בס"ד, ערב ראש השנה תשס"ב, 09.2001
אברהם פרידמן ז"ל, תושב כוכב יאיר, מנכ"ל ישיבת בני עקיבא נתניה 30 שנה, בוגר ישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה, בוגר ישיבת כרם דיבנה. צנחן, מראשוני היוצאים לשירות במסלול ה"הסדר", ממשחררי ירושלים במלחמת ששת הימים. נפטר ממחלה בכסלו תשנ"ד (1993). מצעיותו, חתר אברהם להיות "צבר", ישראלי בהליכותיו. הוא ניסה להשיל מעצמו את מורשת ילדותו הקשה בשואה, שכח את שפת אמו ואת תרבות ארץ הולדתו.
יום אחד בשנת תש"ן (1990) בעת רישום תלמידים לישיבה הביטה אחת הנשים באברהם, מנכ"ל הישיבה, ואמרה: "אני מכירה אותך, היית ילד קטן שהוסתר בביתנו, אני בת הרב השוחט, כילדים הבנו שאסור לשאול שאלות. אני זוכרת שיר ערש שאימך נהגה לשיר, על צ'יקו [שם אחיו, יהושע] ובארצ'ו [כינויו של אברהם]". סמוך לאחר פגישה זו יצאו בת הרב השוחט ובעלה למסע שורשים לצ'כיה, לעיירת הולדתה הלוהוביץ. שם איתרו יהודי קשיש, דובר עברית, שנהג לאסוף מזכרות מיהודים ונחשב לקדוש. הוא מסר לה חנוכייה של אביה מלפני המלחמה. הוסיף ואמר כי בידיו כתובת הגויה שהצילה את אברהם ואת אחיו יהושע. בשובה, הציגה בפני אברהם צילומים של ביתם שעוררו בו זיכרונות הימים בהם התחבא במקום. אברהם החליט לעשות מאמץ נוסף להתחקות אחר מציליו בשואה, התקשר עם האספן היהודי מהלוהוביץ וביקש להציג עצמו באידיש מתובלת בעברית: "מי אתה" נשאל אברהם בעברית. "אברהם פרידמן" – השיב. "ומי היה אביך?" – "מאיר הכהן פרידמן" השיב ונענה: "ארבעים שנה אני מחכה לטלפון שלך. בידי צוואת הוריך. בוא לכאן, אני ממתין לך!".
שלושה יומים לאחר השיחה המפתיעה הגיעו אברהם ורעייתו, חסידה, לצ'כיה. בנסיעה ארוכה החל אברהם להיזכר בצ'כית, שפת ילדותו, אותה זנח לחלוטין עם עלייתו ארצה. נופי ילדותו שבו ונגלו לעיניו, על כרי הירק העצומים, לפתע התבהרה אהבתו ומשיכתו הגדולה למרחבי דשא. תחנתם הראשונה במסע הייתה עיר הולדתו, ברדיוב, בהרי הקרפטים (נוסדה בשנת 1241). באופן עצמאי ללא סיוע איתר אברהם את בית אביו, ר' מאיר ורעייתו פייגא הכהן פרידמן, שהיה צמוד לבית הכנסת. דפקו על הדלת ונכנסו פנימה. במקום פעלה מספרה, אברהם סייר בבית המוכר; המרתף, המטבח שתקרתו הייתה גג נע שהוסר בסוכות על מנת להתקין סוכה כשרה, חדר המגורים ועליית הגג בה הוחבאה בת דודה. בידי אברהם היה קצה חוט, יהודי דובר אידיש בשם שאפירו שמתגורר עדיין בעיירה. יצרו עמו קשר והוא התלווה אליהם לסיור בבית הקברות, בבית הכנסת המרשים ועוד. נותרו לאברהם זיכרונות רבים מהעיירה, כיוון ששב אליה לאחר גלגוליו בשואה ושהה בה זמן מה.
מברדיוב יצאו אברהם וחסידה דרך הקרפטים, בעקבות המשפחה בשואה, לעיר הלוהוביץ, בצ'כיה. הגיעו לביתו של האספן היהודי, גליקו שמו, איתו שוחח טלפונית ימים ספורים קודם לכן. פגשו יהודי קשיש, צנום, סגפן, לבוש כחרדי, חובש כובע בד ועוטה ציצית ענקית על בגדיו. דובר עברית, מוזר ושתקן. בעת הפגישה האריך היהודי לחבק את אברהם והוסיף בעברית: "תסלח נא לי רעייתך שלא נתתיה יד. אין מנהגי לתת יד לנשים". בביתו הדל והנקי סיפר כי שהה עם אביו של אברהם, ר' מאיר הכהן, במחנות. האב סירב לאכול מזון שאינו כשר וככל הידוע לו האב שרד את המחנות. תחושה עמומה ליוותה את אברהם תמיד שהאב נותר בחיים ולא עשה די לאתרו. כנראה נלקח האב לאושביץ ונפטר בצעדת המוות.
גליקו סיפר: בראשית המלחמה עלה בידי ההורים האמידים לשחד את המשטרה המקומית ולהינצל. בגבור הסכנה חשו ההורים כי הממון לא יעמוד עוד להציל נפשות. בצר להם, מתוך רצון להבטיח את עתיד ילדיהם , יהושע (4), אברהם (3), וחנה (1) – מסרו ההורים את הילדים לגויה מוכרת, תמורת סכום כסף הגון, ונמלטו להרי הקרפטים. מפעם לפעם ירדו ההורים בהיחבא, באישון ליל, לפקוד את ילדיהם.
באחד הביקורים האחרונים של ההורים, בשנת תש"א (1941), בגבור המצוקה והחרדה שמא לא יזכו עוד לראות את ילדיהם, ביקשו לכתוב צוואה לילדים המסתתרים בבית הגויה. בהיעדר נייר הולם כתבו על דף שתלשו ממחברת ציור של ילדיה, עליו ציירו הילדים מטוס וחזיר… ביניהם שיבצו ההורים את דברי הצוואה, הכתובה באידיש (מובאת להלן בצילום ובתרגום). כששב בעלה החייל של הגויה משירותו הצבאי, רגז על הסתרת הילדים וזרק את שני האחים לרחוב, האחות התינוקת נותרה אצלם. גויה אחרת, סחרובה, מצאה את שני הילדים היהודים ברחוב, אספה אותם אל ביתה והחביאה אותם עד תום המלחמה. אימו של אברהם הצליחה לאתר את שני בניה אצל סחרובה. מפעם לפעם המשיכו ההורים לרדת בלילות לבקר את ילדיהם. האֵם, פייגה, לימדה את הבת הצעירה של הגויה, בת שמונה, לקרוא "קריאת שמע" וזו לימדה את הילדים היהודים "קריאת שמע".
כאשר שב גליקו מן המחנות, בתום המלחמה, מסר לו בעלה של הגויה את הצוואה, שכן ידע שגליקו יהודי. עשרות שנים ליקט האיש באופן אובססיבי כל פיסת נייר כתובה בעברית שנתגלגלה לידיו. ישבו שלושתם; גליקו, אברהם וחסידה, וחיפשו בין ערימות המסמכים והניירות הכתובים עברית שצבר גליקו. כעבור יומיים נפלטה מפיו של גליקו צעקה: "הודו לה' כי טוב" – הוא איתר את הצוואה! בחדר האפלולי והדחוס שררה התרגשות עצומה. לראשונה ראתה חסידה את בעלה, אברהם, המופנם והמאופק, בוכה. בידיים רועדות נטל אברהם דף נייר מצהיב עליו ציור ילדותי ואותיות עבריות, באידיש, צוואת הוריו לו ולאחיו!
אברהם ביקש לאתר את סחרובה, הגויה שהחביאה אותם. לאחר חיפוש קדחתני בעיירות בסביבה התברר כי סחרובה הגויה נפטרה שלושה חודשים לפני הביקור. הם איתרו את שתי בנותיה, אותן זכר אברהם מהשנים בהן התחבא בביתן. המפגש עם האחות הבוגרת היה חם ולבבי, היא זכרה את אברהם כילד ששהה בביתם שנתיים. אימהּ סיפרה שהחביאה במלחמה ילדים יהודיים. האחות ערכה לאורחים שולחן כיד המלך, כאשר ראתה כי הם אינם טועמים מהתקרובת נזכרה כי יהודים אוכלים מזון כשר, וקראה "כושר"! אחותה זכרה כי היא לימדה את אברהם להצטלב וגם לקרוא "קריאת שמע", כפי שלמדה מאימו. בעת הביקור הבין אברהם כי גם בעלה של סחרובה שיתף פעולה עם אשתו בהסתרת הילדים היהודים. בניגוד לתחושותיו כילד, אז חשב שהבעל עוין אותם. סִפרו כי כאשר נודע על חיפוש יהודים בעיירה, החביאו סחרובה ובעלה את הילדים היהודים בתעלת הביוב בחצר והכניסו עמהם גם את בנותיהם לתעלה כדי להפיג את פחדם של הילדים היהודים. אברהם וחסידה הלכו לבית הקברות הנוצרי לפקוד את קברה של סחרובה. משם פנו לביתה, אברהם סייר בבית ונזכר ברהיטים שבו, הכל נותר כפי שהיה במלחמה.
כתום המלחמה, בה נספה אביהם של אברהם ואחיו, שבה האֵם לעיירה. יהושע, אברהם וחנה, ששרדו את המלחמה, נפדו על ידי דוד, אחי האֵם שהקדים אותה בשובו לעיירה והשיב אותם חזרה לעיר הולדתם, ברדיוב. יהושע ואברהם עלו לארץ מייד לאחר המלחמה במסגרת עליית הנוער, ונקלטו בכפר הרא"ה. האֵם והבת חנה עלו לישראל סמוך לאחר מכן. האֵם נישאה שנית וילדה בת, שרה. לימים, נפטרו אברהם ויהושע ז"ל.
לפני כמה שנים, לאחר פטירת אברהם, קיבל גליקו מתנה ממשלת צ'כיה – כרטיס טיסה לישראל. הוא יצר קשר עם חסידה. כמה חברים וקרובים הוזמנו לפגישה עם גליקו בירושלים. לשאלתו של ידיד המשפחה, רפי פוזן שנכח בפגישה: "מה שמך" השיב גליקו: "יעקב קופל", והוסיף כי כל הילדים במשפחתו נקראו על שם הסבא, אך לא נותרו כל קרובי משפחה. בו במקום יצר רפי קשר עם בן דודו, קופל רייניץ, מרצה ליהדות בבר אילן, התברר שהוא קרוב משפחה של יעקב קופל – גליקו! (קופל ריינץ היה מורו של אברהם ז"ל ביב"ע כפר הרא"ה).
נרשם ע"י נילי בן-ארי – טירת צבי, ויוחנן בן יעקב – כפר עציון, מפי חסידה פרידמן, רעיתו של אברהם פרידמן ז"ל.
פרטים נוספים מתוך רשימתו של רפאל בנימין פוזן "הצוואה", הצופה, ג' בטבת תשנ"ד; ושיחות עם בני המשפחה.
