בס"ד, תמוז תש"ע, יוני 2010
יום השואה בעיר יסוד ארגון השומר
גומל הייתה היעד האחרון בביקורי הראשון בברית המועצות (ברה"מ, ניסן תש"ן, אפריל 1990). התרגשות מיוחדת אפפה אותי לקראת ביקור זה שהיה קצר מאד. מלימוד ההיסטוריה בבית הספר נחרת בזיכרוני שמה של הומל (גומל בפי הרוסים), כמקום רב חשיבות בתולדות התנועה הציונית. כאן קם ארגון הגנה יהודי ראשון בתקופה המודרנית. בימי פרעות 1903, בהם נערכו פוגרומים ביהודי קישנייב, ז'יטומיר ועוד, הותקפו גם היהודים בהומל. צעירים, בהנהגתם של יחזקאל חנקין ורוזה האדומה – אמו של יצחק רבין – נטלו מקלות ואבנים ועמדו על נפשם תוך התגוננות פיזית מול הפורעים. הצעירים מהומל עלו לישראל ויסדו את ארגון השומר, גרעין ראשון להגנה ולצה"ל.
ביקרתי שם במהלך סוף שבוע ללא אישור רשמי מהשלטונות. לא מצאתי דבר מכל אלה, אף לא אחד מהיהודים עימם נפגשתי ידע על ההיסטוריה המפוארת של הקהילה היהודית בעיר. יום השואה חל במוצאי שבת, כ"ז בניסן תש"ן, 22 באפריל 1990. עשרות יהודים מכל הגילים התכנסו בדירה קטנה של אינה מרגולינה לציין את היום. צפינו כולנו יחד בסרט דובר רוסית "שתי דקות דומייה": צפירת דומייה לזכר קורבנות השואה ברחובות ירושלים, מראות השואה שהתחוללה באירופה, אניות המעפילים, הקמת המדינה, מלחמות ישראל והישגי החברה בישראל – "משואה לתקומה". הייתה זו חוויה מרגשת במיוחד ליהודים בהומל. סיפרתי על ראשית ארגון ההגנה היהודית, כאן בהומל, משהו ניצת בעינייהם, גאווה יהודית. פתחנו את המפגש לשאלות ותשובות. השאלה הראשונה הייתה: מה אני יכול לספר להם על יום העצמאות? – היה זה שבוע לפני יום העצמאות. מה משמעות ברית המילה ומדוע חייבים יהודים בכך? – שאלות שהעניקו לי הזדמנות להשיב בהרחבה בענייני העם היהודי ומדינת ישראל, היהדות והציונות. בהמשך, הרבו המשתתפים לשאול על תנאי החיים, סדרי הקליטה והיחס לעולים בישראל.
מגומל שבתי למחרת למוסקבה ומשם הבייתה, ביקורי הראשון בברה"מ הסתיים והותיר בי רשמים עמוקים. זמן קצר לאחר מכן יזמתי פגישה עם שר החינוך, זבולון המר, אותו הכרתי מתפקידי הקודם, ובעקבותיה הוא גייס אותי למשרד החינוך, כיועץ השר והממונה על העלייה והקליטה במערכת החינוך ועל הפעילות החינוכית בברה"מ. בחודש שבט תשנ"א, פברואר 1991, בעיצומה של מלחמת המפרץ, יצאתי לראשונה במסגרת תפקידי החדש לביקור בברה"מ והשתתפתי בסמינר למורים במוסקבה.
באחד הימים הופיעה בסמינר אינה מרגולינה, שבביתה בגומל קיימנו את מפגש יום השואה. היא שמחה לפגשני ועָטָּה עלי כמוצאת שלל רב. סיפרה בהתרגשות כי בעקבות הפגישה בביתה החליטו רבים מהנוכחים לעלות לישראל וגם היא ביניהם. את בִּיתה הגדולה שלחה לישראל במסגרת פרוייקט ילדי צ'רנוביל, שאורגן על ידי חב"ד. עתה, היא ובִּתה השנייה בדרכן לישראל, אבל היא נתקלה בבעיה קשה. על פי החוק הסובייטי יציאתו של בן משפחה כתייר לכדה את שאר בני משפחתו ללא אפשרות יציאה, עד שובו של התייר למקומו. בדרך זו מנעו הסובייטים עריקות למערב מקרב משלחות שיצאו לחו"ל. אינה מרגולינה נדרשה להביא למשרד הפנים (אוביר) את הבת שיצאה כתיירת, כתנאי לקבלת אישור יציאה. כל פניותיה למנהלי התוכנית בכפר חב"ד נדחו, בטענה שהיא חתומה על מסמך הפוטר אותם מהחזרת הבת ומטיל את האחריות לכך על משפחתה. היא חתמה על כך בלא שהבינה מה משמעות חתימתה. לאינה לא הייתה כל אפשרות לארגן ולממן חזרה של הבת.
באותו לילה יצרתי קשר טלפוני עם ידידי, המשנה למנכ"ל משרד החינוך, בן ציון (בנצי) דל, שקיים קשרים אישיים עם אנשי חב"ד. סיכמנו כי למחרת אמתין לילדה בשדה התעופה במוסקבה והוא ידאג להעלותה על המטוס היוצא מישראל. בשעת לילה מאוחרת שבה הילדה למוסקבה, הייתי עד לשמחת הפגישה המרגשת של הבת עם האֵם בשדה התעופה. לימים עלו אינה ובנותיה לארץ והשתכנו בחיפה. בדרכנו חזרה משדה התעופה הרהרתי בכך שתנועת חב"ד מקיימת פרוייקט חשוב בעוד מדינת ישראל אינה נענית לאתגר העצום שנפתח לפניה – להביא לישראל אלפי בני נוער ללימודים ולקלטם בישראל.
נעל"ה (נוער עולה ללא הורים)
חוויית המפגש עם אינה מרגולינה ופניות נספות שקיבלתי במהלך הסמינר מיהודים שבקשו לאפשר לילדיהם ללמוד בישראל, הרשימו אותי. עם שובי מביקורי השני בברה"מ, העליתי בפני השר את התרשמותי, הורים בברה"מ מעוניינים לאפשר לילדיהם ללמוד במסגרות החינוך בישראל, בלא קשר ישיר לעלייתם. הם מתפעלים מרמת החינוך בארץ, כפי שהיא משתקפת במידע שזורם אליהם מישראל, והם מעריכים כי תעודת בגרות מערבית תסייע לילדיהם. זאת, לעומת מערכת החינוך המקומית שקרסה, כמו מערכות רבות עם התפוררות ברה"מ. הצעתי לשר ליזום תוכנית במסגרתה נביא לארץ ילדים יהודיים מברה"מ ללימודי תיכון. זבולון המר גילה עניין רב בהצעה אך טען כי זה תפקידה של עליית הנוער והפנה אותי למנכ"ל עליית הנוער, מר דוד הגואל. תשובתו של דוד הגואל לפנייתי: הסוכנות היהודית לא תיכנס לנושא זה, אין לה תקציב לכך. כך השיב לפנייתי גם מנכ"ל הסוכנות, מר משה נתיב, אותו הכרתי מתפקידי הקודם. הצגתי בפני השר את תגובת עליית הנוער והסוכנות, ואת החשיבות שאני רואה בקידום התוכנית דווקא עתה, כתשובה לדיווחים קשים בתקשורת הסובייטית על מלחמת המפרץ והתחזיות לצמצום היקף העלייה. להפתעתי, השיב המר: אתה צודק, יש לקדם את התוכנית, והוסיף, בדיוק היום שוחח אתי על כך ראש הממשלה, יצחק שמיר, הוא ביקש להכין תוכנית לקליטה 20,000 ילדים מברה"מ!
לימים, למדתי כי היו אלו אנשי לשכת הקשר – נתיב שהעלו בפני ראש הממשלה את ההצעה והוא העביר אותה לטיפולו של שר החינוך והתרבות באותו יום. במקביל, העלה הצעה דומה יוסקה' שפירא, יו"ר תהילה וקרן ילדים, בעבר ראש עליית הנוער. כולנו נחשפנו למציאות בקרב היהודים בברה"מ והאפשרות שנפתחה בפנינו. שר החינוך ומנכ"ל המשרד, זבולון אורלב, הטילו עלי ריכוז צוות גדול שנועד לגבש תוכנית, בראש הצוות בן ציון (בנצי) דל, המשנה למנכ"ל המשרד. תוכנית אדירת מימדים כזו טעונה הערכוּת ולימוד יסודי של הנושא על מכלול היבטיו. הצוות קם והחל לדון לפעול.
בשלב זה הצעתי לשר ולמנכ"ל להתחיל מיד בתוכנית ניסויית ומוגבלת, בהיקף עד 500 ילדים שיבואו כפיילוט לקראת התוכנית הגדולה. את הבשורה על האישור העקרוני שלהם קיבלתי בשיחת טלפון משר החינוך והתרבות ביום שישי אחה"צ זמן קצר לפני כניסת השבת. התרגשותי הייתה רבה, בראשי החלו להתגלגל הצעות לשֵם יאה לתוכנית ייחודית כזו. בתפילת מוסף של שבת גמלה בליבי ההחלטה להציע את השם "נעל"ה" – נוער עולה ללא הורים. בבוקר יום א' נפגשתי כהרגלנו עם בן ציון דל, שידע כבר על אישור השר. אמרתי שיש לי שֵם מצוין ותוכנית הפעלה ראשונית, הוא השיב כי גם לו יש הצעה מעולה. רשמנו שנינו כל אחד על פתק קטן את הצעתו ולמרבה ההפתעה שנינו רשמנו אותו שֵם! פעלנו יחדיו לקידומה של תוכנית זו, שתזכה להירשם בדפי ההיסטוריה של עמנו כמפעל מיוחד.
המתכונת הניסויית אותה הצעתי נועדה להוות מודל לקראת ההפעלה בהיקף רחב. המטרה הייתה ללמוד את הנושא, לעמוד על הבעיות והקשיים הצפויים והבלתי צפויים, ולהיערך נכון להיקפים גדולים. הנתונים והנחות היסוד לתוכנית נעל"ה היו:
1. ירידה בהיקף העלייה מברה"מ לאחר מלחמת המפרץ.
2. מצוקה גוברת בברה"מ לנוכח קריסת מערכות שם וגילויי אנטישמיות מתגברים.
3. כמיהת יהודים להעניק לבניהם חינוך טוב שיבטיח את עתידם, ובעיקר תעודת בגרות מערבית.
4. נכונות הורים לשלוח את בניהם ובנותיהם לישראל קודם עליית ההורים ובמנותק ממנה.
5. קליטת הילדים בישראל תעודד את ההורים לעלות בעקבותיהם והילדים יקלטו את ההורים.
6. עלויות נמוכות באופן משמעותי של קליטת ילדים עולים ביחס לקליטת משפחות שלמות.
7. אפשרות למיין ילדים מתאימים מבחינת רמתם הלימודית, ובעיקר כושר התמודדות עם הפרידה מהמשפחה והסביבה הטבעית בה נולדו וגדלו.
8. כושרה של מערכת החינוך בישראל לקלוט אלפי נערים עולים בגילאי התיכון ולהביאם לרמת בחינות בגרות ישראליות. הניסיון לימדנו כי נערים עולים עומדים יפה במטלה לימודית זו.
עוד טרם הושלמו ההכנות הגיעה לבית הספר הקיבוצי המשותף בקב' יבנה, קבוצת תלמידים מהמדינות הבלטיות ביוזמה דומה לילדי צ'רנוביל. הניסיון הקצר שנצבר שם הוכיח כי למתכונת זו פוטנציאל רב, קבוצת תלמידים זו חיזקה בכולנו את ההכרה בצדקת היוזמה ובסיכויי הצלחתה.
מנכ"ל המשרד, זבולון אורלב, החליט להפעיל את התוכנית במסגרת האגודה לקידום החינוך – זרוע של המשרד לחינוך פנימייתי לילדים בעלי פוטנציאל מנהיגות מהפריפריה. הוא קיבל את עמדתי להקים במסגרת האגודה לקידום החינוך יחידה נפרדת – מינהלת, ולגייס את אנשי קרן ילדים ומרכז יעקב הרצוג למשימה זו. בנצי דל, המשנה למנכ"ל המשרד, סבר שעלי לרכז אותה בעצמי. השבתי שאני מעדיף להמשיך ולהוביל את חפציב"ה ואת קליטת העולים במשרד, ולא אוכל לנהל את כל התוכניות הללו יחד. הצעתי לישעיהו יחיאלי, אותו הכרתי מימי עבודתנו המשותפת במחלקת ההדרכה של בני עקיבא בישראל, בראשית שנות ה-70, לקבל על עצמו את ריכוז התוכנית, והוא קיבל ונרתם לנושא.
בחרנו להתמקד בנערים, זכאי עלייה על פי חוק השבות, בכיתה י', גיל מתאים מבחינת הבגרות האישית של הנער והנערה להינתק מהמשפחה, ומאפשר שלוש שנות לימוד בישראל עד לבחינות הבגרות. כדי להבטיח הצלחת התוכנית הניסויית החלטנו לקלוט נערים מתאימים ברמה לימודית וחברתית גבוהה. כדי לממש את הניסיון באופן מלא הצעתי לשבץ נערים במוסדות פנימייתיים, בחברות נוער ובמשפחות מאמצות בקהילות מתאימות; עירוניות וכפריות. כך נאפשר לנערים חיים חברתיים בצד חיים במשפחה ישראלית. בברה"מ המושג חינוך פנימייתי INTERNAT)) הוא בעל מטען שלילי ומרתיע, לכן ראיתי ערך במסלול המשפחתי. במסלול זה פוטנציאל רב, לצערי לא הופעל במסגרת נעל"ה. על פי הנחיית מנכ"ל המשרד, זבולון אורלב, ניתנה להורים האפשרות לבחור את זרם החינוך בו ישובץ ילדם – ממלכתי, ממלכתי דתי, מוכר שאינו רשמי. צוותים של מסבירים דוברי רוסית יצאו למפגשי הסברה עם ההורים והחתימו את ההורים על טופס רשמי, על פי בחירת ההורים.
התוכנית אושרה על ידינו וכן גם התקציב אותו גייסתי מהנהלת המשרד בהוראת השר. בעיצומן של ההכנות, זומנתי לדיון בוועדת השרים לעלייה וקליטה בראשות השר אריאל שרון. דיון הכנה קיימנו עם סמנכ"ל משרד הקליטה, מר חנוך צמיר, שהיה שותף מלא ובעל ניסיון וגם בניסוח הצעות "מחליטים". העליתי בפני הנוכחים בישיבה את ההצעה, מתוך התלהבות ניכרת וביטחון שהכל יברכו על הרעיון. הדיון בוועדה היה קשה ומפתיע. ראשי עליית הנוער שפעלה במסגרת הסוכנות היהודית שפכו עלינו קיטון של צוננים. עליית הנוער התמקדה בקליטת נוער ישראלי מהפריפריה והם חששו שאלפי נערים ונערות ברמה גבוהה מברה"מ יציפו את הפנימיות וידחקו את בני הנוער החלשים. לראשונה נתקלתי אישית במתח כבוש שהתפרץ בין עולי שנות החמישים מארצות האִסלאם, לעולי שנות התשעים שרובם מאירופה. הטונים היו רמים והאמירות קשות וכואבות. לבסוף, אושרה תוכנית נעל"ה בוועדת השרים, בתוקף של החלטת ממשלה! מעמדם הרשמי של הילדים הוגדר באופן משפטי.
כתום הכנה ממושכת הגיעו לישראל, במרחשוון תשנ"ג, נובמבר 1992, 350 תלמידים מברה"מ במסגרת התוכנית הניסויית. אלה נקלטו במוסדות חינוך על פי תוכנית שהוכנה במינהלת נעל"ה. טקס וקבלת הפנים החמה והלבבית היה ססגוני ומרגש. ניצבתי בשולי הקהל שליווה את הנערים והנערות היורדים מן המטוס בשירה ובריקודים, והרהרתי ביני לבין עצמי: הנה מתגשם שלב נוסף בתוכנית חפציב"ה. רבים מבין אלה שהתקבצו לכאן אינם מודעים לקשיים ולבעיות הצפויים עד שנזכה לקליטתם המלאה והשלמה. הם נושאים בקרבם את צלקות העולם הבולשוביקי, את חשכת הגלות הארוכה. לא קלה ההתמודדות הצפויה, משברים ואכזבות ילוו אותנו עם תום ימי ההתלהבות הראשונים. "ירח הדבש" המתוק עתיד להסתיים והחיים האפורים ייכנסו למסלולם.
נזכרתי בדוד בן גוריון שרשם ביומנו בלילה בו אושרה באו"מ החלטת החלוקה: העם שמח ורוקד ברחובות והוא – בן גוריון – צופה קדימה ורואה ייסורים, מלחמה בפתח, קשיים ותלאות המצפים לעם החוגג. לא היה באלה להשבית בקרבי את השמחה והסיפוק הרב על שזכיתי להיות בין היוזמים ולהתייצב על האֹבניים של תוכנית יהודית ציונית חלוצית זו. על שמחתי האישית האיבה העובדה כי באותו יום, בשעות הבוקר, נתבשרתי על ידי השרה החדשה במשרד החינוך וסגנה, כי הם החליטו לסיים את עבודתי במשרד. ידעתי כי לא אזכה לקצור את פרי המאמץ הרב שהשקעתי במפעל זה.
דברים אלו מבוססים על חומר רב שכתבתי באותם הימים. המניע העיקרי לכתיבתם ולפרסומם היו דברים שאמר לי הרב משה צבי נריה באחת מפגישותינו, בה שיתפתי אותו בתוכנית: כתוב את הדברים ופרסם אותם, שאם לא כן תוך זמן קצר יקפצו אחרים על העגלה וינכסו אותה לעצמם. נראה שהיה בעל ניסיון רב ממני גם בתחום זה.
