נקודות ציון מרכזיות בחייה של אמא

16.5.1923           א' בסיוון תרפ"ג – נולדה ביאסי (יאש), רומניה

1930                    התייתמה מאמהּ, נעמי-זיסל

1941                    עלתה לארץ ישראל

1941-1943          למדה בבית צעירות מזרחי, ירושלים

1943                    עלתה להתיישבות בכפר עציון

10.10.1944          כ"ג בתשרי תש"ה, נישאה ליעקב-נתן קְלַפְּהוֹלְץ

8.12.1945            ד' בטבת תש"ו, ילדה את בנה, יוחנן

13.5.1948            ד' באייר תש"ח, אישהּ, יעקב-נתן נפל בקרב

ספטמבר 1948      עוברים לגור בגבעת עלייה-יפו

1948-1951          עבדה במשרד הפנים בירושלים

1951-1962          עבדה במשרד הפנים בתל אביב

8.9.1954              י' באלול תשי"ד, נישאה לשלמה קרליבך

9.12.1956            ה' בטבת תשי"ז, ילדה את בתה רחל

ספטמבר 1966      עוברים לגור ברחוב הופיין ברמת אביב

                            ניהלה את קרן הצדקה של הדוֹד זאב (וילי) כהן

1970-1985          ניהלה את הספרייה ביחידה לרפואה תעופתית בצה"ל (ירפ"א), תל השומר

1988-1997          ניהול הספרייה בבית הספר להנדסאים

פברואר 2010       עוברים לדיור מוגן, מגדלי הים התיכון בכפר סבא

4.5.2018              י"ט באייר תשע"ח, נפטרה בכפר סבא, למחרת נטמנה בכפר עציון

כילדים גדלנו, רחל ויוחנן, במרחב משפחתי ענֵף, בקרב בני משפחות ששמרו על קשרי אחווה ורֵעוּת כל השנים, והיו חלק מההוויה שלנו. הכרנו בני משפחה רבים שסבבו אותנו, אף שלא תמיד ידענו לטוות את החוטים המקשרים ביניהם. חוברת זו היא הזדמנות להשלים פערים ולצייר עץ משפחה ככל שידינו משגת, ואנו עושים זאת גם למען הדורות הבאים במשפחתנו. נציג בקצרה את השורשים המשפחתיים של הורינו:

סימה משמעו אוצר ואמא שלנו, כשמה כן הייתה, וכך היא חרותה בזיכרוננו. סימה (סימצ'ו, בפי בני משפחתה), נולדה ברומניה בעיר יאסי (יאש), ביום א' בסיוון תרפ"ד, 16.5.1923. כשנולדה, כך זוכרים במשפחה, אמר אביה, סבא אליעזר: סימה הביאה אור הביתה, וכך חייתה את כל חייה, חיים ארוכים ומוארים. אמא הייתה הבת הבכורה של אליעזר-לאזל ונעמי-זיסל. כל אחד מהם נשא על גבו סיפור משפחתי מרתק – שתי משפחות מזרח אירופאיות טיפוסיות שחווּ זעזועים אדירים בעולם אליו נולדו ובו חיו.

משפחת קלוּגְהאוּפְט

סבתא נעמי-זיסל לבית קלוגהאופט, נולדה בשנת ה'תר"ס, 1900. סבא וסבתא שלה היו שאול וסימה קלוגהאופט, שחיו בברודי ולהם שני ילדים, דויד ואפרים. אי שם במאה ה-19 עבר דויד מברודי ליאסי (יאש). מספרים, שבצעירותו קיבל על עצמו במצוות אביו, שבועת נדר להתמסר כל חייו לצדקה וחסד. כאשר ביקש להקים בית עם בחירת לבו, רחל, חיפש דרך לבטל את הנדר כדי להתפנות לפרנס בכבוד את המשפחה. הפתרון ההלכתי לביטול הנדר היה לעבור לארץ אחרת, בה הנדר לא יחול.

ייתכן שהמעבר מברודי המעטירה ליאסי במולדובה נבע גם מירידת קרנה של ברודי (ראו להלן, סקירה על העיר ברודי). בני המשפחה הורגלו בברודי לרמת חיים גבוהה, וחיפשו מקום בו יוכלו להמשיך באורח חיים זה. בעקבות דויד הגיעו ליאסי עוד כמה מבני משפחתנו.

דויד נישא לרחל ונולדו להם שני בנים ושתי בנות. בנם מנחם (שמואל ישעיהו) קלוגהאופט, המיר את שם המשפחה ל'דור' (על שם הוריו, דויד ורחל). הוא עלה ארצה בגיל צעיר, למורת רוחם הוריו. ד"ר מנחם דור היה זואולוג ידוע וחבר קיבוץ גניגר. רעייתו, מירי דור, שנפטרה בדמי ימיה, כתבה,  בין השאר, את הספר 'ביברו של עולם'. אמא שלנו, סימה, שאהבה את מירי מאד וסִיפּרה על ביקוריה בכפר עציון, חזרה וקראה עם כל אחד מאתנו סיפורי חיות מִספר זה, שזכור לנו מילדות כספר נפלא ואהוב על כולנו. בצרור מכתבים שנתנה אמא ליוחנן לפני כמה שנים, היה גם מכתב ממנחם דור, שנכתב סמוך לפינוי מכפר עציון לירושלים (להלן), 14 לינואר 1948, שבט תש"ח:

מה שלומך ומה שלום יעקב ויוחנן. תני לו להתפנק, יהיה נחמד גם כשיהיה גדול … ביברו של עולם של מירי הופיע. אִם שמואל היה בתל אביב, ואם הוא הביא ספרים לירושלים, כפי שביקשתיו, אמרי לו שיביא לך ספר. מירי כֹה הרבה דִברה אודותייך. בברכת השלום, השקט והעבודה, מנחם.

אפרים, הבן הצעיר של סימה ושאול, נשא לאישה את פרידל, לבית צוקרמן. הם חיו בברודי והביאו לעולם ארבעה ילדים: נעמי-זיסל, שאול, מרים ואריה-לייביש. דויד הזמין ליאסי את בן אחיו, אריה-לייביש, שם נשא האחרון לאישה את סימה, בת דוֹדוֹ, דויד. נעמי-זיסל, אחותה מרים והוריהן נמלטו עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה מברודי לווינה. בתום המלחמה הזמין אריה-לייביש את אחותו, נעמי-זיסל ליאסי, שם היא פגשה את סבא שלנו, אליעזר יקותיאל הנדלסמן, שאף הוא הגיע מברודי ליאסי. אליעזר ונעמי היו קרובי משפחה והכירו בצעירותם בברודי. נישואי נעמי-זיסל ואליעזר-לאזל מכניסים לתמונה את משפחת אפשטיין – רוטנברג – הנדלסמן. קורותיה של משפחת הנדלסמן דומים לקורות משפחת קלוגהאופט, ושתי המשפחות קשורות בקשרי חיתון ענפים.

********************************************************************************************

"עיר יפה היא ברודי" (שלום עליכם)

ברודי, עיר תורה והשכלה, למדנות וקבלה, פריחה כלכלית ועושר תרבותי, מרכז רוחני ומוקד ציוני. בשיא היו היהודים כ-90% מהתושבים. הסופר הצרפתי, בלזק (1850-1799), נקלע לברודי בראש השנה תר"ח, 1847, והופתע לגלות שבשני ימי החג והשבת הצמודה שבְתה העיר, המסחר והתחבורה שותקו. "בשום מקום – כתב בלזק – לא קראתי על הכיבוש העברי הזה של פולין".

תלמידי חכמים נודעים הפיצו אור מהישיבות, מבתי המדרש ומה'קלויז של ברודי'. משכילי ברודי הקדימו את ההשכלה שחולל מנדלסון. השפה העברית התנגנה בחוצותיה. ענקי רוח התהלכו בה והיו מקור השראה לעולם היהודי. חכמי ברודי פרסמו חרם נגד החסידות, חרף זאת התירו לחסידים לשכון בה. הבעש"ט נשא לאשה את חנה, בת ברודי.

בשלהי המאה ה-18, הייתה ברודי עיר גבול בין האימפריות האוסטרו-הונגרית והרוסית. בשנים 1879-1779, הוענק לה מעמד 'עיר חופשית' ממסים. סוחריה טוו רשת מסחר על פני אירופה. מאות אלפי יהודים, פליטי הפרעות ברוסיה, חלפו בברודי, התחנה ראשונה מחוץ לרוסיה, בדרכם מערבה, רובם לארה"ב. בהם גם הסופר 'שלום עליכם', שהנציח בכתביו את קבלת הפנים בברודי, ונדהם מחידושיה. מכאן יצא ר' יודל חסיד, גיבור ספרו של עגנון, 'הכנסת כלה', במסעו לארץ ישראל. להקת זמרי ברודי (בראָדער זינגער) הביאה הומור, סאטירה ומעט קורת רוח ליהודים בגלות. הלהקה נדדה ליאסי והייתה התשתית לתיאטרון היהודי ביידיש. מאז נשלל מעמדה כ'עיר חופשית', הידרדרה ברודי ושקעה.

הקהילה היהודית הקימה בית חולים, מוסדות סעד וצדקה, מושב זקנים, בית תמחוי, בית יתומים, מערכת חינוך מודרנית ועוד. בית הקברות החדש, מהגדולים באירופה, שירת את הקהילה כ-200 שנים. שפע מצבות גבוהות מעוטרות בכתובות עבריות בסגנון שירי מליצי, מעיד על עושרם, הכלכלי והרוחני, של יהודי ברודי. רק שריד דל ומכמיר לב נותר מבית הכנסת הגדול והמפואר שהוקם ב-1742.

בין שתי מלחמות העולם איבדה ברודי את מעמדה הזוהֵֶר, יהודייה התמודדו עם אנטישמיות ותנאי חיים קשים ומרים. בקיץ 1941, נכבשה ברודי על ידי הנאצים ומרבית יהודייה נרצחו. בשלהי 1942 הוקם  גיטו שחוסל באכזריות במאי 1943.

"ברודי, עיר יהודית עִם עבר היסטורי מזהיר שהתקיימה יותר מארבע מאות שנה מתה. נמחקה ונעלמה ממפת תפוצות הגולה", חתם בן ברודי, נתן מיכאל גלבר, את מאמרו "ברודי, 'ירושלים דאוסטריה'" (ספר זיכרון לקהילת ברודי וסביבתה, תשנ"ד). יוחנן: בביקורִי בעיירה שכוחת האל, ברודי, ב-1996, לא מצאתי בה יהודים, ההוד וההדר, התפארת הפאר נגוזו, היו לעפר ואפר.

*********************************************************************************************

משפחת הנדלסמן

איצ'ה מאיר אפשטיין (1921-1875), הגיע מרוסיה לברודי, שם החליף את שם משפחתו להנדלסמן, מסיבות שאינן ידועות לנו. אשתו ובּתו מנישואיו הראשונים היגרו לאמריקה, ועקבותיהן אבדו. אשתו השנייה הייתה קרובת משפחה רחוקה שלו, יוכבד-יכד, בִּתם של אלעזר יקותיאל ועדה-הודל רוטנברג. שבעה ילדים נולדו ליכד ולאיצ'ה מאיר: אליעזר-לאזל יקותיאל, הבכור (1975-1891), הוא סבא שלנו; חיים צבי-הירש (1979-1898); פרידה (ויינטראוב, 1943-1897); שרה (סלי רוט, 1986-1903); שמואל ישעיהו (גלילי, 1989-1904); ברטה-ברנדל'ה (רוטנברג, ?-1984); אפרים (פרוימק'ה) נפטר תינוק.

סבתא רבה, יוכבד-יכד, הייתה אישה מלאת מרץ, חרוצה ומסורה לילדיה ללא גבול, חכמה, שופעת הומור ובעלת עמדות שנראות כניצני פמיניזם. לדוגמה, בבִּרְכוֹת השחר שבתפילת שחרית מברכים הגברים: "… שלא עשני אִשה". על כך אמרה: "כי הם [הגברים] כתבו זאת".  לאיצ'ה מאיר הייתה מחצבת אבנים בפודקאמין (פידקאמין, כיום באוקראינה) שליד ברודי, שפִּרנסה בכבוד את המשפחה. יכד סירבה לעבור לגור שם מאחר שלא היה בעיר חינוך יהודי ראוי לילדים. כשסיים סבא אליעזר-לאזל את לימודיו, בגיל 18, קיבל על עצמו לנהל את המחצבה, בזמן שאביו נסע לרוסיה, שם עסק באבני משחזת לסכינים. כשחזר מצא שבנו שִינה את סדרי העבודה והעלה את שכר העובדים האוקראינים. האב מחה ושאל: האם נעשיתָ קומוניסט או סוציאליסט?

במלחמת העולם הראשונה נלקח איצ'ה-מאיר בשבי על ידי הרוסים, שם הוחזק ארבע שנים בתנאים קשים ביותר. כמו יהודים רבים מאד שנמלטו מאזור הקרבות בגליציה בימי המלחמה, הגיעו גם יכד והילדים לווינה, רחוב Obermuellerstr  .6יכד לא בחלה בכל עבודה כדי לפרנס את עצמה ואת ילדיה. מצבם הכלכלי היה בכי רע, אך היא לא ויתרה על חינוך יהודי טוב לילדיה. איצ'ה-מאיר שוחרר מהשבי והגיע לווינה כשהוא חלש וחולה ונפטר כחלוף שנתיים, ב-1921. יכד נותרה בווינה, משם באה ליאסי (להלן), האריכה ימים ונפטרה שם ב-1947.

פרידה, בִּתם של איצ'ה-מאיר ויכד, היחידה מבני המשפחה ששבה אחרי המלחמה לברודי, נישאה למשה ויינטראוב וילדה את הלה (הֶלי) ויצחק (איזו). מרבית בני משפחת ויינטראוב  נספו בשואה. רק הלי זכתה לעלות ארצה ולבנות כאן את ביתה, יחד עם נתן (נתיק) הייטלר, ולהם בת, עליזה (סיסי) ובן אמיר, שנפל בקרב על החרמון במלחמת יום הכיפורים.

שני מאפיינים ייחדו את משפחת הנדלסמן: חמשת אחיה של פרידה – סבא אליעזר, חיים-צבי, סלי, שמואל וברטה, זכו לעלות ארצה, להקים בתים ולראות בנים ובני בנים. בעולם היהודי שאחרי מלחמת העולם השנייה, הרי זה חריג ביותר. דבר נוסף שמאפיין את המשפחה הוא שונוּת בתחום הדתי: ברטה נישאה לבן דוֹדה, צבי רוטנברג, והם הקימו בית חרדי בבני ברק. סבא אליעזר ואחותו סלי, שנישאה לשרגא רוט, הקימו בתים ציוניים-דתיים, חיים-צבי בנה בית מסורתי, ושמואל היה חילוני. חרף הפיצול המגזרי שררו ביניהם אהבה ואחווה.

אליעזר-לאזל, נעמי-זיסל וארבעת ילדיהם: אמא סימה, יצחק, שאול (פְוּפְוּ) ועדה, התגוררו ברחוב סוונטולאזר ביאסי, בבית קטן ובו שני חדרים. המזון אוחסן במרתף, והשירותים היו בחוץ. בני המשפחה התרחצו במטבח, בקערת מים שחוממו על גבי פרימוס. את הבית הקיפה חצר גדולה ובה שולחן פינג פונג.  בגינה היו פרחי אמנון ותמר צבעוניים, פרחים שהיו אהובים ביותר על אמא שלנו כל ימיה, פרחי 'אל תשכחני' (זכריני) קטנים וכחולים,  עץ אגוז גדול, שני עצי שזיפים, שני עצי נוי בעלי פרחים לבנים וסגולים, וביניהם הייתה תלויה נדנדה. בפינת החצר היה לול תרנגולות ומחסן לעצי הסקה. משם עברו לבית ברחוב רוסטי 29, שנהרס בהפגזות במלחמת העולם השנייה. בני המשפחה שעוד היו ביאסי באותם הימים עברו להתגורר בביתה של משפחת הורוביץ, שהיה חבר טוב של סבא אליעזר-לאזל.

אליעזר וגיסו אריה-לייביש פתחו יחדיו חנות בדים קטנה, בה סוחרים יהודים מהסביבה קנו סחורה ושוחחו גם על פוליטיקה. עם הזמן הייתה החנות מרכז לאינטלקטואלים שהרבו לעסוק בנושאים העומדים ברומו של עולם – היהודים בעולם, המתרחש בארץ ישראל ועוד.  סבא אליעזר הקדיש את רוב זמנו לקריאת ספרים ולמשחק שחמט שזיכו אותו בשם נינוקולטורה.

כשהייתה סימה בת 6, נפטרה אמא שלה, נעמי-זיסל, שהייתה באותה עת בהריון מתקדם. ייתכן ונפטרה בשעת הלידה של ילד חמישי, וייתכן שהגורם היה דלקת ריאות. היא נקברה בבית הקברות ביאסי. איש לא סיפר לארבעת היתומים שאימם נפטרה, הם לא השתתפו בלוויה או ב'שבעה'. סימה, הבת הבכורה, לא הבינה מדוע ולאן נעלמה אמהּ לפתע ביום בהיר אחד, סוּפר לה שהיא נסעה לפולין. שנים חייתה סימה בהרגשה שאמא שלה נטשה אותה. אמנו, סימה, נשאה עִמה את תחושת המגע עם כף היד של אמהּ שאוחזת בידה, ועם טבעת הנישואין הקרה שענדה האֵם. רחל: אמא שלנו הרגישה תמיד שאינה יודעת להיות אמא, כיוון שגדלה ללא אֵם. היא מעולם לא האמינה לי כשאמרתי לה, שהיא האימא הטובה ביותר שאפשר לבקש.

**************************************************************************************

יאסי (IASI ברומנית, יאש ביידיש)

יאסי שוכנת בחבל מולדובה שברומניה, בצומת דרכים חשוב, על כן הייתה מרכז מסחרי. מהמאה ה-15, ימי השלטון העות'מאני, הגיעו אליה יהודים ספרדים ובהם מגורשי ספרד. בעיר כיהן רב יוצא תימן וראש הקהילה היה 'חכם באשי'. בראשית המאה ה-17 השתלטה רוסיה על המרחב. בפרעות ת"ח-ת"ט (1649-1648, חמלניצקי), נמלטו יהודים רבים מפולין ליאסי. יד הקוזקים השיגה אותם גם שם.

באמצע המאה ה-18 ניתן תמריץ ליהודים מפולין להשתקע ביאסי – הם שוחררו ממסים. יהודים עשירים השתכנו ברחוב הראשי והמרכז המסחרי היה רובו מאוכלס יהודים, סוחרים ובעלי מלאכה. במחצית השנייה של המאה התיישבו בה יהודים מגליציה ובסופה גם סוחרים מברודי, שקיימו קשרי מסחר עם יהודי יאסי. בשלהי המאה היו היהודים מחצית מהתושבים בעיר.

ב-1860 נוסדה ביאסי האוניברסיטה הראשונה ברומניה. במאה ה-19 העיר הייתה מרכז יצירה יהודית – משכילים, חכמי הלכה, גדולי חסידות ורבנים נודעים חיו בה. בשלהי המאה השתקעו בה חברי להקת הזמר וההומור היהודי מברודי (בראָדער זינגער) – הגרעין לתיאטרון היהודי הראשון ביידיש שנוסד ביאסי על ידי אברהם גולדפאדן ב-1876 ופעל עד 1968. בעיר קמו בתי יתומים, בתי תמחוי, בתי זקנים, ועוד. 14 עיתונים וכתבי עת יהודיים ראו אור ביאסי. באותה עת עלתה על במת ההיסטוריה התנועה הציונית והִכתה שורש גם ביאסי. בראשית המאה ה-20 פעלו בה 28 בתי דפוס בבעלות יהודית, מוסדות להנחלת התרבות העברית, ואגודה ל'יישוב ארץ ישראל', נפתחה גימנסיה יהודית, תנועות נוער ציוניות וקיבוצי הכשרה לקראת עלייה. אנטישמיות קשה פקדה את העיר משנות ה-80. גל הגירה גדול של יהודים מיאסי נהר למערב, רובם לארה"ב.

ערב מלחמת העולם השנייה היו בה 112 בתי כנסת, 17 מוסדות חינוך ובית חולים יהודי. עם פלישת הגרמנים לרוסיה הגיעו חיילי צבא גרמניה ליאסי. בימים ג-ד בתמוז תש"א, 29-28 ביוני 1941, התחולל בעיר פוגרום בו נטבחו כ-15,000 יהודים, כמחצית הקהילה. היה זה הטבח הראשון מסוגו בשואה, ויש שרואים בו מבשר השמדת יהודי אירופה – 'הפתרון הסופי'. הקהילה המשיכה לתפקד וקיימה מפעלי עזרה הדדית, מערכת חינוך וחיי תרבות. באוגוסט 1944 שוחררה יאסי וחלק מבניה שבו אליה, יחד עם פליטים רבים. ב-1947 חיו בה כ-37,000 יהודים, ובראשית המאה ה-21 חיו בה רק 540 יהודים, רובם קשישים.

**********************************************************************************

יוחנן: בנובמבר 1995, בעת שליחותי בברית המועצות (לשעבר), חציתי את הגבול לרומניה והגעתי לביקור חטוף ביאסי. פקדתי את בית הקברות ואיתרתי את קברה של סבתא נעמי-זיסל. לאחר שובי ארצה הראיתי לאמא תמונות של הקבר. אמא החווירה, נשכבה על המיטה וניכר היה שהיא עוברת חוויה מטלטלת. חלף זמן עד שנרגעה ושבה לעצמה. אז סיפרה לי שמעולם לא ראתה את קבר אמהּ, לא זכתה לפקוד אותו ולא להיפרד מאמהּ, חוויה כואבת אותה נשאה כל חייה והעיקה עליה מאד.

צעירה ויפה ביאסי

לאחר מות האֵם, דוֹדה סימה, רעייתו של לייביש וגיסתה של נעמי-זיסל, שהתגוררה ביאסי בשכנותם, טיפלה בילדים היתומים כמיטב יכולתה. בימי ה'שבעה', היא לקחה אותם אליה וטיפלה בהם עד שהגיעה אחותו של אליעזר, סלי, מווינה לסייע בטיפול בילדים. סלי נשארה ביאסי כמה שבועות עד שמצאה עוזרת בית, סופי, שניהלה את הבית שנותר ללא אֵם. כשחזרה סלי לווינה, לקחה איתה את עדה בת השנה, ושם גידלה אותה כמו אֵם. רק כעבור ארבע שנים כאשר דוֹדתה סלי עלתה ארצה חזרו ליאסי עדה בת ה-6, עם סבתה, יכד.

אמנו, סימה, זכרה ילדות מאושרת ושמחה. נסיעה עם אבא לכפרים בעגלה רתומה לסוס; אכילת ממליגה (מאכל רומני נפוץ, עשוי מקמח תירס) עם חמאה, שמנת וגבינת ברינזה (גבינת רועים רכה) שנחתכה בעזרת חוט; פרוסות לחם עבה מרוחות בחמאה, ריבה ואגוזים; ריבות שזיפים (פובידל) שנרקחו ונבחשו בסירים גדולים במשך חצי יום על אש פתוחה בחצר; מלפפונים, פלפלים ומלונים שנכבשו במיכלי נחושת גדולים כצידה לחורף; תנור של שבת ובו חמין (צ'ולנט), קיגל וקנקן קפה ועליו יריעת בד ששמרה על החום; קרום עבה ושמן מעל חלב חם, ועוד.

אמא הִזכירה את בני המשפחה המורחבת, הגדולה והחמה, שהתגוררו בשכנותם ועטפו אותה בילדותה ובנעוריה; סוכנת הבית, סופי, גידלה את הילדים וטיפלה במשק הבית עד שהגיעה סבתא יכד (יוכבד); יצחק, אחיה, היכה אותה ומשך לה בצמות, היא הייתה מגיבה בלחישת לחשים והוא היה בטוח שאלו קללות. יצחק היה מרביץ וסבתא יכד הייתה צועקת "גוועלד". לימים, הודה יצחק בצחוק שובב, שהוא לא היה הטוב שבאחים; יצחק נשא תמיד ספרים מתחת לזרועו. עדה מספרת שסימה הייתה אומרת: 'die partei mensch geht" (איש המפלגה הגיע). אחיה, שאול, היה בוחן חרקים ועוקב אחרי קרפדות. הבית בו גדלו הילדים היה בית ציוני, ודובר בו רבות על ארץ ישראל. ועוד זכרה אמא את הבית בו גרו, ובו ספרים על ציונות, עברית וארץ ישראל. ב-ט"ו בשבט נהגו לאכול מתפוזי יפו. יצחק, אח של אמא, תיאר את אהבת ארץ ישראל של אביהם אליעזר, יום אחד אמר מישהו בבית הכנסת: "הרצל המסריח התפגר". אליעזר כעס מאד, ומאז לא דרכה עוד כף רגלו באותו בית כנסת.

שתי אהבות היו לאמא באותם הימים – ספרים ואנשים. סימה הייתה מוקפת חברוֹת. את הספרים השיגה מספרייה ציבורית, מחברוֹת ומהספרייה של אביה. אחותה, עדה, מספרת שסבתא יכד נהגה לומר עליה ביידיש: "זי ליגט אין דריאן אונד זי לויסט" (היא שוכבת מקופלת לשלוש וקוראת). כשהייתה בת 15, קראה אמא את ספרו של סופר רומני הנערץ, שמתאר את חייהן הלא מוכרים של זונות. כיוון שלא רצתה שהדבר יתגלה, החביאה אותו מתחת לכרית. עדה גילתה את המסתור וקראה גם היא בהיחבא. תשוקה זו לספרים ליוותה את סימה כל חייה וקבעה גם את עיסוקה המקצועי כספרנית. 

ביתם ביאסי היה בית יהודי חסידי חם ושומר מצוות. עדה מספרת שבאחת השבתות, כשהלכה עם אחותה, סימה, לטייל בגן, ראו שטר כסף מונח על האדמה. הן לא רצו לוותר על הכסף אך נמנעו מליטול אותו בשבת. הבנות הצעירות דרכוּ על השטר ברגלן, כשהן מתחלפות ביניהן עד צאת השבת ורק אז לקחו אותו. בבית דיברו יידיש ורומנית.

אמא הייתה חברת בני עקיבא ביאסי. ייתכן שקודם לכן הייתה חברה בתנועת הנוער השומר הצעיר. (אין הדבר מפליא, שכן נדודים בין תנועות נוער והצטרפות בני נוער ממשפחות דתיות לשומר הצעיר הייתה תופעה רווחת מאד במזרח אירופה בין שתי מלחמות העולם). ב-1941 הייתה אמא, סימה, בת 18. יצחק, אחיה, ציוני מושבע ופעיל בתנועת הנוער בני עקיבא, קיבל סרטיפיקט (אשרת עלייה לישראל). הסרטיפיקטים חולקו אז במשורה והיו יקרי ערך. אביהם, אליעזר-לאזל, חשש לבִּתו הבכורה והיפה שמשכה את תשומת ליבם של הבנים סביבה, החליט שהיא תעלה לישראל בסרטיפיקט זה. היו לו חברים טובים בהנהגה הציונית ביאסי בעזרתם הוא הצליח להעביר את הסרטיפיקט על שמה. יצחק כעס מאד על כך, עלייתו ארצה התעכבה בשנתיים, הוא ואחיו הצעיר שאול עלו ארצה ב- 1943, כל אחד בנפרד. סימה הפליגה מרומניה לקונסטנטינופול (קושטא) שבטורקיה באוניה מאריצה ומשם ללבנון. היא נכנסה לארץ ישראל ברכבת במעבר ראש הנקרה, באביב בתש"א, 1941.

עלייה לכפר עציון

בישראל גרה תקופה קצרה בגבעתיים, שם התארחה בבתי דוֹדיה, אחי אביה, תחילה בביתם של עדית ושמואל גלילי ואחר כך בביתם של סלי ושרגא רוט. באפריל 1941 החלה ללמוד בבית צעירות מזרחי, מוסד חינוכי ציוני-דתי, ברחוב רש"י 60 בירושלים. בעקבות עליית היטלר לשלטון הגיעו לשם גם בנות מגרמניה. אמא הייתה שונה מהן במראה, בהתנהגות ובאופי. עם זאת, היא קשרה אִתן קשרי ידידות והצליחה לקלוט מהן גרמנית. לאמא שלנו הייתה אהבה גדולה וכושר קליטה מעולה לשפות, היא ידעה לדבר עברית, אנגלית, רומנית, יידיש, גרמנית, צרפתית ואיטלקית.

תוכנית הלימודים לנערות עולות בבית צעירות מזרחי ארכה שנתיים. למדו יהדות, ציונות, עברית והשכלה כללית. קשר מיוחד במינו נוצר בין אמא לבין המורה המיתולוגית למקרא, נחמה ליבוביץ (ראה להלן בסיום דברי ההספד שנשא יוחנן בלוויה של אמא). כנראה, בזכות המורה נחמה התמידה אמא באהבתה לתנ"ך והשתתפה בחוגי לימוד תנ"ך עד שנותיה האחרונות. בבית צעירות מזרחי היא למדה עד מאי 1943.

הקשר עם הבית ביאסי לא היה רציף. עדה זוכרת בוקר שבת אחד בשנת 1943 הגיע לבית ביאסי אדם מרשים לבוש בגדי כמוּרה ובידו מכתב מפלשתינה, ששימח אותם מאד. במכתב מהארץ הסבירה סימה ששיתפה ידיד בגעגועיה הבייתה. הוא לקח אותה למשרדי הצלב האדום, באמצעותם שלחה אמא מכתב קצר למשפחתה ביאסי. עם תום לימודיה, בקיץ 1943 הגיעה יחד עם קבוצת בנות מבית צעירות מזרחי, לקיבוץ הצעיר כפר עציון.

אמא אהבה מאד את נופי ההרים ואת אווירת היחד המיוחדת שהייתה בקיבוץ. אהבתה לנוף ולטבע הביאה אותה להתלוות למסע של הפלמ"ח מכפר עציון לעין גדי. אנשי הפלמ"ח נהגו לסייר במסלול זה, מההר למדבר, עם חברי תנועות הנוער. בכפר עציון שררה מצוקת מים חריפה. אמא, סימה, כשאר חברי כפר עציון ששרדו, הִפְנימה את תודעת החיסכון במים. כל חייה לא יכולה הייתה לשאת ברז דולף ולא בִּזבוז מים לריק. את המודעות לחסכון במים השרישה גם ברחל, וכחלוף השנים הציבה בגינת ביתם בבנימינה חביות לאיסוף מי הגשמים. אהבתה להר לא נפגמה למרות תנאי החיים הקשים והקור ממנו סבלה. סבון הרחצה בו השתמשו בקיבוץ לא התאים לעורה היבש והעדין ודוֹדהּ, שמואל גלילי, מגבעתיים, נהג לשלוח לה סבון עדין.

***************************************************************************************

כפר עציון  –  "הר של אור ושבת"

קיבוץ כפר עציון שוכן על אֵם הדרך בין ירושלים לחברון. חברי קבוצת אברהם שייסדו את הקיבוץ עלו להר הצחיח והשמם בניסן תש"ג, אפריל 1943. הם נאלצו להתמודד עם קשיי התיישבות רבים: מצוקת מים, קרקע חקלאית טרשית, מזג אוויר סוער בחורף, נעים ומרענן באביב ובקיץ. חברי הקיבוץ היו בוגרי תנועת הנוער השומר הדתי – בני עקיבא מגליציה, דרום פולין. חיי החלוצים היו מאתגרים, העבודה מפרכת. חרף כל זאת עלה בידם לפתח חיי דת, חברה ותרבות מרוממים. במרכז הקיבוץ הוקם מבנה מרכזי, נווה עובדיה – משכן לאנשי רוח, רבנים, סופרים ותלמידי חכמים ידועים, בהם רבי בנימין (רדלר-פלדמן) וש"י עגנון. אל חיי החולין עלה בידם ליצוק קדושה וטהרה.

שני האחים, יעקב ושלמה קְלַפְּהוֹלְץ, היו חברי תנועת הנוער השומר הדתי בפולין, הצטרפו לקיבוץ הכשרה ועלייה עובדיה שפעל בעיירה סְלָבְקוֹב בפולין, משם עלו ארצה. יעקב עלה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. שלמה נותר בפולין, נחלץ בראשית המלחמה עם רבים מחבריו לווילנה ומשם בדרך ארוכה עלה ארצה והצטרף לאחיו בקבוצת אברהם ששכנה ליד כפר פינס. משם עלו חברי הקבוצה להתיישבות בכפר עציון, באפריל 1943. שניהם נשאו נשים ולכל אחד מהם נולד בן. בפולין הותירו משפחה גדולה שכל בניה נִספו בשואה.

במלחמת העצמאות היה גוש עציון נתון במצור. שלמה היה ראשון ההרוגים בהתקפה על שיירה ראשונה מירושלים לגוש עציון, בחנוכה תש"ח, דצמבר 1947. יעקב היה מאחרוני ההרוגים בקרב האחרון בכפר עציון, ביום ד' באייר תש"ח, 13.5.1948. לימים קבעה הכנסת את יום הזיכרון הכללי לחללי צה"ל ביום נפילת כפר עציון בקרב. 127 מתיישבים ולוחמי תגבורת נפלו באותו יום מר ונורא בכפר עציון. מכל משפחת קְלַפְּהוֹלְץ נותרו שני ילדים רכים ושתי אלמנות, שפונו לירושלים עוד בראשית הקרבות. י"ט שנים נותר גוש עציון בשבי הלגיון הערבי, הרחק מעבר לגבול מדינת ישראל. במלחמת ששת הימים שוחרר גוש עציון, זמן קצר לאחר מכן "שָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם " (ירמיהו, לא טז). חבורת בני כפר עציון ייסדו את ביתם מחדש, בהם גם בניהם של יעקב וסימה ושל שלמה ושולמית. סימה הנדלסמן הייתה רעייתו של יעקב-נתן קְלַפְּהוֹלְץ ואִמו של יוחנן.

**********************************************************************************************

סימה הייתה אחות בקיבוץ ועבדה בבית ההבראה בו התארחו אנשי שם, סופרים, רבנים ואנשי רוח. היא חזרה וסיפרה על ש"י עגנון, אותו העריצה כסופר, שהתארח בבית ההבראה. בארץ בכלל ובכפר עציון בפרט, שררה אז מצוקה כלכלית, הכל היה במשורה. סימה גִלתה פן אחר של עגנון, איש קשה, נרגן ומפונק, בעל אצבעות שמנות שדרש שוקולד אף שלא הייתה כל דרך להביאו. אכזבתה הייתה גדולה. כמה שנים לאחר מכן לא הייתה מסוגלת לחזור ולקרוא את שכתב. פרידה זו לא האריכה ימים, היא חזרה לאהבתה ליצירותיו של עגנון.

במכתב ליוחנן ערב העלייה לקיבוץ עלומים, 1966, כתבה אמא:

מכתבך מסביר לי את הכל ומזכיר לי את ימי העלייה לכפר עציון. גם אז הייתה האווירה מחושמלת, לא חשבנו ולא חיינו אלא למען הרגע הגדול.  אני מודה, הייתה זו תקופה מאד מאד יפה בחיי, ונשארו לי ממנה זיכרונות שפרנסו אותי זמן רב אחרי כן. אצלנו לא עזב איש לא מהגרעין ולא מהקבוצה הקולטת לפני העלייה. העזיבות התחילו אחרי כן, כאשר עמדנו מול תנאי החיים הקשים מיכולת סבלם של רבים וכאשר התברר שאין עתיד חקלאי למקום … קשה היום לתאר שהסתפקנו בצנון וגבינה לבנה כאוכל במשך כל השבוע ובכ-5 ספלי מים ליום אשר שמשו לשתייה ולרחצה. האוהלים היו פרוצים והתעופפו בחורף, לא פעם התעוררנו תחת כיפת השמים, בלי אוהל, בקיצור, היה שמח …

בכפר עציון ניצתה אהבה גדולה בין סימה ליעקב, צעיר חברותי, רקדן ושמח. יליד ביילסקו ביאלה שבדרום פולין, בוגר תנועת הנוער השומר הדתי, חבר קיבוץ הכשרה ועלייה 'עובדיה', שעלה ארצה באוניית המעפילים אסימי בשנת 1939, הצטרף לקבוצת אברהם ועם חבריה עלה לכפר עציון.  סימה ויעקב נישאו ביום ג' בחשוון תש"ה, 10.10.1944. ארגזי פירות וירקות שימשו כרהיטים באוהל בו גרו תחילה. סימה קישטה אותו בווילונות ובמפות מבד שק יוטה חוּם מעוטר ברקמה בחוטים אדומים. מהאוהל עברה המשפחה הצעירה לחדר במבנה אבן. (בית זה הוא היחיד ששרד מכפר עציון שחרב במלחמת העצמאות. בחדר זה גרו ב-1970, גם בנם יוחנן עם אשתו חנה לבית ברוננגרבר, ושם נולדה בִּתם הבכורה, מורית, אז המירו את שמם לבן יעקב).

יוחנן, נולד בבית החולים הדסה הר הצופים. אמא ציינה תמיד שהיה זה נר שמיני של חנוכה וכך חגגנו בביתנו את יום ההולדת (בתעודת הזהות רשום ד' בטבת תש"ו).

סימה ויעקב קלטו בכפר עציון את אחיה, יצחק, את בן דוֹדם, שאול (שוליקו), וגם את אריה קלפהולץ, מבני המשפחה הבודדים של אבא, יעקב, ששרד את התופת הנאצית. אדמות ההר הסלעיות לא סיפקו פרנסה חקלאית לכפר עציון, ולכן הוחלט להקים בקיבוץ מפעל למכניקה עדינה. יעקב נשלח ללמוד את הנושא באוניברסיטה העברית בהר הצופים בירושלים. סימה נותרה בכפר עציון יחד עם בנה התינוק. הם קִיבלו את הפירוד הזמני בהבנה.

עם פרוץ מאורעות מלחמת העצמאות ונפילת אחיו שלמה בקרב, חנוכה תש"ח, דצמבר 1947, שב יעקב הביתה ונרתם להגנת הכפר הנצור. עקב המצור שהוטל על יישובי גוש עציון הוחלט לפנות מהכפר את הילדים והאימהות אשר שוכנו במנזר רטיסבון בירושלים.  אמא כתבה וגם סיפרה שהיא בחרה להישאר בכפר עציון, ולשלוח לירושלים את יוחנן עם דוֹדה שולמית, אלמנתו של שלמה. כנראה, היה חשוב לה להישאר לצד יעקב ולסייע במאמץ המלחמתי בכפר עציון. כחלוף כמה ימים הודיעו לה מירושלים שיוחנן חולה, ועליה לבוא לטפל בו. היא יצאה מכפר עציון בסיוע שני חיילים בריטיים ששיתפו פעולה עם כפר עציון והביאו אותה לירושלים (למרות המדיניות הבריטית העוינת, היו כמה חיילים ואנשי משטרה בריטים ששיתפו פעולה עם המגינים בגוש עציון. הנודע בהם היה מפקד המשטרה הבריטי הימיש דוגן).

מקורות הפרנסה בכפר עציון נסתתמו והנשים בירושלים חיפשו עבודה מפרנסת. בתקופה זו עבדה סימה במשק הבית של משפחת אלכסנדר ופני עליאש מאצולת ירושלים, ברחוב המעלות 4/6. סימה התחבבה מאד על בני המשפחה ושמרה איתם על קשר עוד שנים ארוכות. מפעם לפעם נפרץ המצור על ידי שיירות שהגיעו לגוש עציון. צרור מכתבים יקרים שאבא יעקב כתב לאמא סימה, מאותם ימים, נותר שמור עִמה כל השנים. המכתבים שאמא כתבה לאבא לכפר עציון לא שרדו, פרט למכתבים ששלחה ימים ספורים לפני נפילת כפר עציון בקרב, והם לא הגיעו לתעודתם. עיון במכתבים חושף אהבה גדולה ששררה ביניהם חרף הפירוד הקשה והמלחמה בארץ כולה ובמיוחד בירושלים ובגוש עציון.

באחד המכתבים כתבה אמא שהיא עובדת במשק בית בירושלים. יעקב השיב במכתב מכפר עציון:

נפגעתי עד היסוד מהידיעה שאת עובדת עבודה שפלה כזאת. אני שואל את עצמי האם זה הוא הפרס שאני מקבל בעד היותי 12 שנה חלוץ האומה, ובעד זה שאני יושב במקום מסוכן ומוכן כל רגע לשפוך את דמי. האם לכן צריכה אשתי להיות משרתת אצל אותם בני עמי שלמענם אני נלחם … לא אסכים לזה בשום פנים … האם את היחידה [מחברות כפר עציון שפונו לירושלים] שעובדת במשק בית, בתנאים כאלה … הגרוע ביותר הוא שלפי דברייך התרגלת כבר למצב ביש זה. אני אינני יכול להשלים, לכן אבקש ממך לא להשלים …

נראה שאמא הרגיעה אותו והציגה מצג משופר, שכן במכתב נוסף, כתב יעקב שהחליט לא להתערב יותר בנושא עבודתה, ייתכן שמרחוק הדבר נראה לו גרוע יותר ממה שהבין ממכתבה של אמא.

ועוד כתב יעקב לרעייתו האהובה: "אני מקנא בךְ שיש בך הכישרון לכתוב מכתבים ארוכים ואני נהנה לקרוא אותם …".

בהמשך הוא מספר לאמא שהגיע מכתב מאבא שלה, סבא אליעזר, מיאסי. סביר שכתב ביידיש ויעקב תרגם לעברית. סבא כתב שקיבל מכתב מבנו שאול (אח של אמא), שהיה בארץ, ודיווח למשפחה בגולה על האסון שקרה. נראה שהכוונה לנפילתו של שלמה, אח של אבא, יעקב. בעקבות האסון, כתב יעקב: סבא "מנחם אותנו במילים יפות מאד".

באפריל 1948 כתב יעקב לסימה:

המשיכי להיות חזקה … בתקווה שהעתיד לא יתאכזר לנו עוד. ואם בכל זאת צפויים אנו לחיות כך בפירוד עוד זמן ממושך, נדע להתגבר על רגשותינו ולהיות איתנים. כי רק באומץ לב אפשר לעבור מבחנים כאלה והעתיד יצדיק זאת. לכן, חִזקי ואַל תשכחי שאין אוּמה שקיבלה את ארצה בלי מלחמה.

ביום כ"ח באדר ב' תש"ח, 8 באפריל 1948, כתבה אמא מכתב ל"יקירי", יעקב:

מאד מאד נהניתי לטייל [ברחובות ירושלים הנצורה והפגועה], הרחובות המו מאנשים, וכולם יהודים, לא אנגלים ולא ערבים, רק יהודים … בפעם הראשונה כל כך נהניתי להימצא רק בין יהודים שהלכו כולם צפופים צפופים ברחוב והשתדלו לנצל את רגעי השקט הנדירים כל כך …  השקט הזה הוא רק מרמֶה ומבשר סערה ומערכה כבדה וגורלית ובה ננצח. אני מתחילה להאמין שכך יהיה, שבאמת ננצח. אגלה לך סוד, אני קצת שמחה מכל הכיבושים של ה'הגנה', זאת הרגשה טובה להיות פעם אחת לפחות המנצחים, ולא תמיד מנוצחים …

(המכתב לא הגיע לתעודתו, לכפר עציון, הנצור והמותקף, חזר לאמא והיא שמרה אותו).

במכתבים מזכיר יעקב, את בני משפחת הנדלסמן עִמם שמר על קשר: יצחק ושאול, אחֵיה של אמא, שני הדוֹדים שלה, שמואל וסלי, בני משפחת קלוגהאופט, שאול דור שהיה תקופה מסוימת בכפר עציון, ומנחם דור, שהיה אז חבר קיבוץ גינגר.

במכתבו האחרון של אבא, יעקב, לאמא, סימה, כ"ט בניסן תש"ח, 8.5.1948, חמישה ימים לפני נפילתו בקרב, הוא כלל תרגום של מכתב נוסף מסבא אליעזר, מיאסי:

סימלע, יעקב והילד היקרים!

כבר כמה ימים שקיבלתי את מכתבך מלא הצער על הרציחות של האנשים שכל כך הרבה ציפינו מהם … ילדתי היקרה, מה אוכל לכתוב לך על זה. האמיני לי, הנני רחוק מהמציאות הארץ ישראלית ובכל זאת הנני מרגיש את זה כמוכם, ולבי דואב על מה שידידינו עושים לנו, ועל השקר הגדול שהם מפיצים אודותינו. הדבר כואב לי כל כך, ויחד עם זה אני גאה שאת, ילדתי הטובה, מרגישה על עצמך את הטרגדיה הנוראה באופן פיזי ורוחני. אני בוטח בגאולת עמנו, כי אמרו חכמינו שמי שמתאבל על ירושלים יזכה לראות את בניין ציון.* ומי עוד כמוכם, ילדי היקרים, שהנכם נותנים את כל אשר לכם בהתלהבות ובמסירות נפש כזאת. גאה אני עליכם. עיניכם תיראנה ולִבותיכם ישמחו בישועה הגדולה ובשחרור עמנו בקרוב.**

זה שבוע ימים שסימה ולייביש קלוגהאופט נמצאים בארץ ישראל. אני מקווה שכבר ראית אותם וגם קיבלת דרישת שלום מפורטת מאיתנו.*** זה יספק אותך בטח יותר ממכתבי. בעניין נסיעתי, עוד לא סידרתי את הדרכיות [דרכונים], זה הולך היום קשה מאד. כל דבר נתקל בקשיים עצומים. נקווה שזה לא ייקח הרבה זמן. הנני מנשק אותך ומתגעגע, ילדתי הטובה.

ד"ש לבבית ליעקב וליוחנן הקטן.

אביך

______________________

^*. סבא מצטט כאן את הגמרא: "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבניינה (מסכת תענית, ל).

^**. כאן מצטט סבא מהפסוק עליו מוסב הדיון בגמרא: "וּרְאִיתֶם וְשָׂשׂ לִבְּכֶם וְעַצְמוֹתֵיכֶם כַּדֶּשֶׁא תִפְרַחְנָה" (ישעיהו סו, יד).

^***. כנראה שסבא לא היה מודע לניתוק של ירושלים מהשפלה ולתקיפת השיירות בדרך אל העיר.

______________________

ביום חמישי, ד' באייר תש"ח, 13.5.1948, נפל יעקב בקרב האחרון בכפר עציון. אמא ספגה מהלומה אכזרית. שנות אלמנוּתה הקשות והמיוסרות החלו. היא הייתה צעירה מטופלת בילד חולני, ללא מקצוע, ללא מקור פרנסה, חסרת ציוד אישי בסיסי, ויחד אִתה עשרות אלמנות כמוה. בארץ התחוללה מערכה כבדה – מלחמת העצמאות. לימים כתבה ליוחנן, באחד ממכתביה היפים, על חייה בכפר עציון הייתה זו: "תקופת חיי היפה ביותר, אך גם האכזרית והמאכזבת ביותר שידעתי … היא עדיין מלווה אותי". וכך כתבה אמא, סימה, בהספד על אבא, יעקב נתן, ללא ציון תאריך ומקום (נראה שהדברים מתפרסמים כאן לראשונה):

התמדה ורצון חזק, אלה היו תכונותיו העיקריות של האיש לו אני מקדישה שורות אלו. הנפש מתקוממת, הייתכן? הרי עוד מעט … שוב נותר חלל ריק ושומם.

מילדותו ועד רגעו האחרון ידע את קושי החיים ואת רצינותם, אך קיבל אותם כדבר המובן מאליו. לא שמעתיו קובל או מתאונן, תמיד היה עליז ונראה מרוצה בחלקו. כמה להט נעורים היה מכניס בריקודי ההורה, בהם השתתף בהתלהבות נעורים, עם הגרמושקה [מפוחית פה] הקטנה בפיו. בקבוצה [קבוצת אברהם וקיבוץ כפר עציון] רכש לו ניסיון רב בכל עבודות המשק לסוגיהן. היה בין האנשים בקבוצה שטיפלו בדברים שונים: פרה מתפתלת בייסוריה, סוס שנכשל באורווה, הרִתמות הדורשות תיקון, הבָּקְיָה [גידול חקלאי] שאינה עולה יפה, השתילים הרכים שחִבלו בהם. בכולם יעקב דאג וטיפל.

הופעתו החיצונית הפשוטה, ארשת הפנים התמימה, לא גילו כלל את אומץ לִבו ועוז רוחו. בהכשרה בפולין [קיבוץ עובדיה בסְלַבְקוֹב] עסק בשמירה בבית חרושת וכבר אז הוא ידע ואמר: 'אינני איש מלחמה, אבל צריך לדעת את המלאכה, אולי יהיה פעם צורך בה'. אחרי כן, בארץ, מיד עם עלותנו לגוש עציון, התנדב למשטרת היישובים העבריים והשתתף בקורסים למפקדים. כמדריך ומאמן ידע לקשור קשרים הדוקים עם פיקודיו.

אהב את הבית בכפר עציון אהבה עזה. ידע להעריך בו כל דבר, גדול וקטן. מלא תקווה היה לגבי עתיד יישובנו אשר הלך וגדל על הר חברון. 'ימים קשים מחכים לנו עדיין אבל נתגבר ונראה עוד את ילדינו מטיילים כאן, בין עצים אלה, מקום בו אורבת לנו כיום סכנה מאחורי כל עץ וסלע'.* ברגעי המצור הקשים היה מעודד אותי להתגבר ולהאמין כמוהו שאמנם יהיה טוב. אף שבימים הראשונים של מלחמתנו שׁיכל את אחיו, אח אחד ויחיד אשר נותר מכל משפחתו שהושמדה בשואת אירופה, ושאליו היה קשור בכל נימי נפשו.

חלומו התגשם, מדינתנו שוחררה, האויב נוצח אך הוא לא זכה לראות את הפלא הגדול הזה.

יהי זכרו ברוך.

סימה

____

*. ציטוט ממכתב שכתב לאמא מכפר עציון בימי המצור.

____

האמהות והילדים שהיו באותם ימים קשים במזר רטיסבון בירושלים, הועברו בהפוגה הראשונה לבית ספר 'נצח' בפתח תקווה, שם שהו בחופשת הקיץ. יוחנן שוב היה חולה ואמא חיפשה מקום מתאים להחלמתו. חלק מהזמן התארחו, אמא ויוחנן, אצל הדוֹדים שלה, שמואל גלילי וסלי רוט.

סוקרטס בגָ'בָּלִייָה

בתשרי תש"ט, ספטמבר 1948, עברה חבורת פליטי כפר עציון – הנשים, הילדים וקומץ גברים שנותרו מכפר עציון – לשכונת גָ'בָּלִייָה, לימים גבעת עלייה, שבדרום יפו, כיום יפו ג'. העמידו לראשותם קבוצת בתים ערביים נטושים בני קומה אחת או שתיים, שנועדו לקציני צבא בריטים. הבתים נבנו צורת 'ח', תחומים ברחובות 410, 411, 412 לימים: סוקרטס, אריסטו ואפלטון. במרכז, רחבה פתוחה, שזכתה בתואר 'החצר הגדולה', מאוחר יותר ניטעה בה חורשת זיכרון לקדושי כפר עציון. אחד המבנים יועד לבית כנסת, שפועל שם עד היום. ארבע שנים הם חיו בשולי העיר חיי שיתוף קיבוציים מלאים. הילדים חיו בבית ילדים, במקום פעלו חדר אוכל, מכבסה ושאר מוסדות כמקובל בקיבוץ. סימה ויוחנן שוכנו בחדר בקומה השנייה, ברחוב 410 (סוקרטס) 11. בחדרים האחרים גרו רבקה טייטלבוים ובנה אבשלום ומשפחת חיימוביץ' – שלמה, לאה וילדיהם אבינועם ואופירה.

מדצמבר 1948 ועד אפריל 1951, עבדה אמא במשרד העלייה בירושלים. כל השבוע הייתה רחוקה מיוחנן, שגדל בקיבוץ שבלב העיר ורק בסוף השבוע באה הביתה, ייתכן שהתגוררה אז בבית משפחת עליאש. הייתה זו תקופה קשה ומייסרת, העצב והכאב נשקפו מעיניי המבוגרים. נפילת כפר עציון הלמה בהם בעוצמה, האסון הכבד איחד אותם. ייתכן שהיחד ההדוק והצפוף בקיבוץ העירוני המשונה, העצים את היגון. אמא רמזה לכך באחד ממכתביה שנכתבו שנים רבות לאחר ימים אלו. ב-1952 פורק הקיבוץ, שרידי כפר עציון יצאו איש איש לדרכו, אם כי שמרו על קשר חברתי הדוק ביניהם לאורך כל השנים.

בארץ הנהיגה הממשלה מדיניות 'צנע', מוצרי יסוד קיומיים חולקו בצמצום ניכר על פי קצבת תלושים חודשית שקיבלנו. המחסור נכח בכל פינה. יוחנן היה חלש וחולני ואמא חרדה לו עד מאד. דוֹד שמואל גלילי, היה מגיע לבקר ברכבו הפרטי, תופעה נדירה ביותר באותם ימים. שמואל הביא מעט חמאה ושמנת, שהיו בל יראה ובל יימצא ואמא, אורו עיניה ושמח לבה שתוכל לתת ליוחנן אוכל בריא ומזין. הסביבה בה גרו הייתה תמונה נאמנה לחברת קיבוץ הגלויות שהתהוותה בארץ, עולים חדשים מארצות שונות התגוררו במבנים הערבים הנטושים, מעברת אהלים ענקית הוקמה בדרך לבת ים, ובה המוני עולים שחיו בתנאים קשים ביותר, ולצידם ערביי יפו שגרו בסמוך.

מירושלים עברה סימה באמצע 1951 לעבוד במרשם האוכלוסין במשרד הפנים בקצה רחוב אלנבי בכיכר המושבות בתל אביב. לימים סיפרה סימה לרחל שכדי לדאוג לפרנסה עבדה בבקרים כמנהלת הארכיב, בשם סימה קלפהולץ, ובערב ניקתה את המשרדים והמסדרונות בשם סימה הנדלסמן. עד ספטמבר 1962 ניהלה אמא את הארכיב.

כאלמנת מלחמה הייתה אמא זכאית לסיוע מהמדינה אך לא רצתה לנצל זכויות אלו: "אני מסודרת. מדוע שאטול כסף מהמדינה?" אמרה. רק בזקנותה, כשנדרשנו אנחנו, ילדיה, לסעוד אותה, הסתייענו בשירותי משרד הביטחון למשפחות השכולות. לרחל סיפרה: סמוך לאחר קום המדינה ביקשו המנהיגים את עזרת האזרחים ואספו תמיכה כספית. ברחובות נסע אוטו ממנו הכריזו בקול גדול, שכל מי שיכול לתרום משהו למדינה מוזמן לעשות זאת. סימה נתנה את המזכרת היחידה שהייתה לה מאימא שלה – טבעת הנישואין שלה.  ציונות, אהבת ישראל ומחויבות עמוקה למדינה אפיינו אותה.

ב-6.9.1948 הגיעו ארצה אביה, אליעזר-לאזל, אשתו השנייה, ז'נטה, ואחותה הצעירה, עדה. מספר ימים הם שהו בבית עולים בנתניה, שהוקם במחנה בריטי נטוש, ואחר כך מצאה להם סימה דירה בסמטה קטנה, מס' 604, בגבעת עלייה, סמוך לשכונת מגוריהם של פליטי כפר עציון. סבא נהג להתפלל בשבתות בבית הכנסת של שרידי כפר עציון, ויוחנן זכה בחוויה נדירה, להתפלל ליד סבא שלו. זאת בעת שרוב הילדים מכפר עציון גדלו והתפללו ללא אבא וללא סבא לצידם. בלילות שבת ובמועדי ישראל היו סבא, סימה ויוחנן הולכים אחרי התפילה לסעודת שבת בביתם של סבא וז'נטה.

לפרנסתם ניהלו סבא וז'נטה חנות קטנה לעיתונים, כלי כתיבה ועוד, ברחוב יהודה הימית 34 ביפו. כחלוף כעשור עברו לדירה צנועה בחלק האחורי של החנות, שהמשיכה לפעול בחזית. הדירה המאולתרת הייתה מוקד עלייה לרגל של בני המשפחה. זכורה במיוחד סעודת הפורים שהיו עורכים לכבוד יום הולדתו של סבא אליעזר-לאזל. האחים של סבא, ילדיו ונכדיו הקפידו לבוא לשמח אותו. הנכדים באו מחופשים. שרגא רוט (בעלה של דוֹדה סלי) נהג להביא חלת צימוקים מתוקה וארוכה. סבא היה מברך ובוצע את החלה וכולנו זכינו לטעום ממנה.

סבא, אליעזר-לאזל, היה אוהב ישראל וציוני-דתי בכל נימי נפשו, אוהב אדם, מעשי ורציונלי. איש שלום שהתרחק מכל מריבה, עימות ומלחמה. אחרי מלחמת ששת הימים סבר שראוי למדינת ישראל לסגת מחבלי הארץ שכבש צה"ל במלחמה. אמא אימצה את דרכו, ביקשה שלום בין בני אדם וגם בין עמים ומדינות. לימים התנהלו ויכוחים סוערים בין אמא, סימה, ושלמה בסוגיה זאת – האם מתכונת זו תביא את השלום המיוחל או חלילה תעודד עוד מלחמות.

יוחנן: גוש עציון שוחרר במלחמת ששת הימים, יוני 1967. אמא הייתה גאה שהייתי בן כפר עציון הראשון שביקר בביתנו שחרב והאזינה בקשב לסיפורים משם. הבנים התארגנו לשוב הביתה לכפר עציון. היו אלמנות שהסתייגו משיבת בניהם היתומים מאב להר שגבה דם רב. אמא לא הייתה ביניהן. בעצה אחת עם שלמה היא בירכה על החלטתי להיות מראשוני הבנים השבים לבנות את כפר עציון. זו לא הייתה החלטה קלה. חשתי שעמוק בלבה היא מבינה את המשיכה שלי להר עציון. עם זאת היא לא התלהבה מבחירתי לקשור את חיי בקיבוץ.

רֵעוּת ואחווה – מקצועיות ותבונה

סימה, הבת הבכורה של סבא אליעזר, הייתה מסורה מאד למשפחתה וקיימה מצוות כיבוד הורים בדבקות רבה. היא דאגה לקליטתם של אביה, ז'נטה ועדה, בגבעת עלייה וביפו. היא היטלטלה באוטובוסים כדי לבקר את דוֹדיה – סלי ושמואל בגבעתיים, דוֹדתה ברטה בבני ברק, ודוֹד צבי בכפר מעש (פתח תקווה). יוחנן: כאשר התבגרנו ביקשה אמא כמה פעמים שאקח אותה וניסע יחד לבקר את בת דוֹדתה, שורל'ה, בתה של דוֹדה ברטה, מהפלג החרדי של משפחתנו. יחד אִתה התארחנו בחתונה של אחד מנכדיה של דוֹדה ברטה. בדאגה ובמסירות היא סעדה את אביה אליעזר, שנפטר בערב סוכות תשל"ו, 1975. וכן גם את אשתו ז'נטה, שפרה, שהאריכה ימים עוד 18 שנה אחרי מותו. אמא נהגה לנסוע בארבעה אוטובוסים כדי להגיע לנתניה לבקר את ז'נטה באחרית ימיה והייתה לצידה גם בלילה האחרון לחייה בבית החולים לניאדו בנתניה.

אמא ואחֵיה – יצחק, שאול ועדה – קיימו ביניהם קשרי משפחה הדוקים. היא אהבה לדבר עם אחיה בשפתם שלא הייתה מובנת לסובבים אותה, רומנית. מאהבתה לרומניה נותרה חולצה לבנה רקומה, אהבת הממליגה, סלט חצילים עם שום, פלפלים כבושים והמרק הרומני החמצמץ.  שאול חי בשכנוּת לנו, בדירת גג קטנטונת. משאול למד יוחנן את תורת הצילום והִרבה לצלם לאורך שנים רבות, ורחל את אהבת בעלי החיים והצמחים, וברבות הימים הלכה בעקבותיו ולמדה ביולוגיה.

כילדים התארחנו בחופשות פרקי זמן ממושכים אצל עדה ואהרון (כושי) בנורדיה, אצל יצחק ושרה בהרצליה. על פי רוב היה זה בעת שהורינו יצאו לסיורים בחו"ל. התבשמנו מאווירת המושב והמושבה, למדנו מהם הרבה, ובוודאי לא פעם הכבדנו עליהם.

אמא שמרה על קשרי משפחה חמים עם בנות הדוֹדים שלה. אמא  גילתה אהבה גדולה לכמה בנות כפר עציון, במיוחד לרוחמה גרוז'נסקי (המאירי), ולרותי גרנק (וינטר). לאורך שנים שמרה על קשר עם כמה אלמנות כפר עציון, בהן רחלה טילמן (זורח) ודבורה ארום.

סימה חיה בצניעות, לא אהבה פינוקים והתרחקה מתענוגות הגוף. היא נהגה כדברי מירי דור שכתבה בספרה ביברו של עולם : "אין זו דרך הצניעות להיות זולל את חמודות החיים בכל פה. יש להסתפק במועט". המאכלים החביבים עליה היו עגבנייה, לחם עם חמאה וכפית ריבה לקינוח. עם זאת, תמיד הקפידה על הופעתה, שמרה על גזרתה והתלבשה יפה ומיוחד. היא נהגה לקנות בגדים בחנות הידועה משכית, והזמינה בגדים אצל תופרת מרמת גן.

בחייה האישיים, המשפחתיים והחברתיים, בחיי העבודה ובהשקפתה הפוליטית, דגלה תמיד בדרך הוויתורים והפשרות. עם זאת, שמרה על זכויותיה, הייתה אישה גאה, שאפתנית ולא ויתרה לעצמה. רבים הוקסמו מטוּב ליבה, מחוכמת החיים שלה ומעצותיה הנבונות. היא הייתה כתף מנחמת ותומכת לרבים סביבה. בעיניה הנבונות והחודרות, בלִבה הנדיב, החם והאוהב ובשיח פתוח וקולח, כבשה סימה לבבות של ילדים ומבוגרים. באחד ממכתביה ליוחנן כתבה:

מפגש חברים ליד שולחן ערוך … להיות ביחד, לברוח מבדידות ולהחליף מילה על דברים מעיקים וכואבים … לשתף את האחרים במה שאתה מסוגל ללמוד מניסיונם, מהתלבטויותיהם, לפתוח וילון לנפש. זכורים לי ערבים של שיחה עם חברים שהעשירו את חיי, שפיזרו מועקה, שעזרו לגבור [להתגבר], אנשים שנתנו מעצמם, נפשותינו נגעו האחת בשנייה. לא אחת הרגשתי יותר מצוידת למלחמת הקיום הרוחני שלי …

אשת ספר הייתה ואהבה בעיקר סיפורים. הייתה יושבת או שוכבת שעות ארוכות וצוללת אל תוך ספר. הרבתה לקרוא את אהרון אפלפלד, עמוס עוז, א"ב יהושע ואחרים. היא היטיבה להתבטא בעצמה וכתבה שירים למגרה ומכתבים יפים. במשך שנתיים השתתפה בבית אריאלה בסדנת כתיבה. אהבה זו הביאה אותה ללמוד בבית הספר לספרנות בתל אביב של איגוד ספרני ישראל (אס"י). ב-1970 הקימה  את הספרייה של היחידה לרפואה תעופתית (ירפ"א) בחיל האוויר וניהלה אותה. תפקיד אותו מילאה עד תשמ"ה, 1985. למרות שלא הייתה לה השכלה רפואית, התייעצו איתה רופאים ומפקדים (בהם מפקדי חיל האוויר, האלופים מוטי הוד, בני פלד, דויד עברי ועמוס לפידות). הם העריכו את דעתה, את חדות המחשבה והשכל הישר שלה.

בשנים 1997-1988 הייתה מנהלת הספרייה בבית הספר להנדסאים ברמת אביב. שם הייתה אהובה על התלמידים, המורים וצוות הספרייה. לאחר מכן עבדה כמנהלת מרכז המידע בחברת פמאם (חברה להנדסת גורמי אנוש) שנוסדה ב-1989, בראשה פרופסור קסל קולין, איתו התיידדה בירפ"א.

בשנות עבודתה האחרונות, וביתר שאת לאחר שפרשה לגמלאות, התנדבה אמא במוסד לביטוח לאומי, ליוותה אנשים קשישים, ויצרה עמם קשרים חמים וטובים. לעיתים ליוותה מבוגרים שהיו צעירים ממנה. גם כשהתקשתה בהליכה נהגה ללכת רגלית לדירותיהם, היא חשה שהם זקוקים לה ויש לה מה להעניק להם. לאחר פרישתה לגמלאות, הייתה אמא פעילה ומעורבת בחיי הקהילה ברמת אביב, השתתפה בחוג לתנ"ך, פעלה בוועד הבית ונפגשה עם חברים וחברות.

ביום י"א באלול תשי"ד, 8.9.1954, נישאה אמא סימה לשלמה קרליבך.

סיפור חייו של שלמה וסיפורם המשותף יבואו בקובץ נפרד.