא יהיו לנו למדרך רגלינו, לטיולים, להתיישבות, להיאחזות העם החוזר למולדתו, יישארו שוממים … לא, אי אפשר להשלים … ברית דמים קשרנו עִם הארץ, עִם הרי חברון … הקשר לסביבה, לנוף, הופך לקשר של חיים.

… נוף תנ"כי … עמק האלה, בין הרים בקעה קטנה מרחוק מזדקר תל עזקה … בעמק הזה היה הקרב בין דוד לגלית. פה נצחו אבותינו, במלחמתם כבשו את המולדת. ואנחנו, לא במלחמה דרכנו, אבל הארץ, ארצנו היא … ברית דמים קשרנו עִם הארץ, עם הרי חברון.[4]

השומר הצעיר התנגדה לתוכנית החלוקה ותבעה מדינה דו-לאומית על כל שטחה של ארץ ישראל המנדטורית. במאמרו הקצר "רבדים בגוש עציון" כתב אורי:

כחניכי השומר הצעיר היינו חסידי ארץ ישראל השלמה האמיתיים, 'ציונות גדולה' … כל מה שהוא ארץ ישראל במובן הרחב ביותר … יחסינו לשכנים הערבים? … התחנכנו ל'אחוות עמים' והאמנו בזה. ראינו בארץ ישראל את המולדת המשותפת לעם היהודי החוזר אליה ולעם הערבי היושב בה (נאור, תשמ"ו: 116).

דברים אלה הם פרי מדיניות תנועתית שבאה לביטוי במסמכי התנועה ובפרסומיה. לדוגמה, בכרוז של השומר הצעיר, 1937, נאמר בין השאר: "מעל ראשינו מרחפת הסכנה של חלוקת הארץ … אנו דוחים באופן מוחלט כל תכנית חלוקה! לא נוכל להפקיר אף שעל אדמה אחד מארץ ישראל … צו השעה הוא לא חלוקת הארץ כי אם הרחבת שטח ההתיישבות היהודית" ("נגד חלוקת הארץ", דרור-רוזנצווייג: 291-290). באופן דומה הגיב חבר כפר עציון, שלום קרניאל, להחלטת החלוקה במאמרו האחרון בטרם נפל בקרב, בחנוכה תש"ח:

ניתנה השמחה בליבנו אך לא שמחה שלמה היא לנו. חלוקת הארץ, פצע כאוב הוא בגופה וכל יהודי נאמן מרגיש את הכאב הזה בליבו. ירושלים, עיר הבירה של ארץ ישראל, שהייתה בכל הדורות מטרת הכיסופים והשאיפות של ישראל, נשארה מן החוץ. יהודה, שומרון והשטחים בצפון, זו נחלת אבותינו מימי קדם, שבה התהלכו מלכינו, נביאינו וחוזינו, נקרעו מעל גופה של המדינה העברית.    

ודאי שהעם לא יוכל להשלים עם העובדה של חלוקת הארץ לגזרים ושלילת זכותנו להתיישב ברוב רובה של ארץ ישראל ההיסטורית, המובטחת לנו מפי הגבורה. ואף כי בשנים הבאות יקדיש העם את עיקר מרצו לחיזוק עצמאותנו במדינה העברית המקוצצת ולקליטת המונים שינהרו הנה מהגולה, לא נשכח את ירושלים ולא את חברון ושכם ועוד מאות מקומות תנ"כיים שצריכים להיגאל (ברמן תשע"ג: 385).[5]

עיון רגיש מגלה אבחנה בין שתי התנועות: השומר הצעיר חתר למדינה דו-לאומית, הציבור הציוני דתי שלל הצעה זו. חבר כפר עציון הדגיש כי העם לא ישלים עם חלוקת הארץ אבל יקבל, זמנית, את המדינה העברית המקוצצת. גישה זו של חברי כפר עציון משקפת הכרה במציאות הפוליטית ותביעה להיענות לאתגרים הלאומיים שאינם ממוקדים בארץ אלא בעם היושב עליה. חברי רבדים, כשאר חברי הקיבוצים בגוש עציון וכלל היישובים העבריים שנועדו להישאר בגבולות המדינה הערבית שאמורה הייתה לקום, בחרו להישאר במקומם גם אם מדינה עברית תקום הרחק בשפלה. "נהיה יישוב יהודי בארץ ישראל, כמובן, אבל במדינה ערבית" כתב אורי (נאור, שם). תוך זמן קצר יחסית נאלצו גם חברי רבדים להשלים עם המדינה המקוצצת. במלחמת ששת הימים שבנו להר חברון וזכינו לחדש את קיבוץ כפר עציון ולייסד את בית ספר שדה בכפר עציון. במסגרתו הובלנו רבים במשעולי הר חברון בהם גם חניכי השומר הצעיר. בתגובה לאחד הסיורים הללו, כתב חנן כהן, חבר השומר הצעיר, להנהגת התנועה:

לצערי הרב השתתפתי בטיול ירושלים … בשטחים שכבשה ישראל ב-1967, שטחים שמעבר לקו הירוק! … האם זה אותו 'נוף מולדת אשר בו השומר מושרש' (דיבר שביעי מדיברות השומר) … הרגשתי נורא במקום לא לי … אותו טקס מציק של קבלת סמל הטיול איבד כל משמעות, כאשר נעשה על הר ההרודיון אשר נמצא בשטחי יהודה ושומרון … לדעתי הקו הירוק הוא הקו האדום. אני מציע לחזור למתכונת הרגילה של טיולי ירושלים שנערכו תמיד בנופים היפים שממערב לירושלים בשטחה של ארץ ישראל [מדינת ישראל בגבולות הקו הירוק].

על כך הגיב רכז ההנהגה הארצית של השומר הצעיר, אלישע שפירא:

ההיסטוריה קלעה אותנו לסבך טראגי בו שני עמים רואים בארץ ישראל את מולדתם. הגענו למסקנה שבתנאים שנוצרו אין דרך אחרת אלא לחלק את הריבונות על ארץ ישראל בין שני העמים. בשום אופן איננו חדלים לראות בכל ארץ ישראל את מולדתו התרבותית, ההיסטורית והלאומית של העם היהודי. כך גם הפלשתינאים אינם מבחינים בין שכם לחיפה, בין חברון לנצרת, אלו גם אלו הם מולדתם. חנן, אתה שואל בציניות ובלעג, האם שורשינו השומריים והיהודיים צומחים ויונקים מנופי ההרודיון, בריכות שלמה ובתיר. תשובתי הברורה: כן! הר הורדוס נקרא כך על שם בונה הר הבית. אותו מלך יהודי שבנה גם את מצדה, אליה אנו עולים מדי שנה. בבתיר, היא ביתר העתיקה, לחמו אנשי בר כוכבא במרד הגדול נגד הרומאים … אין מוחקים קשר של עם למולדתו בהבל פה של לעג וציניות … אני מקווה כי לאחר בוא השלום נוכל להמשיך לטייל בנופים ובאתרים בהם צמח והתגבש עמנו, גם באותם מקומות שבהם תתקיים ריבונות אחרת, כי אם לא כך … איזה מין שלום יהיה זה? (חותם; יחסנו לארץ ישראל, 1983: 45-44).

מייסדי הקיבוצים בגוש עציון המקורי נקשרו בעבותות להר הקסום והתקשו להיפרד ממנו, גם חרף שינוי הנסיבות והשנים שחלפו. בעקבות מלחמת ששת הימים סיירו חברים ותיקים מקיבוץ רבדים המקורי בגוש עציון. הביקור במקום בו הקימו את ביתם, ממנו לא נותר זכר, עורר בהם התרגשות רבה. היו ביניהם חברים שביקשו לחדש "קשר של חיים", לשוב הביתה. התנועה הקיבוצית והפוליטית אליה השתייכו דחתה רעיון זה מכל וכל.

• בין שבת קודש לחג הפועלים

המצור על גוש עציון הוטל מיד לאחר אישור תוכנית החלוקה. ביום כ"ח בכסלו תש"ח, נר רביעי של חנוכה, הותקפה שיירה ראשונה בדרכה מירושלים לגוש עציון. עשרה מגינים-לוחמים נפלו בקרב. הרב הראשי לארץ ישראל, הרב יצחק הלוי איזיק הרצוג, שיגר למגיני גוש עציון מברק עידוד והנחיה הלכתית:

אחי היקרים קיבוצי גוש החברון, ברכת ה' עליכם תחול! בדמע אני כותב לכם דברי תנחומים אלה. חיזקו ואִמצו כי ישועת ה' קרובה לבוא. ועתה, אחי, מה שאתם מוצאים לנחוץ בשביל ההגנה עשו בלי שום היסוס בשבת קדשנו. בְנוּ כל הדרוש ועשו כל הנחוץ בשביל ההגנה. זה לא רק מותר אלא מצווה וחובה קדושה ואל תחושו כלל וכלל! שומר ישראל יגן עליכם ועלינו ועל כל ישראל וימהר ישועה ויחיש גאולה אמן אמן!

אחיכם יצחק אייזיק הלוי הרצוג

(בן יעקב, תשס"ח: 32; מופיע בשינויים, קנוהל, תשי"ז: 78).[6]

בהתאם לכך יצאו חברי הקיבוצים לעבודת הביצורים בכל יום, כולל בשבת. שבועיים לפני נפילת גוש עציון בקרב, הכל היו מודעים לחומרת המצב בגוש עציון. הראשון במאי 1948 חל באותה שנה בשבת, אִסרו חג פסח, כ"ב בניסן תש"ח. חברי הקיבוצים הדתיים הקדימו להתפלל ויצאו, כדרכם, לעבודת הביצורים. חברי רבדים, סוציאליסטים נאמנים, סֵרבו לצאת לעבודת הביצורים ביום זה בו הם חגגו את חג הפועלים – יום סולידריות הפועלים ברחבי העולם, שמקורו במאבקי הפועלים בארה"ב ובקנדה בשלהי המאה ה-יט, היה מקודש בעיניהם. צעד זה עורר מורת רוח בכפר עציון. חבר הקבוצה, צבי טילמן, הגיב באמירה מחודדת: מי שגזר עלינו שמירת שבת, הקדים וגזר "וָחַי בָּהֶם ולא שימות בהם". מי שגזר על אנשי השומר הצעיר את קדושת אחד במאי שכח לצוות על קדושת החיים.[7]

ניתן להתבונן במחלוקת זו גם מזווית שונה. חברי רבדים הביעו במעשה זה השקפת עולם, עיקרון יסוד – החיים אינם ערך עליון, יש ערכים גדולים מהם שתובעים מסירות נפש. הם חונכו על הזדהות עמוקה עם התנועה הסוציאליסטית, מלחמת מעמדות בין המנצלים למנוצלים, מאבק למהפך בחלוקת המשאבים בעולם כדרך לגאולתו. במובן זה ניכרת זהות בין חברי הקיבוצים הדתיים לחברי רבדים. אלה כאלה חיו בתודעה שהחיים אינם ערך עליון הדוחה כל ערך וצורך אחר. ביטוי לכך נתן שלום קרניאל, איש כפר עציון, בדברים שנשא באזכרה לנפתלי ולאיילה, אנשי הקיבוץ הדתי שלוחות, שנהרגו מאש חיילים בריטיים, ביום כ"א בכסלו תש"ו, 26.11.1945, בשדות קיבוץ גבעת חיים. ההגנה ריכזה שם קבוצה גדולה של חלוצים עבריים לסיכול ניסיון בריטי לצור על הקיבוץ, לבצע חיפוש ולגרש מעפילים שנמלטו אליו. הבריטים הגיבו באש לעבר החלוצים (ידיעות הקבה"ד, תש"ו):

שני חברים, חיילים פשוטים, נפלו במערכת היישוב … שני עולמות נחרבו … תורתנו תורת חיים היא, המחייבת את האדם לבחור בחיים … למען שחרור מולדתנו לא ייקר לנו כל קורבן. החיים יקרים לנו ואנו רוצים לשמור עליהם משמרת מעולה, אולם יש ערכים אשר הם יקרים מכול ואשר למענם כדאיים החיים ובלעדם אין חיינו חיים אלא התנוונות ושִפלות. מולדת, זהו הערך שבלעדיו צפויים אנו לכיליון ולהשפלה מתמדת … על מולדת זו לא נוותר בשום פנים ובשום תנאי, אף כי נשלם עבורה כופר רב … ויקוימו דברי הנביא: "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ"! (רז, תשכ"ז: 295-294; ברמן, תשע"ג: 381-380)

בסערת קרבות תש"ח ובהשראת הנופלים, בהם שני חברי רבדים, כתב חבר רבדים בחורף תש"ח, 1948:

אנו בניו הצעירים של עם ישראל, עלינו הוטל התפקיד הגדול – לגאול, ליצור מציאות לעם במולדת. מציאות בונה, יוצרת. אין הישג בלי הקרבה. אין בונים מולדת בלי קורבנות … רצה הגורל שדווקא אתם [חברי רבדים שנפלו בקרבות], אשר הלכתם מאיתנו, אתם שרק אתמול הייתם בין כובשי האדמה, אתם תִפּלו, אתם תִתנו את חייכם. בקרב על החיים מצאתם את מותכם! על כן אנו – אל בכי! עלינו להמשיך את אשר התחלתם. כאילו עומדים אתם לפנינו ופוקדים: בל נרפה את המתח. בל יאֹחזנו רִפיון ידיים. רק קדימה! ושוב, רק קדימה! להמשיך את המפעל אשר למענו מסרתם את נפשכם. ואתם, היו בטוחים – אנו נמשיך! הלב נצבט אך היד עובדת. ביראת כבוד עומדים אנו לפניכם ונשבעים (זלמן, אדר א תש"ח).

אותם דברי עידוד וחיזוק הועלו גם בכפר עציון אחרי נפילת מניין לוחמים בשיירת העשרה, שנים בשיירת א'-ב' בשבט תש"ח, שלושה בקרב ג' בשבט ונפילת איש כפר עציון בעמדה. ביום ד' בטבת תש"ח צוטטו בעלון כפר עציון פסוקים המתארים טקס חגיגי במשכן שבמדבר בו הקריבו נדב ואביהו, בני אהרון הכהן, אש זרה ונענשו, ודברי הפרשנות לאירוע קשה זה:

"וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'; וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" (ויקרא י ב).

"אל תתאבל ואל תבכה ואל תחדל מן העבודה – כי הדבר הזה אשר אני אומר לך הוא אשר דִבּר ה' – בקרובי אקדש" (פירוש הרשב"ם).

"היכן דיבר? 'וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי' (שמות כט מג) אל תקרא בכבוֹדי, אלא – במכוּבדי" (פירוש רש"י).

[מכאן הקריאה לחברי כפר עציון האבלים:]

לפי צו זה – 'אל תִבכה ואל תחדל מן העבודה', התחלנו להחזיר את חיינו ועבודתנו למסלול הרגיל. שוב התחילו לשוחח ליד שולחנות האוכל, שוב הופיעה לפרקים נהרת חיוך על הפנים ובחלל נשמע הד של צחוק (קנוהל תשי"ז: 79-78).[8]

• "דתיים" – "חילוניים" – הפר שנפגע בקרב

זמן קצר לפני אותה שבת, 1 במאי 1948, התחוללה בכפר עציון דרמה שבמוקדה היחס לחברי רבדים: שיירת נבי דניאל, פרצה והגיעה לגוש עציון ביום שבת, ט"ז באדר ב תש"ח, 27.3.1948. בדרכה חזרה לירושלים הותקפה השיירה ונלכדה. רוב כלי הרכב נתקעו לאורך הכביש במבואות בית לחם, מול נֶבִּי דָניאַל שמצוי גבוה בראש הרכס. חלק קטן מכלי הרכב הצליחו להסתובב ושבו לגוש עציון ובהם גם המשוריין עליו הועמס הפר זמרי שנועד לפינוי מכפר עציון.[9] בהתקפה על השיירה נפגע הפר, וכאשר שב לכפר עציון הוחלטשעדיף לשחוט אותו. הפר נמצא כשר לשחיטה, הוכן חלף [תער מיוחד] וגויס למלאכה שוחט. הפר נשחט כדין ובשרו שימש למאכל מתיישבי גוש עציון ולוחמיו הנצורים. על פי ההלכה, הכשרת החלק האחורי של הבהמה מחייב "ניקור" – הסרת גיד הנשה והפרדת השומן הכשר מהחֶלֶב שאסור באכילה. נציגי גוש עציון בתל אביב לא הצליחו לאתר מנקר מנוסה שיאות לבוא לגוש עציון בעצם ימי המצור. לפיכך התעוררה בכפר עציון דילמה חמורה, מה לעשות בחלקי בשר הפר שטרם הוכשרו למאכל. האם מותר למסור אותם לחברי רבדים, שלא הקפידו על הִלכות כשרות. המתנגדים סברו שאסור לחברי כפר עציון לעבור על איסור: "לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" (ויקרא יט יד), ולהכשיל את חברי רבדים במאכל שאינו כשר. שהרי מגיני גוש עציון אינם רעבים עד כדי סכנת חיים מיידית. לעומתם, טענו התומכים: לוחמים שִלמו בחייהם כדי להביא מזון לגוש עציון הנצוּר. בתנאים כאלה לא יעלה על הדעת להשליך בשר שניתן למאכל, יש בכך סכנת חיים. התנאים מצדיקים, איפוא, לפעול על פי הכלל ההלכתי: "פיקוח נפש דוחה את כל המצוות" (בבלי, יומא, פה ע"ב).[10] בנסיבות ההן לא ניתן היה לקבל פסק הלכה מהרבנות הראשית. הוויכוח בוועדה ההלכתית בכפר עציון היה סוער. לבסוף התקבלה דעת התומכים, חלקי בשר הפר שלא הוכשרו הועברו לרבדים. ככל הידוע, אף כי לא נמצא לכך תיעוד, הוא נאכל בתיאבון (אכ"ע, מכתבי חברים; טרופר, תשע"ט: 219-215).[11]

יחסי שכנוּת

התמונה לא תהא שלמה בלא לציין שהשתלבות קיבוץ השומר הצעיר בגוש קיבוצים דתיים עוררה לעיתים מתח שאין לטשטש אותו. תפיסת העולם הקיבוצית בה דבקו החברים בשתי התנועות החלוציות, השקפתם הציונית-חלוצית ונכונותם להתגייס להגשמתן עד כדי מסירות נפש, לא חיפו על מחלוקת ולא מנעו עימות בין שכנים שנאבקו על קיומם בהר. בשבת פרשת אמור, י"ג באייר תש"ז, 3 במאי 1947, התעורר פולמוס בין רבדים לעין צורים בעניין שמירת השבת בפרהסיה. מזכירות עין צורים התריעה בפני הלשכה הראשית של הקק"ל על חילול שבת באדמות הקק"ל בגוש עציון. העתק הפנייה נשלח לרב מאיר בר אילן, נשיא המזרחי העולמי וחבר הנהלת דירקטוריון הקק"ל, ביום י"ז באייר תש"ז, 7.5.1947:

בשבת האחרונה, פר' אמור, י"ג באייר, יצאו חברי קיבוץ השומר הצעיר 'רבדים' לעבודה בסיקול. בקשת חברי המזכירות שלנו מבאי כוחם שיפסיקו את עבודתם נדחתה בטענה שאל לנו להתערב בענייניהם. הננו מביעים בזה את מחאתנו העזה והנמרצה וכמו כן את מחאת יתר הקבוצות הדתיות שבגושנו. לא נוכל בשום פנים ואופן להשלים עם חילול שבת בפרהסיה על אדמת הקק"ל, לאחר כל ההחלטות החגיגיות של הקונגרסים הציוניים וכינוסי הקק"ל על שמירת הצִביון המסורתי של השבת על אדמות הלאום. ובמיוחד אחרי הבטחתם המפורשת לנציגי הקק"ל להקפיד במיוחד על החלטה זו בגלל שכנותם לגוש יישובי תורה-ועבודה.[12]

לטענת עין צורים היה יסוד – רכישת קרקע ראשונה של קק"ל בגוש עציון, "נחלת הרצוג", בוצעה מתרומות יהודים שומרי תורה ומצוות בארה"ב. ראשי הקק"ל התחייבו שאדמות אלו תימסרנה להתיישבות חברי הפועל המזרחי. לימים הרחיבה הקק"ל את משבצת הקרקע שרכשה במרחב גוש עציון. על כך יש להוסיף את החובה לשמירת שבת ואיסור חילול שבת בפרהסיה על אדמות הלאום, בהתאם להחלטת דירקטוריון קק"ל בשלהי 1933, כסלו תרצ"ד. האיסור נכלל בכל חוזי ההחכרה של הקק"ל (כץ, תשע"ג: 221-220). כאשר נודע למרכז החקלאי של הפועל המזרחי על כוונת הקק"ל להקים קיבוץ השומר הצעיר במרחק כמה מאות מטרים מעין צורים, הובעה הסתייגות מהקִרבה, בין השאר כי הדרך לשניהם משותפת ועלולה לעורר בעיה של נסיעה בשבת; וכי הצמידות הגיאוגרפית עלולה להוביל למאבק על חלקות הקרקע המועטות שעמדו לרשות הקיבוצים. הוחלט להקים ועדה משותפת לבירור הנושא. הוועדה המליצה להקים את רבדים במרחק כקילומטר ורבע מעין צורים, זאת גם משיקולי קרקעות ותגובה צפויה של הערבים. בפועל קמה רבדים כ-400 מטר מעין צורים.[13] ככל הנראה התחייבו חברי רבדים להימנע מעבודה בהכשרת קרקע ומנסיעה ברכב בדרך המשותפת בשבת (כץ, תשנ"ב: 29-24; 234; 262-253).

עין צורים ורבדים התמודדו עם קשיי עבודה ופרנסה שהכבידו מאד על החיים בהר. משבצת הקרקע שהצליחה הקק"ל לרכוש הייתה קטנה וצרכי הקיבוצים היו גדולים לאין ערוך. מאבק על חלקת קרקע שקק"ל טרם החליטה למי תיועד גרר עימות בין שני הקיבוצים השכנים. בימים כ"א-כ"ב במנחם אב תש"ז, 7-8.8.1947 התפתחה תקרית אלימה (כץ, תשנ"ב: 235-229, ראה שם גרסאות שונות לאירוע). סִכסוכים דומים בין יישובים סמוכים מוכרים בתולדות ההתיישבות בארץ.[14] שתי התנועות, השומר הצעיר ובני עקיבא, הקיבוץ הדתי והקיבוץ הארצי, היו שותפות לתחושות קיפוח על ידי המוסדות המיישבים, הן בגולה והן בארץ. ייצוגן הפוליטי וכוחן המעשי במוסדות הלאומיים לא תאמו את נכונותן החלוצית ואת חתירתן להתיישבות, וייתכן שתסכול עמוק זה תרם לתוקפנות הנ"ל. שתי התנועות בולטות בכך שהפנו את חבריהן החלוצים להתיישבות בנקודות קצה. נקודות קשות ומסוכנות שהציבו אתגרים מהמעלה הראשונה, כך בעמק בין שאן, בנגב המערבי ובגוש עציון.

• ז.       בין השומר הצעיר והשומר הדתי בפולין[15]

קבוצות בני נוער דתי שהתארגנו בפולין משנת תרפ"ב, 1922, נשאו את השם השומר הדתי, במקביל לשלל שמות נוספים: בני / פרחי מזרחי, סיני, השומר המזרחי, השומר החשמונאי, ארגון מזרחי צופי, בני עקיבא, זוהר, שמואל ועוד. מסגרת ארצית של תנועת הנוער הציוני דתי, "כנסת השומר הדתי", התארגנה בשנת תרפ"ז, 1927. אליעזר אונגר, ממייסדי השומר הדתי, נימק את בחירתם: "השֵם 'השומר הצעיר' בגליציה הקסים אותנו … התנועה הזאת הקסימה את הנוער … היינו מוקסמים מן הנשימה [כך! כנראה האווירה] מן החלוציות" (אונגר, 1973).

תנועת הנוער השומר הצעיר קמה בין השנים 1916-1913. ראשיתה בווינה ועיקר צמיחתה מגליציה המזרחית שבדרום פולין. שלושה מקורות השראה עיצבו את דרכה של השומר הצעיר: הוונדר-פוגל (תנועת הנוער החופשית) בגרמניה, הסקאוטינג (הצופים) בבריטניה והנארודנקים (העממיים) ברוסיה. מרד הנעורים, חתירה לשינוי פני החברה, השאיפה להגשמה עצמית ותחושת האחריות לאומה היו המסד הערכי לתנועות הנוער הציוניות-החלוציות, שצעדו בעקבות השומר הצעיר – חלוצת תנועות הנוער הציוניות. האימוץ המואץ של ערכי המודרנה על ידי החברה היהודית הוביל למתחים בין דור ההורים לדור הבנים. לראשונה חשו צעירים יהודיים רבים שיש בכוחם להביא לביטוי ציבורי את האנרגיות האצורות בתוכם ולתפוס מקום ראוי להם בחברה הבוגרת. לחולל מהפך שיעביר אותם ממושפעים ומודרכים למשפיעים ומובילים. החילון וההתבוללות, שלילת הגולה, הזדהות עם הסוציאליזם וראיית העתיד, הפרטי והלאומי, בהתיישבות חלוצית בארץ ישראל בה תיכון חברה ערכית וצודקת, כל אלה היו מניעים רבי עוצמה שהניעו להקמת תנועות הנוער ולהגשמת היעד שהציבו לפניהם. הנהגת השומר הצעיר השכילה למזג מקורות השראה אלו, לעצב אורח חיים, להציע דרך חדשה ולהציב חזון ואתגרים שקסמו לצעירים יהודיים רבים. מקור השם בארגון השומר שקם ופעל בארץ בשנים 1920-1909 (מרגלית, תשמ"ה: 28). בחירה זו משקפת כוונה לחנך לאור דרכו של ארגון השומר שזכה לתהודה רבה בקהילה היהודית בגולה. מייסדי כנסת השומר הדתי לא אימצו את הרכיב המיליטריסטי שהיה טמון בשומר הצעיר בראשיתה. בשנת תרפ"ט, 1929, קמה בני עקיבא בארץ. התארגנות נוער ציוני דתי בגליציה המזרחית, תר"צ, 1930, הוכתרה אף היא בשם בני עקיבא: "הסתדרותנו איננה נקראת 'השומר הדתי' אלא שם יותר מ ק ו ר י (לא חיקוי) והוא 'בני עקיבא'", כתב דב קנוהל, ממייסדי בני עקיבא בגליציה המזרחית, להנהלת תנועת תורה-ועבודה בארץ.[16]

משלב מוקדם התעוררה הסתייגות מהשם השומר הדתי בשל חיקוי השומר הצעיר. ביקורת חריפה מתח הרב ד"ר שמעון פדרבוש: "אירא פן תלכו בדרך 'השומר הצעיר'".[17] אברהם כהנא (אבר"ך): "אתם השומרים הדתיים הִבדלו בזה מתוך העדה הרעה 'השומר' … כי לא תחצבו לכם אותם הבארות הנשברות, רק תשאבו מים בששון ממעיני הישועה".[18] לחץ מתמיד הופעל על הנהגת השומר הדתי בפולין להמיר את שמה לבני עקיבא. הסתייגות מדרכה של השומר הצעיר והצורך בחלופה ציונית-דתית עולות במאמר הראשון שפורסם על השומר הדתי בעיתונות המזרחי ותנועת תורה-ועבודה בפולין.[19] אהרון בן נון (גולדשטיין), שליח תנועת תורה-ועבודה שעמד על ערש לידתה של כנסת השומר הדתי, סבר כי השֵם השומר מבטא זיקה עמוקה ליהדות: "הנוער העברי אשר בחר בשֵם 'שומר' … מרגיש וחי קשר טבעי המקשר את הנוער לדורות קדמונים, יוצרי היהדות … בכל ישותו של הנוער טבוּע חלק מהאבות והמורים הרוחניים הדוחפו למעשה והגברת הפעולה בעבודת הגאולה ותחִית הרוח. בהתלהבות שאין דוגמתה קורא השומר: לשוב ליהדות המקורית העתיקה".[20] חבר הנהגת השומר הדתי זכר כי: "התכנית היא תכניתו של השומר [הצעיר] עד כמה שהוא אינו פוגע בצד הדתי … מקיפה תכנית השומר הדתי גם את הצד הדתי" (רייכרט, 1973). השומר הדתי נטלה מהשומר הצעיר גם את שמות המסגרות החינוכיות, עיצוב הסמל, התלבושת, מושגים תנועתיים, תכני הדרכה ועוד. בעקבות השומר הצעיר תפס המושג "שומריוּת" מקום משמעותי בהוויה של השומר הדתי. משמעותו: "רעננות ועֵרות, התלהבות ומסירות בפעולה, משמעת, התלכדות במעשינו והגשמה מלאה בהוי היצירה שלנו". בשומר הדתי הוענקה לשומריוּת (ביידיש שומריזם), משמעות נוספת – צופיות. השומר הדתי משמעו – הצופה הדתי (תכנית העבודה, תרפ"ט; רוזנבוים, תרצ"ז).[21] בדיון פנימי על התלבושת השומרית טען חבר: "אמנם 'השומר הצעיר' גם הוא משתמש בחולצות אפורות … יכולים אנו לחקות את הטוב שבין ההסתדרויות השומריוֹת".[22] ההסתייגות החריפה מהשם והחתירה לאיחוד תנועות הנוער הציוני דתי בפולין, באירופה ובעולם כולו, הביאה את הנהגת כנסת השומר הדתי באמצע שנות ה-30 להיענות לתביעה להחליף את שמה לבני עקיבא בתנאים מסוימים. המהלך לא הבשיל, תנועת תורה-ועבודה שהייתה אמורה לקדם זאת לא עשתה את המוטל עליה והשם לא שוּנה.

מדוע נקטה כנסת השומר הדתי בדרך זו, מדוע העדיפה חיקוי ולא מקור? –

השומר הצעיר הייתה תנועת הנוער הציונית החלוצית הראשונה והדומיננטית ברחוב היהודי בפולין באותן שנים. היא נתפסה כתנועת גאולה בעלת חשיבה חינוכית מתקדמת, התייחסות מקורית לבעיות העם היהודי וחתירה לשינוי המבנה החברתי שלו. מייסדי השומר הדתי וראשיה נקטו עמדה דתית פתוחה ומכילה. אימוץ רעיונות, ערכים, מושגים וסמלים מהעולם החיצוני ושילובם בתוך עולמם הדתי. הם אימצו רכיבים מהעולם המודרני ומהעולם הציוני ה"חילוני" וראו בכך ערך יהודי-דתי. הבחירה בשם כנסת השומר הדתי מהווה גילוי דעת פומבי, הצהרה – אנו נוטלים מתנועת השומר הצעיר יסודות ורכיבים במישורים הסמליים, הארגוניים והחינוכיים. לא רק שאין בכך פגם וליקוי, אלא שזו דרך יהודית-דתית ראויה ונכונה מלכתחילה. חברי כנסת השומר הדתי נותרו דבקים בעולם הדתי, הנהגתה השכילה ליטול מהשומר הצעיר רכיבים שלא סתרו את התורה ואת ההלכה ולא היו מנוגדים להן. דרכה הושתתה על אידיאולוגיה חינוכית ציונית שמגשרת בין המודרנה לעולמם הדתי. חבריה נישבו בקסמי הצעיר היהודי שאימץ את הצופיות ואת החלוציות ונרתם להגשמת חזון בניין עם ישראל וארץ ישראל. הם בחרו בדמות יהודי מודרני, חלוץ, ודחו את דמות היהודי הגלותי.

אחד היסודות המשותפים לשומר הדתי ולשומר הצעיר היה המרד. הביטוי העז ביותר למרד בשומר הצעיר ניתן בשירו של דוד שמעוני, מרד הבן (תרע"ט), שכבש את השומר הצעיר זמן קצר לאחר כתיבתו:

אַל תִּשְׁמַע, בְּנִי, לְמוּסַר אָב / וּלְתוֹרַת אֵם אַל אֹזֶן תַּט,
כִּי מוּסַר אָב הוּא: "קַו לָקָו… " / וְתוֹרַת אֵם: "לְאַט, לְאַט… "
סוּפַת-אָבִיב דּוֹבְרָה כֵן: / "הַקְשִׁיבָה, אִישׁ, לְשִׁיר הַבֵּן!"…

– – –   וְסוּרָה מִן הַדֶּרֶךְ, הָלַךְ בָּה הָאָב".

(פרישמן, תר"פ: 411; שמעוני, תשי"ד: שעב; לם, 1991: 72; רונן והדר, תשנ"ה: 61-43).

הייתה זו קריאה רבת עוצמה למרד הבנים בהוריהם. להעצמת המסר הודפס השיר בעלון השומר הצעיר בוורשה, אל על,[23] בכתב סת"ם – אות ועיצוב בהם נכתב ספר תורה. חוגים אורתודוקסיים מחו נמרצות על שיר כופרני זה ובכמה עיירות הטילו חרם על השומר הצעיר שאימצה אותו.

בעניין המרד בדור ההורים הגלותי ניכר דמיון רב בין השומר הצעיר לשומר הדתי:

הכנסת השומרית לקחה עליה את התפקיד לחולל מהפכה יסודית בנוער הדתי, למרוד בגולה שאין לה סיכויים בעתיד, ולחנך את השומר לעלייה ארצה ולהתיצב בשורות הראשונות של חלוצי בנין ארץ ישראל דתית-עובדת. כדי לחולל מהפכה זו היה צורך לנהל פעולה חִנוכית אינטנסיבית ולאחוז בדרכי חִנוך מיוחדים שיעוררו בנפש הצעיר שינוי ערכין יסודי.[24]

הוועידה השנייה של השומר הדתי, ורשה, מנ"א תרצ"ב, הגדירה את יסודות הכנסת וקבעה שהיא "מורדת בחיי הגלות השפלים". היסודות מרדניים – מהפכניים שאפיינו את השומר הדתי התבטאו בשלילת הגולה; בחינוך קואדוקציוני (משותף לבנים ולבנות); ביחס לרבנים; בתביעה לפרודוקטיביזציה של העם; במעבר לעבודת כפיים בחיק הטבע בארץ ישראל; בהקמת חֶבְרה יהודית בארץ ישראל, המבוססת על אדני היושר והצדק ברוח רעיון תו"ע = סוציאליזם דתי. כל זאת בלי לזנוח את התורה והמצוות בהם נעוץ בסיס הקיום היהודי. מרד זה ניצב בשורשה של תנועת הנוער הציונית דתית והעמיד אותה בקונפליקט חריף עם הנהגת התנועה הבוגרת, עם רבנים, הורים ומורים. אלה לא הכניעו את הצעירים ולא בלמו את להט הנעורים. רעיון המרד שהוטמע במשנתה של כנסת השומר הדתי נבע גם מהשקפת העולם של תנועת תורה-ועבודה – התנועה הבוגרת בחסותה קמה ופעלה. מייסדה של תנועת תורה-ועבודה, שמואל חיים לנדוי (שח"ל), הוא שתבע את הסיסמה "המרד הקדוש", בהשראתה וברוחה פעלה תנועת תורה-ועבודה (דון-יחייא, תש"ך).[25]  

בצד הדמיון ראוי לציין פער שהלך והתרחב בין שתי התנועות. המרד בשומר הדתי נותר מסויג, תחום ומוגבל ולא פגע בנאמנות המוחלטת לערכים הדתיים והציוניים של התנועה. המרד בשומר הצעיר הרחיק בשלבים מסוימים לכת והוביל את התנועה לדבוק בהשקפת עולם "אדומה", קומוניסטית – מרקסיסטית וסטליניסטית.

במענה לביקורת שהוטחה על הבחירה בשֵם השומר הדתי, שמקורו בשומר הצעיר, אציג שני טיעונים:

האחד; תנועת תורה-ועבודה החלה דרכה בראשית שנות ה-20 של המאה ה-20, תחת השֵם "דת ועבודה". מעט מאוחר יותר הוּמר השֵם ל"תורה-ועבודה". דת ועבודה הייתה תגובה לסיסמה השגורה באותם ימים בחוגי החלוצים "החופשיים" – "דת העבודה" (בן יעקב, תשס"ז: 520-515). באותה דרך צעדו מייסדי כנסת השומר הדתי בהציבם דרך חלופית לשומר הצעיר. בחירת השֵם ורכיבים תנועתיים נוספים נועדה להבליט את הדִמיון וגם את ההבדל בין שתי התנועות, ולהציב בפני בני הנוער בחירה בין שתיהן. מייסדי כנסת השומר הדתי שאימצו מושגים וסמלים מהשומר הצעיר, ביקשו, בין השאר, למשוך נוער דתי שנסחף לשומר הצעיר והתרחק מתורה ומצוות. הם הניחו שהדמיון בשם התנועה, המושגים והסמלים, תשדר לבני הנוער הציוני דתי ולהוריהם שיש חלופה לשומר הצעיר, שמקיימת אותה מסגרת, אותו מגוון פעילויות אטרקטיביות וזאת במסגרת אורח חיים דתי.

השני; במחצית השנייה של שנות ה-20, חל בשומר הצעיר מהפך, התנועה אימצה עמדה מרקסיסטית אנטי דתית, ומאז היא נושאת אופי "חילוני" (בסוק, תשע"ב: 485, הע' 10; 776-775; מרגלית, תשמ"ה; זית, תשס"ב). בעשור הראשון, 1927-1916, דיברה השומר הצעיר בשפה דתית והיו לה מאפיינים דתיים! ניסוח דיברות השומר הצעיר, 1918, משקף זיקה עמוקה לתורת ישראל. כל אחד מהדיברות מבוסס על מקור מהתנ"ך או מחז"ל. הדיבֵּר השני: "השומר הוא נאמן לאלוהי ישראל, לארץ אבותיו ולעמו". הצהרת כל שומר צעיר עם קבלתו כחבר בתנועה: "הנני מבטיח הבטחה שלמה לעשות כל מה שבכוחי להיות נאמן לאלוהי ישראל לארץ אבותי ולעמי, ולהיות אחיעזר ואחיסמך לכל מי שנברא בצלם אלוהים ולמלא את כל דִברות 'השומר'" (פנקסי, תרע"ח).[26] השוואת נוסח זה של דיברות השומר הצעיר ליג העיקרים של כנסת השומר הדתי, מעלה מידה של חפיפה בצד רושם שדיברות השומר הצעיר משקפות עולם יותר "דתי". השומר הצעיר שינתה את נוסח הדיברות ב-1928.

ספר הצופיות שפרסמה השומר הצעיר בתרצ"א (שמיטברג 1931; זהר 1932), הינו ביטוי לשפה דתית רוויה בפסוקי תנ"ך, דברי חז"ל וקטעים מסידור התפילה. שפה זו הייתה רווחת בשומר הצעיר מייסוּדה ועד ראשית שנות ה-30:[27]

בתרבות היהודית הגלותית באירופה, היער היה מרחב מעורר פחד ורתיעה, כפי שעולה גם מהסיפורים כיפה אדומה, הנזל וגרטל, ועוד, שנכללו בקובצי אגדות-מעשיות האחים גרים (Kinder- und Hausmärchen, גרמניה, 1812, 1815). ביידיש, שהייתה שגורה בפי יהודי מרכז ומזרח אירופה הביטוי גוואלד, משמעו – סכנה, קריאת הצלה. מילה זו מורכבת משתי מילים ביידיש גיי ואלד – לך ליער. היער הוא מקום סכנה. חסידות הבעש"ט קרבה את הציבור היהודי אל היער ואת היער לציבור היהודי. היא המירה את הפחדים ממנו בהכרה ביתרונותיו – הוא מזמן מפגש עומק עם הטבע ובאמצעותו עם האל. הבעש"ט בילה שנים רבות ביערות שבהרים בדרום מזרח פולין, שם התבודד ומשם התגלה וחולל מהפך בעולם היהודי. בעקבות החסידות טִפחו תנועות הנוער החלוציות את הקִרבה לטבע ואת השהות ביער, כערך מחנך ומעורר חוויה עזה.

חברי השומר הצעיר הִרבו לשיר שירים חסידיים שמקורם בתנ"ך ובפרקי התפילה:

ביקורים קבועים היינו עורכים ב'שטיבל' של ה'טויטע חסידים' [חסידי ר' נחמן מברסלב] … הזיקה ליידישקייט הייתה רבת פנים. דבֵקות חסידית היתה פוקדת לעיתים את התכנסויות הקבוצות והגדודים. זכורה במיוחד הפגישה עם הרבי מיבלונה [האדמו"ר ר' יחזקאל טויב] … ממיסדי 'כפר חסידים' שבעמק זבולון. ב-1924 שב לפולין כדי להפיץ בין חסידיו את רעיון ההתיישבות החקלאית בארץ ישראל … התארח בקן השומר הצעיר [בוורשה] … ישבנו בנפרד בנים ובנות מפאת כבודו של האורח … סיפורים קלחו ושירה אדירה לוותה את הפגישה. וכאשר נִתהדק מעגל ה'הורה' יחד עם הרבי, עמדו הבנות סביב סביב ושרו, ואילו הבנים סובבו במעגל הרוקדים. שעות נמשכה הפגישה והיא כולה שירה ואמונה (זרטל, תשנ"א: 145).

בכנסייה [ועידה] של השומר הצעיר בגליציה, אלול תרפ"ה, 1925, הכריז מרדכי אורנשטיין (אורן), מראשי השומר הצעיר: "ארץ ישראל היא קדושה". באותה שנה כתב: "החלוציות היא הנהייה בת אלפי שנים אל הבית השלישי … היא עלִיה לרגל של היהודי הנצחי אל הבית השלישי" (מרגלית, תשמ"ה: 12; השומר הצעיר, תרפ"ו, ב; "לבדיקת העיקרים", השומר, לבוב, ניסן תרפ"ה, ע"פ שריד, תשל"ט: 209). אליעזר ריגר, ראש השומר הצעיר בתקופת הייסוד בווינה, היה תלמיד בית המדרש לרבנים, וכמוהו עוד כמה מחברי הנהגת התנועה באותה עת. בכנס השומר הצעיר בטארנאווה (TARNAWA NIZNA, מחוז סטניסלבוב), אוגוסט 1918, אמר ריגר: "איזו עת תבוא אֵפוא עתה ובאיזה פרצוף יתלבש אלוהי ישראל בעונה זו? עת הרת עולם תבוא ואלהי ישראל יתלבש בפרצופו של ד' [השם]שר צבאות. הבה נתקדש נא למלחמתו והיינו צבאותיו" (Haszomer, 12-10, 1918: 223, ע"פ מינץ, תשנ"ה: 86-84). במכתב להנהגת השומר הצעיר בלבוב, 1919, כתב מאיר יערי, ראש הקן בווינה ולימים מנהיג תנועת הקיבוץ הארצי – השומר הצעיר: "תורה, עם וארץ – דהיינו היעוד היהודי, הארץ והעם הם אחדות ושילוש … מה שחסר בעיקר זוהי ככל הנראה האמונה ואולי אפילו מידה של קנאות. אני חושב שאת הלב ואת אמונה יכול לעורר רק התנ"ך ורק התנ"ך העברי" (Haszomer, 1, 1923: -56, ע"פ מינץ, תשנ"ה: 355-354).

"מנהיגיה ומחולליה של תנועות הנוער ראו עצמם, ברובם הגדול, בני אדם חילוניים אף שהרומנטיקה … שלהם כללה משהו שנהוג לכנותו רליגיוזיות. הם שללו את הדת", קבע צבי לם (לם, 1991: 30; לם, תשנ"ח: 44).[28] קשה להלום קביעה זו עם התמונה המורכבת שהוצגה לעיל. ככלל, מיעטו חוקרי השומר הצעיר להתייחס למרכיב הדתי בהוויית השומר הצעיר בשנותיו הראשונות. מרגלית ציין דבֵקות חסידית, "התנועה אינה דתית במובן המקובל אך היא חדורה דתיות במובן שלrevivalism  מוסרי, של 'דת שבלב'". זית כתב שהנוסח הראשון של דִברות השומר, 1918, "ביטא נאמנה את החינוך המסורתי המקדש יראת אלוהים". במחקר השומר הצעיר בשנותיה הראשונות, 1921-1911, כתב מינץ: "במרוצת 1918 … פרסמה המועצה המרכזית שורה של חוזרים בענייני יסוד ונוהל. כך למשל נוסחו הדִברות". הוא מפנה שם לעשרת הדיברות בספר השומרים, בו מובא נוסח הדיברות מאוחר יותר. מינץ לא התייחס לעובדה שב-1918 פורסם נוסח דיברות שונה, אף שספרו מוקדש לשנים אלו (מרגלית, תשמ"ה: 11, 27; זית, תשס"ב: מינץ, תשנ"ה: 129, 145, הע' 23; גוטהלף, 1934: 16-14; 271; צור, 2007: 308). הנושא זכה להתייחסות בעבודה של אפרת יָעַל, 1998. בשנות העיצוב והגיבוש חתרה השומר הצעיר לשלב את העולם היהודי המסורתי, מורשת העבר היהודי לדורותיה, עם הוויה מודרנית, בת המאה ה-20. מאיר יערי הגדיר את דרכה של השומר הצעיר כ"דתיות בלי אלוהים".[29] אנשי השומר הצעיר בִּקשו להיות "אנשים שלמים ובריאים ויהודים שלמים ובריאים", נכתב במדריך למנהלים [מדריכים] השומריים, קובץ ספוג מורשת ישראל (מדריך, 1917: 14; ע"פ, מרגלית, תשמ"ה: 27). מראשיתה ולאורך שנים רבות חתרה השומר הצעיר למזג חסידות, השכלה וציונות.

מגמה זו הנחתה גם את מייסדי השומר הדתי. המסקנות ודרכי היישום היו שונות, הבסיס הרעיוני העקרוני היה דומה. שפה דתית, חזון ציוני וחתירה להגשמתו, הטמעת הצופיות והתבססות על תפיסות חינוכיות חדשניות. אלה יצרו בקרב בני נוער וצעירים דתיים הילה שעיטרה את השומר הצעיר והעניקו לה כוח משיכה רב. על רקע זה פעלו מייסדי כנסת השומר הדתי לשוות לתנועה שהקימו צביון דומה עד כמה שאפשר לשומר הצעיר, תוך הבלטת הרכיב הדתי. כפי שראינו, השֵם השומר הדתי הוצע לראשונה בוורשה, תרפ"ב, ואוּמץ כשמה של תנועת הנוער הציונית דתית בפולין בשנת תרפ"ז, 1927, בטרם השלימה השומר הצעיר את המהפך המרקסיסטי ובטרם אימצה גישה אנטי-דתית. בשנות ה-30, כאשר התפנית ניכרה היטב נמתחה עליה ביקורת חריפה בפרסומי השומר הדתי. כאמור לעיל, גם תפיסתה ואורחות חייה של השומר הצעיר אחרי המהפך לוותה בעוצמות שניתן להגדירן כדתיות, אף אם אינן זהות לעולמה הדתי של התורה. דרך זו, אותה אימצה הנהגת כנסת השומר הדתי ובני עקיבא בפולין, ובעקבותיהן גם תנועת הנוער בני עקיבא בארץ, הביאה להישגים ניכרים, כ-15,000 חניכים וחניכות היו חברים בשומר הדתי בפולין בשנת השיא, תרצ"ז, 1937. ובארץ הייתה בני עקיבא משנות ה-80 של המאה הקודמת, אחת משלוש תנועות הנוער הגדולות ביותר. הישגיהן חרותים עמוק במרחבי ארץ ישראל ובדמות העם היהודי.

ניתן איפוא לסכם – השומר הצעיר וכנסת השומר הדתי היו מיסודן שתי תנועות בעלות מאפיינים דתיים. חבריהן היו צעירים בעלי להט אמונה ודבקות. מכנה משותף עמוק ורחב זה היה מסד מוצק לפיתוח קשרים ושיתופי פעולה בין הקיבוצים כפר עציון ורבדים, בין הקיבוץ הדתי והקיבוץ הארצי, בין השומר הצעיר לבני עקיבא. ראויים הם מתיישבי גוש עציון ולוחמיו שמסכת חברתית זו, אותה יצרו וטִפחו, תהיה רכיב בהנחלת סיפורו של גוש עציון לדור הצעיר. מארג ערכים ואורחות חיים זה הינו אחד ממכלול מאפיינים ייחודיים המהווים יחדיו את מורשת גוש עציון.

---

[1]. תודה לאלישע שפירא, בן וחבר קיבוץ עין השופט – לשעבר, ראש ההנהגה הארצית של השומר הצעיר, ומזכ"ל הקיבוץ הארצי; דר' צביקה צמרת, שעמד שנים רבות בראש יד בן צבי. שניהם עיינו ב'כתב היד', העירו והאירו את עיניי להרחבות חשובות, לשיפור ולדיוק הדברים.

[2]. לא כאן המקום להאריך בעניין מהותי זה, עליו בכוונתי לכתוב בעתיד הקרוב.

[3]. ברנשטיין, תרצ"ד. י' ברנשטיין, "היסודות האידיאולוגים שלנו", נתיבה, שניה ט גל' ח-ט, יב בניסן תרצ"ד, 28.3.1934.

[4]. המצפה, עיתון הנוער שומרי, ההנהגה הראשית של השומר הצעיר בארץ ישראל, פברואר 1948, אדר א' תש"ח, עמ' 17.

[5]. קניאל שלום, "בימים הגדולים", עלונים, כסלו-טבת תש"ח; פורסם שוב תחת הכותרת "בדמייך חיי".

[6]. יומן המחוז, ארכיון צה"ל, 4944/49/592, 12.11.1947.

[7]. טילמן רמז למעללי "שמש העמים", סטאלין, בברה"מ המדממת; ידידי ד"ר צביקה צמרת ציין אירוע הפוך: אהרן דוד גורדון התעקש לעבוד באחד במאי. הוא עזב את תל עדשים ב-1919 כשסירבו לכתוב זאת בסידור העבודה על לוח המודעות (צמרת, תשמ"ה: 89-88).

[8]. ביטויים רבים של עידוד ותקווה בשעות הקשות עולים מדברי החברים, ממכתביהם לבני משפחתם ומרשימות שנותרו בידינו.

[9]. 180 הלוחמים שנסעו בעשרות כל הרכב, רובם משוריינים, נותרו לכודים על הכביש. 15 מהם נפלו בקרב שנמשך יום וחצי. שאר הלוחמים חולצו לירושלים על ידי הבריטים, שמסרו את הנשק ואת כלי הרכב לאויב הערבי.

[10]. פרט למצוות עליהן חל החיוב "יהרג ואל יעבור" (רמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ה, הלכות קידוש השם, ועוד).

[11]. אין כל בסיס עובדתי לגרסה ששמע לפני שנים רבות ידידי, פרופ' אמנון שפירא, מפי הרב פרופ' איץ (Irving) גרינברג, לפיה בשר הפר שלא הוכשר הועבר לרבדים והם סירבו לאוכלו מתוך הזדהות עם חבריהם בכפר עציון ורעיהם לנשק, שומרי המצוות (שפירא, תשע"ו). לפני כמה שנים שמע רוביק רוזנטל את הסיפור מוותיקי רבדים שזכרו כי הם אכלו את הבשר לתיאבון והעלה אותו על הכתב בספר יובל ה-70 לקיבוץ רבדים (רוזנטל, 2017: 27-26).

[12]. גנזך הציונות הדתית, תיקי המרכז העולמי של המזרחי, 270; אכ"ע, תיק עין צורים.

[13]. הייתה זו יוזמה מקומית של יגאֵל מרדכי, השומר, שקיים קשרים עם ערביי הסביבה בשליחות המוסדות המיישבים וההגנה. מטרתו הייתה למנוע התנגדות ערבית להקמת רבדים. הוא עשה זאת בניגוד לעמדת המוסדות ועורר תרעומת בקק"ל (יגאל, [תשמ"א]: 114-107).

[14]. לדוגמה, ב-י"ט באלול תשכ"ו, 4.9.1966, עלתה על הקרקע קבוצת עלומים בצפון מערב הנגב. משבצות קרקע שעובדו על ידי קיבוץ נחל עוז השכן ומושב תלמי יפה יועדו לעלומים. המאבק שנאלצנו חברי עלומים לנהל התפתח לתקריות אלימות עם חברי היישובים השכנים שביקשו לשמור על האדמות שלדעתם היו שייכות להם (זיכרונות אישיים של הח"מ; שמש, 1966; אלגת, 1966).

[15]. פרק זה מבוסס על דוקטורט שכתבתי במסגרת המחלקה לתולדות ישראל ויהדות זמננו, אונב' בר אילן: השומר הדתי – תנועת הנוער הציונית-דתית בפולין, תר"פ-תרצ"ט, 1939-1920, חשוון תשע"ח, אוקטובר 2017; ראו גם, בן יעקב, 2020.

[16]. יא בניסן תרצ"ד, אצ"ד, בר"ע-2, 167.

[17]. פדרבוש שמעון, מכתבים שנתקבלו השומר הדתי, ר"ח סיוון תרצ"א

[18]. אברהם כהנא, "השומר הדתי ותפקידו", שומר הדתי, ר"ח סיוון תרצ"א.

[19]. רדז'ינסקי יעקב, השומר הדתי, אונזער שטימע, גל' 19, ד' באלול תרפ"ז, 1.9.1927.

[20]. בן נון אהרון, "הצופיות מנקודת מבט הדת", ב, נתיבה, עיתון תנועת תו"ע, שנה ג חוב' א-ב (כב-כג), י"ד בתשרי תרפ"ח.

[21]. בן דוב י', "השומר הדתי", דאָס יודישע לעבען, עיתון המזרחי וצעירי המזרחי (תו"ע), גל' 4, כ"ד בתמוז תרפ"ח

[22]. בלומברג יעקב, להנהגה עליונה של השמה"ד, כ"ד באלול תרצ"ב, אצ"ד, בר"ע-2, 119, 188.

[23]. אל על, עיתון השומרים, קן השומר הצעיר, 1922.

[24]. קרניאל שלום, "כנסת השומר הדתי בפולין", במישור, י"ג בניסן תש"ד, 6.4.1944, עמ' לז-לח.

[25]. ככל הידוע לי אין מקור מצוטט בכתובים מדברי שח"ל בו נכתב המונח "המרד הקדוש". הביטוי נזכר לראשונה במאמר של ש' ברוכוני, תרפ"ט: 349. דון יחיה, שהכתיר את ספרו על שח"ל בשם המרד הקדוש, ציטט בו מדברי י' ברנשטיין: "הרמת דגל העבודה במחנה התורה, ודגל התורה במחנה העבודה … הוא המרד הקדוש" (עמ' 120); וכן מדברי א' רוטשטיין ו-נ' עמינוח.

[26]. הוספת המקף "א-לוהי" היא שלי, יבי"ן. בארכיון יד יערי שמור טופס הדיברות כתובים על גבי איור מסורתי של לוחות הברית; בפנקסי, תרצ"ה, 1935, פורסם נוסח הבטחה מבוסס על הדיברות הנ"ל, אך משובש: "הנני מבטיח הבטחה שלמה לעשות כל מה שבכוחי להיות ולעמי להיות אחיעזר ואחיסמך לכל מי שנברא בצלם אלוהים ולמלא את כל דיברות 'השומר'". השמטת המילים: "נאמן לאלוהי ישראל, לארץ אבותי" יצרה שיבוש.

[27]. שפירא א', ביער, אפקים, א, ורשה, 1932.

[28]. לם פרסם שם צילום דיברות השומר הצעיר 1918, אך לא הקדיש לנושא דיון.

[29]. הורוביץ דוד, "עמדתנו בתנועת הנוער", Stanowisko nesza w ruchu młodziezy, Haszomer, 9, יוני 1918.